ע.א. 53/74 - בריסטול מייארס קומפני נגד ביצ'ט לימיטד ואח'
*רישום פטנטים והשתק עקב מעשה בית דין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1288/72 - הערעור נדחה).
.
העובדות:
המשפט נשוא ערעור זה נסוב על תרופה שמייצרים המשיבים ואשר לטענת המערערת יש לה עליה פטנט רשום. באותו נושא כבר התנהל משפט על פטנט בין המערערת לבין המשיבים באנגליה שם הוחלט שלא לתת למערערת רישום פטנט. במחלוקת בין הצדדים אם היה שימוש קודם ופירסום קודם פסק ביהמ"ש באנגליה כי היה שימוש קודם בפטנט אך לא היה פרסום קודם ודי בשימוש הקודם כדי לא לרשום פטנט. בישראל, מאידך, לשימוש קודם אין נפקות לגבי תוקפו של הפטנט ורק פרסום קודם יש לו נפקות. המשיבים העלו בין היתר טענת הגנה כי היה פרסום קודם של הפטנט ונגד הגנה זו טענה המערערת טענת השתק פלוגתא על יסוד פסה"ד האנגלי שלא היה פרסום קודם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה של השתק פלוגתא והערעור על כך נדחה. בפסקי דין נפרדים מפי מ"מ הנשיא זוסמן והשופט ויתקון נדונו באריכות הדינים המתייחסים לעניני פטנטים וערעורי פטנטים באנגליה וכל המשתמע מכך על הטיעונים השונים והדינים השונים הנוגעים להשתק עילה ולהשתק פלוגתא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן עוה"ד ד"ר א. גולדנברג, ד"ר י. רפפורט וגב' גלזנשטיין למערערת, עוה"ד ד"ר אברהם, ג. גינתוד"ר א. זליגסון למשיבים. 25.11.74).
ע.פ. 169/74 - כדורי עובדיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח על יסוד עדותו של עד המדינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: שינבוים, קנת, ומני).
בת.פ. 129/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הועמד לדין בעבירת רצח והעדות נגדו היתה של עד המדינה. העד נעצר לאחר רצח המנוחה שושנה ראובני ולאחר שהגיע לידי הסכם עם המשטרה העיד כי הוא יחד עם המערער רצחו את המנוחה. נגד המערער ונגד עד המדינה הוגשו אישומים בעבירת רצח בשני משפטים נפרדים. רק לאחר שהעד העיד נגד המערער בוטל האישום נגדו. ביהמ"ש המחוזי נתן אימון בעדותו של עד המדינה ומצא ראיות סיוע התומכות בעדותו והרשיע את המערער בעבירת רצח. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. סעיף 139 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר השמעת עדותו של נאשם אחד כעד מטעם התביעה נגד נאשם אחר אינו ענין לכאן. באותו סעיף מדובר על מקרה שבו הואשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד אך לא כן כאשר הוגשו אישומים נפרדים נגד שני נאשמים.
ב. אין להחיל בעניננו את הלכות המשפט המקובל האנגלי שכן פקודת הראיות קובעת כי הכל כשרים להעיד בכל משפט בכפוף לאמור בסעיפים אחרים של הפקודה ובהם אין הוראה הפוסלת עדות של נאשם אחד נגד נאשם אחר.
ג. גם לפי הלכת המשפט המקובל ניתן היה במקרה כגון זה שלפנינו להעיד את עד המדינה נגד המערער. פסילת כשרות השותף כעד בטרם נסתיים משפטו אינה חלה אלא במקרה של משפט משותף. אין לקבל את טרוניתו של המערער על כך שהגישו שני אישומים נפרדים. גם אם זו תחבולה הרי זו תחבולה כשרה.
ד. בענין מהימנות עד המדינה - אמנם מדובר בעד שהוא פושע ואשר ביצע רצח, אך כל הפגמים שנמנו בעדותו של עד מדינה זה הם גלויים וידועים ולא נעלמו מעיני ביהמ"ש המחוזי שקיבל את עדותו.
ה. לענין הסיוע הנדרש - הרי הוא צריך לאמת את עדות השותף לא רק לגבי עצם ביצוע העבירה אלא גם לגבי העובדה שהיה זה הנאשם שביצע את העבירה. אולם אין זו צריכה להיות עדות מושלמת אלא עליה להראות שהנאשם מסובך במעשה העבירה גם בלא עדותו של השותף. בעניננו היתה עדות של עד ראיה שראה כיצד חוטפים את הבחורה המנוחה ואותו עד שהכיר את המערער מלפני כן אמר שלא זיהה אותו באשר לא ראה את פניו, אך מבנה גופו של החוטף דומה למערער, וכן שהבחורה נחטפה במכונית לארק ושלמערער יש מכונית כזו. זה כשלעצמו לא היה סיוע מספיק, אך ישנה ראית סיוע נוספת והיא שרדיו שהיה שייך למנוחה ואשר בבוקר יום הרצח היה בבית המנוחה נתגלה למחרת מעשה הרצח בבית אביו של המערער שמשם נחטפה המנוחה ע"י המערער ועד המדינה. שתי ראיות סיוע אלה במשקלן המצטבר די בהן כדי לספק את הסיוע הדרוש לעדותו של השותף לדבר עבירה.
השופט ח. כהן:
היסוד החשוב והקובע שבסעיף 139 איננו שנאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד, אלא שמשנאשמו כך, מקצתם הודו ומקצתם כפרו. במקרה כזה כאשר נקרא אחד הנאשמים להעיד יש קודם לגזור את דינו שמא יצפה לטובת הנאה לעצמו ממתן עדותו ויעיד עדות שקר. אך אינו דומה שותף לעבירה שהודה ומצפה לגזר דינו לשותף לעבירה שיחדוהו מלכתחילה לשמש כעד מדינה והיא יודע שלא יעמידוהו לדין כלל, או שהאישום נגדו יבוטל בכלל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עוה"ד הגלר וא. רון למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 28.11.74).
ע.פ. 305/74 - משולם הורוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים.
* "שותף לדבר עבירה" בעבירת סמים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט יחיא) בת.פ. 281/73 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות :
המערער הורשע בין היתר בשימוש בסם ונתינתו לקטין ונדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. האשמה של נתינת סם לקטין התייחסה לשני קטינים שהעידו נגד המערער. אחד מהם, לאחר שהעיד, כתב המערער מכתב בתוך בית הכלא והתנצל על שהעיד נגדו בציינו כי המערער חף מפשע וכי העיד עדות שקר. מיד לאחר קבלת המכתב ביקש המערער להשמיע שנית עד זה, בעוד עדי התביעה מעידים, השופט דחה את מתן ההחלטה, ובגמר שמיעת עדויות התביעה דחה את הבקשה גם כאשר המערער ביקש כי אותו נער יעיד כעד הגנה, על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין עדותו של העד שחזר בו לאחר מתן העדות - צריך היה ביהמ"ש לאפשר הזמנתו להעיד שנית. המכתב שכתב מהווה נסיבה חדשה בעלת חשיבות שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום. הזמנתו של העד להעיד שנית יכולה לבוא תוך מהלך שמיעת עדי התביעה עפ"י שיקול הדעת שניתן לביהמ"ש. לא כל שכן שחייב היה ביהמ"ש להענות לבקשה שהוגשה בגמר ראיות התביעה כאשר נתבקש להזמין את העד כעד הגנה. במקרה כזה אין שיקול דעת לביהמ"ש והוא חייב לאפשר לנאשם להזמין כל עד בעל חשיבות להגנתו. על כן זוכה המערער מן האישום של מתן סמים לאותו נער.
ב. אשר לעבירה של שימוש עצמי בסמים ע"י המערער - על שימוש זה העיד הנער השני שהמערער נתן לו סמים לעשן. עדות זו אינה טעונה סיוע. כאשר שניים או יותר מעשנים חשיש בצוותא כל אחד מהם עובר את העבירה של שימוש בסם בנפרד ואין האחד בבחינת שותף לעישונו של האחר. זאת ועוד, ביתו של המערער שימש אכסניה לנערים שלהם סיפק המערער צרכיהם והעסיקם במעשי עבירה. על כן גם אם פורמלית הנער הוא בבחינת שותף למערער הרי בפועל הוא נתון ללחץ וכורח והוא יותר קרבן מאשר שותף ואז אין הכלל בדבר הצורך בסיוע תופש.
ג. הוא הדין בענין מתן סם לקטין - מקבל הסם הקטין אינו יכול להחשב כשותפו של הנותן אלא קרבנו ומטרת החוק היא להגן עליו ולא להטיל עליו אשם. על כן אין עדותו צריכה סיוע.
ד. לאחר שבוטל חלק מן ההרשעות שונה גם העונש ובמקום מאסר בפועל של שלוש שנים הועמד המאסר בפועל על שנה וחצי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. המערער לעצמו, עו"ד גב' ראב למשיבה. 5.12.74).
בג"צ 412/74 - דוד פלשר נגד שר האוצר ואח'.
*הפקעת קרקע בירושלים העותר הוא בעלים של %4 בחלקת קרקע בירושלים ששטחה הכולל הוא כ- 23 דונם. חלק מן החלקה הופקע במסגרת הפקעת כ- 500 דונמים קרקע לצורך בינוי השטח ואכלוסו. עתירת העותר נגד ההפקעה נדחתה. טענת העותר הינה שעברו כבר למעלה מ- 5 שנים מאז פורסמה הודעת ההפקעה ועדיין לא נעשה דבר בשטח המופקע להגשמת המטרה שלשמה נעשתה ההפקעה. לטיעון זה אין להתייחס שכן אנו עדים לכך שאלפים ורבבות תושבים שוכנו בשטחים המופקעים ההולכים ונבנים ואין לדרוש כי הכל ייבנה בבת אחת. חזקה על השלטונות שכאשר השעה תהיה כשרה לכך והאמצעים יעמדו לרשותם ישתמשו גם בקרקע זו למטרה שלה נועדה, אין החוק מגביל את השר לגבי הזמן שבו הוא יתחיל בשימוש בקרקע מופקעת.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ווגנר לעותר. 21.11.74).
בג"צ 457/74 - דב צייגר נגד שר התקשורת.
*פיטורין מעבודה פורסם מכרז לעבודה במשרד התקשורת והעותר זכה במכרז ונתקבל ונאמר לו שעליו להתחיל בעבודתו בתאריך מסוים. למעשה לא התחיל כלל בעבודה אם כי שולמה לו משכורת מאותו תאריך שבו היה צריך להתחיל בעבודה. בסופו של דבר הודיעו לעותר על הפסקת עבודתו. עתירת העותר נדחתה. ענינו של המכרז בא לסיומו כאשר העותר נתקבל לעבודתו והמשיב אף אינו חולק על כך שהעותר אכן נתקבל לעבודה ופוטר. הרי זה איפוא סכסוך עבודה אשר הוא בסמכותו של ביה"ד לעבודה ואינו ענין לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד ע. בצלאל לעותר. 19.11.74).
בג"צ 449/74 - בי"ס תיכון הבונים ואח' נגד מנכ"ל משרד החינוך והתרבות.
*רשיון לניהול בי"ס תיכון העותרים ניהלו שנים רבות בית ספר תיכון ערב ועם תחילתו של חוק פיקוח על בתי ספר משנת 1969 אסור היה לעותרים להמשיך ולקיים את בית הספר ללא רשיון אך לא
הגישו בקשה לרשיון ולא קיבלו רשיון מעולם, הרשויות ידעו על קיום בית הספר והשלימו עמו ואף שלחו לעתים מזומנות מפקחים לבדוק ולברר אם קויימו הוראות החוק. באפריל 1974 קיבלו העותרים מכתב ממשרד החינוך שלפיו בוטל אישור בית ספר תיכון של העותרים. העתירה נגד המשיב נדחתה. ברור כי לעותרים אין רשיון ניהול בית ספר ואין הרשיון האמור בחוק יכול להנתן מכללא ע"י התנהגות השלטונות אשר כאמור שלחו גם מפקחים במשך הזמן לבית הספר והשלימו עם קיומו. הדרך הנכונה והיחידה בשביל העותרים היא להגיש עתה בקשה לרשיון ולקיים את התנאים ואת ההוראות המפורטים בחוק לצורך קבלת רשיון.
(בפני השופטים: ח. כהן, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. 20.11.74).
בג"צ 420/74 - מרדכי תור נגד הממונה על מרשם המקרקעין ואח'.
*גבית אגרות העברת מקרקעין העותר עשה עיסקת מקרקעין שלגביה שילם אגרה ולטענתו שעור האגרה שנגבה היה מוגזם. לטענת העותר יש כאן מחלוקת בין שתי רשויות - רשם המקרקעין והממונה על מס שבח - והוא מבקש התערבות בג"צ. העתירה נדחתה. תלונת העותר היא שהמדינה גבתה ממנו סכום כסף שלא כדין והיא חייבת בהשבתו והרי זו תביעה כספית רגילה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ובימ"ש השלום מוסמך לדון בה. אם בדיון תעלה ההגנה טענה הנוגעת לענין של מינהל יוכל ביהמ"ש לפסוק גם בשאלה זו בתוקף סמכותו לפסוק בכל שאלה נגררת כשההכרעה בה דרושה כדי לפסוק בענין שהוא עצמו בגדר שיפוטו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד א. זיינפלד לעותר. 19.11.74).
בג"צ 147/74 - טובה ספולינסקי נגד שר האוצר ואח'.
*הפקעת קרקע בירושלים ענינה של העתירה הפקעה של שטח קרקע בירושלים בגודל של כ- 7 דונם אדמה שהופקע יחד עם חטיבות קרקע אחרות בשטח של למעלה מאלפיים דונם. במסגרת התכנון הכללי של השטח נבנו יחידות דיור רבות לשיכונים ציבוריים וכן תוכנן חלק לדירות קוטג'ים למכירה לעולים במחירים גבוהים. בהתאם לתכנון ייבנו גם על חלקה של העותרת שלושה קוטג'ים ולטענתם אין בניה זו תואמת את מטרת ההפקעה ועל כן ביקשה לבטל את ההפקעה לפחות באותו חלק שייבנו עליו הקוטג'ים. העתירה נדחתה. השופט ברנזון עמד על מטרת ההפקעה והצורך בבינוי האיזור והגיע למסקנה כי אין לאמר שבנית הקוטג'ים נוגדת את מטרות ההפקעה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד ווגנר לעותרת, עו"ד עדיאל למשיבים. 1.12.74).
ע.פ. 214/73 - שרלי קדושים נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת מרמה המערער הורשע בעבירת מרמה בכך שכמתווך דירות הבטיח לאחת מלקוחותיו שישיג לה אישור לישיבה בדירה השייכת לחברת עמידר. את המרמה ראה ביהמ"ש המחוזי בכך שמן ההבטחה הזאת משתמעת טענה שיש לאל ידיו של המערער להשיג אישור כזה, בעוד שלפי ידיעתו טענה זו לא היתה נכונה. הערעור על ההרשעה נתקבל. מתוך העדות עולה שהמערער לא אמר כי ישיג את האישור אלא כי יעזור ללקוח בהשגת האישור או ישתדל להשיג את האישור, נוסחאות אלה שונות מן הנוסחה שאמר שישיג את האישור כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי ועל כן יש לזכותו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד רוקח למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 18.11.74).
ע.פ. 210/73 - בנימין עמידרור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהוצאת כסף במרמה המערער עבד במשרד החינוך כרכז הדרכה של פעולות גדנ"ע בבתי ספר ולצרכי תפקידו היה נוסע לעתים קרובות ברכב שהועמד לרשותו למקומות שונים בארץ, הוא היה מגיש לממונים עליו חשבונות מפורטים על השימוש ברכב וסכומי אש"ל שהגיעו לו והועמד לדין והורשע בגין עשרות פריטים של עבירות מרמה, בכך שלפי האישום הגיש חשבונות לא נכונים. הרשעתו בוטלה ע"י ביהמ"ש העליון. ברוב הפריטים סמך ביהמ"ש המחוזי על עדות יחיד של הממונה על המערער וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי לא היה זה בטוח לסמוך על עדותו של אותו עד באשר קיים ספק בדבר מהימנותו של אותו עד. גם בפריטים אחרים שהיו מבוססים על מסמכים ניתן לקבל את הסבריו של המערער ואין לאמר שההסברים שלו אינם מתקבלים על הדעת.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד יאראק למשיבה. 26.11.74).
ע.פ. 296/74 - סברי בולבול נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת הריגה המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת הריגה לפי סעיף 212 בכך שגרם למות אשתו ע"י מכות שהכה אותה ונדון ל- 8 שנות מאסר והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה היו ראיות נסיבתיות מספיקות לקביעה כי המערער הוא שהיכה את אשתו מכות אשר גרמו למותה, לטענה שלא הוכח כל מניע לכך שהמערער יכה את אשתו - אין בחוסר מניע כדי לגרוע ממשקל הראיות הנסיבתיות המצביעות על האשמה. יסוד המעשה הפלילי של עבירת ההריגה, שנקבע בסעיף 212 טומן בחובו התנהגות שלא כדין שהיה בו כדי לגרום למותו של אדם אחר ובאה בפני ביהמ"ש עדות של מומחה כי אדם המכה עם מקל כזה כפי שהכה המערער, אפילו שלוש עד ארבע מכות, בדרך כלל לא יגרום למות. ברם עדות מומחה זה המדברת על גופו של אדם אחד אינה אומרת שלא היה במכות כדי לגרום למות אדם בכלל. אפילו היה בהם לגרום מותו של אדם חלש ורגיש די בכך לקיים יסוד מעשה ההריגה. בדרך כלל תוכל העובדה שהמעשה אמנם גרם למות אדם לשמש אינדיקציה מספקת שהיה בו "כדי לגרום למות אדם".
אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד הרצברג למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 28.11.74).
ב"ש 174/74 - דוד אלקיים נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה העורר הואשם יחד עם אחרים בהחזקת כלי פריצה בכוונה לבצע פשע ומשנסתיימה חקירת המשטרה סירב שופט השלום להאריך את מעצרו. הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי ובימ"ש זה נתבקש לצוות על מעצר העורר עד לסיום ההליכים נגדו ונימוק התביעההיה שהעורר חשוד בביצוע עבירה חדשה. ביהמ"ש המחוזי עיין בתיק החדש ולא שוכנע שיש לעצור את העורר אך שיחרר אותו בערובה בהגבלות שלא יעזוב את ביתו בלילה. לאחר מכן הפר העורר את ההגבלה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר בשל הפרת התנאי. עררו של העורר נדחה. הסמכות לדון במעצרו החדש של העורר הינה בידי ביהמ"ש המחוזי ולא בידי שופט השלום שבשעתו צווה לשחרר את העורר. משהפר העורר את תנאי ההגבלה, ואין זה חשוב מדוע הפר אותם, היה ביהמ"ש מוסמך לצוות על המעצר. אולם כיון שבשעת שחרורו של העורר עם התנאי המגביל ציין ביהמ"ש שאיננו רואה סיבה מדוע יהיה העורר עצור, ומאידך העבירה בה הואשם היא חמורה ויש
בה יסוד להחזקת העורר במעצר עד לתום ההליכים, יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש בבקשת המדינה לביטול צו השחרור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. גילפז למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 26.11.74).
בג"צ 210/74 - רחל זיכרמן נגד שר הקליטה.
*נקיון כפים בעתירת לבג"צ אמה של העותרת הינה עולה חדשה שעלתה ארצה יחד עם בנה ובני משפחתה ובמסגרת הענקת שיכון לבן הביאו גם אותה בחשבון והבן קיבל שיכון כשהאם נחשבה במספר הנפשות של המשפחה. לאחר מכן עברה האם לגור אצל בתה העותרת וזו בקשה מצידה סיוע בשכון האם ושוב בתור עולה. בקשתה נדחתה והענין הגיע לבג"צ שהחזיר בשעתו את הדיון לועדת העררים שבמשרד הקליטה כדי שהיא תדון מחדש בענין. לפני ועדה זו מסרה העותרת פרטים על מצבה המשפחתי ומצב האם ועל יסוד פרטים אלה ביקשה את הסיוע לאם כעולה ולחילופין לפנים משורת הדין. ועדת העררים בדקה מצדה את המצב ומצאה כי כל סיפורי העותרת הינם כוזבים ודחתה את הבקשה להתייחס לאם לפנים משורת הדין. העתירה נגד הועדה נדחתה. הבא לבג"צ צריך לבוא בידים נקיות. כשהענין הועבר ע"י בג"צ לועדה כי אז הדיון בפני הועדה הוא חלק מהדיון בפני בג"צ. נסיון להטעות את הועדה כמוהו כנסיון להטעות את ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מיקו מנחם לעותר, עו"ד לרנר למשיב. 4.12.74).
בג~צ 468/74 - ד"ר סטופאי משה ואח' נגד שר הבטחון ואח'.
*שרות צבאי לאחר דחיה עקב למודים בשנים 1966 ו- 1967 קיבלו העותרים דחיית יתרת שירות החובה שלהם כדי שיוכלו ללמוד רפואה והדחיה היתה עד לסיום הלימודים, עתה הם נדרשים להשלים את יתרת שירות החובה ועוד 6 חודשי שירות סדיר מיוחד לפי פקודת מטכ"ל שפורסמה מאז ועתירתם נגד המשיבים נדחתה. טענת העותרים היא כי הפקודה מפלה יוצאי צבא ששירותם נדחה לצרכי לימודי רפואה לעומת יוצאי צבא אחרים שקיבלו דחיה לצרכים אחרים. טענה זו אין לקבל. הסמכות הנתונה לשר הבטחון בענין קריאה מחדש של יוצאי צבא לשירות סדיר או לשירות מילואים היא כוללנית והשקול היחידי הוא בטחון המדינה. חזקה על השר שאם הוא דורש את השירות המיוחד מאת הרופאים מסוגם של העותרים הרי בטחון המדינה מחייב זאת. זאת ועוד, כל רעיון ההפליה בתחום זה כמעט ולא יכולה להיות לו תחולה, שהרי מטבע הדברים הגיוסים לשירות זה או אחר אינם יכולים להיות אחידים או שוים לכל.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. 26.11.74).
ע.פ. 379/74 + 298 - שלמה אלחי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן ומסחר בו והוטל עליו עונש של 3 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער החזיק כמות של חשיש במשקל של כ- 80 גרם. איש משטרה בלבוש אזרחי אמר לו שהוא מעונין בקנית סמים והוסכם שהמערער ימכור לו. העיסקה לא יצאה לפועל משום שהשוטר דרש לקבל תחילה את הסחורה ואילו המערער דרש תחילה את התמורה. השוטר גילה את זהותו ובנוכחות המערער ערך חיפוש בחורבה ליד מקום עומדו של המערער ושם נמצא החשיש, באותו מעמד אמר המערער "תפשתם אותי זה שלי". אמירה זו בלבד די בה כדי לשייך את הסם למערער ולהאשימו בהחזקתו אם כי לא נמצא בחזקתו הממשית. אשר לאשמת המסחר, אפילו העיסקה לא יצאה אל הפועל הרי המערער הציע למכור את הסם והשוטר הסכים
לקנות ונקבע מחיר וכל מה שנשאר לעשות היה להחליף את הסחורה בעד תמורה כך ניתן לאמר שנעשה מסחר בסם. יתירה מזו, הסעיף שלפיו הורשע המערער אוסר גם עשיית "כל עיסקה אחרת" בסם, מחוץ למסחר, ואין ספק שכאן הושלמה עיסקה בין המערער לשוטר. אשר לעונש - בהתחשב בעברו הפלילי של המערער ובחומרת העבירה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ויסמן למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 20.11.74).
ע.פ. 289/74 - יוסף תורג'מן נגד מדינת ישראל.
*גניבת דבר דאר ע"י דוור מכתב רשום נשלח מחו"ל לישראל ובו מטבע חוץ. נתברר שהמכתב לא הגיע לתעודתו אם כי על טופס הדוור היתה חתימה של הנמען. המערער, ששימש כדוור וקיבל את המכתב הרשום כדי למסרו לתעודתו, הודה כי הוא חתם על הטופס את שמו של הנמען אף טען כי שלשל את המכתב לתיבת הדואר של הנמען. ביהמ"ש הרשיע אותו בזיוף מסמך ע"י עובד ציבור על מנת לקבל דבר ובשימוש בו וכן בגניבת דבר דאר והערעור על כך נדחה. ידוע שנשלח מכתב ושהוא הגיע מחו"ל ונמסר למערער כדי למוסרו לנמען, אך הוא לא מסרו וזייף את החתימה, וידוע שהמכתב לא הגיע לתעודתו. לא באה כל עדות כי קרה באותו יום משהו לא רגיל עם תיבת הדאר של הנמען ועל כן אילו באמת הכניס המערער את המכתב לתיבת הדאר לא היתה כל סיבה שלא יגיע לבעליו. אשר לעונש - הוטל על המערער עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי. למרות שהעונש הוא חמור ולמערער אין עבר פלילי וכן איבד את זכויותיו בשירות המדינה, אין להקל בעונשו. לנגד עיני ביהמ"ש צריכה לעמוד הדאגה של נקיון כפם של עובדי הציבור והרתעת עבריינים כאלה ע"י הטלת עונשים ממשיים מכאיבים. שיקול זה עדיף על השיקולים האישיים של העבריין.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. לפיד למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 25.11.74).
ע.פ. 79/74 - אסא אלדאהר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת רצח המערער הורשע בשני מעשי רצח בכך שגרם למותן של חמותו ושל אשתו בזו אחר זו ע"י שירה בהן מאקדחו. הערעור על הרשעתו ברצח נדחה. אין חולקין שהמערער הוא שגרם למותן של הנשים והשאלה היא אם נתמלאו התנאים האמורים בסעיפים 214 (ב) ו- 216 לפח"פ לקיום מעשה רצח. לטענת קנטור - אין ספק ששתי הנשים חרפו וגידפו את המערער אך לא היה בכך משום קנטור שהיה מביא אדם מן היישוב לידי מעשה הריגה. אשר להכנה והחלטה - הוכח שכדי לקחת את האקדח הלך המערער מן החצר לחדר והוציא את האקדח ממגירת שולחן פתח נרתיק סגור ושלף את האקדח. די בכך להוכחת ההכנה וההחלטה הדרושים לפי סעיף 216. אין לאמר שההחלטה היתה פתאומית עד כדי כך שאין לראות בכך את יסוד ההחלטה הדרוש שכן הפסיקה מכשירה הליכה לפי "החלטת פתע" למקום הנשק ותהא הדרך הקצרה אשר תהא כהחלטה מספקת לצורך זה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. עו"ד אבו - עטא למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 26.11.74).
ע.פ. 276/74 - סאלם תומא נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בהתפרצות וגניבה עפ"י ראיות נסיבתיות באחד הלילות היתה התפרצות לחנות בגדים ומתוכה נגנבו דברי הלבשה. בשעה 1.40 לאחר חצות נראה המערער ליד מקום הפריצה כשהוא בורח מהמקום וטביעת כף ידו נמצאה על דלת הזכוכית של החנות שנפרצה. הסחורה לא נמצאה אצל המערער וכן לא נראו אנשים אחרים בורחים מן החנות ולא נראתה מכונית מתרחקת מן החנות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת התפרצות וגניבה והערעור על כך נדחה. השאלה העיקרית היתה אם לנוכח העובדה שלא נמצאה הסחורה הגנובה ולא נראו אנשים אחרים בורחים מן החנות יש מקום לספק בדבר אשמתו של המערער והתשובה לכך היא שלילית. המערער לא הסביר מה עשה במקום בשעת לילה כל כך מאוחרת ומה היתה ריצתו מכוון מקום הפשע ונסיונו לברוח מן המקום כאשר ראה אנשי משטרה. אכן הריצה כשלעצמה לא היתה מספיקה להרשעה, אולם יחד עם זאת מציאת טביעת כף היד על דלת הזכוכית במצב שבו נמצאה מהוות עדות נסיבתית על כך שהשתתף בפריצה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 27.11.74).
ע.פ. 69/74 + 35 - אסמעיל אזברגה ואח' נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת רצח שלשת המערערים הורשעו בעבירה של רצח .בכך שגרמו למותו של בדואי בבאר - שבע וערעורם על ההרשעה נדחה. ביהמ"ש העליון ניתח את העדויות שהובאו נגד המערערים והגיע למסקנה שביהמ"ש המחוזי יכול היה לסמוך על עדויות אלה כדי להרשיע את המערערים. העד העיקרי נגד המערערים טען תחילה במשטרה שלא ראה בדיוק מי הם אלה שרצחו את המנוחה, אך לאחר שנעצר, כאשר המשטרה חשדה בו שהוא מחפה על הרוצחים, שיחזר בפני חוקרי המשטרה את תנועותיו במקום המקרה ולבסוף אף מסר מי הם הרוצחים. העד הסביר את שינוי הגירסה בכך שבתחילה פחד מפני נקמת המערערים ומשפחתם והסבר זה מתקבל על הדעת. ביהמ"ש העליון ציין לאחר ניתוח הראיות השונות כי השאלה בערעור איננה אם חייב היה ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערערים, אלא אם רשאי היה להרשיעם לפי הראיות שהובאו בפניו והתשובה לשאלה זו הינה חיובית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד הייק וקאזיס למערערים, עו"ד בלטמן למשיבה. 3.12.74).
ע.פ. 284/74 - שותפות אחים אריאל ואח' נגד מדינת ישראל.
*עבירות בניה והטלת עונש מאסר בגינן המערערים, השותפות והשותפים, הורשעו ע"י בתי המשפט דלמטה בבניה ללא רשיון ונדונו לעונשים ולקנסות ואף לעונשי מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. חלק ממעשי העבירה נוגע לבניה שעליה ניתן רשיון של ועדת בנין ערים ואולם היתר הבניה ניתן ע"י הועדה שלא כדין תוך התעלמות מתכנית בנין ערים וחלק מן העבירות בוצע ללא היתר בכלל. ביהמ"ש העליון הבהיר כי היתר בניה שניתן שלא כדין בטל מעיקרא ואינו אלא פיסת ניר חסרת ערך ועל כן הבניה לפיו מהווה בניה ללא רשיון גם לצורך משפט פלילי, אולם המערערים הגדילו לעשות ובנוסף לבניה לפי מה שהתיימר להיות היתר, בנו בניה נוספת ללא היתר בכלל. על כן ההרשעה בדין יסודה. גם לענין העונש אין לבטל את עונשי המאסר. אמנם זו הפעם הראשונה שהוטל עונש מאסר בשל עבירה כזו, אך משנהפכה בניה בלתי חוקית למכת המדינה מן הצורך להגיב ביתר חומרה על העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד אולשנסקי למערערים, עו"ד גב' ארבל למשיבה. 2.12.74).
ע.פ. 304/74 - חנה מזרחי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בעבירת רצח המערערת גרמה למותו של המנוח יוסף מקנו בדקירת סכין והורשעה ברצח בכוונה תחילה והערעור על כך נדחה. טענת הסניגור הינה כי המערערת עשתה את המעשה שלא מרצונה באשר היתה במצב של אי שפיות זמנית עקב עישון סמים וכן כי לא נתקיימו התנאים הנדרשים עפ"י סעיף 216 לפח"פ בקשר להווצרות הכוונה תחילה, שכן, לטענתו, עשתה את המעשה ללא החלטה וללא הכנה ועפ"י קנטור. טענות אלה לא נתקבלו. לענין טענת אי שפלות זמנית, הרי אפילו פעלה המערערת בשעת מעשה תחת השפעה של סמים אין זה עדיין מצביע על אי שפיות דעה. כדי לצאת ידי חובת ההוכחה של אי שפיות זמנית מחמת שכרה או סמים צריך להביא ראיה שתניח דעתו של ביהמ"ש כי כתוצאה מהשתיה או מהסימום לקה הנאשם באי שפיות דעת השוללת את כח רציתו וראיה כזו לא הובאה בפני ביהמ"ש. גם אם הרופא המומחה אינו יכול לבדוק את הנאשם אלא זמן רב יחסית לאחר המעשה, הרי די בראיה אובייקטיבית שהכמויות של הסם שהזריק לעצמו הנאשם או של המשקאות ששתה די בהם להביא לידי אי שפיות דעת. אשר לטענת הקנטור - לא היה בדברים שהיו בין המערערת למנוח משום קנטור שהיה מביא אדם רגיל לידי מעשה הריגה. אשר להכנה - המערערת נטלה סכין מן המטבח ורצה דרך ארוכה עם הסכין השלופה אחרי המנוח והלכה פסוקה היא כי נטילת כלי משחית והעברתו ממקום למקום מהווה מעשה הכנה. לענין ההחלטה להרוג - עפ"י צורת הדקירה ומקומה יש די והותר כדי להעיד על החלטה להרוג. פציעה חמורה במקום בגוף אשר ממנו הנפש יוצאת אינה מתיישבת עם ההחלטה שלא להרוג אלא לפצוע בלבד.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גילפז למערערת, עו"ד מיישייקר למשיבה. 3.12.74).
ע.א. 223/74 - לוים וואסף סבאג נגד עאטף רמדאן ואח'.
*איחור בהגשת בקשה לגילוי מסמכים בבימ"ש השלום המערער הגיש לבימ"ש השלום תביעת סעד הצהרתי נגד המשיבים, אלה נדרשו להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון בתאריך פלוני. באותו מועד נתקיים הדיון והמשכו נדחה לתאריך אחר. בין שני תאריכים אלה עתר המערער לביהמ"ש וביקש גילוי מסמכים אך בקשתו נדחתה מפני איחור והערעורים על כך נדחו. משהורחב סדר דין של גילוי מסמכים לבימ"ש השלום דאג המחוקק לכך הדיון לא יושהה וקבע הגבלת זמן נוקשה לעתירה לגילוי מסמכים. משאיחר המערער בעתירה זו צדק ביהמ"ש כשלא נתן את הצו. עם זה אין דחית הבקשה מונעת את הנתבע לחלוטין מלבסס תביעתו על מסמכים שברשות המשיבים שכן יוכל להזמין עד לשם השגת המסמכים הדרושים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד וליד סאלח למערער, עוה"ד א. שוקרי, גב' סוכר וע.ח. דראושה למשיבים. 28.11.74).
ע.א. 377/74 - חיים אלבוים נגד אתרים בחוף ת"א.
*סרובו של שופט לדחות משפט למרות הסכמת שני הצדדים המערער מחזיק בביתן בשטח מגרשי התערוכה אשר לגביו נתן שר האוצר הרשאה לחברה המשיבה להפקיע את הקרקע עפ"י פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור).
החברה פירסמה הודעה שהקרקע דרושה לצרכי ציבור ושהיא מתכוונת לקנות חזקה בה. המערער לא פינה את הביתן והענין הגיע לביהמ"ש. הישיבה הראשונה התקיימה בנובמבר 1973 והדיון נדחה ליוני 1974. ביום הדיון הודיע ב"כ המשיבה שהוא מסכים לדחיית הדיון לפי בקשת המערער וב"כ המערער אמר כי מנסים למצוא פשרה ודחיית השמיעה של המשפט תעזור למערער כלפי העיריה. השופט סירב לדחות את הדיון ונתן צו שלפיו יש למסור את החזקה
למשיבה עד דצמבר 1974. הערעור על כך נדחה. אין ממש בטענת המערער כי השופט היה חייב להעתר לבקשה המשותפת של באי כוח שני הצדדים לדחות את הדיון. לביהמ"ש שיקול דעת משלו בכל הנוגע לדחיית הדיון ממועד למועד גם אם שני בעלי הדין מבקשים את הדחיה.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד ש. רובינשטיין למערער, עו"ד א. פינצ'וק למשיבה. 11.12.74).
ע.א. 504/74 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד פרידה קורנישטיאנו.
*הקשר בין מחלה לבין רדיפות הנאצים המערערת חלתה עקב רדיפות הנאצים והרשות המוסמכת קבעה כי יש קשר סיבתי בין המחלה לבין הרדיפות אך לדעתה רק הוחמרה המחלה עקב רדיפות הנאצים בשעור של 50 אחוז. הרשות המוסמכת אימצה לעצמה חוות דעת רפואית שלפיה לא נגרמה מלוא נכותה בגין המחלה ע"י הרדיפות. לדעת הרופא "יכול להיות" שהמחלה באה למערערת בילדותה כתוצאה מרככת או מלידה. ועדת העררים קבעה כי משנמצא קשר סיבתי בין המחלה לבין הרדיפות מן הדין לייחס את גרימת המחלה כולה לרדיפות שסבלה המשיבה. הערעור על כך נדחה. ראשית, אין לבוא בערעור לביהמ"ש העליון בענין הנוגע לנכות עקב רדיפות הנאצים אלא בשאלה משפטית בלבד ואם כי ביהמ"ש העליון מקל עם נכים הבאים בערעור כאשר אין בידיהם שאלה משפטית להציגה, הרי יקפיד ביהמ"ש עם הרשות המוסמכת שהערעור יסוב על שאלה משפטית. לגופו של ענין, היתה אמנם חוות דעת רפואית כי יכול להיות שהמחלה באה למערערת מילדות, אך מאידך היתה עדותה החיובית של המשיבה כי בצעירותה היתה בריאה ושלמה ונורמלית. הרי כאן שתי עדויות, האחת עדות "שמא" והשניה עדות "ברי" ועלינו לאמר כי ברי ושמא ברי עדיף.
(בפני השופטים: ח. כהן, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד א. הורן למשיבה. 11.12.74).
=ע.א. 445/74 - מנחם אמיר בע"מ ואח' נגד חנן מיסקין ואח'.
*תביעות נפרדות להשבת כסף ולפיצויים המבוססות על חוזה אחד
המערערים רכשו מאת המשיבים את מחלבות רענן ובתמורה התחייבו המערערים לשלם החובות שרבצו על המפעל ואשר פורטו ברשימה שהיתה מצורפת לחוזה. בסעיף 9 לחוזה הצהירו המשיבים שהחובות כולם מופיעים ברשימה ואין חובות אחרים וכי אם יתגלו חובות נוספים מתחייבים הם לשלמם. בסעיף 11 לחוזה הותנה שמי שיפר את החוזה יפצה את הצד שכנגד על כל נזק שייגרם לו. לאתר מכן נתגלו חובות נוספים, המשיבים סירבו לשלם ונתבעו בשעתו לדין בחמש תובענות שהתייחסו לחמישה חובות. עתה הגישו המערערים נגד המשיבים תביעה לפיצויים על הנזקים שנגרמו להם עקב אי תשלום החובות שלא הוצהר עליהם ע"י המשיבים. אלה בקשו לדחות את תובענת המערערים על הסף באשר היא נובעת מאותה עילה חוזית שממנו נבעו התובענות הקודמות, ועל כן היו המערערים חייבים לקבל רשות מביהמ"ש לפיצול התובענה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה על הסף והערעור על כך נתקבל. אמנם שתי התובענות הקודמות והתובענה הנוכחית נוגעים לאותו הסכם אך אין הם נוגעים לאותה עילה. תביעה להשבת כספים על יסוד חוזה ותביעה לפיצויים בשל הפרתו של אותו חוזה הן תביעות עפ"י עילות שונות ועל כן רשאי התובע להגישן בנפרד. בעניננו היתה התחייבות המשיבים לשלם את החובות שלא הוצהר עליהם והרי זו עילה אחת הנוגעת להשבת כספים, ובנוסף לכך היתה התחייבות של כל צד שיפר את ההסכם לשלם פיצויים והרי זו עילה אחרת.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד סלומי למערערים, עו"ד א. קרני למשיבים. 28.11.74) .