ע.א. 78/74 - יוסף מוצרי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים
*ריבית בגין הפקעת מקרקעין ע"י עיריה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק המ' 1666/73 - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט עציוני:
א. הפיצוי בשעור של %6 לשנה לפי סעיף 12 (ה) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) חל מן היום שבו זכאית הרשות המקומית לתפוש את החזקה בפועל במקרקעין ולא מן היום שהיא תופשת את החזקה במקרקעין, פיצוי זה חל גם כאשר מדובר בקרקע שאינה משמשת בשעה שמכריזים על הפקעתה. רק אם הבעלים מחזיק בפועל במקרקעין ונהנה מפירותיהם עד לתפישת החזקה בפועל ע"י הרשות, אז ישולם הפיצוי הנ"ל של %6 רק מיום תפישת החזקה בפועל.
ב. הפיצוי לפי סעיף 12 (ה) לפקודה יסודו בדיני היושר ובסעיף 12 קבע רק תקרת הגג של תשלום זה.
ג. בעניננו, למרות שבעלי הנכס סרבו למסור את החזקה במקרקעין לעיריה הרי העיריה לא עשתה דבר על מנת לתפוש את החזקה ולא פנתה לביהמ"ש לממש את זכותה לתפוש את החזקה, אם יקבע הפיצוי רק מיום תפישת החזקה תסבול מטרת המחוקק והרשות תוכל תמיד לדחות את תפישת החזקה על מנת להתחמק מתשלום הפיצוי.
ד. מיום ההכרזה על ההפקעה דין הרשות המקבלת את המקרקעין כדין קונה, דין בעל המקרקעין כדין המוכר ועל הרשות לשלם מייד את ערך הקרקע לבעליה. בעניננו היו חילוקי דיעות מהי ערכה של הקרקע אך העיריה גם לא שילמה לבעלים אותו סכום שלדעת העיריה הוא ערכה של הקרקע.
ה. ניתן לפסוק את תשלום הסכום של %6 ריבית כבר בפסה"ד החלקי כאשר מדובר על תשלום אותו סכום שהרשות אינה חולקת עליו ומהווה את ערך הקרקע. עפ"י תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי ביהמ"ש לתת פס"ד חלקי כאשר משפט הגיע לשלב כזה שאין צידוק להשהות לגביו את מתן פסה"ד החלקי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד א. ריבון למערערים, עו"ד י.פטר למשיבה. 5.12.74).
ע.ל.ע. 3/74 - עו"ד פלוני נגד היועץ המשפטי
*החתמת עדה על תצהיר הנוגד תלונתה במשטרה.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד וגזר דין ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד בתיק בד"א 32/73 הערעור נתקבל).
העובדות:
צעירה התלוננה במשטרה על מעשה אונס של שני גברים וכחודש לאחר שהוגש כתב האישום נגד הנאשמים הופיעה המתלוננת במשרדו של המערער, יחד עם שני הנאשמים, וחתמה על תצהיר שלפיו המגע המיני בינה ובין שני הנאשמים היה מרצונה החופשי. לאחר מכן התלוננה המתלוננתבמשטרה כי שני הנאשמים איימו עליה כי תחתום על התצהיר והאיומים הושמעו במעמד עוה"ד. בביה"ד המשמעתי העידה על כך המתלוננת וכנגדה העיד המערער כי משבאו לפניו המתלוננת והנאשמים שלח החוצה את הנאשמים ואמר למתלוננת כי אם הם מאיימים עליה מוטב שלא תחתום ואף הראה לה דרך לצאת מן המשרד בלי שהם יראו אותה. על כך היא ענתה לו שהם לא מאיימים עליה ושהיא חותמת על התצהיר מרצונה החופשי. בביה"ד המשמעתי המחוזי ניתנו
פסקי - דין ע"י שלושת חברי ביה"ד. אחד מחברי ביה"ד סבר כי אין כל ספק שיש לקבל את גירסת המתלוננת ושיש להרשיע את המערער בעבירה המשמעתית שיוחסה לו. חבר אחר של ביה"ד מנה סתירות שונות בעדות המערער ולא מצא סתירות בעדות המתלוננת ואף מצא לה תמיכה בראיות אחרות, ואעפ"כ קבע שיש לזכות את המערער בציינו כי הוא נקרע בין רגשותיו ופחדו ומאחר שמדובר בתוצאות חמורות הרי למרות שהיא נוטה להעדיף את עדות המתלוננת הוא נרתע מהמסקנות החמורות של מקרה זה שמא יש בידו טעות בהערכת העדויות. על כן מספק ספיקא הוא מזכה את המערער. אב ביה"ד הצטרף למסקנת הזיכוי ואף הוא התרשם באופן חיובי מן המתלוננת אך לדעתו נשארו תמיהות רבות המתייחסות להתנהגותה ועל כן הוא לא מוכן לסמוך על עדותה. כתוצאה מכך זוכה המערער ברוב דעות. משבא הענין בפני ביה"ד המשמעתי הארצי היה אחד מחברי ביה"ד בדעה שיש לדחות את הערעור ואילו דעת הרוב היתה לקבל את הערעור ולהרשיע את המערער באשר לדעת הרוב, שלושת חברי ההרכב בביה"ד המחוזי התרשמו התרשמות חיובית מעדותה של המתלוננת והעדיפו את גירסתה על פני גירסתו של המערער ועל כן חייב היה ביה"ד המחוזי להרשיע את המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. צודק המערער כי ביה"ד הארצי שגה כשהתערב בענין מהימנות עדים וביטל את ספקות ביה"ד המחוזי. אין לאמור שכל שלושת חברי ביה"ד המחוזי העדיפו את גירסת המתלוננת. אמנם הם אמרו שהם התרשמו התרשמות חיובית מעדות המתלוננת אך התרשמות חיובית מעדותו של עד לא תמיד היא סוף פסוק לצורך קביעת העובדות והערכת העדויות. יכול בימ"ש או בי"ד להתרשם באופן חיובי מעד ויחד עם זאת לקבוע שאין העדות איתנה די הצורך כדי לבסס עליה הרשעה.
ב. לא היה זה מחובתו של הקובל להוכיח את אשמת המערער מעל לכל ספק סביר כמו במשפט פלילי אד גם אין להסתפק שלפי מאזן הראיות הקו נוטה לחובת הנאשם כמו במשפט אזרחי.
ג. השאלה היא אם לא עבר המערער עבירה משמעתית לפי הגירסה שלו והתשובה לכך היא שלילית, כשהופיעה המתלוננת לפני המערער צריך היה המערער לחשוש כי היא נתונה ללחץ, אך לאחר שהורה לנאשמים לצאת ממשרדו ודיבר איתה ביחידות ואמרה לו שהיא רוצה לערוך את התצהיר לא צריך היה עוד לחשוש.
השופט ויתקון הסכים והוסיף כי אכן לא עבר המערער עבירה משמעתית ואולם טעם לפגם נשאר בכל הפרשה הזאת, והדעת אינה נוחה מן הנוהג להחתים אדם שמסר הודעה במשטרה על תצהיר בשבועה בו הוא סותר את תוכן הודעתו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד מאור למערער, עו"ד יאראק למשיב. 11.12.74).
ע.א. 46/74 - אליעזר מורדוב נגד יוסף שכטמן
*פירוש הסכם שכירות.
* רישום שכירות במשרד רושם הקרקעות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: דבורין, קוארט, ובן עתו) בתיק ע.א. 355/72- הערעור נתקבל).
.
העובדות:
המשיב השכיר למערער דירת מגורים בשנת 1962, הסכם השכירות היה טופס סטנדרטי מודפס ובמקום שהיה מיועד לציון תקופת השכירות נכתב "מתחילה ביום 13.2.62 ומסתיימת ביום בלתי מוגבלת". השוכר שילם למשכיר דמי מפתח, קיבל את הדירה לחזקתו ושילם דמי שכירות. בשנת 1969 הגיש המשכיר תביעת פינוי נגד השוכר בעילה של צורך עצמי ולאחר תיקוני
כתבי הטענות של התביעה וההגנה הועלתה השאלה אם זכאי המערער להגנת חוק הגנת הדייר. טענת המשיב היתה כי מכיון שהשכירות היתה בלתי מוגבלת צריך היה לרשום אותה במשרד רושם הקרקעות עפ"י חוקי המקרקעין שהיו בתוקף בעת עשיית חוזה השכירות והוא בטל בגלל העדר רישום. בימ"ש השלום הגיע למסקנה כי כוונת הצדדים בחוזה לא היתה לשכירות "בלתי מוגבלת" והיה זה ביטוי מוטעה וכוונת הצדדים האמיתית היתה שהשכירות תמשך כל זמן שקיימת דיירות מוגנת לפי החוק. המשיב, המשכיר, ערער לביהמ"ש המחוזי וזה קיבל את ערעורו וחייב את השוכר לסלק את ידו מהמושכר, באשר לדעתו היתה זו שכירות לתקופה בלתי מוגבלת הטעונה רישום במשרד ספרי האחוזה. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. חוזה שכירות לתקופה העולה על שלוש שנים, לפי החוק שהיה קיים עד חוק המקרקעין 1969, היה טעון רישום ואם לא נרשם הרי הוא בטל מעיקרה ואין לו כל נפקות משפטית ואינו יוצר זכות שכירות לפי חוק הגנת הדייר.
ב. כאן לא נערך החוזה לתקופה העולה על שלוש שנים, אלא לתקופה "בלתי מוגבלת" כפי שצויין בחוזה והשאלה היא איך לפרש הוראה זו שבחוק. אם הכוונה היא השכרה לצמיתות הרי שכירות לצמיתות אינה קיימת מבחינה משפטית ויתכן שהחוזה יהיה בטל משום שהדין אינו מכיר בשכירות לצמיתות.
ג. כלל גדול הוא בפירוש חוזים שמחובתו של ביהמ"ש לפרש חוזה באופן המשקף את כוונת הצדדים ולא פעם ניתן ע"י ביהמ"ש פירוש לחוזה שאינו מתיישב עם המובן הרגיל של המילים שבהן השתמשו הצדדים אך שמתיישב עם כוונת הצדדים בעת שכתבו את החוזה.
ד. יש לפרש מילים שבחוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית או תוצאה המטילה על צד לחוזה התחייבות שבלתי סביר להניח שהוא לקח על עצמו התחייבות כזו.
ה. ביהמ"ש נוטה תמיד לפירוש שמקיים תוקפו של החוזה ואינו נרתע לשם כך מהכנסת שינויים בלשון המסמך בתנאי שכוונת הצדדים היא ברורה.
ו. לפי ההלכות באנגליה ובארה"ב הוראה בחוזה שלפיה שכירות היא לצמיתות מפרשים כך שלא נועדה ליצור התחייבות לצמיתות וכמו כן הנטיה היא לתת לחוזה במידת האפשר פירוש המקיים את תוקפו.
ז. על יסוד כל הנ"ל המסקנה היא לפרש את הסעיף הנ"ל שכוונת הצדדים לא היתה שחוזה השכירות ישאר בתוקף לצמיתות שכן זה הוא פירוש שמביא לתוצאות אבסורדיות. אין להעלות כלל על הדעת שהמשכיר התכוון להקנות ע"י חוזה לשוכר את הזכות לגור בדירה לצמיתות הוא ובניו ובני בניו ועד סוף כל הדורות. חוזה השכירות נעשה בתקופה שבה היה קיים חוק הגנת הדייר וכל אדם ידע שחוק זה נותן לדייר להחזיק במושכר כל עוד הגנת החוק פרושה עליו ויש להניח כי לכך התכוונו הצדדים באמרם כי השכירות היא בלתי מוגבלת, היינו כל עוד הגנת הדייר תחול על השכירות שבין הצדדים.
ח. העובדה שהצדדים ראו מראש את האפשרות שהדייר יחזיק במושכר לתקופה בלתי מוגבלת לפי הגנת החוק ונתנו ביטוי לכך בחוזה השכירות לא הטילה חובת רישום על חוזה כזה במשרד רושם הקרקעות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן עו"ד א. משעלי למערער, עו"ד י. הברמן למשיב. 11.12.74).
ע.א. 272+275/73 - אילת השחר הראובני נגד עדין טלבר ואח'
*זכות בעל הבית להכנס למושכר לביצוע תיקונים.
* התישנות.
* השתק פלוגתא.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים שרשבסקי, לנדא, והדייה) הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
.
העובדות :
המשיבים גרים בדירה ומעליה גרה המערערת. הבנין שייך לרשות הפיתוח. מהמרפסות הנמצאות בחזקתה הבלעדית של המערערת נכנסת רטיבות לדירת המשיבים וגורמת להם למטרד. המשיבים תבעו את רשות הפיתוח לתיקון הרטיבות וזו הסכימה לתקן, ברם המערערת אינה מאפשרת לעובדי רשות הפיתוח להכנס למרפסות ולתקן את הטעון תיקון. המים הדולפים אינם רק מי גשמים אלא מים שבהם משתמשת המערערת להשקיית עציצים העומדים על המרפסות ואשר המערערת מטפלת בהם במסגרת עבודתה המדעית. על מנת להגיע לדירת המערערת יש מדרגות ואת המדרגות האלה סגרה המערערת בשער. תביעת רשות הפיתוח היתה גם כי המערערת תסיר את השער מהמדרגות. בהסתמכו על חוזה השכירות שבין המערערת לבין הבעלים הראשונים של הנכס קבע בימ"ש השלום כי החוזה מחייב את הדיירת לאפשר לבעלים לעשות תיקונים גם אם התיקונים אינם דרושים לדירת המערערת אלא להחזקת הבית במצב תקין. כן צווה על המערערת להסיר את השער כאמור. ביהמ"ש המחוזי פירש את חוזה השכירות בין הצדדים כמי שמחייב את הדיירת לאפשר לבעל הבית להכנס ולעשות תיקונים רק אם התיקונים דרושים לדירת המערערת ועל כן ביטל חלק זה מפס"ד של בימ"ש השלום, אך השאיר על כנו את הוראת ביהמ"ש להסיר את השער. על ההחלטה שאין המערערת חייבת להרשות תיקון המרפסות מערערים המשיבים ועל ההחלטה בדבר הסרת השער מערערת המערערת.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. עפ"י המימצאים שבאו בפני ביהמ"ש דלמטה ברור כי בדירת המערערת, (הנתבעת), נוצר מטרד המסכן את בריאות הדיירים מתחתיה וכמחזיקת הדירה אחראית הנתבעת להסרת המטרד עפ"י פקודת הנזיקין. יתירה מזו, הנתבעת גורמת במו ידיה באופן חלקי, למטרד האמור ע"י השקאת הצמחים המוחזקים במרפסת. ברם התובעים לא תבעו מהנתבעת הסרת המטרד ולא פיצוי נזק אלא שהיא תרשה לתקן את התיקונים הדרושים.
ב. פרשנותו של שופט השלום בדבר חוזה השכירות בין הצדדים משנת 1942 היתה נכונה. זכות הכניסה עפ"י החוזה לדירת השוכרת באה לאפשר לבעל הבית לשמור על מצב תקין של רכושו, מה טעם לייחד זכות לבצע תיקונים למושכר בלבד כאילו עם השכרת דירה אחת נטש המשכיר את שאר חלקי רכושו והפקיר אותם.
ג. עפ"י המשפט המקובל משכיר שלא שמר לו בחוזה זכות כניסה למושכר לשם ביצוע תיקונים לא היה רשאי לעשות כן ואולם כלל זה של המשפט המקובל הוא כיום בבחינת הלכה ואין מורין כן. כיום נוטים בתי המשפט לאפשר לבעל הבית לבצע תיקונים ע"י כניסה למושכר גם אם הדבר לא פורש בחוזה. אצלנו קובע עכשיו סעיף 68 לחוק הגנת הדייר את חובת בעל הבית לתקן תיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וזכותו של בעל הבית להכנס למושכר ולדירת הדייר על מנת לבצע תיקונים הדרושים באותה דירה או הדרושים לשמירת בטחונו ובריאותו של דייר אחר או למניעת נזק לבית. גם מכח סעיף 68 הנ"ל יש לאפשר לבעל הבית להכנס לדירה ולבצע תיקונים.
ד. אשר לשער - טוענת המערערת טענת התיישנות באשר התובענה הוגשה כאשר עברו כבר 8 שנים מעת התקנת השער. בימ"ש השלום סבר כי עברו רק 7 שנים ברם למעשה עברו 8 שנים. אולם ע"י זה שהקימה את השער ייחדה הנתבעת את המדרגות המובילות אל דירתה לרשות יחיד שלה ושללה מאת בעלת הבית טובת הנאה שבמקרקעין. כיון שמדובר במקרקעין הרי תקופת ההתיישנות היא במקרה זה 15 שנה ותקופה זו לא עברה עד להגשת התביעה המתוקנת נגד המערערת בדבר הסרת השער.
ה. עוד טוענת הדיירת כי בענין השער קיים מעשה בי"ד. זאת באשר בשנת 1964 הגישה רשות הפיתוח תביעת פינוי נגד הנתבעת ואחת העילות היתה עשיית שינויים במושכר ללא רשות ע"י הקמת השער. המשפט הנ"ל לא נתברר שכן התובעת ביקשה אז דחיית התביעה ולא הובאו כל ראיות ואכן נדחתה התביעה. טענה זאת אין לקבל. אמנם יש ומעשה בי"ד קם עקב דחיית תובענה, אף אם לא נדחתה לאחר דיון לגוף הענין. אעפ"כ אין לקבל את טענת הנתבעת. למעשה בי"ד שני פנים. הפן הראשון: השתק עילה, ואילו הוגשה עתה תביעה נוספת לפינוי עקב הקמת השער יכלה הנתבעת לטעון טענת מעשה בי"ד. הפן השני הוא השתק פלוגתא, שאלת השער לא הוכרעה בפלוגתא הראשונה ועתה התביעה היא הסרת השער ולא פינוי. מכיון שעילת התביעה כיום היא אחרת אין להסתמך על השתק פלוגתא כאשר במשפט הקודם לא קבע ביהמ"ש קביעה פוזיטיבית שהנתבעת היתה רשאית להתקין את השער ולסגור חלק מחדר המדרגות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן המערערת לעצמה, עו"ד ח. גירון למשיבים. 28.11.74).
ע.א. 336/74 - הייסיד ואקד נגד אחמד אבו ראס
*דחיית תביעה על הסף המשיב שלח מכתב לאביו של המערער ובמכתב האשים את המערער שהתנהג שלא כהוגן כלפי בת אחיו של המשיב. המערער הגיש תביעת נזיקין בגין פרסום לשון הרע נגד המשיב. כשבאה התובענה בפני ביהמ"ש בקדם משפט פנה השופט למשטרה שתדווח לו על פרטי הענין ומשקיבל את תשובת המשטרה הורה השופט לדחות את התביעה על הסף וכן הורה כי המערער יפוטר ממשרתו במוסד לבנות. הערעור על כך נתקבל. פניתו של השופט למשטרה חורגת ממסגרת התפקידים המוטלים על ביהמ"ש בקדם משפט. ביהמ"ש חייב לנהוג לפי סדרי הדין הקבועים בתקנות ואין בהן אסמכתא לאמצעים שננקטו ע"י השופט. יתירה מזו אין ביהמ"ש רשאי לדחות תביעה על הסף ללא שהתבררו העובדות לגופן ולא נטען כי כתב התביעה לא הראה עילת תביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. עו"ד סולימן למערער, המשיב לעצמו. 2.12.74).
ע.א. 514/73 - יחזקאל זלינגורה נגד קצין התגמולים
*הקשר בין מחלה לבין השירות הצבאי המערער לקה במחלת הסכיזופרניה בזמן שירותו הצבאי והשאלה שהתעוררה היתה אם חלה המערער במחלתו לפני גיוסו והשרות רק החמיר את מצבו או שהמחלה התפרצה בעת השירות. בפני ועדת הערעור, שהענין הוחזר אליה ע"י ביהמ"ש העליון בדיון קודם, באו עדויות שלפיהן היה המערער בריא לפני גיוסו לצבא. אעפ"כ קבעה הועדה כי מחלת הנפש של המערער לא נגרמה עקב השירות אלא רק החמירה. הערעור על כך נתקבל. אין חולקין כי מחלת המערער היא מחלה קונסטיטוציונאלית ושההתקף הראשון הופיע בעת השירות. המערער שירת ביחידת צנחנים ומן המפורסמות הוא ששירות ביחידה זו כרוך במאמצים ובתנאי שירות בלתי רגילים, כדי להשיב לשאלה אם המחלה נגרמה עקב השירות או רק הוחמרה צריך היה לבדוק אם נתגלו אצל המערער סימני המחלה לפני גיוסו לצבא. לא היו הוכחות בפני קצין התגמולים או ועדת הערעור שאצל המערער נתגלתה המחלה לפני שירותו הצבאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד לברן למערער, עו"ד יאראק למשיב. 5.12.74).
ע.א. 62/73 - פקיד שומה ת"א נגד החברה הממרח בע"מ
*פסילת ספרים ע"י פקיד שומה ועריכת שומה לפי מיטב השפיטה המשיבה עוסקת בטחינת קקאו והיתה חייבת לנהל ספרים עפ"י הוראות שהוציא נציב מס הכנסה. אולם הספרים שניהלה לא מילאו אחרי ההוראות, פקיד השומה פסל את ספרי המשיבה וערך לה שומות לפי מיטב השפיטה עבור חמש שנות מס. פקיד השומה הסביר כיצד הגיע לשומה שעשה וכיצד ביסס אותה, ביהמ"ש המחוזי שאליו ערערה המשיבה הגיע למסקנה כי פקיד השומה ביסס את הנתונים שלו על הנחות שהיו מוטעות, ביהמ"ש קבע כי עצם העובדה שהספרים נוהלו שלא כחוק עדיין אינה מונעת מהנישום להוכיח שהצהרתו נכונה ומכיון שההנחות שעליהן ביסס פקיד השומה את שומתו היו מוטעות אישר את ההצהרות שמסרה המשיבה. הערעור על כך נתקבל. כאשר ביהמ"ש המחוזי פוסל את שומתו של פקיד השומה הוא רשאי אמנם לקיים את הצהרות הנישום, אך זאת רק אם הנישום מוכיח כי הצהרותיו נכונות. העובדה שפקיד השומה טעה בחישוביו עדיין אינה אומרת שהנישום הוכיח כי ההצהרות שלו הן נכונות. על כן החזיר ביהמ"ש העליון את התיק לפקיד השומה שיערוך שומות חדשות לפי מיטב השפיטה ולפני כן יתן למשיבה הזדמנות להביא לפניו את ראיותיה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. גורני למערער, עו"ד מ. דרוקר למשיבה. 3.12.74).
ב"ש 177/74 - מדינת ישראל נגד מחמוד אבו עבאס ואח'
*שחרור בערובה המשיבים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של החזקת כלי יריה ותחמושת ונגזר עליהם עונש של שנה מאסר בפועל בניכוי תקופת מאסר עד למשפט שנמשכה ארבעה חדשים. לאחר מתן גזר הדין ביקשו המשיבים להשתחרר למשך כמה שבועות כדי להסדיר את עניניהם מחוץ לכלא והשופט הורה לשחררם לשבוע ימים. הערר על כך נתקבל. העבירה שבה הורשעו המשיבים הינה חמורה מאד ובזמנו סירב ביהמ"ש לשחררם בערבות אף לפני המשפט. בנוסף לכך המשיבים הם בעלי עבר פלילי ממושך ועשיר מאד וקיים חשש רציני שינצלו את ימי חופשתם גם למטרות בלתי חוקיות, בתי המשפט נוהגים בנדיבות יתירה בשחררם עבריינים אחרי שנגזר דינם למאסר כדי לסדר עניניהם לקראת ריצוי ענשם. אם ניתן להצדיק דחיה במקרים מיוחדים לפני כניסתו של אדם לכלא קשה להצדיק זאת לאחר שכבר ישב מספר חדשים בכלא.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד גב' גורני למבקשת, עו"ד גליפז למשיבים. 26.11.74).
ע.א. 478/73 - אסוף יוסף נגד עין חי בע"מ.
*מישכון שלא ע"י בעל הנכס טרקטור שבבעלות המערער מושכן ע"י אחד בשם אוחנה ולמערער נודע שלוש שנים לאחר המעשה כי הטרקטור ממושכן לטובת המשיבה. לצורך רישום המשכון נתן אוחנה תצהיר בו נאמר כי כל הפרטים האמורים בהודעת המשכון, בה תואר הטרקטור, נכונים ולא צויין בה שם הבעלים. כן נאמר באותו תצהיר כי אוחנה זכאי למשכן את הטרקטור אך לא הוזכר על סמך מה הוא זכאי לעשות כן, אם הוא הבעלים של הטרקטור או שהבעלים הרשו לו למשכנו. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להכריז על שטר המשכון כבטל, בקשתו נדחתה והערעור על כך נתקבל. על מנת שמשכון יתפוש צריך להיות הממשכן הבעלים של הנכס או בעל הזכויות בו או שהורשה ע"י בעל הנכס למשכנו. מתוך דאגה "לתקנת השוק" יצר המחוקק אפשרות משכון גם כאשר הממשכן איננו הבעלים של הנכס וזאת אם מתמלאים שני תנאים: הנכס הממושכן היה בחזקתו של הממשכן על דעת. בעלי הנכס וכן כי הנושה פעל בתום לב. מבלי להכנס לשאלה אם נפגם תום הלב בכך שהמשיבה התרשלה בקבלת משכון על סכום של 100,000 ל"י בלי לדרוש
מהממשכן מסמכים המעידים על זכותו בנכס, הרי לא הוכח כי הממשכן החזיק בטרקטור לפני משכונו. מתוך הראיות עולה כי הוא בכלל לא החזיק בו.
(בפני השופטים: מני, ברנזון, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד פ. קליינר למערער, עו"ד ד. כהן למשיבה. 3.12.74).
ע.א. 110/74 - בנק לאומי נגד אידה גולדלוסט
*קביעת שכ"ד בעסק שלא נקבע בו מקסימום המשיבה הינה בעלת נכס מקרקעין המושכר למערער ומשמש כסניף של בנק לאומי. עם פרסום תקנות הגנת הדייר בדבר דמי שכירות לגבי בית עסק נתבקש ביה"ד לשכירות לקבוע את השעור החדש של דמי השכירות בעד המושכר הנדון, המושכר הינו מסוג שלא נקבעה לו תקרת דמי שכירות, ונתעוררה השאלה עפ"י איזה קריטריון לקובעם. ביהמ"ש העליון אישר את דעתו של ביהמ"ש המחוזי, בניגוד לדעת ביה"ד לשכירות, שיש לקבוע את שעור דמי השכירות על בסיס רווח סביר מערך המושכר וזאת עפ"י ערכו של המושכר כשהוא פנוי. מאידך קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורה של המשיבה וקבע כי יש להעמיד את שעור דמי השכירות על בסיס רוח של %7 לשנה מערכו של הנכס ולא %5 כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, י. כהן. עו"ד ז. ברוכשטיין למערער, עו"ד ש. רחביה למשיבה. 9.12.74).
ע.פ. 73+91/74/569 - אמיל אלבו ואח' נגד מדינת ישראל
*ההבחנה בין שותף לגניבה לבין קבלת רכוש גנוב ענינו של עירעור זה גניבת שקית יהלומים שהגיעה לנמל התעופה לוד והוצאתה משטח הנמל ומכירתה. המערער בן דוד היה שותף למעשה הגניבה עצמו והנחת שקית היהלומים ליד גדר שדה התעופה ואילו המערערים אלבו ואטיאס היו שותפים בהוצאת השקית מתוך שטח שדה התעופה, כל השלושה היו עובדי נמל התעופה. אלבו ואטיאס הודו עפ"י הרצאת ואילו נגד בן דוד הובאו ראיות. האחרון הורשע בעבירה לפי סעיף 274, היינו גניבה ע"י אדם העובד בשירות הציבור, עבירה שעונשה המירבי 10 שנות מאסר. סנגוריהם בביהמ"ש המחוזי של אלבו ואטיאס טענו כי ניתן להרשיעם לפי סעיף 309 לפח"פ שהעונש המירבי הוא מאסר ל-7 שנים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עפ"י הרצאת העובדות שבהן הודו אטאס ואלבו ניתן להרשיע גם אותם לפי סעיף 274 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי הטיל על שלושת הנאשמים 5 שנות מאסר. ערעורו של בן דוד נדחה הן לגבי ההרשעה והן לגבי העונש, ערעורם של אלבו ואטיאס נתקבל הן לגבי ההרשעה והן לגבי העונש. סניגורם החדשים של אטיאס ואלבו העלו בביהמ"ש העליון את הטענה כי בכלל אין להרשיע את המערערים גם בעבירה לפי סעיף 309 אלא לפי סעיף 310 היינו קבלת רכוש גנוב מבלי לדעת שהושג בדרך של פשע. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה לפי סעיף 274 על כך שכאשר אטיאס ואלבו נכנסו לתמונה עדיין שקית הדאר היתה בתחום נמל התעופה ועבירת הגניבה טרם הושלמה אז, ועל כן ההשתתפות של אטיאס ואלבו בהוצאת שקית הדאר מחוץ לשטח הנמל עשתה אותם לשותפים לגניבה עצמה ולא רק לקבלת רכוש גנוב. עמדה זו אין לקבל. אכן המבחן מתי נגמרת עבירת הגניבה ומתי מתחילה עבירה של קבלת רכוש גנוב הוא קשה ואין זה מבחן ברור וחד משמעי. ואולם כאשר מדובר בשקית קטנה שהורחקה כבר מן המטוס מרחק ניכר עד לקצה שדה התעופה וכאשר ההוצאה משטח שדה התעופה כבר לא היתה קשה אין לאמר כי קבלת הסחורה ע"י אדם שלא היה שותף לתכנית מראש מהווה מעשה גניבה והרי זה רק מעשה של קבלת רכוש גנוב. בעקבות זיכויים של מערערים מהרשעה לפי סעיף 274 והרשעתם לפי סעיף 310 שעונשו המירבי 5 שנות מאסר הופחת העונש למאסר שלוש שנים בלבד.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד אלוני וקידר לאלבו ואטיאס, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 28.11.74).
ע.פ. 237/74 - מוחמד אחמד בן סעיד גנאים ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד נשק של חייל וחומרת העונש המערערים עובדים במפעל בבני ברק ומכונית המפעל נשארת בידי אחד מהם מדי לילה במסגרת תפקידו להוביל פועלים מכפרו למפעל ובחזרה. באחד הימים נדברו השניים לשוטט בדרכים, לאסוף חייל כטרמפיסט ולשדוד את נשקו ובעזרתו לבצע מעשי שוד וגניבה נוספים. השניים אמנם ניסו לבצע את הדבר, תקפו חייל טרמפיסט אך זה הצליח להמלט כשהנשק נשאר בידי המערערים. לאחר מספר ימים הסגירו המערערים את עצמם והם נדונו ל- 9 שנות מאסר. ערעורם על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - היו ראיות מספיקות בביהמ"ש המחוזי ואין ביהמ"ש העליון מתערב במימצאים עובדתיים. לענין העונש - הפרשה מגלה תמונה מחרידה על מה שזממו המערערים לעשות ולמרבה המזל הצליחו רק בחלק ממזימתם מבלי שהחייל קיפח את חייו או נפגע פגיעה חמורה בגופו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון עו"ד הרצברג למערערים, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 27.11.74).
ע.פ. 316/74 - ליאון חיון ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון שוד וחומרת העונש שני הנאשמים ביקרו אצל המתלונן ויחד בילו בבר ולאחר מכן חזר המתלונן לביתו. לאחר חצות הלילה באו אליו המערערים וביקשו ממנו כמה לירות על מנת לנסוע הביתה וכאשר עמד לתת להם כסף התנפלו עליו ותוך שימוש בכח ניסו להוציא ממנו חבילת כסף. הם הורשעו בדין ונדונו ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. נגד המערערים העידו המתלונן ועדה. זו אישרה תחילה במשטרה את גירסת המערערים שכפרו בכל סיפור המעשה, אך לאחר שנבדקה במכונת אמת והוכח כי היא משקרת, ולאחר שהיתה עצורה במשטרה עד למתן עדות חדשה, העידה נגד המערערים וסיפרה כי אכן ביצעו את המעשה. טענת המערערת נגד קבלת עדותה נדחתה. לא היה זה אלא מקרה שכיח למדי של עד אשר בתחילה ביקש לחפות על הנאשמים ורק לאחר מכן סיפר את האמת. זו היתה התרשמותו של השופט שהיו לה סימוכין בעדותה של העדה ורשאי היה לבסס את ההרשעה על דברי העדה כשמצטרפים לעדותו של המתלונן. אשר למתלונן הרי גם הוא ניסה לחפות בעדותו בביהמ"ש על המערערים לאחר שהעיד נגדם במשטרה ושאלות רבות השיב "אינני זוכר". אין פסול בכך שהשופט העיר לו כי אם הוא זוכר את הדברים וטוען שאיננו זוכר מהווה הדבר עדות שקר. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. עו"ד גילפז למערערים, עו"ד גב' בייניש למשיבה. 4.12.74).
ע.פ. 468/74 - יוסף בן יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת שוטר) המערער שהוא בעל 20 הרשעות קודמות ישב בכלא והובל מבית הכלא לבימ"ש ברמלה לבירור דינו בשל עבירה נוספת. הוא זוכה מהעבירה הנוספת ובדרכו חזרה לבית הכלא שלף סכין והצמיד לצוארו של השוטר הנהג. לנוכח הסכנה המשיך הנהג בנסיעה בכביש על אף אור אדום ברמזור, נסע ימינה ושמאלה, עד שהצליח לעצור את הרכב ולתפוש את המערער. בגין עבירה זו הוטל על המערער עונש של שנה אחת מאסר וערעורו על העונש נדחה. העבירה היא חמורה מאד והעונש שהוטל עליו קל יתר על המידה, היה שיהוי רב בין ביצוע העבירה לבין הזמן שבו הוגש כתב האישום, שנה אחת, והדיון נסתיים כעבור שנה נוספת, אולם חומרת העבירה היתה מחייבת כליאתו לתקופה הרבה יותר ארוכה ועובדת השיהוי בהליכים כבר הובאה בחשבון כאשר נקבע העונש של שנה אחת מאסר בלבד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, קיסטר. המערער לעצמו, עו"ד גב' לויצקי למשיבים. 8.12.74).
ע.פ. 394/74 - אברהם שרביט נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח המערער חדר לדירת המנוח אביגדור פרל, זקן בן 77, בשעות לילה בכוונה לגנוב, הלה הבחין במערער וניסה לעכב בעדו ובמקל בידו ניסה להניסו. החל מאבק בין השניים והמערער הוציא מידי המנוח את המקל והנחית על ראש המנוח שתי מהלומות וגרם למותו. המערער הורשע בעבירת רצח לפי סעיף 214 (ד) והערעור על כך נדחה. לטענת המערער כי יתכן שמישהו אחר ביקר בחדר והלם בזקן - זוהי השערה כה בלתי סבירה ורחוקה מן המציאות עד שאין לתת לה כל משקל. אשר לתנאים הדרושים כדי להרשיע ברצח - הרי כאן מקרה מובהק של שימוש באלימות, הגורמת למותו של אדם כדי להבטיח את מנוסתו של העבריין, תוך כדי ביצוע עבירתו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד ש. ברגר ומ. כהן למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 9.12.74).
ע.פ. 437/74 - ווינסטון ברנט נגד מדינת ישראל
*הסגרה לדרום אפריקה המערער הואשם בביהמ"ש בפרטוריה שבדרום אפריקה בעבירת גניבה של כספי נאמנות ובהיותו בישראל ביקשה ממשלת דרום אפריקה את הסגרתו. ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער כעל בר הסגרה והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את דיני ההסגרה בישראל ובדרום אפריקה, האמנות הקשורות לעניני ההסגרה והגיע לידי מסקנה כי עפ"י החוק הישראלי, כפוף לאמנות ההסגרה שבין ישראל לדרום אפריקה, אין להסגיר את המערער לדרום אפריקה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. מנדל למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 25.11.74).
בר"ע 186/74 - יואל פרוסטר נגד נעמי לוי ואח'
*הכושר של פושט רגל להתחייב בהסכם המבקשים שהם בעל ואשה התחייבו למכור לנתבעים מקרקעין שבבעלותם אך הוברר שנבצר מן הבעל להעביר את חלקו בנכס הואיל והוכרז כפושט רגל. לפיכך הוסכם כי האשה תעביר את חלקה במקרקעין ואילו הבעל יעביר את חלקו לכשישוחרר מפשיטת רגל. הוא שוחרר מפשיטת רגל וסירב לקיים את החוזה. המשיבים הגישו תביעה נגד הבעל והלה ביקש למחוק את התביעה על הסף באשר לטענתו לא היה לו כושר להתחייב להעביר את הממכר כי פושט רגל הוא חסר כושר להתחייב. טענתו נדחתה והערעור על כך נדחה. הכרזתו של אדם בתור פושט רגל מונעת ממנו לעשות דיספוזיציה ברכושו ואם עשה הרי היא חסרת תוקף הואיל ועקב פשיטת הרגל הוקנה כל רכושו לנאמן והועבר אליו. אולם אין הדבר מונע מפושט הרגל לעשות התחייבויות והתחייבות כזו שעשה מחייבת אותו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ.לם למבקשים, עו"ד י. פלד למשיבים. 4.12.74).
ע.ל.ע. 4/74 - הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בת"א נגד פלוני
*הפסקת דיון משמעתי כשמתעורר חשש לעבירה פלילית בביה"ד המשמעתי של הועד המחוזי בת"א נתקיים משפט משמעתי נגד המשיב וביה"ד קבע מה שקבע. על החלטת ביה"ד ערערו הן הועד המחוזי של הלשכה והן המשיב בפני ביה"ד המשמעתי הארצי. משישב ביה"ד המשמעתי הארצי לדין נתעורר בו חשש שהנאשם שסתר את עצמו, לכאורה, בהודעותיו ובעדויותיו השונות, עבר עבירה של מתן הצהרה כוזבת או עדות שקר ולפי חוק דיני עונשין (העלמת עבירות) החליטו להפסיק את ההליכים ולתת הודעה ליועהמ"ש על חשש זה של עבירה פלילית. כן קבעו כי ההליכים בביה"ד המשמעתי המחוזי שהתנהלו מאז שצריך היה להתעורר החשש של העבירה
הפלילית ייראו כבטלים מעיקרם. הערעור על כך נתקבל. חוק דיני העונשין (העלמת עבירות) המחייב הפסקת הליכים משמעתיים אם מתעורר חשש של עבירה פלילית, מונה בתוספת שלו במפורש את העבירות שבהן חייב ביה"ד המשמעתי להפסיק את ההליכים ולהודיע ליועהמ"ש. הודעה כוזבת או עדות שקר אינם נמנים על עבירות אלה, כיון שכך אין צורך להכריע בטענה שבכלל אין החוק האמור חל על בתי הדין המשמעתיים שהוקמו לפי חוק לשכת עוה"ד, או בטענה שהחשש של עבירה פלילית שבו מדובר אינו מכוון לחשש עבירה שנעברה תוך כדי ההליכים המשמעתיים אלא לחשש עבירה פלילית הנובע מן האישום אשר ביה"ד דן בו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נקדימון למערער, המשיב לעצמו. 3.12.74).
בג"צ 483/74 - סוורי אלקטרוניקה בע"מ נגד ועדת המכרזים במשרד הבטחון ואח'
*מכרז להספקת טובין העותרת מייצרת מכונות לריתוך חמרים פלסטיים והיתה מספקת אותם למשרד הבטחון במשך 15 שנים ועתה נערך מכרז ומציע אחר הציע מחיר זול יותר וההזמנה נמסרה לו. עתירת העותרת נגד המכרז ותוצאותיו נדחתה. לענין עצם קיום המכרז, כל מה שנטען בעתירה נגד קיום המכרז היה ידוע לעותרת לפני שהגישה את הצעתה ובכך שהגישה את הצעתה היא השלימה עם קיום מכרז ועם תנאיו ואינה יכולה כעת לבוא בטענות, ביחס לתוצאות המכרז אין מקום לטענותיה של העותרת ובדין בחרה ועדת המכרזים את ההצעה הזולה ביותר.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד נשיץ לעותרת, 9.12.74). בג"צ 477/74 - רמזי טושמר נגד מנהל כלא רמלה
*משלוח כרטיסי ברכה ע"י אסירים העותר ועוד ששה עותרים בעתירות זהות פנו לבג"צ בעתירה נגד מנהל בית הסוהר שאינו מתיר לעותרים לשלוח כרטיסי ברכה לחג המולד ובכך לכאורה נפגעות זכויותיהם הדתיות, עתירתם נדחתה. זכותו של אסיר הוא לשלוח שני מכתבים לחודש ובמסגרת זו ניתן היה לשלוח שני כרטיסי ברכה. לפנים משורת הדין איפשר המשיב לאסירים לשלוח עוד שלשה כרטיסי ברכה לחג המולד אלא שהעותרים לא זכו לתוספת זו בגלל התנהגותם הרעה בכלא. יש להעיר שאין כל קשר בין שליחת כרטיסי ברכה לחג המולד למילוי התחייבויות דתיות. משלוח כרטיסים הוא במסגרת פעולת חברתית גרידא הנלווית לחג דתי מסוים אך אין הוא בגדר מצוה דתית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. 15.12.74).
בג"צ 491/74 - חנא סניורה נגד שר הפנים ואח'
*פניה לבג"צ למנוע הפקעת רשיון לעתון
לאחר שעורך הדין אל פג'אר שעל שמו הוצא הרשיון לעתון נעלם, כיהן העותר כעורך העתון בפועל והוא גם פועל כבעליו של העתון לכל דבר. עתה הוא מבקש צו נגד המשיבים שלא יפקיעו את רשיון הוצאת העתון ושלא יאסרו את פרסומו. העתירה נדחתה, מעמדו של העותר הוא לעת עתה בלתי חוקי שכן פקודת העתונות קובעת הוראות מפורטות כיצד לנהוג כשנפקד מקומו של העורך מסיבה כלשהי. לפני שהעותר יוכל לבוא לבג"צ עליו למלא אחרי כל הוראות החוק ולהרשם כדין כעורך בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד פ. לנגר לעותר, עו"ד חשין למשיבים. 11.12.74).