ע.א. 75+469/74/130 - יפה זדה ואח' נגד מרדכי בכר ואח'
*פיצוי נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בת.א. 424/70 - הערעור נתקבל).
החלטה - השופט י. כהן:
א. מדובר בתביעת פיצויים בעקבות תאונת דרכים שבה נהרג המנוח אברהם זדה והתובעות הן אלמנתו ושתי בנותיו הקטינות. ביהמ"ש המחוזי קבע את פריטי הנזק השונים ובחלקן יש לקבל את ערעור המערערות ובין היתר בקביעת הסכומים שעליהם יש לבסס את הפסד ההשתכרות.
ב . הוון סכומי הפיצויים לאחר מתן פסק הדין יש לקבוע לפי ריבית של 3 אחוז ולא לפי ריבית של 7 אחוז כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. בקביעת הוון לפי ריבית של 7 אחוז קופחו המערערות הן מכיון ששעור הריבית גבוה מזה המקובל בפסיקה והן מכיון שמסכומי הפיצויים המגיעים למערערות מנוכה הסכום המהוון של קיצבאות הביטוח הלאומי וקיצבאות אלה מהוונות על בסיס של 3 אחוז ריבית בלבד.
ג. אין לקבל את טענות התובעות שאת הפסד התמיכה לבנות הקטינות יש לחשב עד גיל 20 ולא עד גיל 18 בלבד. אמנם יש מקרים שבהם הורים תומכים מרצון בילדיהם גם לאחר גיל 18 אך מקובל בביהמ"ש שהערכת הפיצויים נעשית עד גיל 18 שנה. ביהמ"ש לא יסטה כעת מנוהג זה, כשם שלא יסטה מהנוהג שלא מנכים מהפיצויים את מס ההכנסה שהמפרנס היה צריך לשלם, נוהג שהוא לטובת מקבל הפיצויים.
ד. אין לקבל את טענת המערערות שלא לנכות מהפיצויים את סכומי הקיצבאות מהביטוח הלאומי. אין לקבל את הטענה שלקיצבאות אלה יש להתייחס כאל סכומים המתקבלים לפי חוזה ביטוח שאין להביאם בחשבון הפיצויים.
ה. מסכום הפיצויים יש לנכות את כל סכום הקיצבאות של הביטוח הלאומי שמקבלות המערערות למרות שהנתבעים התפשרו עם המוסד לביטוח לאומי ושילמו לו סכום קטן יותר מסכום הקיצבאות שהביטוח הלאומי משלם. העובדה שהנתבעים "קנו" בזול את תביעתו של הביטוח הלאומי איננה מזכה את התובעות להנות מהצלחתם זו של הנתבעים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. עו"ד ורדינה סמואל-סימון למערערת, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 2.9.75).
ע.א. 73+126/74/606 - ירדניה חברה לבטוח בע"מ נגד אחים עופר בע"מ ואח'
*המועד הנכון לצורך הערכת הנזק.
רשות הנמלים בישראל נגד אררט חברה לבטוח בע"מ ואח'
(שני ערעורים על פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי בת"א שניתנו בהרכבים שונים - הערעור בע.א. 606/73 נתקבל והערעור בע.א. 126/74 נדחה).
העובדות:
בשני מקרים ניזקו מטענים מיובאים באוניות ישראליות שהיו מבוטחים בחברות ביטוח ישראליות. במקרה אחד הביטוח היה אצל ירדניה ובמקרה אחר אצל אררט. בשני המקרים היו
חוזי הביטוח מבוטאים בדולרים וחברות הביטוח שילמו לבעלי הטובין בדולרים את נזקיהן. לאחר מכן הגישו חברות הביטוח משפטים נגד האחראים לנזק. בין התשלום של חברות הביטוח ובין מתן פסה"ד חל פיחות של הלירה הישראלית לעומת הדולר והשאלה שהתעוררה היתה כזו: האם צריכים המזיקים לשפות את חברות הביטוח, שתבעו מכח סוברוגציה, לפי לירות ישראליות המבוטאות בדולרים לפי השער ביום התשלום ע"י חברת הביטוח, או לפי השער ביום מתן פסה"ד היינו סכום גבוה יותר של לירות ישראליות. בשני המקרים פסק בימ"ש השלום שהתשלום צריך להיות לפי ערך הדולר ביום מתן פסה"ד ובשני המקרים ערערו המזיקים לביהמ"ש המחוזי כאשר בימ"ש זה ישב בהרכבים שונים. בע.א. 606/73 קיבל הרוב את ערעורו של המזיק וקבע את התשלום לפי ערך הדולר ביום קרות הנזק ועל כך מערערת חברת הביטוח, ואילו בע.א. 126/74 אישר ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו של בימ"ש השלום ועל כך מערערת האחראית לנזק.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לקבל את טענות חברות הביטוח שהחיוב צריך להיות במטבע שבו פיצתה החברה את הניזוק המבוטח. קיומו של חוזה הביטוח שלפיו פיצתה חברת הביטוח במטבע חוץ, אין בו כדי להשפיע לרעה על מצבו של המזיק שאינו צד לחוזה הביטוח. מכיון שהמזיק אינו חב לניזוק במטבע חוץ אין הוא חב חוב כזה גם לחברת הביטוח שלו. כל עיסקה הנעשית בארץ וכל מעשה נזיקין המבוצע בארץ הפיצוי אינו אלא במטבע המקומי.
ב. השאלה המתעוררת בשני הענינים הינה מהו המועד הנכון לצורך הערכת גובה נזק שנגרם למטלטלין בדרך כלל. הכלל הרחב היה מאז ומתמיד שהנזק מתגבש בשעת גרימתו ועל כן הקובע לצורך הערכתו הוא בזמן הגרימה, כלומר, מועד ביצוע העוולה או הפרת החוזה. במשך הזמן נקבעו יוצאים מן הכלל רבים לכלל האמור ואין עוד ללכת בעקבות הכלל הנ"ל. בדרך כלל, צריך המועד להיות יום מתן פסה"ד פרט לאותם מקרים שבהם היום הקובע עפ"י דין הוא יום אחר או שמבחינת הצדק לפסוק כי היום הקובע יהיה יום אחר ואין הסכם אחר בין הצדדים.
ג. העולה מן האמור שיש לחשב את הנזק לפי ערכו ביום מתן פסה"ד וזאת בהתחשב במצב הכלכלי השורר כיום של ירידה מתמדת של ערך הכסף. אכן גם במקרה כזה יכול החייב לעכב את התשלום, ועל כן במקרים מתאימים יש למעשה לקבוע את החיוב לפי מידת הנזק ביום התשלום, אך בעניננו הסתפקו חברות הביטוח בכך שיום פסה"ד יהיה הקובע לחישוב שער החליפין של הדולר, ועל כן לא יפסוק ביהמ"ש אחרת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד פ.ג. נשיץ לחברות הביטוח, עו"ד י. זיסמן לרשות הנמלים, עו"ד ג. גורדון לאחים עופרולחברת צים. 18.9.75).
ע.פ. 356/74 - ש. מנוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן שיקים ללא כיסוי ושליחת יד בכספי לקוחות.
(ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט אשכנזי) בת.פ. 445/73 הערעור נתקבל בחלקו וכן נתקבל הערעור על מידת העונש).
העובדות:
המערער הינו עו"ד שבתקופת המיתון הסתבך בחובות וקיבל הלואות בריבית גבוהה מאחד
יונה קנר. לכיסוי ההלוואות היה נותן לקנר שיקים דחויים שהוחלפו מדי פעם תוך נכוי הריבית מראש ולבסוף הצטברו בידי קנר ואנשים אחרים שלהם הועברו השיקים המחאות בסכום כולל של כ- 30,000 שלא נפרעו מחוסר כיסוי. כן לווה המערער כספים מאחרים שקיבלו שיקים דחויים ובגזר הדין הורשע המערער בפרשה אחת כזו של יחזקאל ציוני שקיבל ממנו שיקים בסכום של כ- 4,000 ל"י. בידי המערער היו כספים של לקוחות ואת הכספים האלה הכניס המערער לחשבונותיו הפרטיים ובבוא הזמן לא היה מסוגל למוסרם לתעודתם. כספים אלה הצטברו לסכום של 40,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר. הערעור הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה השופט לנדוי:
א. לטענה שהשיקים הדחויים שנמסרו לקנר הוצאו מהמערער בדרך של כפיה ואילוץ באשר קנר איים על המערער כי יגלה את מצבו ברבים ויביא לידי הריסת מעמדו ועל כן נפגמה זכות הקנין של קנר בשיקים ואין להרשיעו לפי סעיף 14 של חוק עבירות מרמה, סחיטה ועושק - טענה זו אין לקבל. ראשית - היתה לקנר תביעה טובה לפחות לתשלום הקרן של ההלואות שנתן למערער. שנית - ספק אם איומים שאינם באלימות גופנית אלא בפגיעה במעמדו הכלכלי והחברתי של אדם יש בהם כדי לפגום בזכות הקנין של שטר או 4 שיק. שלישית - אפילו אם היתה כאן כפיה אין זו פוסלת את השטר מיניה וביה, אלא נותן השטר יכול לבטלו בדיעבד. רביעית - כל הנ"ל מדובר בדיני ממונות ואילו אנו עוסקים בדין הפלילי. לא בכל דבר נלווה הדין הפלילי אל פקודת השטרות. דין הכפיה בדרך איומים כהגנה בפלילים הוגדר בסעיף 17 לפח"פ והמדובר הוא רק באיומים שנתנו לנאשם יסוד לחשוש ממות מידי או מחבלה חמורה ורק אלה שוללים מן המעשה את אופיו הפלילי כעבירה.
ב. אשר להרשעה בגין השיקים שניתנו ליחזקאל ציוני - כאן דין הערעור להתקבל. ציוני הודה בביהמ"ש בחקירתו הנגדית שהשיקים ניתנו שלא על מנת להציגם בבנק לפרעון וכיון שכך אין כאן עבירה עפ"י חוק מרמה סחיטה ועושק.
ג. לענין ההרשעה בשליחת יד בכספי הלקוחות אין לקבל את הטענה כי למערער היה סיכוי סביר לעמוד בהתחייבויותיו ועל כן היה חסר היסוד לכוונה הפלילית לפי סעיף 276 של גניבה ע"י סוכן. המערער נטל את כספי הלקוחות לרשותו ע"י ערבובם עם כספיו הפרטיים ובנסיבות אלה נעברה עבירת הגניבה אפילו היה למערער סיכוי להחזיר את הכספים בעתיד כאשר יהיה עליו למוסרם לתעודתם. סיכוי כזה יובא בחשבון רק בעת הטלת העונש. נוסף לכך הרי לגופו של ענין גם לא היה למערער סיכוי ממשי לעמוד בבוא העת בהתחייבויותיו ללקוחותיו.
ד. אשר לעונש - אכן חומרה מיוחדת נעוצה בכך שהמערער שהוא עו"ד שלח ידו בכספי לקוחותיו וכשלון כזה השפעתו קשה על מעמד מקצוע עריכת הדין כולו. אעפ"כ יש מקום להקל בעונש. המערער לא אץ להתעשר אלא הסתבך עקב נטילת הלואות בסכומים לא גדולים ממלווה בריבית קצוצה, הוא עשה מאמצים כנים לסלק את חובותיו תוך מכירת דירת המגורים שלו, וכן יש לקחת בחשבון את מחלת הלב של המערער וכן כי אחד מפרטי ההרשעה בוטל. עקב כך הועמד עונש המאסר על תשעה חודשים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, ח. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד מישייקר למשיב. 2.9.75).
ע.א. 299/74 - יעקב אלמוג ואח' נגד אריה לבנשטיין
*הוכחת בעלות על מכונית לצורך תביעת דמי נזק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, לוין, בן-שחר) בתיק ע.א. 503/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
אירעה תאונה למונית והמערערים הגישו תביעה נגד המשיב שנהג במכונית אשר גרמה נזק למונית. בימ"ש השלום חייב את המשיב בתשלום כ- 3000 ל"י למערערים ואילו ביהמ"ש המחוזי ביטל ברוב דעות את החלטת בימ"ש השלום. הנמקתו היתה כי זכות הקנין במונית, אשר לקיומה טענו המערערים, מושתתת על חוזה הנוגד את הוראות דיני התעבורה ופקודת המכס וביהמ"ש לא יושיט סעד בתביעה המבוססת על חוזה בלתי חוקי, אי החוקיות נובעת מכך שרשיון המונית היה על שם אחת שרה מילנר שהיתה פטורה מתשלום מכס והסכם העברת המונית למערערים נגד הן את תקנות התעבורה והן את צוי המכס. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. צודק המשיב בטענתו כי לא הובאו ראיות כדי להוכיח שהמערערים הם אכן בעלי המונית ומכאן שאין להם מעמד בתביעה הנדונה. הובאו ראיות כי רשיון הרכב הוא על שם גב' מילנר ושמות המערערים אינם מוזכרים בשום רישום המתנהל לפי דיני התעבורה. רשיון הרכב משמש ראיה לכאורה לזהות הבעלים של הרכב ולא יותר מראיה לכאורה, אך מאידך לא נתחוור מה טיבו של ההסדר בין המערערים לבין הגב' מילר ואם מדובר בהסכם מכר להעביר את הקנין או הסכם מכר בתשלומים שהעברת הקנין בו היא רק בגמר התשלומים. משלא הוכחה בעלות המערערים במונית אין להם מעמד לצורך התביעה. ב. עם זאת ניתן לדחות את התביעה גם באשר בהליכי העברת הרכב מגב' מילנר למערער דבקה אי חוקיות, כי ההסדר נוגד את דיני התעבורה ואת דיני המכס גם יחד. לטענת המערערים כי זכות הקנין של פלוני מוגנת נגד צד שלישי שאינו צד לעיסקה בלתי חוקית גם אם דבק פגם חוקי בדרך רכישת הקנין - ייתכנו מצבים בהם יושיט ביהמ"ש סעד לבעל הקנין נגד צד שלישי אף כי דרך רכישת הקנין מוכתמת באי חוקיות. במה דברים אמורים - אם מדובר בהעברת קנין שהושלמה כבר, וכן אם אין צורך להסתמך לצורך התביעה על ההסכם הבלתי חוקי. כאן אין המערערים יכולים להוכיח מעמדם אלא אם יסתמכו על ההסדר שנועד לעקיפת דיני התעבורה ודיני המכס.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, שמגר. עו"ד שלו למערערים, עו"ד יקותיאל למשיב. 9.9.75).
ב.ר.ע. 170/75 - רוזנר שלמה נגד ליאו זיגל ואח'
*העברת מניות המבקש רכש מניות בחברה פלונית מאת המשלב ומנהלי החברה סירבו לאשר העברת המניות. המבקש והמשיב פנו בתביעה נגד מנהלי החברה והתנהלה בוררות אשר בסופה חוייבו המנהלים לתת הסכמתם להעברת המניות של המשיב למבקש. עתה התחרט המשיב ומסרב להעביר את המניות והמבקש הגיש תביעה לאישור פסק הבורר על מנת להעביר את המניות הנדונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. תרופתו של המבקש להגיש תביעה לבצוע בעין נגד המשיב ולא לסמוך על פסק הבורר
אשר לא ניתן בין המבקש לבין המשיב אלא בין המבקש והמשיב יחדיו נגד מנהלי החברה. הגשת התביעה לפני הבורר והצהרת המשיב, אשר לטענת המבקש יש בהם משום השתק, אינה יכולה להועיל למבקש, שכן ההליכים לא התנהלו בין המבקש והמשיב, אלא בין שניהם לבין צד אחר.
(בפני: השופט ח. כהן. 8.8.75).
ע.פ. 285/75 - דניאל חי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (סחיטה) המערער הורשע בעבירה של מרמה, סחיטה ועושק ונדון ל- 6 חדשי מאסר בפועל וששה חדשי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן העבירה היא חמורה ובדרך כלל אין להסתפק בעונש קל אך נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המערער מצדיקים הקלה בעונש. המערער ובנו של המתלונן היו מעורבים בתאונת דרכים שבה היה אשם בנו של המתלונן. אשת המערער שהיתה בהריון נפגעה באותה תאונה והמערער והמתלונן נפגשו כדי להסדיר את תשלום הפיצוי. תוך כדי כך דרש המערער סכום של 10,000 ל"י עבור הנזק שכביכול נגרם לאשתו בתאונה, ואיים שאם לא ישולם הסכום יהרוג את המתלונן ובני משפחתו. הדברים נאמרו תוך כדי ויכוח כדי לעשות רושם על המתלונן ולא היו כנראה מחושבים מראש. בינתיים פקדו את המערער מספר אסונות. שני ילדיו הקטנים נפטרו בזה אחר זה מבלי שאפשר לקבוע את הסיבה והאשה נאלצה להפסיק את הריונה לפי עצת הרופאים. לקראת המשפט היה המערער עצור במשך למעלה מחודשיים ימים ובינתיים השלים איתו המתלונן וביקש מהמשטרה לבטל את התלונה. בנסיבות אלה לא מן הראוי לשלוח את המערער כעת מחדש לבית הכלא לאחר ששוחרר בערבות וניתן להסתפק בתקופת המעצר שכבר היה עצור. אי לזאת בוטלה יתרת המאסר והוטל על המערער עונש של 2000 ל"י קנס.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גב' חנוך למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 2.9.75).
ע.פ. 60/75 - יצחק גנני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ופריצה) המערער הורשע בעבירה על סעיף 299 לפח"פ וכן בעבירה של שמוש ברכב ללא רשות לאחר שנתפש יחד עם אחר במכונית שנגנבה כשבידיו מכשירי פריצה. הוא נדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשים על תנאי וערעורו נדחה. לטענתו לא עמד עונשו ביחס נכון לעונשים שנגזרו על נאשמים באותו תיק. על אחד הנאשמים הוטל מאסר של ששה חודשים מאסר בפועל ושנה על תנאי אך לאותו נאשם היו רק שלוש הרשעות קודמות ואילו למערער עשרים הרשעות קודמות. על נאשם אחר הוטלו ששה חודשים מאסר בפועל אך אותו נאשם נדון בתיק אחר למאסר חמש שנים וששה חודשים אלה מצטברים לאותו מאסר ומותר היה לביהמ"ש להביא בחשבון את תקופת המאסר הארוכה שאותו נאשם צריך לרצות. השאלה העיקרית היא אם העונש שנגזר היה מוצדק לפי הנסיבות והתשובה לכך היא חיובית.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ד. סגל למערער, עו"ד הגב' ז. לויצקי למשיבה. 4.9.75).
ע.פ. 368/74 - אליהו דרחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחטיפה וחומרת העונש המערער הורשע בחטיפתו של ילד בן 8 על מנת לאיים על הילד. החוטף השני בשם אוריאל הודה באשמה אך המערער כפר באשמה וביהמ"ש המחוזי הרשיעו בחטיפה וגזר עליו שבע שנות מאסר. הערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה ניתח
הנשיא את הראיות השונות שבאו לפני ביהמ"ש ואם כי הגיע למסקנה שעדויות הזיהוי שעליהן סמך ביהמ"ש המחוזי אינן יכולות לעמוד בעיקרן, הרי שיש לקיים את ההרשעה על יסוד הראיות הנסיבתיות והעקיפות של הקטגוריה. נשיא ביהמ"ש העיר ביחס למסדרי הזיהוי כי אין בהן די ובין היתר חזר וקבע כי לא היתה הצדקה להחלטת עורכי מסדר הזיהוי שלא להזמין את פרקליטו של המערער להיות נוכח במעמד המסדר. לענין הראיות הנסיבתיות והעקיפות ציין ביהמ"ש את הראיות השונות וקבע שעל פיהן ניתן להרשיע את המערער, כאשר להוכחה הלכאורית של ראיות אלה מצטרפים הכחשות המערער בהודעותיו שמסר לחוקרי המשטרה. כן יש לייחס חשיבות לדברי המערער לאחד החוקרים כי הוא מוכן לספר הכל על החטיפה אם הוא יוציא אותו מהתיק הזה. אמירה זו רומזת על תודעת אשם של המערער שאם לא כן לא היתה קיימת סיבה לכך שיתנה את הצעתו שיספר למשטרה את כל הפרשה בכך שהוא יוצא מתוך הענין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד קדר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 10.9.75).
ע.פ. 132/75 - אברהם כדריה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) המערער הורשע במספר עבירות על פקודת מס הכנסה בכך שבמשך שלוש שנות מס השמיט הכנסות שונות המסתכמות בכמאה עשרים אלף ל"י. הוא נדון ל- 8 חודשי מאסר בפועל ולתשלום קנסות של שבעים אלף לירות והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות וביהמ"ש ביטל את עונש הקנסות. כמסתבר היו השמטות ההכנסות ברוטו ועל סכומים אלה היתה הכנסה נטו יותר קטנה אך דבר זה לא פורש בגזר הדין. ביהמ"ש העליון ציין כי לצורך ההרשעה אכן יש לקחת בחשבון את סכום ההכנסה ברוטו שהועלם אך לצורך העונש יש להתחשב בסכום הכנסה נטו שהעבריין העלים. השופטים י. כהן וח. כהן הגיעו למסקנה כי במקרה הנדון העונש נוטה לצד החומרה ויש לבטל את הקנסות שהוטלו על המערער. מאידך סבר השופט לנדוי, בדעת מיעוט כי אין העונש נוטה לצד החומרה כל העונשים על עבירות מס הכנסה צריכים להיות כאלה שירתיעו עבריינים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד מ. שבולת למערער, עו"ד יאראק למשיבה. 26.8.75).
ב.ר.ע. 179/75 - ניצה זיו נגד עמי זיו
*טענה של טעות במתן צו זמני בין הצדדים מתנהל משפט בגין דירה מסוימת, צו זמני ניתן בהסכמת המבקשת בנוגע למכירת הדירה והשימוש בה. עתה טוען ב"כ המבקשת שהצו לא ניתן כפי שהוא הסכים לו ובקשתו לרשות ערעור נדחתה. המדובר בצו זמני ואם נפלה טעות במה שהשופט רשם מפי ב"כ המבקשת או בכונת ב"כ המבקשת, ניתן לתקן טעות זו בהליכים בביהמ"ש המחוזי. המדובר בהליכי ביניים וצוים זמניים ועל המבקש להראות עילה טובה להנחת דעתו של ביהמ"ש שהגיע הזמן לשנות צו זמני או לבטלו.
(בפני: השופט ח. כהן, 26.8.75).
ב.ר.ע. 168/75 - נור-דל חברה להשקעות בע"מ נגד עירית ת"א
*מס עסקים המבקשת ניהלה בת"א בביתו של מנהלה "היחיד, התמידי והקבוע" עסקי השקעות ובשנת הכספים 1974/75 העבירה משרדה הרשום לפרדס כץ. ביה"ד למס עסקים ביקר במשרד בפרדס כץ ומצא שהכתובת היא בדירת מגורים פרטית שבה לא מתנהלים עסקי המערער כלל ועיקר ומאידך קבע כי העסקים ממשיכים להתנהל בפועל בבית המנהל בת"א. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור של המבקשת והערעור על כך נדחה, טענת המבקשת
הינה שלא באה שום ראיה לפני ביה"ד למס עסקים כי עסקיה של המערערת מתנהלים בת"א אם כי אין המערערת חולקת על קביעת ביה"ד שהעסקים אינם מתנהלים בפרדס כץ. בטענה זו אין ממש. אין חולק על כך שעד להעברת המשרד הרשום לפרדס כץ ניהלה המערערת את עסקיה בבית מנהלה בת"א ומשהוכח שגם בשנת הכספים הנדונה עסקה המערערת בעסקי השקעות ולא עסקה בעסקיה בפרדס כץ ושמנהלה שהוא המנהל את עסקיה גר בת"א, יכול היה ביה"ד של מס עסקים להסיק את המסקנה שעסקיה של המערערת באותה שנה התנהלו בת"א.
(בפני: השופט ח. כהן. 31.8.75).
בג"צ 370/75 - מיסה דעבוד נגד מפקד מחוז ת"א
*עבודת חוץ של נידון למאסר העותרת נדונה למאסר שלושים יום על מעשה התפרעות ותקיפת עובד ציבור בלשכה סוציאלית ורשויות המשטרה דחו את בקשתה לעבודת חוץ. עתירתה נדחתה, המשיב נימק את דחיית הבקשה בכך שיש למערערת הרשעות קודמות, שעבירתה חמורה והתופעה של התפרעות במוסדות ציבור הפכה למכת המדינה. נימוקים אלה, ביהמ"ש שוקל אותם בשעת ,א4 מתן גזר הדין, אך אין כל סיבה מדוע המשטרה לא תוכל לקחת בחשבון אותם שיקולים לצורך ההחלטה אם לתת לעבריין עבודות חוץ.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. משגב לעותרת. 26.8.75).
בג"צ 381/75 - רפאל רגב ואח' נגד שר החינוך והתרבות
*רישום לבית ספר תיכון ילדי העותרים סיימו את לימודיהם בכיתה ט' שהיא הכיתה האחרונה של חטיבת הרפורמה במסגרת לימוד חובה, בבית הספר דנמרק בירושלים. העותרים רצו כי ילדיהם ימשיכו את הלימודים בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, אך מנהל בית הספר התנה את קבלתם בכך שהמשיב יסכים כי ילדים אלה ילמדו בבית ספרו. המשיב הביע דעתו נגד קבלת הילדים וזאת מתוך רצונו של משרד החינוך בהצלחת הרפורמה בבית ספר דנמרק ובהמשכתה גם מעבר לכיתות החובה. עתירת העותרים נגד המשיב נדחתה. העותרים אמנם זכאים לרשום את ילדיהם לכל בית ספר שהם רוצים, אך בית הספר שהעותרים חפצים בו אינו משום כך בלבד חייב לקבלם אל תוך שעריו. מנהל בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה התנה את קבלת הילדים בהסכמת משרד החינוך והשאלה מדוע התנה זאת אינה מעניננו כל עוד הברירה בידי המנהל לקבל או לא לקבל את ילדי העותרים. כן רשאי היה מנהל משרד החינוך להביע את דעתו שמבחינת המדיניות שלו הוא נגד קבלת הילדים לבית הספר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד י. צבן לעותרים, עו"ד גב' נאור למשיב. 25.8.75).
בג"צ 262/75 - משה שאול ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*רישום לבית ספר עממי לעותרים בת ילידת 1969 שהגיעה לקראת שנת הלמודים תשל"ו לגיל לימוד חובה, היא גרה ברחוב מבוא לבנה ברמות אשכול בירושלים ובית הספר הקרוב ביותר למקום מגוריה הינו בית הספר יד המורה. באותו איזור יש בית ספר נוסף בשם מעלות דפנה, מרוחק קצת יותר מבית העותרים, אך עדיין בתוך התחום של שני קילומטר כנדרש עפ"י תקנות הרישום. העותר רשם את הילדה לבית ספר יד המורה, ביום הראשון שנקבע להרשמת הילדים, והילדה קיבלה מספר 8 עפ"י תור הנרשמים, ואף על פי כן נרשם בטופס כי היא מעל למיכסה. בסופו של דבר הופנתה הילדה לבית הספר מעלות דפנה וביהמ"ש העליון הורה למשיבים להעבירה לבית ספר יד המורה. הציון "מעל המיכסה" נפסל באשר
בעת הרישום היתה עדיין הילדה בתוך המיכסה, הטענה כי עפ"י החוק צריך לרשום את התלמיד לבית ספר הקרוב ביותר למקום המגורים נדחתה ברוב דעות השופטים לנדוי וי. כהן באשר כוונת המחוקק איננה לבית הספר הקרוב ביותר אלא לבית ספר קרוב ושני בתי הספר הנדונים קרובים לבית העותרים. כמסתבר מבקשת העיריה ע"י הפניית תלמידים לבתי הספר השונים באיזור לגרום לאינטגרציה חברתית של תלמידים מסוגים שונים, מניסוח חוק חינוך חובה אין ללמוד איסור על רשויות החינוך לקבוע מדיניות של אינטגרציה והעברת תלמידים לבית ספר מסוים למרות שההורים רשמו אותם לבית ספר אחר באותו איזור מגורים. ברם עפ"י תקנות הרישום זכותו של ההורה שהילד ילמד בבית הספר שבאיזור שאליו הוא רושם את ילדו אם הרישום נעשה כאשר לא נתמלאה המכסה. ביהמ"ש אינו קובע מסמרות אם שר החינוך יכול לשנות התקנות ולהוסיף עליהן.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. בן-זאב לעותרים, עו"ד י. פטל למשיבים. 27.8.75).
בג"צ 207/75 - אהרון סריצקי ואח' נגד שר האוצר ואח'
*העלמת עובדות בפניה לבג"צ בשתי עתירות נפרדות פנו העותרים לביהמ"ש העליון בענין החרמת מכונית נוסעים שרכשו עפ"י זכויות הפטור המיוחדות הניתנות לעולים. עתירות העותרים נדחו בשני המקרים באשר העלימו מביהמ"ש העליון בעתירתם כי הביאו ארצה רשיון נהיגה מזויף וכי ידעו כאשר הוציאו את הרשיון בחו"ל כי הוא מזויף וקבלוהו תמורת שוחד. אין בג"צ מושיט סעד לעותר המעלים ממנו עובדות אפילו יש ממש ביתר טענותיו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. גורדון לעותר, עו"ד גולדווטר למשיבים. 3.9.75).
בג"צ 326/75 - מרצ'ל לייבו נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*עתירה נגד ביה"ד לעבודה העתירה מכוונת נגד פס"ד של ביה"ד הארצי לעבודה וביהמ"ש דחה מתן צו על תנאי נגד המשיבים. עפ"י חוק ביה"ד לעבודה ניתן לערער מבי"ד איזורי לבי"ד ארצי ותו לא. כאן מסתמך העותר על מקרים שבהם העביר בג"צ תחת שבט בקורתו את פסה"ד של ביה"ד הארצי לעבודה, אך בג"צ מתערב רק במקרה של חריגה מסמכות או אם ביה"ד טעה בפירוש חוק. כאן הטענות שמעלה העותר אינן אלא ערעור רגיל על ממצאים עובדתיים ובכך לא יתערב בג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד העצני לעותר. 3.9.75).
בג"צ 414/75 - חסן מזאריב נגד שר החנוך והתרבות ואח'
*בית ספר איזורי לשבטי בדואים במשך עשרים שנה היה בי"ס מקומי לשבט בדואי שהעותר נמנה על אנשיו ועתה החליטו רשויות החנוך לקיים בי"ס איזורי שישמש מספר שבטים בדואים שבאיזור. ביה"ס האיזורי נמצא במרחק של 6 ק"מ ממקום מגורי השבט. עתירת העותר נגד ביטול ביה"ס המקומי נדחתה. מתוך תשובת המשיבים עולה כי בי"ס איזורי מסוגל להקנות לילדי השבטים הבדואים הוראה על רמה נאותה שאין להשיגה בבי"ס קטן שאפשרויותיו מוגבלות. זו שאלה של מדיניות שבה לא יתערב בג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, קיסטר. עו"ד בר-זאב לעותר. 3.9.75).
בג"צ 353/75 - הרב יעקב אחירם נגד וועדת הבחירות לרבנים מקומיים נס-ציונה ואח'
*כשירות" מועמד בבחירות לרבני עיר בנס-ציונה הוקמה ועדת בחירות לפי תקנות בחירות רבני עיר. העותר הגיש אתמועמדותו וזו נדחתה מן הטעם כי אינו עונה על התנאים הנדרשים להבחר כרב עיר.
עתירת העותר נגד המשיבים נדחתה. הכשירים להכלל ברשימת המועמדים היו מי שכהן כרב עיר או מי שיש בידו תעודה ממועצת הרבנות הראשית שהוא כשיר לכהן כרב עיר. העותר לא כיהן כרב עיר ולא היתה בידו תעודת כשרות כאמור. לטענתו היה רב עיר בתימן ואולם כהונת רב עיר בתימן אין בה כדי לקיים את תנאי הכשרות כאמור בתקנות. נוסף לכך לוקה עתירתו של העותר בשיהוי שכן הוא הגיש עתירתו רק ביום שבו קויימו הבחירות.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד שפירא וקרמר לעותר. 3.9.75).
בג"צ 312/75 - פלונית נגד אלמוני.
*החזקת ילדים בעלי הדין הם אזרחים אמריקאיים שהתגוררו בישראל במשך חמש שנים, לאחר מכן ירדו לארה"ב ושם נתפרדה החבילה ובני הזוג לא גרו עוד יחדיו והילדים שלהם היו ברשות האם. באחד הימים ביקר המשיב אצל הילדים ולקח אותם כמידי פעם לביקורים ועלה אתם לישראל. לכאן הגיעה האם ודרשה החזרת הילדים. אין חולקין כי הענין צריך ,4 להתברר בירור יסודי בביהמ"ש המחוזי שהוא המוסמך לדון בכגון דא. ברם השאלה היא מה יהיה מצב הבינים, השופט ח. כהן בדעת מיעוט סבר כי על בג"צ לתת צו זמני שהילדים יהיו ברשות האם עד למתן פסה"ד הסופי ע"י ביהמ"ש המחוזי. מאידך סברו השופטים ויתקון וי. כהן כי גם באשר להחזקה הזמנית יכולה האם לבקש סעד זמני בביהמ"ש המחוזי ואין צורך לחכות עד לגמר המשפט. כאשר יש סעד אלטרנטיבי שבימ"ש אחר מוסמך ומסוגל לתיתו לא יושיט בג"צ סעד לפונים אליו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. עוה"ד מ. כספי וי. אנושי לעותר, עו"ד מ. גלעד למשיב. 4.9.75).
בג"צ 110/75 - הגה משרד להובלה ואח' נגד משרד הבטחון
*פניה לבג"צ כשהסכסוך הוא למעשה ענין של פירוש חוזה בעקבות מכרז שהוציא המשיב נקשר הסכם בין הצדדים לשנת 1974 בדבר הספקת חומרי מחצבה וכריה ע"י העותרות למשיב. בדצמבר 1975 פירסם המשיב מכרז חדש להספקת חומרי מחצבה וכריה. טענת העותרות היא כי החוזה הקודם מכסה גם את ההספקה החדשה ועל כן ביקשו מבג"צ לאסור על המשיב לבצע את המכרז החדש. עתירת העותרות נדחתה. אמנם הן הלבישו את עתירתן בלבוש של עתירה לביטול מכרז ואולם לאמיתו של דבר המחלוקת היא בדבר פירוש ההסכם שנקשר בעקבות המכרז הקודם ופירוש הסכם כזה יש להביאו בפני ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. נסים לעותרות, עו"ד מ. נאור למשיב. 8.9.75).
המ' 460/75 - שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*סדרי ערעור בבקשה לפסילת שופט נגד המבקש הוגש בבימ"ש השלום בירושלים כתב אישום שבו יוחסה לו עבירה על ביזוי ביהמ"ש. בתחילת המשפט טען המבקש כי השופט פסול מלדון בענין, אך שופט השלום דחה את הטענה הזו. על ההחלטה הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש העליון לפי סעיף 132 ב (א) לחוק סדר הדין הפלילי וכאשר הופיע בפני שופט ביהמ"ש העליון לבירור הערעור ביקש כי השופט יפסול את עצמו מלדון בערעור. השופט דחה את הבקשה, דן בערעור והחליט לאשר את החלטת שופט בימ"ש השלום שאין הוא צריך לפסול את עצמו. לאחר מכן ביקש המבקש להגיש לביהמ"ש העליון ערעור על החלטת שופט ביהמ"ש העליון שלא לפסול את עצמו לדון בערעור לפי סעיף 132 ב (א). מזכיר ביהמ"ש העליון
סירב לקבל את הערעור בסוברו כי אין להגיש ערעור על החלטת שופט ביהמ"ש העליון שלא לפסול את עצמו כאשר הוא דן בערעור על החלטת שופט ביהמ"ש דלמטה שלא לפסול את עצמו. רשם ביהמ"ש העליון אישר את עמדת המזכיר ונשיא ביהמ"ש העליון אישר אף הוא את ההחלטה הנ"ל.
(בפני: הנשיא אגרנט. המבקש לעצמו, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 17.9.75).
ע.פ. 246/75 - פאוזי שכנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת בחורה) המערער נסע בטנדר בכביש חברון, בדרך ראה בחורה וניסה לשכנע אותה לעלות על הטנדר, היא החלה לברוח ואז רדף אחריה המערער, תפש אותה והתחיל לנשק אותה נגד רצונה. לצעקותיה של המתלוננת הגיע נער לעזרתה ואז נמלט המערער. על מעשה זה נדון המערער ל- 6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. לזכותו של המערער יש לאמר שזו הרשעתו הראשונה, אך כנגד זה עומדת חומרת המעשה.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. קולני למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 4.9.75).
ע.פ. 142/75 - רפאל דנינו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) המערער הוא אדם המתקרב לגיל 70 ובאחד הימים תקף את אשתו ודקר אותה מספר דקירות בגב, בחזה ובידים וכתוצאה מכך אושפזה האשה במשך שלושה שבועות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המדובר בתקיפה מסוכנת ובפגיעה שהצריכה אשפוז בבי"ח לניתוח וכן זו כבר הפעם השניה שהמערער פגע באשתו. אף אם המדובר באדם המתקרב לגיל 70 הרי מעשה אלימות זה מחייב הטלת העונש שהוטל עליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 8.9.75).
ע.א. 115/75 - התאחדות סוכני נסיעות בישראל נגד קופל-טורס בע"מ
*חריגה מסמכות בקיום משפט חברים היה סכסוך בין המערערת לבין משרדי ממשלה בענין הטבות שזו דרשה למען חבריה ולבסוף נתקיימה אסיפה כללית לדווח על מו"מ עם הממשלה ובאותה אסיפה הוחלט להחרים טקס המתקיים במשכן נשיאי ישראל שבו מעניק הנשיא תעודות תיירן מצטיין לסוכנויות התיירות שהצטיינו. המשיבה השתתפה בטקס וקיבלה את התעודה ובשל כך החליט ועד ההתאחדות להעמיד את המשיבה למשפט חברים. המשיבה פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה הצהרה כי החלטת המערערת להחרים את הטקס חרגה מסמכותה, נגדה את תקנת הציבור והיתה בלתי חוקית ועל כן אין למערערת זכות להעמיד את המשיבה למשפט חברים על הפרת ההחלטה. ביהמ"ש המחוזי נתן את ההצהרה והערעור על כך נדחה. הכרזת חרם על טקס ממלכתי הנערך במשכן הנשיא, במעמדו ובחסותו, לא זו בלבד שהיא חסרת טעם טוב ונימוס אלא יש בה מידה גדושה של גסות רוח ופגיעה בערכים המקודשים לכל אזרח. הנשיא מסמל את המדינה והוא מעל למאבק הכלכלי על תנאי מסחר ועבודה. דרישתה של ההתאחדות מחבריה שלא להשתתף בטקס חרגה מתחום סמכויותיה, היתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית ופוגעת בחופש האזרח ועל כן אין ההחלטה יכולה לשמש עילה לדיון לפני בי"ד פנימי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. רזיאל למערערת, עו"ד ר. כספי למשיבה. 26.8.75).
ע.א. 612/74 - זכריה סעדי נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים של נכה בשירות צבאי המערער גוייס לצה"ל בפרופיל 97 וסמוך לאחר שחרורו חלה במחלת הסכיזופרניה ואושפז מספר פעמים במשך כמה שנים. המשיב קבע למערער החמרת המחלה עקב שירותו הצבאי וזאת לתקופה מוגבלת עפ"י חוות דעת הועדה הרפואית והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון חזר על ההלכות שנפסקו כי כאשר שירותו הצבאי של המערער היה מלווה נסיבות קשות יוצרות מתח ודאגה, אף שלא היה אירוע מיוחד ויוצא דופן, וכאשר לפני השירות לא הראה האיש סימנים כלשהם של מחלה. יש לראות את מחלת הסכיזופרניה כזו שנגרמה עקב השירות הצבאי אף על פי שזו מחלה קונסטיטוציונלית. בענינינו אכן היה השירות הצבאי של המערער מלווה נסיבות קשות יוצרות מתח ודאגה, כאשר נדון בשל עריקות לתקופת מאסר בפועל של 6 חדשים שריצה בבית כלא צבאי. אי לכך יש לראות המחלה כאילו פרצה עקב השירות הצבאי ולא רק הוחמרה. אשר להגבלתה בזמן והקביעה כי לאחר הזמן היא תעבור ללא שוב, הרי לפי חוות הדעת הרפואית של רופא בית החולים שבו אושפז המערער יש לקבוע כי המחלה אינה עומדת לעבור ואם אכן במשך הזמן היא תעבור יוכל המשיב לנהוג עפ"י ראיות חדשות שנכותו של המערער הגיעה לקיצה משום שנתרפא ריפוי מוחלט ממחלתו.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. בר-שלום למערער, עו"ד גב' ביניש למשיב. 26.8.75).
ע.א. 65/74 - רפאל פליישמן ואח' נגד יהודה פלפלי, עו"ד נאמן על נכסי פושט רגל
*הגשת הודאת החייב בהוכחת חוב המערערים הינם הורי אשתו של פושט רגל, היו שותפים עם פושט הרגל בעסק של טרקטור, השותפות חוסלה ופושט הרגל חתם להם על מסמך בו הכיר בחוב שלהם. המשיב סירב להכיר בהוכחת החוב שהוגשה לו ע"י המערערים, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. הודאת החייב מלפני מתן צו קבלת נכסים, דינה שבשלב ראשון משמשת הוכחה לכאורה על קיומו של החוב, אך הן לנאמן והן לביהמ"ש הזכות והחובה לבדוק את טיב החוב ויסודותיו ולדרוש מהנושה הסבר משביע רצון לגבי נכונות החוב ואמיתותו. בענינינו יכול היה המשיב עפ"י חומר הראיות שלא להכיר בהודאה של החייב בחוב. ברם, כפי שפסק ביהמ"ש דלמטה, יכולים המערערים להגיש מחדש הוכחת חוב שתתבסס על מסמכים וראיות, אם יש להם כאלה, להוכיח את החוב אך לא לסמוך על הודאת החייב. ביהמ"ש ציין כי חובת ההוכחה לקיומו של החוב ולאמיתותו מוטלת על הנושים. אין מקרה זה דומה למקרה אחר שבו ביקש נאמן בפשיטת רגל ביטול פעולות משפטיות של החייב שהעניקו דין בכורה לנושה על פני נושים אחרים. שם היתה אא4 חובת ההוכחה על הנאמן כי הפעולה המשפטית לא נעשתה כדין.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. מרגלית למערערים, המשיב לעצמו. 26.8.75).
ע.א. 311/75 - אליהו וטובה ברלינסקי נגד פקיד השומה ירושלים
*ניכוי לאשה בשומת מס הכנסה משותפת המערערים הם איש ואשתו שנשומו למס הכנסה לפי חישוב מאוחד. המערער הינו עו"ד ואשתו שכירה אך יחד עם עבודתה כשכירה היא גם אמנית ועוסקת בציור וההוצאות שהיא מוציאה כאמנית עולות על הכנסותיה כמורה וציירת גם יחד. ההפסד נטו של האשה נכלל בחישוב המאוחד ונוכה מהכנסתו של המערער כעו"ד. אך לדעתו של המערער הוא זכאי גם לניכוי המגיע ליחיד במקרה של חישוב מאוחד לפי סעיף 38(א) לפקודה בעד אשה עובדת. פקיד השומה וביהמ"ש המחוזי דחו טענת המערער והערעור על כך נדחה. אין
ספק כי הניכוי האמור לפי סעיף 38(א) הינו כאשר לאשה הכנסה המצטרפת להכנסת הבעל אך לא כאשר האשה למעשה מפסידה אם כי נעשה לה חישוב מאוחד עם הבעל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. ברלינסקי למערערים, עו"ד ג. גורני למשיב, 26.8.75).
ע.א. 270/75 - רמד בע"מ ואח' נגד חברת ווסטצ'סטר בע"מ
*סעיף בוררות בפוליסת ביטוח המערערות ביטחו כלי רכב אצל המשיבה וביקשו להטיב נזקים שנגרמו לכלי הרכב. המשיבה דחתה את התביעות ולהצעת המערערות למסור את חילוקי הדעות לבוררות הודיעה המשיבה שאינה רואה צורך ללכת לבוררות. על סמך סעיף 8 של תנאי הפוליסות ביקשו המערערות מביהמ"ש המחוזי למנות בורר אך ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 8 נמסרה למבטחת הזכות לדרוש בורר וביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 8 סותר ברישא שלו את הסיפה ועל כן קבע כי סעיף 8 בטל. בדחותו את ערעורן של המערערות קבע ביהמ"ש העליון כי אין לראות את הסעיף כבטל אם ניתן לפרשו בדרך המקיימת את הסעיף ואכן כך ניתן לפרעון. הסיפא המתנה תביעה עפ"י הפוליסה בקיום קודם של בוררות מכוונת רק למקרה שהמבטח ביקש בוררות ואילו אם לא ביקש יכול הנהנה עפ"י הפוליסה לפנות לביהמ"ש. ביהמ"ש ציין כי בשעה שהמבטח משיב לתביעת בעל הפוליסה ומסרב לשלם עפ"י דרישתו ובאותה תשובה אין המבטח מבקש את הבוררות כי אז כבר נפתחת הדרך לפני בעל הפוליסה לפנות לביהמ"ש בתביעה נגד המבטח. לענין קצור תקופת ההתישנות שבסעיף 8 הנ"ל, ציין השופט שמגר כי קיצור זה אינו תופש באשר לפי חוק ההתיישנות כשמבקשים לקצר את תקופת ההתיישנות יש לעשות זאת בחוזה נפרד ולא לכלול את ההסכם על קיצור תקופת ההתישנות כסעיף בתוך ההסכם הכללי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. בראוטבר למערערות, עו"ד פ.ג. נשיץ למשיבה. 28.8.75).
ע.א. 460/74 - לביב עליאן נגד קצין התגמולים
*תביעת חייל להכיר בו כנכה עקב פציעה בקטטה המערער עמד בתור לארוחת ערב במסגרת המחלקה שלו ותוך כדי כך פרצה קטטה עם חייל שעמד על ידו והמערער נפגע. תביעתו להכיר בו כנכה עקב השירות נדחתה ע"י המשיב וועדת העררים וכן נדחה ערעורו לביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים ויתקון ומני נגד דעתו החולקת של השופט עציוני. השופט ויתקון ציין כי אכן פציעה בקטטה יכול שתחשב כנכות עפ"י חוק הנכים אך לא די בכך שהחבלה נגרמה בעת השירות אלא צריך ראיה המקשרת את הקטטה לעצם השירות, לתנאיו או לנסיבותיו. יש להראות קשר סיבתי כלשהו בין השירות לבין פרוץ הקטטה. בניתוח המצב כפי שהעיד המערער עצמו אין לראות קשר כזה.
לעומת זאת סבר השופט עציוני כי בהתחשב בפירוש הליברלי שיש לתת לחוקים הסוציאליים יש לתת במקרה דנא פירוש נרחב לפגיעה עקב השירות. קטטה בעת השירות ובמקום השירות יש לראותה לכאורה, שנגרמה עקב השירות. זה תנאי מרחיק לכת לדרושמן הנפגע שיראה קשר סיבתי מיוחד בין השירות ובין פרוץ הקטטה. די אם הנפגע מוכיח שנסיבות קרות החבלה הן כאלה שלכאורה אפשר לקבוע שהיא קרתה תוך כדי ועקב השירות הצבאי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. עו"ד ד. שרון למערער, עו"ד ד. גורני למשיב. 3.9.75).
ע.א. 614/74 - משה ידין נגד קצין התגמולים
*תביעה לנכות עקב מחלת לב בעת שירות בצה"ל המערער שהוא יליד 1909 התגייס בשנת 1952 לשירות בצה"ל כתובע צבאי, בשנת 1959 כיהן כשופט בבי"ד צבאי ולאחר מכן כאב בי"ד ושוחרר בשנת 1972. בנובמבר 1964 לקה באוטם שריר הלב ולאחר ששוחרר מבית החולים המשיך בעבודתו. בשנת 1970 הגיש בקשה להכיר בו כנכה צה"ל אך המשיב דחה את בקשתו והערעור על כך נדחה. הוגשה חוות דעת רפואית שלפיה מחלת אוטם שריר הלב לא נגרמה ולא הוחמרה עקב השירות וכי המערער התאושש כבר מן המחלה והבדיקות משנת 1970 הן בגבול הנורמה. המערער הגיש חוות דעת של רופא אחר, אך ועדת הערעורים שבראשה יושב שופט ואחד מחבריה רופא, החליטה להעדיף את חוות הדעת הרפואית שלפיה אין קשר בין השירות לבין המחלה על פני חוות הדעת השניה, אין הועדה חייבת לנמק ולהסביר מדוע היא מעדיפה חוות דעת אחת על פני אחרת. גם מבחינה עובדתית יכולה היתה הועדה להגיע לידי מסקנה שאין קשר בין המחלה לבין השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, קיסטר. החלטה - השופט קיסטר. עו"ד ר. מזן למערער, עו"ד י. מישייקר למשיב. 9.9.75).
ע.א. 244/75 - מואסי עבד אלטיף ואח' נגד עזבון המנוח רפאל שמיר וכרמי שמיר
*טענת חותם על שיק כי חתם כמורשה של אחר המערערים הגישו ללשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שיק על סך 275 אלף ל"י שהיה חתום ע"י המשיב השני כרמי שמיר, בנו של רפאל שמיר. ובבקשה נטען כי כרמי חתם בתור בא כוח של החייב רפאל שמיר. לאחר כמה ימים הגישו המערערים בקשה למשרד ההוצל"פ לצרף בתור חייב נוסף את כרמי וציינו כי היתה אי הבנה שנוצרה בגלל זהות שמות המשפחה של שני החייבים בהיותם אב ובנו המנהלים ביחד את העסקים. הם טענו כי כרמי חתם בשמו ובשם אביו. החייבים הגישו התנגדות ובתצהירו של כרמי נאמר כי בחותמו על השיק פעל כבא כוחו של אביו, בינתיים נפטר האב והעזבון בא במקומו. הענין הועבר לביהמ"ש המחוזי ובהסכמה ניתנה רשות להתגונן. בביהמ"ש המחוזי שוב טען כרמי כי חתם בשם אביו אך על השיק אין שום סימן המראה כי חתם כבא כוחו של אביו. לביהמ"ש המחוזי הוגשו כמוצג הבקשה המקורית לביצוע השטר שבה נאמר כי כרמי חתם בתור בא כוחו של אביו וכן הוגש השיק המקורי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מהשיק נראה באופן ברור כי כרמי חתום עליו מבלי כל תוספת המסייגת את החתימה כחתימת מורשה. אעפ"כ 4 דחה את התביעה נגד כרמי בהיותו סבור שהמערערים קשורים בהודאתם בתצהיר שצורף לבקשה המקורית לביצוע השטר. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי התעלם מכך שהבקשה המקורית תוקנה וכי צורף אליה תצהיר המסביר את הטעות שקרתה בהגשת הבקשה המקורית ובבקשה המתוקנת נאמר כי כרמי חתם בשמו הוא. מכיון שכך יש ללכת לפי הכלל שהחותם על השיק הוא החייב אם אין על פני השיק סייג הקובע כי חתימתו היא כמורשה. ביהמ"ש העיר אגב כך, כי בחותמת של ההוצל"פ המוטבעת על כתב ההתנגדות לצורך העברת הענין לביהמ"ש המחוזי, נאמר שיש להעביר את "ההתנגדות" לביהמ"ש המוסמך בעוד שעל פי החוק יש להעביר את כל הענין לביהמ"ש היינו את כל המסמכים שבתיק פרט לעותק של הבקשה לביצוע שטר. יש לראות את כל התיק שהוגש להוצל"פ ואת כל המסמכים שבו כחלק מהתיק הנמצא בפני ביהמ"ש הדן לאחר מכן בענין.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. כהן למערערים, עו"ד א. שילה למשיבים. 9.9.75).
ע.א. 68/74 - בלט יחיאל נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים דחתה את עררו של המערער על החלטת המשיבה שלא להכיר בנכותו בגין מחלת גב והערעור על כך נדחה. המערער עלה ארצה ב- 1949 ומאז הוא חבר קופ"ח ולפי הרישומים שם, בא בראשונה בספטמבר 1959 בתלונות על כאבי גב וטען כי אלה סיבתם בתאונת עבודה. הוא הגיש תביעה בשל כך למוסד לביטוח לאומי והמוסד לא קיבל את תביעתו. מעצם הדחיה אין כל ראיה כי הרופאים השתכנעו שהוא סובל מהמחלה מימי השואה. הוא גוייס לצה"ל ב- 1950 וגם אז לא נמצאה אצלו מחלת גב ולא נרשמו תלונות מצידו על מחלה כזו ורק ב- 1960 נקבע שינוי במצבו ע"י ועדה רפואית. נוכח כל אלה צדקה המשיבה כאשר דחתה את תביעתו.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. פיננזילבר למערער, עו"ד ר. ביניש למשיבה. 2.9.75).
ע.א. 429/75 - שמלקר שלום נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים המערער תבע תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והגיש למשיבה תצהירים משלו ומשל שני עדים כדי להוכיח שנפצע ע"י הנאצים. המשיבה חקרה אותו ואת עדיו ומצאה סתירות בין העדויות ודחתה אותן כבלתי מהימנות. המערער הגיש ערר לועדת העררים וביום שנקבע לשמיעת הערר לא ביקש פרקליטו של המערער להשמיע עדים אלא ביקש לסכם בכתב. הוא הגיש סיכומים וצירף להם תצהירי עדים ואף ביקש להשמיעם בפני הועדה. הועדה דחתה את הערר בקובעה כי הבקשה להשמעת העדים הוגשה באיחור לאחר שבישיבה שנקבעה לשם כך הודיע ב"כ העורר רק זאת בלבד שהוא רוצה לסכם בכתב. כן קבעה ועדת העררים כי "מועטים הסיכויים שאנו נשתכנע מכנות העדויות למרות הסתירות שמצאה המשיבה". הערעור על החלטת ועדת העררים נתקבלה. יש דעות לכאןולכאן בשאלה אם במשפט רגיל ראוי להחמיר עם בעל דין כפי שהחמירה הועדה עם המערער, אך במשפט של אדם התובע תגמולים בשל רדיפות הנאצים ודאי אין מקום לגישה כזו. לא צדקה גם הועדה כשהביעה דעה קדומה כלפי הראיות שלא שמעה בהסתמכה על הסתירות שהמשיבה מצאה באותן עדויות. תפקידה של ועדת העררים לשקול באופן עצמאי את הראיות ולא לסמוך על דעת המשיבה. אי לכך הוחזר התיק לועדה שתשמע את הראיות שהמערער רוצה להביא.
(בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. שטיין למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 17.9.75).
ע.א. 143/75 - איריץ צבי נגד קצין התגמולים
*תביעת חייל להכיר בו כנכה המערער גוייס ב- 1968 לשירות בצה"ל ולאחר מספר חודשים נחבל בתאונת דרכים שקרתה לו תוך כדי שירותו. הוא אושפז ולטענתו החל לסבול מהתעלפויות לאחר התאונה ובחוות דעת של רופאו קיימת סברה כי יש כאן הפרעות קצב כתוצאה מפגם מוחי מרכזי בזמן התאונה. המערער היה מאושפז מספר פעמים בבתי חולים ונעשו לו צילומי ראש שונים ולא נתגלה בהם פגם מוחי. בפני קצין התגמולים הובאו חוות דעת רפואיות שונות בשאלה אם המחלה קשורה בתאונה או לא והמשיב קיבל את דעת השוללים את הקשר ודחה את תביעת המערער וכך החליטה גם ועדת הערעורים. הערעור על כך נדחה. כלל גדול הוא שבמחלוקת הרופאים שמקצתם מחייבים את הקשר הסיבתי בין השירות והנכות ומקצתם שוללים אותו, על ועדת העררים להחליט ואין ביהמ"ש היושב בערעור מתערב בהחלטתה אלא אם כן נפלה טעות משפטית בנימוקי הועדה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. ברנשטיין למערער, עו"ד ד. גורני למשיב. 17.9.75).