ע.פ. 389/75 - יוסף פייט נגד מדינת ישראל
*מעורבות בדבר עבירה.
* "איום" לצורך הרשעה בעבירת סחיטה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, מני, שיינבוים) בת.פ. 163/75 - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערער הואשם בכך כי בשני תאריכים הופיע בתחנת דלק בשעות הלילה עם מכונית ויחד עמו היו עוד שני אנשים. השלושה לקחו דלק באמצעות המשאבה הצבאית בכמות של כ- 30 ליטר בכל פעם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשתי עבירות עפ"י סעיף 271 וכן לפי סעיף 12 לחוק דיני עונשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק) והטיל עליו 18 חדשים מאסר בפועל, על כך הערעור.
החלטה:
א. אין לקבל את טענתו של המערער כי עדותו של מוכר הדלק היתה טעונה סיוע. לא היה שמץ ראיה לכך כי העד היה שותף לדבר עבירה. אין גם לקבל את הטענה כי יש לראות את העד "כמעורב" באשר קיימת אפשרות שהוא הוא שגנב את הדלק הצבאי וראיה לכך שהמשטרה בעצמה תלתה בו חשד כזה. כדי לייחס לעד פלוני "מעורבות" צריכה הראיה לכך להתייחס למעורבותו בעיסקה הפלילית הקונקרטית ולא די בהעלאת, חשד כנגד העד. העובדה שהמשטרה חשדה בעד שהיה מעורב בבצוע מעשי העבירה הנדונים אינה יכולה לשמש כראייה המצדיקה את עילת החשד בעד.
ב. מאידך יש לקבל את ערעורו של המערער על הרשעתו לפי סעיף 12 הנ"ל. לא הוכח כי המערער או שותפיו אמרו דברי איום כלפי העד כאשר נטלו את הדלק בנגוד לרצונו. עפ"י סעיף 12 צריך האיום להתבטא במילות איום, בכתב או בע"פ, להבדיל מאיום שניתן להסיק מהתנהגותו של פלוני כלפי אלמוני. המתלונן העיד שפחד מהמערער וחבריו היות שהם היו שלושה והוא רק אחד, ולא אמר שהוציאו מפיהם מילים כלשהם שיש בהם משום איום.
ג. בעקבות הזיכוי מהרשעה לפי סעיף 12 הנ"ל יש להקטין את עונש המאסר מ- 18 חודשים ל- 12 חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גורני למשיבה. 30.12.74).
ע.פ. 79/75 - מנצור מוסא נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: צ'רנובילסקי, חריש וחלימה) בת.פ. 177/74 -הערעור נדחה).
העובדות:
המערער היה מטעין על משאיתו תוצרת חקלאית בחלקת שדה הסמוכה לכביש רמלה ירושלים. הוא ביקש לעלות מן השדה לכביש בשעת לילה בשביל עפר ולא בדרך המצויינת בתמרור כלשהו. העליה לרכב כבד כרוכה בקשיים וכדי שיוכל להסתובב צריך היה המערער לחצות מחצית הכביש ולעבור למחצית השניה והיציאה התנהלה בכבדות. באותה שעה התקרבה מכונית במסלול הימני של הכביש ונהגה התנגש במשאית ונהרג. המערער הורשע בעבירות של גרימת מות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, נהיגה בחוסר זהירות בנגוד לתקנה 21 לתקנות התעבורה יחד עם סעיף 38 לפקודת התעבורה. הוא נדון לשלושה חודשי מאסר בפועל ופסילה למשך שלוש שנים. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. עלית רכב מצדי הדרך לכביש טמונה בה תמיד סכנה ואין להכנס למסלול הנסיעה
אלא לאחר שהנהג מוודא כי הדרך פנויה. חובת זהירות זו מבוססת על ההוראות הכלליות של התקנה 21 לתקנות התעבורה וגם על תקנה 66 האוסרת הסעת רכב שעמד בצד הכביש עד שהנהג מבטיח כי אפשר להכנס למסלול התנועה ללא סיכון או הפרעה לעוברי דרך. חובת זהירות מיוחדת מוטלת על מי שמבקש להכנס לכביש בשעות חשיכה במאונך תוך חסימת המסלול כולו, וכאשר בצידיו אין אורות המזהירים את הנהג המתקרב על הכביש.
ב. אם אין בידי נהג כזה לוודא שרכבו לא יסכן את המשתמשים בדרך עליו להמנע מכניסה לכביש בכלל. אין לנהג זכות אבסולוטית להכנס לכביש אם אין בידיו אמצעים לודא שבטחון התנועה לא יפגע על ידיו. מה גם שמדובר כאן בעליה לכביש לא מדרך המתחברת לצומת ומשתלבת במערכת הכבישים כאשר כל נהג מוזהר על ידי תמרור אזהרה שהוא מתקרב לצומת כזו.
ג. אין על נהג הנע בדרך בשעת לילה חובה מוחלט לנהוג במהירות שתאפשר לו עצירה על אתר, או אף בטווח אורותיו כשהוא נתקל במכשול. מי שמתקרב אל המשאית שלא הוזהר על חסימת הכביש, אין לו כל ידיעה כי עליו להאיט מהירותו ורשאי להמשיך ולנהוג במהירות אשר לא תאפשר לו עצירה בטוחה בעוד מועד. לכך חייב היה המערער להיות ער. עפ"י התקנות חייב היה המערער להיות מצויד במשולש זוהר ובפנס מהבהב שיכול היה להשתמש בהם כדי להזהיר את הנוהגים בדרכים מפני הסכנה הצפויה להם.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עו"ד עדיאל למערער, עו"ד הורביץ למשיבה. 16.12.75).
ע.פ. 257/74 -יחזקאל אמקיים נגד מדינת ישראל
*אמרות גוסס לצורך הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים: כהן, בזק וחאג' יחיא) בת.פ. 56/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
אור ליום 14.2.73 סמוך לשעה 1 בלילה בא המערער לחדרה של המנוחה בירושלים וכעבור זמן מה שמעו השכנים קול צעקותיה של המנוחה שיצאה מן החדר וצועקת "אני שרופה". היא הועברה לבית החולים ונקבעו לה כויות כדי 80 אחוז. היא נפטרה ביום 7.3.73. המנוחה היתה בת 21 במותה, והמערער בן 24. היא עסקה בזנות והמערער היה לה חבר ומגן. ברוב דעות השופטים כהן ובזק הורשע המערער בעבירת רצח בהסתמך על האמרות של המנוחה לפני מותה, בעוד שהשופט יחיא סבר שיש לזכותו. האמרות של המנוחה היו כדלהלן: מיד לאחר השריפה "אני שרופה" "אני שרופה" ו"נשרפתי". למפקח משטרה שחקר אותה למחרת בבקר אמרה המנוחה כי שפכה על עצמה נפט ושרפה את עצמה, וכשנשאלה אם המערער עשה זאת אמרה שלא עשה זאת וכי הוא ניסה להציל אותה. אותו בקר נחקרה שוב ע"י קצין משטרה ואמרה כי שרפה את עצמה וכן אמרה אותו דבר לאחות בבית החולים. אותו יום אחר הצהריים חל מפנה כאשר אצל המנוחה בקרה דודתה ואמרה לה שהמערער הביא אותה לידי מצבה זה ,וכי תפסיק להגן עליו ואז אמרה המנוחה כי תעיד נגדו אם לא יתחתן אתה. לאחיה שביקר אצלה לאחר מכן אמרה כי המערער הצית אותה. בערב הובא למקום חוקר משטרה ואמרה לי כי המערער הצית אותה. למחרת היום הובא אליה שופט בימ"ש השלום והעידה בפניו בשבועה כי המערער הוא שהצית אותה; שוב אמרה לאחיות בבית החולים כי המערער הוא שהצית אותה ויומיים לפני מותה כאשר מצבה הורע אמרה לעד הררי כי המערער הצית אותה. האמרות בדבר ההצתה ע"י המערער היו שונות מפעם לפעם, לאחד אמרה כי רבה עם המערער והוא הצית אותה ולאחרים אמרה כי הוא לקח כדורים וקיבל "כריזה" והצית אותה, עפ"י העדויות בביהמ"ש המחוזי חלו הטבות במצבה במשך שבועיים מיום ההצתה ועד יום פטירתה, אך הכל מודים כי בעת שמסרה את האמרה לעד הררי כבר היתה במצב של גסיסה. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו כי כל האמרות כשרות וקבילות והגיעו למסקנה שיש לקבל אמרות אלה של גוסס ויש להעדיפן על פני האמרות למחרת יום המקרה שלפיהן הציתה את עצמה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. עפ"י סעיף 10 (3) לפקודת הראיות עדות על אמרה תהא קבילה באחת משני אלה, או כשנותן האמרה הרגשתו הסובייקטיבית היא כי אבדה לו כל תקוה להשאר בחיים, או שמצבו האובייקטיבי היה שהוא גסס, אם כי הוא עצמו לא חש אותו שעה שקיצו קרב.
ב. הטעם להכשרת אמרה של אדם שהרגשתו הסובייקטיבית שהוא נוטה למות היא כי לפני מותו אין ענין לאדם להפריח כזבים ודעתו נתונה לאמירת דברי אמת. ביחס לצד הסובייקטיבי תלוי הרבה באישיותו של נותן האמרה וביתר נסיבות המקרה. למשל אם נותן האמרה הוא אדם ירא שמיים המאמין בשכר ועונש בעולם הבא, או אם דיבר באופן ספונטני מיד אחרי המקרה או אם היתה לו שהות לשקול ולחשב את דבריו ועוד שקולים כיו"ב .
ג. לעולם יש לזכור את החסרון היסודי שבקבלת אמרה כעדות שהיא מגיעה לידיעת ביהמ"ש מכלי שני ואי אפשר לבדוק את אמיתותה ע"י חקירת שתי וערב. בעניננו החמיצה התביעה הזדמנות בלתי חוזרת להעמיד את אמרותיה של המנוחה במבחן. כאשר בא שופט לגבות את עדותה של המנוחה יכלו להביא לשם את המערער שהיה כבר עצור אותה שעה אך הוא לא הובא למקום.
ד. כל האמרות נתקבלו ע"י ביהמ"ש המחוזי כאמרות שנאמרו במצב של גסיסה מבחינה אוביקטיבית. את זאת אין לקבל. עפ"י הראיות, מצבה עד לימים האחרונים לא היה מצב של גסיסה וחלו הטבות במשך הזמן במצבה. האמרה היחידה שניתן היה לקבלה היא אמרה לעד הררי. עם זאת ניתן להזקק לאמרות הקודמות של המנוחה, כדי להראות את הסתירות ביניהן לבין דברי המנוחה לעד הררי. הן מצביעות על חוסר עקביות וסתירות בינן לבין עצמן ויש בהן כדי להחליש את משקל האמרה המפלילה. יש גם להביא בחשבון כי אמרתה האחרונה של המנוחה לעד הררי ניתנה בתגובה על שאלה מדריכה שלו, אם באמת המערער עשה זאת, ודבר זה מפחית ממשקל האמרה. ישנה סכנה מרובה בקבלת אמרה שנתקבלה באמצעות שאלות מדריכות.
ה. מה שהיה בפני ביהמ"ש היתה אמרת גוסס בלבד, ואם כי מבחינת ההלכה ניתן להרשיע גם על אמרה כזו כשהיא חד משמעית ואין בה שום סירכות, הרי בכל פסקי הדין של ביהמ"ש העליון טרם הורשע אדם על יסוד אמרת גוסס בלבד, ותמיד היו ראיות של ממש בנוסף לאמרה זו.
ו. נותרה העובדה שהמערער לא נתן עדות בשבועה בביהמ"ש, אלא מסר הצהרה שלא בשבועה וגם כשנחקר ע"י המשטרה, הרי תחילה השיב וטען שלא הוא שביצע את המעשה, ולאחר מכן חדל לשתף פעולה עם המשטרה, סירובו של המערער להחקר במשטרה ולהעיד בשבועה בביהמ"ש אומרים דרשני, אך אין בכך ראיה של ממש לאמרת הגוסס של המנוחה. שתיקת המערער יש בה לעורר חשד של הכרה באשמה, אך מסקנה זו אין להסיק אלא אם הקטגוריה הביאה הוכחה לכאורה הקושרות את הנאשם אל ביצוע העבירה. גם אם ניתן לראות באמרת המנוחה ראיה לכאורה לאשמת המערער, אין די בה, בגלל החולשות הדבקות בה, להרשעתו גם כאשר מצרפים אליה, את שתיקת המערער במשפטו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה, 14.12.75)
ע.פ. 424/75 - פארס מחמוד חג'אג' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה לפי סעיף 157 לפח"פ (הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירה של אינוס לפי סעיף 152 לפח"פ, בכך שיחד עם אחרים בעל שלא כחוק וכנגד רצונה של המתלוננת והשתמש נגדה בכפיה ובאיומים. לאחר השמעת חלק מהראיות הודיע המערער שהוא מודה בעובדות המהוות עבירה לפי סעיף 157 לפח"פ והוא הורשע לפי סעיף זה. ביהמ"ש המחוזי גזר את דינו של המערער לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי עד דקות ספורות לפני ביצוע המעשה נהגה המתלוננת בצורה שכמוה כהסכמה, והכחיש מכל וכל שהיה שימוש בכח. טענות אלה אינן פתוחות בפני הסניגוריה לאחר שהיתה הודאה בעובדות המהוות את העבירה לפי סעיף 157, והן כוללות את השימוש בכח והעדר הסכמה מצד המתלוננת. אשר לעונש - הרי התחשב כבר ביהמ"ש המחוזי עם הנסיבות המקילות, אם היו כאלה, והעונש של שלוש שנים מאסר בפועל אינו חמור.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד עמית למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 4.12.75) .
ע.פ. 75+544/75/497/75+539 - שלום מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת שיקים וזיופם) (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת השלישית עבדה בבנק ירושלים וגנבה שם שיקים בנקאיים. בעצה אחת עם המערער הראשון החליטו למלא את השיקים ולגנוב את הכסף מהבנק ולשם כך באו בדברים עם המערער השני, שעל שמו נמשכו השיקים. בצורה זו הוציאו במרמה 120 אלף לירות, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון שלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש וחצי שנים מאסר על תנאי וקנס של 10,000 ל"י, על המערער השני שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ועל המערערת שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של 16,000 ל"י. הערעור בגין עונשי המאסר נדחה והעונש הכספי בוטל. ביהמ"ש העליון עמד על הנסיבות האישיות של כל אחד ואחד מן המערערים, והגיע למסקנה כי מול הנסיבות האישיות והחרטה שהביעו המערערים ניצבת חומרתה הרבה של העבירה בה נתחייבו. המדובר במעשה מתוכנן של שליחת יד ברכוש הזולת בסכום ניכר, והנכונות של המערערים להחזיר עתה את שללם, ככל שהדבר ביכולתם, אינה גורעת מן החומרה העולה מן המעשים. גם הבעיה של מציאת מקום להחזקת הילד הפעוט של המערערת שהתגרשה מבעלה, אינה יכולה למנוע את הטלת המאסר. מאידך יש לבטל את עונשי הקנס לאור המאמצים הנעשים ע"י המערערים להטבת הנזק הכספי שגרמו, וככל הנראה לא נותרו בידיהם אמצעים כספיים והקנס יהווה למעשה תוספת מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. 9.12.75).
ע.א. 59/75 - חברת נוה שאנן בע"מ נגד פקיד שומה ת"א
*הפיכת נכס הוני למלאי עסקי (הערעור נדחה).
החברה המערערת הוקמה ב- 1957 והיא היתה בעלת מגרש ברחוב נוה שאנן בת"א. השליטה על החברה היתה בידי אחד חיים הלפרין, סוחר חומרי אינסטלציה, והמגרש שימש להחסנת סחורתו ללא תשלום תמורה. במשך השנים נעשו מספר פעולות לניצול המגרש לבניה, אך מאותן פעולות לא יצא דבר. באוגוסט 1965 הוגשה בקשה להקמת בנין גדול על המגרש, ובסוף 1967, אחרי שינויים ותיקונים, אושרה, התכנית, ובשנת 1968 החל בהקמת הבנין. אין חולק על כך שהרווח הנובע ממכירת החנויות והמחסנים שנבנו חייב במס הכנסה. המחלוקת בין הצדדים הינה מה המועד הקובע לגבי "מחיר העלות" של המגרש שעליו הוקם הבנין, היינו, מתי הפך המגרש מנכס הוני למלאי עסקי, שכן מקום שנכס
הוני הועד לשמש מלאי עיסקי, אין לקבל את עלותו לפי המחיר שבו נרכש בשעתו אלא לפי שוויו בזמן העדתו. פקיד השומה טען שהמגרש הפך למלאי עיסקי כבר כשהוגשה התכנית הראשונה לבניה שלא יצאה לפועל. בצדק דחה ביהמ"ש טענה זאת. עם זאת קבע ביהמ"ש המחוזי את המועד שבו הפך המגרש למלאי עיסקי באוגוסט 1965 כאשר הוגשה הבקשה להיתר בניה, בקשה שבסופו של דבר אושרה אם כי בשינויים. הערעור על כך נדחה. ככל דבר שבלב קשה להוכיח מתי גמלה ההחלטה להועיד נכס הוני למלאי עיסקי, כשאין סימן חיצוני הנותן ביטוי להחלטה כזו. כאן היה סימן כזה המתבטא בהגשת בקשה להיתר בניה, ואם כי יתכן שההחלטה להפוך את המגרש למלאי עיסקי קדמה לפעולת הגשת הבקשה, הרי לא יתכן שהפעולה קדמה להחלטה. ברם אפילו אם נתקבלה ההחלטה של החברה בתאריך יותר מאוחר אין בכך כלום. הגשת הבקשה באוגוסט 1965 מעידה על כוונה מגובשת להועיד את המגרש לשמש כמלאי עיסקי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. עברון למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 17.12.75).
ע.א. 442/74 - אחמד אלחטיב ואח' נגד הורייה אלמצרי אלחטיב
*הסכמה לסמכות בי"ד שרעי (הערעור נתקבל).
המשיבה ביקשה צו ירושה על עזבון בעלה המנוח, לבקשתה התנגדו אחיו של המנוח ואחרים. המתנגדים טענו שבהליכים אחרים בביהמ"ש המחוזי הסכימה המשיבה, בהסכם כתוב, שהדיון במתן צו הירושה יתקיים בביה"ד השרעי ביפו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התנגדות המערערים והערעור על כך נתקבל. אין ספק שהמשיבה חתמה על הסכמה לדיון בביה"ד השרעי וכמוה עשו גם היורשים האחרים. כיון שכך ישנה הסמכות לביה"ד השרעי לדון במתן צו הירושה. העובדה שבאותו הסכם נמסרו לביה"ד השרעי לבירור נושאים נוספים, שלדעת ביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בהם, אינה משנה את העובדה של מתן הסכמה בלתי מסוייגת מאת המשיבה לשיפוטו של ביה"ד השרעי בענין צו הירושה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד פ. לוי למערערים, עו"ד ז. אלג'ילאני למשיבה. 9.12.75).
ב"ש 269/75 - איתן צוברי ואח' נגד מדינת ישראל.
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העוררים ועוד נאשם (להלן - הנאשם השלישי) הואשמו בעבירת שוד וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקשים עד גמר ההליכים נגדם. עררם על כך נדחה. הנאשם השלישי שוחרר בינתיים בערובה והשופט שהורה לעצור את המבקשים העיר כי הוא מודע לכך אך אעפ"כ החליט שאין לשחרר את המבקשים בהתחשב בחומרת העבירה. לטענה שלא היתה קיימת הצדקה להפלות בין המבקשים לבין הנאשם השלישי - אמנם ישנם מקרים בהם יש מקום לשקול זה, אך לנוכח חומרת העבירה המיוחסת למבקשים ונפוצותה בזמן האחרון, לא יהא זה מוצדק להתחשב בשיקול האמור במקרה דנא.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד סגל למבקשים. עו"ד גורני למשיבה. 23.12.75).
ב"ש 190/75 - עטיה עטאר נגד אחמד אלקטאוי ואח'
*סמכות הנשיא להעביר משפט מת"א לבאר- שבע (הבקשה נתקבלה).
למבקש אירעה תאונה בכביש עזה ארז, עדי הראיה וכן המבקשוהמשיב (הנתבע) מתגוררים ברצועת עזה, הרופאים שטיפלו במבקש הם תושבי רצועתעזה, והתאונה נחקרה ע"י לשכת התנועה בעזה. המבקש הגיש את תביעתו נגד המשיבים בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע והלה העביר את התיק לביהמ"ש המחוזי בת"א על סמך
הטענה כי לביהמ"ש בבאר- שבע אין סמכות מקומית. המבקש הגיש בקשה לנשיא ביהמ"ש העליון לפעול בסמכותו לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט ולהעביר את המשפט לבאר- שבע. בקשתו נתקבלה. הנשיא העיר כי יש לו סמכות להזקק לבקשה לפי סעיף 36 הנ"ל גם במקרה הנוכחי שבו הועברה התובענה לת"א ע"י בימ"ש אחר בשל חוסר סמכות מקומית. משהועבר הדיון כאמור לת"א יש לראות את המצב, ולצורך השימוש לפי סעיף 36 לחוק כאילו היה זה מקרה שבו הוגשה התובענה מלכתחילה לביהמ"ש בת"א. לגופו של עניו, מאזן הנוחיות מצדיק כי התובענה תדון בביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד נאסר למבקש, עו"ד גב' סלע למבקשים. 24.12.75).
ב"ש 205/75 - מדינת ישראל נגד רם סביר
*העברת משפט המשיב מכהן כאחד השופטים בבימ"ש השלום בחיפה והוגש נגדו כתב אישום בשל עבירות תנועה וזאת עפ"י סעיף 26 לחוק השופטים. שלושה שופטים של ביהמ"ש המחוזי פסלו עצמם מלישב בדין, ואם כי לא נימקו את החלטתם, נראה שהסיבה היא כי בשבתם בערעור על פסקי דין של המשיב רואים הם מניעה מלדון בענינו. על כן ביקשה המדינה להעביר את המשפט מחיפה לת"א. המשיב הסכים להעברת הדיון מביהמ"ש בחיפה, אך התנגד להעברתו לת"א בשל עינוי דין, שכן בת"א ישתהה בירור דינו זמן רב יתר על המידה. מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון העיר כי בכך צודק המשיב ועל כן יש להשתמש בחלופה אחרת ולהעביר את הדיון לנצרת.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' נאור למבקשת, עו"ד גלזר למשיבה. 18,12.75).
ב.ר.ע. 264/75 - הירקון הכחול א. בע"מ ואח' נגד איתן לפרין ואח'
*פירוק שיתוף במקרקעין (הבקשה נדחתה).
לבימ"ש השלום הוגשה תביעה ע"י המשיבה מס' 2 לפירוק שיתוף במקרקעין, בה שותפים למעלה מ- 1000 איש. בימ"ש השלום מינה מספר עורכי דין וכינה אותם בשם "מנהלים" באשר ראה בהחלטתו צו זמני בדבר סדרי ניהול מקרקעין כאמור בסעיף 44 לחוק המקרקעין בענין פירוק שיתוף במקרקעין. ערעורם של המבקשים בביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים טוענים שביהמ"ש אינו יכול להשתמש בסמכותו לפי סעיף 44 בטרם החליט לפרק את השותפות אך בכך אינם צודקים. לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין זכאי כל שותף בכל עת לדרוש פירוק השיתוף ומשהוגשה תביעת פירוק כזו הרי כבר החלו הליכי הפירוק לפי סעיף 44 ואין כל צורך בצו פורמלי.
(בפני: השופט ח. כהן. 21.12.75).
ב.ר.ע. 245/75 - מגדל בנין חברה לביטוח בע~מ נגד קונפינר רדרי ואח'
*מחיקה על הסף (הבקשה נדחתה).
המבקשת תבעה את המשיבה בבימ"ש השלום בירושלים בענין נזק שנגרם למטען באוניה. בשטר המטען נאמר כי סמכות השיפוט תהיה לביהמ"ש או לבוררות במקום העסקים העיקרי של המוביל (המשיבה), מקום המושב של המשיבה הוא בגרמניה ועל כן ביקשה המשיבה לדחות את התביעה על הסף. בימ"ש השלום דחה את הבקשה, ביהמ"ש המחוזי הפך את ההחלטה על פיה ועיכב את ההליכים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טעה ביהמ"ש השלום כאשר קבע על סמך כתב ההגנה של המשיבה, כימכיון שלטענתה איננה צד לשטר המטען היא ואינה יכולה לבקש עיכוב הליכים לפי אותו שטר מטען. מותר לו לנתבע להכחיש בכתב הגנתו את כל כתב התביעה ובכל זאת להסתמך על כתב התביעה לדחיית התביעה על הסף או לעיכוב הליכים. כאן ביססה המבקשת את התביעה על שטר המטען, וטענה כי המשיבה הובילה את המטען עפ"י אותו
שטר מטען, וברור שאינה יכולה לבוא עכשיו ולהגיד שהמשיבה אינה צד לשטר המטען.
(בפני: השופט ח. כהן. 23.12.75).
המ' 776/75 - דוד ליפשיץ ואח' נגד רות סלע
*פסיקת הוצאות (הבקשה נדחתה).
המשיבה רכשה מהמבקשים דירה, אלה איחרו ברישום הדירה על שמה, וכאשר עמדו כבר לרשום את הדירה אילצו את המשיבה לוותר על נזקיה בגין האיחור. אעפ"כ הגישה המשיבה תביעה לאחר מכן נגד המבקשים, אך בימ"ש השלום דחה את תביעת הנזיקין בגין ויתורה של המשיבה. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי שדחה את הערעור, אך לא חייב את המשיבה בהוצאות, ונתן בכך ביטוי למורת רוחו על התנהגות המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בנסיבות האמורות רשאי היה ביהמ"ש המחוזי שלא לנהוג לפי הכלל האומר, כי הוצאות המשפט הולכות אחרי התוצאות.
(בפני: הנשיא אגרנט. 24,12.75).
המ' 217/75 - אהרון מלקי נגד מדינת ישראל
*זכותו של נאשם להסכים להגשת עדויות שנמסרו במשטרה ללא הזמנת העדים להעיד (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בגרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ ונמצא אשם ונגזר עונשו. בבימ"ש השלום ויתרו הפרקליטים על העדת העדים שמסרו הודעות במשטרה והסכימו כי ההודעות יוגשו כראיה ללא הופעת העדים עצמם. המבקש ערער על פסה"ד וביהמ"ש המחוזי נמנע מלדון בערעור לגופו של ענין, והעלה על דעת עצמו נימוק לביטול פסק דינו של בימ"ש השלום, באשר לא שמע את העדים והסתפק בהגשת ההודעות שמסרו במשטרה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המבקש והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בערעור לגופו. אין כל מניעה שהסניגור יסכים שהודעה שמסר עד במשטרה תוגש כראיה במשפט, ללא שהעד יופיע וימסור את עדותו. כאשר הצדדים מעונינים לקצר במשפט ומוכנים לסמוך על הודעות העדים שנמסרו במשטרה, אין למצוא פסול בכך, אם ביהמ"ש מצא שלא יגרם בכך עוול לנאשם.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטות השופטים ברנזון וח. כהן. עו"ד ד. שפט למבקש, עו"ד י. מיישיקר למשיבה. 1.12.75).
ע.פ. 440+468/75 - משה ישעיהו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (נסיון שוד) (הערעור נדחה).
המערער נכנס לחנות תכשיטים כשהוא מחזיק בידו תת מקלע טעון כדורים והודיע כי בא לבצע שוד. המתלונן התנפל על המערער והלה ברח מהחנות ונתפש. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער ארבע שנים שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על כך נדחה. אמנם למערער אין הרשעות קודמות ויתכן שנכונה גירסתו כי תוך כדי נסיון לבצע את השוד התחרט, אולם בשים לב לעובדה כי עבירות שוד מזוין נפוצות בזמן האחרון, יש לראות גם בעבירה של נסיון לשוד עבירה חמורה שיש להגיב עליה בחומרה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, בייסקי. עו"ד בן- הרואה למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיב. 23.12.75).
המ' 94/75 - קהילת ציון וקרן היסוד נגד עזבון המנוח הלפרין ואח'
*חומר אפשרות לבצע הסכם בעין למרות החלטת ביהמ"ש (הבקשה נתקבלה).
בשנת 1924 מכרו המבקשות קרקע באיזור הרצליה ולאחר מות הקונה בא עזבונו וביקש ביצוע ההסכם. ההסכם לא בוצע ובשנת 1968 הגיש העזבון תביעה נגד המבקשות לביצוע בעין ולחילופין לתשלום פיצויים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה לביצוע בעין. לביהמ"ש העליון נמסר מפי הנתבעות שרוב אדמותיה באיזור הרצליה נמכרו וכי רשומות על שמה שלוש חלקות. ביהמ"ש העליון חייב את הנתבעות להעביר לעזבון שתיים מתוך שלושת החלקות, לאחר מכן התברר שלגבי אחת החלקות יש התחייבויות
להעביר למועצת פועלי הרצליה, חלקה אחרת איננה עוד בבעלות המבקשת וחלקה אחרת למעשה אינה שווה הרבה. המבקשות ביקשו על כן לבטל את ההחלטה הקודמת. ביהמ"ש העליון החליט כי יש לבטל את ההחלטה של ביצוע בעין ולחייב את המבקשות לשלם פיצויים למשיב. ברם הפיצויים לא יהיו כמחיר הקרקע בשנת 1962 שאז הופר ההסכם, אלא כמחיר הקרקע בתאריך מתן פסה"ד של ביצוע בעין.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. גלעדי למבקשות,עו"ד סמו לעזבון, עו"ד לווט וגב' גל למשיבים האחרים. 25.12.75).
בג"צ 329/75 - מוריס בטאט נגד שר הבריאות ואח'
*נכות לצורך הטבות ברכישת מכונית (העתירה נדחתה).
העותר הוא אב לשני ילדים הסובלים מליקוי של גמדות שמקורם בתפקוד לקוי בבלוטה הורמונלית במח. העותר טען כי לרגל נכותם מתקשים הילדים בהליכה ועל כן ביקש כי משרד האוצר יעמיד לרשותו מענק לרכישת רכב כמו לנכים ברגליהם המקבלים את המענק. עתירת העותר נדחתה. השאלה אם מדובר כאן בנכות רגליים ואם לאו הלא שאלה שעל הרשויות להחליט בהן והועדה הרפואית המחוזית, וכן ועדת העררים דנו בענין והגיעו למסקנה שאין מדובר כאן בנכות המצדיקה קבלת המענק. אשר לטענה כי שני ילדים אחרים הלוקים באותה נכות קיבלו את המענק - הועדה הרפואית העליונה סבורה שהחלטות הועדות המחוזיות במקרים האלה בטעות יסודן ואין לנהוג על פיהן.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד א. לוין ורייפנברג לעותר, עו"ד יאראק למשיבים. 22.12.75)
בג"צ 457/75 - מאירה ריינר נגד ממשלת ישראל ובנק ישראל
*זכות עמידה בפני בג"צ (העתירה נדחתה).
העותרת מעלה בעתירתה שורה של טענות הנוגעות לאופן ניהולו של בנק ישראל. עתירתה נדחתה. ראשית לא מצינו בעתירה שהעותרת פנתה לממשלה בדרישה לעשות כמוטל עליה ואת זאת עליה לעשות לפני שהיא באה לבג"צ, שנית לעותרת אין זכות עמידה בנשוא הדיון. הכלל הוא שהפרט יכול לפנות לבג"צ רק אם נפגע אישית בתור פרט מהציבור, אף שהמעשה שהוא קובל עליו נוגע לציבור כולו. כאן אין מצב כזה. טענה אחת מסוג זה היא, שלפי השמועה שפורסמה בעתונות בנק ישראל מדפיס כסף ללא כיסוי, ובתורת אזרחית המחזיקה בכסף שהוצא ע"י הבנק שערכו יורד היא נפגעה ע"י כך. ברם העותרת לא בדקה את, נכונות הפרסום הזה במסמכי הבנק, ובענין חשוב כזה אין לסמוך על דברים בלתי בדוקים השאובים רק מן העתונות היומית. כלל גדול הוא במשפט הציבורי שחזקה על גוף ציבורי שהוא פועל בהתאם לחוק. על כן לא הוכחה פגיעה אישית בעותרת ואין לה זכות עמידה בבג"צ.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. העותרת לעצמה. 24.12.75).
בג"צ 574/75 - ערן אלקטרוניקה ובקרה בע,מ נגד עירית ירושלים ואח'
*אי קיום תנאי במכרז (העתירה נדחתה).
עירית ירושלים פרסמה מכרז להתקנת רמזורים חדשים בעיר והמכרז כלל תנאי שעל המשתתף להודיע אם יש ברשותו מנגנון להדגמה ועליו להציגו במידה ויידרש. הוגשו הצעות ע"י העותרת והמשיבה והמציעים כולם נדרשו להציג את המנגנון להדגמה. העותרת הציעה מנגנון מתוצרת שוויץ, והוא לא היה ברשותה לצורך הדגמה. היא קיבלה אורכה פעם ופעמיים לתקופה של למעלה מחודש ימים, ומשלא הובא המנגנון החליטה ועדת המכרזים לקבל את הצעת המשיבה הרביעית שהיא יותר יקרה מזו של העותרת. עתירת העותרת נדחתה. אין כל אי שויון בתנאי האמור, שהוא חל על
כל המציעים, והמשתתפים במכרז היו מודעים לתנאי הזה והיו צריכים להכין עצמם למלא אחריו בכל עת שיידרשו לכך.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י, בביוף לעותרת 24.12.75).
בג"צ 282/75 - יצחק בוכבזה נגד המועצה המקומית אור- יהודה ואח'
*מינוי ועדת בקורת במועצה מקומית (העתירה נתקבלה בחלקה).
המועצה המקומית באור יהודה, מונה 11 חברים שמהם אחד הינו ראש העיריה, שמונה היו סגניו, ונותרו מהם רק שני נציגים של רשימתו של העותר. עפ"י סעיף 122 לצו המועצות המקומיות חייבת המועצה לבחור מבין חבריה ועדת בקורת ומספר חבריה יהיו לא פחות משלושה. ראש המועצה וסגניו אינם יכולים להיות חברים בה. במצב זה לא יכלה המועצה לבחור ועדת בקורת. לאחר פניות מרובות של העותר הדיחה המועצה את המשיב השני (להלן - המשיב) מתפקידו כסגן ובחרה בו, ובעותר וחברו לרשימה, כועדת בקורת, דא עקא שהמשיב התפטר מחברותו ולא השתתף בישיבות ועדת הבקורת. עתירת העותר לבג"צ היתה כי יורה על המשיבה למנות ועדת בקורת ולחילופין . כי יחליט שהועדה פועלת כדין גם כשהיא מקוטעת כשהמשיב התפטר ממנה. בג"צ החליט כי אינו יכול לצוות על המועצה למנות חבר אחר לועדת הבקורת שכן החברים הם או ראש העיר או סגניו ועל כן לא תוכל המועצה לקיים את הצו. מאידך החליט בג"צ כל במצב הקיים, משנתפנה מקום אחד בועדת הבקורת ונותרו שני חברים שהם רוב, מוסמכת ועדת הבקורת להמשיך ולפעול.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד א. מירון למשיבים. 15.12.75)
בג"צ 337/75 - המועצה המקומית אבן- יהודה ואח' נגד שר העבודה ואח'
*התנגדות לתמרור דרכים האוסר פניה שמאלה (העתירה נדחתה).
על הכביש הבינעירוני בין רעננה לבית- ליד, הוצבו תמרורים האוסרים פניה שמאלה למושבה אבן יהודה ונגד איסור זה פנו העותרים לבג"צ, עתירתם נדחתה. עפ"י תקנות 17 ו- 18 לתקנות התעבורה מסורה הסמכות להצבת תמרורים בידי רשויות תמרור שונות ולהן שיקול דעת לקבוע את התמרורים והסדר התעבורה. אלה הסבירו את הצבת התמרור בנושאי בטיחות, ובענין כגון זה לא ישים ביהמ"ש שיקול דעת משלו במקום שיקול דעתם של המומחים לדבר.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. הורוביץ לעותרים, עו"ד עדיאל למשיבים. 16.12.75).
ש4 בג"צ 333/75 - יוסף בן מנשה עו"ד נגד מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח'
*קבלת הוצאות בבג"צ (העתירה בוטלה).
בשנת 1965 קיבל העותר צו על תנאי נגד המשיבים הנוגע לתקנה בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים, המשיבים הודיעו אז לבג"צ כי התקנה תבוטל והעותר ביטל את עתירתו. עתה פורסמה הוצאה חדשה של תקנות הדיון מבלי שאותה תקנה שונתה. העותר פנה למשיבים בענין זה אך לא זכה לשום תשובה ואז עתר לבג"צ. בדברי התשובה של המשיבים הוסבר כי הפרסום נעשה שלא על דעת המשיבים אלא ביוזמתו של בית דפוס פרטי. כיון שכך ויתר העותר על עתירתו אך ביקש הוצאות ובג"צ פסק לו הוצאות. אילו הוסבר לעותר בתשובה לפניתו למשיבים, כי הפרסום היה בלתי מוצלח, לא היה פונה לבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיבים. 16.12.75).
ב.ר.ע. 216/75 - אלפונסו פלח ואח' נגד נתן נוה
*דחיה על הסף (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים וטען כי בינו לבין המבקשים נעשה הסכם המחייב את המבקשים. אלה ביקשו לדחות את התביעה על הסף בטענה שטרם נעשה הסכם מחייב ביניהם. צודק השופט בשיקול דעתו שהשאלה אם נעשה הסכם מחייב או לאו ראויה לבוא לבירור עובדתי ומשפטי מלא, ואין מקום להכריע בה בהליכים בבקשה למחיקה או לתביעה על הסף.
(בפני: השופט ח. כהן. 15.12.75).
ב.ש. 289/75 - מדינת ישראל נגד עודד פזמונים ואח'
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
ארבעת המשיבים הואשמו בכך, שבחודשים האחרונים ביקרו מידי פעם בפיאנו בר של מלון קיסר באילת, ודרשו בתוקף הנחה ממחיר משקאות חריפים שהזמינו וקיבלו את ההנחה. לאחר מכן ביקשו הנחה נוספת ומשסירבו לתת להם תקפו את המוזג וגרמו לו חבלה גופנית וגרמו נזק של אלפי לירות לבר. הפרקליטות ביקשה מעצר המשיבים עד גמר ההליכים, ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבים, והערר על כך נתקבל. בשלב הדיון בבקשת המעצר אין ביהמ"ש שוקל את כלל הראיות, אלא עליו לבדוק בדיקה כללית בלבד את תוכן העדויות אם הן עשויות להוכיח את האישום, כן בוחן ביהמ"ש את השאלה אם המעצר הוא חיוני בהתחשב במהות העבירה מבחינת חומרתה, עברו של החשוד, החשש שימלט, החשש שיעשה לשם טשטוש עקבות העבירה או יחבל בחומר ההוכחה או יטיל אימתו על העדים וכדומה. בעניננו מדובר בעבירה חמורה, ולא במעשה אלימות שאירע באקראי, אלא באמת מידה של התנהגות נמשכת שביטוייה צפויים גם בתקופה שבין הגשת האישום לבין הכרעתו של ביהמ"ש.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד גב' גורני למבקשת, עוה"ד סגל ופפקין למשיבים. 29.12.75).
בג"צ 485/75 - ארגון סוחרי ירושלים ואח' נגד שר האוצר
*קבלת הוצאות בבג"צ (העתירה בוטלה).
העותרים פנו לבג"צ נגד חוקיות תקנות שעת חירום בדבר היטלים על מלאי בעקבות שינוי שער המטבע. תקנות שעת חירום כאלה תוקפן פג אם הכנסת אינה מקבלת חוק להארכתן תוך שלושה חדשים וחוק כזה נתקבל לאחר שהוגשה העתירה ולפני שנתקיים בה הדיון. כיון שנתקבל חוק כזה הנותן לתקנות הכשר גם אם היו לקויות קודם לכן, לא היה עוד מקום לדון בעתירת העותרים. הם ביטלו עתירתם, ברם ביקשו הוצאות. בקשתם נדחתה. לטענת העותרים היתה עתירתם מוצדקת כאשר הגישו אותה ורק התערבותו של המחוקק שהכשיר את התקנות למפרע מנע את פסילת התקנות. טענה זו אין לקבל. בענין דנא מתעוררות שאלות לא קלות, והענין מוטל בספק אם היה יסוד לעתירה בשעה שהוגשה ואם לאו. כיון שאין דרכו של בג"צ לפסוק הוצאות אלא, אם שוכנע שבשעתו היה יסוד להגשת העתירה ורק עקב חקיקה מאוחרת, או כיו"ב, נעשתה העתירה מיותרת, הרי שאין מקום לפסוק הוצאות כאן. מדובר בתקנות שעת חירום הזקוקות לאישור הכנסת תוך מועד מוגבל, ואין להעלות על הדעת שהמחוקק יימנע מלתת את האישור הנדרש משום שבינתיים הגישו עתירה לבג"צ נגד אותן תקנות. העותרים יכלו לדעת כאשר הגישו את עתירתם שיוחק חוק להארכת תוקפן של התקנות שעת חירום.
(בפני השופטים: ויתקון, מני. שרשבסקי. עו"ד וגנר לעותרים, פרקליט המדינה ג. בך למשיב. 25.12.75) .
ע.א. 428/75 - "רמד" בע"מ ואח' נגד אריה חברה לבטוח בע"מ
*מינוי בורר (הערעור נתקבל).
המערערים ביטחו אצל המשיבה כלי רכב ובאחד מסעיפיו נקבע כי חילוקי דעות שיתעוררו בקשר לפוליסה יימסרו להכרעת בורר שיתמנה ע"י שני הצדדים, ואם אלה אינם יכולים להסכים על בחירת בורר יחיד, יובא הדבר להכרעת שני בוררים שכל אחד מהם יתמנה ע"י אחד הצדדים, אחרי שיתבקש בכתב לעשות כן ע"י הצד האחר. לרכב המבוטח אירעה תאונה והמערערים הודיעו למשיבה על התאונה ותבעו נזקיהם. זו סירבה לשלם ואז ביקשו המערערים למנות בורר דן יחיד בהתאם לפוליסה, ואף הציעו את הבורר. המשיבה השיבה כי תחילה היא תובעת מן המערערים לשלם לה פרמיות ורק לאחר מכן תהיה מוכנה להתייחס לענין מינוי בורר. בעקבות תשובה זו פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי וביקשו מינוי בורר דן יחיד. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי עפ"י תנאי הפוליסה קיימים הליכים של מינוי בוררים ע"י כל אחד מן הצדדים והמבקשת לא מיצתה הליכים אלה. הערעור על כך נתקבל. יש לראות במכתבה של המשיבה סירוב למסור את הסכסוך לבוררות, ומכיון שהמשיבה כבר גילתה את דעתה שהיא לא מקבלת את הצעת הבוררות ותבעה כתנאי למינוי בורר תשלום סכום כסף מסוים ,18י ע"י המערערים, לא חייבים היו המערערים להמשיך בהליכים האלטרנטיביים ולמנות בורר מצידם.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד פ. בראוטנר למערער, עו"ד י. גולדברג למשיבה. 10.12.75).
בג"צ 553/75 - יואב מרחבי נגד עירית פתח תקוה ואח'
*מסירת דו"ח הבקורת לחברי מועצת העיריה (הצו הפך להחלטי).
העותר הוא חבר מועצת עירית פתח- תקוה וקבל על כך שראש העיר לא מסר לו ולכל חברי מועצת העיריה העתק הדו"ח השנתי של מבקר העיריה בצירוף הערות ראש העיר בהתאם להוראות סעיף 170 לפקודת העיריות. עתירתו נתקבלה. טענה אחת לראש העיר כי לאחר שקיבל את הדו"ח נעדר מן הארץ, משך חודש ימים, ולדעתו חודש זה אינו בא בחשבון הזמן הקצוב. טענה זו אין לקבל שכן המועד הוא מיום קבלת הדו"ח ואין נפקא מינה אם ראש העיר נמצא בארץ אם לאו. אין להעלות על הדעת שהעדרו של ראש עיריה יביא להפסקת פעולה שהיא צריכה להעשות על ידו. נמוק אחר לראש העיר שלא קיבל את הערות ראשי המחלקות ועל כן אינו יכול להשלים את הערותיו לדו"ח. טענה זו אינה יכולה להתקבל. החובה, החוקית מוטלת על ראש העיריה ובתפקיד זה הוא גם חולש על כל מחלקות העיריה ועליו החובה והדאגה אישית לעשות את המוטל עליו בחוק ככתבו וכלשונו ובמועד שנקבע לכך. גם בשנה שעברה נאלץ העותר לפנות לבג"צ כדי לקבל את הדו"ח ואת הערות ראש העיריה, ואז קיבל אותם לאחר שניתן צו על תנאי, ואילו הפעם גם הצו על תנאי לא עזר. אי לכך עשה ביהמ"ש את הצו להחלטי וחייב את ראש העיר למסור דו"ח תוך 7 ימים, ומאחר שההזנחה הולכת ונשנית, החליט בג"צ לחייב את ראש העיריה באופן אישי לשאת בהוצאות המשפט ולשלם לעותר סכום של 1000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד א. בר למשיבים. 25.12.75).
ב.ר.ע. 247/75 - מלכה אוחנה נגד שמואל אוחנה ואח'
*צירוף נתבעת (הבקשה נדחתה).
בין בעלי הדין תלויה ועומדת, זה שנים אחדות, תובענה בביהמ"ש המחוזי בנצרת בדבר רכושם המשותף ועתה ביקשה המבקשת לצרף נתבעת נוספת, אשר, לטענתה, העבירו לה המשיבים במרמה חלק מן הרכוש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה
ועיקר טעמו שהוגשה באיחור, לאחר שכבר התקיימו חמש ישיבות של גביית ראיות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן ביהמ"ש רשאי לצוות על צירוף נתבע נוסף בכל שלב משלבי הדיון, ואולם אפילו אם השלב הנוכחי אינו מאוחר מדי, עדיין נשאלת השאלה אם צירופה של הנתבעת הנוספת דרושה כדי לאפשר לביהמ"ש לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. על שאלה זו ענה ביהמ"ש המחוזי בשלילה ואין כמותו יודע, בשלב זה, אם דרושה הנתבעת הנוספת הזו ואם לאו.
(בפני: השופט ח. כהן. 24.12.75).
ב.ר.ע. 275/75 - דליה קידר ואח' נגד מרים ויסמן ואח'
*דחיה על הסף (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשים לבצוע בעין של התחייבות במקרקעין והמבקשים ביקשו לדחות את התובענה על הסף בהעדר מסמך בכתב עפ"י סעיף 8 לחוק המקרקעין. בקשתם נדחתה באשר השופט ראה במסמך החתום ע"י הצדדים, המהווה "זכרון דברים זמני", מסמך היוצא ידי חובת סעיף 8 הנ"ל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה, אפילו אם יש לשאלה הנדונה פנים לכאן ולכאן מוטב שתתברר במשפט.
(בפני: השופט ח. כהן. 29.12,75).
ב.ר.ע. 241/75 - שמואל קול ואח' נגד דן קנת ואח'
*תיקון כתב תביעה שאינו מראה עילת תביעה (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשים ואלה ביקשו למחוק את התובענה על הסף בהעדר עילה. ביהמ"ש המחוזי בדק את פרשת התביעה על עילותיה ועתירותיה והגיע לכלל מסקנה שאפשר להציל את התביעה ע"י תיקונה והורה שאם היא תתוקן לא תמחק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים טוענים כי השופט עשה עצמו כעורך- דינם של המשיבים והגיש להם על מגש הצעות תיקונים לתביעתם שהם עצמם לא העלו על דעתם. אולם אין ענין זה ראוי לבוא לדיון בערעור. אם כי ניתן להבין את אכזבת המבקשים, הרי על כל פנים מסקנתו של השופט בעינה עומדת, שאפשר לתקן את התביעה ואז יתכן שלמשיבים תהיה עילה טובה כנגד המבקשים.
(בפני: השופט ח. כהן. 19.12.75).
ב.ר.ע. 248/75 - מרום אינטרנשיונל בע"מ ואח' נגד בנק ברקליס בע"מ
*התנגדות לביצוע שיק (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו התנגדות לביצוע שיק ולפי הוראות סעיף 81(א) לחוק ההוצל"פ דן בימ"ש השלום בהתנגדות כאילו בבקשת רשות להתגונן והתנה את מתן הרשות בהפקדת סך 35 אלף לירות ע"י המבקשים. הם לא הפקידו את הסכום האמור וביקשו רשות לערער על תנאי זה בפני ביהמ"ש המחוזי שדחה את הבקשה. משדחה ביהמ"ש המחוזי את הבקשה למתן רשות ערעור והסכום לא הופקד הורה בימ"ש השלום להמשיך בפעולות ההוצל"פ בבקשה לביצוע שהוגשה בתיק ההוצל"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אמנם, אין לקבל את טענת המשיב שהחלטת בימ"ש השלום להמשיך בהוצל"פ, כמוה כפסק דין בתובענה, ושעל כן יכול הנתבע לערער בזכות. לשם ביצוע שיק אין צורך בפס"ד ועל החלטת בימ"ש לפי סעיף 81(א), כמו על החלטה לתת או שלא לתת רשות להתגונן בדיון מקוצר, ניתן לערער רק ברשות. ברם לגופו של ענין אין מקום לתת רשות ערעור. דרישת ערובה כתנאי למתן רשות להתגונן נתון לשיקול דעת ביהמ"ש, ולאחר ששתי הערכאות דלמטה שקלו את הענין והגיעו למסקנה כי יש צורך בערובה אין להטיל בכך ספק.
(בפני: השופט ח. כהן. 24.12.75).
בג"צ 654/75 - אליהו בלילוס נגד ועד פועלי משא ואח'
*סמכות בג"צ (העתירה נדחתה).
העותר הגיש עתירה נגד ועד הפועלים במפעל פועלי משא, שהוא מפעל צבאי, על אשר אינו ממלא תפקידו כראוי. העתירה נדחתה. טרוניותיו של עובד נגד פועלו של ועד עובדים אינם בגדר הנושאים אשר סעיף 7 לחוק בתי המשפט מתייחס אליהם.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. 30.12.75).
בג"צ 210/75 - דגמי תאורה בע"מ נגד משרד המסחר והתעשיה
*החזר מסי עקיפין (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה לקבל החזר מסים עקיפים בהתאם לקובץ הנוהלים שהוציא משרד המסחר והתעשיה בגין יצוא מוצרים תעשיתיים לחו"ל. העתירה נדחתה. העותרת עוסקת בהמצאת רעיונות שונים ופתוחם, ולאחר שהיא מיצרת דגם עבודה היא מוכרת את הדגם לחו"ל עם הידע והרעיונות לשם ייצור צעצועים. אולם היצור נעשה בחו"ל. עפ"י קובץ הנוהלים ההחזר הינו ליצוא מוצרים תעשיתיים, כולל צעצועים ולא על יצוא דגמים שלפיהם צריך לייצר מוצרים תעשיתיים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. מר לעותרת, עו"ד גב' גורני למשיבה. 25.12.75).
ע.פ. 437/75 - משה פונט ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת המחאות צבאיות וזיופן) (הערעור נדחה).
המערערים באו במדי צבא לבסיס צבאי פרצו דרך חלון למשרד מדור השחרורים וגנבו פנקסי מילואים ריקים. לאחר מכן שוב פרצו לאותו מקום וגנבו מספר רב של המחאות דאר שהוכנו עבור חיילים משתחררים. הם זייפו את פנקסי המילואים ע"י הוספת שמותיהם של חיילי מילואים משתחררים לפי המחאות שהיו בידיהם והחתימו אותם בחותמת צבאית שגנבו מבסיס צבאי אחר. בצורה זו גנבו כ- 65 אלף לירות. פרשה שניה של זיופים מעין אלה בהם השתתף המערער הראשון וגנב בה עוד כ- 20 אלף לירות. לאחר שנתפשו לא החזירו דבר מתוך הסכום שגנבו בדרך זו, המערער הראשון נדון לשש וחצי שנים מאסר והמערער השני לחמש שנים. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פ. ז'לכובסקי למערערים, עו"ד גב' פונדמינסקי למשיבה. 21.12.75).
ע.פ. 207/75 - מוריס רבוח נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (איום על עדים) (הערעור נדחה).
בקשר לעבירות אלימות רציניות שיוחסו לשני נאשמים, שאחד מהם הוא אחיו של המערער, עמדו למסור עדות קרבן האלימות, המתלונן רפאל מור יוסף, וכן בעל ואשה, משפחת בוזגלו. בשעות לילה הופיע המערער בבית משפחת בוזגלו ואיים עליהם שאם לא ישנו עדויותיהם במשטרה, הוא ישחוט את ילדיהם נגד עיניהם ויפוצץ את ביתם ברימונים. המערער הביא איתו ששה בריונים שהקיפו את הבית ושמרו עליו. בלילה אחר הופיעו המערער עם עוד ששה בריונים בביתו של המתלונן, ובהשפעת איומים אילץ אותו לעשות תצהיר בפני עו"ד כי ההודעות שמסר במשטרה נגד הנאשמים בשקר יסודם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 6 שנים מאסר בפועל. הערעור על כך נדחה. העובדה שבסופו של דבר לא הצליח המערער במזימתו והעדים העידו אין בה כדי לשמש, בנסיבות המקרה, נסיבה מקילה. המחוקק השווה לענין העונש את הנסיון להניע אדם אחר באיומים שלא למסור עדות לעבירה המושלמת. תופעת העבירות הנדונות יש בה כדי לחתור מתחת לאושיות המשפט ולסכל בכך את המטרה של הבאת עבריינים
לדין פלילי וענישתם, ועל כן מצריכה עבירה זו הטלת עונשים כבדים על מבצעיהם. (בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה הנשיא אגרנט. עו"ד בן-דור למערער, עו"ד סוכר למשיב. 23.12.75).
ע.פ. 202/75 - אלי אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שבהיותו עובד רשות הנמלים בנמל אילת, השתתף בגניבת 12 שקי מלט יחד עם שניים אחרים. השותפים לעבירה הורשעו ונענשו ולאחר מכן העידו נגד המערער. עדותם היתה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי, אך מאחר שהיו שותפיו של המערער חיפש השופט ומצא סיוע לעדות. הערעור על ההרשעה נדחה. בענין מהימנות העדים לא יתערב ביהמ"ש שלערעור. באשר לסיוע - השאלה אם זקוקה עדות שותף לעבירה לסיוע גם לאחר שהעד כבר נשפט ונענש על חלקו שלו בעבירה, ניתן להשאיר בצריך עיון שכן היה סיוע בענין דנא, הודעת המערער שהשתתף בפועל בפריקת שקי המלט וטעינתם מהוות סיוע מספיק כאשר כל הנסיבות מראות שלא נכון שלא ידע על גניבת מלט. כאשר הגיעה המשטרה למקום הסתלק המערער ואילו לא ידע שמדובר בגניבה ניתן היה לצפות שיגש ויראה מה רצונם של השוטרים.
(בפני השרפטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח, כהן. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' לוינסקי למשיבה, 23.12.75).
ע.פ. 234/75 - יצחק מזרחי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו עפ"י הודאתם בעבירת שוד ונדונו ל- 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, הערעור על כך נדחה. למערערים עבר פלילי ובמקרה הנדון שדדו מישיש את כספו. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הגיע הזמן להטיל עונשים של ממש על מנת להגן על הציבור. התדרדרות מצב הסכנות המאיימות על עוברי אורח ועל בתיהם של אזרחים שלוים מחייב את ביהמ"ש להגיב בכל חומר הדין למען ישמעו וייראו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד אנגלבדר למערערים, עו"ד לויצקי למשיבה. 18.12.75).
ע.פ. 430/75 - שמואל אורן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
בתגובה על ההתנחלות ביהודה ושומרון, הגיעה קבוצת אנשים חברי קיבוץ, לחוותו של אריאל שרון, ומנהלי החווה דרשו מהם לעזוב את המקום. אלה סירבו ולאחר שהמתלונן, על קביים, ניסה לעקור עמודים שהעמידו הפולשים, התפתחה קטטה ולטענת המתלונן בעט בו המערער והפילו על הארץ. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת חבלה חמורה ודן אותו לארבעה חודשים מאסר בפועל ותשלום פיצוי של 1500 ל"י. הערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבל את עדויות המתלונן ומנהל העבודה השני כי המערער בעט בו והפילו ארצה ולא להאמין לעדויות המערער וחבריו שבאו עימו. אשר לעונש - המערער הוא אדם צעיר ששירת במלחמת יום הכיפורים כצנחן, הוא חבר קיבוץ ובעל אישיות חיובית המתנגש בפעם הראשונה עם החוק הפלילי. ברם, מעשה העבירה הוא חמור, כאשר מתחשבים בכך שבוצע במקום השייך לזולת ולאחר שנדרש לעזוב את המקום. לזאת יש להוסיף שהמתלונן הוא אדם נכה המהלך על קביים. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, בייסקי. עוה"ד ש. תוסיה כהן וה.אשכנזי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 17.12.75).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 389/75 - ..................................146 ─ * מעורבות בדבר עבירה.
─ * "איום" לצורך הרשעה בעבירת סחיטה.
─* ע.פ.79/75 - ...................................146 ─ * גרימת מוות בתאונת דרכים.
─* ע.פ. 257/74 - ..............................147 ─ * אמרות גוסס לצורך הרשעה ברצח.
─
─* ע.פ. 424/75 - הרשעה בעבירה לפי סעיף 157 לפח"פ............................149 ─* ע.פ. 544/75 - חומרת העונש (גניבת שיקים וזיופם)...........................149─* ע.א. 59/75 - הפיכת נכס הוני למלאי עסקי...................................149─* ע.א. 442/74 - הסכמה לסמכות בי"ד שרעי.....................................150 ─* ב"ש 269/75 - שחרור בערובה................................................150─* ב"ש 190/75 - סמכות הנשיא להעביר משפט מת"א לבאר- שבע......................150 ─* ב"ש 205/75 - העברת משפט..................................................151 ─* ב.ר.ע. 264/75 - פירוק שיתוף במקרקעין.....................................151─* ב.ר.ע. 245/75 - מחיקה על הסף.............................................151─* המ' 776/75 - פסיקת הוצאות................................................152 ─* המ' 217/75 - זכותו של נאשם להסכים להגשת עדויות שנמסרו במשטרה ─ ללא הזמנת העדים להעיד.......................................152─* ע.פ. 440+468/75 - חומרת העונש (נסיון שוד)................................152─* המ' 94/75 - חומר אפשרות לבצע הסכם בעין למרות החלטת ביהמ"ש................152 ─* בג"צ 329/75 - נכות לצורך הטבות ברכישת מכונית.............................153 ─* בג"צ 457/75 - זכות עמידה בפני בג"צ.......................................153─* בג"צ 574/75 - אי קיום תנאי במכרז.........................................153─* בג"צ 282/75 - מינוי ועדת בקורת במועצה מקומית.............................154 ─* בג"צ 337/75 - התנגדות לתמרור דרכים האוסר פניה שמאלה......................154 ─* בג"צ 333/75 - קבלת הוצאות בבג"צ..........................................154─* ב.ר.ע. 216/75 -דחיה על הסף...............................................155 ─* ב"ש 289/75 - שחרור בערובה................................................155─* בג"צ 485/75 - קבלת הוצאות בבג"צ..........................................155─* ע.א. 428/75 - מינוי בורר.................................................156 ─* בג"צ 553/75 - מסירת דו"ח הבקורת לחברי מועצת העיריה.......................156 ─* ב.ר.ע. 247/75 - צירוף נתבעת..............................................156─* ב.ר.ע. 275/75 - דחיה על הסף..............................................157 ─* ב.ר.ע. 241/75 - תיקון כתב תביעה שאינו מראה עילת תביעה....................157 ─* ב.ר.ע. 248/75 - התנגדות לביצוע שיק.......................................157─* בג"צ 654/75 -סמכות בג"צ..................................................158 ─* בג"צ 210/75 - החזר מסי עקיפין............................................158─* ע.פ. 437/75 - חומרת העונש (גניבת המחאות צבאיות וזיופן)...................158 ─* ע.פ. 207/75 - חומרת העונש (איום על עדים).................................158─* ע.פ. 202/75 -הרשעה בגניבה ע"י עובד.......................................159 ─* ע.פ. 234/75 - חומרת העונש (שוד)..........................................159─* ע.פ. 430/75 - הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש.............................159─
─
─
─
─
─