ע.א. 587/73 - דליה שאולי ואח' נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'
*רשלנות תורמת של הורים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.א. 215/67 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המשיבה, בהיותה בת כ- 7 שנים, חצתה מעבר חציה בשכונת מחנה יהודה בירושלים כשהיתה מלווה ע"י מלווה. היא חצתה משמאל לימין לכוון נסיעתו של אחד המשיבים שנהג באופנוע, והיתה מרוחקת 6 מטר מהמדרכה הימנית. משהתקרב רוכב האופנוע עצרו הולכי הרגל שהיו בתוך מעבר החציה והלה נסע במרחק כ- 4 מטר מהמדרכה הימנית. לפתע נתקה המערערת את ידה מידו של המלווה והחלה לחצות את הכביש בריצה ונפגעה ע'" האופנוע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנהג התרשל בכך שלא התקרב למדרכה, פסק למערערת סכום של 30,000 ל"י וחייב את הורי המערערת ב- 50 אחוז מהסך הנ"ל בגין רשלנותם בבחירת המלווה. ביהמ"ש המחוזי לא יכול היה להגיע לידימסקנה מיהו המלווה, אך קבע מתוך נסיבות המקרה כי המלווה היה אדם בלתי אחראי. על גובה הסכום מערערת המערערת ועל חיובם בשפוי המשיבים מערערים ההורים.
החלטה - השופט שמגר:
א. לשאלה מהות הנזקים קבעה הערכאה דלמטה את מסקנותיה על יסוד עדויות רפואיות. כלל הוא שבימ"ש שלערעור לא יתערב, בדרך כלל, בשאלת מהימנותו של עד. רק לעתים רחוקות יתערב ביהמ"ש שלערעור כאשר מתברר שעל סמך עדויות בטוחות שבחומר הראיות שביהמ"ש דלמטה טעה בשאלת האימון או אי האימון וכאשר אי המהימנות גלויה על פניה.
ב. אשר לעדות מומחה - ביהמ"ש אינו קשור לקביעותיו של מומחה ואינו חייב לקבל חוות דעתו ובלבד שסברתו של ביהמ"ש וסיבותיה יעמדו במבחן ההגיון. ביהמ"ש, ולא המומחה הרפואי, הוא הפוסק האחרון ואם כי ביהמ"ש יתן מלוא המשקל לחוות הדעת המקצועית הרי אין הוא חייב לפסוק על פיה ורשאי הוא להעדיף עדות מומחה אחת על רעותה, ואין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב בקביעתו זו של ביהמ"ש.
ג. לענין שיפוי חברות הביטוח ע"י ההורים - כאשר מדובר בילדה בת 7 הנשלחת לחנות בקרבת ביתה ואשר צריכה לחצות לצורך זה בשעות היום, מעבר חציה, הרי בדרך כלל אין על ההורים לדאוג ללווי לילדה. מאידך, אם צירפו לווי יצרו מצב שבו הקטינה רשאית להשען על הדרכתו של המלווה ואז מחובתו של מי שבחר את המלווה לדאוג שלא להתרשל בבחירתו. ברם, השאלה איננה איך התנהג הבגיר שלווה את הילדה, אלא אם היו בו תכונות שפסלוהו מראש, בעיני הורים סבירים. בעניננו לא הוכח מאומה שיהיה בו כדי להצביע כי ההורים נהגו בדרך שונה מאלה שמנחים הורה סביר ונבון באותן נסיבות. על כן אין לחייבם בשיפוי חברות הבטוח.
ד. לענין שעור הפיצויים - טעה ביהמ"ש קמא בשאלה מתי חזרה הילדה לאיתנה מבחינה נפשית, ועל כן העלה ביהמ"ש העליון את הפיצוי ל- 34,000 ל"י. בענין הריבית צדק ביהמ"ש כאשר לא קבע ריבית מיום הגשת התביעה שכן התמשכות ההליכים נגרמה בשל התנהגות התובעים.
ה. אשר לשאלה אם התרשל המלווה ואם לאו, הרי למרות שלא היה צורך להכריע בכך באשר הדבר לא נטען, סבר השופט שמגר כי המלווה היה צריך להחזיק את הילדה ולמנוע הנתקות ממנו ואילו השופטים ויתקון וברנזון סברו כי אין על המלווה להחזיק בילדה כמו בשבויה שלא תוכל להנתק ממנו ועל כן אין לאמר שהמלווה התרשל. כיון שכך פטור היה ביהמ"ש מלהשיב על השאלה אילו התרשל המלווה אם ההורים היו אחראים באחריות שילוחית למעשיו של המלווה. בשאלה זו, כמו בשאלת החסינות הניתנת להורים
לפי סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הביעו שלושת השופטים שישבו לדין דיעות שונות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. עו"ד א. מרגליות למערערים, עו"ד ראובינוף למשיבים. 9.12.75).
ע.פ. 344/75 - משה נחום נגד מדינת ישראל
*הכוונה הדרושה בעבירה לפי סעיף 327 לפח"פ.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים בהלול, זיגלמן, אור) בת.פ. 154/74 - הערעורים על פסה"ד נדחו והערעור על קולת העונש נתקבל)
העובדות:
ליד ביתו של סגן ראש עירית עפולה התפוצץ מטען חומר נפץ שגרם נזק לדירה. כשלושה שבועות לאחר הפיצוץ בא המערער לתחנת המשטרה, פנה לקציני משטרה ושאל אותם אם כדאי ללכת בראש השנה לבית הכנסת שבו מתפלל סגן ראש העיר ולבקש ממנו סליחה על אשר ביצע את הפיצוץ בביתו. הוא אמר כי לא התכוון לגרום נזק כי אינו מומחה לחומרי נפץ וכי האיש שמסר לו את חומר הנפץ אמר לו כי הוא מיועד לדייג בלבד. בביהמ"ש המחוזי הואשם המערער בהנחת חומר נפץ בכוונה להזיק לרכוש, עבירה על סעיף 327 לפח"פ, וכן בנשיאת נשק והובלתו ללא רשות חוקית, עבירה על סעיף 66 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מהאישום לפי סעיף 327 באשר לפי אותו סעיף צריכה להיות כוונה להזיק לרכוש וביהמ"ש האמין למערער כי לא התכוון להזיק לרכוש. ביהמ"ש העיר כי יהא זה לא הוגן לפצל את הודעתו של המערער אשר עליה מושתתת הרשעתו, לקבל את דבריו שהוא ביצע את הפיצוץ ולא לקבל את החלק מדבריו שלא ידע כי יש בחומר הנפץ כדי לגרום נזק. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. על פסה"ד ערערו המדינה והנאשם ועל קולת העונש ערערה המדינה.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לענין ההרשעה בעבירה של נשיאת נשק והובלתו ללא רשות חוקית יכול היה ביהמ"ש לסמוך על הודאת הנאשם בפני קציני המשטרה והיה דבר מה נוסף הנדרש להודאתו של הנאשם.
ב. אשר לזיכוי המערער מן האישום לפי סעיף 327 - ביהמ"ש רשאי לפצל את הודעת הנאשם, לקבל חלק ממנה ולא לקבל את החלק האחר. אין כאן כל שאלה של הגינות או אי הגינות. במקרה שלפנינו אפשר היה ללא כל קושי לאמר כי התוספת בדבר התכונה הבלתי מזיקה של חומר הנפץ אינה ראויה לאימון על פניה ויש לדחותה. אולם מכיון שעוסקים אנו בענין שבעובדה, אשר לא התברר עד תומו בחקירת העדים, לא יתערב ביהמ"ש שלערעור במסקנת ביהמ"ש דלמטה.
ג. נשאלת השאלה אם לפי סעיף 327 או סעיף 326 שהמדינה ביקשה להרשיע לחילופין, לא די בכך שהוא יודע שהנזק ייגרם במידת הסתברות והוא נוהג תוך הלך רוח של לא אכפתיות לגבי התוצאה המזיקה אפילו איננו חפץ בתוצאה מזיקה ? והאם הוכחו ידיעה והלך רוח כאלה אצל המערער דנן ? התשובה לכך היא: לצורך סעיף 326 די בהלך רוח של לא איכפתיות של הנאשם ואילו לפי סעיף 327 צריך כוונה ממשית. אך בעניננו, נקבע בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי, שהנאשם לא ידע כי חומר הנפץ עלול לגרום נזק לרכוש ולכן אין גם להרשיעו בעבירה על סעיף 326.
ד. אשר למידת העונש - גם לפי הסעיף שבו הורשע המערער העונש שהוטל עליו קל
מדי ויש להעמידו על שלוש שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. היה זה מעשה בריונות מובהק אף אם המערער התכוון רק להפחיד. מעשים כאלה הם מן הגילויים המסוכנים ביותר של גל האלימות המאיים עלינו.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 29.12.75).
ע.פ. 75+292/75/123 - משה מלכה ואח' נגד מדינת ישראל
*הנסיבות המצדיקות הרשעה בקבלת רכוש גנוב שהושג בדרך פשע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: קנת, מני, שינבוים) בת.פ. 705/74 - הערעורים נדחו)
העובדות:
המערערים משה מלכה ונסים בוחניק היו ידידים משירותם בצה"ל ונתקבלו לעבודה במשרד התקשורת, הראשון כחבלן לבדיקת צרורות דאר אויר והשני היה בודק טלפונים ציבוריים כדי למנוע חבלות בהם ומדי פעם נקרא למלא את מקומו של חבלן נעדר ולעסוק בבדיקת צרורות דאר. המערער השלישי מירניק היה גיסו של מלכה. מלכה נמצא אשם בשורה של עבירות של גניבת יהלומים מצרורות דאר בשווי של כחצי מליון דולר ונדון לשבע וחצי שנים מאסר בפועל וערעורו נסב על חומרת העונש. המערער בוחניק נמצא אשם בקבלת היהלומים ומכירתם ביודעין שהושגו בדרך של פשע והורשע בעבירה על סעיף 309 לפח"פ, ונדון לארבע שנות מאסר בפועל. ערעורו הוא על הרשעתו לפי סעיף 309 לפח"פ ולא לפי סעיף 310 היינו כי ידע שהיהלומים גנוביםולא כי הושגו בדרך פשע, וכן הוא מערער על חומרת עונשו. המערער השלישי מירניק היה תייר מגרמניה שביקר בארץ שלוש פעמים תוך תקופה קצרה שבה נגנבו היהלומים ע"י גיסו, ורכש מכונית מרצדס עבור גיסו ובנוסעו בתוך המכונית לנמל חיפה נתפש עם סכום של 33 אלף דולר במזומנים. הוא הועמד לדין בעבירות של גניבת היהלומים וקבלת רכוש גנוב וכן בקבלת מטבע זר וביהמ"ש הרשיעו רק בעבירת המטבע ודן אותו לחמישה חדשים מאסר בפועל וקנס של 10,000 ל"י והערעור מכוון להרשעתו.
החלטה - השופט בייסקי:
א. לענין העונש שהוטל על מלכה - המחוקק ראה בחומרה את העבירות לפי פקודת בתי הדאר. הנזק העצום של גניבה ע"י פקחי דאר אינו מתבטא רק בסכום הגניבות, אלא בעצם העובדה שבגין מעשים כאלה מתערער האימון של כלל האוכלוסיה הנזקקת לשרותי הדאר לצורך עסקים וזו פגיעה חמורה וקשה בשמה הטוב של המדינה ושל השירותים שהיא מגישה.
ב. אשר לערעור של בוחניק על הרשעתו עפ"י סעיף 309 - אכן על התביעה להוכיח לא רק שהנאשם ידע שהטובין נגנבו אלא כי ידע שהושגו באופן שיש בו משום פשע. מתוך נסיבות הענין, הכרותו של בוחניק עם מלכה, הודעותיו של בוחניק והסתירות בדבריו, ידיעתו מהו תפקידו של מלכה כבודק חבילות במשרד הדאר וכאדם שלא היו לו עסקים בעניני יהלומים, כל הנסיבות האלה יכלו להביא את ביהמ"ש להסיק את המסקנה שבוחניק ידע כי מקור היהלומים בגניבה מבית הדאר. אשר לחומרת העונש - לאור חומרת העבירה אין העונש חמור מדי.
ג. לענין הרשעתו של מירניק - ביהמ"ש יכול היה לדחות את הסברו כי הוא הביא את הסכום הגדול של הדולרים כדי לרכוש כאן דירה. מתן אימון בהסברו של הנאשם ענין הוא לביהמ"ש השומע את המשפט ואת העדים ויכול להתרשם מן הדברים הנאמרים ומן הסיבות המתבררות. בדרך כלל לא יתערב בימ"ש שלערעור בענינים אלו.
ד. ביהמ"ש קיבל כראיה סליל הקלטה של שיחה בין שני הגיסים. הוא לא נתן את
החלטתו בדבר קבילותו של הסליל מיד, אך בפסק דינו התייחס ביהמ"ש לכך וקבע כי אי רישום ההחלטה על הקבילות לא פגעה בנאשמים שכן העדים נחקרו תוך הנחה שהסליל הוא קביל. אירעה תקלה אחרת לסליל. לאחר שהושמע לראשונה בפני ביהמ"ש כשהוא שלם ותקין והוכן תמליל שלא היה מדויק, הורה ביהמ"ש להכין תמליל חדש, אך כשהוכן התמליל החדש היה כבר הסליל פגום, אם כי בענינים הרלבנטיים לא היה פגום. צדק ביהמ"ש כי פגימה זו אינה פוסלת את הסליל. הראיה איננה הסליל אלא התוכן שהוקלט. כאשר הסליל הוגש לראשונה היה תקין ולכן היה הוא כשר לקבלה על פי המבחנים שהונחו ע"י ביהמ"ש העליון. כשנתקבל הסליל כראיה הפך תוכנו כאילו לחלק מהפרוטוקול של הדיונים וכשם שפגיעה בעמודי הפרוטקול אינו פוסל את הפרוטקול אלא אם נפגע החלק המטריאלי שלו, כך גם בראיה שבסליל ההקלטה.
(עוה"ד כרמל וליבאי למערערים, עו"ד גורני למשיבה.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. 30.12.75).
ע.א. 33/75 - איר טרמו בע"מ ואח' נגד אתרים בחוף ת"א בע"מ
*תיקון פרוטקול.
(ערעור על החלטות ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמרצות שונות - הערעור נתקבל)
העובדות:
בין הצדדים מתנהל משפט פיצויים עקב הפקעת מקרקעין. השופט הודיע כי בדעתו למנות חוקר לפי תקנה 138 לתקנות סדרי הדין האזרחי. לדברי ב"כ המערערים, עו"ד גרוסמן, נאמר לו כבר כחודש לפני אותה ישיבה ע"י השמאי זרניצקי כי הוא עשוי להתמנות ע"י השופט כחוקר מטעם ביהמ"ש לכל תיקי המשיבה. הדבר הפליא את עו"ד גרוסמן ובישיבת ביהמ"ש ביקש שאם ימונה חוקר לא יהיה זה שמאי מבין אלה העובדים עבור הסוכנות, וציין במפורש בקשתו כי השמאי זרניצקי לא יתמנה. ברם בפרוטקול לא הוזכר שמו של זרניצקי. עו"ד גרוסמן הגיש בקשה לתיקון הפרוטקול והגיש 29 תצהירים של אנשים שהיו נוכחים בביהמ"ש ובתצהירים צויין כי ביקש כי זרניצקי לא ימונה וגם ב"כ המשיבה לא כפר בכך. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לתיקון הפרוטקול ואמר כי תיקון הפרוטקול נוגע לפליטת קולמוס או לתיקון טעות סופר ואין לבקש תיקון אלא בשל דבר שנרשם או נשמט בטעות. מאידך, דבר שהשופט לא רשם בשעתו באשר חשב שאיננו מהותי אין לבקש בגינו את תיקון הפרוטקול. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. פרוטקול ביהמ"ש, גם התמציתי ביותר, צריך לשקף את עיקרי הטענות וההתרחשויות. אם ישנה טענה או התרחשות שאולי לא נחשבה בעיני השופט כשרשם את הפרוטקול, אך היא נטענה או נתרחשה, והיא בעלת חשיבות ממשית לנשוא הדיון, וצד מבקש לעשות את התיקון הדרוש בפרוטקול יש לעשותו. בעניננו לא יכול להיות ספק כי התנגדותו של עו"ד גרוסמן למינוי של זרניצקי היא מהותית וחשובה לנשוא הדיון ואין ספק שצריך היה להענות לבקשה ולתקן את הפרוטקול בהתאם.
ב. על השופט לרשום פרוטקול המשקף נאמנה את עיקרי הדברים שנאמרו ונתרחשו בעת הדיון, לא רק לתועלת השופט המקיים את הדיון. הדבר חשוב לבימ"ש לערעורים במקרה שהענין יגיע אליו.
ג. השופט דלמטה קיבל מיו"ר איגוד השמאים שמות של ארבעה שמאים לצורך בחירת חוקר והוא הזמין את השמאים בנפרד לשאול אותם אם הם מסכימים להיות חוקר ואם יש להם נגיעה לענין. בעשותו כן השמיט ביהמ"ש את הקרקע מתחת למינויו של זרניצקי ויש לבטלו. בלי כל קשר עם הטענות שהועלו נגד זרניצקי הרי החקירה הפרטית שניהל השופט שלא בנוכחות הצדדים פוסלים את המינוי. אכן, לא בכל מקרה היה מעשהו של
השופט פסול, ובמקרה רגיל כאשר שופט רוצה למנות חוקר והוא מזמין אליו את המועמדים ושואל להסכמתם, ואם יש להם נגיעה לענין הנדון אין למצוא פסול בכך. ברם כאשר הועלתה התנגדות למינויו של אדם פלוני כחוקר, לא היה מקום להזמין את השמאים שלא במעמד הצדדים.
(עו"ד ה. גרוסמן למערערים, עו"ד פינצ'וק למשיבים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. 10.12.75).
ע.פ. 209/75 - עבדול צופאן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (פיגועים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשלוש עבירות של נסיון לבצע תבערה בעמוד חשמל, בטרנספורמטור, ובבית מגורים, אם כי לא הצליח לבצע את זממו. הוא נדון לארבע שנות מאסר בפועל וערעורו נדחה. אמנם המערער הוא איש צעיר ואין לו הרשעות קודמות, ואולם גם העבירות של נסיון לבצע תבערה יש לראותן כחמורות מאד הגוררות עונש מירבי של 10 שנים מאסר. יתר על כן, לפי סיפורו הומרץ לבצע את מעשה העבירה לאחר ששמע ברדיו קהיר הוראות כיצד לעשות פיגועים בישראל וזה מוסיף לחומרת העבירה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, בייסקי. עו"ד ש. עידה למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיב. 15.12.75).
ע.פ. 401/75 - אחסן רג'י נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בכח בתוך מכונית שהיתה שייכת לחברו ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו. השותף לדבר העבירה שהוא בעל המכונית נדון אף הוא לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ונראה שהצדק מחייב שלא למדוד למערער ולשותפו באותה מידה. השותף היה כבן 27 ואילו המערער צעיר ממנו בהרבה, השותף היה בעל המכונית והרוח החיה והמערער נזדמן למכונית באקראי, וכמו כן מצביע שירות המבחן על הסיכויים להחזיר את המערער לחיי חברה תקינים. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על שנתיים בלבד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 23.12.75).
ע.פ. 481/75 - אלברט דהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה לזנות) (הערעור נדחה).
המערער הכיר נערה פחות מגיל 16 והתחבר עימה והשניים תכננו נישואין. המערער שידל את ידידתו כי תתמסר לזנות כדי לאסוף בדרך זו כסף הדרוש לנישואיהם המתוכננים. תחילה סירבה הנערה לעשות כן, אך לאחר מכן נענתה להפצרותיו ועבדה כפרוצה כאשר האתנן נמסר למערער. לבסוף התלוננה הנערה במשטרה וביהמ"ש הרשיע את המערער בבעילת ילדה פחות מגיל 16 וכן בסרסרות למעשה זנות ודן אותו למאסר של שלוש שנים בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה אותו עשה המערער דבקה בו שפלות רבה, כאשר ניצל לרעה את רגשותיה של נערה צעירה כלפיו כדי להפכה לפרוצה, וכדי ליטול לכיסו את האתנן בו זכתה עקב הדרדרותה.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיבה. 10.12.75).
בג"צ 510/75 - שולמית ליפובסקי נגד גדעון ליפובסקי ואח'
*החזרת בן שנחטף ע"י אביו בניגוד לצו בימ"ש בארה"ב (הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב נישאו בישראל ונולד להם בן, עזבו לארה"ב ושם התערערו חיי הנשואין והשניים נתגרשו. ביהמ"ש בארה"ב פסק כי הילד יהיה בידי האם. באחד הימים קיבל המשיב את הילד לביקור וטס עימו לישראל. האשה הגישה עתירה למתן צו הביאס קורפוס להחזרת הילד לרשותה ולחסותה ועתירתה נתקבלה. בפסה"ד נסקרו ההלכות הנוגעות להחזרת ילד שנחטף בניגוד לצו ביהמ"ש בחו"ל והובא לישראל וההשלכות שיש לכלל כי ביהמ"ש יפסוק בדרך כלל לפי טובת הילד. צויין כי בקרב שופטי ביהמ"ש העליון ישנן דיעות שונות, האחת קיצונית המורה כי תמיד טובת הילד עדיפה והשניה כי תמיד יש לציית לצו ביהמ"ש, אך בעניננו אין צורך לקבוע דיעה קיצונית לכאן או לכאן, שכן מצד אחד יש פס"ד של בימ"ש בארה"ב שהילד יהיה בידי האם ומצד שני לא הוכח כי טובת הילד דורשת השארות הילד בידי האב.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון, הוסיף השופט בייסקי. עו"ד מ. אסטרייכר לעותרת, עו"ד ינובסקי למשיבים. 12.12.75).
בג"צ 123/75 - שמואל אור ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבנין ירושלים
*תקפותה של תכנית מתאר (העתירה נדחתה).
העותרים הם בעלי מקרקעין באיזור תל-ארזה בירושלים שנרכשו בשנים 1965-1963. הם ביקשו היתרי בניה ומשלא קיבלו פנו לבג"צ ועתירתם נדחתה. בפסה"ד נדונו ההתפתחויות שחלו באיזור במשך השנים, כאשר הפכו אותו מאיזור בניה לאיזור תעשיה, ולאחר מכן מאיזור תעשיה לאיזור בניה ולבסוף הפסיקו מתן היתרי בניה באשר פורסמה תכנית מתאר חדשה לאיזור. מכיון שבג"צ קבע כי תכנית המתאר החדשה שפורסמה, כדין פורסמה, לא דן בג"צ במשמעותן ותוצאותיהן של החלטות שנתקבלו לגבי האיזור לפי סעיפים 77 ו- 78 לחוק לפני שפורסמה תכנית המתאר. אשר לתכנית המתאר טענו העותרים לפסילתה באשר: התכנית שהופקדה איננה תכנית מתאר אלא מעין תכנית מסגרת; בתכנית האמורה חסרים פרטים חיוניים; שינוי ייעוד אינו בסמכותה של הועדה המקומית או המחוזית; המשיבה לא פעלה בתום לב והפרסום נעשה לצורכי המשפט בלבד. כל הטענות הללו נדחו ע"י בג"צ שעמד בהרחבה על האספקטים השונים הנוגעים לפרסום תכנית מתאר והשימוש בה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מוריץ לעותרים. עו"ד עדיאל למשיבה. (23.12.75).
בג"צ 125+321/75 - סאי טקס בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה
*מתן מענק שהובטח ליצואנים (הצו הפך להחלטי).
העותרות הן חברות יצרניות יצואניות. בחוזר של המשיב ליצואנים הובטח מענק בשעור של 25 אגורות עבור כל דולר יצוא שיבוצע בשנת 1973, ואכן קיבלו העותרות מחצית מן הסיוע המובטח, אך לפני תשלום המחצית השניה חל פיחות מ- 4 לירות ל- 6 לירות לדולר ואז נקבעו פרמיות לכל היצואנים ולא רק לבעלי מפעלים זכאים כמו העותרות והמשיב סירב לשלם לעותרות את החלק השני של הסיוע. עתירת העותרות נתקבלה. אכן לגבי היצוא שלאחר הפיחות צודק המשיב כי הם מקבלים את הפיצוי במסגרת המדיניות לגבי כלל היצואנים. אולם לגבי היצוא שכבר ייצאו לפני הפיחות, שעליו לא חלות ההטבות לפי המדיניות החדשה, על המדינה לקיים את הבטחתה כפי שהיא התבטאה בחוזר שפורסם. ניתנה הבטחה ע"י המדינה ואין סיבה שלא לקיימה ככתבה וכלשונה. הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית, בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבלה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד רם כספי וי. נאמן לעותרות, עו"ד י. עדיאל למשיב. 25.12.75).
בג"צ 638/75 - רות חיו נגד מפקד לשכת הגיוס ואח'
*העלאת טענה שלא נטענה בעתירה (העתירה נדחתה).
בעתירתה ביקשה העותרת לטעון בין היתר כי התקנה שלפיה זכאית בת לפטור משירות בטחון מטעמי דת רק אם הגישה עתירתה עד המועד שבו היתה צריכה להתייצב הינה תקנה לא סבירה. העתירה נדחתה. בנימוקים שהגישה העותרת בעתירתה לבג"צ, לא העלתה טענה בדבר חוסר סבירות של התקנה. מן הצורך לכלול את הטענה בין עילות העתירה ולנמקה כראוי. לפיכך לא יזקק בג"צ לטענה חדשה זו. בטענות האחרות שהעלתה העותרת בעתירתה לא מצא בג"צ עילה להתערבותו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. עו"ד פ. מאירוב לעותרת. 23.12.75).
בג"צ 631/75 - שולי פילם בע"מ נגד המועצה לבקורת סרטים ומחזות
*פסילת סרט ע"י הצנזורה (העתירה נדחתה).
העותרת ביקשה התערבות בג"צ נגד המשיבה על שפסלה את הסרט "הו כלכותה". העתירה נדחתה. אין יסוד לטענה כי המשיבה היתה צריכה להצביע בפני העותרת על אותם קטעים שיש להוציא מן הסרט על מנת להכשירו. יש והמועצה מציינת קטע מסוים שבגללו נפסל הסרט והשמטתו עשויה להכשירו. אך אין חובה המוטלת על המועצה לציין כל הקטעים האלה, בפרט כאשר רוב רובו של הסרט מורכב מקטעים הפסולים בעיני המועצה. בג"צ לא יתערב בשיקול דעתה של המועצה לבקורת סרטים כשזו סירבה לתת את ההיתר המבוקש. אפילו בהנחה שלסרט יש ערך, ההחלטה אם להתיר או לאסור סרט שנושאו בתחום המין והערום, ענין הוא למועצה לענות בו ובג"צ לא יתערב בשיקוליה של המועצה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. אלדור לעותר. 23.12.75).
ע.פ. 350/75 - תאופיק בושקא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אונס) (הערעור נדחה).
המערער יחד עם שלושת שותפיו מצאו את המתלוננת עם גבר במכונית שחנתה בסביבת חוף שמן שליד חיפה, גירשו את הגבר באיומים, סחבו את המתלוננת לעבר השיחים ובאיומים בעלו אותה ארבעת השותפים בזה אחר זה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 12 שנות מאסר והערעור על כך נדחה. על אף נסיבותיו האישיות אין להתעלם מחומרת העבירה, מעברו הפלילי של המערער ומהצורך להגן על שלומן וכבודן של נשים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. שמעוני למערער, עו"ד גריפל למשיבה. 14.12.75).
ע.פ. 411+422/75 - עלי חמד אלה ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת עונש (שוד) (הערעורים נתקבלו בחלקם).
ארבעת המערערים הורשעו בעבירת שוד ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים, ונדונו לתקופות מאסר שונות. חלק מן הערעורים נתקבל. מערער אחד נדון לארבע וחצי שנים מאסר ובהתחשב בחומרת העבירה והרשעותיו הקודמות של המערער אין להקל בעונשו. מערער אחר נדון לארבע שנים מאסר וגם הוא יש לו עבר פלילי ואין להקל בעונשו. לגבי שניים מן המערערים היתה זו עבירתם הראשונה, הם נדונו לשלוש שנים וחצי מאסר וערעורם על חומרת העונש נתקבל. כשמדובר בעבירה ראשונה, ואפילו היא חמורה למדי, דין הוא שלא להתיאש מהתקוה שתהיה זו לעבריין העבירה היחידה, ומן הראוי שיוטל עליו מאסר על תנאי. אי לכך החליט ביהמ"ש כי לגבי שני המערערים תהיה התקופה של המאסר בפועל שנתיים ואילו 18 חדשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד אבו-עטא למערערים, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 9.12.75).
ע.פ. 415/75 - מחמוד זייד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סיוע להתאבדות) (הערעור נדחה).
כתוצאה מהתייחסות משפחתה של המנוחה ובכללם המערער לאורח חייה התאבדה המנוחה, אחותו של המערער, וזאת ע"י ששפכה על עצמה נפט והציתה עצמה. המערער היה עד למעשה ואף נעל עליה את דלת המטבח והשאירה לנפשה והוא הורשע בסיוע להתאבדות ונדון לחמש שנים מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. בהטילם על המערער עונש מאסר של חמש שנים בלבד, כבר התחשבו השופטים בכל הנסיבות המקילות שכן העונש המקסימלי הוא 20 שנות מאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד ר. כהן למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 9.12.75).
ע.פ. 359/75 - יואל דניאלס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יריות) (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער עלה על גג ביתו כשהוא חמוש בתת מקלע והמשטרה דרשה שיסגיר את עצמו. בתגובה על כך, כך נאמר בכתב האישום, הנאשם "ירה באויר, על הציבור שהתאסף במקום ועל השוטרים ולכל עבר". לבסוף הסכים לנסוע לבדיקה בבית חולים לחולי נפש, בדרך איים על אלה שנסעו אתו, ולבסוף נמלט ונעצר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשורה של עבירות הקשורות למעשה ודן אותו לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש וההרשעה ברוב הסעיפים נדחה. נתקבל הערעור בסעיף אחד של נסיון לחבלה חמורה, באשר לא נתקיים היסוד של כוונה ממשית לגרום חבלה כזו למאן דהוא. לפי הניסוח בכתב האישום, אשר בעובדותיו הודה המערער, אין לדעת בודאות, אם המערער התכוון לפגוע במישהו ואם לאו. העובדה שבפועל לא נפגע איש מן היריות מתיישבת יותר עם הגירסה שלא התכוון לפגוע באף אחד. אעפ"כ לא הקל ביהמ"ש בעונשו של המערער, נוכח מעשי האלימות המסוכנים, המתרבים והולכים לאחרונה, פוחת מאד משקלן של נסיבותיו האישיות של העברין כולל מצבו הנפשי. אנשים מופרעים דוקא הם אשר מסכנים במיוחד את שלום הציבור והקלה לגביהם תחטיא לחלוטין את מטרת ההרתעה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שרשבסקי. עו"ד מן למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 11.12.75).
ע.פ. 372/75 - ניסים שושן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
אצל אסיר בבית הסוהר רמלה נתפשו סגריות והלה סיפר כי המערער, ששימש כסוהר, הביא לו סגריות תמורת טבעת שנתן לו. כדי לבדוק אמיתות הסיפור נתנו לאסיר שטר של 50 לירות על מנת לתיתו למערער ואכן המערער קיבל ממנו את השטר על מנת להביא סגריות נוספות. הוא הורשע בלקיחת שוחד ונדון לארבעה חודשי מאסר והערעור על כך נדחה. אין לקבל את גירסתו של המערער כי נטל את הטבעת ואת הכסף על מנת להפקידם במשרד בית הסוהר, שכן עברו חמישה ימים מיום נטילת הטבעת והמערער לא הפקידה וכן לא סיפר לאף אחד על קבלת הטבעת. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אסטריכר למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 14.12.75).
ע.פ. 545/75 - נשר תורס ושרות מוניות בע"מ ואח' נגד מוניות הדר לוד בע"מ
*איכוף קיום צו מניעה ע"י הליכי בזיון ביהמ"ש (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי נתן צו האוסר על המערערות "חבריהם, נהגיהם. . . להסיע נוסעים לשדה התעופה לוד. . . למעט הסעת נוסעים בנסיעות שירות לירושלים". באחד הימים הכניס אחד מנהגי המערערת מזודות של אנשים לתוך המכונית שלו בנסיעה
מיוחדת לירושלים, אך נהג של המשיבה מנע ממנו את הנסיעה, והמשיבה ביקשה מביהמ"ש המחוזי לאכוף את המערערת ע"י הטלת קנס למלא אחר הצו. ביהמ"ש החליט להטיל קנס של 5000 ל"י אשר ישולם אם יוכח לביהמ"ש שהיו הפרות נוספות של הצו. הערעור על החלטה זו נדחה. ביהמ"ש לא הטיל כבר את הקנס, אלא קבע כי לאור העובדות כפי שהוכחו, היה מקום לתת אזהרה למערערות כי אם יפרו את הצו בעתיד יצטרכו לשלם את הקנס. במעשה שנעשה ע"י הנהג, היינו התחלת ההפרה של הצו, היה כדי להצדיק את מתן האזהרה הנ"ל. לטענה אחרת של המערערות כי הן יצאו ידי חובתן בכך שנתנו הוראות לנהגים לקיים את הצו - בהבאת הצו לידיעת הנהגים לא עשו המערערות כל מה שהיה דרוש ואפשרי כדי למלא אחרי הצו, והיה עליהן לנקוט בצעדים ממשיים על מנת להרתיע את נהגיהן מלהפר את הצו. בנסיבות אלה יש לראות את ההפרה כהפרה רצונית של המערערות עצמן.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי, עו"ד ר. שמיר למערערות, עו"ד א. מישאלי למשיבה. 30.12.75).
ע.פ. 504/74 - סעדיה והב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש ופירוש סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בכח לפי סעיף 157 לפח"פ ונדון לשלוש שנות מאסר וערעורו נדחה. הרשעתו מבוססת בעיקר על עדות המתלוננת וביהמ"ש רשאי היה לקבל את עדותה כמהימנה ואין להתערב במסקנתו. כמו כן היה סיוע לעדות המתלוננת. בביהמ"ש העידה המתלוננת, בניגוד לעדותה במשטרה, כי לא רק מעשה מגונה עשה בה המערער אלא מעשה סדום וביהמ"ש האמין לה. אמנם שופט דן יחיד לא יכול להרשיע עפ"י עובדות המגלות עבירה על סעיף 152, מעשה סדום, שהיא עבירה יותר חמורה, אך ביהמ"ש לא הרשיע את המערער במעשה סדום אלא בעבירה של עשיית מעשה מגונה. מותר לביהמ"ש להרשיע בעבירה הפחותה שיסודותיה היו כלולים בעובדות שהוכחו, אם כי היתה גם הוכחה של העבירה החמורה יותר. עפ"י סעיף 166 לחוק סדרי הדין הפלילי לא יוטל על הנאשם עונש חמור יותר מזה שהיה מוטל אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום וכאן לא הוטל עונש חמור מזה. ביהמ"ש הוסיף כי לא רק שהעונש חייב להיות בגבול העונש המירבי הצפוי לפי העובדות שבכתב האישום, אלא בבואו להטיל את העונש יראה ביהמ"ש את המקרה רק באספקלריה של העובדות הדרושות להרשעה לפי הסעיף הקל יותר, שבו הורשע המערער, בלי להתחשב בתוספת החומרה של העבירה על פי העובדות שנתגלו. שאם לא כן, נגיע בכל זאת בעקיפין לגזירת העונש עפ"י הסעיף החמור שבו לא הואשם המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 29.12.75).
ע.א. 544/74 - הילאנה בתות' נגד עפאף עפוף בתות'
*קיום צוואה (הערעור נדחה).
המערערת, שהיא אימו של המנוח, התנגדה לקיום צוואתו של המנוח שנעשתה לטובת אשתו, ההתנגדות נדחתה והערעור על כך נדחה. הוכח שבעת הצוואה היה המנוח מאושפז וסבל ממחלה אנושה שממנה נפטר כחמישה שבועות לאחר עשיית הצוואה. העדים העידו כי המערער היה בריא בנפשו כשעשה את הצוואה, בנגוד לטענת המערערת, וביהמ"ש יכול היה לסמוך על דברי העדים. אכן בצוואה כתב המנוח, ובאישורם אישרו העדים, כי המנוח עשה את הצוואה כשהוא בריא בגופו ובנפשו וכפי שאנו יודעים ודאי שלא היה בריא בגופו. אעפ"כ אין לומר שכשם שלא היה בריא בגופו כך גם לא היה בריא בנפשו. בהשתמשם במליצה "בריא בגופו ובנפשו" רק התכוונו לאמר שהיה במצב בריאות שאיפשר לו לעשות צוואה כדין.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. 15.12.75).
ע.פ. 614/75 - מדינת ישראל נגד עאז אבוכלף
*קולת העונש (מעשה סדום) (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעשיית מעשה סדום בילד בן 8 ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. על אף הנסיבות לקולא שציין ביהמ"ש המחוזי, היינו גילו של המשיב שהיה בן 18 בשעת המעשה, העובדה שעבר זמן של שנה וחצי מביצוע המעשה ועד לפסה"ד, ושבינתיים לא עבר המשיב עבירות נוספות, אין בהן כדי להצדיק את קולת העונש. אי לכך הועמד המאסר על שנה אחת בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד גב' בייניש למערערת, עו"ד עודה למשיב. 25.12.75).
ע.פ. 613/75 - מדינת ישראל נגד אדם כהן
*קולת העונש (סחיטה ואיומים) (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשתי עבירות סחיטה. מבעל מסעדה בירושלים הוציא מצרכי מזון ב- 15 לירות ולאחר מכן דרש במועדון שיתנו לו 10 לירות, ואז התפתחה קטטה והמשיב נפצע ונעצר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. מעשי עבירה כנ"ל יש להתייחס אליהם בחומרה, מה גם שהפכו להיות בזמן האחרון תופעה נפוצה. כמו כן למשיב רשימה ארוכה מאד של הרשעות בעבירות מסוג אלימות. לפיכך הועמד עונש המאסר בפועל על 18 חודשים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד גב' בייניש למערערת, המערער לעצמו. 25.12.75).
ע.פ. 393/75 - אברהם עומסי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יריות) (הערעור נדחה).
שלושת המערערים באו לביתו של המתלונן כדי לסדר איתו "חשבון" ולאחר שלא הצליחו להכנס לדירה ירו דרך הדלת אך לא פגעו במתלונן. המערער הראשון נדון ל- 4 שנות מאסר, השני ל- 3 שנות מאסר והשלישי לשנתיים מאסר. הערעורים על חומרת העונש נדחו. למערערים הרשעות קודמות והמעשה שנעשה היה מעשה חמור שיכול היה להסתיים בתוצאה הרבה יותר חמורה. היה זה מעשה אלימות מסוג המעשים המדאיגים והמטרידים אותנו עכשיו יום יום, והיה גם שימוש בנשק חם. יש לעקור את הנגע הזה משורשו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי. עוה"ד ד. רוטמן וח. קאראסו למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 28.12.75).
ע.פ. 141/75 - שמעון בראשי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה לפי סעיף 212 לפח"פ וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עסק בפיצוצים במשך שנים ארוכות ובאחד הימים ביצע פיצוץ גדול אשר כתוצאה ממנו עפה אבן למרחק של 150 מטר, פגעה בפועל בנין שעמד שם והלה נחבל ומת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ודן אותו ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. בקשר להרשעה - אין לאמר שהמערער נקט באמצעי זהירות מספיקים על מנת למנוע את האסון. מאדם כמו המערער הבקי והמנוסה בפיצוצים ויודע את הסכנה לחיי אנשים, אפשר היה לצפות להתנהגות אחרת ולא ליחס זלזול בחיי אדם. על מנת להרשיע בעבירת הריגה לפי סעיף 212 אין זה הכרחי שהנאשם יחזה מראש את התוצאה הקטלנית דוקא, כי אם מספיק שחזה אפשרות קרובה שהתנהגותו תגרום נזק ממשי לגופו של אדם. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. יש להתחשב בכך כי ביום המקרה הודה המערער במשטרה במעשה הפיצוץ, אך במשפט חזר וטען שבכלל לא היה במקום וניסה לגולל את האשמה על עוזרו,
ולא עוד אלא שהביא עדי שקר לתמוך בגרסתו שהיה במקום אחר. דבר זה נותן צביון חמור לענין ואי אפשר להתעלם ממנו כשבאים לגזור את הדין. כן אין להתעלם מהעובדה שברבים מתחומי החיים נפוץ זלזול בחיי אדם מתוך רשלנות או אי אכפתיות, ואת התופעה הזו יש לרסן. אשר לטענה אחרת כי עברו כ- 4 שנים מיום המקרה ועד עתה, ידוע העומס המוטל על בתי המשפט ועל כן ניתנת עדיפות לשמיעת משפטים של נאשמים עצורים. העובדה שמשפטו של נאשם נשמע באיחור מפני שהוא הצליח להשתחרר בערבות אין בה כדי לזכותו בהקלה כזו שתסיר מעליו את איום המאסר בכלל.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער,עו"ד גב' סוכר למשיבה. 21.12.75).
ע.פ. 75+513/75/444 - יחזקאל לוי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת חשיש וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
שני המערערים נעצרו ביחד עם אחר בשעה 6.00 לפנות בקר בתוך מכונית לאחר מרדף. על גופו של המערער נמצאה כמות של כ- 6 ק"ג חשיש. כל השלושה הורשעו בהחזקת חשיש, המערער לוי נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואילו המערער סעדו נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של לוי על הרשעתו וערעורו של סעדו על גזר דינו נדחו. עצם המצאו של לוי ביחד עם שניים אחרים במכונית שבה נמצאה כמות כזאת של חשיש, בשעות הבקר המוקדמות, היתה בו ראיה לכאורה שהחשיש הובל במכונית בידיעתו ובהסכמתו. ראיה זאת מתחזקת במידת מה בכך שהמערער סירב לאמר דבר במשטרה ואם היה במכונית כנוסע תמים היה מסביר זאת בהזדמנות הראשונה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד בן-שחר למערערים, עו"ד גולדמן למשיבה. 29.12.75).
ע.א. 495/75 - פלוני נגד פלונית
*מתן רשות להגיש תצהיר נוסף בהמרצה (הערעור נדחה).
לבעלי הדין, שהם איש ואשתו, יש חלקת אדמה ובית בנוי עליה, בבקשה בדרך המרצה קיבלה המשיבה פס"ד הצהרתי כי היא הבעלים של מחצית הנכס. הערעור על כך נדחה. לטענת המערער כי השופט טעה בהרשותו למשיבה להגיש תצהיר נוסף - ראשית, דבר זה ענין הוא לשיקול דעתו של השופט ובימ"ש שלערעור לא יתערב בו; שנית, ב"כ המערער חקר את המשיבה ארוכות על תצהיר זה ובכך בודאי נסתתמו טענותיו.
(בפני השופטים לנדוי, ח. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. בניאל למערער, עו"ד גב' ש. בליק למשיבה. 30.12.75).
ע.א. 231/74 - יעקב נעמן נגד דאוד באוברט
*הגשת צילום של מסמך במקום המסמך המקורי (הערעור נדחה).
עניינו של ערעור זה, חיובו של המערער בתשלום סכום כסף למשיב על יסוד שטרות שחתם לו בתמורה לסחורות שקיבל. ערעורו נדחה. בענין הגשת צילומים של מסמכים שונים שתמכו בגירסת המשיב, ציין ביהמ"ש העליון כי כאשר המסמכים המקוריים נמצאים בידי זר הנמצא מחוץ לתחום השיפוט ואין אפשרות להזמין את מחזיק המקור לעדות, מותרת הגשת ראיה משנית ועל כן יכול היה ביהמ"ש לסמוך על הצילומים שהוגשו. (למעשה סבר ביהמ"ש דלמטה שאין לקבל את התצלום וביסס את מסקנתו על ראיות אחרות).
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי, החלטה - השופט בייסקי. עו"ד הוכמן למערער, עו"ד בר-חיים למשיב. 23.12.75).
ע.א. 596/74 - משה פוקס נגד עזבון המנוח פרידלנדר
*ביצוע בעין של מכירת דירה (הערעור נדחה).
בין המערער ובין המנוח נחתם הסכם שבו מכר המערער דירה למנוח. המוכר לא העביר את הדירה, הוגשה נגדו ע"י העזבון תביעה לביצוע בעין, התביעה נתקבלה והערעור על כך נדחה. טענתו העיקרית של המוכר היתה שהמנוח הפר את ההסכם בכך שלא שילם סך 6000 ל"י אשר היה חייב לשלם תוך שבועיים מיום חתימת ההסכם. את הסכום הנ"ל היה צריך לשלם תמורת חתימת יפוי כח ע"י המוכר. כמסתבר שילם המנוח את הסכום הנ"ל באיחור של יומיים לעו"ד אשר היה אמור לטפל בהעברת הדירה, וזה הודיע על כך למוכר והזמין אותו לבוא ולמסור את יפוי הכח ולקבל את הכסף. המוכר בא לעוה"ד ובשל תקלה פורמלית לא נתן את יפוי הכח והכסף נשאר בידי עוה"ד. השאלה היתה אם יצא המנוח ידי חובתו בהפקדת הכסף בידי עוה"ד והתשובה לכך חיובית. ביהמ"ש קבע על סמך הוראות ההסכם ועדותו של עוה"ד, כי הלה פעל כבא כוח שני הצדדים ושהיתה לו איפוא סמכות אם במפורש ואם מכללא לקבל את התשלום עבור המוכר. זאת ועוד, התשלום האמור ומתן יפוי הכח תלויים זה בזה. חתימה על מסמכים לפתוח תיק בטאבו אינה פוטרת את המוכר מהתחייבותו לתת את יפוי הכח. מכל מקום אפילו היתה כאן הפרה הרי לא היתה זו יסודית ועפ"י סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) היה על המוכר לתת אורכה למנוח ולא עשה כן, גדולה מזו, הוא לא הודיע לצד השני על ביטול ההסכם.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ח. כהן למערער, עו"ד מ. זינגר למשיבים. 23.12.75).
ע.א. 513/75 - מעבדות רפא בע"מ נגד אלכסנדר ברלין ואח'
*צו מניעה זמני (הערעור נתקבל).
המערערת התחייבה כלפי המשיב כי לא תספק מתוצרתה לבתי מרקחת של ירושלים המערבית זולת באמצעות המשיב. ביהמ"ש המחוזי נתן לבקשת המשיב צו מניעה זמני נגד המערערת האוסר עליה שווק תוצרתה בירושלים המערבית והערעור על צו זמני זה נתקבל. בדרך כלל אין בימ"ש שלערעור מתערב בכגון דא בשקול דעתו של השופט שנתן צו זמני, אבל במקרה שלפנינו השופט י. כהן ציוה עוד לפני כחצי שנה לעכב את ביצוע הצו הזמני עד לאחר גמר בירור הערעור על אותו צו, וכיום משווקת המערערת למעשה את תוצרתה שלא באמצעות המשיב. הטעם העיקרי להשעיית הצו הזמני שניתן הוא, כנראה, שהחוזה פג תקפו. קשה לראות כיצד תתקבל טענתו של המשיב כי לא הסכים להגבלת התקופה כאשר מצד אחד הוא מבקש על יסוד סעיף מסוים באותו חוזה צו מניעה ואילו מצד שני הוא מבקש להתעלם מסעיף אחר באותו חוזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גלעד גלעדי למערערת, עו"ד ד. ינובסקי למשיב. 30.12.75).
ע.א. 11/75 - ועד הישיבות בא"י נגד אברהם מיכאלי ואח'
*המסמך הדרוש בהתחייבות לתת מתנה (הערעור נדחה).
המנוח עוזיאל ורדי עשה צוואה באוקטובר 1967 ובה ציוה בין היתר מחצית חלקו בדירת מגורים למערער. כשש שנים לאחר מכן, כמחצית השנה לפני פטירת המנוח, ערכו הוא ואשתו תצהיר בו הצהירו שהם רוצים לרשום את הדירה כולה על שם שלושת נכדיהם. עו"ד מיכאלי הגיש בשם המנוח ואשתו בקשה לביהמ"ש המחוזי למתן היתר להעברת הדירה, ההיתר ניתן, הוכן תיק בלשכת רשום הקרקעות להעברת הנכס והמנוח חתם על הבקשה לפתיחת התיק, אך לפני ביצוע ההעברה הוא נפטר. ביהמ"ש המחוזי הורה על קיום הצוואה פרט לענין הדירה שתועבר על שם נכדים, באשר יש לראות בתצהיר התחייבות לתת מתנה לפי סעיף 5 לחוק המתנה. הערעור על כך נדחה. אין ספק כי התצהיר הנ"ל מהווה מסמך בכתב לפי חוק המתנה, ויש לראות בו התחייבות לתת
מתנה. התצהיר אינו מנוסח בלשון "אני מתחייב" או בדומה לכך, אך אין צורך בלשון של התחייבות. העיקר הוא שנותן המתנה מביע את רצונו לתת את המתנה. לנותן המתנה זכות לחזור בו מהמתנה, פרט למקרים מסוימים, אך אין לאמר שהזכות לחזור ממנה עוברת למנהלי העזבון שנתמנו בצוואה. חובתם של מנהלי העזבון לבצע את רצון המת בהתאם לצוואה, אך אין זה מתפקידיו לסכל את רצון המת.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ינובסקי למערער, עוה"ד ריטל ורדי למשיבים. 29.12.75).
ע.א. 10/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב הוא בעלה של המערערת ואביהם של שלושת הקטינים, המערערים האחרים. ביהמ"ש חייב את המערער בתשלום מזונות של 750 ל"י לחודש מנובמבר 1971 ועד דצמבר 1974, ומאז ואילך סכום של 1000 ל"י לחודש. הערעור על סכום המזונות נתקבל. המשיב הוא שרברב במקצועו ויכול היה להרויח סכומים לתשלום בגובה מתאים לצרכיהם של המערערים ואם לא רצה להרויח יותר אין בכך כדי לפגוע בזכות המערערים לקבל את מזונותיהם בהתחשב באפשרותו של המשיב להרויח. על יסוד האמור החליט ביהמ"ש להעלות את סכומי המזונות בגין העבר וכן קבע כי המזונות מיום 1.1.75 יהיו 1500 ל"י וסכום זה יהיה צמוד לאינדקס יוקר המחיה וישונה כל ששה חדשים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד אלטלף למערערים, עו"ד אופנהיים למשיב. 25.12.75).
ע.א. 624/75 - הסוכנות היהודית נגד אחוזת לונדון בע"מ
*המבחן לצורך בקבלת רשות ערעור (הערעור נדחה).
בין הצדדים התעורר סכסוך בדבר רישום חלקת אדמה המשמשת כבית קברות (המשיבה דרשה שהסוכנות תקבל על שמה את רישום החלקה והסוכנות סירבה) ובכתב הגנתה ביקשה הסוכנות לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות וזאת על יסוד דבר המלך במועצה (המקומות הקדושים) וביקשה להעביר את הבקשה להכרעת שר הדתות. ביהמ"ש המחוזי סירב לדחות את התביעה על הסף באשר לדעתו ההכרעה בטענת הסוכנות כרוכה בעובדות שיש להוכיחן וכן מתעוררות שאלות משפטיות שונות ואת כל אלה יש לשמוע במשפט עצמו. המערערת הגישה ערעור על החלטה זו ללא נטילת רשות ובשל כך בלבד נדחה הערעור. המערערת טענה שלא היה צורך בנטילת רשות, באשר ההחלטה שלא לדחות על הסף את התביעה היא סופית, במובן זה שאם הענין יבורר ויישמע, יופר החוק הדורש להעבירו לשר ושוב אין לתקן את המעוות. בכך טעתה המערערת. מבחן הסופיות של החלטה הוא מבחן דיוני היינו האם נסגר התיק ונסתיים בערכאה ראשונה ואם לאו. כאן ברור שהדיון לא נסתיים אלא ההיפך, הוא ימשך. אגב, לצורך העברת דיון, כשמדובר במקומות קדושים, צריך שהחומר העובדתי בפני ביהמ"ש יעורר ספק סביר ואין זה די לטעון בפני ביהמ"ש שהענין מעורר שאלה הנוגעת למקום קדוש.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. ליבמן למערערת, עו"ד ד. מיבלום למשיבה. 25.12.75).
ע.א. 550/74 - מחמד סלאמה נגד קצין התגמולים
*נכות מחלה עקב שירות צבאי (הערעור נדחה).
המערער התגייס לצה"ל, עבר ניתוח שקדים ושבועיים לאחר מכן נתגלו אצלו סימנים שבסיכומו של דבר אובחנו כמחלת סכיזופרניה. הוא שוחרר מצה"ל,
הגל הראשון של המחלה עבר והוא שוחרר מבית החולים במצב טוב, לאחר כשנה וחצי סבל מהתקף חדש, לאחר מכן עברו עליו גלים נוספים. הרשויות המוסמכות קבעו, על פי החלטת ועדה רפואית, כי הגל הראשון והשנתיים לאחר מכן, יש לראותם כנובעים מן השירות, ואילו הגלים שבאו לאחר מכן אין להם קשר לשירות. הערעור על כך נדחה. הדיעה הרווחת היא כי מחלת הסכיזופרניה היא מחלה קונסטיטוציונלית ואין קשר בין גל אחד של התקף לבין גל אחר, אלא כל גל מתייחס אל המחלה הקונסטיטוציונלית. כך שאם הופיע גל עקב השירות, אין פירוש הדבר שכל גל נוסף הוא עקב השירות.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. חרלף למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 25.12.75).
ע.א. 324/75 - שמואל אקרמן נגד קצין התגמולים
*נכות מחלה עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל).
המערער שירת שירות סדיר בצה"ל במשך שלוש שנים, חתם על שנת שירות נוספת בצבא קבע וכחודש ימים לאחר מכן חלה לראשונה במחלת כיב התריסריון. הוא אושפז בבית חולים פעם אחר פעם ולבסוף שוחרר מהשירות והועדה הרפואית קבעה כי יש כאן החמרה של המחלה עקב השירות וכי ההחמרה תחלוף באוגוסט 1975. הערעור על שתי הקביעות נתקבל. בשאלה אם היתה כאן החמרה בלבד או גרימת מחלה עקב השירות יש לקבל את טענת המערער. כיון שיש קשר בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה, שאם לא כן אין גם החמרה, הרי שלפי ההלכה יש לראות את השירות כגורם להתפרצות המחלה ולא רק להחמרה. אמנם זו מחלה קונסטיטוציונלית אך אם היא לא נתנה אותותיה לפני תחילת השירות הרי יש לראות את השירות כגורם להתפרצות המחלה. אשר לקביעה הכללית שבתאריך פלוני תחלוף ההחמרה העיר ביהמ"ש כי יש לראות את המצב העובדתי באותו תאריך אשר מראש קבעה הועדה שההחמרה תחלוף ואם היא לא חלפה יש לראותה כהמשך עקב השירות.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון, עו"ד מ. ארידור למערער עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 31.12.75).
ע.א. 547/75 - קצין התגמולים נגד יצחק רונן
*נכות מחלה עקב שרות צבאי
(הערעור נתקבל).
המשיב שירת במילואים במלחמת יום הכיפורים, אושפז בגין מחלת המעי הדק לאחר שבחייו האזרחים כבר נותח פעם באותו מקום, בוצע לו ניתוח, ובמקום הניתוח נוצר בקע. הועדה הרפואית קבעה כי הדבקות המעיים שהצריכה את הנתוח היתה תוצאה של ניתוח שעבר המשיב בשנים קודמות והצלקת שבה נוצר הבקע היא אותה הצלקת שנוצרה מהניתוח הקודם. על יסוד מסקנה זו קבע המערער כי אין שום קשר בין המחלה שגרמה לניתוח לבין השירות בצה"ל ועל כן דחה את תביעת המשיב לתגמולים. ועדת העררים קבעה כי יש להכיר בבקע כנכות עקב השירות באשר לדעתה די בכך שהבקע הופיע כתוצאה מניתוח שנעשה במסגרת צבאית כדי שיוכר כנובע עקב השירות. הערעור על כך נתקבל. עפ"י החוק ההכרה של נכות דורשת קיומם של שני תנאים מצטרפים. היינו שהנכות באה לחייל בתקופת השירות ועקב השירות. לא די בכך שהנכות באה בתקופת השירות. על כן צריך היה המשיב להוכיח כי הנתוח הנוכחי בא עקב השירות ואת זאת לא הצליח להוכיח. העובדה שהניתוח היה בזמן השירות אין בה כדי לזכות את המשיב בזכויות של נכות.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. ד. גולדמן למערער, המשיב לעצמו. 18.12.75).