ע.א. 510/74 - שמואל נוף נגד קצין התגמולים
*נכות מחלה עקב שרות צבאי.
(ערעור על החלטת ועדת הערעורים בתיק ע.נ. 5074/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער התגייס לצה"ל בשנת 1949 ושוחרר מצבא קבע ב- 1971 עם פרופיל 21. הוא הגיש תביעה להכיר בנכות עקב שתי מחלות: הפרעות במחזור הדם משנת 1956 ונזק בדיסקוס משנת 1957. המשיב שלל כל קשר בין ההפרעות במחזור הדם ומחלת הדיסקוס ובין השירות. ועדת הערעורים הסכימה עם קצין התגמולים בנוגע למחלת מחזור הדם ואילו באשר למחלת הדיסקוס היתה הועדה סבורה שאמנם היה בתנאי השירות כדי להחמיר את מחלתו של המערער. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. לענין מחלת הדיסקוס טעתה הועדה בענין שבהלכה משפטית. אין חולק על כך שבטרם החל המערער בשירות, לא הגיעה מחלתו שהיא מחלה קונסטיטוציונלית, לשום גילוי ולכן אם אמנם היה בתנאי השירות כדי להביא להתפרצות המתלה, הרי השירות גרם לנכות ולא רק החמיר אותה. כן מספיק שהשירות היה אחד הגורמים שגרמו לנכותו של החייל, ולאו דוקא הגורם היחידי, כדי להכיר בנכות.
ב. לענין מחלות הדם - הועדה סקרה את חוות הדעת שהוגשו לפניה מטעם בעלי הדין והגיעה לכלל מסקנה "שמחלת העורקים מבוססת כולה על יסוד קונסטיטוציונלי גרידא". כידוע, אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בהחלטה המבוססת על חומר עובדתי ורפואי, אך במקרה דנן, כאשר סיכמה הועדה את דיעותיהם של הרופאים, התעלמה ללא הסבר ממה שנאמר בהן. בסקירת חוות הדעת עולה שעל פי רובן קיימת אפשרות שגורמים חיצוניים הקשורים בתנאי השירות יגרמו להתפרצותה של המחלה. השאלה, אם במקרה דנא היו גורמים חיצוניים כאלה במהלך שירות, אינה ענין לרופאים אלא לועדה לענות בה, והועדה לא קבעה כל מימצא, אם כי המערער טען לפניה ואף הביא עדות על כך שבמהלך שירותו היה נתון בתנאים קשים שיש בהם כדי לגרום להתפרצות המחלה. בנסיבות האמורות הוחזר הענין לועדה כדי שהיא תקבע עפ"י ראיות שיובאו לפניה אם היה בתנאי השירות של המערער כדי לגרום להתפרצות של המחלה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. עו"ד ש. שרון למערער, י. מיישיקר למשיב. 8.1.76).
ע.א. 75+375/75/128 - פקיד השומה פתח-תקוה נגד האחים מרק בע"מ ואח'
*הבחנה בין רווח הון להכנסה מעסק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בעמ"ה 583/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
חברת האחים מרק בע"מ ניהלה עסק להפצת חומרי מחצבה לקבלנים, ותמורת שירות זה היתה מקבלת רווח בשעור אחוז מסוים מערך החומרים. מניות החברה היו בבעלות האחים מרדכי ושלמה מרק. לחברה היו הפסדים, לא יכלה לשלם את חובותיה לספקי החומרים, ואז חתמה על הסכם עם מרדכי מרק, בעל עסק בשם שמשון, שלפיו נמסר העסק של החברה לידי שמשון שינהל את העסקעל אחריותו ועל חשבונו ויפריש מהרווחים שהוא יקבל 40 אחוז עבור החברה אך לא פחות מאשר סכום מסוים לשנה, שמשון ביצעה את המוטל עליה ובאותו זמן המשיך אחד האחים מרק לנהל אתחברת האחים מרק בע"מ הכספים שקיבל שילם את החובות של החברה ובא לידי הסדרים עם הנושים. לאחר ששולמו במשך שלוש שנים סכומים לחברת האחים מרק הפסיקה שמשון לשלם
לחברה והמשיכה בעסקים אלה. בשלושת שנות המס האמורות קיזזה החברה את ההכנסות שלה משמשון כנגד ההפסדים שהיו בשנים קודמות, אך פקיד השומה סירב להכיר בקיזוז זה וכן סירב להכיר אצל שמשון בסכומים ששולמו כהוצאה. פקיד השומה טען כי יש לראות בהסכם בין החברה לבין שמשון, הסכם להעברת נכס של החברה, והוא המוניטין שלה, לשמשון וכי אין אלה רווחי הכנסה אלא רווח הון ועל רווח הון זה צריכה החברה לשלם מס, ושמשון אינו יכול לנכות את התשלומים מהכנסותיו. לחילופין טען פקיד השומה שההכנסה שקיבלה החברה משמשון איננה הכנסה מ"עסק או משלוח יד" כאמור בסעיף 28 לפקודת מס הכנסה, ועל כן אין להתיר קיזוז הכנסה זו כנגד ההפסדים משנים קודמות, ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות פקיד השומה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לטענת פקיד השומה כי אין לייחס חשיבות לנוסח ההסכם שבין החברה לבין שמשון - הוראות ההסכם אינן משתמעות לשתי פנים, ולפי תוכנו אין בו העברת נכס לצמיתות אלא רק השימוש בנכס תמורת תשלומים תקופתיים בשעור שנקבע בהסכם. לא הוכח כי בשעת עשיית ההסכם לא התכוונו הצדדים למה שנאמר בו. העובדה, ששמשון חדל לשלם תשלומים לחברה, אינה ראיה חד משמעית וברורה על כך שבשנים הקודמות לא בוצע ההסכם ככתבו וכלשונו.
ב. גם הטענה החילופית של פקיד השומה אין לקבל. יש לראות ברווחים שקיבלה החברה משמשון, הכנסה מעסק כאמור בסעיף 28 הנ"ל. הכנסה זו נתקבלה ע"י החברה מאותו העיסוק שממנו היא היתה מפיקה הכנסות בשנים קודמות והעובדה שניהול העסק נמסר באופן זמני למישהו אחר לא גרמה לכך שהרווח שהיא קיבלה חדל להיות רווח מעסק שלה. העובדה שההכנסה נתקבלה בתור דמי שכירות או חכירה, איננה מביאה לידי כך שזו לא תהיה הכנסה מעסק. החברה לא הפסיקה את הפעולות שלה בשנות המס הנדונות אלא הקדישה מאמץ להפחתת החובות ולהסדר תביעות הנושים.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערער, עו"ד ג. אמיר למשיבים. 24.12.75).
ע.א. 398/75 - הנס כהן ואח' נגד גיל כץ ואח'
*פינוי קונסטרוקטיבי.
* רכישת זכות דיירות מוגנת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע.א. 32/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערערים הם בעלי דירה והשכירו אותה למשיבים לשנה אחת מיום 10.7.68 עד 10.7.69. לאחר מכן השכירו אותה בחוזה חדש מיום 10.7.69 עד 10.7.70 ולבסוף בחוזה נוסף מיום 10.7.70 עד ליום 10.7.71. לקראת חידוש החוזה לאחר 10.7.71 דרשו המערערים מהמשיבים תוספת לשכר הדירה ואז נענו כי נודע להם שהם הפכו לדיירים מוגנים עפ"י החוק וכי הם מוכנים לשלם שכר דירה מופחת. בעקבות זאת תבעו המערערים פינוי הדירה. בשעת עשיית החוזה הראשון עוד לא נכנס לתוקפו החוק המבטל את ההגנה לדירות שלא שולם בגינם דמי מפתח אך עדיין חל החוק משנת 1955 שלפיו אין דיירות מוגנת חלה על דירות חדשות, בתנאי שהדבר צויין בחוזה, וכאן לא צויינה עובדה זו. תביעה הפינוי הוגשה בגין הפרת חוזה השכירות, אך במהלך המשפט בבימ"ש השלום חלה "הרחבת חזית" ונדונה השאלה האם המשיבים דיירים מוגנים עפ"י החוק וזכאים להחזיק בדירה אחרי גמר חוזה השכירות האחרון. בימ"ש השלום קבע כי המשיבים הם דיירים מוגנים, ולענין הפרת חוזההשכירות קבע כי החוזה הופר ע"י המשיבים אך הושיט להם סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ביהמ"ש יכול היה לדון בטענה שהמשיבים אינם דיירים מוגנים, למרות שהדבר לא נטען בכתב התביעה וזאת על יסוד הרחבת החזית במהלך המשפט. הלכה פסוקה היא שבעלי הדין יכולים ע"י ניהול משפט בפסים שונים מאלה שבכתב הטענות, לגרום לתיקון כתבי
הטענות ע"י התנהגותם זו, ואם עשו כן לא יהיה פתחון פה לטעון שביהמ"ש חייב היה להגביל את עצמו למה שנאמר בכתבי הטענות. למשיבים לא נגרם כל עוות דין מכיון שהם הביאו בענין זה את כל ראיותיהם וטענותיהם עוד במהלך הדיון.
ב. בעת שנחתם החוזה השני כבר לא חל חוק הגנת הדייר על דירות שלא הושכרו בדמי מפתח. עפ"י סעיף 8(ב) לחוק תשכ"ה "נכס... נתפנה... מכל דייר... לא יחולו עוד על שכירותו הוראות חוק זה כל עוד לא הושכר בדמי מפתח...". המשיבים לא שילמו דמי מפתח ולו היו מפנים את הדירה בתום תקופת החוזה הראשון ונכנסים אליה, מיד לאחר הפינוי לא היה כל מקום לספק שהוראות סעיף 8(ב) הנ"ל חלות על המקרה. ברם למעשה המשיבים לא פינו את המושכר בתום תקופת החוזה, הראשון אלא המשיכו להחזיק בו בפועל עפ"י החוזה השני.
ג. על הקושי האמור יכולים המערערים להתגבר ע"י הלכת הפינוי הקונסטרוקטיבי. המשיבים האמינו וחשבו כאשר חתמו על החוזים הראשון והשני שהם אינם דיירים מוגנים עפ"י החוק וכך גם האמינו המערערים. כוונת שני הצדדים היתה, על כן, שחוק הגנת הדייר לא יחול על השכירות ועל כן ניתן להחיל את ההלכה של פינוי קונסטרוקטיבי, ויצירת ,4 שכירות חדשה שאיננה מוגנת.
ד. הסייג שנקבע בהלכת הפינוי הקונסטרוקטיבי הוא, ששינוי מעמדו של הדייר מדיירות מוגנת לשכירות בלתי מוגנת, ייעשה רק בהסכמתו המלאה של הדייר וללא שמץ של הטעיה מצד בעל הבית וברור שתנאי זה קויים במלואו במקרה דנא.
ה. אין ספק כי אילו המשיכו המשיבים לגור בדירה אחרי תום תקופת החוזה הראשון, ללא עריכת חוזה נוסף, היו הם זוכים להגנת החוק ולא ניתן היה לפנותם.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד ד. אבי-יצחק למערערים, עו"ד י. כרמי למשיבים. 22.12.75).
ע.א. 337/74 - תנעמי יוסף נגד דוד לוין ואח'
*רשלנות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 3359/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
התובע נהג בקטנוע בכביש שרוחבו כ- 5 מטר בלבד, הוא התקרב במהירות של 60 קמ"ש, .שי. להסתעפות וממולו בא טנדר שבכוונת נהגו היה לפנות שמאלה בהסתעפות. זה היה בקיץ לאור היום, והראות היתה ללא הפרעה. היתה זו חובתו של נהג הטנדר, הנתבע, לתת לתובע זכות קדימה בטרם יפנה שמאלה ויחסום את המסלול, הנתבע לא נהג כן אלא סטה לצד השמאלי של הכביש וכתוצאה מכך נפצע התובע. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נהג הטנדר אשם, אך יחד עם זאת הטיל על התובע גרימת רשלנות של 25 אחוז, באשר היה מחובתו להאיט בהתקרבו לצומת הן כדי לודא, את התנועה בהסתעפות, והן מפני שמולו הגיע הטנדר שאותת על תפנית שמאלה. בשעת המשפט ביקש התובע להעיד את רופאו על מצבו הקשה ביום מסירת העדות, שהוא חמור יותר ממצבו בשעת הגשת התביעה. ביהמ"ש סירב להרשות לו עדות זו ודרש שהעדות תתייחס למצבו של התובע ביום הגשת התביעה. על קביעות ביהמ"ש נסב הערעור.
החלטה:
א. לענין תרומת הרשלנות - אם התכוון השופט לחובתו הכללית של נהג להאיט בהתקרבו לצומת, הרי כבר נפסק שמי שממילא נוהג במהירות התואמת את תנאי המקום והמצב, אין טעם לדרוש ממנו האטה נוספת לפני צומת, ובהעדר נסיבות מיוחדות אין לראות במהירות של 60 קמ"ש בכביש בינעירוני מהירות בלתי סבירה.
ב. אשר לצורך בהאטה לנוכח הטנדר שנסע ממול ואותת על תפנית שמאלה - ביהמ"ש לא הביא בחשבון את הפתאומיות שבה ביצע נהג הטנדר את הפניה שמאלה. גם אם ראה את האיתות רשאי היה התובע להניח שנהג הטנדר יתן לו זכות קדימה. אין נהג חייב לקחת בחשבון רשלנות בלתי רגילה ויוצאת דופן של נהג אחר. כאשר סטה הטנדר לצד שמאל לא נותרו לתובע אלא שתיים עד שלוש שניות לשיקול ולתמרון ואין לבוא בטרוניה עם נהג שלא השכיל בדוחק השעה, לכלכל את צעדיו ולמנוע את האסון, גם אם יתכן שמישהו אחר היה מצליח להמלט.
ג. לענין גביית ראיות נוספות - מטבע הדברים הוא כי מצבו של נפגע ודרגת נכותו עלולים להשתנות במשך התקופה הארוכה, מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסה"ד. כל אומדן של נזק בעתיד מבוסס במידה רבה על מידת הנכות, וכדי לצמצם ככל האפשר את חוסר הודאות מביאים בחשבון כל מידע רלבנטי המתגלה עד לרגע האחרון לפני מתן הפסק. משום כך אין למנוע מהצדדים להוכיח לביהמ"ש שחל שינוי במצב מאז הגשת התביעה. על כן הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיובאו בפניו ראיות חדשות לענין נכותו של התובע.
ד. בקובעו את שעור ההוון לא השתמש ביהמ"ש דלמטה בלוחות בננסון, וכתוצאה מכך נמצא המערער מקופח. ביהמ"ש העליון העיר כי רצוי להשתמש בלוחות אלה שעה שביהמ"ש יחזור ויקבע את הפרטים הטעונים הוון.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד ח. נבות, ומ. בן-יקר למערער, עו"ד ח. זליכוב וח. זהר למשיבים. 25.12.75).
ע.א. 74+380/74/512 - ג'מיל אל אברס נגד קלמן מנדל ואח'
*נטילת סיכון כדי להציל אדם.
* רשלנות תורמת.
(ערעורים על פס"ד ביה"מ המחוזי בחיפה (השופט דורי) בע.א. 426/71 - ערעורו של המערער נתקבל וערעורם של המשיבים נדחה).
העובדות:
הנתבע שהוא נהג מונית, הסיע את התובע ובהגיעם לצד עצר את המונית כשהיא עומדת בשפוע קל. הנתבע ניגש לתא המטען כדי להוציא את מזוודותיו של התובע. המכונית החלה מתגלגלת לאיטה אחורנית ואילו המשיכה במהלכה היתה נתקלת כעבור שלושה מטרים בגדר אבנים. הנתבע ניסה למנוע את הדרדרותה בדחיפה והתובע ניגש לעזור לו בכך, הם לא הצליחו, המכונית הפילה את הנתבע, התובע ניגש לעזור לו ותוך כדי כך נלחץ הוא עצמו בין המכונית לבין גדר האבן ונגרם לו נזק גופני קשה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנתבע התרשל עקב כך שבלם העזר של המכונית לא היה יעיל. בשאלה אם אין לראות את התובע כמסתכן מרצונו, פסק השופט נגד הנתבעים, אך מצא אצל התובע רשלנות תורמת כדי 50 אחוז באשר לדעתו צריך היה לנהוג אחרת מכפי שנהג כאשר בא להציל את הנהג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התובע, המשמש כאח בחדר ניתוח, יכול להמשיך ולעבוד כאח ופסק לו פיצוי בגין ההפרשים שבין עבודתו כאח רגיל לבין עבודה כאח ניתוח ושעות נוספות, וזאת רק עד גיל 50. לדעת ביהמ"ש המחוזי, לאחר גיל 50 בין כה וכה לא היה המערער מסוגל לעבוד כאח בחדר ניתוח ושעות נוספות. על קביעות ביהמ"ש המחוזי נסבים הערעורים.
החלטה - השופט לנדוי:
א. התובע סיכן את עצמו עקב נכונותו לעזור לנתבע בצר לו ועפ"י הפסיקה תגובה כזו של אדם כלפי חברו הנתון בצרה זוכה להכרה בתנאי שהפעולה היתה סבירה וראויה. אכן, לא הרי מעשה הצלה להגנת אדם, כהרי מעשה להצלת רכוש, אך לפי הנסיבות אין לאמר שהמעשה נעשה להצלת רכוש אלא להצלת הנתבע. תגובת התובע היתה אינסטינקטיבית ופעולה כזאת מכיר בה החוק בתיתו גושפנקא לתגובה טבעית וסבירה.
ב. לא היה מקום לקבוע למערער רשלנות תורמת, אין לקבל את טענות המשיבים כי המערער יכול היה לדחוק את המכונית בצורה אחרת מכפי שעשה, זו חוכמה שלאחר מעשה, שלא מן המידה לדרוש מאדם כי ישקול הדברים לעומקם בשעת הסכנה שנוצרה.
ג. אשר לקביעת הפרשים בשכר רק עד גיל 50 - אין לראות הצדקה להגבלה לגיל 50 בלבד. לא היתה שום ראיה כי בגיל זה היה פוחת כושר העבודה של התובע גם אלמלא התאונה. על כן יש להעלות את תשלום ההפרשים עד 60 שנה.
ד. מאידך אין לקבל את ערעורו של המערער על קביעת ביהמ"ש שהוא מסוגל לעבוד יום שלם גם כעת. המערער הגיש ראיה בכתב של רופא קופת חולים, כי אינו מסוגל לעבוד יותר מחמש שעות ליום, אך בא כוחו הצהיר שאינו מגיש את המכתב כראיה לנכונות הכתוב בו, אלא יקרא לרופא להעיד, ולבסוף לא קרא אותו לעדות. על כן לא היו בפני ביהמ"ש ראיות שחייבו מסקנה אחרת מזו שהוסקה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שרשבסקי. עו"ד שרויאר למערער, עו"ד אלמוג למשיבים. 22.12.75).
ע.פ. 416/75 - מדינת ישראל נגד שמעון נוריאני
*תעודה ציבורית כראיה.
* הוצאת מעוקלים ע"י ההוצל"פ.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 1304/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיב היה חייב בתשלום חוב פסוק לנושהו. ראש ההוצאה לפועל ציוה לעקל את מטלטלי המשיב והמוציא לפועל הלך לבית המשיב עיקל מכשיר טלויזיה. מאין חשש להברחת המעוקלים השאירם המוציא לפועל "לפי שעה במקום המצאם" וקבע מועד להוצאת המעוקלים מן הבית "אגב שימוש בכוח ובפריצת המקום אם יש צורך בכך". במועד שנקבע לא באו להוציא את המעוקלים אלא במועד אחר. המשיב תקף את הבאים לביתו היכה שוטר ובעט בו בגופו לאחר שנפל על הרצפה ודרך עליו ופצעו, היכה את הסבל והנהג שבאו לאחר מכן תפש את המוציא לפועל, הנחית עליו מהלומות וניסה לדקור אותו בצווארו. בביהמ"ש המחוזי הואשם המשיב בארבע עבירות. תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; תקיפת אדם הממלא תפקיד רשמי; תקיפה תוך כדי גרימת חבלה; ומעשה המכוון לגרום חבלה חמורה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהעיקול על הטלויזיה בוצע כדין. הוגש תיק ההוצאה לפועל ובו טופס שהוא דו"ח על עיקול מטלטלין, אולם, כך פסק ביהמ"ש המחוזי, הטופס איננו מוכיח את עצמו ופקיד ההוצאה לפועל לא בא להעיד שהעיקול בוצע, ולפיכך מותר היה לנאשם לסרב להרשות לאנשים שבאו אליו להכנס לדירתו. על כן זיכה ביהמ"ש המחוזי את המשיב מעבירות שיוחסו לו, של תקיפת שוטר ותקיפת המוציא לפועל, ואולם באשר חרג המשיב מן הדרוש להגנה על ביתו הרשיעו ביהמ"ש לפי סעיפים 100, 235, 249 ו- 250 לפח"פ. העונש שהוטל הינו שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. המדינה ערערה הן על הזיכוי והן על קולת העונש.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לפי סעיף 34(4) לפקודת הראיות עומדת כל "תעודה ציבורית" בחזקתה שנערכה רשמית בידי האדם והנסיבות הנחזים על פניה, לפי סעיף 38 ניתן להוכיח כל תעודה ציבורית ע"י הגשתה ולפי סעיף 29, תעודה ציבורית כוללת כל רשומה של מעשה ביצוע של גוף רשמי. נמצא שדו"ח על הטלת עיקול הנושא חתימתו של המוציא לפועל מוכיח את עצמו ועומד בחזקתו, ועל כן הוכח שהוטל עיקול כדין.
ב. אין לקבל את טענת המשיב כי היתה ברירה בידי המוציא לפועל או להשאיר את המעוקלים בבית החייב או להוציאם מיד ואם לא הוציאם מיד אסור היה לבוא ולהוציאם. המוציא לפועל רשאי להוציא מיד את המעוקלים, אך הוא רשאי להשאירם ולהוציאם יותר מאוחר.
ג. לפי צו ראש ההוצל"פ, רשאי היה המוציא לפועל לא רק לעקל את המטלטלין כי אם גם להוציאם ממקום המצאם. אכן ההסמכה לפי תקנה 27 לתקנות הוצל"פ היא מרחיקה לכת ובמידה והיא רחבה יותר מההסמכה של חוק ההוצל"פ אינה יכולה לעמוד, אך גם לפי החוק מותר להשתמש בכח סביר כדי לבצע את הוראות הוצל"פ ובעניננו השימוש היה סביר.
ד. אשר לעונש - אכן העונש קל מדי. חובה על בתי המשפט להגן על שלוחיהם, המבצעים הליכים שיפוטיים, מפני מעשי בריונות של בעלי זרוע המצפצפים על החוק ומזלזלים בו. מעשיו של המשיב מעידים על אכזריותו וחוסר מעצוריו, וכמו כן יש לו כבר הרשעות קודמות במעשי אלימות. על כן הועמד עונש המאסר בפועל על שלוש שנים והמאסר על תנאי על שנתיים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד לידסקי למשיב. 30.12.75).
ע.א. 385/75 - פקיד השומה למפעלים גדולים נגד רפק אלקטרוניקה בע"מ
*מס הכנסה על רווחי ריבית מהפקדה בקופת גמל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בתיק עמ"ה 132/74 - הערעור החלקי נתקבל).
המשיבה היא חברה בקופה המרכזית לפיצויים החל משנת 1968 והיא זוכתה ע"י הקופה בשנות המס 1971 ו- 1972 בסכומי כסף ואותם סכומים הפקידה בחזרה בקופה. הזיכוי היה עבור סכומים שהפקידה המשיבה לפי סעיף 17(5) לפקודת מס הכנסה בתור השתתפות שנתית סדירה של מעביד. חלק מהזיכויים היה הפרשי הצמדה וחלק ריבית וביהמ"ש המחוזי קבע כי בהפרשי ההצמדה אין לראות הכנסה ואילו בריבית יש לראות הכנסה שעליה ישלשלם שעורי מס לפי המס החל על אותן אגרות שמהן באו ההכנסות, היינו במידה שהסכומים הושגו מהכנסות מועדפות מבחינת שעור המס יחול מס לפי שיעור מועדף. ביהמ"ש העליון קבע כי צדק פקיד השומה שמכיון שטרם עברו חמש שנים מההפקדות בקופה ועד הזיכוי לא יכול היה המפקיד להוציא מקופת הגמל את הפרשי ההצמדה והריבית ולהפקידם מיד כהפרשה לפי סעיף 17, ועל כן אין לראות בהפקדה חוזרת של הסכומים הוצאה לניכוי בשנות המס הנדונות. כן קבע ביהמ"ש העליון שיש להגדיל את ההכנסה של המשיבה לשנות המס הנדונות בסכום הריבית שבהם זוכתה. אולם אין לאמר כי אם הקופה קיבלה את ההכנסות מהשקעות מועדפות תהיה המשיבה חייבת לשלם מס בשעור מועדף כזה. קופת גמל היא גוף משפטי נפרד מהחברים שלה. על כן יש לחייב את המשיבה בשעורי מס רגילים על אותם סכומי ריבית שבהם היא זוכתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד אדרעי למערער, עו"ד יולוס למשיבה. 24.12.75).
ע.א. 502/74 - מזרחי גרציה ואח' נגד מקסימיליאן ונק ואח'
*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המנוח יעקב מזרחי עבד יחד עם המשיב אצל מעביד אחד ובדרכם מן העבודה לביתם קרתה להם תאונה והמנוח מזרחי נהרג. המערערים הם אלמנתו וילדיו של המנוח, שהגישו תביעה בתורת תלויים במנוח. תביעתם נגד המעביד נמחקה על הסף באשר המכונית לא היתה שייכת למעביד ולא הובאה כל הוכחה כי בזמן התאונה נהג המשיב בשירות המעביד. ביהמ"ש פסק למערערים סכום של כ- 140 אלף לירות פיצויים
בתביעתם נגד הנהג. ברם לאחר ניכוי סכומי הביטוח הלאומי הגיע לסכום של 15,000 ל"י. הערעור של המערערים ברוב הסעיפים נדחה פרט לאחד. לפי חוק הביטוח הלאומי (סעיף 152) אם זכאי לגימלה מביטוח לאומי הגיש תביעת פיצוי נגד צד שלישי שגרם לנזקו, והמוסד מצידו לא תבע מאותו צד שלישי פיצוי יהיה הזכאי לגימלה זכאי לפחות ל- 25 אחוז מסך כל הפיצויים בתביעתו נגד הצד השלישי. כיון שכך צריך היה כאן לפסוק למערערים 25 אחוז מסך 140 אלף לירות. אין לקבל את טענת המשיבים כי מדובר כאן בתאונת עבודה שבה לא חל הסעיף בדבר 25 אחוז מסך כל הפיצויים שצריך לשלם. אכן היתה זו תאונת עבודה במובן זה שהמוסד לביטוח לאומי צריך לשלם את הפיצויים, שכן התאונה אירעה בדרך מהעבודה הביתה, ואולם ביחסים שבין הניזוק לבין הצד השלישי אין לראות את המקרה כתאונת עבודה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. יונגר למערערים, עו"ד ע. ברנבלום למשיבים. 18.12.75).
ע.א. 410/74 - יהודה כץ נגד פקיד השומה נתניה
*שומת מס למרות ניהול ספרים (הערעור נדחה).
המערער מנהל חנות לצורכי חשמל, בשנת המס הנדונה קבע המשיב שומה שהיתה מבוססת על הכנסות המערער בשנה הקודמת תוך כדי העלאה של 11 אחוז. המשיב ניהל ספרים ולפי הספרים ירדה הכנסתו מ- 21 אלף ל"י בשנה הקודמת ל- 13 אלף בשנה הנדונה. המשיב סירב לקבל את הספרים כנאמנים, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. המערער הסביר בעדותו את ירידת הכנסותיו ולא נחקר על כך ע"י בא כוח המשיב, אך ביהמ"ש לא קיבל את ההסבר כמהימן ורשאי היה לנהוג כך. משלא נתקבלה הצהרתו של המערער שהכנסותיו לא עלו על מה שרשום בספריו, והסברו על הירידה התלולה בהכנסותיו נדחה כבלתי מהימן, שוב אין למצוא פגם ודופי בשיקול דעתו של המשיב.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד עמיר למערער, עו"דרוזנפלד למשיב. 30.12.75).
ע.א. 271/75 - פרחה שושן נגד דוד שושן ואח'
*הוכחת תביעה כאשר הנתבע לא הופיע במשפט (הערעור נתקבל).
המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת בגין דירה שהיתה בבעלות מורישם של הצדדים. בכתב תביעתם טענו המשיבים כי המנוח היה הבעלים של הדירה וכי המבקשת, אשתו השניה של המנוח, לא גרה כלל בדירה וכי מכיון שהם יורשים של 3/4 מהעזבון הם דורשים ממנה לפנות את הדירה, אליה נכנסה לגור לאחר פטירת המנוח. בכתב הגנתה הכחישה המערערת כי למנוח היו זכויות בעלות בדירה וטענה כי הזכויות היו של שכירות רגילה בלבד, וכן כי היא גרה עם המנוח לפני פטירתו ועל כן אין למשיבים כל זכויות בדירה. נקבע קדם משפט שבו לא הופיעה המערערת וביהמ"ש נתן פס"ד בהתאם לעתירת המשיבים ללא שמיעת הוכחות. המערערת ביקשה ביטול פסה"ד מנימוקים שונים אך בקשתה נדחתה והערעור על כך נתקבל. בביהמ"ש העליון העלה ב"כ המערערת טענה משפטית שלא נטענה על ידו בביהמ"ש המחוזי, והיא שביהמ"ש לא היה מוסמך לפסוק מה שפסק מבלי שהתובעים יוכיחו את תביעתם. בכך צודקת המערערת. עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי דין אי התיצבות לקדם משפט כדין אי התיצבות למשפט ובמקרה של אי התיצבות הנתבע למשפט רשאי התובע עפ"י תקנה 157 "להוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו ואז יהא זכאי לסעד המבוקש". בעניננו הוגש כתב הגנה המכחיש את התביעה ונטל הראיה על התובע שהיה צריך להביא את ראיותיו להוכחת תביעתו. אשר לטענת המשיבים
כי אין להעלות טענה בערעור שלא נטענה בביהמ"ש דלמטה - העיר השופט מני כי מכיון שמדובר בטענה משפטית מובהקת ניתן להזקק לה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד י. אזולאי למבקשת, עו"דש. אופיר למשיבים).
ע.א. 74+156/75/347 - אברהם טאומן נגד מוקטוב שלמה ואח'
*פיצויים עקב תאונת דרכים (הערעורים נתקבלו והערעור שכנגד נדחה).
המערער רכב על אופניו ברחוב אבן גבירול בת"א והופל ע"י מכונית שהיתה נהוגה בידי המשיב. המערער נפגע וביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב אחריות של מאה אחוז לתאונה וערעורם של המשיבים נדחה. השופט השתית את מימצאיו על עדות המערער ועדויות נוספות, ואמנם כל אחת מהראיות הללו לא היתה מהימנה בעיני השופט במידה כזו שמוכן היה לבסס את פסה"ד עליה בלבד, אך משראה בצירופם יחד הוכחה, מספקת לכך שהמשיב אחראי לתאונה, רשאי היה להגיע למסקנתו זו. לענין הפיצוי - לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות על הנזק שנגרם למערער. ביהמ"ש לא היה מוכן להאמין לעדות המערער לענין הנזקים שנגרמו לו. על יסוד כל אלה קבע ביהמ"ש המחוזי כי על המשיבים לשלם למערער פיצוי גלובלי בסך 20,000 ל"י על הפגיעה בכושר השתכרות בעבר ובעתיד ו- 10,000 ל"י על חשבון כאב וסבל. ביהמ"ש העליון העלה את הפיצוי הגלובלי לסכום של 35,000 ל"י. למרות שלא היו עדויות ברורות לענין הפסד ההשתכרות, צריך היה ביהמ"ש לפסוק סכום גבוה יותר בהתחשב בכך שנקבעה למערער נכות בשעור של כ- 20 אחוז. ביהמ"ש המחוזי הפחית מחשבון הפיצוי סכום של 12,000 ל"י על חשבון הגימלאות המגיעות לנפגע מן המוסד לביטוח לאומי, אך לא חייב את המשיבים לשלם סכום זה למוסד לביטוח לאומי, וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המוסד וחייב את המשיבים לשלם את הסכום האמור למוסד.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עו"ד לוריא למערער, עוה"ד קריצמן וקורן למשיבים.8.12.75) .
ע.א. 64/75 - שלמה ועקנין נגד בנימין גיל ואח'
*קביעת ממצאים עובדתיים בדיון בבקשה למחיקה על הסף (הערעור נתקבל).
למערער היו שתי חנויות על חלקת קרקע של המשיבים, החנויות נהרסו שלא כדין, והוא עתר לביהמ"ש לצוות על הקמתן מחדש של החנויות, ומסירת החזקה בהן למערער. בימ"ש השלום הוציא צו ביניים האוסר על המשיבים להעביר את הנכס הנדון למשיבה 4, ועל משיבה 4 אסר לתכנן ולבצע בניה כלשהי. לאחר מכן תיקן התובע את כתב התביעה וביקש בעתירה חילופית תשלום 80,000 ל"י כערך דמי המפתח של החנויות. בשל הסעד החילופי הועבר התיק לביהמ"ש המחוזי בחיפה וביהמ"ש הורה על ביטול צו המניעה הזמני ועל מחיקת העתירות בכתב התביעה הנוגעות לאיסור עבודות בניה על החלקה הנדונה. זאת בעקבות הצהרת המשיבים, בהמרצה, כי על הקרקע הנדונה הוקם מבנה שמקומו ומבנהו זהים למבנה בו החזיק המערער. הערעור על כך נתקבל. במסגרת הדיון בבקשה בדרך המרצה לא היה מקום לקבוע מימצאים עובדתיים, כאשר המערער חלק על עובדות מסוימות שנטענו ע"י המשיבים. במחיקת הסעיפים האמורים מנע ביהמ"ש מעצמו את האפשרות לפסוק במתן צו עשה כמבוקש, בהנחה שהמערער צודק בטענותיו ויוכיחן. בשלב זה, לפחות לכאורה, יש ממש בעמדתו ובטענותיו של המערער, ולא היה מן הראוי לחסום בפניו את הדרך להוכיח זאת. על כן לא היה גם מקום לבטל את צו המניעה, הזמני.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רחל חוזה למערער, עו"ד ג. שחטמן למשיבים. 10.12.76).
ב.ר.ע. 260/75 - ירון דוד נגד גדעון שפייזר ואח'
*הליכי בדיקה ע"י מומחה רפואי (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים, צירף חוות דעת של מומחה רפואי מטעמו וסירב להבדק ע"י רופא מטעם הנתבעים (המשיבים). ביהמ"ש המחוזי הורה על מינוי מומחה רפואי לפי תקנה 171 לתקנות סדר הדין, והורה כי המומחה יבדוק את התובע מבלי שיובאו לפניו תעודות קודמות בקשר למצבו, המבקש ביקש להסתמך על תקנה 174 כי המומחה הרפואי חייב לשמוע את דעתו של הרופא שהגיש חוות דעת אם הוא נדרש לעשות כן ע"י בעל הדין אך בקשתו לרשות ערעור נדחתה. אין תקנה 174 חלה כאשר סירב התובע, שצירף חוות דעת רפואית לתביעתו, להבדק ע"י רופא מטעם הנתבע. במקרה זה אין עוד ערך הוכחתי לחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה ורשאי ביהמ"ש להורות למומחה הרפואי שלא יזדקק לחוות דעת זו.
(בפני: השופט ח. כהן. 5.1.76).
ב"ש 260/75 - מדינת ישראל נגד אבנר תומר
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
המשיב נעצר עד גמר ההליכים התלויים נגדו, חלפה שנה מעת הגשת כתב האישום ולפי סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי צריך היה לשחררו ממעצרו משלא נגמר עוד משפטו. ביהמ"ש המחוזי נתן את הכרעת הדין בה הרשיע את המשיב ביום שבו תמה השנה, אך לא נתן את גזר הדין במקום אלא דחה זאת ל- 12 יום. כיון שכך שוחרר המשיב ממעצרו והמשטרה עצרה אותו בתוקף סמכותה לחבוש חשוד למשך 48 שעות וזאת לצורך חקירה אחרת, השופט ח. כהן החליט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 49 לחוק, והורה על מעצר המשיב לתקופה של 12 ימים היינו עד יום מתן גזר הדין. השופט העיר כי בין אם המעצר של 48 שעות היה חוקי ובין אם המעצר היה בלתי חוקי, יש לו סמכות לפי סעיף 49 לא רק להאריך מעצר כי אם גם לצוות על מעצר חדש. בהתחשב בנסיבות המקרה יש מקום לצוות על מעצרו מחדש של המשיב כאמור.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד הורוביץ למבקשת, עו"ד בן-זאב למשיב. 1.1.76).
ב"ש 288/75 - אהרון ברוך נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של סחיטה ואיומים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד לסיום ההליכים נגדו. עררו נדחה. כאשר בימ"ש בא לדון בערר המופנה נגד החלטת שופט לעצור עד לגמר בירור המשפט, אין להכנס לבירור מלא של הראיות לצורך בדיקת משקלן ואמינותן. שומה על ביהמ"ש בנסיבות כגון אלה לקבל תמונה כללית של הראיות כדי לבחון אם האישום איננו תלוי על בלימה. כשמוצגת בפני ביהמ"ש מערכת ראיות המצביעה לכאורה על כך, כי לרשות התביעה עדים ועדויות להוכחת האישום, לא יכנס ביהמ"ש לבחינת הטענות נגד אמינות הראיות, אלא יבסס עצמו על מערכת העובדות כפי שהיא מתוארת בכתב האישום, ביהמ"ש יתן גם דעתו לחומרתם של המעשים המיוחסים לעצור, לעברו, לסכנות הצפויות לקיום תקין של הליכים עקב השפעה אפשרית על עדים, ולסבירותה של האפשרות שהעצור לא יתייצב למשפטו ושיקולים כיוצא באלה.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד קדר לעורר, עו"ד הורוביץ למשיבה. 1.1.76).
ע.פ. 553/75 - אברהם ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הטרדת עדים) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיף 124 לפח"פ ונדון למאסר שנתיים. ערעורו על חומרת העונש נדחה. בזמן האחרון עדים אנו למכה הולכת וגוברת
של הוספת חטא על פשע, ע"י הטרדתם והפחדתם של הקורבנות של הפושעים ונמצא לא רק הנהלת עניני הצדק והמשפט מסוכלת, כי אם גם שלטון החוק נדחה מפני שלטון הפחד והטירור. על כן יש להחמיר בעונשים בעבירות אלה ואף לא להרתע במקרים ראויים להטיל את העונשים המקסימליים הקבועים בחוק. בעניננו העונש המקסימלי הוא חמש שנים והעונש של שנתיים שהוטל יש בו משום קולא מפתיעה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עוה"ד גוטפריד וכהן למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 4.1.76).
ע.א. 579/74 - דרשוב רמי נגד קצין התגמולים
*נכות מחלה עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל).
המערער התגייס לצה"ל כשהוא בריא ובזמן שירותו פרצה אצלו לראשונה כיב מחלה בתריסריון שהיא מחלה קונסטיטוציונלית. המשיב קבע כי השירות הצבאי רק החמיר את המחלה והערעור נתקבל. הכיב הופיע אצל המערער לראשונה כשנתיים לאחר תחילת השירות ואם כי על פי צילומי הרנטגן היה קיים "כפי הנראה" כיב תריסריון ישן, הרי הכיב ההוא איננו זהה עם הכיב החדש שהופיע לראשונה שנתיים לאחר תחילת השירות, בנסיבות אלה יש להחיל על ענין זה את ההלכה שמחלה קונסטיטוציונלית המופיעה לראשונה בתקופת השירות ועקב תנאי שירות רואים אותה כאילו נגרמה עקב השירות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. בן-שחר למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 7.1.76).
בג"צ 612/75 - אברהים קרסוע נגד קמ"ט מכס ובלו איזור יהודה ושומרון
*החרמת מטבע חוץ שנתפש בשטחים המוחזקים (העתירה נדחתה).
בשטח מן השטחים המוחזקים נמצאו בתוך משאית שטרות של עשר לירות מצריות ואיש המכס ציוה על תפישתם על פי הוראות צו בדבר פיקוח על מטבע חוץ בשטחים. לאחר מכן בא העותר וטען כי השטרות הם שלו. המשיב סירב להחזיר את השטרות לעותר ועתירתו נדחתה. הנסיבות החלות על הענין הן הוראות סעיף 11 לצו הקובע שאם נעברה עבירה בשטרי כסף יוחרמו השטרות ויעשה בהם כפי שתורה הרשות המוסמכת. אם נתגלו הבעלים לאחר שהוחרמו אין בכך כדי לפגוע בהחרמת השטרות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג. יפת לעותר. 4.1.76). ע.א. 507/75 - אפרים זינגר נגד קצין התגמולים
*נכות מחלה עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל).
המערער התגייס לצה"ל בשנת 1948, הוא שירת כחייל קרבי עד 1950 ואז עבר לשרת כשלם במדור השחרורים. תפקיד זה היה כרוך במתח נפשי רב. בשנת 1951 החל לסבול מהתקפים של כאבי בטן ואלה הלכו ותכפו עד אשר בשנת 1968 אובחן אצלו סופית כיב התריסריון ואז שונה סוג בריאותו ושוחרר מהשירות באוגוסט 1973. המערער תבע זכות נכה בשל מחלת כיב התריסריון והמשיב החליט כי חלה רק החמרה במחלה זו בתקופת השירות ועקב השירות. הערעור על כך נתקבל. בפסיקת ביהמ"ש העליון התגבשה ההלכה כי משנקבע קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין הופעת המחלה, ולא הוכחו שום גילויים חיצוניים של המחלה לפני תחילת השירות, יש לקבוע גרימה מלאה אפילו פרצה המחלה בעת השירות על רקע קונסטיטוציונלי, אם לפני שירות היתה המחלה רדומה. בעניננו לא סבל המערער מכל גילויים חיצוניים של כיב התריסריון לפני גיוסו לצה"ל ורק שלוש שנים לאחר הגיוס החל לסבול לראשונה. הרופאים חיוו דעתם שיש קשר סיבתי בין תנאי השירות להופעת המחלה, ועל כן יש לקבוע כי מחלת כיב התריסריון נגרמה בתקופת שירותו ועקב שירותו של המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד א. רוזן למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 11.1.76).
ע.פ. 288/75 - שנידר דב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בשני פרטי אישום לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה ונקנס בתשלום 2000 ל"י או שלושה חודשי מאסר תמורתו וכן מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה נדחה ונגד חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה, הרי זו מבוססת כדין על מימצאים עובדתיים שאין להתערב בהם. אשר לעונש, יש כאן נסיבות אישיות יוצאות דופן המצדיקות הקלה בעונשו של המערער. במצבו לא יוכל לעמוד בתשלום הקנס ולא היתה זו כוונת הערכאה הראשונה לגזור מאסר בפועל על המערער. בנסיבות אלה יש לבטל את הקנס שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גורני למשיבה. 5.1.76).
ע.א. 493/75 - ריאלטיג ... נגד חברת מלון סמדר בע"מ ואח'
*מתן רשות להתגונן כדי להגיש תביעה נגדית לקיזוז (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים על סכום כסף וביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המערערת חלק מסכום התביעה ואילו לגבי חלק מסכום התביעה נתן הרשם למשיבים רשות להתגונן. הערעור על כך נדחה. רשאי היה הרשם לעיין בחוזה שהיווה את הבסיס לתביעה בסדר דין מקוצר ומשמצא בו סעיף הנותן למשיבים זכות קיזוז לגבי סכום הפיצויים במקרה של ביטול החוזה רשאי היה לתת למשיבים רשות להתגונן על אותו סכום לצורך הגשת תביעה נגדית. צדק הרשם כאשר נתן רשות להתגונן ולא פסק הוא עצמו במחלוקת בדבר שער הדולר לצורך התשלום. לפי פקודת הרשמים מוסמך הרשם לתת פס"ד בתובענה בדיון מקוצר רק במידה שלא ניתנה רשות להתגונן, אך כאשר טענת ההגנה של הנתבע נראית לרשם כראויה לדיון כי אז דין פשוט הוא שיתן רשות להתגונן ולא יתן פס"ד בעצמו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. שליט למערערת, עו"ד א. פרוסט למשיבים. 7.1.76).
ע.א. 489/74 - אלברט דרויש ואח' נגד טירת גוש ... בע"מ
*מחיקת הערת אזהרה (הערעור נתקבל).
המערערים, בעלי מקרקעין, קיבלו על עצמם בחוזה שבין בעלי הדין לרשום לטובת המשיבים זכות חכירה על עשרה מקומות חניה לכלי רכב בבנין שהם בונים. לגבי התחייבות זו נרשמה הערת אזהרה. כמסתבר בנו המערערים את הבנין כך שעל אותו שטח שלגביו קיימת הערת אזהרה נבנה עמוד ולמעשה נותרו רק 7 מקומות חניה. המשיבה סירבה למחוק את הערת האזהרה ובכך מנעו אפשרות לרשום בית משותף. תביעת המערערים נדחתה והערעור על כך נתקבל. אין המשיבים יכולים לאחוז בקש ההערה, שעה שהמערערים מוכנים לרשום בפנקס המקרקעין את הזכויות אשר ההערה באה להזהיר מפניהן. אם יש בהקמת העמוד בידי המערערים משום הפרת החוזה שבינם לבין המשיבים שמורות למשיבה זכויות לטעון כך ולקבל סעדה בשל כך.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, בייסקי. עו"ד עברון למערערים, עו"ד גב' אנושי למשיבה. 6.1.76).
בג"צ 653/75 - יהודה זיגדון נגד שר הדתות ואח'
*שיהוי (העתירה נדחתה).
העותרים פנו לבג"צ בהשגות על הליכי בחירות רב עיר בטבריה אך עתירתם נדחתה על הסף מפאת השיהוי הרב בהגשתה. בכל הנוגע לבחירות לרשויות ציבוריות חייבים להזדרז ולבוא לבג"צ בהקדם האפשרי כדי שלא לשבש את מהלכן התקין. בעניני בחירות, כל יום יכול להיות קובע ובעניננו היה שיהוי בלתי מתקבל על הדעת באשר עברו למעלה משבועיים מאז שנתקבלה ההחלטה על מועד הבחירות ועד אשר הוגשה העתירה כמעט ברגע האחרון.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ינובסקי לעותר. 30.12.75).
בג"צ 499/75 - גנט לוין נגד שר החינוך
*טענת הפליה (העתירה נדחתה).
העותרת עלתה מארה"ב, לימדה אנגלית בבתי ספר תיכוניים, ופוטרה באשר לא עמדה בדרישות של תקנון משרד החינוך בדבר ההשכלה העברית. היא עתרה לבג"צ בטענת הפליה לעומת אחרים ועתירתה נדחתה. אין לראות הפליה בכך שביחס למורים העוסקים בחינוך טכנולוגי קובע התקנון הקלות לגבי השכלה בעברית שכן יש הבדל בין הוראת מקצוע טכנולוגי לבין הוראת שפה, כמו כן רשאי היה מנכ"ל משרד החינוך להשתמש בשיקול דעתו על מנת להעניק הקלות למורים שמעל לגיל 50.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד פ. לוין לעותר, עו"ד מ. חשין למשיב. 18.1.76).
ב"ש 270/75 - מדינת ישראל נגד אווה קדוש
*העברת משפט (הבקשה נדחתה).
המבקש להעביר את הדיון בתובענה מסוימת לבימ"ש אחר, על סמך מאזן הנוחיות, חייב להזדרז בהגשת הבקשה, ואילו כאן עברו למעלה מחודשיים עד לפניה. על כן נדחתה הבקשה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ד. גורני למבקש, עו"ד עמרמי למשיבה. 13.1.76).
ב.ר.ע 14/76 - גרייטר אינטרנשיונל... נגד חברת ההשקעות של הבנק לפתוח התעשיה
*עיכוב תשלום ע"פ כתב ערובה (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי סירב לבקשת המבקשת לעכב תשלום סכום של כמליון וחצי לירות שצריך היה להשתלם למשיבה עפ"י כתב ערובה שנמסר לידה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההוראות שבכתב הערובה קובעות כי חבותו של הערב אינה מוגבלת עפ"י הוראת החוזה שבין בעלי הדין, וכי חבותו שרירה וקיימת, בין אם המבקשת עצמה חבה כלפי המשיבה ובין אם לאו. כן נאמר שם שכל ההגנות, זכויות קיזוז וכדומה שאולי זכאית להן המבקשת כלפי המשיבה אין בהן כדי לשמש בידי הערב עילת הגנה נגד דרישת התשלום לפי כתב הערובה. האמור בחוק הערבות שאין הערב חב אלא כשהחיוב של החייב הוא בר תוקף חל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם שבין הצדדים.
(בפני: השופט ח. כהן. 19.1.76).
ב.ר.ע. 273/75 - ד"ר ג'ראד חסאן נגד ניורן וייסמן ואח'
*עכוב תשלום סכום שנפסק (הבקשה נתקבלה).
המערער זכה בביהמ"ש המחוזי בפס"ד נגד המשיבים לתשלום סכום העולה על מליון לירות. התשלום עוכב עד לאחר גמר בירור הערעור שהמשיבים עמדו להגישו, אך אלה לא הגישו ערעור תוך הזמן הקבוע. מאידך הגיש המבקש ערעור והמשיבים טוענים שהם רוצים להגיש ערעור שכנגד ועל כן מבקשים להמשיך בעיכוב התשלום. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער וביטל את צו עיכוב התשלום שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בעת מתן פסה"ד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד פ. סטרכילביץ למבקש, עו"ד ב. זיגר למשיבים.26.1.76).
המ' 381/75 - רון גביש נגד מדינת ישראל
*זיכוי מחמת ספק (הערעור נתקבל).
באחד מלילות החורף בדצמבר 1972 נזדמנו שתי מכוניות, של המתלונן ושל הנאשם בכביש אחד והללו הרגיזו זה את זה. המתלונן הגיש תלונה למשטרה נגד המערער על אשר עבר דרך רמזור באור אדום. בירור המשפט התקיים רק בסוף 1974 והעידו המתלונן מטעם התביעה, והנאשם ונוסעת שהיתה איתו במכונית, מטעם ההגנה. בימ"ש השלום הרשיע את המערער, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור באשר לא רצה להתערב בשאלת המהימנות כפי שקבע בימ"ש השלום והערעור על כך נתקבל. עדיין נותר
ספק שמא נכונה גירסתו של הנאשם. לטובתו העידה נוסעת שהיתה איתו, שאינה קשורה בנאשם אלא נוסעת מקרית וחד פעמית בלבד, ובפס"ד בימ"ש השלום אין כל הסבר מדוע לא נתקבלה עדותה. בהעדר שלילת מהימנותה מפי השופט ששמע אותה הרי שיש בעדות כדי לעורר ספק באשמת המערער.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. 13.1.76).
המ' 804/75 - מדינת ישראל נגד סימיון מיכאל ואח'
*תביעה להחזרת טובין שנתפסו ע"י המכס (הבקשה נדחתה).
המשטרה החרימה בדירת המשיבים טובין החשודים כמוברחים. כחודש לאחר מכן פנו המשיבים לשלטונות המכס וביקשו החזרת הטובין. בתשובה הופנו המשיבים לפקודת המכס שלפיה רשאי גובה המכס לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לדרוש מהתובע כי יגיש נגד המכס תובענה להחזרת התפוס. בעקבות זאת פנו המשיבים לבימ"ש השלום בתובענה. כאשר הגיעה התובענה לשלביה הסופיים הוגש משפט פלילי נגד המשיבים ואז ביקשה המדינה בבימ"ש השלום להפסיק את ההליכים בתובענת המשיבים בטענה כי הטובין דרושים כמוצגים בתביעה הפלילית. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי על בימ"ש השלום לסיים את ההליכים בתובענת המשיבים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אם דרושים הטובין כמוצגים יכול בימ"ש השלום לסיים את הדיון ואם ימצא, שיש לקבל את תובענת המשיבים הוא יכול להורות כי הטובין לא יוחזרו לאלתר אלא לאחר שיסתיים המשפט הפלילי. אין גם לקבל את טענת המדינה שתקנת הצבור דורשת שלא לנהל משפטים מקבילים. לא מדובר כאן בשני משפטים בין אותם צדדים שבהם מתעוררות אותן שאלות. זאת ועוד, בנסיבות המקרה דנא, כאשר התובענה האזרחית הוגשה על פי הודעת שלטונות המכס והיא כבר הגיעה לשלביה סופיים אין להפסיקה.
(בפני: הנשיא אגרנט, עו"ד גב' ז. לויצקי למבקשת, עו"ד גרין למשיבים. 12.1.76).
ב"ש 277/75 - אברהם לוי נגד חברת מבני תעשיה
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
ב"כ המבקש הוזמן למתן פסה"ד בביהמ"ש דלמטה, אך לא הופיע בגלל מחלה. כיון שכך מתחיל המועד להגשת הערעור מיום מתן פסה"ד. הערעור לא הוגש בזמן והבקשה להארכת המועד נדחתה, מחלתו של עורך הדין בתקופת מתן פסה"ד לא צריכה היתה למנוע ממנו, מיד עם החלמתו, לקבל את פסה"ד ולפעול להגשת הערעור במועד. רשלנות עורך דין, או היחסים בין עורך הדין ושולחו, או טעות שבחוק של עורך הדין, אינם טעמים מיוחדים להארכת מועדים.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. בן מנחם למבקש, עו"ד נ. מאיר למשיבה. 21.1.76).
ב"ש 281/75 - מדינת ישראל נגד משה פאר ואח'
*דרישה להפקדת דרכונים של נאשמים (הבקשה נדחתה).
המדינה מייחסת למשיבים עבירות והיא ביקשה המצאת ערבות עצמית והפקדת דרכוניהם של המשיבים להבטחת התייצבותם בביהמ"ש בכל המועדים שבהם אמור להתקיים המשפט הפלילי. בקשת המדינה נדחתה. למעשה אין המדינה חוששת כי בכוונת המשיבים להימלט מהדין, אלא שמא במועד זה או אחר לא יתייצב אחד המשיבים למשפט ויהיה צורך לדחות שמיעתו למועד אחר. אולם באי כח המשיבים הצהירו כי למקרהשאחד מהם יצטרך לנסוע לחו"ל יבקש קודם הסכמת ב"כ המדינה לכך. ביהמ"ש דלמטההשתכנע שלא קיים חשש רציני שלא יופיעו במשפט ובנסיבות הענין אין מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ד. גורני למבקשת, עוה"ד י. עצמון ומ. כספי למשיבים. 13.1.76).
ב"ש 7/76 - מדינת ישראל נגד אברהם סנדור ואח'
*הארכת מעצר כשעברה שנה מהגשת כתב אישום (הבקשה נדחתה).
שני המשיבים נעצרו ביום 15.12.74 והוגש נגדם כתב אישום ביום 13.1.75 ומאז הם במעצר. משפטם נסתיים אלא שפסק הדין טרם ניתן עד ליום 12.1.76 כיון שנסתיימה השנה למן הגשת כתב האישום עמדו המשיבים להשתחרר והמדינה ביקשה שביהמ"ש העליון יורה על המשך המעצר עד למתן פסק דין. הבקשה נדחתה.
(בפני: השופט ח. כהן. 12.7.76).
ב.ר.ע. 257/75 - משה בן יהודה נגד חיים ליבא
*הארכת מועד (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער הוא תושב חוץ והמשיב הגיש נגדו תובענה בישראל וקיבל רשות להמציא כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט. המסמכים נמסרו למערער בחו"ל ונקבע לו מועד של 60 יום להגשה כתב הגנה, ,הוא הגיש את כתב ההגנה תוך המועד של 60 יום ויחד עם זאת ביקש לבטל צו ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. דא עקא, שבקשה כזו יש להגיש, על פי התקנות, תוך 30 יום וביהמ"ש המחוזי לא מצא טעם מיוחד להארכת המועד למערער והערעור על כך נתקבל. מתן זמן של 60 יום לנתבע בחו"ל נובע מן הקושי שיש לנתבע כזה להתכונן במועד יותר קצר ולבוא בדברים עם עורך דין בישראל ולתאם את כתב ההגנה. נימוקים אלה מהוים טעם מיוחד. אין לך טעם מיוחד טוב מזה שהמועד שנקבע בחיקוק הוא, בנסיבות המיוחדות, בלתי סביר לחלוטין, ושלמעשה עשו נציגי המערער בארץ את כל אשר היה מוטל עליהם לעשות במהירות המירבית.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד מ. קומיסר למבקש, המשיב לעצמו. 18.1.76).
ב.ר.ע. 266/75 - מלון גני שולמית נגד מנהל מס רכוש
*שומת מס רכוש (הבקשה נדחתה).
סעיף 16א (2) לחוק מס רכוש, מסמיך את מנהל מס רכוש "בין ביזמתו ובין לפי דרישת הבעל " לקבוע כי שוויו של מבנה בתהליך בניה לצורך תשלום המס יהיה "מחצית עלות הבניה" ואם לא קבע כך יהיה השווי כשוויה של חלקת הקרקע שעליה מוקם המבנה, בעניננו קבע המשיב למערערת את שווי המבנה כמחצית עלות הבניה והערר על כך נדחה. גם הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המנהל רשאי על פי יזמתו לקבוע את העלות כשווי המבנה כל אימת שימצא זאת לנכון ואין הבעלים יכולים להתנגד לכך.
(בפני: השופט ח. כהן. 19.1.76).