ע.א. 434/74 - שלמה לשם נגד הדרים בע"מ ואח'
*פיטורי מנהל חברה.
* השתק עקב התנהגות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמרצות 3386+3387/74 הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הוא בעל מניות בשתי חברות, הדרים ואתרוג, והוא נתמנה בזמנו כאחד המנהלים בכל אחת מהן. ביום 15.9.72 הוחלט באספה כללית להפסיק את כהונת המערער כמנהל. לאחר מכן התפתחו החברות, הון המניות גדל והמערער סירב להשתתף בהגדלת הונו כמו יתר בעלי המניות. במשך כשנתיים לא עשה המערער דבר ובמאי 1974 הגיש בקשות בדרך המרצה בהן ביקש הצהרות כי הוא ממשיך לכהן כמנהל בשתי החברות באשר ההחלטות להפסיק את כהונתו מחוסרות תוקף. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. התקנות של שתי החברות ערוכות בהתאם לתוספת השלישית, לוח א', לפקודת החברות בשינויים מסוימים. בין היתר נמחקה התקנה 85 שלפיה רשאית החברה ע"י החלטה יוצאת מהכלל להעביר מנהל מתפקידו לפני כלות מועד משרתו, ולא נכללה כל הוראה אחרת המאפשרת פיטורי מנהלים. כיון שכך אין לשלול מן המערער את הזכות להצהרה שהוא סולק מתפקידו שלא כדין.
ב. אעפ"י שההחלטות בדבר הדחת המערער מתפקידו כמנהל היו מחוסרות תוקף, יש כאן השתק בגלל התנהגותו. בעלי המניות האחרים של החברות שינו את מצבם באופן ממשי על ידי כך שנטלו על עצמם התחייבויות והשקיעו סכומים ניכרים, מתוך אמונה שהמערער השלים עם פיטוריו. טענת השתק כוחה יפה גם ביחסים בין חבר התאגיד ובין התאגיד.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עו"ד עציוני למערער, עו"ד ריזנברג למשיבים. 15.1.76).
ע.א. 420/75 - שרה כהן נגד פלוני, עו"ד
*חיוב עו"ד בנזק עקב טיפול רשלני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 686/73 - הערעור נתקבל) .
העובדות:
המערערת היתה בעלת נכס מושכר בדיירות מוגנת. חוזה השכירות היה עם בני הזוג לאור, ביחד וכל אחד לחוד, היינו שכל אחד מבני הזוג היה שוכר מכח עצמו. המשפחה נסעה לארה"ב ובהעדרה הסדיר את עניני השכירות אחיו של לאור, מר לאופר פקיד בנק. המערערת החליטה למכור את הנכס ולשם כך באה בדברים עם המשיב שיסדיר עבורה שני דברים : פינוי הנכס מציאת קונה לאחר פינויו. למשיב הודיעה המערערת כי הדירה תפושה ע"י משפחת לאור כדייר מוגן וכי בענינים מטפל מר לאופר. המשיב פנה ללאופר וניהל עמו מו"מ לפינוי הדירה וסוכם על תשלום תמורה של 20,000 ל"י. לאופר פעל בתור נציגו של אחיו בלבד, והבהיר למשיב כי הוא מייצג את אחיו וכך גם נערך הסכם הפינוי. באותו זמן ניהל המשיב מו"מ עם קבלנים לרכישת הנכס כשהוא פנוי ובהסכם עם הקבלנים התחייב לשלם פיצוי של 15,000 ל"י עבור הפרתו. כשלושה שבועות לפני המועד שנקבע להעברת הנכס על שם הקונים, קיבל המשיב מכתב מגב' לאור כי היא דיירת מוגנת וכי לא הסמיכה את לאופר להסכים לפינוי הדירה על ידה, ועל כן
הסכם הפינוי אינו מחייב אותה. הקבלנים מצידם עמדו על ביצוע החוזה במועד ובמצב דברים זה יעץ פרקליט אחר למערערת להגיע לכלל פשרה עם גב' לאור, בעוד המשיב סבר כי יש להגיש תביעת סילוק יד נגד שני בני הזוג. המערערת קיבלה דעתו של הפרקליט השני ושילמה לגב' לאור סכום נוסף של 9,000 ל"י על מנת שתוכל לעמוד בביצוע ההסכם על הקבלנים. המערערת תבעה מאת המשיב לפצותה על נזקיה בסך 9,000 ששולם לגב' לאור ו- 1000 שכ"ט עוה"ד שלה בהשגת הפשרה, ביהמ"ש השלום הכיר בצדקת התביעה וחייב את המשיב בתשלום מלוא הסכום, ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. על המשיב היה לבדוק את חוזה השכירות שבין המערערת לבין הדיירים ומשלא עשה כן הרי זו התרשלות עפ"י סעיף 35 לפקודת הנזיקין. ביחסים שבין עו"ד ללקוח ישנם דברים שמוטלים בעיקר על הלקוח להביאם בפני עוה"ד, אך מאידך ישנם ענינים שבהם עוה"ד צריך להיות היוזם ולבקש את החומר מאת לקוחו. זאת בעיקר בענינים הנוגעים לעניני חוק ומשפט. עו"ד, גם אם הוא חושב לתומו, כי ראש המשפחה הוא הדייר החוקי ולא מוודא זאת הינו רשלן, שכן בכגון דא אין הוא רשאי לסמוך על שתיקת לקוחו. ניתן להקיש על המקרה דנא ממקרה שבו עו"ד עושה עיסקה במקרקעין למען לקוחו ואינו חוקר ודורש מה טיב זכותו של הצד השני בנכס נשוא העיסקה.
ב. אין לייחס חשיבות למעמדו המכובד של לאופר כבנקאי שניתן לצפות שינהג ביושר ובהגינות. מעמד מכובד בענף הבנקאות לחוד וחובת עו"ד לבדוק את הענינים לאשורם מבחינה משפטית לחוד. הדרת הכבוד הנחזות של לאופר לא היתה צריכה להטות את המשיב מחובתו לבדוק בקפדנות את סמכותו של לאופר להבטיח פינוי הדירה מן הדיירים.
ג. אין לקבל את הטענה כי על המערערת היה לקבל את חוות הדעה של המשיב ולא לשלם את הפיצוי אלא להגיש תביעה. בימ"ש השלום הביע דעתו כי מבחינה משפטית לא היה סיכוי למערערת לזכות בתביעה נגד הגב' לאור, ונראה כי אכן כך הם הדברים.
ד. עם זאת יש לאמר כי המערערת התרשלה, באשר הפנתה את המשיב ללאופר כמי שמייצג את הדיירים ומשלם מטעמם את שכה"ד, וגרמה במידה מסוימת להתנהגותו של המשיב שחשב לתומו כי סיכום עם לאופר יביא לפינוי כלל הדיירים. כל אדם בר דעת, גם אם אינו יודע חוק, יודע כי יש חשיבות ראשונה במעלה לחוזה השכירות ועל כן חובה היה על המערערת למסור את חוזה השכירות למשיב. אי לכך יש להטיל על המערערת חלק מן הרשלנות ולחייב את המשיב בשני שליש מסכום הנזק.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. עו"ד אלדור למערערת, עו"ד ש. רובינשטיין למשיב. 21.1.76).
ע.א. 598/75 - זבולון רזניק ואח' נגד נתן רזניק
*צוואה הדדית ויורש אחר יורש.
* טענת טעות של המצווה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עזבונות 2880/73 - הערעור נדחה) .
העובדות:
המשיב ואשתו המנוחה ערכו צוואה הדדית, שבה הוריש כל אחד לשני, הנותר בחיים, את רכושו, ולאחר פטירת השני, לילדיו, היינו יורש לאחר יורש. עפ"י סעיף 42 של חוק הירושה הדן ביורש אחר יורש, רשאי היורש הראשון לעשות במה שקיבל כבתוך שלו והשני לא יזכה אלא במה ששייך הראשון, פרט לכך שהראשון אינו יכול לגרוע מזכותו של השני ע"י צוואה. במקרה דנן העביר הבעל את כל הנכסים לבתו ולא השאיר דבר לילדיו האחרים, המערערים. אלה התנגדו להעברת הנכסים לבת וביקשו לפסול את הצוואה, בהסתמכם על סעיף 30 לחוק הירושה, בטענה כי המנוחה עשתה את הצוואה ההדדית מחמת טעות שאיננה ניתנת לתיקון, היינו שהיא התכוונה
כי הבעל יהנה רק מהפירות וגוף הנכסים יהיה שייך ליורשים, ואילו מנוסח הצוואה עולה שהוא יורש גם את הנכסים גופם. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. הצוואה נערכה במעמד בני הזוג וארבעת הילדים, ואין חולק על כך כי המשיב מילא במעמד עריכת הצוואה תפקיד של מתרגם ומסביר בתום לב, ללא כוונה לסלף את תוכן הצוואה ואין איש טוען כי היתה תרמית או הונאה בעריכת הצוואה.
ב. הטעות שמדובר בה בסעיף 30, והגורמת לביטול הצוואה, אינה מתייחסת לטעות במשמעות הכתוב בצוואה, שכן טעות כזו מביאה לביטול הצוואה רק אם נגרמה בתחבולה או בתרמית. סעיף 30 מתכוון לטעות רגילה ביחס לעובדה כלשהי שהמוריש הניחה כקיימת, למשל כאשר חשב בטעות שנכס פלוני שייך לו, או שזיכה בצוואה אדם שבעת עריכת הצוואה כבר לא היה בחיים וכדומה.
ג. טעות במשמעות הצוואה, כפי שנטען ע"י המערערים, היתה טעותו של עוה"ד שערך את הצוואה, שלא היה ער להוראות חוק הירושה הנוגעות ליורש אחר יורש. טעות של יועץ משפטי אינה יכולה לגרום לביטול הצוואה. לא תשמע טענה שאילו ידע המצווה את התוצאות המשפטיות של נוסח הצוואה לא היה חותם על הצוואה, גם אם טעה עוה"ד ולא נתן ביטוי נכון לרצון המנוחה בצוואה אין הדבר מביא לפסילתה.
ד. אין לפסול את הצוואה מכח סעיף 35 של החוק, באשר בעלה של המנוחה לקח, כביכול, חלק בעריכתה. עפ"י הפירוש שניתן ע"י בתי המשפט לסעיף 35, פירוש דווקני ומצמצם, אין לראות בנוכחות הבעל נטילת חלק בעריכת הצוואה. אכן גם מי שמתרגם צוואה יכולים לראותו כנוטל חלק בעריכתה, אולם לא בכל תרגום מדובר והדבר תלוי בנסיבות. בעניננו היו גם המערערים נוכחים בעת עריכת הצוואה ותרגומה ע"י המשיב, ואין לאמר כי המשיב נטל חלק בעריכת הצוואה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, בייסקי. עו"ד ז. רוזובסקי למערערים, עו"ד י. צ. בוכהלטר למשיב. 13.1.76).
ע.א. 206/75 - סלון 100 בע"מ נגד פנטריסה בע"מ
*טענת שיהוי בתביעה שיסודה בדין.
* דחיית תביעה כקנטרנית.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ד. וולך) בת.א. 3265/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבה הגישה לביצוע שטרות החתומים ע"י המערערת, זו התנגדה לביצוע וטענה שנגרמו לה נזקים כבדים מהתנהגות המשיבה והיא עומדת לתבוע את הנזקים. לבסוף הושגה פשרה וניתן פס"ד לטובת המשיבה על בסיס השטרות. פסה"ד לא כובד ע"י המערערת והמשיבה שלחה למערערת התראה לפני פירוק עפ"י פקודת החברות. תוך פחות מחודש ימים הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי תביעה לתשלום פיצויים בגין הפרת החוזה שביניהם מספטמבר 1968. המשיבה ביקשה למחוק או לדחות את התביעה על הסף וביהמ"ש אכן דחה את התביעה על הסף. המשיבה ביססה את בקשתה על שלושה נימוקים: מעשה בית- דין, שיהוי בהגשת התביעה של המערערת, התביעה היא קנטרנית. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את הנימוק של מעשה בית- דין אך שני הנימוקים האחרים נראו לו ומשקלם המצטבר היווה את הבסיס לדחיית התביעה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אכן דיני השיהוי חלים לא רק על תביעות שיסודן בדיני היושר, אלא גם על תביעות
שיסודן בדין. אולם שיהוי בענינים שיסודם בדין חל רק כאשר אין בחוק החרות הוראת התיישנות. בתביעה כגון זו שלפנינו ישנה הוראת התיישנות בחוק ועל כן אין לדחות תביעה כזו מחמת שיהוי.
ב. אשר לענין הקנטרנות והטרדנות - טענת המשיבה כי התביעה הוגשה כתגובה להתראת הפירוק שנשלחה למערערת זמן קצר לפני כן, אך בכך אין קנטרנות המצדיקה דחיית התביעה. תקנה 105 מציינת כי תביעה תמחק או תדחה אם נראה לביהמ"ש "מתוך הכתב" שהתובענה היא קנטרנית או טרדנית. ההדגשה היא על המילים "מתוך הכתב" ואין לנסיבות חיצוניות משקל רב לגבי בקשת מחיקה. מחיקת תביעה על הסף היא אמצעי שיש לנקטו בזהירות רבה ורק במקרים בהם ברור כי אין התובע יכול לקבל על יסוד העילות שבתובענתו את הסעד שהוא מבקש.
ג. אשר לטענת מעשה בית- דין שהעלתה המשיבה - לכל הדעות אין כאן השתק עילה באשר פס"ד הפשרה ניתן בתביעת המשיבה על שטרות והתביעה הנוכחית היא בעילת תשלום פיצויים על הפרת חוזה. שאלת הנזקים לא הועמדה כלל במחלוקת בהתדיינות הראשונה והמערערת הודיעה במפורש בהתנגדותה לביצוע השטרות כי היא מתכוונת להגיש תביעה נפרדת בגין הנזקים שנגרמו לה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שרשבסקי. עו"ד נ. ממוני למערערת, עו"ד י. ויגל למשיבה. 7.1.76).
ע.א. 22/75 - אדרי כליפא נגד עזיזיאן יחזקאל ואח'
*אחריות הדדית של שני מזיקים.
* אחוז נכות והשלכתו על פיצויי הפסד השתכרות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בתיק 1540/72 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
המערער נחבל ע"י שני כלי רכב, קטנוע ומכונית, שפגעו בו זה אחר זה. ביהמ"ש המחוזי מצא את השלושה שהיו מעורבים באירוע אשמים, וחילק את האחריות לנזק שווה בשווה ביניהם. למשיב נקבעה נכות של לפחות 25 אחוז. נפסק לו פיצוי עבור כאב וסבל בסכום של 30,000 ל"י ולא נפסק פיצוי בגין הפסד השתכרות. ביהמ"ש המחוזי חייב את שני הנהגים, כל אחד בתשלום חלקו בנזק, ולא קבע כי החיוב יהיה סולדרי ועל כך מערער המערער, כמו כן הוא מערער על סכום הפיצויים שנפסק לו, ואילו המשיבים מערערים על עצם האחריות שנקבעה להם ועל אופן חלוקת הנזק.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין האחריות לתאונה, צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי שני הנהגים וכן המערער אשמים באירוע, וצדק בחלקו ביניהם שווה בשווה את האחריות לנזק.
ב. אמנם לא תמיד נמצאים אחוז הנכות ושעור הפסד ההשתכרות ביחס שווה, ואולם אין לאמר כי אדם שנגרמה לו נכות פיזית של 25 אחוז לפחות לא ייפגע כלל בכושר ההשתכרות שלו. המערער מוגבל בכושר עבודתו ועל כן יש לקבוע לו גם פיצוי עבור הפסד השתכרות בסכום של 20,000 ל"י. לענין התשלום עבור כאב וסבל הרי בהתחשב בשברים שנגרמו לצלעות, שברים באגן הירכיים, ניתוחים וסבל אחר, אין הסכום של 30,000 ל"י גבוה מדי.
ג. השאלה העיקרית הינה כיצד לסווג את נהגי הקטנוע והמכונית מבחינת אחריותם
לנזקו של המערער. מבחינים בין שלושה סוגי מזיקים: מזיקים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי הניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה ואז החיוב שלהם הוא הדדי. מקרה זה אינו המקרה שלפנינו, שלכל הדעות בוצעו כאן שתי עוולות נפרדות. הסוג השני הוא זה שבו מבצעים שני מזיקים מעשי נזיקין נפרדים אבל גורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, זאת בדרך כלל כאשר שני נהגים אשמים בהתנגשות כלי רכבם וכתוצאה מכך נגרם נזק, שלא ניתן לפצלו ולחלקו בין הנהגים. הסוג השלישי הוא מקרה בו מבצעים המזיקים השונים עוולות נפרדות והנזק ניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בו את חלקו של כל מזיק. המקרה דנא אינו כזה מן הסוג השלישי, אך גם אינו תואם את הדוגמא של הסוג הקודם באשר כאן לא היתה פגיעה אחת במערער כי אם שתי פגיעות נפרדות בזו אחר זו. ברם, גם כאן הנזק הוא אחד ואינו ניתן להפרדה כמו בנזק מן הסוג השני. כאשר נגרם נזק שאינו ניתן לחלוקה, כל מעוול אשר מעשהו הווה סיבה טובה לנזיקין, חייב לפצות על הנזק כולו.
השופט שמגר:
הסכים לפס"ד של השופט ברנזון, ובפס"ד נרחב סקר את הדין הנוגע למזיקים המשותפים מן הסוגים השונים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. עו"ד א. בנימין למערער, עוה"ד מזור וא. שלוש למשיבים. 4.1.76).
ע.א. 46/75 - מדינת ישראל נגד שמואל לבנשטיין ואח'
*אחריות המדינה לגניבות מתוך משאית שהושארה במוצב בסיני.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לרון) בת.א. 172/73 הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
ביום ששי אחד בימי מלחמת ההתשה, עשתה משאית אזרחית עמוסה סחורות דרכה מבאר- שבע לאבו רודס. במשאית נסעו הנהג, מלצר של המשיבים, ושני טרמפיסטים אזרחים. בקרבת תעלת סואץ נקלעה המשאית לסופת חול ושקעה בבוץ. המקום היה מרוחק כששה קילומטר מהמוצב הצבאי הקרוב שעל שפת התעלה והנהג ביקש עזרה מהמוצב הקרוב. נשלח זחל"ם צבאי כדי לגרור את המשאית ולא הצליח, ובהגיע שעת לילה הורו החיילים לאנשי המשאית לנטוש את המקום ולבלות את הלילה במוצב. כששבו למחרת מצאו כי למעלה ממחצית הסחורה שהיתה במשאית נעלמה במשך הלילה. טרקטור חילץ את המשאית וגררה למוצב, אך גם משם לא יכלה המשאית לנוע בכוחות עצמה לאבו- רודס, נאסר על אנשי המשאית להיות עוד במוצב ואלה עזבו ונסעו להביא משאית אחרת לקחת את הסחורה. כל עוד היו אנשי המשאית במקום לא נעלמה סחורה נוספת, אך לאחר שעזבו את המקום נגנבה גם שארית הסחורה, ומאומה לא נותר ממנה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המדינה נושאת באחריות לגניבת הסחורה בשלביה השונים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין ספק כי הסחורה נלקחה ונצרכה ע"י חיילי צה"ל, שכן בעת ההיא היתה התנועה האזרחית מותרת רק בשעות היום והיתה מצומצמת ביותר, ואכן בסיור שנערך במוצבים סמוכים נמצאו אריזות שלימות ובקבוקי משקאות מן הסחורה הזו, דבר המוכיח שהמצרכים נלקחו ע"י חיילי צה"ל.
ב. בשלב שהמשאית היתה תקועה בחולות מחוץ למוצב, ונעזבה ע"י הנהג ומלויו בבקשם עזרה מהמוצב הקרוב, בודאי שאי אפשר להאשים מישהו מהמפקדים בסביבה, על אי נקיטת אמצעים למנוע לקיחת המצרכים ע"י חיילים, שכן איש עדיין לא ידע על
מה שקרה למשאית. גם לגבי השלב הבא, בלילה, כאשר המשאית היתה מחוץ למוצב אין לייחס כל רשלנות לחיילים שהורו לאנשי המשאית לא להשאר בשדה הפתוח בלילה ללא שמירה. אין לאמר שבכך נתנו עצה מקצועית במהלך הרגיל של העסקים המחייבת אותם לנקוט זהירות בפעולתם המקצועית. החיילים באו לעזור בחילוץ המשאית ובהתקרב שעת לילה היתה מחשבתם נתונה לשמירת חיי האנשים מפני הפצצות בלילה.
ג. לא כן המצב בשלב שבו היתה המשאית בתוך המוצב כאשר אנשיה עזבו את המקום והשאירוה בידי מפקדי המוצב, ואלה הבטיחו לאנשי המשאית "שיהיה בסדר". איש מלבד חיילים ומפקדים לא היה במוצב וחובה היה על מפקדי המוצב לנקוט באמצעים על מנת למנוע מהחיילים גניבת הסחורה מתוך המשאית. יש לראות את אנשי המוצב כמי שהתחייבו להיות שומרים על המשאית ומטענה, מכח העובדה שהם היו בעלי הפיקוח הבלעדיים במקום, ומה גם כשנאמר לאנשי המשאית כי "יהיה בסדר".
ד. מכיון שיש לראות את האחראים למוצב כשומרי חינם לפי חוק השומרים, ניצבת השאלה אם התרשל האחראי בשמירה, ואם המדינה אחראית בגין התרשלות זו. התשובה לשתי השאלות חיובית. יש לראות את המפקדים כאחראים באשר לא דאגו כי החיילים לא ישלחו את ידם בסחורה. כן יש לחייב את המדינה בגין רשלנותם. אין לאמר כי לא היתה זו פעולה הקשורה במילוי תפקידם הצבאי. אמנם בדרך כלל אין מפקדים בצה"ל מופקדים על רכושם הפרטי של האזרחים, אבל כאן ישנן נסיבות המשנות את פני הדברים. בשטח השתוללה מלחמת ההתשה והוראות הקבע של הצבא הורו שלא לאפשר לאזרחים לנוע בשעות הלילה, ולפיכך הוכנסו למוצב כך שהיתה זו פעולה שגרתית של מילוי התפקידים הרגילים שהוטלו על צה"ל באותו זמן.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד א. ברקאי למשיבים. 4.1.76).
ע.א. 531/74 - ראובן כהן נגד בתי זקוק חיפה בע"מ
*אחוז נכות והשלכתו על פיצויי הפסד השתכרות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 1555/71 - הערעור נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט י. כהן:
א. המדובר בתובע שנפגע בתאונת עבודה אצל המשיבה. אין להתיר הגשת ראיה נוספת בשלב הערעור על סכום הגימלה שהמערער מקבל כעת מהביטוח הלאומי, שהרי בד בבד עם העלאת שיעורי הגימלה, חלה גם עליה במשכורות, ואם יובאו ראיות על סכום הגימלה יש גם להביא ראיות על מצב השכר כיום, כדי לקבוע את הפסד השכר של המערער.
ב. אין חובה על ביהמ"ש לקבוע את הפסד ההשתכרות לפי אחוז הנכות. ביהמ"ש מעריך את הפסד ההשתכרות עפ"י אחוז הנכות רק כשאין בפניו נתונים לשם חישוב ההפסדים הממשיים שנגרמו לתובע. בעניננו שיעור הנכות איננו משקף כלל את הפסד ההשתכרות של המערער שהצליח להשתקם והוא ממשיך בעבודה אצל המשיבה כמקודם.
ג. מאידך, אין גם לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי, כי מכיון שהמערער ממשיך לעבוד אצל המשיבה אין בכלל לקבוע לו פיצוי. אין לקבל את ההנחה שהמערער ימשיך לעבוד במקום עבודתו עד גיל פרישה ואפשר שמסיבות שונות לא יעבוד שם יותר ויצטרך לחפש
לו עבודה ואז הנכות תפגע בו. על כן יש לפסוק לו 20,000 ל"י כפיצוי הנותן ביטוי לסכנת פיטורין אפשריים של המערער ממקום עבודתו אצל המשיבה.
ד. חישוב הפסד ההשתכרות של המערער משעות נוספות ופרמיות נעשה לפי הוון על בסיס ריבית שנתית בשעור של 5 אחוז, אך לא מזמן קבע ביהמ"ש העליון שיעור הוון של 3 אחוז בלבד, שזהו שיעור הריבית שלפיו מחושב הסכום המהוון - של גימלאות הבטוח הלאומי וסכום זה צריך להשאיר גם במקרה דנא.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד יונגר למערער, עו"ד י. וולפיילר למשיבים. 15.1.75).
ד.נ. 17/76 - אידה נחול נגד נ. לוי ואח'
*אישור בימ"ש למכירת מקרקעין של קטין וביטול האישור.
(עתירה לדיון נוסף בע.א. 217/75 שפורסם בפד"י כ"ט (2) 309 - פסה"ד הקודם בוטל).
נשוא דיון זה נוגע למקרקעין של קטינים שנמכרו ע"י אמם כאפוטרופא שלהם. הבעיות שהתעוררו הן: האם החוזה שנערך ע"י האם מהווה חוזה אלא שהוא טעון אישור של ביהמ"ש לאחר מכן או שמהווה רק הצעת חוזה. בפסה"ד בדיון הנוסף נקבע שחוזה כזה מהווה רק הצעת חוזה, ורק כאשר ניתן אישור ע"י ביהמ"ש עפ"י סעיף 20 לחוק הכשרות והאפוטרופסות הופך ההסכם להסכם מחייב. מכאן, שביהמ"ש צריך להתייחס למחיר המקרקעין בעת קיום הדיון ולא למחירם בעת עריכת ההסכם, וכאשר יש הפרשים גדולים במחירים בין היום בו נערך ההסכם ולבין יום הדיון צריך האישור להתייחס למחירים לפי יום הדיון. שאלה נוספת שהתעוררה היתה אם לאחר שביהמ"ש נתן אישור לעיסקה והעיסקה לא בוצעה יכול ביהמ"ש לבטל את האישור שנתן. בעניננו הוברר כי כאשר ביהמ"ש נתן את האישור היו המחירים גבוהים פי ארבע או חמש מהמחיר שנקבע ע"י ביהמ"ש, ועל כן ביטל ביהמ"ש המחוזי את האישור שנתן. בדיון הקודם בוטלה החלטת ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות ואילו בדיון הנוסף אישר ביהמ"ש העליון את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי רשאי היה לבטל את האישור. ברם, בעוד שביהמ"ש המחוזי ביטל לחלוטין את אישור המכירה, קבע ביהמ"ש העליון כי אם הקונים, המשיבים, ישלמו עבור המקרקעין כערכם ביום מתן האישור ע"י ביהמ"ש המחוזי, יוכלו גם היום לקבל את המקרקעין, ואילו אם לא ישלמו יוחזרו להם הכספים ששילמו בצירוף הרווחים שהצטברו לכספים ששולמו בשעתו ע"י המשיבים והופקדו על שם הקטינים בבנק. פסה"ד בדיון הנוסף ניתן ע"י הנשיא אגרנט. השופט ח. כהן שהיה בדעת מיעוט בדיון הנוסף חזר על עמדתו בפסה"ד הקודם שבוטל עתה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד טויסטר לעותרת, עו"ד ז. הדסי למשיבים, עו"ד ע. בלום לאפוטרופוס הכללי. 29.1.76).
ע.פ. 450/75 - עמוס פישר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב וגרימת חבלה והפקרה) (הערעור נדחה).
המערער עבר עבירות של שימוש ברכב ללא רשות, נהיגה בלי רשיון, בלי ביטוח, גרימת חבלה בהולכי רגל, והפקרה אחרי פגיעה, ונדון ל- 18 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם העבירות בוצעו בשנת 1970 וגזר דין ניתן רק באמצע שנת 1975 אך אעפ"כ העונש איננו חמור.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד מ. שטיינר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 18.1.76).
ע.פ. 568/75 + 567/75 - אברהם עדסייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעורים נדחו).
המערערים ביצעו במשך חודשים אחדים, בשנת 1975, שורה ארוכה של התפרצויות וגניבה במקומות שונים בירושלים ונדונו לשלוש שנים מאסר. הערעור על כך נדחה. המערער הראשון אין לו עבירות קודמות ואילו המערערים האחרים הם ילידי 1958 ו- 1959 ועל כן ביקשו להעמידם במבחן. אין לקבל הצעה זו נוכח נפוצותן הרבה של עבירות ההתפרצות והגניבה בירושלים בזמן האחרון, עד כדי כך שהן הפכו למכת העיר, יש להעדיף את המטרה ההרתעתית ע"י הטלת עונשי מאסר בפועל לתקופות ארוכות. לגבי המערער הראשון החליט ביהמ"ש העליון להמתיק במידת מה את עונשו, ע"י כך שעונש מאסר על תנאי שהופעל נגדו יהיה חופף עם עונש המאסר החדש.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד בביוף למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 15.1.76).
ע.פ. 417+473/75 - סלח חרב וזכריה מעודה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה וערעורו של מעודה על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בגרימת חבלה חמורה ונדונו למאסר שנתיים ומחצה. ההרשעה התבססה בעיקרה על עדותו של קרבן העבירה, והמערערים ניסו להראות כי המתלונן התבלבל בעדותו, ומשום מה לא פירטו שופטי ביהמ"ש המחוזי את הסיבה על שום מה הם מאמינים למתלונן על אף הסתירות בעדותו. לטענה זו אין להזקק. חזקה על הסניגור שהפנה את תשומת לב ביהמ"ש לכל הסתירות, וחזקה על ביהמ"ש ששקל את כל טענות ההגנה. ביהמ"ש המחוזי יכול היה לראות משום חיזוק במהימנותו של המתלונן, אם כי לא משום סיוע ממש את הכחשותיהם הטוטליות של המערערים בהודעותיהם ובעדותם, ובשקרים ובחצאי האמת שבהם ניסו לאחר מכן לתרץ את אשר היה טעון הסבר מצידם. אשר לעונש - מעודה פגע במתלונן ופצע אותו ויש לו עבר של מעשים אלימים ולכן עונשו איננו חמור מדי. אשר לחרב - הוא לא פגע במתלונן ורשימת הרשעותיו הקודמות איננה חמורה כמו זו של חברו. על כן די בכך אם עונשו יהיה 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. חרב לעצמו, עו"ד ד. מקרין למערער מעודה, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 27.1.76).
ב"ש 292/75 - פאיז דוויק נגד מוחמד אבו ארכה ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
ביום 30.10.75 ניתן פס"ד נגד המבקש ובאותו זמן שהה במצרים. לפני יציאתו ביקש לדחות את מועד פסה"ד עד שיחזור ומשנדחתה בקשתו הסמיך את עורכת-דינו, שייצגה אותו בביהמ"ש, להגיש ערעור אם הדין ייפסק נגדו. מכאן שהמבקש נהג באופן סביר ולא הזניח את זכויותיו אלא סמך על פרקליטתו. דא עקא, שעורכת-הדין לא הגישה את הערעור בזמן ולא ניתן כל נימוק לכך. המועד שהוחמץ הוא מועד שנקבע בחיקוק ודרוש טעם מיוחד כדי להאריכו. המבקש אינו יכול להסתפק בכך שהוא כשלעצמו נהג כראוי, אלא צריך להראות טעם מיוחד שמנע מעוה"ד להגיש את הערעור במועד.
(בפני: הרשם ברטוב. המבקש לעצמו, עו"ד ש. טרגן למשיב. 27.1.76).
ב.ר.ע. 271/75 - רוזליה קליינר ואח' נגד רורברג קרופך בע"מ ואח'
*אי מתן צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשים הם בעלי דירות בבית משותף שהוקם ע"י המשיבים, הם ביקשו צוים שונים לביצוע החוזים שביניהם או למנוע הפרתם, ועד לגמר הבירור של התובענה ביקשו צוי מניעה זמניים. מבוקשם לא ניתן להם והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הענין הראשון הוא במתן צו שימנע בעד המשיבים מלהפר הוראת החוזה האוסרת על
מסירת דירה מדירות הבית לשימוש שאינו מגורים. לא הוכח שהמשיבים או מי מהם עומדים לעשות דבר שיש בו משום הפרת התחייבות זו. ענין זה יכול לבוא על פתרונו בפסה"ד הסופי וצדק ביהמ"ש שלא נתן צו זמני ושאין כל סיכון סביר למעשה מידי מצד המשיבים. הענין השני הוא ביטול זכות מעבר שניתנה לאנשים לעבור דרך חצר הבית המשותף לבנין השכן. על שטרי המכר נמצאת חותמת המציינת כי חצר הבית המשותף משועבדת לזכות מעבר לאנשים של הבית השכן, ולכאורה מעידה חותמת זו על המבקשים שהסכימו לזכות מעבר זו. טענותיהם כאילו החותמת אינה מחייבת אותם שעתן בעת בירור המשפט עצמו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ד. מילמן למבקשים, עו"ד מ. לם למשיבים. 20.1.76).
ב.ר.ע. 25/76 - בטה פילם בע"מ ואח' נגד אולפני הסרטה בישראל בע"מ
*מחיקה על הסף (הבקשה נדחתה).
נגד המשיבה הוגשה תובענה בביהמ"ש המחוזי והיא ביקשה רשות לשלוח הודעת צד ג' למבקשות. אלה התנגדו וביהמ"ש נעתר למבקשות ואיפשר למשיבה לקיים את התובענה שהגישה בדרך של הודעה לצד ג', כתובענה רגילה לאחר שתגיש אותו חלק של ההודעה המתייחסת אל המבקשות ערוך ככתב תביעה. על החלטה זו ביקשה המשיבה בשעתו רשות ערעור ובקשתה נדחתה. בתשובה לאותה בקשה לרשות ערעור לא טענו המבקשות כי הודעת צד ג' אינה מגלה עילה. עתה הגישה המשיבה תובענה נפרדת נגד המבקשות, בהתאם להחלטת ביהמ"ש כאמור, והמבקשות ביקשו למחוק את התובענה על הסף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לא זו בלבד שכתב התביעה מגלה עילה, לכאורה, אלא שהמבקשות מנועות מלהעלות את הטענה. בשעתו לא העלו המבקשות טענה נגד הרשות שניתנה למשיבה להגיש בדרך תובענה נפרדת את מה שרצתה להגיש בצורת הודעה לצד ג'.
(בפני: השופט ח. כהן. 4.2.76).
ב.ר.ע. 270/75 - רוני אהרונוביץ נגד אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א ואח'
*אי מתן צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה לפסול מינוי אחד המשיבים לעורך עיתון הסטודנטים בטענה שצריך לבחור בו כעורך, ובינתיים ביקש צו מניעה זמני ומבוקשו לא ניתן לו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין זה ענין הראוי לבוא לפני ביהמ"ש העליון בשלב זה. המשפט עומד להתברר בשבועות הקרובים וזאת תהיה ההזדמנות לברר אם צודק המבקש בטענותיו העובדתיות, כאשר לעת עתה נטענו טענות סותרות ע"י שני הצדדים. ביהמ"ש העליון לא זיכה את המשיבים בהוצאות באשר בא כוחם טען בתשובתו, שהמשפט עומד להתברר ביום 5.2.76 וכמסתבר אמנם היה קבוע המשפט לאותו יום, אךב"כ המשיבים ביקש לדחותו ליום אחר, וחובתו היתה לגלות עובדה זו בכתב תשובתו.
(בפני: השופט ח. כהן. 21.1.76).
ב.ר.ע. 276/75 - פלוני ואח' נגד פלוני ואח'
*דחיית תביעה שכנגד (הבקשה נדחתה).
המשיב הוא אביהם של המבקשים והגיש תובענה נגד אמם למסור לידיו את בנו, המבקש מס' 2 למשמרתו. על תביעה זו הגישה האם כתב הגנה והמבקשים הגישו תביעה שכנגד להגדלת מזונותיהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה שכנגד והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טעמו של ביהמ"ש המחוזי היה כי רק חודשיים קודם לכן פסק למשיבים את מזונותיהם ועל כן תובענת המבקשים טורדנית. בדחותו את הבקשה ציין השופט ח. כהן, כי בין אם צדק ביהמ"ש המחוזי מטעמו ובין אם לאו, על כל פנים תביעה שכנגד יכול להגיש נתבע בלבד, ובעניננו התובעים בתביעה שכנגד הם המבקשים הקטינים ולא האם שהיא הנתבעת. בתובענה שכנגד נטען כי פסה"ד הקודם בענין המזונות,
מבוסס על עדות שקר ומרמה מצד המשיב, ואם אמנם נכון הדבר הדרך הנכונה היא להגיש בקשה לביטול פסה"ד ולא תביעה להגדלת המזונות.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ש. אהרון למבקשים, עו"ד ש. גרינברג למשיבים. 21.1.76).
ב.ר.ע. 272/75 - יעקב גיז נגד ציון חברה לביטוח בע"מ
*הבאת ראיות מפריכות (הבקשה נדחתה).
במשפט המתנהל בין בעלי הדין בביהמ"ש השלום בירושלים, ביקשו המשיבים רשות לפי תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, להביא ראיות להפריך ראיות שהובאו ע"י המבקשים. בימ"ש השלום סירב למשיבים, ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת המשיבים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין זה ענין הראוי לבוא בערעור נוסף בביהמ"ש העליון. שקולו של ביהמ"ש המחוזי שלענין הנדון היתה הראיה על המבקשים, ורשאים היו המשיבים להמתין בהגשת ראיות מצידם עד לאחר שנוכחו אם יצאו המבקשים ידי חובת הראיה המוטלת עליהם, אינו מופרך כל עיקר.
(בפני: השופט ח. כהן. 20.1.76).
ע.א. 225/74 + 124/75 - שרה שפירא ואח' נגד ח. בכרך, עו"ד מנהל זמני של עזבון ואח'
*גובה שכ"ט של מנהל עזבון (הערעור נדחה).
המשיב היה מנהל עזבון ונפסק לו שכ"ט כ- 18 אלף לירות בהתחשב בגודל העזבון שהסתכם במיליון לירות ובתקופה שבה שימש המשיב כמנהל עזבון והעבודה הרבה שהושקעה על ידו. הערעור על גובה הסכום שנקבע נדחה. המערערת התייחסה לסכום ההכנסות מהעזבון שלא היה גדול, אך צדק ביהמ"ש שהביא בחשבון לא רק את סכום ההכנסות, אלא גם יתר הנסיבות והטרחה הרבה שהיתה למשיב בקשר לניהול העזבון. הענין כולו מסור לשיקול ביהמ"ש הדן בדבר ולפי הנתונים לא הפריז ביהמ"ש המחוזי בסכום שקבע.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. 21.1.76).
ב.ר.ע. 2/76 - הרלו את ג'ונס נגד החברה הכללית לשווק ברזל בע"מ
*סדר דין מקוצר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערערת הגישה נגד המשיבה תובענה בסדר דין מקוצר על יסוד חוזה שבין הצדדים וביהמ"ש המחוזי אישר את מסקנת הרשם שיש למחוק את הכותרת בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו על כך שבתובענה תובעת המערערת גם לירה אחת לכל דולר שיועבר אל מחוץ לישראל לידיה, ולתביעה זו לא מצא סימוכין לא בחוזה ולא בחוק ועל כן אין לדון בענין בסדר דין מקוצר. הערעור על כך נתקבל. התוספת של לירה לדולר צריכה המערערת לשלם לאוצר המדינה ואישור רשמי על כך הוגש לביהמ"ש, כך שהתוספת אינה אלא חלק מן הנזק שגרם עקב הפרת החוזה המשמשת עילה לתביעה והיא תביעה על סכום קצוב שבאה מכח חוזה שיש עליו ראיה בכתב.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ו. קלימובסקי למבקשת, עו"ד ד. פוטשבוצקי למשיבה. 3.2.76).
ב.ר.ע. 277/75 - נאור פוגל נגד יעקב כלפון ואח'
*תיקון כתב תביעה לאחר מתן רשות להתגונן והגשת תביעה שכנגד.219 (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיבים הגישו נגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר והלה קיבל רשות להתגונן כשהתצהיר משמש כתב הגנה. בקשת המערער להגיש תביעה שכנגד נדחתה. עתה קיבלו המשיבים רשות לתקן כתב תביעתם והוסיפו טענה עובדתית וטענה משפטית. הרשם שהרשה את התיקון הוסיף כי "כל הטענות שהוספו נחשבות כמוכחשות". המערער לא הסתפק בכך והגיש כתב הגנה משלו וגם תביעה שכנגד. הרשם, והשופט בערעור, מחקו את כתב ההגנה ואת התביעה
שכנגד והערעור על כך נתקבל. משניתנה לנתבע רשות להתגונן אין עוד לכותרת "בסדר דין מקוצר" זכות קיום כי אין עוד דיון מקוצר ועל כן נוהגים דיני הדיון הרגיל. אם מתקנים עתה את פרשת התביעה, יכול הנתבע להגיש כתב הגנה חדש כמו בדיון רגיל מבלי להיות זקוק לרשות ביהמ"ש, יכול הוא להתגונן כנגד התביעה כולה ולא רק בכל הנוגע לתיקון, יכול הנתבע בהגנתו החדשה לטעון כנגד התביעה המקורית טענות שלא בא זכרן בהגנתו המקורית, וזכאי הוא גם להגיש תביעה שכנגד אף על פי שלא טען מאומה בנדון זה בהגנתו המקורית.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. פוגל למבקש, עו"ד ש. שפיר למשיבים. 29.1.76).
ב"ש 12/76 - אורי מועלם ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בשתי בקשות נפרדות הנוגעות לשני עוררים, בקשו העוררים לבטל את החלטות בתי המשפט המחוזי לעצור אותם עד לסיום ההליכים. העררים נדחו. בשני המקרים מדובר בעבירת סמים ובשני המקרים היו העוררים משוחררים בערובה בגין עבירת סמים קודמת שבה הואשם כל אחד מהם והחשד של ביצוע העבירה השניה מתייחס לתקופה שבה היו משוחררים בערובה. על כן אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני : הנשיא אגרנט. 27.1.76).
ב"ש 28/76 - אליהו אברג'יל נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
האישום שהוגש נגד העורר מעורר מעצם טיבו חשש של התערבות פסולה בהליכי השיפוט. הכלל הוא שמי שהואשם בעבירה של נסיון השפעה ושל הטרדה ואיום על עדים, או על מתלוננים, דינו להעצר עד אשר יוכרע דינו. אמנם יכולים להיות יוצאים מן הכלל, אך בעניננו אין עילה סבירה להתערבות בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד בן אפרים לעורר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 30.1.76).
ב"ש 22/76 - מרדכי גולדשטיין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
בשים לב לאופין האלים של העבירות המיוחסות למבקש, עבירות של סחיטה באיומים, גרימת נזק לרכוש ונסיון להשפיע על אדם בדרך של איומים לחזור בו מהודעה שמסר במשטרה, ולנוכח נפוצותן של עבירות כאלה בזמן האחרון, ומכיון שיש בתיק המשטרה עדויות מפלילות בגין העבירות הנדונות, אין הצדקה להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה לעצור את העורר עד לסיום ההליכים נגדו. זאת חרף גילו הצעיר והעובדה שאין לעורר הרשעות קודמות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ג. רווה לעורר, עו"ד גב' בניש למשיבה. 27.1.76).
ב"ש 18/76 - אברהם נעמן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
אין מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה שציוה על מעצר העורר לתקופה של 15 יום. העורר חשוד במעשי סחיטה ואיומים, עבירה המעוררת חששות של נסיונות השפעה והפחדה על עדים. העובדה שחברו של העורר, החשוד בשותפות לעבירותיו, לא נעצר אין בה עילה סבירה לשחרר את העורר.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד פלד לעורר, עו"ד מישייקר למשיבה. 23.1.76).
ע.א. 582/75 - ברוך שיטרית נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים
*תביעת נכות עקב שרות בצה"ל (הערעור נדחה).
התעוררה שאלה אם אירוע מסוים שאירע בצה"ל למערער היה בו כדי לגרום להתפרצות מחלת הסכרת ארבעה חודשים לאחר האירוע. הרופא מטעם
המשיב השיב על כך בשלילה, רופא מטעם המערער השיב על כך בחיוב, קצין התגמולים וועדת הערעורים קיבלו את חוות דעתו של הרופא מטעם המשיב והערעור על כך נדחה. הועדה היתה רשאית להעדיף את חוות דעתו של רופא אחד על זו של חברו ואין כאן הבדל בין שתי אסכולות אלא חילוקי דיעות בין שני רופאים ביחס לאירוע מסוים ובהשפעתו. המדובר הוא בשאלה עובדתית שאין ביהמ"ש העליון מוסמך להתערב בה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. רוזין למערער. 1.2.76).
ע.א. 203/75 - אוחיון לוי נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב שרות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער חלה לפני התגיסותו לצה"ל במחלה מסוימת ובהיותו בצה"ל עלה רכבו על מוקש והמחלה הופיעה שוב חודשים מספר לאחר מכן. הוא הגיש בקשה להכיר בו כזכאי לנכות אך המשיב דחה את התביעה באשר לפי חוות הדעת הרפואיות לא אירעה ולא החמירה המחלה עקב השירות הצבאי. המערער הביא חוות דעת רפואית נוגדת והמשיב וכן הועדה הוסיפו ועמדו על ההחלטה שלא להכיר בנכותו של המערער. הערעור על כך נדחה. אין להחיל על עניננו את הלכת בוסאני המתייחסת לפלוגתא בין שתי אסכולות רפואיות. במקרה בוסאני התגייס החייל במצב בריאות תקין ותוך כדי שירות הופיעו הסימפטומים של מחלתו ואז היתה הפלוגתא מהו הגורם העשוי להביא להתפרצותה של המחלה, אם רק מקרה יוצא דופן כגון חבלה רצינית או גם תנאי חיים קשים. במקרה דנא המערער סבל ממחלתו מהיותו בן 12, ועד לגיוסו היה בטיפול מתמיד. לא היתה כאן פלוגתא רפואית אשר המדע טרם הגיע בה לאחידות דיעות, אלא שאלה עובדתית המתייחסת למערער בלבד.
(בפני השופטים: מני, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. מן למערער, עו"ד מ. נאור למשיב. 14.1.76).
ע.א. 705/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד צבי ברגר
*קשר סיבתי" בתביעת תגמולים עקב רדיפות הנאצים (הדיון הוחזר לועדה).
הרשות המוסמכת דחתה תביעת המשלב להכיר במחלת העצבים שלו כנכות שבאה לו עקב הרדיפות שנרדף ע"י הנאצים, ועדת העררים החליטה להכיר במחלה כנובעת מהרדיפות והדיון הוחזר לועדה לדיון מחדש. הרשות המוסמכת טענה שהמשיב לא יצא ידי חובת הראיה המוטלת עליו באשר לא הוכיח שקיים קשר סיבתי בין המחלה הנוירוזית שהוא טוען לה לבין הרדיפות. על כך שתי תשובות בפי המשיב: טענה משפטית והיא שלפי החוק הגרמני, הקובע בכגון דא גם אצלנו, יוצא התובע ידי חובתו אם הוא מוכיח שהקשר הסיבתי בין נזקי הגוף לבין הרדיפות הינו מסתבר; וטענה עובדתית שבמחלה כמו נוירוזיז אין בעובדה שהמשיב לא נזקק במשך שנים ארוכות לטיפול רפואי כדי להעלות או להוריד בשאלה מתי מחלה זו פרצה לראשונה. שתי הטענות יש לקבל. אשר לקשר הסיבתי, מטבע הדברים שברוב המקרים אין להוכיח את הקשר בודאות גמורה, והנכה יוצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו אם הוא מוכיח שלא סבל ממחלתו לפני הרדיפות ונמצא סובל ממנה לאחריה. אשר לטיפול הרפואי - המשיב נזקק לטיפול רק ב- 1973 ויש לקבל את הסברו כי הוא מתגורר במושב עובדים ועל כן לא רצה להזקק לטיפול פסיכיאטרי אלא רק כאשר הגיעו מים עד נפש. ברם, מכיון שהמשיב גם לא הביא ראיות אימתי החלה המחלה להתגלות אצלו, וכן שהיה בריא לפני הרדיפות, ומהם סממני מחלתו, יש להחזיר את התיק לועדה כדי לשמוע ראיות בנדון.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד א. אוחיון למשיב. 3.2.76).
ע.א. 449/74 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם לאשתו סכום מזונות של 500 לירות לחודש, ומשהוברר לו כי אשתו עובדת ביקש לבטל את החיוב. בביהמ"ש התברר כי האשה מרויחה כ-600 לירות לחודש וכי היא עובדת למרות בריאותה הרופפת באשר בעלה מפגר בתשלום המזונות. המערער מרויח 2,000 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו לביטול החיוב בקבעו כי שני הסכומים ביחד שיש לאשה אינם מעבר לצרכיה וביכולתו של הבעל לעמוד בחיוב המוטל עליו. ערעורו של המערער נדחה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. סובול למערער, עו"ד ה. ורסנו למשיבה. 20.1.76).
ע.א. 524/74 - רשם המקרקעין ת"א נגד יגאל וינר ואח'
*אגרת רישום מקרקעין שנדחתה - אם מהווה שעבוד על הקרקע (הערעור נדחה).
בשנת 1968 נמכרו מקרקעין לחברה שנהנתה מהקלות לפי חוק עידוד השקעות הון וביניהן גם דחיית אגרת רישום עפ"י פקודת העברת קרקעות. אי לכך נדחתה גביית אגרת הרישום לחמש שנים והערה על כך נרשמה בפנקס המקרקעין. בינתיים ניתן צו לכינוס נכסים לגבי החברה והתעוררה השאלה אם האגרות שתשלומן נדחה הן שעבוד על המקרקעין לטובת המדינה, או שהן מהוות חוב רגיל של החברה ואין מקום לעכב כיום רישום עיסקה נוספת במקרקעין הנדונים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוב אינו חוב רגיל והערעור על כך נדחה. סעיף 14 לפקודת העברת קרקעות, שהיתה בתוקף בזמן ההעברה,הקובע כי דחיית תשלום אגרה גוררת שעבוד על המקרקעין לגבי אותה אגרה, מתייחסלאגרה שתשלומה נדחה ע"י מנהל רישום המקרקעין, אך לא על תשלום אגרה שנדחה בתוקף החוק.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד הורוביץ למערער, עו"ד גב' הרוש למשיבים. 5.1.76).
ע.א. 457+458/74 - גבריאל ראש נגד ישראל מאיר ואח'
*שכ"ט בתביעת נזיקין (שורה של ערעורים - רוב הערעורים נדחו).
בהתנגשות שאירעה בין טנדר לבין קטנוע נפגע המערער שישב במושב האחורי של הקטנוע. נהג הקטנוע ונהג הטנדר גלגלו את האחריות איש על רעהו וכן חברות הביטוח שלהם. אי לכך הגיש המערער תביעות נגד שני הנהגים וחברות הביטוח שלהם. בביהמ"ש המחוזי נקבע כי המערער סובל מנכות של 23.5 אחוז וביהמ"ש פסק סכומי פיצויים המסתכמים ב- 132 אלף לירות. ערעורו של המערער על הסכומים שנפסקו וערעורים נגדיים בענין זה נדחו. בתשלום סכום הפיצויים חייב ביהמ"ש את נהג הטנדר בלבד והערעור על קביעה זו נדחה אף הוא. אשר להוצאות, חייב ביהמ"ש המחוזי את הנתבעים שחוייבו לשלם למערערים שכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ל"י ואילו את המערער חייב לשלם לנתבעים שזכו סכום של 15,000 ל"י. המערער טען כי עפ"י התעריף המינימלי שהוא 12.5 אחוז מגיע לו שכ"ט בסכום יותר גבוה, ואילו באשר להוצאות שהוא צריך לשלם התעריף הוא שלושה אחוז מסכום התביעה ועל כן הסכום שנפסק גבוה פי שתיים וחצי. לענין זה קבע ביהמ"ש העליון כי הסכום של 12,000 ל"י אמנם נמוך ואולם אין ביהמ"ש נוטה להתערב בפסיקת הוצאות משפט. מאידך הסכום שנפסק לטובת הנתבעים שזכו במשפט מוגזם במידה כזו שיש להעמידו על סך של 6,000 לירות בלבד. כמו כן קיבל ביהמ"ש את טענת המערער כי יש לחייב את הנתבעים שהפסידו במשפט לשלם את הוצאות המשפט לנתבעים שזכו. היתה הצדקה לתובע לתבוע את שני הנהגים באשר כל אחד מהם ניסה להטיל את מלוא האשמה על השני ועל כן על הנתבעים שהפסידו לשאת בהוצאות הנתבעים שזכו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. ויינברג לתובע, עוה"ד י. קנה לנהג הטנדר, עו"ד ש. ילינק לנהג הקטנוע. 20.1.76).
ע.א. 542/74 - רונית ורניק ואח' נגד ד"ר פני קאופמן ואח'
*טענת צוואה בעל פה (הערעור נדחה).
המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי בקשה לקיום שתי צוואות של המנוחה רוזה מרקשייר, אחת צוואה בעדים ואחת צוואה בע"פ. בצוואה בעדים ציותה המנוחה מחצית הדירה שהיתה שייכת לה למערערים וביהמ"ש קיים צוואה זו בהעדר התנגדות. לצוואה בע"פ היתה התנגדות מאת יורשי המנוחה עפ"י דין, והיא לא קויימה ע"י ביהמ"ש והערעור על כך נדחה. הצוואה בע"פ נערכה בשנת 1971, המנוחה נפטרה בשנת 1973, בין שני התאריכים הופיעה המנוחה בביהמ"ש וביקשה למנות את אבי המערערים כאפוטרופוס עליה. הצוואה בע"פ אינה עומדת בשום מבחן מהמבחנים הדרושים לפי סעיף 23 לחוק הירושה. כאשר נעשתה הצוואה בע"פ לא היתה המצווה שכיב מרע ולא ראתה את עצמה מול פני המוות; שנה לאחר מכן עתרה לביהמ"ש לענין מינוי אפוטרופוס עליה ועל שום מה לא פנתה לעו"ד שיערוך בשבילה צוואה בכתב; אם אמנם רצתה לצוות למערערים את כל רכושה מדוע עשתה זאת באופן חלקי בצוואה בכתב; זכרון הדברים על דברי המצווה לא נרשם סמוך לזמן אמירתם אלא לאחר כשנתיים; עפ"י סעיף 23 (ג) צוואה בע"פ בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה ועל כן אפילו היו כאן נסיבות שהצדיקו עשיית צוואה בע"פ בסוף שנת 1971 בטלה הצוואה מאליה כעבור חודש ימים.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד א. רונן וא. קצבורג למערערים, עו"ד מ. ארגוב למשיבים. 11.1.76).
ע.א. 371/75 - נפתלי אורבך נגד פנחס שויצר
*טענת כשלון תמורה
(הערעור נדחה).
המשיב רכש דירה בחברה בשם יניב שהמערער הוא מנהל שלה. על חשבון הרכישה שילם המשיב 40,000 ל"י. חמישה ימים לאחר חתימת זכרון הדברים נעשה הסכם אחר בין החברה ובין המשיב שבו בוטלה העיסקה הקודמת והחברה התחייבה להחזיר למשיב את כספו. באחד מסעיפי ההסכם נאמר כי "הסכם זה מותנה בפרעון של השיק בסך 40,000 ל"י" והכוונה לשיק שהמערער חתם עליו אישית ומסר אותו למשיב. המערער לא פרע את השיק, המשיב הגיש בקשה לביצוע לפי סעיף 81 (א) לחוק ההוצל"פ, ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות מצד המערער והערעור על כך נדחה. למעשה העלה המערער שתי טענות כנגד התביעה. כי לא קיבל תמורה, מפני שהעיסקה נעשתה ע"י החברה ולא על ידו; כי הסכם הביטול בוטל כליל באשר לפיו יהיה תוקף לביטול רק עם פרעון השיק ומכיון שהשיק לא נפרע בוטל הסכם הביטול והרי נכשלה התמורה כליל. את הטענה הראשונה אין לקבל שכן אפילו היה החוב חובה של החברה קיבל על עצמו המערער אחריות לפרעון כמטיב לחברה, והמשיב הוא אוחז בשיק בעד ערך לפי סעיף 26 לחוק השטרות, דהיינו תמורת הסכמתו לביטול עיסקת המכר שעשה עם החברה. אשר לטענה כי ברגע שהשיק לא נפרע בטל הסכם הביטול ותמורת השיק נכשלה - אין לאמר כי עפ"י סעיף זה היתה למערער הברירה שלא לשלם את השיק בזמן פרעונו. עפ"י הסכם הביטול ניתן השיק למשיב כפרעון על תנאי שהשיק ישולם ביום פרעונו, ואם לא ישולם, הברירה תהיה בידי המשיב לחזור ולתבוע את זכויותיו לפי זכרון הדברים. אין ללמוד מזה שתשלום השיק תלוי ברצונו הטוב של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. אופיר למערער, עו"ד י. בן-זאב למשיב. 8.1.76).
בתוכן
* ע.א. 434/74 - ..............................210 ─ * פיטורי מנהל חברה.
─ * השתק עקב התנהגות.
─* ע.א. 420/75 - ...................................210 ─ * חיוב עו"ד בנזק עקב טיפול רשלני.
─* ע.א. 598/75 - ...........................211 ─ * צוואה הדדית ויורש אחר יורש.
─ * טענת טעות של המצווה.
─* ע.א. 206/75 - ............................212 ─ * טענת שיהוי בתביעה שיסודה בדין.
─ * דחיית תביעה כקנטרנית.
─* ע.א. 22/75 - ........................213 ─ * אחריות הדדית של שני מזיקים.
─ * אחוז נכות והשלכתו על פיצויי הפסד השתכרות.
─* ע.א. 46/75 - .......................214 ─ * אחריות המדינה לגניבות מתוך משאית שהושארה במוצב בסיני.
─* ע.א. 531/74 - .........................215 ─ * אחוז נכות והשלכתו על פיצויי הפסד השתכרות.
─* ד.נ. 17/76 - .....................................216 ─ * אישור בימ"ש למכירת מקרקעין של קטין וביטול האישור.
─* ע.פ. 450/75 - חומרת העונש (גניבת רכב וגרימת חבלה והפקרה)................216 ─* ע.פ. 568/75 + 567/75 - חומרת העונש (התפרצויות)..........................217 ─* ע.פ. 417+473/75 - הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש........................217 ─* ב"ש 292/75 - הארכת מועד................................................217 ─* ב.ר.ע. 271/75 - אי מתן צו מניעה זמני....................................217 ─* ב.ר.ע. 25/76 - מחיקה על הסף............................................218 ─* ב.ר.ע. 270/75 - אי מתן צו מניעה זמני....................................218 ─* ב.ר.ע. 276/75 - דחיית תביעה שכנגד.......................................218 ─* ב.ר.ע. 272/75 - הבאת ראיות מפריכות......................................219 ─* ע.א. 225/74 + 124/75 - גובה שכ"ט של מנהל עזבון..........................219 ─* ב.ר.ע. 2/76 - סדר דין מקוצר...........................................219 ─* ב.ר.ע. 277/75 - תיקון כתב תביעה לאחר מתן רשות להתגונן והגשת תביעה שכנגד.219 ─* ב"ש 12/76 - שחרור בערובה................................................220 ─* ב"ש 28/76 - שחרור בערובה................................................220 ─* ב"ש 22/76 - שחרור בערובה................................................220 ─* ב"ש 18/76 - שחרור בערובה................................................220 ─* ע.א. 582/75 - תביעת נכות עקב שרות בצה"ל.................................220 ─* ע.א. 203/75 - תביעת נכות עקב שרות בצה"ל.................................221 ─* ע.א. 705/75 - "קשר סיבתי" בתביעת תגמולים עקב רדיפות הנאצים..............221 ─* ע.א. 449/74 - מזונות....................................................222 ─* ע.א. 524/74 - אגרת רישום מקרקעין שנדחתה - אם מהווה שעבוד על הקרקע.......222 ─* ע.א. 457+458/74 - שכ"ט בתביעת נזיקין....................................222 ─* ע.א. 542/74 - טענת צוואה בעל פה.........................................223 ─* ע.א. 371/75 - טענת כשלון תמורה..........................................223 ─
─
─