תקציר סביר כרך י' חוברת 16

בג"צ 486/75 - התאחדות בעלי בתים בת"א ואח' נגד ממשלת ישראל

*דמי שכירות יסודיים" בחוק הגנת הדייר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)

העובדות:
בתקנות הגנת הדייר תשל"ה נקבעו בסעיף 1 תוספת של 44 אחוז לדמי השכירות ודמי השכירותהמקסימליים בדירה, ונקבע שוב שהיחס בין דמי השכירות המגיעים עפ"י התקנות החדשות לבין סכומי המקסימום לא יעלה על היחס הקבוע בסעיף 46 לחוק; בסעיף 2 של התקנות נקבע כי "דמי השכירות היסודיים של דירה יהיו כדמי שכירות שהשתלמו בעדה ערב תחילתן של תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות) תשל"ג- 1973". הפירוש של תקנה 2 כפי שהמדינה טענה לו, היה כי בסעיף זה שונו לראשונה דמי השכירות היסודיים של דירה ולפירוש זה השלכה על סעיף 47 לחוק הגנת הדייר הקובע הדרגתיות של העלאת שכר הדירה שלפיו "הדייר לא יוסיף בשנה אחת יותר משליש על דמי השכירות היסודיים". נגד תקפותה של תקנה 2 עתרו המבקשים.
החלטה - השופט שמגר:
א. המחוקק השתמש במונח "דמי שכירות יסודיים" בהקשרים שונים כאשר הוחק החוק ב- 1971. לצורך סעיף 47 כוללים דמי השכירות היסודיים תדיר גם אותם סכומים שנוספו ע"י התקנות המשנות במשך השנים. בסעיף 47 הנ"ל מתכוון המחוקק לאמר כי כל אימת שיועלו מחדש דמי השכירות הרי בשנה הראשונה לא יוסיף הדייר יותר משליש של דמי השכירות שהשתלמו ערב אותה העלאה. מאידך לצורך היחס היציב שבין שכה"ד המשתלם לבין המקסימום בהשוואה ליחס שנקבע בחוק, התכוון לדמי השכירות היסודיים כהגדרתם בחוק ללא שינויים מעת לעת.
ב. אין יסוד לגירסתה של המדינה שלפיה משנה תקנה 2 לתקנות תשל"ה לראשונה את דמי השכירות היסודיים. אלו שונו כבר, כאמור, בתשל"ג ובתשל"ד, שכן כל תוספת לדמי השכירות היא בגדר שינוי של דמי השכירות היסודיים. תקנה 2 הנ"ל רק חוזרת על הקביעה שבתקנות תשל"ג ותשל"ד לענין דמי השכירות היסודיים לצורך הסיפא של סעיף 46 בכל הנוגע ליחס היציב בין דמי השכירות היסודיים לבין המקסימום.

(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי עו"ד א. ולדמן למבקשים, עו"ד מ. חשין למשיבה).

ע.ל.ע. 4/75 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בת"א

*פרסומת עצמית של עו"ד.
(ערעור על פס"ד ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (השופטים: שכטר, חלד ואלמוג) בתיק ב"ד 11/74 - הערעור נדחה)

העובדות:
בעתון "ידיעות אחרונות" הופיעה כתבה הנוגעת למערער ובה מסופר על הופעותיו המשפטיות של המערער בענינים הנוגעים לזכויות האשה, וצויין כי המערער לוחם למען העקרון של נישואין אזרחיים, מסדיר נישואי מקסיקו רבים בהיותו יועץ משפטי של שגרירות מקסיקו בישראל, וכן כי טיפל בכחמש מאות משפטי אישות סבוכים אשר בחלק גדול מהם הצליח. בכתבה גם צורפה תמונתו של המערער. המערער העיד כי הסכים להתראיין מחשש כי החומר יפורסם בין כה וכה מבלי
שהכותבת תקבל מידע מדויק על השקפותיו של המערער ותסלף את דמותו הציבורית. ביה"ד קבע כי המערער עבר עבירת אתיקה וגזר עונש של אזהרה, פרסום פסה"ד ללא ציון שמו של המערער, ותשלום הוצאות ללשכה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. מחוקק המשנה לא חרג מסמכותו כאשר בכלל 16 של כללי לשכת עורכי-הדין, יצר את ההנחה לצורך הכלל 15, של כוונה להתפרסם כעוסק בעריכת דין. יכול היה מחוקק המשנה לקבוע לצורך עבירות משמעתיות הנחות שבעובדה הניתנות לסתירה.
ב. כלל 15 (1) מתייחס לפעולות של פרסומת וכלל זה דורש יסוד של הלך רוח, היינו מחשבה פלילית אצל עושה הפעולה האסורה. לענין זה אין צורך בכוונה ספציפית המכוונת אך ורק להשגת המטרה האמורה, אלא די בהלך רוח של לא איכפתיות אם אמנם תצמח התוצאה של הפרסומת מן הפעולה. בכלל 15 (2) המתייחס לפרסומת שיש בה תחרות בלתי הוגנת בעורכי דין אחרים, או רכישת לקוחות בדרך שאינה הולמת את המקצוע, המבחן הוא אובייקטיבי.
ג. בעניננו, כאשר קוראים על המערער כי טיפל בכחמש מאות תיקים של עניני אישות סבוכים, שהוא מסדיר לישראלים רבים נישואי מקסיקו, היינו נישואים אזרחיים באמצעות הדאר, הרי שאין ספק שיש בדברים אלה משום פרסומת. יתר על כן, העובדות שהוכחו מגלות עבירות על כלל 15 (2), דהיינו התחרות בלתי הוגנת בחבריו למקצוע של המערער, וכאן מספיק המבחן האובייקטיבי.
ד. לטענת המערער שלא הוא יזם את הפרסום הרי התשובה לכך היא שהכלל 15 אוסר לא רק פרסומת יזומה ע"י עוה"ד.

(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי המערער לעצמו, עו"ד א. הררי למשיב. 10.2.76).

ע.פ. 541/75 - מרדכי סלברמן וצבי קאופמן נגד מדינת ישראל

*קשירת קשר לשריפת מסעדה ערבית.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נתן) בת.פ. 239/75 - הערעורים נדחו)

העובדות:
המערערים הורשעו בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, של הצתת בית קפה ערבי בעיר העתיקה בירושלים בתור פעולת טירור נגדית. הראשון נדון ל- 8 חדשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר עלתנאי, והשני ל- 6 חדשים מאסר בפועל ו- 12 חדשים מאסר על תנאי. המערער הראשון מערער על חומרת העונש, והמערער השני מערער על הרשעתו.
החלטה - השופט שמגר:
א. לענין ערעורו של המערער השני (קאופמן) - ביהמ"ש יכול היה לסמוך על עדויותיהם של השותפים לעבירה ולברור ולאבחן בין חלקים מסוימים של העדויות, לקבל דברים מסוימים ולדחות אחרים וכן להסתייע בעדויות שונות אחרות, ובכלל אלה הודעתו של מערער זה בפני שוטר, ועל יסוד כל הראיות לבסס את מסקנתו בדבר קיום הקשר וחלקו של המערער בקשר זה.
ב. לענין מהימנות הראיות השונות - בימ"ש שלערעור אינו נוהג להתערב במימצאים ובמסקנות של הערכאה ששמעה את העדים וזאת גם כאשר הערכאה הראשונה בחרה לאבחן בין חלקים שונים של העדויות, מלאכת הסינון והבירור היא מלאכתו של ביהמ"ש השומע את העד ואין להתערב בכגון דא אלא בנסיבות יוצאות דופן כאשר הפסול של המסקנה גלוי וברור על פניו.
ג. ניתן היה לסמוך על עדות השוטר שבפניו מסר הנאשם הודעה מחוץ לכתלי ביהמ"ש. הודעה כזו ניתן להגיש ע"י רישום העדות וכן ע"י עדות בע"פ על תוכנה. ביהמ"ש השומע את העדות אשר בה מובא תאור של הדברים המצוטטים מפיו של הנאשם, הוא המחליט כמקובל על מהימנותה ומשקלה של העדות ובין היתר אם אכן נאמרו הדברים ע"י הנאשם.
ד. עבירת הקשר נוצרת כאשר שניים מסכימים על ביצוע מעשה בלתי חוקי במועד כלשהו בעתיד. אין צורך בביצוע המעשה שיהא בו משום מימוש הלכה למעשה של מפגש הרצונות שבא לידי ביטוי בקשר עצמו. השאלה היא אם הובאו ראיות מספיקות כי אכן נקשר הקשר, וכדי לענות תשובה חיובית על כך רשאי ביהמ"ש להסיק גם מפעולות המאוחרות לקשר הבאות להצביע על אשר הוסכם קודם לכן.
ה. כאשר נקשר קשר נחשב אדם לשותף לעבירה זו גם אם לאחר מכן לא ביצע הלכה למעשה את הפעולה המתוכננת. חלוקת תפקידים בין המבצעים, כאשר האחד מבצע במישרין ובעצמו את המטרה הבלתי חוקית והשני נוכח כדי לשמור וכדי לסייע, אין בה כדי לפטור את השני מאחריות פלילית לקשר גופו.
השופט י. כהן:
לענין ערעורו של סלברמן - ענינו של זה ערעור על חומרת העונש ויש לדחותו. על אף הנסיבות המקילות אין להמנע משליחתו של המערער לבית הכלא כדי להשלים את תקופת מאסרו לאחר שכבר ישב ארבעה חדשים במעצר לפני מתן גזר הדין. אמנם למערער אין הרשעות קודמות והוא עשה מעשה שטות חובבני, אך מעשה שטות זה יכול היה לגרום לתוצאות רציניות ביותר. מדובר כאן בקשר לבצע הצתה של בית קפה בעיר העתיקה ואין להרבות דברים על חומרת מעשה זה.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי עו"ד ינובסקי לסלברמן, עו"ד ש. תוסיה כהן לקאופמן, עו"ד בניש למשיבה. 12.2.76).

ע.פ. 216/75 - ראובן תמיר נגד מדינת ישראל

*הראיות הנסיבתיות הדרושות להרשעה בשוחד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 74/72 - הערעור נתקבל)

העובדות:
המערער היה מרכז ועדת ביצוע של החברה לפתוח מזרח ירושלים העוסקת בין היתר במכירת מקרקעין בימין משה לרוכשים, ובין היתר טיפל במכירת קרקע ליהודי בשם סגל מארה"ב. לאחר סיום העיסקה מימן סגל כרטיסי נסיעה לארה"ב למערער ולבנו ושם אירח אותם וערך להם סיורים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של לקיחת שוחד, בציינו כי בהרבה מקרים מן הנמנע להסיק, על סמך עדות ישירה, כי המתת היה בעד פעולה הקשורה בתפקידו הרשמי של הנאשם, אך כי ניתן לעשות כן מתוך הנסיבות. בעניננו, הנסיבות בהן ניתנו כרטיסי נסיעה לנאשם, מוליכותלמסקנה כי הם ניתנו עבור כלל הפעולות שעשה הנאשם בתוקף תפקידו לשם הקצאת מגרש לסגל. עם זאת ציין ביהמ"ש כי אין כל הוכחה כי הנאשם חרג מן המקובל לטובת סגל, ואולם אין זה תנאי הכרחי להווצרות העבירה של שוחד. על כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. לפי החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות שוחד) מצריכה עבירת השוחד שהמתת היה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו של הנאשם". קיומו של יסוד "הבעד" הוא הכרחי. פירושו של דבר שחייב להיות קשר בין הפעולה לבין המתת מבחינת הקשר בין סיבה לתוצאה.
ב. כשרוצים להוכיח עבירת שוחד ע"י ראיות נסיבתיות, חייבות אלה להצביע באורח חד משמעי על המסקנה שהלה ביצע את העבירה, שאם לא כן לא יצאה התביעה ידי חובת ההוכחה אפילו לכאורה. במקרה כזה, העובדה כי הסנגוריה לא הביאה ראיות או שראיותיה לא היו מהימנות, אין בה כדי למלא את החסר בראיותיה הנסיבתיות של הקטגוריה.
ג. כדי שהראיות הנסיבתיות יצדיקו הרשעה בלקיחת שוחד, צריך שיהיו חזקות במשקלן המצטבר, ולא די בכך שבכוחן יהיה להעלות חשד גרידא בכוון המימצא של לקיחת שוחד. בעניננו כל הראיות הנסיבתיות: סמיכות הפרשיות בין המתת לבין אישור העיסקה; העובדה שמדובר בסכום גבוה שאף עשירים אינם מפזרים סתם ככה; שההסבר שנתן המערער אינו ראוי לאימון; כי מלבד הקשר בעניני העסק הנ"ל לא היה כל קשר בין הנאשם לבין סגל וכו', כל אלה אינן מצביעות בהכרח על לקיחת השוחד. לכל היותר מעלות העובדות הנ"ל חשד על קשר סיבתי בין המתת לבין פעולות המערער אך חשד בלבד אינו מספיק.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, בייסקי עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 8.2.76).

ע.א. 716/75 - פלוני נגד פלוני

*מחיקה על הסף של תביעת מזונות של קטין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט טירקל) בתיק מ.א. 45/75 - הערעור נתקבל)

החלטה - השופט עציוני:
א. כאשר מדובר בתביעת מזונות של קטין על ביהמ"ש לנהוג בזהירות יתר בבואו למחוק תביעה על הסף. דחייה כזו תבוא כאשר ביהמ"ש משוכנע כי בדיון לגופו של ענין תדחה התביעה מחוסר עילה באופן ודאי. בתביעת מזונות, כשביהמ"ש רואה עצמו מחוייב להשתדל לשמור על האינטרסים של הקטין, יש לאפשר תיקון כתב התביעה באופן שלא יהיה צורך למחוק אותה ושהאינטרסים של הקטין לא ייפגעו.
ב. כאשר האם, בהסכם גירושין, מתחייבת בשם הקטין לסכום מסוים של מזונות, ואחר כך בתביעה חדשה היא מציינת כי לא דאגה לטובתו של הקטין, אלא רצתה לפתור את בעיות הגירושין שלה, לא די בכך שביהמ"ש ימנה את האם שתמנה אפוטרופוס מיוחד כדי לייצג את תביעת הקטין, אלא על ביהמ"ש למנות אפוטרופוס לשעה לצורך תביעת המזונות.
ג. כאשר ביהמ"ש מאשר פשרה בין ההורים ונותן לה תוקף של פס"ד אין הוא חייב לכתוב בפסה"ד שההסכם הוא לטובת הקטין. אם כי רצוי שביהמ"ש יביע את דעתו שההסכם
הוא לטובת הקטין. כשביהמ"ש נותן תוקף של פס"ד להסכם פשרה, הרי בכך ממילא הוא מחווה את דעתו שההסכם הוא לטובת הקטין.
ד. בעניני מזונות חלוף הזמן של כשנה וחצי, כמו במקרה שלפנינו, גדילתו של הילד, ובודאי נסיבות מיוחדות נוספות, מצדיקים בדיקה מחדש של ההסכם שהיה בזמנו לטובתו של קטין.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, שרשבסקי עו"ד ע. שיאון למערער, עו"ד ש. גדות למשיב. 15.2.76).

ע.א. 494/74 - חברת בית חשמונאים... בע"מ נגד דוד אהרוני ואח'

*מצג שוא הנובע מאי גילוי כל הפרטים בעשיית חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט גביזון) בת.א. 1716/70 - הערעור נדחה ברוב דעות)

העובדות:
המשיבים רכשו מהמערערות בשנת 1968 חנות בבית שהיה בבניתו. בהסכם נאמר כי הבית נבנה ע"י המערערת על מגרש שברחוב החשמונאים 95 והידוע כחלקה 34 בגוש פלוני. בסעיף 10 של ההסכם התחייבו המערערות שלא למכור ולא להרשות השימוש בכל חלק אחר של הבנין למטרת סטקיה... מסעדה", והובטח כי הגבלה זו תוכלל בכל החוזים של רוכשי יתר חלקי הבנין. עם השלמת בניית הבית פתחו בו המשיבים סטיקיה ולימים נפתחה בחלק אחר של הבנין מסעדה. אז הוברר למשיבים כי אותו חלק בנין בנוי על חלקה אחרת שמספרה 35 באותו גוש. החלקה שמספרה 35 שייכת לקבלן אחר, ולשם ניצול טוב יותר של שתי החלקות, וכנראה גם לפי הצעת העיריה, תוכנן הבית יחד עם הקבלן השני, נבנה בנין אחד על שתי החלקות, אותם פועלים בנו את כל הבית, ואף עשו חדר מדרגות אחד. המשיבים טענו כי עסקם נפגע ע"י המסעדה וכי נאלצו למכור את הסטיקיה, ותבעו מאת המערערות דמי נזק בסך 25 אלף לירות בגין הפרת תנאי מפורש בהסכם ולחילופין בגין מצג שוא. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי אכן גרמו המערערות למצג שוא עפ"י הנסיבות שבהן נעשתה העיסקה בין הצדדים, וחייב את המערערות בתשלום 15,000 ל"י דמי נזק. על כך הערעור.
החלטה השופט בייסקי (דעת הרוב):
א. המשיבים ראו במשך כל זמן הבניה, כי מוקם בנין אחד, בהסכם צויין כי הבית נבנה ברחוב חשמונאים 95 והיה יסוד לאמונתם כי התחייבות המוכרים מתייחסת למבנה כולו כפי שהוא נבנה. הנתבעים גרמו למצג שוא כלפי התובעים והביאו אותם לחשוב כי התנאי המגביל אמור בכל חלקי הבנין.
ב. מצג השוא האמור המיוחס למערערות, נובע משתיקתן ואי גילוי אוזני המשיבים כי ההתחייבות שלהן מצומצמת למחצית הבנין. כידוע אין שתיקה כשלעצמה יוצרת מצג שוא, וודאי לא מצג שוא בתרמית, אולם יש ובעת ההתקשרות אין נאמרים דברים שבנסיבות המקרה היה מקום לאמרם כדי שתתקבל תמונה שלמה של העובדות העשויות להשפיע על אחד הצדדים לאותה התקשרות, או על המחיר, ובמקרה כזה גם אי סיפור כל האמת מהווה מצג שוא.
ג. במקרה דנא מהווה שתיקת המערערות מצג שוא, שכן דרישת המשיבים לכלול בהסכם את ההתחייבות האמורה, לא הותירה כל ספק כי הקונים מייחסים חשיבות מיוחדת שבבנין
זה לא ייפתח עסק מתחרה, והמשיבים לא יכלו לדעת שהבנין מוקם על שתי חלקות, שכל אחת מהן היא בבעלות אחרת. במצב כזה חייבות היו המערערות להעמיד את המשיבים על העובדות לאמיתן.
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
לפי לשון הכתוב לא קיבלו המוכרים על עצמם התחייבות אלא לגבי הבנין שהם עצמם בונים על חלקה 34, למעט הבנין ששכנם בונה על חלקה 35. שתיקה ע"י צד להסכם איננה בדרך כלל מסוגלת ליצור מצג שוא. זה הכלל ויש יוצאים מן הכלל. כאשר אדם מגלה טפח ומכסה טפחיים בכוונה להטעות את בעל דברו לחשוב שהטפח הוא האמת כולה ואין זולתה, כי אז יש בכיסוי הטפחיים משום מצג שוא. אולם חוסר השלמות שבגילוי העובדות אינו לכשעצמו גורם למצג השוא. החובה לדבר ולגלות ולא לשתוק אינה מתעוררת אלא כשהניצג סומך על שלמותו ואמיתותו של מצג פלוני, וכשהמצג לוקה בחסר אין הוא אמת. אילו היו המוכרים מציגים עצמם כבונים כל המבנה היה בכך משום מצג שוא. אך הם לא הציגו את עצמם כך. הטעות של הקונים לא ניטעה בליבם ע"י המוכרים, לא על דרך של מצג שבדבור או במעשה ולא על דרך שבהעלמה ובשתיקה. טעותם נבעה ממחדלם שלהם עצמם שלא הקפידו לבדוק את גבולות החלקה 34 שלגביה קיבלו המערערים את התחייבותם.

(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, בייסקי עו"ד גב' נ. צפרירי למערערים, עו"ד א. הלר למשיבים. 3.2.76).

ע.א. 651/74 - גרשון חיים נגד חן מזור קטינה ואח'

*פיצויים בגין נשיכת כלב (הערעור נדחה).

המערער חוייב לשלם למשיבה, קטינה שהיתה ביום המקרה בת 20 חודש סכום של 13,000 ל"י וזאת בעקבות פציעתה על ידי כלבתו של המערער. הערעור על כך נדחה. ביום המקרה נסע המערער מן הקיבוץ והשאיר את כלבתו במקום ללא השגחה. הילדה נגעה בכלבה וזו התעצבנה ופצעה את הילדה. הכלבה היתה בדרך כלל שקטה ולא נשכה בעבר כך שאין לראותה כמועדת כמשמעותו בסעיף 40 לפקודת הנזיקין, אך המערער אחראי על פי דיני הרשלנות הכלליים, בשל חוסר שמירה מספקת בנסיבות הענין. הכלבה היתה מעוברת, ולפי עדות מומחה, כלבה במצב זה עצבנית ונוחה להתרגז, כך שהיה זה ממידת הסבירות שהמערער לא יעזוב אותה בלי אמצעי שמירה, יכול היה ביהמ"ש להסתמך על עדות מומחה בענין זה ולהעדיף עדות אחת על פני עדות אחרת.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מרצקי למערער, עו"ד בן-מנחם למשיבים. 12.2.76).

ע.פ. 677/75 - דוד יצחק נגד מדינת ישראל

*בקשה לפסילת שופט (הערעור נדחה).

המבקש הועמד לדין בפני שופט תעבורה בת"א והורשע בנהיגת רכב במהירות מופרזת. בערעור על ההרשעה בביהמ"ש המחוזי ניתן פס"ד שלפיו הוחזר הדין לביהמ"ש קמא כדי להזמין עד הגנה מסוים ולאחר שעד זה יעיד ישמע השופט את טענות בעלי הדין וישקול את הענין מחדש ויתן פס"ד חדש. משהוחזר הדין ביקש המערער כי השופט יפסול את עצמו, הלה דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. טענת המערער היא כי לאחר ששופט התעבורה, הרשיעו בהכרעת הדין, לא יוכל לדון באורח אובייקטיבי
בענינו. התשובה לטענה זו היא כי השופט קשור בהוראת ביהמ"ש המחוזי שעליו לשקול את הענין מחדש לאחר שמיעת העדות החדשה. יש להבין שביהמ"ש המחוזי היה בדעה שהשופט יוכל לשקול את העדות החדשה באורח אובייקטיבי ויקבע את מסקנתו על סמך הערכת מהימנות העדים, שאם לא כן היה מורה ביהמ"ש המחוזי שהמשפט יישמע בפני שופט אחר. אם סבר המערער שלא היה יסוד להחזיר את הדין לאותו שופט צריך היה לערער בקשר לענין זה בביהמ"ש העליון לאחר נטילת רשות.

(בפני: הנשיא אגרנט, עו"ד עמרמי למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 3.2.76).

ע.פ. 552/75 - משה יעקובוביץ נגד מדינת ישראל

*הרווח הסביר לפי חוק פיקוח על מצרכים (הערעור נדחה).

בתקופת מלחמת יום הכיפורים מכר המערער בשני מקרים ק"ג אורז במחיר 3.60 ל"י הק"ג והורשע בעבירה של מכירת מצרך בר-פיקוח במחיר שיש בו יותר מרווח סביר והוטל עליו קנס בסך 1000 ל"י. הערעור נדחה, בימ"ש השלום קבע כי המערער רכש את האורז במחיר 2.40 ל"י לק"ג ועל יסוד עדותו של איש משרד המסחר והתעשיה קבע כי הרווח הסביר במכירת מצרך כזה הינו 25 אחוז כך שצריך היה למכור את האורז במחיר של 3.45 ל"י הק"ג. לענין קביעת הרווח הסביר קבעו שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי כי בימ"ש השלום יכול היה לסמוך על דעתו של המומחה מטעם משרד המסחר והתעשיה ואילו שופט המיעוט סבר כי העד לא ביסס את דעתו על מחקר שווקים וכדומה ואין לקבל עדותו של נציג הרשות לענין זה. ביהמ"ש העליון, מפי השופט שמגר, ציין כי לא צדק שופט המיעוט, באשר העד לא העיד כאיש הרשות, אלא כעד מומחה ואין זה משנה מהיכן שאב המומחה את דעתו והשקפתו, אם ממחקר שווקים או ממידע ומידע שהפכוהו למומחה. ביהמ"ש ששמע את העד הוא הקובע אם דבריו אמינים ומשכנעים ואם ניתן לסמוך עליהם. לענין הרווח הסביר אין זה משנה מהו מחיר השוק אלא מה הוא היחס בין ההשקעה של המוכר המסוים והרווח אותו הוא מפיק. השופט ח. כהן הסכים והוסיף כי למעשה לא חלק המערער על גובה הרווח הסביר והמחלוקת היתה עובדתית באיזה מחיר רכש הוא את האורז. הוא העיר, כי אילו צריך היה לקבוע את שעור הרווח הסביר, נוטה היה לקבל את הטענה שאין להסתפק לשם כך בחוות דעתו של איש הרשות, הממונה על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד שפיר למערער, עו"ד גורני למשיבה. 12.2.76).

ע.א. 716/74 - מיארה שושנה נגד פוטשניק... בע"מ

*צו מניעה זמני (הערעור נתקבל).

המערערת תובעת מהמשיבה דירה שרכשה אצל המשיבה, וקיבלה צו מניעה זמני נגד מכירת הדירה, אך לאחר מכן ביטל ביהמ"ש המחוזי את צו המניעה הזמני והערעור על כך נתקבל. בדיון מוקדם למתן סעד זמני אין ביהמ"ש נכנס לשאלת מהימנות העדים ואין עליו להכריע בין הגירסאות של התובע והנתבע, אלא אם גירסת התובע מתמוטטת מיניה וביה בעליל, ולא נותר לה אחיזה של ממש בחומר הראיות המצוי בפניו. במקרה שלפנינו חומר הראיות שהובא לצורך צו המניעה הזמני, לא שולל את האפשרות שהתובע יזכה בתביעתו, והסעד הזמני דרוש כדי לשמור על המצב ולמנוע נזק שאינו ניתן לתיקון, בתביעה לביצוע בעין של חוזה למכירת דירה, הדבר החשוב מכל הוא למנוע מכירת הדירה לאחר, והנזק שעלול להגרם לתובע עולה לאין שעור על אי הנוחות הנגרמת לנתבע מבחינת הצו הזמני.

(בפני השופטים: ברנזון, שרשבסקי, בייסקי. החלטה - ברנזון. עו"ד א. אבריאל למערערת, עו"ד י. ישורון למשיבה. 3.2.76).

ע.א. 569/74 - קלמן גרינפלד נגד האפוטרופוס הכללי ואח'

*טענת צוואה בעל פה (הערעור נדחה).

המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי בת"א לקיים "צוואה" בע"פ של המנוחה ארנקה נגלר שנפטרה בפברואר 1971. לטענת המערער ביקרה בביתו המנוחה כשבועיים לפני פטירתה ובעת ארוחת הצהריים אמרה "הואיל ואני מרגישה שאני הולכת למות הנני רוצה שכולכם תדעו את צוואתי האחרונה" ואז אמרה שהיא מורישה את רכושה למערער. הדברים שצוטטו לעיל הועלו בזכרון דברים שנערך בפני עו"ד בשלהי אוגוסט 1971 ואושרו ע"י אשתו ובתו של המערער, ולביהמ"ש הוגש זכרון הדברים יחד עם בקשה לקיום צוואה באוקטובר 1971. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לקיים הצוואה הנטענת, באשר לא השתכנע כי המנוחה היתה בבחינת "שכיב מרע" במשמעות, חוק הירושה, והדברים שהובאו מפיה אין לראותם כגמירת דעת לעשות צוואה, שכן לפי דברי המערער עצמו אמרה המנוחה דברים דומים בהזדמנויות קודמות ולא טרחה לעשות צוואה כנדרש עפ"י חוק. השופט ראה גם פגם בכך שעבר זמן רב מאמירת דברי הצוואה ועד העלאתם בזכרון הדברים. הערעור על כך נדחה. חוק הירושה, לענין צוואה בע"פ, מדבר בשני סוגי אנשים: אדם המרגיש שקיצו קרוב, או אדם אשר מבחינה אובייקטיבית היתה סכנת מוות ממשית אורבת לו. בעניננו, מבחינה אובייקטיבית לא היתה סכנת מוות אורבת למנוחה, ואין גם לקבל את טענת המערער כי המנוחה הרגישה עצמה כעומדת לפני המוות. לא הוכח כי המנוחה הרגישה מבחינה בריאותית שונה מאשר כרגיל. כמו כן, רישום זכרון הדברים רק כעבור למעלה משמונה חדשים, אין בו כדי לקיים את מצוות חוק הירושה.

(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ח. יפה למערער, עוה"ד א. קליבץ וקניגל למשיבים. 9.2.76).

ע.א. 674/74 - דני אלקיים ואח' נגד גרינברג וירג'ינייה ואח'

*פצויי תאונות דרכים וניכוי קצבת זיקנה מקיצבת הבטוח הלאומי (הערעור נדחה).

המנוח ברפולד גרינברג נהג משאית, בעקבות משאית נהוגה בידי המערער הראשון, התנגש במשאית שנסעה לפניו ונהרג. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המנוח 75 אחוז אחריות לתאונה ועל המערער 25 אחוז, וקבע פיצוי של למעלה ממאה אלף לירות בניכוי דמי ביטוח לאומי, כך שהפיצוי הסופי הוא כ- 60 אלף לירות. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון העיר על כך שפרקליט המערערים הרבה לטעון טענות הנוגעות לממצאים עובדתיים למרות הערותיו של ביהמ"ש שאינו מתערב בענינים כגון אלה. התעוררה שאלה אחת הטעונה הבהרה, והיא ניכוי של קיצבת הזקנה של האלמנה מסכום קיצבת התלויים של הביטוח הלאומי שאותה מורידים מסכום הפיצויים. טענו המערערים כי לא הוכח שהאלמנה תהיה זכאית לקיצבת זקנה ועל כן לא היה צידוק לנכות את סכום הקיצבה הזאת מקיצבת התלויים. טענה זו אין לקבל, שכן לאחר מות בעלה החלה האלמנה לעבוד, וגם אם לא היתה מתחילה לעבוד, מתקבל על הדעת שתחפש לה עבודה כלשהי, ואז ממילא היא מבוטחת בביטוח לאומי לענין קיצבת זקנה. בהתחשב באופיו של הערעור והטיעון בו, חוייבו המערערים בתשלום 10,000 ל"י שכ"ט עו"ד למשיבים.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. 27.1.76).

ע.א. 570/74 - חיים לוי ואח' נגד רזינה לוי ואח'

*ביסוס קיומה של שותפות עפ"י ראיות נסיבתיות (הערעור נדחה).

עפ"י ראיות נסיבתיות, ובהן העובדה שהמערערים שילמו לאביהם המנוח של המשיבים תשלום קצוב מדי שבוע בשבוע, קבע ביהמ"ש המחוזי כי שני המערערים יחד עם מורישם של המשיבים היו שותפים במונית. כן קבע כי השותפות היא בחלקים שוים בין שלושת השותפים. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש ביסס את מסקנתו על ראיות נסיבתיות וכאשר מסקנותיה של הערכאה הראשונה מבוססות על הערכת הראיות, והתרשמותו של ביהמ"ש ממהימנות העדים, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. כמו כן,
משנקבע שנתקיימה שותפות בין שלושת האנשים כאמור, וכי הכחשתם הכוללנית של המערערים אינה מהימנה, רשאי היה ביהמ"ש להסיק, בהעדר ראיה סותרת, כי השותפות היתה בחלקים שוים בין השלושה.

(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פלדמן למערערים, עו"ד לוי למשיבים. 9.2.76).

ע.א. 523/75 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד קרפיק קסטינגד בע"מ

*תביעת פיצויים על הפרת הסכם (הערעור נדחה).

בין הצדדים נחתם הסכם בדבר העברת זכויות של המשיבה בנכס מקרקעין מסוים למערערת, מתקן מסוים שעמד על הנכס ושהמשיבה היתה צריכה לפרק, פורק על ידה כחודש לאחר המועד שצריך היה לפרקו. המערערת הגישה, לאחר שההסכם בוצע, תביעה לפיצויים בסך 100,000 ל"י, בהסתמכה על סעיף הפיצויים בהסכם, וכן על סעיף שאומר שכל המועדים שבהסכם הינם מעיקרי ההסכם ויורדים לשורשו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף באשר הוכח כי המערערת עצמה הפרה את ההסכם ושורה של תשלומים שהיתה צריכה לשלם, שילמה באיחור של שבוע ושל שבועיים. כיון שההסכם מורה במפורש שהצד יהיה זכאי לסעד עפ"י ההסכם רק אם הוא עצמו עמד בכל התחייבויותיו, נדחתה התביעה. הערעור על כך נדחה.

(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט מני. עו"ד י. עבר-כהן למערערת, עו"ד ש. כהן למשיבה. 22.2.76).

ע.א. 683/75 - יחזקאל מלינוביץ נגד קצין התגמולים

*תביעת נכות עקב שירות צבאי (סכיזופרניה) (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער התגייס לצה"ל בפברואר 1967 ובזמן הטירונות היו לו קשיים נפשיים. הוא נבדק והובחן כי הוא סובל ממחלה מסוימת בשלב האחרון של מלחמת ששת הימים נשלח לתעלה, ובדרכו ראה את התוצאות שהותירה המלחמה, ובהיותו ביחידה באיזור התעלה חלה התדרדרות במצבו הנפשי. ב- 27.6.67 אושפז בבית החולים באר יעקב לשלושה חדשים, ונקבע כי הוא סובל מסכיזופרניה. רופא מטעם המשיב קבע, בדצמבר 67, כי הגל הפסיכוטי שממנו סבל המערער ב- 1967, לא היה קשר בינו ובין השירות הצבאי, אך כיון שהמחלה התגלתה בזמן השירות המליץ להכיר בהחמרה של המחלה למשך תקופה של ששה חדשים, וממועד זה ואילך חלפה ההחמרה ללא שוב. גם ועדה רפואית קבעה כך. כעבור ארבע שנים חלה המערער שנית ואושפז ולטענתו יש לראותו כנכה גם לגבי ההתקפות החדשות. נתגלו חילוקי דעות בין הרופאים וועדת הערעורים דחתה את תביעתו והערעור נתקבל בחלקו. ביהמ"ש העליון קבע כי יש לאמר שהמחלה פרצה עקב שירות ולא רק הוחמרה וזאת כיון שלפני שירותו לא נתגלו אצל המערער סימנים פעילים של מחלת הסכיזופרניה. מאידך, לנוכח חילוקי הדעות בין הרופאים, תפקידה של ועדת הערעורים, שבין חבריה שני רופאים, להחליט איזו דעה רפואית נראית לה נכונה, והיא יכלה להעדיף דעה אחת על פני הדעה השניה ולקבוע שאין קשר בין הגל החדש של המחלה לבין זה שפרץ בשעת השירות. ביהמ"ש הבחין בין מקרה זה שבו עברה תקופה של ארבע שנים עד שהופיע הגל החדש, לבין מקרה שבו עברו חדשים מספר בלבד ואשר בו פסק ביהמ"ש כי יש לראות את הגל השני כנובע מן השירות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני, החלטה - השופט מני. (הוסיף הערה השופט לנדוי). עו"ד גרינברג למערער, עו"ד רוזנפלד למשיב. 25.2.76).

ע.א. 651/75 - יובל שגב נגד שלום אברדם ואח'

*מינוי מפרק לחברה עפ"י החלטת רוב הנושים (הערעור נדחה).

בחברה מערכות השקייה בע"מ, היו למערער 25 אחוז מהון המניות, ולמשיבה השניה (להלן - המשיבה) שהיא חברה בע"מ, היו 73 אחוז מהון המניות. באסיפה כללית של החברה הוחלט שהיא תפורק מרצון, ואסיפת נושים של החברה מינתה
ברוב דעות את המשיב הראשון כמפרק החברה, ארבעה חדשים לאחר מכן ביקש המערער מביהמ"ש המחוזי להעביר את המפרק מתפקידיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. המערער ביסס את בקשתו על סעיף 199 לפקודת החברות, והבהיר שאינו מטיל דופי באישיותו של המפרק ובכשירותו המקצועית, ברם לטענתו ישנם קשרי עבודה בין המפרק ובין המשיבה, הפוסלים את המפרק במילוי תפקידו. טענה זו נדחתה. אין ממש בטענות המערער שהמפרק הראה ע"י התנהגותו שאינו מתאים לתפקידו. העובדה שהמפרק היה במשך 14 שנה אחד מרואי החשבון של המשיבה, אין בה כדי לפסול אותו מתפקיד של מפרק. לא הוכח שהיחסים בין המפרק ובין המשיבה חרגו מעבר ליחסים רגילים בין חברה לבין רואה חשבון שלה. בפירוק מרצון של חברה מסר המחוקק את מינוי המפרק לאסיפת נושים ובדרך כלל נבחר איש אמונם של הרוב באסיפה.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד י. שפירא למערער, עוה"ד ד. בלוק ומ. ליפשיץ למשיבים. 19.2.76).

ע.א. 426/75 - מועצת פועלי רמת-גן נגד חוה אשכולי ואח'

*בוררות בענין שבסמכות בי"ד לעבודה (הערעור נדחה).

בין בעלי הדין דנן שיחסיהם היו של עובד ומעביד, התנהלה בוררות בדבר פיצויי הפיטורין המגיעים למשיבים מהמערערת. הבורר פסק סכום מסוים והמערערת לא קיימה את פסק הבורר במלואו. המשיבים הגישו תובענה בסדר דין מקוצר לביהמ"ש המחוזי, לביצוע פסק הבורר. המערערת בקשה למחוק את התובענה על הסף מחוסר סמכות, וטענה כי הסמכות נתונה לביה"ד לעבודה על פי סעיף 28 לחוק ביה"ד לעבודה, הקובע כי ענין הנתון לסמכות ייחודית של בי"ד לעבודה ונמסר לבוררות יהיו לביה"ד סמכויות ביהמ"ש בבוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת והערעור על כך נדחה. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי היה כי סעיף 28 לחוק ביה"ד לעבודה אינו מעניק לביה"ד סמכות ייחודית. ביהמ"ש העליון הביע ספק אם צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו זו, אך אין צורך להכריע בה בענין דנא, שכן סעיף 28 מדבר על מקרה שבו פונים לבית הדין עפ"י חוק הבוררות, היינו לאשר את פסק הבורר או לבטלו. כאן, תביעת המשיבים לא באה לביהמ"ש בענין בוררות, היינו לקבל סעד שביהמ"ש יכול להעניקו על פי חוק הבוררות. עילת התביעה נובעת מפסק הבורר בלבד, ואין היא עוד נובעת מיחסי עובד ומעביד. עילה שלגביה ניתן הפסק, ופסק בורר בכלל זה, מובלעת בפסק ומתמזגת איתו.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד צ. יעקבי למערערת, עו"ד ס. לם למשיבות. 12.2.76).

ע.א. 551/75 - בלנרו בורינה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*תביעת נכות לפי חוק נכי רדיפות נאצים (הערעור נתקבל).

בערעור זה התעוררה שאלת פרשנות של סעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים, שלפיו הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין, החלטה שונה מהקודמת, אם נתגלה על סמך ראיות חדשות כי יסודה בטעות. במקרה דנא הגישה המערערת חוות דעת של רופא לרשות המוסמכת על מנת שזו תשנה החלטה קודמת שלה, הרשות המוסמכת קבעה שאין בראיות החדשות כדי להוכיח שההחלטה הקודמת בטעות יסודה, ועדת העררים קיבלה את ערעורה של המערערת אך לא החליטה לגופו של ענין, והחזירה את הענין לרשות המוסמכת והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון פירש את סעיף 18 כך שהחלטת הרשות המוסמכת כי אין בחוות הדעת ראיה חדשה מהווה החלטה לפי סעיף 18, ובערר צריכה ועדת העררים לא רק להחליט אם יש בחוות הדעת החדשה ראיה המצביעה כי ההחלטה הקודמת יסודה בטעות, אלא הועדה צריכה לדון גם לגוף הענין ולהחליט בשאלת הנכות על סמך הראיה החדשה.

(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 1.2.76).

ע.א. 388/74 - קיראון להשקעות בע"מ נגד עוזדר בנין ופתוח בע"מ ואח'

*החזרת כספים שנושה גבה מערב מעבר לסכום החוב של החייב (הערעור נתקבל).

המשיבה נמצאת בפירוק והיא היתה חייבת כספים למערערת. לכספים אלה ערב בנק, הבנק שילם את סכום החוב למערערת, ולאחר שזו קיבלה את התשלום, התברר לה כי קיבלה מהבנק כ- 33 אלף לירות יותר ממה שהמשיבה היתה חייבת לה. על כן החזירה המערערת את הכספים לבנק. מפרקי המשיבה טענו כי לנוכח נסיבות המקרה היתה המערערת צריכה להעביר כספים אלה למשיבה, ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המערערת לשלם שנית את הכסף למשיבה והערעור על כך נתקבל. כאשר בידי נושה, בעל ערבות, נותר סכום כסף משום שגבה מן הערב, על יסוד הערבות, מעבר ממה שהגיע מהחייב - הנערב - דין יתרה זו שתוחזר לערב ממנו נתקבל הסכום כולו, לענין זה אין להבחין בין ערבות רגילה לבין ערבות בנקאית.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי, הוסיף השופט בייסקי. עו"ד ר. שיקלר למערערת, עוה"ד גב' כגן ופוקס למפרקים, עו"ד א. פרסקי למשיב השלישי. 4.2.76).

ע.ל.ע. 6/75 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בת"א

*טענת עיכוב שכ"ט ע"י עו"ד (הערעור נדחה).

המערער פעל כעורך דין בשם נושים של חברה, ובשביל מנהלת של החברה, ותוך כדי כך פעל כעו"ד מטעם החברה ונוצר יחס של נאמנות בינו לבין החברה. ביה"ד המשמעתי הרשיע אותו בכך שלא העביר במועדם כספים שקיבל כדי לשלמם לנושי החברה ולטענתו היה זכאי לעכב את הסכומים האלה על חשבון שכר טרחה שהגיע לו מן החברה. לטענה זו אין יסוד. התנאים לזכות העכבון של עו"ד קבועים בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי-הדין והמערער חרג מהם באשר הכספים נמסרו לו כפקדון על מנת לשלמם לנושי החברה כך שהחזיק בהם כנאמן עבור הנושים. כן הורשע בכך שעזר למנהלת החברה לגבות כספים תמורת תעודות מלוה קליטה תוך העלמת הדברים מעיני המנהל השני, ובצדק נקבע שהיה בזה משום מעשה סיוע למנהלת במעשה הערמה על המנהל. על המערער הוטל עונש של השעייה לתקופה של 6 חדשים, פרסום פסה"ד, וחיובו בהוצאות ובהתחייב במעשים שעשה ובהרשעותיו הקודמות בעבירות משמעתיות, אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד זיליכובסקי למערער, עו"ד וייצמן למשיב. 22.2.76).

ע.פ. 19/76 - גבי סעיד ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אינוס) (הערעור נדחה).

המערערים גילו גבר ואשה שהתייחדו בחוף שמן בחיפה במכוניתו של הגבר. הם גררו את האשה מן הרכב ובעת ששנים מן המערערים עיכבו את הגבר בכח, אנס המערער הראשון את האשה. כן נטל מן האשה סכום כסף, שהיה ככל הנראה אתנן שהיה שמור בידיה והתחלק בכסף עם המערערים האחרים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון 8 שנות מאסר, על המערער השני 6 שנות מאסר ועל המערער השלישי 5 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. גם בהתחשב בנסיבות האישיות של המערערים ובגילם הצעיר, הרי על ביהמ"ש לתת דעתו על הסיכון הציבורי העולה מן המעשה האלים שנעשה, ולגזור עונשים שיש בהם כדי להרתיע, בעקבות ריבוי עבירות מסוג זה.

(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. המערער הראשון לעצמו, עו"ד פ. ברק לשני המערערים. 26.2.76).

המ' 811/75 - יצחק יהודה ואח' נגד מדינת ישראל

*בניה ללא רישיון (הבקשה נדחתה).

המבקשים הועמדו לדין בגין עבירה של פעולות בניה ללא היתר, על כך שהקימו שני מבנים בשטח כולל של למעלה מ- 62 מ"ר. על סמך הודאתם הורשעו המבקשים ונדונו כל אחד לתשלום קנס של 125 ל"י וכן ציוה ביהמ"ש על המבקשים
להרוס את המבנים שנבנו שלא כדין. המדינה ערערה על גזר הדין וביקשה להחמיר בעונש, וכן ביקשה כי ביהמ"ש המחוזי יטיל את ביצוע ההריסה על הועדה המקומית לתכנון ולבניה. ביהמ"ש המחוזי הגדיל את הקנס לסך 1500 ל"י על כל אחד מהנאשמים, וכן קבע שאם המבקשים לא יהרסו את המבנים בתום האורכה שניתנה להם, רשאית הועדה להורסם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אשר לעונש - אין הוא חמור כלל וכלל ואילו ביקשה המדינה רשות ערעור היה מקום להגדיל את העונש. אשר לצו ההריסה, גם אם בימ"ש השלום לא נתבקש להטיל את ביצוע ההריסה על העיריה, היה בימ"ש המחוזי מוסמך לעשות זאת משנתבקש בהודעת הערעור לעשות זאת, בכל מקרה של ערעור נתון לביהמ"ש שלערעור הכח לתת כל החלטה שביהמ"ש של ערכאה קודמת היה מוסמך לתיתו.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מועלם למבקשים, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.2.76).

עש"מ 4/75 - משה המרי נגד נציב שרות המדינה

*עזיבת משמרת ע"י פקח בשדה התעופה (הערעור נדחה).

המערער היה פקח אזרחי בשדה התעופה בחיפה, עזב את משמרתו ללא רשות ובנגוד לנוהג הקבוע, כאשר טילפנה אליו אשתו בבהלה והודיעה לו שבתם בת החדשיים חלתה. רק למחרת היום דווח לממונים עליו על אשר קרה. בית הדין למשמעת של עובדי המדינה גזר על המערער עונש של פיטורין משירות המדינה ופרסום גזר הדין תוך תשלום פיצויים מלאים. הערעור על כך נדחה. אין לאמר שביה"ד הגזים בהערכת חומרתו של המקרה. המערער נהג בחוסר אחריות גמור ביחס לבטיחות הטיסה שהיתה מופקדת בידיו, ולא נהג לפי הנוהל כדי להבטיח נוכחות של ממלא מקום מוסמך בעת העדרו. גם אם ניתן להבין שבהלת אשתו השפיעה עליו ברגע הראשון, אין להבין על שום מה לא חזר למשמרתו אחרי שנודע לו שלילדה לא נשקפת סכנה.

(בפני: השופט לנדוי. עו"ד דוידור למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 19.2.76).

ב.ר.ע. 249/75 - לנה דינצס נגד מרים דינצס ואח'

*יורש אחר יורש בצוואה (הבקשה נדחתה).

המנוח נתן דינצס ערך צוואה שבה ציוה לבתו פקדונות שבבנקים, ובאחד הסעיפים המתייחסים לרכוש האחר כתב "לאשתי מריה דינצס... הנני נותן את כל רכושי... ולאחר פטירתה תקבל בתי לנה לביא את כל רכושי הרשום כאן". ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף זה מהווה הוראה של יורש לאחר יורש, כאמור בסעיף 42 לחוק הירושה, והיורש הראשון רשאי לעשות ברכוש כרצונו והערעור על כך נדחה. בדרך כלל אין אדם יכול לצוות לשניים אלא לפי הוראות סעיף 42 לחוק. כדי להוציא את תחולת הסעיף הזה, צריכה להיות בצוואה הוראה אחרת. חזקה על אדם כשהוא מצווה לשניים, שהוא עושה אותה לפי סעיף 42, אלא אם הוא מביע דעתו אחרת על כך בצורה ברורה ומפורשת.

(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ו. א. שרויאר למבקשת, 9.2.76).

ב.ר.ע. 15/76 - יוסף שטין ואח' נגד יוסף כהן

*הבאת ראיות של רשלנות תורמת כאשר יש פס"ד מרשיע בפלילים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב הגיש תביעת נזיקין נגד המערער ואחת הראיות שהגיש, הוא פס"ד מרשיע שניתן נגד המבקש במשפט הפלילי עפ"י הודאתו. סעיף 42 (ג) לפקודת הראיות קובע שנגד ראיה כזו אין להביא ראיה לסתור אלא ברשות ביהמ"ש מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין. כאן ביקשו המבקשים רשות להביא ראיות בדבר רשלנותו התורמת של המשיב, ביהמ"ש המחוזי סבור היה שרשלנות תורמת אינה מתיישבת עם הודאת המערער במשפט הפלילי ועל כן הראיה היא בגדר "ראיה לסתור", ולא נתן למערערים את הרשות המבוקשת. הערעור על כך נתקבל. ראשית, הראיה אשר האיסור לסתור חל עליה, אינה אלא פסה"ד המרשיע ופסה"ד המרשיע
את המערער אין בו כדי להוציא מכלל אפשרות שקרבן התאונה אשם היה ברשלנות תורמת. על כן אין ראיה על רשלנותו התורמת של המשיב בגדר "ראיה לסתור". שנית, מן הראוי להרשות למערערים להוכיח רשלנותו התורמת של המשיב כדי למנוע עוות דין, שכן טענת המערערים היא כי המערער הודה בעובדות שבכתב האישום על מנת לחסוך מעצמו עינויי דין וענין הרשלנות התורמת לא הועלה כלל.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד פ. ג. נשיץ למבקשים, עו"ד א. מלצר למשיב. 17.2.76).

ב"ש 4/76 - מרדכי בכר ואח' נגד יפה זדה ואח'

*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).

בפסק דינו של ביהמ"ש העליון נפסקו פיצויים למשיבות והוחלט כי הריבית בהוון הפיצויים על הפסד תמיכה בעתיד יהיה זהה עם ריבית הוון קצבאות של הביטוח הלאומי אותם מנכים מסכום הפיצויים. מבלי להכנס לשאלה אם יש בהלכה הנ"ל משום חידוש הלכה הראויה לדיון נוסף הרי יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף באשר המבקשים לא הראו טעם מיוחד לכך, פסה"ד ניתן ביום 2.9.75 ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 5.1.76, היינו כארבעה חודשים לאחר י המועד שבו היה צריך להגיש את העתירה לדיון נוסף. לטענת המבקשים נובעת הדחיה מכך שהיה צורך לקיים התייעצות עם חברת הביטוח היושבת באנגליה ולערוך חישובים שונים. בנימוק זה אין שמץ של טעם מיוחד. חברת הביטוח באנגליה לא היתה צד למשפט ואין לה כל מעמד חוקי בענין. גם אילו היתה בעלת דין, לא היה בכך טעם מיוחד להארכת המועד של 15 יום שנקבע בתקנות,וודאי לא הארכה לתקופה כה ארוכה. העובדה שבעל דין היה זקוק לשעור זמן של יותר מ- 15 יום מתאריך פסה"ד כדי שיוכל להתייעץ עם עורכי הדין שלו, אין בכוחה לשמש טעם מיוחד. יתירה מזו, מי שמבקש הארכת מועד צריך להגיש את הבקשה תוך הזמן החוקי. כמו כן השאלה שמבקשים לבררה בדיון הנוסף אינה מיוחדת למשפט דנא, וללא ספק עוד תצוף ותעלה במקרים אחרים מסוג זה בביהמ"ש העליון. (בפני: השופט ברנזון. עוה"ד ש. ברקוביץ וג. ראובינוף למבקשים, עו"ד ורדינה סמואל סימון למשיבות. 30.1.76).

ב"ש 285/75 - יוסף חברה נגד שמואל עוזרי ואח'

*הארכת מועד (הבקשה נתקבלה).

נגד המבקש ניתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי, הוא ביקש להגיש ערעור, ברם הוא עצמו יזם דיון בביה"ד המשמעתי של לשכת עורכי - הדין והתיק עבר ללשכה. המבקש פנה למזכירות ביה"ד המשמעתי וביקש לעיין בתיק ולצלם את מסמכיו, אך מבוקשו לא ניתן לו בשל חיסויו של התיק ואישור על כך ניתן לו ע"י מזכירות ביה"ד. אי לכך פנה המבקש לביהמ"ש העליון, תוך המועד שנקבע להגשת ערעור, וביקש הארכת מועד עד שיוכל לעיין בתיק. הבקשה נתקבלה. אין ספק כי בהעדר התיק של ביהמ"ש לא ניתן למבקש להכין את ערעורו תוך התקופה הקבועה לכך. לא מדובר כאן בקשיים מינהליים של השגת התיק במזכירות ביהמ"ש. התיק לא הועמד לרשותו בשל כללי החיסיון ועליהם לא יכול היה להתגבר. אין זה משנה אם התיק הועבר לביה"ד המשמעתי בעקבות הדיון שאותו יזם המבקש עצמו. אין גם לקבל את הטענה כי עוד לפני העברת התיק לביה"ד המשמעתי היה סיפק בידי המבקש להכין את הודעת הערעור. בעל דין רשאי לנצל את כל התקופה העומדת לרשותו עפ"י דין, להכנת הליכי הערעור בביהמ"ש ולהגשתו. בכך הראה המערער טעם מיוחד המזכה אותו להארכת מועד.

(בפני: הרשם ברטוב. 17.2.76).

בג"צ 560/75 - שמחה ניר נגד מזכירות בית המשפט העליון ואח'

*ערעור על החלטת שופט שלא לפסול עצמו (העתירה נדחתה).

העותר הועמד לדין בבימ"ש השלום בירושלים על ביזוי ביהמ"ש, עבירה לפי סעיף 131 לפח"פ, ובתחילת הדיון ביקש מן השופט כי יפסול את עצמו וטענתו כי מכיון שמדובר בבזיון של שופטים אין השופט יכול לדון בענינו. השופט דחה את
הבקשה והעותר הגיש ערעור על ההחלטה בהתאם לסעיף 132 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי לפני שופט ביהמ"ש העליון. הענין נקבע לבירור בפני השופט י. כהן ומשהחל בשמיעת הערעור ביקש העותר גם ממנו שיפסול את עצמו מלשבת בדין. השופט י. כהן דחה את בקשת העותר והמשיך בשמיעת הערעור ודחה אותו לגופו. העותר ביקש לערער על החלטת השופט י. כהן שלא לפסול את עצמו ומשהגיש את הודעת הערעור למזכירות בית המשפט העליון סירב המזכיר המשפטי לקבל את המסמך, בהיותו סבור כי לפי החוק, שופט השומע ערעור לפי סעיף 132 (ב) והוא מתבקש לפסול את עצמו ודוחה את הבקשה אין לערער על החלטתו. העותר פנה לרשם ביהמ"ש העליון וזה הצטרף לדעת המזכיר המשפטי, אז פנה העותר לנשיא ביהמ"ש העליון שראה בפניה ערעור לפי פקודת הרשמים ואף הוא דחה את הערעור. כיון שכך פנה העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה. מבלי להכנס לשאלות המשפטיות שהעלה העותר בדבר הזכות לערער כאמור שנשללה ממנו, הרי על הסירוב של המזכיר המשפטי רשאי היה המערער לפנות לרשם ומהרשם בערעור לנשיא ובכך מיצה את ההליכים הפתוחים לפניו עפ"י החוק. לפי סעיף 7 (א.) לחוק בתי המשפט אין בג"צ דן בענין שבסמכותו של בית משפט אחר ומכיון שהחלטותיהם של הרשם והנשיא היו החלטות שיפוטיות אין בג"צ יכול להתערב בכך. נוסף לכך, התרעומת של העותר היא על כלל שופטי ישראל שאינם יכולים לשבת בדינו באשר מדובר בעבירה של ביזוי שופטים, והענות לטענתו היתה מביאה לכך שיזכה לחסינות בפני הליכים משפטיים בארץ, שהרי אף שופט לא יוכל לדון באישום שהוגש נגדו.

(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט ויתקון. העותר לעצמו, עו"ד גב'נאור למשיבים. 18.2.76).

בג"צ 538/75 - נאמה בדראנה נגד גובה המכס ואח'

*עתירה לבג"צ כשקיימת תרופה בבימ"ש אחר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר ייבא ארצה מטען של חלקי חילוף מגרמניה והמכס עיכב את שחרור המשלוח, כשם שעיכב גם משלוחים קודמים. בגין משלוח קודם מתנהל משפט בין העותר לבין שלטונות המכס המבקשים לחלט את הטובין ואילו בענין דנא פנה לבג"צ. עתירתו נדחתה. המשיבים עומדים להודיע לעותר על תפיסת הטובין בהתאם לסעיף 190 לפקודת המכס ותרופתו של העותר תהיה הגשת תביעה על פי סעיף 192 לפקודת המכס בביהמ"ש המחוזי. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים הינה אם הגיש העותר חשבונות כוזבים בענין מחיר חלקי החילוף ושאלה זו יכולה לבוא על פתרונה בביהמ"ש המחוזי. לטענת העותר מצדיקה מצוקתו את התערבות בג"צ בנדון וטענה זו אין לקבל. בג"צ עשוי להתערב, למרות שלעותר דרך אלטרנטיבית של פניה לביהמ"ש, כאשר מדובר בסכום כסף גדול והאיש אינו יכול לשלם את הסכום לפני הפניה לבימ"ש המחוזי. בעניננו יכול העותר לפנות לביהמ"ש ללא תשלום כלשהו וממילא אין בג"צ מוכן להתערב בענין.

(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עוה"ד דיבון ובק לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 17.2.76).

בג"צ 61/76 - צבי הכהן נגד ראש עירית בני - ברק ואח'

*מניעת רשיון עקב מטרד בריאותי

(העתירה נדחתה).

העותר מנהל עסק קמעונאי למצרכי מזון ויש לו גם רשיונות לקלייה או לטחינת קפה בלבד. לאחרונה החל העותר לטחון גם פלפל בחנותו ולפי מימצאי משרד הבריאות גורמת טחינת הפלפל להפצת ריח חריף המהווה מטרד חמור לסביבה. לפיכך נמנעת לשכת הבריאות מלחדש את רשיון העסק וגם העיריה עשתה כן. עתירת העותר נדחתה. החוק למניעת מפגעים תשכ"א מתנה הוצאת כל רשיון עפ"י כל חיקוק לניהול מפעל בקיום אותו חוק. אחד המפגעים שהחוק בא למונעו הוא גרימת ריח חזק ובלתי סביר המפריע או עשוי להפריע לסביבה. על כן מותר, ואולי גם חובה, שלא להוציא לעותר את הרשיונות.