ע.א. 440/75 - אשר זנדבנק ואח' נגד מלכה דנציגר ואח'
*גמירת דעת בחוזה.
* פירוט התנאים ליצירת חוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת ולנשטיין) בתיק המ' 412/75 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערים וארבעת המשיבים הראשונים היו בעלי מניות בחברות שהן המשיבות 5 ו-6 (להלן - החברות). בבעלות החברות בית חולים ומקרקעין שעליהם בנוי בית החולים. באוקטובר 1974 הסכימו הצדדים על הסדר להעברת מניות אך לאחר מכן חזרו, העיסקה לא יצאה לפועל. ביום 2.12.74 כתבו המערערים אל המשיבים כי שמאי מוסמך ערך שומות של נכסי החברות והגיע לסכום של כמליון וחצי לירות, שמתוכו כמליון מאה וחמשים אלף נכסי דלא ניידי, מאתיים וחמישים אלףמוניטין, וכמאה אלף ציוד. במכתב הציעו המערערים למכור למשיבים את זכויותיהם בחברות הנדונות תמורת מחצית הסכום המוערך הנ"ל. בראש מכתב זה צויינו המלים "כל הזכויות שמורות".ביום 5.12.74 השיבו המשיבים למערערים כי הם מקבלים את ההצעה וצירפו למכתב המחאה על סך 25,000 ל"י. אחרי קבלת מכתבם של המשיבים הודיע ב"כ המערערים למשיבים כי המחיר שהוצע מתייחס רק לפריטים המפורטים בשומת השמאי ואין בכוונתם של המערערים לוותר על חלקם בכספים שבית החולים זכאי להם מחייבים וכספים המופקדים בחשבונות הבנקאיים של בית החולים. תשובת המשיבים היתה כי עקב חליפת המכתבים שבין שני הצדדים נכרת חוזה תקף הכולל את הכל. ביום 19.1.75 החזירו המערערים את ההמחאה של 25,000 ל"י למשיבים ואז פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בבקשה לפרש את המסמכים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי עפ"י שני המכתבים הנ"ל נכרת בין הצדדים חוזה מחייב. ועל כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. על הענין שלפנינו חל חוק החוזים ולפי הוראותיו נכרת חוזה בדרך של הצעה וקיבול בלי שיהיה עוד צורך בתמורה במובנה במשפט האנגלי. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר בחוזה ואם היא מסוימת בכדי אפשרות לכרות את החוזה וקבלת ההצעה. הניצע מצדו צריך בקבלת ההצעה להודיע על הקבלה באופן המעיד על גמירת דעתו להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.
ב. הביטוי "גמירת דעת" פירושו ומשמעותו כי הן על ההצעה והן על הקיבול להראות כוונת המציע או הניצע, לפי הענין, ליצור יחסים משפטיים מחייבים. המבחן לקיומה של גמירת הדעת יהיה בדרך כלל מבחן אובייקטיבי, אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד על כוונה לקשור יחסים משפטיים.
ג. לענין "הצעה מסוימת" - פניה אינה מהווה הצעה לכריתת חוזה, אלא אם היא מסוימת, מלאה ומדויקת במידה מספקת עד שניתן יהיה לראות בה עם קיבולה חוזה מלא ובר ביצוע ללא צורך במו"מ משלים נוסף. מה שנדרש הוא בהירות אך אין צורך שיהיו בהצעה כל הפרטים הקשורים לענין עד האחרון בהם. אם חסרים פרטים תשאל מה טיבם ואם הם מסוג הפרטים שבהעדרם הופכת ההצעה לבלתי סבירה, או שמדובר בפרטים שלגביהם צפה המחוקק מראש שלא יפורטו בחוזה וקבע את ההוראות שיחולו אם לא הוסכם אחרת בין הצדדים.
ד. אין לאמר בעניננו, כי חסרים פרטים אשר פוגעים בהצעה כמו שהיא, ואותם פרטים שחסרים יכולים להיות מושלמים עפ"י הוראות חוק החוזים וחוק המכר.
ה. אין להחיל על העיסקה את הוראות סעיף 8 של חוק המקרקעין. אין קשר משפטי ישיר בין בעל המניות לבין רכוש החברה, המניה מעניקה לבעליה זכויות שונות, אך אינה הופכת אותו לבעלים של נכסי החברה, ועל כן גם אם החברה היא "חברת מקרקעין" אין מכר המניה מהווה מכר זכויות במקרקעין ועל מכר כזה לא חל חוק המקרקעין.
ו. לטענת המוכרים על "טעות" במכר - חוק החוזים קובע את הנוהלים במקרים של טעות, אם זו טעות חד צדדית או טעות משותפת, ובעניננו לא נתמלאו התנאים הנדרשים.
ראשית, לא הוכח כי אכן נפלה טעות. ואף אילו הוכח, לא קויימו הליכי הביטול שנקבעו בחוק החוזים. המערערים לא מסרו הודעת ביטול נאותה והחזרת ההמחאה ספק אם ניתן לראותה כהודעת ביטול. נראה כי המחוקק התכוון להודעה מפורשת כפשוטה ולא התנהגות מכללא שמתוכה ניתן להסיק הודעת ביטול. ברם גם אילו היתה זאת הודעת ביטול, הרי אין לאמר שהיא נמסרה תוך זמן סביר.
ז. המלים "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" אין בהן כדי למנוע את אופיו של המכתב כהצעה מחייבת, ואין בהן כדי למנוע הסתמכות על המכתב כראיה על ההצעה ונוסחה. משמעותם של המונחים הנ"ל היא מוגבלת: כאשר מתנהל מו"מ לפשרה ומו"מ זה נכשל, אין באמור במכתב הנושא רישום כנ"ל, כדי לשמש הודאת בעל דין.
ח. לטענת המערערים כי מגיעים להם מחצית מן הכספים שעמדו לזכות החברות בבנקים וכדומה - לבעלי המניות זכויות מוגדרות בחברה, המוענקות להם לפי פקודת החברות. אין לבעלי המניות זכות במזומנים, מטלטלין, או במקרקעין של החברה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר 17.2.76).
ע.א. 235/75 - חסן קאדרי נגד מסדר האחיות צ'רלס הקדוש
*קבלה" כמסמך מספיק לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הרשם איתן) בת.א. 2226/74 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המערער רכש מקרקעין מהמשיב ע"פ קבלה שבראשה מופיע התואר של המוכר כ"מסדר אחיות צ'רלס" ובגוף המסמך נאמר "נתקבל מקאדרי סכום של 5,000 ל"י, על חשבון מקרקעין שנמכרה בבלוק בגוש... חלקה 10 ו-14 (בית צפפה) (מחיר 5,000 - לדונם) חתומה: ס. צ'רלס". בהסתמכו על קבלה זו הגיש המערער נגד המשיב תביעה לביצוע בעין. המשיב טען בכתב הגנתו בין היתר כי "אין ניר זה מהווה הסכם ואין לו הפרטים הדרושים להסכם". כן הגיש המרצה למחיקתהתביעה על הסף מחוסר עילה. הרשם נעתר להמרצה באשר לדעתו חסרים במסמך הפרטים דלהלן : מועד ואופן תשלום יתרת המחיר ; מועד מסירת המקרקעין ; מועד העברה בפנקס המקרקעין ; מעמדה של החותמת על הקבלה ; תאור הבעלים של הנכס ; קביעת החייב בתשלום המסים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בעבר נקבעו בפסקי-דין הדברים שהסכם צריך לכלול כדי שיהווה התקשרות לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין. הפרטים שנקבעו אינם ממצים. בעניננו אין המסמך כולל את כל התנאים ההכרחיים כפי שנקבעו בפסקי הדין, ואולם כאשר אותם תנאים מוסדרים בחוקים ותקנות, או בהלכה, ומתוך המסמך אין עולה כוונה שאותם חוקים ותקנות לא יחולו, כי אז גם אם פרטים אלה לא פורטו המסמך כשיר.
ב. בראש המסמך מצויין המוכר כ"אחיות צ'רלס הקדוש" ובנסח הרישום מופיעים הבעלים בשם קצת שונה אך אין ספק שבשני המסמכים מדובר באותם בעלים של הקרקע ועל כן אין לאמר שזהות הצדדים להסכם לא פורט במסמך בכתב.
ג. כאשר נקבע מחיר של 5,000 ל"י לדונם לא היה צריך לפרש במסמך מהו המחיר הכולל. אמנם לא צויין אם הכוונה ל-5,000 לירות ישראליות או 5,000 לירות במטבע אחר, אולם בסכום שנתקבל כתוב במפורש שנתקבלו 5,000 לירות ישראליות ואין להטיל ספק רציני בכך שגם בקבעו את המחיר התכוון הכותב לסכום כסף באותה מטבע שהיא גם המטבע של מקום עריכת המסמך.
ד. לא נקבעו בהסכם מועדי התשלום והוצאות המסים. אך אין בכך כלום שכן עפ"י חוק המכר ישולם המחיר במועד מסירת הממכר ומועד מסירת הממכר, כאשר לא נקבע בהסכם, הינו תוך זמן סביר לאחר גמירת החוזה. הוא הדין לענין ההוצאות והמסים. קיימות שורה של הוראות חוק ותקנות הקובעות מי נושא בנטל ההוצאות, האגרות והמסים למיניהם, המתחייבים בעקבותיה של עיסקה במקרקעין, והוא הדין בשכר טרחת עו"ד המטפל בביצוע ההסכם שחל על מי שמזמין את עוה"ד.
ג. אילו קבעו הצדדים תנאים הסוטים מההסדר התחיקתי ואותם תנאים לא פורשו במסמך בכתב, לא היתה לפנינו התחייבות במשמעות החוק, אך לא נטען שנקבעו תנאים כאלה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי עו"ד ינובסקי למערער, עו"ד מזובר למשיב. 3.3.76).
ע.א. 550/75 - רפאל מורלי ואח' נגד דוד בגון
*עיכוב הליכים לפי סעיף בוררות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל בתיק המרצה 905/75 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מני עציוני, שמגר כנגד דעתם החולקת של השופטים ברנזון וח. כהן) ר העובדות:
המערערים רכשו מהמשיב שהוא קבלן בנין, דירה בבנין שהיה בבניה. בהסכם נכלל סעיף בוררות. כמקובל שוחרר הבורר מדיני הראיות והוסמך לתת כל סעד כפי שימצא לנכון. המשיב החל לבנות משרד בן שלושה חדרים בחלק מקומת העמודים והמערערים הגישו תביעה לביהמ"ש למתן צו להרוס את תוספת הבניה ולחילופין לשלם להם פיצויים. הם טענו כי המשיב הבטיח להם בזמן המו"מ כי הבנין יכלול שש דירות בלבד וכי קומת העמודים תשמש כמקום משחק לכל ילדי הבנין ולטענתם זה הדבר שהביא אותם לרכוש את הדירה. בתגובה לתביעת המערערים ביקש המשיב, בהסתמכו על סעיף הבוררות, לעכב את הדיון בתביעה, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות וביהמ"ש המחוזי נענה לבקשה. על כך הערעור.
החלטה:
א. טענת המערערים כי לאחר ביצוע ההסכם והעברת הדירה למערערים הקיץ הקץ להסכם ויחד עימו פקע תוקפו של סעיף הבוררות שבו, נדחתה על ידי כל שופטי ביהמ"ש העליון. במידה שסעיף הבוררות חל על הסכסוך ממשיך הוא לחול אפילו תם מועדו או תוקפו של ההסכם שבו כלול סעיף הבוררות. יש להבדיל בין ביטול החוזה בו כלול סעיף הבוררות לבין חיסול אותו חוזה ע"י ביצוע או ע"י הפרה היורדת לשורשו של ענין.
ב. הבורר רשאי לתת כל צו שביהמ"ש מוסמך לתיתו כולל צו הריסת המבנה. חוששים המערערים שהבורר שאינו קשור בדין המהותי לא יהיה חייב לתת צו הריסה כזה בעוד שביהמ"ש יהיה חייב לתת צו כזה גם אם זה צעד קיצוני. ברם הבדל זה כשלעצמו אינו צריך לשמש מניעה לקיום הבוררות בהתאם להסכם. חזקה על הצדדים להסכם הבוררות שהם מודעים להוראות החוק המעניקות לבורר חופש פעולה ושפיטה בענינים המסורים להכרעתו, ואם בחרו להתדיין בבוררות כי אז בדרך כלל יפנה אותם ביהמ"ש למוסד השיפוטי שבחרו בו.
ג. עפ"י סעיף 5 (א) לחוק הבוררות רשאי ביהמ"ש שלא לעכב את ההליכים אם ישנו טעם מיוחד שהסכסוך לא ידון בבוררות. לביהמ"ש שיקול דעת אם לעכב את הדיון ואם לאו, אך חובת השכנוע מוטלת על מי שמתנגד לעכב את הדיון ועליו להראות טעם מיוחד המצדיק את המשך הדיון בפני ביהמ"ש.
ד. המערערים טענו "טעם מיוחד" והוא כי במקרה זה רצויה הפומביות של הדיון ועל כן יש לקיים את המשפט בפני ביהמ"ש ולא בפני הבוררים. לקבלתו של טעם זה הסכימו, בדעת מיעוט, השופט ברנזון וח. כהן בסוברם כי פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק, ובתנאי הארץ שבה רבים נזקקים לקבלני בנין לרכישת דירותיהם, רצוי שסכסוכים מסוג זה שהם די שכיחים יתבררו בפומבי לעיני הכל. לעומת זאת סברו שופטי הרוב מני, עציוני ושמגר כי פומביות הדיון איננה נימוק המצדיק התעלמות מסעיף הבוררות ואם נימוק זה יתקבל כי אז למעשה לא ינתן תוקף לסעיף בוררות בין אזרח לבין מוסד ציבורי או רשות ציבורית, שבכל מקרה יוסבר כי מבחינה ציבורית עדיף הדיון הפומבי.
ה. טענו המערערים כי המשיב התנהג בהונאה ובדרך רמיה ומטעם זה יש לברר את ההליכים בפני ביהמ"ש. נימוק זה נתקבל על דעתם של השופטים ברנזון וח. כהן שסברו כי כשם שמי שנטענה נגדו טענת תרמית רשאי הוא לדרוש כי הדיון יתברר בביהמ"ש ולא בבוררות כדי שיוכל לטהר את שמו, כך יכול גם הצד הטוען את התרמית נגד הצד השני, אם לכאורה יש ממש בטענת התרמית, לדרוש כי הדיון יתקיים בביהמ"ש ולא בפני בוררות. מאידך סברו שופטי הרוב כי רק מי שטוענים נגדו טענת תרמית יש לו הזכות לדרוש את הבירור בביהמ"ש ולא בבוררות.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני, עציוני, שמג עו"ד מ. ריבק למערערים, המשיב לעצמו. 26.2.76).
ע.א. 531/75 - אברהם טרקר ואח' נגד ארנונה רוטפלד ואח'
*הכללת גג ברכוש משותף למרות התנאה נוגדת בתקנון המוסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט אור) בת.א. 326/74 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערערים קנו דירה מהמשיבות בבית משותף ובשעת עשיית ההסכם כבר היה רשום הבית כבית משותף. היה גם תקנון מוסכם שלפיו הוצמד הגג ושטח קרקע של 165 מ"ר לדירה השייכת למוכרות, עם זכות בניה בלי להזקק להסכמת בעלי הדירות האחרות. בהסכם שבין הצדדים צויין במפורש כי "המוכרות רשמו את הנכס לפי תקנון בית משותף" וכן כי הדירה הנמכרת כוללת "חדר המדרגות חלק מן החצר... חלק מן המחסן...". רק בעת ההעברה נתברר לקונים מהו התקנון המוסכם והגישו תביעה בה ביקשו כי הגג והחצר יירשמו כחלק מהרכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בטרם נרשם הבית כבית משותף, הלכה פסוקה היא, שאם המוכר רוצה לשמור לעצמו חלק הנחשב כרגיל וכמוגדר בחוק המקרקעין כרכוש משותף, עליו לעשות זאת באופן מפורש בגוף החוזה ואם לא עשה כן הולך הכל אחרי הבית.
ב. בעניננו כבר קיים תקנון רשום ובו נקבע מה נכלל ברכוש המשותף ומה לא נכלל. אעפ"כ אין להבדיל בין מקרה זה למקרה הקודם. מתוך קריאת ההסכם לא יכלו הקונים לדעת כי המוכרות הוציאו את הגג מכלל הרכוש המשותף והצמידו אותו לדירתם. סעיף 12 לחוק המכר אומר כי "אין הקונה זכאי להסתמך על אי התאמת הממכר.. אם ידע עליה בעת גמירת החוזה". ידיעה זו לא די שהיא תהיה ידיעה קונסטרוקטיבית. בסעיף הנ"ל מדובר על ידיעה, פשוטה כמשמעה, ואין לכלול בכך גם דברים שהקונה צריך היה לדעת, פרט לדברים שלגביהם עצם את עיניו מתוך רצון שלא לדעתם.
ג. לאור האמור אין עצם קיומו של התקנון שתוכנו לא הובא לידיעת הקונים יכול להיות לרועץ לקונים גם אם ידעו על עצם קיומו של התקנון. השאלה היא אם מקריאת ההסכם עצמו היו צריכים לדעת את דבר ההצמדות. הובא בהסכם מה נכלל ברכוש המשותף הנמכר, אך לא נקבע במפורש מה ברצון המוכרים להוציא מכלל הדברים הכלולים כרגיל ברכוש המשותף, ומה שצויין במפורש ככלול ברכוש המשותף, היה בו כדי להסיח את דעת הקונים ממה שאינם כלולים בו.
ד. זאת באשר לגג בעוד שלענין הקרקע נאמר בהסכם במפורש כי ברכוש המשותף נכלל חלק מן החצר ומי שקונה חלק מן החצר יודע שאינו קונה את החצר כולה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר עו"ד ש. אופיר למערערים, עו"ד אזולאי למשיבות. 9.3.76).
ע.א. 448/74 - אוטו בלה שותפות למסחר בכלי רכב ואח' נגד לקי דרייב בע"מ ואח'
*עבירת גזילה ברכישת מכונית גנובה ומכירתה.
* רכישה בתום לב ובתמורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט אור) בת.א. 45/73 - הערעור נדחה)
המשיבה, שהיא בעלת עסק להשכרת מכוניות, השכירה מכונית לאחד בשם שפילר, הלה זייף את תעודות המכונית והציע אותה למכירה למערערת העוסקת במסחר בכלי רכב. המערערת שילמה לשפילר 23,000 ל"י תמורת המכונית והמכונית נשארה אצל המערערת, והוסכם כי אם היא תקבל עבור המכונית יותר היא תתן את ההפרש לשפילר, הלה חתם על שטר מכר כששם הקונה נשאר ריק ולאחר מכן נרכשה המכונית ע"י מושב בית השיטה. המשיבה תבעה את החזרת המכונית ולחילופין את תמורתה וכן פיצוי הפסד עבור הזמן שלא השכירה את המכונית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת רכשה את המכונית ומכרה אותה לבית השיטה ובכך ביצעה עבירה של גזילה לפי סעיף 52 לפקודת הנזיקין וחייבה לשלם למשיבה את מחיר המכונית כערכה ביום פסה"ד שהוא 32,000 ל"י, וכן קבע כי מושב בית השיטה רכש את המכונית בתמורה ובתום לב מהמערערים שעיסוקם בכלי רכב ועל כן עברה הבעלות למושב ללא חיוב לשלם בקשר לזה מאומה לתובעים. הערעור על כך נדחה. מפי השופט שרשבסקי קבע ביהמ"ש העליון כי בין אם המערערת רכשה את המכונית ומכרה אותה למושב בית השיטה ובין אם המערערת היתה מתווכת בלבד היא ביצעה את עבירת הגזילה שכן המערערת לא פעלה רק כמפגישה בין שפילר לבין נציג בית השיטה. כמו כן צדק ביהמ"ש המחוזי כי המושב רכש את המכונית בתמורה ובתום לב, ועל כן רכש את הבעלות עפ"י סעיף 34 לחוק המכר. ביהמ"ש העליון פסק עוד כי דמי הנזק שצריכים המערערים לשלם למשיבה הינו כערכה של המכונית בעת מתן פסה"ד, ואין נפקא מינה אם המשיבה יכלה לקנות לפני כן מכונית אחרת והיא קיבלה מחברת הביטוח את דמי המכונית עקב הגניבה ואם לאו. כמו כן מגיעים למשיבה דמי ההפסד בגין אי השכרה המכונית.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שרשבסקי עו"ד א. קלר למערערים, עו"ד מזור למשיבים. 12.2.76).
בג"צ 77/76 - א. אלדור, עו"ד, נגד מנהל המכס והבלו
*ייצוג ע"י עו"ד בפני משרדי ממשלה (העתירה נדחתה).
פקיד של אגף המכס כתב מכתב לעותר ובו איום כי אם פניותיו לא יהיו עניניות יענה אגף המכס ישירות ללקוח ולא לעו"ד. על כך פנה העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה שכן תרופתו של העותר לפנות תחילה למנהל המכס בקובלנה על הפקיד שכתב את המכתב הנ"ל. לעצם הענין העיר בג"צ כי לפי סעיף 22 לחוק לשכת עורכי-הדין
זכאי אדם להיות מיוצג ע"י עו"ד בפניות לרשות ציבורית, ולכאורה לא היתה הצדקה להודיע לעו"ד כי המשרד יפנה ללקוח במישרין מעל לראשו של עוה"ד.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. 16.2.76).
בג"צ 385/75 - המרכז לחינוך חב"ד ואח' נגד ראש עירית רמלה
*איחוד בית ספר של חב"ד עם בי"ס ממלכתי דתי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים ביקשו כי המשיב יאפשר לאחד בית ספר של חב"ד עם בית ספר ממלכתי דתי ברמלה וכן כי העותר השני שהוא איש חב"ד יתמנה לתפקיד מנהל בית הספר המאוחד הנ"ל. עתירת העותרים נדחתה. כמסתבר הרוב המכריע של הורי התלמידים בבית הספר הממ"ד מתנגד להכנסת רוח חב"ד לבית הספר ועל כן אין להורות על איחוד שני בתי הספר. כמו כן, העותר השני הוא איש תנועת חב"ד שאישר כי מגמתו להכניס את רוח חב"ד לבית הספר. על כן צדקו המשיבים שהתנגדו לכך, שכן דבר זה אין לכפותו על ההורים שאינם רוצים שבית הספר יתנהל ברוח חב"ד.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד צ. טל לעותרים, עוה"ד ש. אלהלל וגב' נאור למשיבים. 17.2.76).
בג"צ 71/76 - משה שפינברג נגד רשם האגודות השתופיות וקאו' עובדי הארגז בע"מ
*סמכות רשם אגודות שיתופיות בסכסוך באגודה (בקשה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
בין העותר והקואופרטיב קיים סכסוך ביחס לתשלום המגיע לעותר בעד המניה שלו עקב עזיבתו את האגודה. העותר הביא את הענין בפני רשם האגודות השיתופיות, אך אינו מסתפק בהחלטות הרשם בקשר לתשלום ולויתור על זכויותיו ועל מלוא תביעותיו כתמורה לתשלום, ועתירתו נדחתה. אין זה מסמכותו של הרשם לחייב את האגודה בתשלום זה או אחר ולקבל קבלה בנוסח זה או אחר. התרופה הנכונה היא פניה לבוררות לפי תקנות האגודה, ובבוררות יכול העותר לבקש החלטת ביניים לקבל מן האגודה את הסכום שבו היא מודה, מבלי שהדבר יפגע בזכות העותר לתבוע את הסכומים הנוספים שהאגודה כופרת בחבותם בהם.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גיספר לעותר. 23.2.76).
ע.פ. 499/75 - מדינת ישראל נגד עזאמי נג'מה
*קולת העונש (גרימת מוות) (הערעור נתקבל).
המשיב נהג במשאית ברחוב ראשי בירושלים ונכנס בנסיעה אחורנית לסמטה שאין בה כניסה עפ"י תמרור שהיה מוצב בפתחה, הסמטה צרה ושדה הראיה מוגבל מאד, המשיב נהג ללא כל הדרכה ותוך כדי נסיעה פגע באשה זקנה וגרם למותה. בימ"ש השלום ראה את המקרה כחמור, הגובל בהריגה לפי סעיף 212, ודן את המשיב למאסר של ששה חדשים, לפסילה לעשר שנים וקנס של 5000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הפחית את תקופת המאסר לשלושה חדשים ואת תקופת הפסילה לשלוש שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל. היו כבר מקרים של הטלת עונשים יותר כבדים, של מאסר עד שנה ועד ל-20 חודש וכן שלילת רשיון לצמיתות. אולם בינתיים הספיק המשיב, לרצות את עונש המאסר של שלושה חדשים, נשא אשה והקים בית בישראל, ובגין עובדה זו נמנע ביהמ"ש העליון מלהחזירו לבית הסוהר. אולם בכל הנוגע לפסילה יש להחזיר את הפסילה לעשר שנים. ביהמ"ש המחוזי הקל בעונש הפסילה באשר מדובר בנהג מקצועי שפרנסתו על הנהיגה, אך בכך אין סיבה להקלה, ואולי ההיפך הוא הנכון. נהג מקצועי מבלה את רוב זמנו בכבישי הארץ, יכולת הפגיעה שלו רבה ביותר והוא חייב בזהירות משנה. איך שלא יהיה, נהגים קטלנים מוטב שירדו מן הכבישים אם לצמיתות ואם לתקופה ארוכה כדי להגן על צבור המשתמשים בכבישים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. נאור למערערת, עו"ד מוגרבי למשיב. 4.2.76).
ע.פ. 404/75 - שמעון אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבת תיקים בהוצל"פ וזיוף פס"ד (הערעור נדחה).
המערער הינו חוקר פרטי שעסק בגביית "חובות קשים" וגם היה רוכש תביעות של נושים ותובע במשפט בשמו הוא. תוך כדי עיסוקיו נעשה "בן בית" בלשכת ההוצל"פ בירושלים. הוא הואשם והורשע בשתי פרשיות : גניבת שני תיקי הוצל"פ והעברתם לחייב עפ"י אותם תיקים תמורת קבלת תשלום ; זיוף פס"ד של בימ"ש והגשתו להוצל"פ נגד חייב. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנה וחצי מאסר בגין גניבת התיקים ושנתיים מאסר בגין זיוף פסה"ד והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה יכול ביהמ"ש לסמוך על עדותו של החייב כי התיקים הובאו אליו, ובהיות עדותו עדות של שותף לדבר עבירה, על הראיות המסייעות לעדותו. כן יכול היה לסמוך על עדותו של מזכיר ביהמ"ש לענין פסה"ד המזוייף כי החתימה איננה חתימתו. אשר לגניבת התיקים - העובדה שהתיקים הוחזרו אינם שוללים את העבירה של גניבה, שכן כאשר המערער נטל את התיקים הוא התכוון לשלול את הבעלות בהם לצמיתות על מנת שיועלמו ויאבדו, ואכן כזה היה גורלם אלמלא החליט החייב להחזיר את התיקים להוצל"פ. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 22.2.76).
ע.פ. 678/75 - מדינת ישראל נגד ריימון אשקר
*קולת העונש (נשיאת נשק) (הערעור נדחה).
המשיב הורשע בהחזקת, בנשיאת ובהובלת תחמושת ונדון ל-18 חדשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 3000 ל"י. הערעור על קולת העונש נדחה. אין ספק שיש לראות בחומרה רבה עבירות של החזקת נשק וזאת לנוכח גל האלימות, העובר במדינה והשימוש בנשק בידי אנשים בלתי מורשים. אך בעניננו לא נתלוותה שום כוונה לעשות בנשק איזשהו שימוש למטרה בלתי חוקית פרט לשימוש בחלק התרמילים לצרכי קישוט ולמעשה זנח המשיב ונטש את התחמושת החיה. הנשק נתגלה כאשר התעורר חשד באשר למקור קישוטי התרמילים ואז הוביל המערער את חוקרי המשטרה למקום שבו היתה מונחת התחמושת במשך שנה וחצי. אין זה מקרה שבו על בית המשפט שלערעור להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה ולהחמיר בעונש.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. בלטמן למערערת, עו"ד שגיא למשיב. 18.2.76).
ע.פ. 590/75 - שלמה אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נעצר כשנהג במכונית בהיותו פסול מלהחזיק ברשיון נהיגה. המכונית נגנבה מספר שעות לפני שהמערער נעצר וזאת, לאחר שמפתחות המכונית והמסמכים, וכן כסף מזומן נגנבו מבית בעל המכונית, ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גניבה ופריצה ובעבירות רכב ודן אותו לשלוש שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור נדחה. משנתפש המערער עם המכונית שעות מספר אחרי שנגנבה ולאחר שנגנבו המפתחות והמסמכים מדירת בעל המכונית, מותר היה לביהמ"ש לראות בכך הוכחה לאשמת המערער בעבירה של גניבה ופריצה. גירסתו שמצא, את המכונית על שפת הים כשהיא פתוחה לא היתה ראויה לאמון. אשר לעונש אין הוא חמור מדי בהתחשב עם חומרת העבירות ועם עברו של המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני, עו"ד צ. סער למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה.23.2.76).
ד.נ. 2/76 - עזבון המנוח הרמן הלפרין נגד קהילת ציון אמריקאית ואח'
*תיקון פסק-דין (הבקשה נדחתה).
בשעתו פסק ביהמ"ש העליון כי על המשיבה להעביר למבקש שתי חלקות קרקע וזאת על יסוד הסכם שנעשה בשנת 1924 בין המשיבה לבין המנוח. ההחלטה
לביצוע בעין התיחסה לשתי חלקות אך לאחר מכן התברר כי לעירית הרצליה ואחרים יש זכויות שביושר לגבי אחת החלקות שהיא היתה העיקרית בפסה"ד, ואז פנתה המשיבה לביהמ"ש העליון וביהמ"ש ביטל את החלטתו לביצוע בעין לגבי שתי החלקות והורה על פיצוי המבקש בתשלום כספי. העתירה לדיון נוסף נדחתה. ביהמ"ש העליון בדיון הקודם התייחס לשאלת ביצוע פסק הדין וקבע כי עירית הרצליה הינה צד שלישי שלה זכויות שביושר בחלקה ומכיון שהיא לא היתה צד לדיון המשפטי הרי לגביה אין פסה"ד תופש ואין בכוחו לפגוע בזכויותיה. הלכה זו איננה חדשה. כאשר מתברר כי פסק דין שניתן פגע בזכויות בעלות שביושר של צד שלישי הרי הוא אפסי ועל כן אין כאן תיקון פסק דין החורג מהסמכות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ח. סמו למבקש, עוה"ד י. גלעדי, ג. לויט, ועירית גל למשיבים. 3.3.76).
ב"ש 29/76 - פלוני נגד פלוני ואח'
*סמכות בימ"ש במזונות (הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בשעתו בביהמ"ש המחוזי בירושלים לשלם מזונות למשיבים ועתה פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב וביקשו להעלות את שיעורי המזונות. המבקש פנה לביהמ"ש העליון בבקשה לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בירושלים מן הנימוק שהוא מתגורר בירושלים והדיון בביהמ"ש בת"א מהווה בשבילו הכבדה. בקשתו נדחתה, המבקש הגיש לביהמ"ש המחוזי בת"א בקשה למחוק את התביעה מחמת חוסר סמכות ואכן זו התרופה שיש לו. כאשר פסק הדין בדבר המזונות ניתן בביהמ"ש בירושלים, הרי בימ"ש זה הוא המוסמך לדון בענין המזונות, וביהמ"ש בת"א אינו מוסמך לדון בענין ועליו להחליט לדחות את התביעה או להעבירה לביהמ"ש המוסמך עפ"י סעיף 37 לחוק בתי המשפט.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. בן-דוד למבקש, עו"ד א. אליגון למשיבים. 3.3.76).
ע.א. 314/75 - אלמונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
המערערים הם הורי ילד שביהמ"ש המחוזי אישר את מסירתו לאימוץ והערעור על החלטה זו נדחה. במשפחה ששה ילדים והילד שעליו נסב הדיון הוא הצעיר שבהם. הוא בן 7 שנים ומזה שלוש שנים הוא נמצא אצל המשפחה המאמצת ונקלט בה יפה. עד גיל 8 חדשים היה אצל הוריו ואושפז במשך הזמן חמש פעמים עקב מצב של הזנחה. לאחר מכן עבר למוסד ילדים. האב הוא שתיין ועוזב את הבית לעתים קרובות ואילו האם אושפזה בבית חולים לחולי נפש וסובלת כנראה ממחלת נפש. גם האב וגם האם זנחו את הילד. האב הפקיר אותו ולא מילא את חובותיו כאב וגם האם עשתה כן אם כי אצלה נבע הדבר בשל מוגבלותה השכלית. בנסיבות אלה אין ספק כי נתמלאו התנאים של סעיף 11 (א) לחוק אימוץ ילדים שלפיו מותר לתת צו אימוץ ללא הסכמת ההורה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד מ. שחטר למערערים, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב. 9.2.76).
ע.א. 546/74 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אלמונים
*אימוץ (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי נתן צו לאימוצו של קטין ע"י שני המשיבים. הקטין נולד ביולי 1973 להוריו, לזוג עוד חמשה ילדים והאם שוב בהריון. המשפחה נמצאת שנים רבות בטיפול לשכת הסעד בגלל בעיות כלכליות, אישיות וחינוכיות. המשיבים שהם שכני ההורים, מבוססים מבחינה כלכלית ללא ילדים, והם מטפלים בילד, קיבלו אותו לביתם והביעו נכונותם להמשיך ולגדלו כבנם ובתנאי שינתן צו אימוץ כדי שיהיה להם
לבן לכל דבר. הורי הקטין נתנו את הסכמתם לאימוץ. המשיבים הם בגיל 60 והיועץ המשפטי מתנגד לאימוץ בשל שתי סיבות : קירבת מקום המגורים שבין שתי המשפחות המונעת את הניתוק הגמור של הילד מהוריו הטבעיים, וכן בשל גילם של המשיבים. ביהמ"ש המחוזי החליט לתת את צו האימוץ והערעור על כך נדחה. בנסיבות הענין אין לראות טעם מספיק לסתור את שיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי. השאלה היחידה היא מה מחייבת טובת הילד, ונראה כי טובת הילד אכן דורשת מתן צו האימוץ.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד גולדמן למערער, עו"ד אלהלל למשיבים. 4.3.76).
ע.א. 505/75 - שול אוחנה ואח' נגד שלוש שרלי ואח'
*חישובי פיצויים (הערעור נתקבל בחלקו).
המנוח דניאל אוחנה, בעלה של המערערת הראשונה ואביהם של המערערים האחרים, נספה בשריפה שאירעה בסנדלריה של המשיבים ואלה נתבעו כאחראים לנזק שנגרם למערערים כתוצאה מפטירת המנוח. ביחס לחישוב הפיצויים נתקבל בחלקו ערעורם של המערערים. המנוח עבד לפני פטירתו כפועל נקיון בעירית רמת-גן,סיים את עבודתו בערך בשעה 10 לפני הצהריים ולאחר מכן עבד בעוד שני מקומות בשעות הצהריים ובשעות הערב. בבואו לעשות את חשבון הפסד השכר לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון רק את מקום העבודה בעירית רמת-גן והערעור בנקודה זו נתקבל, שכן גם אם בתקופה יותר מאוחרת אין להניח שהמנוח יכול היה לעבוד בשלושה מקומות, הרי בשני מקומות עבודה יכול היה לעבוד בהתחשב בחוסנו הגופני קודם לפטירתו ובמהות העבודה שעבד בה. מתוך סכום הפיצויים ניכה ביהמ"ש המחוזי 25 אחוז הוון. זאת לא עשה לפי לוחות ההוון וקשה היה לעשותו בדרך זו בגלל השינויים במספר הנתמכים במשך תקופת 16 השנים שלגביה נקבע הפסד ההשתכרות. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. צדק גם בכך שקבע את הפסד ההשתכרות עד גיל 65 שהוא גיל הפרישה. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר מסכום הפיצויים ניכה סכומי הפנסיה שהאלמנה תקבל במשך כל ימי חייה מעירית רמת-גן. צריך היה לנכות רק אותו סכום שהאלמנה תקבל כפנסיה במשך 16 שנה, תקופה שעבורה חושבו הפיצויים בגין הפסד השתכרות.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. בן יעקב למערערים, עו"ד ב. לוינבוק למשיבים. 10.2.76).
ע.א. 464/75 - פרומוסמין בע"מ נגד שלמה קלדרון ואח'
*פירוש הסכם (הערעור נדחה).
בין הצדדים נחתם הסכם שלפיו המערערת תייבא מערכות מפורקות של רהיטים והמשיבים ירכיבו אותם בארץ. המשיבים התחייבו שלא לעסוק ביבוא, או שווק, או יצור של רהיטים דומים. לאחר מכן ייבאה המערערת מערכות רבות אך למשיבים מסרה מספר מועט בלבד להרכבה ואילו את היתר מכרה כשהם מפורקים, המשיבים ביקשו צו לביצוע בעין נגד המערערת ולחילופין פסק הצהרתי כי המערערת הפרה את ההסכם. ביהמ"ש המחוזי לא נתן צו לביצוע בעין שכן צו כזה מהווה כפיה לקבל שירות אישי לפי חוק החוזים וצו כזה אין לתת. מאידך נתן פסק הצהרתי כי המערערת הפרה את ההסכם. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש יכול היה לתת פסק הצהרתי גם אם אין בו תרופה של סעד עשה. מתן פסקי דין הצהרתיים הולמים את המטרה של חיסול סכסוכים בדרך קצרה ויעילה. לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי כי המערערת הפרה את ההסכם. אין לקבל את טענתה כי הפירוש הנכון של ההסכם הוא כי מה שנאסר עליה הוא לתת לאחרים להרכיב את הרהיטים אך שמותר לה למכור את הרהיטים כשהם מפורקים. זאת ניתן ללמוד הן מן המבוא הקובע במפורש כי המערערת מתכוונת ליבא מערכות מפורקות לצורך הרכבתם בארץ והן בהתחשב בתכלית המסחרית של העיסקה. על ביהמ"ש לתת
פירוש מתקבל על הדעת להסכם כפי שאנשי עסק היו עושים בנסיבות המקרה. בהסכם קיבלו המשיבים על עצמם התחייבות, לא לעסוק ביבוא ויצור של רהיטים דומים וקשה למצוא כל סבירות להתחייבות זו אם המערערת לא היתה חייבת למסור למשיבים להרכבה כל מערכת שהיא מייבאת. אשר לטענת המערערת כי טעתה בפירוש החוזה - גם אם לא הבינה המערערת את הוראות החוזה, היתה זו טעות סובייקטיבית שלה, שלא נגרמה ע"י המשיבים, וטעות כזו יכולה להיות עילה לביטול החוזה רק אם החוזה הוא דו משמעותי או מעורפל עד כדי שלילת מפגש הרצונות. (חוק החוזים עדיין לא חל על הסכם זה).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. צימרינג למערערת, עו"ד א. כספי למשיבים. 10.2.76).
ע.א. 576/75 - פיתוח... בע"מ נגד גולדה רוטבלט
*פירוש הסכם לענין דמי מפתח (הערעור נתקבל).
בשנת תשי"ב השכירה המערערת למשיבה דירה ובתום תקופת השכירות הפכה המשיבה לדיירת מוגנת. בטופס השכירות, המודפס, הותר למשיבה לעשות שיפורים בדירה, והיא מצידה חתמה על מסמך שלפיו "כל השיפורים שאכניס לדירה... יהיו לרכוש החברה (בעלת הבית) ואם אצא מהדירה... לא אוכל לדרוש שום תמורה כספית עבורם". בשנת 1972 ביקשה המערערת להעביר את הדירה ומסכום דמי המפתח רצתה לנכות לעצמה את הוצאותיה על בניית חדר הנוסף. סעיף 82 (א) לחוק הגנת הדייר קובע כי בחלוקת דמי המפתח ינוכה מהסכום הכללי של דמי המפתח אותו סכום שהדייר היוצא השקיע במבנה לשם שינויים או שכלולים יסודיים, זולת אם הוסכם אחרת בין בעל הבית לבין הדייר. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי פירשו את סעיף 82 (א) האמור, כך שדמי השיפורים לא ינוכו מדמי המפתח אם הוסכם אחרת ביחס לחלוקת דמי המפתח, ואילו בעניננו לא הוסכם אחרת ביחס לחלוקת דמי המפתח אלא ביחס לדרישת תמורה עבור ההשקעות וע"כ נעתרו לבקשת המשיבה. הערעור על כך נתקבל. ההסכם דנא נעשה לפני חוק דמי המפתח וענין דמי מפתח לא יכול היה למצוא ביטוי בחוזה שכירות. יש לנקוט קנה מידה שונה של פרשנות ביחס להסכם שנעשה לפני החוק בהשואה להסכם שנעשה אחרי החוק. להסכם מהסוג הראשון יש לתת פירוש רחב ככל האפשר ואילו הסכם מהסוג השני ראוי לפרשו על דרך הצמצום ולקיימו רק אם הוא מתייחס ישירות לחוק דמי המפתח. על כן מכיון שההסכם דנא נעשה לפני החוק הרי למרות שלא התייחס ישירות לחוק דמי המפתח יש לראותו כאילו מכוון גם לחלוקת דמי המפתח.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ש. רכטמן למערערת, עו"ד ד. דיבון למשיבה. 11.2.76).
ע.א. 248/75 - זלמן גורליק ואח' נגד ירמיהו פיק ואח'
*חוקיות ישיבת מנהלים בחברה וטענות התישנות (הערעור נתקבל בחלקו).
ביום 18.8.61 נערך הסכם מסוים לגבי חברה שהמערערים והמשיבים היו והינם בעלי מניותיה. לפני כן, ביום 21.1.61 התקיימה אסיפה כללית של החברה ובה נתקבלו החלטות שונות. ביום 27.5.73 נערכה ישיבת מנהלים ובה הוחלט לבצע את ההסכם מיום 18.8.61 שלפיו הוקטן חלקם של המערערים בחברה מ-40 אחוז ל-18 אחוז. המערערים ביקשו מביהמ"ש לפסול את החלטת האסיפה הכללית מיום 21.1.61 בהיותה בלתי חוקית, ואת החלטת האסיפה הכללית מיום 27.5.73, וכן למנוע את ביצוע ההסכם מיום 18.3.61. בביהמ"ש המחוזי טענו המשיבים כי הטענות נגד האסיפה מיום 21.1.61 צריכות להדחות מחמת התיישנות. ביהמ"ש דחה את כל תביעות המערערים בקבעו כי אם מתקבלת טענת ההתיישנות צריכות ליפול כל הטענות. על כך נתקבל הערעור. לענין ההתישנות הנוגעת לחוקיות האסיפה מיום 21.1.61 לא ערערו המערערים ועל כן לא נכנס ביהמ"ש לשאלת נכונות והחלטה. באשר לטענות נגד חוקיות הישיבה
מיום 27.5.73, אלה אינן צריכות להדחות מחמת התיישנות. הטענה היא כי הזמנת המערער לישיבה זו לא פורט בה סדר היום. אמנם קיימת פסיקה אנגלית שאין צורך לפרט בהזמנה לישיבת המנהלים את סדר היום, אך יתכן שבנסיבות הענין דנן יש ללבן במשפט טענת המערערים שכאן ההזמנה היתה צריכה לפרט את סדר היום. מאידך, אין לקבל את בקשת ב"כ המערערים למתן פס"ד הצהרתי כי אי אפשר היה לאמץ באסיפה מיום 27.5.73 את החוזה מיום 18.8.61 בגלל התיישנות, שכן טענת התיישנות היא טענה דיונית שיכול להעלות אותה רק נתבע ולא התובע וכאן המערערים היו בבחינת תובעים. יתר על כן הטענה לא נטענה ע"י המערערים בביהמ"ש המחוזי ועל כן לא תוכל להשמע בהתחדש הדיון בביהמ"ש המחוזי. זאת ועוד, בבקשתם בביהמ"ש המחוזי התבססו המערערים על הוראות אותו חוזה ועל כן גם מטעם זה אינם יכולים לטעון התיישנות כלפי אותו חוזה.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד מ. בן-דור למערערים, עוה"ד מ. טורבוביץ, ש. פרפורי, א. אלחנני וש. קול למשיבים. 8.2.76).
ע.א. 694/75 - כרמל אלוש נגד מדינת ישראל
*בקשת פס"ד הצהרתי נגד המדינה (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער תושב מושב אמונים שליד אשקלון, ובשנת 1971 הוצא צו הריסת ביתו, והמשיבה קיבלה מהסוכנות ומבנק טפחות למשכנתאות כספים לצורך חידוש מבני המושב כולל ביתו של המערער. המערער שילם כספים לבנק ולסוכנות, ולבסוף לא הושלם הבית והמערער הגיש תביעה נגד נתבעים שונים, כולל תביעה לצו עשה נגד המדינה שתסיים את בניית דירתו. לאחר מכן תיקן את כתב תביעתו וכל שביקש היה פס"ד הצהרתי שלפיו חייבת המדינה, עפ"י ההתחייבויות האמורות, להשלים את בניית דירתו. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את תביעת המערער נגד המדינה. והערעור על כך נתקבל ברוב דעות. כמסתבר, ביהמ"ש לא שם לב לעובדה שכתב התביעה תוקן והבקשה כבר לא היתה לצו עשה אלא לפס"ד הצהרתי. אך גם כך סבר השופט עציוני כי אין לתת במקרה הנדון פס"ד הצהרתי שמטרתו להפעיל לחץ מוסרי נגד המדינה להשגת הביצוע בעין. ביהמ"ש לא יתן צו הצהרתי רק כדי לאפשר לצד המעונין להשתמש בצו זה כלחץ מוסרי ללא תוצאה מעשית. השופטים ח. כהן ושרשבסקי, בשני פסקי דין נפרדים, סברו כי דוקא משום שבגזירת החוק אין המערער יכול לתבוע את המדינה בדרך של צו עשה, אין בפניו דרך פתוחה כי אם לקבל סעד הצהרתי, וצודק המערער בהנחתו שהמדינה לא תתעלם מפס"ד המצהיר על זכותו. נכון שאין לבוא לביהמ"ש לשם קבלת תשובות לשאלות אקדמיות, אך בעניננו אין השאלה אקדמית והמערער יוכל להשתמש בפסה"ד ההצהרתי למילוי זכויותיו כאמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. עו"ד ח. רגבי למערער, עו"ד ו. פרלשטיין למשיבה. 9.3.76).
ע.א. 368/75 - נורויז' אינשורנס נגד יצחק דרעי
*מתן פרט כוזב ע"י סוכן ביטוח ללא ידיעת המבוטח (הערעור נדחה).
המערערת הוציאה פוליסת ביטוח לקטנוע על שם אחיו של המשיב ולאחר מכן ביקש המשיב כי הפוליסה תועבר על שמו וסוכן הביטוח שלח למערערת בקשה לביצוע. המערערת ביקשה מסוכן הביטוח כי המשיב ימלא הצעת ביטוח ולא הסתפקה בהצעת הביטוח של אחיו. הסוכן לא פנה למשיב אלא מילא בעצמו את ההצעה וחתם את שמו של המשיב, ומסר פרט כוזב כי המשיב הוא למעלה מגיל 24 בעוד שהוא היה רק בן 19. אירעה תאונת דרכים והמערערת ביקשה לשחרר אותה מחבותה עפ"י הפוליסה וזאת משום שהפוליסה הושגה ע"י המשיב בהצגת עובדה כוזבת בפרט חשוב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי הסוכן לא היה שלוחו של המשיב במילוי הצעת הביטוח, וכי המשיב אינו אחראי לפרט הכוזב והערעור על כך נדחה. אין ללמוד על מקרה דנא מפס"ד אחר שבו המבוטח חתם על הצעת ביטוח שנערכה בשפה האנגלית שאותה לא הבין ואשר סוכן
הביטוח מילא את הפרטים ובכמה פרטים חשובים טעה. בענין ההוא נחתמה ההצעה ע"י המשיב וכאן המשיב כלל לא חתם על ההצעה ואף לא הוכח שידע על קיומה. עובדה היא שסוכן הביטוח עצמו לא ידע שבהעברת פוליסה צריך למלא הצעה חדשה, לפיכך אין מקום לקבוע שהמשיב מכללא, ע"י התנהגותו, ייפה את כוחו של הסוכן למלא הצעה בשמו. לטענת המערערת כי אם לא היתה הצעה מטעם המשיב, כי אז לא היה מפגש רצונות ולא נוצר חוזה ביטוח - ראשית, משהוציאה המערערת את הפוליסה החדשה וקיבלה את הפרמיה הרי היא מנועה מלטעון שלא נעשה חוזה ביטוח. שנית, בקשת המערערת לביהמ"ש המחוזי לפסול את הפוליסה היתה מבוססת רק על נימוק של מתן הצהרה כוזבת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ג. לוי למערערת, עו"ד ש. בירגר למשיב. 12.2.76).
ע.א. 138/74 - דינה הסקין נגד נעמי הסקין וחברת הביטוח מנופקצ'רס
*פירוש פוליסת ביטוח לענין "הנהנה עפ"י הפוליסה" (הערעור נדחה).
המנוח אפרים הסקין ביטח את חייו אצל חברת הביטוח (להלן - החברה) ובה קבע את הנהנה בזו הלשון "אשת המבוטח דינה הסקין לבית סלומון אם היא בחיים, אחרת בת-שבע הסקין". בת-שבע היא בתם של בני הזוג. לאחר יצירת אותה פוליסה התגרשו בני הזוג ובאותה שנה נשא המנוח את המשיבה לאשה ומנישואין אלה נולדו להם מספר ילדים. במלחמת יום הכיפורים נפל המנוח והתעוררה שאלה מי זכאי לקבל את הכסף עפ"י פוליסת הביטוח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא המערערת ולא האשה השניה זכאיות ליהנות מן הביטוח אלא עזבון המנוח והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה זו לאחר סקירת מספר הלכות הנוגעות לביטוח שנקבע בו שהאשה תהיה הנהנית, וההבחנות בין המקרים שצויינה האשה ללא שמה, או שצויינה האשה עם שמה וכן מקרים שהאשה נפטרה לפני הבעל והילדים צריכים לרשת עפ"י לשון הפוליסה "לאשתי, ואם לא תהא בחיים לילדי" וכדומה, ובמיוחד על יסוד אומד דעתו של המבוטח האם התכוון לילדו גם אם יתגרשו אם לאו. עפ"י אומד דעתו של המנוח, בעניננו, לא התכוון שהמערערת תזכה בדמי הביטוח אם יתגרשו לפני מותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. פישמן למערערת, עו"ד ב. לוינבוק למשיבים. 29.2.76).
ע.א. 667/75 - אריה יהודה נגד קצין התגמולים.
*תביעת נכות עקב שרות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער שירת בצה"ל ולקראת סוף שירותו הועמד למשפט, הוטלו עליו שבעה למי מחבוש, ובהיותו בחדר המעצר נגרמה לו התמוטטות עצבים והוא נמצא ללא הכרה. הוא נשלח לבדיקה בבית חולים באר יעקב ובשחרורו קיבל תעודה שלפיה הוא סובל ממצבים היסטריים מסוימים. הפעם הראשונה שאירעה לו התקפה כגון זו המוגדרת כ"סטופור היסטרי" היתה בצבא ועפ"י חוות הדעת הרפואית יש לראות אותה התקפה כהחמרה בעת השירות בצבא, אך ההחמרה חלפה וכל התקפה נוספת שתבוא אין לה קשר עם השירות הצבאי. על יסוד חוות דעת זו נדחתה תביעת המערער להכיר בו כנכה והערעור על כך נדחה. בין אם ניתן לראות באותה התקפה כהחמרה עקב השירות, או כהתפרצות עקב השירות, הרי אין הרופאים חולקים שאם עדיין סובל המערער מהתקפים דומים אין קשר בינם לבין אותה התפרצות שחלה בעת השירות בצבא. טענות המערער בשאלת הקשר הסיבתי בין השירות והנכות אינם ענין לכאן. אין חולק על כך שמבחינת ההלכה המשפטית רואים קשר סיבתי בין שירות לנכות גם כאשר המחלה היא בעיקרה תוצאה של הנטיה הקונסטיטוציונלית הטבועה בגופו של אדם והשירות רק הביא לידי התפרצות המחלה. אולם באשר להתפרצויות נוספות, השאלה היא תמיד אם הן
קשורות עם ההתפרצות בזמן השירות ואם לאו, וכאן לא הביא המערער כל חוות דעת רפואית שיש קשר בין השירות לבין התפרצויות יותר מאוחרות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. חרלף למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 3.3.76).
ע.א. 230/75 - אלמוג ... בע"מ נגד חברת שמואל לקרח ולקרור בע"מ
*פירוש סעיף הצמדה בחוזה (הערעור נתקבל).
הערעור נסב על פירושו של סעיף הצמדה בחוזה שכירות שנעשה בין המערערת כשוכרת לבין המשיבה כמשכירה. השאלה שבמחלוקת היתה אם הצמידות נקבעת בתחילת כל שנה לגבי השכירות של אותה שנה, או בסוף כל שנה למפרע באופן שדמי השכירות ייקבעו לפי הגובה של המדד בסוף אותה שנת שכירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיבה שדמי הצמידות נקבעים לפי סוף שנת השכירות למפרע לגבי אותה שנה והערעור על כך נתקבל בהתחשב בפירושם של סעיפי ההצמדה שבהסכם. המשיבה היא שפנתה לביהמ"ש לקביעת פירושו של ההסכם וזאת עפ"י מכתב של המערערת שבו הציעה פניה לביהמ"ש שיפרש את ההסכם "ופירוש זה יתקבל על דעתנו". אין בכך כדי למנוע מהמערערת לפנות לביהמ"ש שלערעור שכן אין במכתב זה ויתור על זכות הערעור, לא ויתור מפורש ולא ויתור מכללא. זכות ערעור הנתונה לבעל דין עפ"י החוק היא זכות ייחודית שרק הוראת חוק מפורשת יכולה לשלול אותה או שויתור עליה חייב להיות ברור ומפורש. מלבד זאת, במכתב לא נאמר דינו של איזה ביהמ"ש תקבל המערערת והסכמתה לקבל על עצמה את דין פירושו של ביהמ"ש אינה גורעת מזכותה שהדין ייחרץ ע"י הערכאה הגבוהה ביותר שאפשר להגיע אליה עפ"י החוק.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. בן יקר למערערת, עו"ד א. רפואה למשיבה. 10.3.76).
ע.א. 644/75 - יחזקאל עמית נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים
*תביעת נכות עקב שרות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער שירת בשירות מילואים באוקטובר 1973 ושוחרר בגלל תלונות על מיחושי סחרחורת וליקוי בשמיעה. כמסתבר סבל המערער מליקויי שמיעה לפני התגייסותו. הוא הגיש תביעה להכיר בו כנכה עקב השירות הצבאי, תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. היו שתי חוות דעת רפואיות סותרות והענין הובא בפני מומחה רפואי מוסכם שקבע כי גם אם חלה הרעה תוך שירות המילואים, אין לראותה כנגרמת ע"י השירות אלא כהתפתחות הנמשכת מזה שנים. ועדת הערר אימצה לעצמה את חוות דעתו של המומחה המוסכם ומסקנותיו. המערער מלין על כך שועדת הערר עשתה ממסקנתו הרפואית של המומחה את קביעתה המשפטית שלה ובכך רואה הוא פגם. טענהזו אין לקבל. אכן, שאלת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות היא שאלה משפטית שצריכה להבחן עפ"י נורמות משפטיות ולהקבע ע"י הועדה עצמה בקנה מידה כזה, אך מאחר שלצורך קביעת המסקנה יש לבחון אם המחלה הספציפית והמסוימת היתה עשויה להגרם או להחמיר ע"י אותו מאורע שמקורו בשירות הרי נאלצת הרשות המוסמכת להזקק למומחים רפואיים שיביעו את דעתם בשאלה הרפואית ודעה זו עוזרת לרשות להסיק את המסקנה המשפטית לאור כל נסיבות הענין.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. כץ למערער, עו"ד ד. ביניש למשיב. 24.2.76).
ע.א. 536/75 - אלימלך אריה נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב שרות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער שירת במילואים פעיל ובמסגרת תפקידו סייר ביישובים שונים. בערבו של יום חזר לביתו וישב כדי להכין דו"ח על סיוריו. בעודו ישוב על כסאו
צלצל הטלפון ומשקם לגשת לטלפון נפל ושבר את ידו. הוא הגיש תביעת נכות וטענתו כי לא היו ליחידתו סידורי לינה במחנה צבאי ועל כן נאלץ לשהות בביתו לאחר תום יום השירות תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. לטענת המערער כי הועדה שגתה בכך שלא יעצה לו למנות עו"ד ובכך פגעה בכללי הצדק הטבעי - אין חובה על הועדה למנות למערער עו"ד או ליעץ לו כי ימנה לעצמו עו"ד. לגופה של התביעה - העובדה שלא נתאפשרה למערער לינה במחנה צבאי אינה גורמת לכך כי שהותו בבית ייחשב כשהות במתקן צבאי. למעשה מדובר כאן ביציאה של חייל בשירות מילואים פעיל לביתו לחופשה "לאחר תפקיד" שהוא דבר רגיל ושיגרתי במציאות שלנו. אין גם לראות זיקה עם השירות שנוצרה עקב סוג העיסוק שבו עסק המערער בביתו. אין צורך להכריע כאן בשאלה מה הדין כאשר תקרה תקלה לחייל העוסק בביתו בנושא צבאי שכן כאן החבלה נגרמה עקב צלצול הטלפון ולא הובאה כל טענה כי צלצול הטלפון היתה לו זיקה כלשהי עם השירות.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 24.2.76).
ע.א. 103/75 - ארקיע קוי תעופה בישראל בע"מ נגד רשם האגודות השיתופיות ואח'
*החייאת אגודה שיתופית שנמחקה (הערעור נתקבל).
באוגוסט 1964 פירסם הרשם הודעה על ביטול רישום האגודה השיתופית המשיבה הרביעית (להלן - המשיבה) ובכך פורקה האגודה. ב-1967 הגישו המשיבים 2, 3 שהיו חברים באגודה, בקשה לביהמ"ש המחוזי להחיות את האגודה וביהמ"ש נעתר להם. משנרשמה האגודה מחדש הגישה תביעות שונות שנותרו ובכללן נגד המערערת. כ-1974 הגישה המערערת המרצת פתיחה לביהמ"ש המחוזי ובה ביקשה להצהיר כי ההחלטה להחיות את האגודה ניתנה ללא סמכות ועל כן האגודה אינה קיימת ואינה יכולה לתבוע אותה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל. לא נתקיימו התנאים המאפשרים על פי החוק החייאת אגודה. אין גם לאמר שיש לביהמ"ש סמכות "טבועה" לבטל צו שנתן קודם לכן, שכן כאן היה הביטול ללא כל פסול והצו לביטול היה כדין. כשנושא מסוים זכה לחקיקה ספציפית ומכוונת לא נשאר מקום לזכויות ולסמכויות נוספות שזכרם לא בא באותה חקיקה. "הסמכות הטבועה" היא מקור מפוקפק ליצירת סמכויות וזכויות כאלה. גם אם קיים נוהל בבתי משפט להחייאת אגודות שרישומן בוטל, אין לבסס על נוהל זה סמכות שאינה כתובה בספר החוקים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון, הוסיף השופט י. כהן, עו"ד י. וינדר למערערת, עו"ד מ. ד. גולדמן וח. סמו למשיבים. 26.2.76).
ע.א. 571/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד יוליוס גשייט
*תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
(הערעור נדחה).
המשיב הגיש תביעה לתגמול בדצמבר 1962 יחד עם בקשה להארכת מועד ובקשתו נדחתה. ביוני 1969 הגיש המשיב תביעה לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון מספר 2) 1969 ושוב ביקש הארכת המועד. תביעתו נתקבלה ואושרה לו נכות אך בקשתו להארכת מועד נדחתה. ועדת העררים קיבלה את עררו של המשיב בענין הארכת המועד והערעור על כך נדחה. כמסתבר הגיש המשיב בזמנו תביעה לפיצויים לשלטונות גרמניה, ניתנו שתי החלטות שבפירוש אחת מהן טעה המשיב, ועדת העררים קיבלה טעותו כטעם מיוחד שהוא "מעין הטעות הגרמנית" המוכרת כטעם מיוחד והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון חזר והדגיש את הגישה הליברלית המרחיקה לכת הבולטת בפסקי הדין לאחרונה בקשר עם בקשות להארכת מועד, אך הגיע למסקנה כי כאן אין צורך לדון במדיניות זו שכן ניתן לאמר כאמור שהמערער טעה טעות בתום לב המהווה טעם מיוחד.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. מיישייקר למערערת, עו"ד א. ה. איגר למשיב. 26.2.76).