בג"צ 609/75 - מתתיהו ישראלי נגד ראש עירית ת"א יפו ואח'
*נקיון כפיים בפניה לבג"צ.
* שימוש חורג ע"י פתיחת מועדון קלפים במקום דירת מגורים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
בחודש מרץ 1975 שכר העותר דירת מגורים בבנין ברחוב נס ציונה בת"א כדי לנהל שם מועדוןקלפים. הוא שיפץ את הדירה והתאימה למטרה הנ"ל ופתח את המועדון ללא רשיון כחוק, ולפני הגשת בקשה לקבלת רשיון, למרות שידע שצריכים רשיון לניהול עסק כזה. לאחר כארבעה חודשים הגיש העותר בקשה לקבלת רשיון לניהול עסק. בינתיים הוגשו נגד העותר שני כתבי אישום על ניהול מועדון ללא רישיון, אך הדבר לא הרתיע את העותר והמשיך לנהל את המועדון. לבסוף נעשה הסדר בביהמ"ש שלפיו סגר העותר את העסק וביהמ"ש הוציא צו סגירה זמני. הועדה המקומית לתכנון ולבניה דחתה את הבקשה לרשיון בקבעה כי האיזור הוא איזור מגורים ומותריםמועדונים פרטיים, והבקשה מהווה שימוש חורג כיון שהוא בניגוד להיתר הבניה. הועדה החליטה לא להתיר שימוש חורג באשר היא מתנגדת להפיכת דירות מגורים באיזור לשימושים אחרים. העותר פנה לבג"צ נגד ההחלטה שלא לאשר לו פתיחת המועדון.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מדיניותו של בג"צ היא שלא להזקק לעתירה המוגשת בחוסר נקיון כפיים של העותר ובמיוחד כאשר הדבר נובע מעבירה על החוק הקשור בנשוא העתירה. לעתים נדירות מזדקק בג"צ לעתירה שענינה נגוע באי חוקיות, בעיקר כאשר בעת הפניה לבג"צ ויתר העותר על מעשהו הבלתי חוקי וחדל ממנו מיוזמתו הפרטית כדי להגיע לבג"צ כאשר אינו עובר עבירה, או סיבה מוצדקת אחרת, למשל, כאשר אדם פותח עסק הטעון רשיון לאחר שהגיש בקשה ומחמת סחבת בלתי רגילה לא קיבל את הרשיון. המקרה דנא הוא אחר לגמרי כאמור לעיל. אדם כזה אינו ראוי שביהמ"ש יושיט לו סעד. נוכח ריבוי המקרים מסוג זה והפגיעה הקשה שיש בכך בסדר הציבורי ובחיי חברה תקינים ומסודרים, שומה על כל הגורמים הנוגעים בדבר לשתף פעולה כדי להתגבר על תקלה רצינית זו.
ב. גם לגופו של ענין אין לעתירה זו על מה שתסמוך. טענת העותר היא שאין לועדה המקומית לתכנון ולבניה מעמד בענין זה אך אין הוא צודק בכך. אמנם לפי תכנית בנין עיר החלה על המקום, שימוש של מועדון קלפים מותר באיזור זה, אך אעפ"כ יש לראות את פתיחת המועדון כשימוש חורג המצריך היתר. אין חולקים על כך שהמקום שרוצים להפכו למועדון שימש לפני כן כדירת מגורים, היינו שבזמנו הוציא רשיון לבנית הבית למגורים. אם רוצים להפוך שימוש שהיה לו רשיון למגורים לשימוש למועדון, הרי זה שימוש חורג.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, בייסקי. עו"ד ד. מועלם לעותר, עו"ד נ. קונשטוק למשיבים. 29.2.76).
בג"צ 516/75 - עו"ד אורי הופרט ואח' נגד שר הדתות
*מינוי נציגות למועצה דתית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותר הינו נציג המפלגה הליברלית העצמאית בעירית ירושלים (להלן המפלגה), העותר השני, ש. בן- חורין, נציג "תנועת היהדות המתקדמת" בירושלים והעותרת השלישית הינה המפלגה הנ"ל. ענינה של העתירה הוא הרכבתה של המועצה הדתית החדשה בירושלים שנציגיה נשלחים בחלקם ע"י העיריה ובחלקם ע"י שר הדתות. מספר חברי המועצה הינו כמספר חברי העיריה ובעיריה נקבע מודד מסוים אשר לפיו מי שיש לו נציג אחד בעיריה יש לו פחות מחמישים אחוז
של יחידת נציגות אחת במועצה הדתית. העיריה קבעה את מועמדיה באופן שלמפלגה הליברלית העצמאית לא נקבע נציג. כיון שכך פנה העותר לשר הדתות וביקש כי השר ישתמש בסמכותו וימנה מתוך מועמדיו את בן- חורין כנציגו. העותר ציין במכתבו כי היהדות המתקדמת מעונינת בקיומם של שירותי הדת היהודיים במקום. שר הדתות השיב כי הנציגות ניתנת לגופים ועדות ולא לבעליהשקפות, כי השר במנותו נציגי גופים ומפלגות, הוא מתייחס לאלה שבגישתם החיובית לדת ישראל זכו בבחירות לעיריה לקולות הרבה יהודים של שומרי תורה ומצוות, כי המפלגה הליברליתהעצמאית אינה נכנסת, על כן, לגוף הזכאי לייצוג במועצה הדתית, כי המועמד שהוצע ע"י העותראינו מייצג את המפלגה הליברלית העצמאית ואינו נמנה על אנשי ציבור הפעילים במפלגה זו, כיהעותר עצמו אינו מייצג את המפלגה הליברלית העצמאית בענין זה, כי היהדות המתקדמת איננה בגדר גוף מוגדר כמשמעותו בחוק המועצות הדתיות, כי המועמד אינו נראה לשר כמתאים להיות חבר המועצה הדתית בירושלים, כי כניסת מועמד זה למועצה הדתית תפגום בעבודת הצוות של המועצה והיא לא תוכל לפעול כיאות. על כך העתירה.
החלטה - השופט שמגר:
א. אין גוף או מסגרת ארגונית הנושאים שם של יהדות מתקדמת או "יהדות לא אורטודוכסית" ומכל מקום אין העותרים זכאים להציג בפני בג"צ את ענינם של היהודים הלא אורטודוכסים בירושלים. התנועה לא פנתה בענין זה לשר הדתות ולא היתה צד לעתירה.
ב. אמת המידה הראויה לקביעת הרכבה של המועצה הדתית ולבחירת המועמדים - חלקה הושתת על ההתאמה האישית של המועמדים וחלקה האחר על ההתאמה הציבורית ייצוגית של המועמד הבא לייצג את הגופים המעונינים בשירותים הדתיים. הגופים והעדות המעונינים בקיום שירותי הדת היהודיים אינם צריכים להיות דוקא נציגי גופים פוליטיים. יכולה להיות גם מסגרת אחרת של אנשים שענינם המשותף שירותי דת במקום. אך אין לראות פסול בכך שהרשות המקומית או שר הדתות מסתמכים על המסגרות המפלגתיות כדי להעזר בקנה מידה המבוסס על בחירות כלליות כדי לתת ייצוג פרופורציוני ככל האפשר לאוכלוסיה היהודית.
ג. כאשר אמת המידה שלפיה פועל שר הדתות בנויה על יחסי הכוחות המפלגתיים הוא יכול לפעמים לסטות כהוא זה מן התצלום המדויק של יחסי הכוחות המפלגתיים, אך תיקון כזה אינו צריך לשבש לגמרי את היחס בין כוחן המספרי של המפלגות המעונינות בקיום שירותים דתיים ובין ייצוגם במועצה הדתית.
ד. ענינה של מפלגה בשירותי דת אינו ענין המתגלה ע"י חקר כליות ולב. אם מצהירה מסגרת מפלגתית כי יש לה ענין בשירותי דת, לכאורה, צריכים דבריה להיות נאמנים על השר, כל עוד המעשים של אותו גוף תואמים את הצהרתו לענין זה. אין הצדק לפסילתו מראש של גוף כלשהו רק בשל כך שהשקפתו בנושא דת אינה מקובלת על השר. כאשר השר בוחר את מועמדיו הוא רשאי לתת דעתו אם יש למפלגה פלונית ענין בשירותי דת ואם לאו אך לא ברור משום מה פסל שר הדתות מראש את המפלגה הליברלית העצמאית.
ה. אין לאמר כי לעולם חובה על השר להעניק ייצוג לכל גוף או מפלגה שלא זכו לייצוג באמצעות רשות המקומית. כאשר אותו גוף קופח ע"י הרשות המקומית ולא קיבל ייצוג למרות משקלו ברשות המקומית, או כאשר מפלגה לא התמודדה בבחירות לרשות המקומית והיא בעלת משקל בין תושבי הרשות, יהיה שר הדתות חייב בקרב נציגים שהוא ממנה לתת לגוף כזה ייצוג. אך כאשר הרשות המקומית לא נתנה ייצוג לגוף מסוים מחמת כוחו המספרי הקטן לא נוצר מעוות המחייב תיקון ע"י שר הדתות.
ו. מאידך הרשות נתונה לשר הדתות לתת ייצוג לגוף כזה ואם נופל הנימוק שעליו תמך השר כי המפלגה העותרת פסולה מינה וביה, זכאית היא כי בקשתה לייצוג תשקל ע"י השר.
ז. ברם לצד בחינתו של ההיבט הייצוגי נבחן גם כל מועמד מבחינת התאמתו האישית. שאלת ההתאמה איננה בשיקולו של המציע את מועמדיו לשר, אלא בידי השר ומכיון
שהעותרים הציעו רק מועמד פלוני שלדעת השר אינו מתאים אין לכפות על השר מינויו של נציג זה.
הנשיא אגרנט: מסכים.
השופט שרשבסקי:
מסכים שיש לבטל את הצו על תנאי, אך בפסק דינו קיימת הסתייגות מפסה"ד הקודם. החוק אינו מדבר על שירותי דת באופן סתמי אלא על שירותי דת יהודיים ואלה שירותים דתיים ברורים. אנשים או זרמים שעצם מגמתם מראה חוסר כל ענין בזה שהשירותים הדתיים יהיו קיימים, או שהם אדישים לשירותים אלה, אין להם זכות לייצוג במועצה הדתית. תנועת היהדות המתקדמת, כל התקדמותה איננה התקדמות אל קיום השירותים הדתיים, אלא התרחקות משירותי דת ואין מגיע להם ייצוג במועצה דתית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, שמגר, שרשבסקי. עו"ד הופרט לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיב. 17.3.76).
בג"צ 563+566/75 - יהודה רסלר ולאה צבעוני נגד שר האוצר ואח'
*העלאת שעור מימון מפלגות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
לפי חוק מימון מפלגות זכאית כל סיעה בכנסת למימון מאוצר המדינה לפי יחידת מימון לכל מנדט. בסעיף ההגדרות של החוק צויין כי יחידת מימון הינה שעור שקבעה ועדת הכספים של הכנסת כיחידת מימון לענין חוק זה. בשלהי אוקטובר 1975 החליטה ועדת הכספים להעלות את שעור יחידת המימון בשעור של 43 אחוז וכן קבעה כי יחידת מימון תהיה מכאן ואילך צמודה למדד ותשתנה יחד עם שינויים במדד יוקר המחיה. העותרים טענו שהחלטת ועדת הכספים אינה כדין וביקשו מבג"צ לבטל את ההחלטה.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אמנם בגוף החוק לא הוסמכה ועדת כספים לקבוע את המימון, אך די בכך שההוראה צויינה בסעיף ההגדרות. אכן זה "פגם אסטטי" שאין הוראה אופרטיבית בחוק המעניקה סמכות לועדת הכספים, אך כאשר כוונת המחוקק היא ברורה ניתן לראות את סמכות הועדה עפ"י סעיף ההגדרות. שאם לא תאמר כן, נמצא שתקפו של החוק נשלל לחלוטין ולא תהיה כל משמעות לחוק. כלל יסודי בפרשנות דברי חקיקה שיש לפרשם בדרך שתקיים את תוקפם.
ב. הצמדת סכום יחידת המימון למדד יוקר המחיה אין בה הוצאת השליטה על קביעת סכום יחידת המימון מידי הועדה. הועדה לא שללה מעצמה את הסמכות לקביעת יחידת המימון אלא קבעה את הדרך שבה תחושב היחידה בעתיד.
ג. אין לקבל טענת חוסר סבירות על שום שהועדה הגדילה את היחידה בשעור של 43 אחוז בשעה שהמצב הכספי של המדינה קשה. רק במקרים נדירים יפסול ביהמ"ש מטעמי אי סבירות חקיקת משנה.
ד. הגדלת המימון הינה למפרע לחודש אחד אך בכך אין חריגה מסמכות. הטלת מס רטרואקטיבי ע"י מחוקק המשנה איננה כשלעצמה פסולה ותמיד יש לבדוק את כוונת המחוקק אם התכוון להסמיך את מחוקק המשנה לחקיקה רטרואקטיבית. אם זה הדין לענין מסים,
קל וחומר בענין כמו שלפנינו שבו לא מדובר בהגדלת נטל מסים למפרע, ושבו התוקף למפרע הוא לתקופת חודש אחד בלבד.
השופט ויתקון (מסכים ומוסיף):
א. לא היה מקום לדון בעתירות אלה לגופן וצריך היה לדחותן על הסף מן הטעם שאין לעותרים זכות עמידה בענין זה. הזכות או האינטרס המקנים מעמד צריכים להיות מיוחדים לעותר כפרט או כאחד מחוג בני אדם מוגדר ומסוים, להבדיל מפעולתו כאזרח או סתם אדם הדואג לטובת הכלל. גם לדעת המחמירים וגם לדעת המקילים ומרחיבים ברור שלעותרים דנא אין זכות עמידה במשמעות האמורה.
ב. היועהמ"ש הודיע בתחילת הדיון כי אינו מעלה שאלת זכות העמידה, אך אין נפקא מינה בכך אם הוא מעלה או לא מעלה שאלה זו. לא יתכן שנכונות בג"צ לדון בענין פלוני תהיה תלויה בהסכמת היועהמ"ש. שאלה היא השנויה במחלוקת אם צריך לדרוש מאדם הפונה לבג"צ שתהיה לו זכות עמידה או שיש לפתוח שערי בג"צ לכל דיכפין. אולם בנסיבות הקיימות אצלנו לא יוכל הבג"צ לעמוד בלחץ אם לא יידרש ממי שפונה לבג"צ כי יראה שיש לו זכות עמידה בענין שהוא מעלה בפניו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. עו"ד גולדשמיט ובן-סירא לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים. 7.3.76).
בג"צ 619/75 - יפה קלר ואח' נגד קיבוץ פרוד
*רישום ילד לבית ספר.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לפני השופטים: ברנזון, מני, בייסקי.
העובדות:
העותרים היו בין מיסדי קיבוץ פרוד בגליל העליון וחיו בו למעלה מ-20 שנה. בשנתיים האחרונות נוצר סכסוך בין הקיבוץ והעותרים באשר אלה סירבו להעביר לקיבוץ דמי השילומים שהם מקבלים מגרמניה, והקיבוץ החליט על הפסקת חברותה של משפחת קלר בקיבוץ, וכי על המשפחה לעזוב את הקיבוץ. העותרים לא עזבו את הקיבוץ ועל כך הוגשו נגדם תביעות על השגת גבול. בנם של העותרים למד בשנה שעברה בבי"ס סולם צור שהוא בי"ס של הקיבוצים בסביבה, סיים כיתה ח', ולאחר שהוחלט להוציא את ההורים מהקיבוץ הודיעה מזכירות הקיבוץ כי בשנת הלימודים החדשה על ההורים לרשום את הילד בבי"ס שבמקום מגוריהם החדש. העותרים דרשו ממזכירות הקיבוץ כי תסדיר המשך לימודיו של הבן בבי"ס סולם צור, הקיבוץ סירב והתנהלו חליפת מכתבים ודיונים עד למעלה משלושה חודשים לאחר תחילת הלימודים ואז פנו העותרים לבג"צ.
החלטה - השופט ברנזון:
א. בקיבוץ פרוד חל חינוך חובה מורחב עד כיתה י' ומזכירות הקיבוץ היא רשות החינוך המקומית. הודעת ההורים על רצונם לרשום את הילד בבי"ס סולם צור מהווה רישום כחוק.
ב. אין ספק כי לצורך חוק חינוך חובה מתגורר הילד בקיבוץ, בין אם הוא מתגורר בהסכמת הקיבוץ או כמשיג גבול. אין הדבר פוטר את מזכירות הקיבוץ בתור רשות חינוך מקומית מלדאוג לחינוכו של הנער. יש להבדיל בין הקיבוץ כגוף משפטי כלכלי לבין הקיבוץ כרשות חינוך מקומית כשחוקי החינוך של המדינה מטילים עליה חובות בעניני חינוך כלפי אנשים המתגוררים בתחומה.
ג. ביה"ס דרש כי מפאת קשיי הנער בלימודים יתלווה מורה מיוחד לנער. בהתאם לחוק צריכה הרשות לתת את השירות ולגבות תשלום בשעור שקבע שר החינוך, והשר לא קבע כל תשלום בעד עזרה לתלמיד מהסוג הנדון.
ד. ברם העתירה חייבת להדחות מפאת השיהוי הרב שחל בהגשתה. עברו חודשים מרובים בדיונים ועפ"י חוות דעת מנהל ביה"ס יהיה זה מאוחר עתה לנער לבוא וללמוד בביה"ס. בענינים שהשעה אינה דוחקת להם במיוחד, מוטב לעשות כל נסיון או מאמץ למציאת פתרון לפני פניה לבג"צ. אבל בענין כזה שיש בו תאריך קבוע להתחלת שנת הלימודים אין להשהות את הפניה לבג"צ.
השופט בייסקי מסכים ומוסיף:
שיהוי הוא בדרך כלל גורלי, אך במקרה דנא, לכאורה, לא היה מקום למצות את דין השיהוי עם העותרים שבקשו לפתור בדרכים אחרות את המשך חינוכו של הילד.ניתן להבין כי העותרים שחיו חיי שיתוף בקיבוץ למעלה מ- 20 שנה לא נזדרזו להגיש סכסוכם לערכאות. מדובר כאן בהמשך חינוכו הסדיר של הקטין וודאי שהקטין לא חטא גם אם ההורים חטאו מחמת ההשהיה. אלא שבעניננו עולה מתוך הברור שנערך בביה"ס כי השיהוי הוא גורלי מחוסר האפשרות לקלוט את הקטין בביה"ס במחצית השניה של שנת הלימודים.
(עו"ד י. רובינזון לעותרים, עו"ד ש. נסים למשיב. 15.3.76).
ע.א. 722/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד קלמנטינה וינר
*תביעת תגמולים לפי חוקי נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה בקשה להכיר בה כנכה רדיפות הנאצים, בין השאר, בגין מחלת עצבים ודליות, בקשתה נדחתה, ועדת העררים קיבלה חלקית את תביעות המשיבה והערעור על כך נתקבל. המשיבה לא הביאה חוות דעת רפואיות ואילו עפ"י חוות הדעת הרפואית של המערערת לא היה קשר בין הרדיפות שסבלה מהן המשיבה לבין מחלותיה. לענין מחלות הדליות של המשיבה הוגשה תחילה חוות דעת של רופא שיש להכיר בחלק מנכות זו כנובע מן הרדיפות, אך לאחר מכן הופנתה תשומת לבו של רופא זה לעובדה שהמשיבה היתה בגיטו סה"כ כחודשיים. הרופא נתן חוות דעת שניה שלפיה טעה בחוות דעתו הראשונה. אין בכך פגם. רופא יכול לשנות חוות דעתו, ובייחוד אם הוא תולה חוות דעתו באי שימת לב מצידו לעובדות חשובות שיש בהן כדי להשפיע על החלטתו. ועדת העררים צריכה היתה לראות בפניה את חוות הדעת הסופית ולהשתית עליה את הכרעתה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ה. גולדווסר למערערת, עו"ד נ. לוי למשיבה. 26.2.76).
ע.א. 687/75 - יצחק סיון בע"מ נגד פקיד שומה
*ניהול פנקסים לצורך מס הכנסה (הערעור נדחה).
סעיף 45 לחוק עדוד התעשיה (מסים) קובע כי הטבות לפי אותו חוק יינתנו רק למי שניהל "ספרי חשבונות נאותים". החברה המערערת היא מפעל תעשייתי כמשמעותו בסעיף 1 של החוק וסגן נציב מס הכנסה הסכים לפטור אותה מנהול ספר תנועת מלאי בתנאים מסוימים. המערערת לא ניהלה ספר ייצור שניהולו נדרש כתנאי
לפטור, ועל כן סירב פקיד שומה לראות בספריה "ספרי חשבונות נאותים" לפי החוק, ולא זיכה אותה בהטבות הניתנות בחוק. ערעורה לביהמ"ש המחוזי נדחה והערעור על כך נדחה. העובדה שפקיד השומה שם את המערערת למס הכנסה אותה שנה לפי הדו"ח של המערערת, אינה מוכיחה כי הספרים שניהלה הם "ספרי חשבונות נאותים" כנדרש עפ"י החוק. המונח "נאותים" פירושו שהספרים גם נכונים וגם מנוהלים לפי הוראות שניתנו לחברה כדין.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. סלומון למערערת, עו"ד מישייקר למשיבה. 4.3.76).
ע.א. 448/75 - סיוני מרסל נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
למערער אושרה בעבר נכות בשל מחלות שונות ולאחרונה ביקש לאשר לו נכות גם בשל ליקויים בעמוד השדרה וכיו"ב מחלות. בתמיכה לבקשתו הגיש תעודה רפואית שלפיה הליקויים הללו נגרמו עקב רדיפות הנאצים. לעומת חוות דעת זו הוגשה חוות דעת של רופא מטעם המשיבה כי אין כל קשר בין המחלות לבין הרדיפות ואחד הנימוקים היה שהמערער היה חבר קופ"ח משנת 1950 ולא התלונן על המחלות שעתה הוא טוען להן. הרשות המוסמכת וכן ועדת העררים דחו את התביעה והערעור על כך נדחה. המיחושים שמהם סובל המערער הופיעו לראשונה לפחות 14 שנה אחרי הרדיפות ועל כן מותר היה לועדת העררים לקבוע שלא הוכח קשר סיבתי בין הנכות ובין הרדיפות. גם לפי הפסיקה הגרמנית האחרונה שאליה עלינו לפנות לפי הגדרת המונח נכה בחוק נכי רדיפות הנאצים. די בהופעתם של נזקי גוף אחרי גמר שלילת החרות, ואולם לא הוכח כי נזקי הגוף הנדונים באו למערער מיד לאחר גמר שלילת חרותו והתקופה הרבה שחלפה בין גמר הרדיפות לבין הופעת נזקי הגוף עומדת לו לרועץ למערער. המערער טוען כי הרופא מטעם המשיבה לא היה אוביקטיבי וטענתו נדחתה. העובדה שבעבר נתן רופא זה חוות דעת שלא היתה נוחה למערער, אינה עילה לפסילת דעתו בדיון הנוסף בפני הרשות המוסמכת.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. וולר למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 2.3.76).
ע.א. 444/75 - יצרני ומפיצי סרטים בע"מ ואח' נגד נחמן צרווניצר
*פירוש חוזה (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער השני והמשיב היו בעלי מניות בחברה המערערת והסכימו על מכירת מניות המשיב למערער. נערך חוזה תלת צדדי שבו הוסדרו הסדרים הכספיים בין הצדדים ובו התחייבה המערערת למכור למשיב שבעה סרטי קולנוע במחיר כולל של כ- 45 אלף לירות. סעיף 3 לחוזה קבע את סדרי התשלומים וביחס לסכום של כ- 20 אלף ל"י נקבע כי סכום זה ישולם "מההכנסות של שבעת הסרטים הנ"ל". לא היו הכנסות מהסרטים הנ"ל והתעוררה השאלה אם את החוב צריך לשלם רק אם יהיו הכנסות מהסרטים. ביהמ"ש המחוזי סבר, על יסוד פירוש החוזה האמור ועוד חוזה שנערך בין הצדדים לאחר מכן, כי כוונת הצדדים היתה שיתרת החוב תשולם רק אם יהיו הכנסות מהסרטים הנ"ל. ביהמ"ש העליון מפי השופט שמגר החליט ברוב דעות כי לא זו היתה כוונת הצדדים וכי פירוש החוזה שהחיוב בתשלום היתרה אבסולוטי וללא תנאי והעובדה שדובר על הכנסות אינה מונעת חיוב המשיב לשלם את היתרה גם אם לא יהיו הכנסות. מאידך סבר השופט לנדוי בדעת מיעוט כי עפ"י העיסקה שבין הצדדים, כאשר ההסדר נגע למכירת סרטים והחברה נשארה המפיצה של הסרטים יש ללמוד כי כוונת הצדדים היתה שאם לא יהיו הכנסות לא תשולם היתרה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, שמגר. 11.3.76).
ע.א. 576/74 - אסולין סלומון נגד עזבון המנוח... וציון חברה לביטוח
*ביטול פוליסה עקב מסירת פרטים כוזבים (הערעור נדחה).
עפ"י סעיף 25 לפקודת רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) יכול מבטח להגיש לביהמ"ש בקשה להצהרה על ביטול פוליסה, אם הושגה תוך העלמת עובדה חשובה, או בהצגת עובדה כוזבת בפרט חשוב. הגשת ההצהרה צריכה להיות תוך שלושה חדשים לאחר שהוגשה התובענה. בעניננו השיג המערער פוליסת ביטוח תוך העלמת העובדה שבחמש השנים האחרונות הורשע בעבירה על חוקי התנועה. התעוררה השאלה אם פרט כוזב זה הינו פרט חשוב לצורך ביטול הפוליסה, וכן אם ההגבלה של שלושה חודשים חלה רק לגבי הצד השלישי או גם לגבי המבוטח, ואם הוגשה הבקשה לאחר שלושה חודשים היא בטלה גם לגבי המבוטח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העובדה הכוזבת האמורה היא חשובה המצדיקה ביטול הפוליסה, וכן כי ההגבלה של שלושה חודשים לא חלה לגבי המבוטח. הערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד כ. חנוך למערער, עו"ד י. וולפיילר למשיבים. 1.3.76).
ע.א. 315/75 - המועצה לענף הלול נגד ב.אי.אי. חברת תעופה
*תביעה נגד מוביל על נזק בתובלה אוירית (הערעור נדחה).
המערערת מסרה מטען הובלה לחברת אל- על. המדובר בסחורה ברת סיכון גדול של קלקול, ועל כן היתה זקוקה להובלה מהירה ואחסון מידי בקרור. המטוס יצא מלוד ונחת בלונדון ושם נמסר המטען לחברה המשיבה להטיסו לפריז. המטען הגיע לפריז כשהוא מקולקל והמערערת הגישה תביעה נגד חברת אל- על ונגד המשיבה. אך לאחר מכן ביטלה את התביעה נגד אל- על והשאירה אותה נגד המשיבה. זו ביקשה מחיקת התביעה על הסף בהעדר יריבות בינה לבין המערערת, ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש סקר את הדינים השונים הנוגעים לתביעה כגון זו שלפנינו והאפשרויות שעמדו למערערת לתבוע את חברת אל- על יחד עם המשיבה. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי המשיבה איננה הנתבעת הנכונה ועל כן לא התייחס לשאלה אם המערערת היא התובעת הנכונה או שמא הנשגרת שעבורה יועדה הסחורה היא שהיתה צריכה לתבוע, וכיו"ב שאלות שלא היה צריך להכריע בהן.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד פ. ג. נשיץ למערערת, עו"ד ג. גינת למשיבה. 7.3.76).
ב.ר.ע. 20/76 - מלכה צפיוף ואח' נגד אהרון ברקאי ואח'
*שכר בורר (הבקשה נדחתה).
המשיבים כיהנו כבוררים בסכסוך בין המבקשים לבין עצמם וקבעו לעצמם שכר טרחה של כ- 40 אלף לירות. המבקשים הגישו בקשה בתיק התובענה שבו נתמנו הבוררים, וביקשו להפחית את השכר שהבוררים קבעו לעצמם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר לא היה מקום להגישה בתיק התובענה, אלא צריך היה להגיש בקשה נפרדת לפי סעיף 32 לחוק הבוררות לשינוי פסק בוררים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אילו היה ממש בטענות המבקשים לגופו של ענין ניתן היה למצוא דרך לתיקון ההליך, ברם המשיבים לא חרגו ממסגרת התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, ועל כן לגופו של ענין אין סיכוי להפחתת שכר הבוררים וממילא אין טעם בתיקון ההליך.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. פסי למבקשים. עו"ד א. ברקאי וא. פיקהולץ למשיבים. 29.2.76).
ב.ר.ע. 21/76 - עירית ת"א יפו נגד חברת מעליות אטלס בע"מ ואח'
*בקשה לפסילת בורר (הבקשה נדחתה).
בסכסוך שבין המבקשת לבין המשיבה נתמנה בורר, שקיים שלוש ישיבות של הבוררות, באה המבקשת וביקשה להעביר אותו מתפקידו באשר לדעתה אין הוא ראוי עוד לאימון הצדדים משום שהוא צריך לכהן כעד ואין עד נעשה דיין. ביהמ"ש
המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בעובדה האמורה אין כדי לשלול מאת הבורר את אימון הצדדים שהוא ראוי לו. כאשר נעשה החוזה, נושא הבוררות בין הצדדים, היה הבורר עובד של העיריה ובהתאם לחוזה נתמנה הוא כמומחה וכפוסק שהכרעתו מחייבת את הצדדים ללא כל זכות ערעור או השגה. בינתיים חדל הבורר לעבוד אצל המבקשת, ואם הוא היה טוב כפוסק סופי, אם כי מלכתחילה עשוי היה להיות עד, ודאי שהוא יכול להיות גם בורר.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד גב' ע. באן למבקשת, עו"ד י. א. שלוש למשיבים. 29.2.76).
ב.ר.ע. 18/76 - תל-קציר... אגודה שיתופית נגד לאה חנונו
*עיכוב הליכים לפי סעיף בוררות (הבקשה נדחתה).
המשיבה הינה חברה בקבוצה המבקשת שבתקנותיה מצוי הסכם בוררות בינה לבין חבריה. המבקשת דורשת מהמשיבה כי תתבע מזונות מאבי ילדיה אך המשיבה מסרבת ועל כן רוצה המבקשת לסלק אותה מהקבוצה. המבקשת הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי שיצהיר כי דרישת המבקשת היא בלתי חוקית והמבקשת ביקשה לעכב את ההליכים ולהעבירם לבוררות. בקשתה נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בענין שלפנינו קיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים והוא כי אין לנעול את שערי ביהמ"ש בפני חבר קיבוץ המסרב למלא אחר דרישה בלתי חוקית של הקיבוץ ועומד בשל כך להגרש מתוכו. אלה הם דברים אשר הבירור בפני שופטי המדינה ובמשפט פומבי יאה ודרוש להם.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ב. כוגן למבקשת, עו"ד י. ארידור למשיבה. 1.2.76).
המ' 727/75 - עוזיאל אברהמי נגד מדינת ישראל
*נהיגה בזמן שכרות שגרמה למוות וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).
המבקש הועמד לדין על שלוש עבירות: גרם מוות של 2 אנשים בתאונת דרכים, נהיגת רכב ברשלנות ונהיגה בזמן שכרות. בימ"ש השלום הרשיעו בשתי העבירות הראשונות עפ"י הודאתו וזיכה אותו מנהיגה בזמן שכרות. בשל שתי העבירות דן אותו ביהמ"ש לששה חודשי מאסר בפועל, פסילה למשך שמונה שנים ותשלום קנס של שלושת אלפים ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המבקש גם בעבירה של נהיגה בזמן שכרות, העלה את תקופת המאסר בפועל לשנה וחצי ואת תקופת הפסילה ל- 12 שנה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לענין ההרשעה בנהיגה בזמן שכרות יכול היה ביהמ"ש המחוזי לבסס את ההרשעה על אופן נהיגתו של המבקש שעבר מצד לצד בזמן נסיעתו, עלה לשוליים, פגע במעקה בטחון ופגע במונית. עצם נסיעה מסוכנת כזו ללא סיבה נראית לעין יכולה להצביע על מצב בלתי נורמלי של הנהג. המבקש גם הודה ששתה משקה חריף לפני שיצא לדרך ובאה עדות מומחה שבדק את דמו של המבקש ומצא אחוז כוהל גבוה בדם בשעור 165 מיליגרם בזמן התאונה. על יסוד כל אלה ניתן לקבוע כי המערער נהג בזמן שכרות. אשר לעונש - הרי המעשה גובל עם העבירה לפי סעיף 212 לפח"פ והעונש איננו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. מוסק למבקש, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 18.2.76).
בג"צ 460/75 + 576 - הס אסתר ואח' נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכה מועד בתביעת נכה רדיפות הנאצים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לפי בקשת ששה עשר עותרים ניתן צו על תנאי נגד המשיבה להחשת דיון בבקשות להארכת מועד שהוגשו ע'"י העותרים. לגבי רוב העותרים ניתנו בינתיים החלטות ולגבי האחרון בוטל הצו. כמסתבר נוהגת המשיבה שלא לדון בבקשות להארכת מועד לפני סיום הטיפול והדיון בבקשות הנכים לגופן ורק אם נקבע בבקשה לגופה זכאות של הנכה אז דנה המשיבה בהארכת המועד. בנוהג זה של המשיבה
אין פסול, מספר הבקשות שבהן על המשיבה לטפל הוא רב מאד והיא חייבת לקבוע סדר עדיפויות מסוים. המשיבה העלתה טענה טרומית כי התצהיר שהוגש לא היה חתום ע"י המבקשים אלא ע"י פרקליטם, אך בג"צ קבע כי בעניננו העובדות שעליהן מבוססת הבקשה הן בידיעתו של עוה"ד ואין כל מניעה לכך שהתצהיר המאמת את העובדות ינתן ע"י עוה"ד עצמו.
בבג"צ אחר (576/75) עיכבה הרשות המוסמכת את הדיון בבקשה להארכת מועד הן מן הטעם הנ"ל והן באשר השתמשה בסמכותה לפי סעיף 10 (א) לחוק נכי רדיפות הנאצים לקבע מחדש את דרגת הנכות והעבירה את תיק העותרת לביטוח הלאומי למטרה הנ"ל. בג"צ קבע שאין הצדקה לעיכוב נוסף זה ויש להקדים את הדיון בבקשה להארכת מועד לענין קביעת נכות מחדש לפי סעיף 10 הנ"ל.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד א. שיינפלד לעותרות, עו"ד גב' מ. נאור למשיבה. 24.2.76) .
בג"צ 103/76 - בדוי אלקואסמה נגד רות אור שופטת ואח'.
*תיקון פס"ד (העתירה נדחתה).
בביהמ"ש העירוני בירושלים ניתן גזר דין נגד העותר, היו בקשות -4 לדחות את ריצוי המאסר ובאחת הבקשות כתבה השופטת כי היא דוחה את ביצוע המאסר עד יום 12.12.76. היתה זו פליטת קולמוס על פני הדברים כי לא היה טעם לדחות את ביצוע המאסר לתקופה כה ארוכה עפ"י הבקשה שהוגשה, והשופטת הסבירה בצו נוסף כי הכוונה היתה לדחות את עונש המאסר עד ליום 12.1.76. עתירת העותר נדחתה. בכל הנוגע למפקח על בתי הסוהר הרי הוא קיבל צו מאסר ואין עליו לבדוק את ההליכים בביהמ"ש שהביאו להוצאת הצו. אשר לתיקון טעות סופר, קיימת סמכות טבועה בידי ביהמ"ש לתקן טעויות כאלה לפחות מיד אחר מתן פסה"ד או ההחלטה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שמגר. עו"ד ד. מימון לעותר. 27.2.76).
בג"צ 547/75 - נריס סולטן נגד ועדת השחרורים.
*ניכוי שליש ממאסר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הורשע בעבירות בטחוניות בשנת 1967 ולאחר שחרורו מהמאסר, ותוך כדי תקופת מאסר על תנאי, הסתבך ושוב הורשע בעבירה בטחונית ונדון למאסר. ענינו הובא בפני ועדת השחרורים וזו עיינה בחומר שהובא בפניה, שמעה מפי נציגי שירות הבטחון הכללי על כך שהעותר מהווה סיכון בטחוני ומשום כך אין לשחררו לפני תום תקופת מאסרו ולבסוף שקלה את כל הנימוקים בעד ונגד והחליטה שלא להפחית מתקופת מאסרו של העותר. עתירתו נדחתה. ענין הפחתת העונש נתון לשיקול דעתה של הועדה ובג"צ לא יתערב בהחלטת הועדה אלא במקרים שבהם ברור מתוך החומר _ כי זו הביאה בחשבון שיקוליה שיקולים שהם פסולים מעיקרה או שהיא פגעה בכללי הצדק הטבעי. אין הועדה חייבת להתחשב רק בהתנהגותו של האסיר תוך תקופת המאסר, אלא רשאית להביא בגדר שיקוליה גם את אופיו הכללי של האסיר, עברו, מהותה של העבירה ומידת הסיכון לציבור הצפוי בשחרורו המוקדם של האסיר. ועדת השחרורים אינה שוקלת רק את שיקולי טובתו של האסיר אלא גם מה צפוי לציבור הרחב עם שחרורו של האסיר.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ל. אמל לעותר, עו"ד נאור למשיבה. 24.2.76).
בג"צ 540/75 - אחמד פאוזי נגד ועדת העררים לעניני מוניות.
*רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר היה חבר באגודה שיתופית שעל שמה היו רשומים שני רשיונות מונית. האגודה פורקה והרשיונות הוחזרו למשרד התחבורה. בתום חמש שנים הגיש העותר בקשה לרשיון למונית ובקשתו נדחתה באשר
בתקנות התעבורה המתייחסות לתנאי הכשירות לקבלת רשיון למונית (תקנה 527) קיים תנאי כי מגיש בקשה שבתוך עשר השנים שקדמו להגשת הבקשה היתה מונית רשומה בשם גוף אשר למבקש זכות בו לא יוכל לקבל רשיון. עתירת העותר נדחתה. לעותר היתה זכות בגוף מאוגד שהיה בעל רשיון למונית בתוך עשר השנים הקודמות להגשת הבקשה ועל כן בדין נפסלה מועמדותו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרון לעותר, עו"ד יאראק למשיבה. 29.2.76).
בג"צ 97/76 - חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נגד ראש עירית ירושלים ואח'.
*ניתוק מים ע"י העיריה (העתירה נדחתה).
בנין שהקימה העותרת חובר לרשת המים ע"י העיריה ומחמת סכסוך על גובה האגרות שהעותרת צריכה לשלם ניתקה העיריה את המים. עתירת העותרת נדחתה. בענין גובה האגרות וחיבור הבנין לרשת המים על העותרת לפנות לביהמ"ש הרגיל.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. עו"ד הס לעותרת. 25.2.76).
בג~צ 14/76 - כלי כל חברה להנדסה ומסחר בע"מ נגד מנהל אגף המכס והבלו.
*תשלום סכום שבמחלוקת למכס לפני שחרור הטובין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה להורות למשיב שלא יבצע הוראה שנתן עפ"י תקנה 44 לתקנות שעת חירום (הסדרים בעקבות שנוי שער המטבע) הנוגעת לעיכוב הוצאתם של טובין של החברה מרשות המכס עד לתשלום ההטלים המגיעים ממנה לדעת המשיב. העותרת ביקשה כי הסחורה תשוחרר כנגד ערובה בנקאית מטעמה אך עתירתה נדחתה. טענותיה של העותרת נגד החיוב שהוצא ע"י המשיב מקומן בביהמ"ש שאליו הוגש ערעור על השומה שהוציא המשיב. לענין ערובה במקום תשלום במזומן, הרי התשלומים חייבים להעשות במזומנים ואם אין המשיב מוכן לקבל ערובה בנקאית או ערובה אחרת אין לבג"צ עילה להתערב בכך.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, ח. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. גל לעותרת, עו"ד יאראק למשיב. 16.2.76).
בג"צ 283/75 - פרסום ארנן בע"מ ואח' נגד שר התקשורת.
*העברת מוסיקה באמצעות הטלפון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
החברות העותרות ביקשו להעביר באמצעות הטלפון מוסיקה ופרסומת מאולפן שלהן בנתניה למקומות שונים, כגון תחנות אוטובוסים בריכות שחיה וכדומה. המשיב סירב להתיר שידורים אלה הן מטעמים של מדיניות והן מחמת נימוקים טכניים ועתירת העותרות נדחתה. אין ספק כי העותרות צריכות רשיון כדי להעביר השידורים דרך קוי הטלפון של הדאר וזאת עפ"י תקנה 17 של תקנות בתי הדאר. לשאלה אם צדק המשיב בשיקול דעתו כשסירב לתת את הרשיון יש לענות בחיוב. אם יורשה עסק מסוג שהעותרות ביקשו לפתח לא יוכל המשיב לעמוד בפני בקשות נוספות וימלאו רחובות ערינו מחדש פרץ וצווחה אחרי שצרת צופרי המכוניות פחתה. אשר לנימוק הטכני - הסביר המשיב כי העברת שידורי מוסיקה בצורה שמתכוונות העותרות תפריע לשיחות בקוי הטלפון האחרים. אמנם הוגשו תצהירים נגדיים מטעם העותרות שלא יהיה ליקוי, אולם הרי זו מחלוקת בענינים הנדסיים ואם המצב הוא תיקו - אין עילה לסתור את עמדת המשיב.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן החלטה - השופט לנדוי. 11.3.76).
ע.פ. 509/75 + 501 - נסים אלפרון ואח' נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (סחיטה) (הערעור נדחה).
שלושת המערערים הורשעו בעבירות שונות של אלימות וסחיטה וביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים עונשי מאסר של שנתיים, שנתיים וחצי, ו- 40 חודשי
מאסר, והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש עמד על הנסיבות האישיות המדברות לזכות המערערים וההתרשמות החיובית מנסיבות אלה, ואולם כנגד הנתונים האישיים החיוביים עומדת חומרת מעשיהם של המערערים הנושאת אופי של התארגנות בתור קבוצה שאינה נרתעת משום אמצעי כדי להשיג את מטרותיה הפליליות. בכך טמונה סכנה רבה לציבור ויש הכרח להרתיע לא רק מערערים אלה אלא גם צעירים אחרים העלולים להגרר למעשי אלימות דומים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד סגל למערערים, עו"ד גב' ראב למשיבה. 27.2.76).
ע.פ. 641/75 - יהודה פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירת סמים בכך שהחזיק שבעה כדורי פרודרמול ונדון לששה חודשי מאסר, הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא נרקומן המקבל מרופא קופת חולים כדורי פרודרמול אך הוא לא הצליח להוכיח שהכדורים שנתגלו אצלו נתקבלו עפ"י מירשם של רופא. לפי כמות הכדורים נראה שהוחזקו לצריכה עצמית ובהתחשב במהות הסם שהוא מהסמים הקלים, בכמות הקטנה שנמצאה, ובכך שהסם "י נועד לצריכה עצמית, יש להקל במידת מה בעונש ולהעמידו על ארבעה חודשי מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. שטרנברג למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 29.2.76).
ע.פ. 598/75 - עזריאל יעקובי נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער היה פקיד במשרד התקשורת והיתה לו הרגשה של קיפוח והעדפת פקידה אחרת ע"י הממונים. המערער שלח בעבר מכתב למתלוננת שבו הוא מזהיר אותה שאם לא תחדל מלחתור תחת מעמדו "הדבר עלול להביא לכולנו צער" ומכתב אחד לממונה הישיר עליו ובו הוא אומר כי "מי יודע מה ילד יום כי היום כאן ומחר בקבר וראוי שנזכור זאת". ביום המקרה יצא מהמשרד, קנה בקבוק בנזין, נכנס למשרד ושפך את הבנזין לעברה של המתלוננת באומרו "הא לך" והצית אותה. הפקידה נפצעה באופן חמור ביותר. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 10 שנות מאסר והערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו. אין לקבל את טענת המערער כי ניתן היה להרשיעו רק בעבירה לפי סעיף 238 ולא לפי סעיף 235, באשר במצבו הנפשי לא היה מסוגל ליצור את הכוונה המיוחדת הנדרשת לפי סעיף 235. לאור כל הנסיבות ובהתחשב בעדות הרפואית מטעם התביעה רשאי היה ביהמ"ש להסיק את המסקנה שאמנם כוונה כזו הוכחה ע"י התביעה, אשר לעונש - לא היה מקום להתערב בעונש לולא מצבו הנפשי של המערער, שסבל מהפרעות נפשיות ואושפז מספר פעמים לפני כחמש עשרה שנה. בהתחשב בכך ניתן להפחית את עונשו ולהעמידו על שבע שנות מאסר.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד הגלר למערער, עו"ד גב' בינייש למשיבה. 24.2.76).
ע.פ. 549/75 - גבריאל ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסירת הודעה כוזבת והונאה) (הערעור נדחה).
המערער היה מבוטח בחברת ביטוח ומסר פעמיים הודעות כוזבות למשטרה על פריצה וגניבה ובעקבותיהן תביעות לחברת הביטוח. בפעם הראשונה קיבל תשלום בגין נזקי הגניבה ובפעם השניה התעורר חשד במשטרה ולאחר חיפושים ובדיקות התברר כי שתי ההודעות היו כוזבות. המערער הורשע במסירת ידיעה כוזבת וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדון לשנה מאסר בפועל עבור כל אחד משני האישומים
כששני העונשים מצטברים. הערעור על כך נדחה. לעומת הנסיבות המיוחדות של המערער, עומדת העובדה שמעשי המרמה ונסיבותיהם המחמירות מחייבים לפי טיבם ומהותם הטלתו של עונש שיהיה מרתיע הן כלפי המערער והן כלפי אחרים שיבקשו ללכת בדרכי התעשרות קלים כאלה. השאלה אם יש להפחית מעונשו של המערער מחמת הדחיה במשפט של 4 שנים - במקרה דנא אין בכך להצדיק שינוי מידתו של העונש.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 22.2.76).
ע.פ. 436/75 - לפל רובין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחת מטבע) (הערעור נדחה).
המערער הוא תושב חוץ שהיה מבקר מדי פעם בארץ והחזיק חשבון מטבע חוץ בבנק בת"א. בשנים 1968 עד 1970 ניצל את החשבון להעברת מטבע חוץ לחו"ל בסכומים שונים. בצורה זו העביר כ- 630 אלף דולר. בהתחשב בגילו שהוא כבן 80 שנה נמנע ביהמ"ש המחוזי מלהטיל על המערער עונש של מאסר ודן אותו לקנס של 100 אלף לירות באופן שהקנס ייגבה כחוב אזרחי. הערעור על כך נדחה. העונש הנכון על עסקי הברחה בקנה מידה כזה, הגורמים נזק למשק המדינה, הוא בדרך כלל מאסר בפועל, וביהמ"ש המחוזי התחשב כבר כאן בגילו של המערער. הקנס שהוטל אינו נראה מוגזם.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה השופט לנדוי. 24.2.76).
ע.פ. 635/75 - חיים בלאט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסחר במטבע חוץ) (הערעור נדחה).
במסעדה של המערער גילתה המשטרה בתוך שתי כספות מוסתרות מטבע זר במטבעות, שטרות ושיקים בערך כולל של 50 אלף דולר. המערער ניהל מעין בנק זוטא במטבע זר ומתוך השיקים שנמצאו עולה כי תושבי חוץ רבים העובדים בארץ מכרו שיקים באמצעות המערער. הוא נדון לששה חודשים מאסר בפועל, 18 חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 250 אלף לירות והערעור על כך נדחה. ניהול מסחר בלתי חוקי במטבע זר יש בו כדי לפגוע חמורות בכלכלתה של המדינה ואין לאמר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 25.2.76).
ע.פ. 575/75 - מדינת ישראל נגד יוסף וקנין
*חומרת העונש (סחיטה) (הערעור נתקבל).
המשיב הציק לבעל עסק בחיפה באיומים ובהתנהגות פרועה, הלה נאלץ להכנע לדרישותיו ולשלם לו מידי פעם דמי חסות, ולאפשר לו ולרעיו לקבל משקאות ללא תשלום. המשיב איים על שלום ילדיו של המתלונן ואף ביצע מעשי אלימות כדי להמחיש שהוא מוכן להגשים איומיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה, דרישת דבר באיומים, עבירות תקיפה וגרימת נזק לרכוש וגזר עליו עונשים חופפים של שתי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. בצדק רואה הפרקליטות את המקרה הזה כטיפוסי לתופעת הסחטנות המאיימת לאחרונה על חיי המסחר התקינים במדינה. במקרה זה יש כל הסממנים של תופעה זו: איומים, מעשה אלימות בפועל, גביית דמי חסות, קבלת שירותים חינם, התנהגות פרועה והטלת מורה ופחד שלא להתלונן במשטרה. יש להביא בחשבון שבגלל הפחדת עדים, קשים מקרים אלה לגילוי, ויש צורך בהחמרה מיוחדת באותם מקרים המובאים למשפט כדי להרתיע אחרים. כמו כן יש למערער הרשעות קודמות במעשי אלימות קודמים ושונים. על כן יש להעמיד את עונשי המאסר המצטברים על שש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד א. עמי-עד למשיב. 23.2.76).
ע.פ. 659/75 + 624 - חיא גלאגל נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (ערעור וערעור נגדי - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה נתקבל).
המערער הורשע בדצמבר 1974 בעבירה של גניבה בנגוד לסעיף 270 לפח"פ ונדון לחדשיים מאסר על תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירה נוספת על סעיף 270 לפח"פ. זמן קצר לאחר הרשעתו ביצע המערער עבירות התפרצות וגניבה בנגוד לסעיף 297 לפח"פ וגניבה ממעביד בניגוד לסעיף 275 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי גזר על המערער עונש של תשעה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי והחליט כי אין מקום להפעיל את המאסר על תנאי מאחר והעבירות הנוספות של גניבה ממעביד או של התפרצות וגניבה אין בהן משום הפרה של התנאי שהתייחס לעבירת גניבה בלבד בנגוד לסעיף 270 לפח"פ. ערעורה של המדינה נתקבל הן לגבי קולת העונש והן לגבי הפעלת מאסר על תנאי. לענין העונש - הרי בהתחשב בשורה של מעשי העבירה השיטתיים וחמורים שביצע המערער זמן קצר לאחר שביהמ"ש הקל עימו יש להחמיר בעונשו ולהעמידו על 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. לענין הפעלת המאסר על תנאי - את המונח "עבירה" לצורך קביעת הזיקה בין העבירה המותנה לבין העבירה הנוספת, יש לפרש בהתאם למשמעות המונח בפקודת הפרשנות. משמע שהתנאי יופעל לא רק כאשר הנאשם עובר מחדש עבירה זהה לזו שפורטה בתנאי, אלא גם כאשר נעברת כל עבירה אשר בהגדרתה כלולים היסודות של העבירה המפורשת בתנאי. בעניננו העבירה הנוספת היא מעשה של גניבה שאליו מצטרפים יסודות נוספים, כגון התפרצות או גניבה ממעביד. אי לכך יש להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ב"צ מזרחי למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 25.2.76).
ע.פ. 496/75 - וודיע לטיף נגד מדינת ישראל
*כפל אגרה בעבירת בניה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער ביצע בניה לא חוקית ונדון לתשלום קנס בסך 2000 ל"י ולתשלום כפל אגרה כשחישוב התשלום נעשה לפי גובה האגרה ביום מתן פסה"ד, בעוד שגובה האגרה ביום ביצוע העבירה היה נמוך בהרבה מכך. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור לענין גובה הקנס וקיבל את הערעור באשר לכפל אגרה. יש לחייב כפל אגרה כפי שהאגרה היתה ביום ביצוע העבירה.
(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד נקארה למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 26.2.76).
ע.פ. 516/75 - ז'לן ליפא נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אונס ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה וחומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה היו עדויות של המתלוננת ועוד עדויות שלהן האמין ביהמ"ש. טענות המערער היו מכוונות כלפי ההערכה החיובית של ביהמ"ש לעדויות הנ"ל, אך בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור נוהג להתערב אם לא נתגלתה טעות בולטת בהערכת מהימנות עדויות וכאן לא נתגלתה טעות כזו. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, בייסקי. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד ר. חנוך למערער, עו"ד גב' ר. גורני למשיבה. 19.2.76).
ע.א. 844/75 - פלונית נגד פלוני
*ביקורים של אב אצל ילדו (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע סדרים של ביקור המשיב אצל בנו המוחזק ע"י המערערת ושהוא כבן 8 שנים, ובין היתר כי האב יכול לקחת את הבן לטיול פעם
בשבוע. הערעור על כך נדחה. השאלה היא כולה שאלה שבעובדה והערכאה הראשונה היא הפוסקת בכגון זה עפ"י כלל הראיות הנמצאות בפניה. החלטת ביהמ"ש המחוזי היא החלטה שקולה במגמה לרפא את המצב הבלתי נסבל שבו הילד מתרחק והולך מאביו ולקדם את טובת הילד שלא יווצר ניכור ללא תקנה בין הילד לבין אביו.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד נ. רחמים למערערת, עו"ד בסוק למשיב. 11.3.76).
ע.א. 680/74 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
המערערים הם אשתו ו- 11 ילדיו של המשיב שהגישו נגדו תביעת מזונות בפברואר 1972 כאשר כל 11 הילדים היו קטינים. הם תבעו אז 3500 ל"י לחודש ובינתיים שנים התבגרו. ביוני 1972 קבע ביהמ"ש המחוזי מזונות זמניים של 1100 ל"י לחודש בציינו כי סכום הביניים לא יהיה לו השפעה על סכום המזונות הסופיים לאחר שיובאו עדויות ממשיות על הכנסות המשיב. בפס"ד סופי שניתן בנובמבר 1974 פסק ביהמ"ש 3000 ל"י לחודש מזונות מיום מתן פסה"ד צמוד למדד. כן פסק 500 ל"י בלבד הוצאות. הערעור על כך נתקבל. אין מקום להתערב בסכום המזונות הקבוע שנפסק ע"י ביהמ"ש. ברם אין כל סיבה מדוע לא יחול החיוב מיום הגשת התביעה. הכלל הוא שחיוב מזונות הוא מיום הגשת התביעה אלא אם יש סיבה מיוחדת המצדיקה חיוב ממועד אחר. כמו כן יש להתערב בפסיקת ההוצאות בהתחשב בישיבות הרבות שהיו, והעובדה שלפי התעריף המינמלי של לשכת עורכי - הדין הסכום המתאים לענין זה הוא למעלה מ- 3000 ל"י. אי לכך נפסק שכ"ט בשתי הערכאות בסכום של 6000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. תוסיה כהן למערערים, עו"ד א. מרגלית למשיב. 2.3.76).
בג"צ 562/75 - יחיא אהרוני נגד המועצה המקומית קרית עקרון ואח'
*מדיניות אי פרסום שמות ע"י מבקר המדינה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות).
העותר הינו מסיעת המערך שלה 2 מתוך 9 נציגים במועצה המקומית בקרית עקרון. לקראת הקמת המועצה הדתית במקום בחרה הרשות המקומית בנציגים המייצגים סיעות שונות בעוד שלמערך לא ניתן ייצוג כלשהו. העותר פנה לשר הדתות והשר הודיעו כי ימנה אחד מחברי המערך למועצה הדתית במסגרת מכסת המועמדים ע"י השר. העותר לא הסתפק בכך ופנה לבג"צ ועתירתו נדחתה ברוב דעות השופטים י. כהן ושמגר כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון. השופט שמגר בפסק דינו ציין כי אין חובה לשקף במועצה הדתית במדויק את יחסי הכוחות בתוך הרשות המקומית, אולם אסור גם לשבש לגמרי את היחס בין כוחן המספרי של המפלגות המעונינות בקיום שירותים דתיים לבין ייצוגן במועצה הדתית. אלמלא מינה שר הדתות נציג אחד מטעם המערך היה בג"צ רואה פסול בכך שהרשות המקומית לא נתנה ייצוג לסיעת המערך. אך שר הדתות תיקן את המעוות, אם כי אין בכך כדי להעניק ייצוג יחסי למערך עפ"י כוחו ברשות המקומית. השופט ויתקון בדעת מיעוט קבע כי על המועצה המקומית היה לכלול ברשימת מועמדיה נציג המערך ואין לאמר שהדבר בא על תיקונו ע"י הכללת איש מערך אחד במועצה הדתית כמועמד שר הדתות. הפער בין 25 אחוז שיש למערך במספר הבוחרים לבין נציג אחד מתוך 9 במועצה הדתית הוא גדול מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד טריינין לעותר, עוה"ד מ. ליפשיץ ומ. חשין למשיבים. 7.3.76).