ע.א. 846/75 - עונסין - חברה לבנין בע"מ ואח' נגד ד"ר אלכסנדר דויטש ואח'
*מינוי כונס נכסים להשלמת בניית דירות כסעד יחיד(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בהמרצת פתיחה 4629/75 - הערעור נדחה).
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי).
העובדות:
המערערים התחייבו לבנות ולמכור למשיבים דירות וקבעו מועדים שונים למסירת הדירות לרוכשיהן. במועדים הקבועים לא הושלמו הדירות ולא נמסרו לבעליהן ועבודות הבניה הופסקה. המשיבים פנו לביהמ"ש בהמרצת פתיחה ובקשו למנות כונס נכסים, וביהמ"ש נעתר להם ומינה כונס נכסים על רכוש המערערים שבאתר הבניה של הבית האמור,וכל נכסי המערערים המצויים באתר בניה זה, וכן לגבי כל הזכויות והתביעות הכספיות של המערערים,בקשר לדירות שבבית. על כונס הנכסים הוטל להשלים את הבניה ולמסור את הדירות לרוכשיהן. על כך הערעור.
החלטה- השופט ברנזון:
א. אין פגם בהגשת התביעה על דרך הליך של המרצת פתיחה. עפ"י תקנה 312 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן לפנות בתביעה כגון זו, שענינה חוזה למכירת מקרקעין, וכאשר אין מחלוקת כי החוזה כשלעצמו תקף, בהמרצת פתיחה.
ב. גם אם תאמר שתובענה כזו שבה מבוקש מינוי כונס נכסים כסעד עיקרי אינה כלולה בתקנה 312 הנ"ל, עדיין ניתן להגישה עפ"י המרצת פתיחה. הענינים המנויים בסעיף הנ"ל אינם סוגרים את רשימת הענינים שיכולים להתברר על דרך של המרצה. השאלות שבמחלוקת אינן מסובכות והענין דורש הכרעה מהירה ומוטב לבררו על דרך של המרצת פתיחה.
ג. מקובל שבתובענה למימוש זכויות מבקשים מינוי כונס כאמצעי עזר, אך אין הדבר מונע הגשת תביעה שכל ענינה מינוי כונס. רשימת הענינים שבהם ניתן למנות כונס אינה סגורה עוד, וביהמ"ש יש לו שיקול דעת לקבוע אותם ענינים שבהם הוא סבור שלטובת הענין הוא מינוי כונס נכסים.
ד. ביהמ"ש המחוזי נעזר בפסיקה האנגלית לצורך קביעת ההלכה אם ניתן למנות כונס נכסים לביצוע עבודות בניה בנכס. אין לשלול את הגישה של הסתייעות בפסיקה האנגלית, אך יש לשמור על גבולותיה הנכונים, אנו משוחררים מן החובה להחיל את הכללים של המשפט האנגלי על התרופות הנדונות בחוק התרופות ואפילו נוצר חלל ריק בנושא פלוני. יחד עם זאת אנו רשאים לשאוב השראה והנחיה מן הפסיקה והפרקטיקה של כל שיטת משפט של ארץ תרבותית. ברם גם עפ"י חוק התרופות שלנו ניתן למנות כונס להשלמת הבניה. אכיפת החוזה הינו כיום הסעד העיקרי בכל מקרה של הפרת חוזה, ואם כך הדבר הרי לא ניתן לאכוף חוזה כגון זה אלא ע"י מינוי אדם שיטול את התפקיד של השלמת העבודה במקום הנתבע.
ה. בדרך כלל אין כופים ביצוע כאשר ההסכם איננו ברור וצו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מצד ביהמ"ש או לשכת ההוצל"פ. בעניננו החוזים ברורים ומפורטים ואין גם צורך בפיקוח רב מדי של ביהמ"ש, מאחר שנתמנה כונס נכסים וניתן לו הכח להשלים את בניית הבית.
(עו"ד א. בכר למערערים, עו"ד ר. בראל למשיבים. 11.3.76).
ע.א. 259/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*תנאי מכללא בהסכם. * תביעה להפחתת מזונות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל), בתיק ב"ש 400/74 - הערעור נתקבל).
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי).
העובדות:
בסוף שנה 1968 הגיעו המערערת והמשיב, שהיו בני זוג, להסכם גירושין, שלפיו קיבלה האם לרשותה שני ילדים קטינים והאב ילד אחד. לפי ההסכם התחייב האב לשלם סכום מזונות לילדים 400 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה והאם התחייבה לשפות את האב על כל, תביעה שתוגש נגדו לשינוי שעור המזונות במקרה שהתביעה תוגש לפני התאריך 1.1.75. סכום המזונות עפ"י המדד הגיע בינואר 1975 לסכום כ-900 ל"י וסמוך לתאריך זה ביקש האב מביהמ"ש להפחית את סכום המזונות. ביהמ"ש המחוזי הפחית את שעור המזונות ופסק שאין מניעה לברר את השאלה של הקטנת שעור המזונות ולדעתו כשם שבינואר 1975 רשאים היו הילדים לתבוע הגדלת סכום המזונות, כך יש לקרוא בהסכם תנאי מכללא שגם האב יהיה רשאי לבוא בדרישה להפחית את סכום המזונות. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ניתן לכלול בחוזה תנאי מכללא רק אם אין מקום לספק שתנאי כזה מבטא את כוונת כל הצדדים להסכם בעת שהוא נעשה, ועל ביהמ"ש לנהוג בזהירות רבה בענין זה. חזקה על הצדדים לחוזה שכללו בו כל מה שהוסכם ביניהם, ובמקרה שלפנינו אין זה ברור כלל שהאם הסכימה לכך שכאשר הילדים יגדלו, ואז בדרך כלל ההוצאות עולות, ידונו בהפחתת המזונות.
ב. אעפ"כ רשאי האב לבקש הפחתת סכום המזונות שכן ההסכם היה בינו לבין אשתו וכשם שהילדים אינם קשורים להסכם כזה ויכולים לדרוש הגדלת המזונות, כך אין ההסכם מחייב את האב כלפי הילדים. אם מפר בזה האב את ההסכם שעשה עם אשתו הרי יתכן שהאשה זכאית לתבוע ממנו פיצויים על הפרה זו. ברם, עצם העובדה שהאב התחייב לשלם סכום מזונות מסוים עבור החזקת הילדים, מהווה הודאה מצידו שהילדים זקוקים לסכום זה לשם סיפוק צרכיהם, ועל כן אם ברצונו של האב להראות שצרכי הילדים אינם מצדיקים תשלום אותו סכום, עליו להביא על כך ראיות בעלות משקל רב וראיות כאלה הוא לא הביא.
השופט שרשבסקי:
לפי סעיף 3 לחוק דיני המשפחה (מזונות) הדין שחל על חיוב המשיב במזונות הוא המשפט העברי, ולפי המשפט העברי התחייבות מרצון שאבי הילדים מקבל על עצמו כלפי האם לתשלום מזונות עבור הילדים איננה בת שינוי מבלי הסכמת האם. רק אם קיימות נסיבות מיוחדות וברור שכוונת הצדדים שבנסיבות כאלה ישונו התחייבויות האב, יהיה מקום לשנות את ההתחייבויות. גם התנאי בדבר ההצמדה של סכום המזונות למדד יוקר המחיה תופש לפי המשפט העברי.
השופט לנדוי:
כלפי אם הילדים בודאי היה המשיב קשור במה שהוסכם ביניהם לפני הגירושין בדבר מזונות הילדים, ועל כן לא מתעוררת השאלה אם האב קשור בהסכמתו גם כלפי הילדים ואם לאו, אין האב יכול להשתחרר מחבותו עפ"י ההסכם שהפך לפס"ד בביה"ד הרבני אלא עפ"י אותן עילות שבהן אפשר לתקוף פס"ד שניתן בהסכמה, או אם תנאי מפורש או תנאי מכללא מאפשר את שינויו. את הסכם הגירושין יש לכבד על כל תנאיו מאחר שכל אחד מבני הזוג קיבל תמורה כנגד התחייבויותיו. החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) אינו חל כאן ועל כן אין צורך לפרש לצורך הענין דנן את סעיף 3 של אותו חוק.
(עו"ד א. ברק למערערים, עו"ד מ. נאמן למשיב. 11.3.76).
ע.א. 570/75 - סייג דוד יוסף ואח' נגד נתן לוי
*שיעורי פיצויים היוון, וניכויי תשלומי הביטוח הלאומי. * תרומת רשלנות.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדאו) בת.א. 58/71 - הערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, בייסקי).
העובדות:
התובע (המשיב) נפצע בתאונה דרכים שאירעה בירושלים כאשר הלך בשוליים הימניים של כביש שלא היתה בו מדרכה, וממול הגיעה משאית, ולא זו בלבד שסטתה לצד השמאלי של הכביש, אלא עלתה על השוליים ופגעה בתובע. ביהמ"ש המחוזי פסק סכומי פיצויים שונים, אך הטיל על התובע אחריות של 30 אחוז לתאונה. על סכומי הפיצויים ועל חלוקת האחריות נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין תרומת רשלנות - השוליים שעליהם הלך התובע היו בסך הכל ברוחב של מטר אחד וברוחב כזה אין בו כל מרחב תמרון להולך רגל. כל זמן שלא הציב את כף רגלו על הכביש ממש הוא, נמצא במקום שנועד לו. התובע גם לא יכול היה להעלות על דעתו כי המכונית תסטה הלאה ותגיע לשוליים וכאשר נוכח בכך כבר היה מאוחר מכדי שיוכל להמלט מן התאונה. ברם, אפילו ניתן למצוא אשם כלשהו בתובע, הרי זה מקרה מובהק להחלת סעיף 66 לפקודת הנזיקין ולהשאיר את האחריות כולה על הנהג, כי אפשר לאמר כי התנהגותו של התובע במצוקה הפתאומית היא פרי מעלליו של הנתבע.
ב. למערער נקבעה נכות של ארבעים אחוז ואילו הפסד ההשתכרות נקבעה ע"י ביהמ"ש בשעור של 50 אחוז, ואין למצוא פגם בכך בהתתשב במצבו של התובע.
ג. הפיצויים נקבעו בשעור של 50 אחוז על יסוד הכנסתו המשוערת הממוצעת של התובע בשעור של 2000 ל"י לחודש, וביהמ"ש לא לקח בחשבון את התנאים הסוציאלים. ביהמ"ש העליון הוסיף, על כן, 20 אחוז הפסד תנאים סוציאליים.
ד. בצדק נפסק כי הוון הפסד ההשתכרות של התובע בעתיד, יעשה באותה דרך שבה נעשה הוון הקצבה של המוסד לביטוח לאומי, ובשניהם נקבע שעור של 40 אחוז.
ה. אין מקום לשנות את סכום הניכוי המתבסס על תשלומי הביטוח הלאומי בשלב הערעור. מצד אחד אמנם עלו התשלומים של הביטוח הלאומי, אך מאידך עליית תשלומים אלה נובעת מהאינפלציה, וממילא עולים גם שעורי השכר והתשלומים הסוציאליים למיניהם. אין להרשות בשלב הערעור פתיחת כל החישובים מחדש ובודאי שאין לאפשר חישוב מחודש של תשלומי הביטוח הלאומי ולהשאיר את הפסדי ההשתכרות כפי שנפסק בביהמ"ש המחוזי. בכך הסתייג ביהמ"ש העליון מפס"ד קודם שהתיר שינוי סכום הניכוי של תשלומי הביטוח הלאומי בשלב הערעור.
ו. צודקים המערערים בכך שלא היה מקום לפסוק תשלום עבור נסיעות והוצאות רפואיות בעתיד, באשר אלה משולמים ע"י ביטוח הלאומי. אין לקבל טענת המשיב שתשלום זה של הביטוח הלאומי אינו נכלל במסגרת התשלומים שיש לנכותם.
(עו"ד ש. ילינק למערערים, עו"ד י. אריאל למשיבים. 31.3.76).
ע.א. 285/75 - פלתיאל זינגר נגד מרים קיפלמן
*הפרטים הדרושים במסמך לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בע.א. 9/74 - הערעור נתקבל).
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי).
העובדות:
למערער היתה דירה שרכשה ממינהל מקרקעי ישראל, במהלך מו"מ עם המשיבה למכירת זכויותיו מסר לה את מפתחות הדירה, קיבל מהמשיבה 2000 ל"י, את יתרת מחיר הדירה בסך 10,000 ל"י לא קיבל במועד והגיש לבימ"ש השלום תביעה לסילוק ידה של המשיבה מהדירה, המשיבה הגישה תביעה נגדית לביצוע בעין ובימ"ש השלום הורה על ביצוע בעין, וזאת על יסוד מסמך המהווה קבלה שנחתמה ע"י המערער, ושבה נאמר "הנני מאשר בזה שקיבלתי 2000 ל"י על חשבון הדירה...הסכום 12,000 + 5 אלפים משכנתא. זינגר". ביהמ"ש השלום קיבל את גירסת המשיבה שהתחייבה לשלם את הסך 10,000 ל"י לא בתוך 10 ימים כטענת המערער, אלא לאחר שתקבל כספים מהקונה של הדירה שלה. ביהמ"ש אמר כי בענין הזכות שהעברתה היתה נשוא העיסקה הוא נעזר בנסיונו ובידיעתו כתושב האיזור שכל הדירות בקרית גת נבנו על אדמת המדינה, כי הזכויות הן של חכירה, ואשר לחובת תשלום המסים והארנונות הרי הם נמנים על פרטים שניתן להשלימם, תשלום מס שבח מקרקעין חל מכח החוק על המוכר, אגרות העברה חלים מכח החוק על הקונה, דמי הסכמה למינהל משולם ע"י המוכר ואילו ארנונה ומס רכוש עד יום מסירת החזקה חלים על המוכר ומאותו יום ואילך על הקונה. בכך השלים ביהמ"ש כמעט כל התניות שהצדדים לא קבעו. בעשותו כך הסתמך ביהמ"ש בחלקו על ידיעתו האישית, להבדיל מידיעה משפטית או מן המפורסמות, בחלקו על הנוהג המקובל שלא הוכח ובחלקו על הוראות חוק הקובעות כיצד לנהוג אם הצדדים לא קבעו אחרת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט בייסקי:
א. המסמך שנעשה איננו עונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, ומכיון שכך אין זה משנה מה היתה כוונת הצדדים. בפסיקה נקבע כי דרישת סעיף 8 היא דרישה מהותית להווצרותו של הסכם במקרקעין ונקבע גם כי אין זה די שלצדדים היתה כוונה ברורה להתקשר בצורה מחייבת, אלא צריך שההסכם יכלול גם את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות.
ב. התנאים ההכרחיים הם בין היתר שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העיסקה, המחיר, זמני התשלום, והוצאות ומסים, ורק מסמך כזה עולה בקנה אחד עם כוונות המחוקק ועם ההסדר הרצוי בעיסקות מקרקעין. לכך יש להוסיף כי מקום שרובצת משכנתא על המקרקעין והעברת הזכויות תלויה בגורמים זרים להתקשרות, כגון מינהל מקרקעי ישראל או חברת עמידר וכדומה, חייב החוזה לכלול גם הוראות בענינים אלה, היינו מי ישיג את הסכמת הבעלים לעיסקת החכירה, ומי ידאג לפדיון המשכנתא או לגרירתה.
ג. בע.א. 235/75 (תקציר סביר כרך י' חוברת 17) קבע ביהמ"ש העליון שלא היה מקום למחוק על הסף תביעה לביצוע בעין בענין מקרקעין, אם כי המסמך בכתב שעליו הסתמכו, לא פירט שניים מן התנאים ההכרחיים, היינו תשלום, המחיר והוצאות המשיב, כאשר עפ"י החוק צריכים הדברים להתבצע תוך זמן סביר. בעניננו, גם אם נסתמך על הוראות החוק, הרי המסמך אינו כולל את התנאים הדרושים לקשירת חוזה מחייב שכן גם המחיר איננו קבוע באופן חד משמעי, לא ברור מי צריך לפדות המשכנתא, מועד תשלום יתרת המחיר אינו קבוע שכן משנתקבלה טענת המשיבה כי המועד היה כשהיא תקבל את הכספים מהקונה שלה הרי זה מועד בלתי ידוע ואפילו איננו זמן סביר. ביהמ"ש ערך כאן הלכה למעשה הסכם לבעלי הדין והשלים פרטים שלגביהם אין שום הוראות חוק מצויות.
ד. ביהמ"ש המחוזי ייחס חשיבות לכך שמפתחות הדירה נמסרו למשיבה ואולם קבלת חזקה אינה עוזרת למשיבה כאשר אינה יכולה לסמוך על המסמך כחוזה מחייב.
ה. המשיבה העלתה גם טענת השתק נגד המערער ועל כך אומר ביהמ"ש העליון כי בהנחה שעל השתק שבהבטחה ניתן לבסס הגנה לגבי ענינים מסויימים, ספק אם אפשרי הדבר לגבי עסקות במקרקעים. אם נחיל את הדוקטרינה של השתק במקרקעין, עשוי הדבר לרוקן את תוכנו של סעיף 8 הנ"ל ואילו המחוקק ביקש להתנות עיסקות אלה מפאת חשיבותן המיוחדת, כי תעשנה דוקא בכתב ולא בדיבור פה, בהבטחה או בהתנהגות. ברם בעניננו כלל לא היה בסיס לטענת ההשתק.
(עו"ד א. לין למערער, עו"ד א. גת למשיבה. 22.3.76).
ע.א. 99/75 - הימנותא בע"מ ואח' נגד יוסף בדיחי
*פינוי עקב נטישה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (שניתן ברוב דעות השופטים דבורין ואשר כנגד דעת המיעוט של השופט ב. כהן) בע.א. 349/73 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המשיב שכר דירה בת"א בשנת 1965 ושילם דמי מפתח לבעלים. כששכר את החדר בת"א היה המשיב רווק והוא שכרו למנוחה בשעות היום הפנויות מעיסקו בת"א, וללינת לילה אקראית. עתה, לאחר תקופה של 16 שנה, תבעו המערערות לפנות את המשיב מהדירה בעילת נטישה, וזאת מן הטעם שלמשיב דירה אחרת בחולון בה הוא מתגורר כיום עם אשתו. בימ"ש השלום נתן צו פינוי, ביהמ"ש המחוזי ביטל ברוב דעות את צו הפינוי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון (דעת מיעוט):
כאשר המשיב שכר את החדר בת"א כבר היתה לו הדירה בחולון מזה שנתיים, והמשיב לא שינה במאומה את השימוש בחדר מאז שכרו. כדי שחוק הגנת הדייר יחול על המושכר צריך הוא לשמש למגורים, הדירה הנדונה הושכרה למגורים והשאלה היא אם השימוש שהמשיב עושה בדירה הוא למגורים. מבראשית לא התכוון המשיב להפוך את המקום לביתו הקבוע, מלכתחילה היתה לו דירה נוספת ומאחר ולא חל שינוי באופן השימוש בין התקופה החוזית לבין התקופה החוקית אין זו נטישה במובן המשפטי של המושג. החדר מרוהט והמשיב מחזיק, בו באופן קבוע בגדים, כלי מיטה וכלי רחצה, והוא נח בו לעתים מזומנות בשעות היום ולן שם מדי פעם, כך שאין לאמר שהוא נטש את המושכר.
השופט עציוני (דעת הרוב):
אין חולקים על כך שישנם מקרים שאדם זקוק נוסף לדירתו הרגילה, לדירה נוספת לצרכי עסקו, כאשר מקום עסקו מרוחק מביתו, ודירה שניה זו יתכן שתזכה להגנת החוק. בעניננו יש למשיב דירה בחולון ועפ"י הראיות קל יותר למשיב להגיע ממקום עסקו בת"א לביתו בחולון מאשר לחדר בת"א. כדי להגיד על דירה שהיא משמשת למגורים צריכים להתקיים תנאים שונים הכוללים שינה, בישול, וכדומה. כאן העיד המשיב שאין לו במקום מקרר, הוא לא אוכל שם את ארוחותיו והעיקר שכמעט לא ישן שם. כך שהחדר לא שימש לו אף פעם בתור בית אלא כחדר רווקות ועל כגון זה אין המחוקק מחיל את חוק הגנת הדייר.
שני פסקי הדין דנים במדיניות הכללית של המחוקק בעבר ובהווה בכל הנוגע להגנת הדייר, ובעוד שהשופט ברנזון, בהסתמכו על מדיניות זו, מגיע למסקנה שיש להרחיב
את ההגנה, הגיע השופט עציוני למסקנה שעפ"י מדיניות זו יש לצמצם את ההגנה ככל האפשר למנוע קיפוחם של בעלי הבתים.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. עו"ד ש. שגיא למערערות, עו"ד ה. עמיר למשיב. 11.3.76).
בג"צ 18/76 - מינה זוסלמן ואגודת הציירים נגד עירית חיפה ואח'
*בקשה לפסילת מכרז(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עירית חיפה פירסמה מכרז בדבר הצעות לעיצוב אמנותי וביצוע חזית היכל הספורט ברמת בן גוריון שבחיפה. במכרז נאמר כי רשאים להשתתף בו אמנים וכן רשאים להשתתף אמנים עובדי העיריה בתנאי שהתכנון והפיקוח יעשו על ידם ללא תמורה כספית. המשיב השני (להלן - המשיב) הינו יועץאמנותי בשכר לעירית חיפה, הוא הגיש הצעה, והצעתו נתקבלה ע"י חבר השופטים. העותרת הראשונה שהינה אמנית נטלה חלק במכרז, ולאחר שחבר השופטים קיבל את הצעת המשיב הגישו העותרות עתירה בדרישה לבטל את המכרז באשר המשיב שהוא עובד העיריה נטל בו חלק. עתירתן נדחתה. מתוך המכרז היה ברור לעותרות כי עובדי העיריה רשאים ליטול בו חלק ותשומת לב אגודת הציירים בחיפה הופנתה ע"י ממלא מקום ראש העיר כי המשיב השני עשוי ליטול חלק במכרז. מי שמבקש לפנות לבג"צ בשל ליקוי בתנאי מכרז הידוע לו, או שצריך היה להתגלות בפניו אילו נתן דעתו לנושא שעליו הוא מלין עתה, אינו יכול להשהות פנייתו עד לאחר ההכרעה במכרז ואף ליטול חלק במכרז. בג"צ העיר כי ביסס את החלטתו על השאלה הכללית הנ"ל ואין ללמוד מכך על עמדת בג"צ בסוגיה של שיתוף עובדי רשות פלונית במכרז המקויים ע"י אותה רשות. (בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שרון לעותרות, עוה"ד קרני ומרץ למשיבים. 9.3.76).
בג"צ 5/76 - יעקב וינדיש נגד שר הדתות ואח'
*מינוי נציגות למועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בעירית נצרת עילית 11 חברים שמהם 8 מן המערך ושלושה מן הליכוד. עליהם להציע לשר הדתות חמישה מועמדים למועצה הדתית והוסכם כי אחד מהחמישה יהיה איש הליכוד. דא עקא ששלושת נציגי הליכוד מסוכסכים ובעוד לעותר מועמד משלו, ולטענתו הצעתו באה לפי החלטת הליכוד במקום, הרי שני הנציגים האחרים של הליכוד הציעו מועמד אחר והלה הומלץ ע"י העיריה. עתירת העותר נדחתה. אין אחיזה בחוק לטענת העותר שרק הוא רשאי להציע מועמד מטעם מפלגתו באשר זו היתה החלטת המפלגה. להיפך, מההלכה שנפסקה ע"י בג"צ עולה כי "המועמד המוצע ע"י אחת משלוש הרשויות (לפי חוק המועצות הדתיות) אינו זקוק לאישור מפי המפלגה או הגוף שהוא מיצגו".
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד מרחבי לעותר, עוה"ד מ. חשין ורובין למשיבים. 7.3.76).
בג"צ 652/75 - יום - יום עיתון לעניני כלכלה וחברה ואח' נגד מבקר המדינה
*מדיניות אי פרסום שמות ע"י מבקר המדינה(העתירה נדחתה).
בדו"ח מבקר המדינה האחרון הובעה דעה שלילית בענין תשלום
סכום של 20.000 ע"י החברה הממשלתית למדליות לעיתון כלכלי. העותרת טוענת כי בפרסום הנ"ל עלול להווצר רושם מוטעה בציבור שהעיתון הכלכלי שמדובר בו הוא העתון יום יום וע"כ הם מבקשים לחייב את המשיב לפרסם שם העתון. העתירה נדחתה. מדיניות מבקר המדינה שלא לפרסם שמות או פירמות הקשורים בעיסקאות עם הגופים המבוקרים, אגב ציון פגיעה ביעילות ובטוהר המידות, איננה בלתי סבירה. גופים אורחיים ואנשים הבאים בקשר עם הגוף המבוקר, לא ניתנה להם הזדמנות נאותה להתגונן בפני הדברים השליליים שנאמרו ועל כן אין מקום לחשוף אותם לבקורת שלילית ע"י דעת הקהל.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אורן לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיב. 7.3.76).
ע.א. 578+634/74+547 - אסעד חטיב ואח' נגד מדינת ישראל
*שינוי רישום מקרקעין הרשומים ע"ש הנציב העליון בשם כפר(שורה של ערעורים וערעורים נגדיים - כל הערעורים נדחו).
ענינים של ערעורים אלה רישום חלקות קרקע אשר בעת ההסדר שבוצע בשנת 1947 נרשמו בפנקס המקרקעין בבעלות "הנציב העליון בשם הכפר יפיע". המערערים טענו לחלק מהמקרקעין האלה וכן ביקשה המדינה כי המקרקעין יועברו ע"ש המדינה בלי התוספת "בשם כפר יפיע" ואילו - הכפר יפיע ביקש כי המקרקעין יירשמו על שם הכפר עצמו. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הבקשות והתביעות והחליט להשאיר את הרישום כמות שהוא והערעורים על כך נדחו. לתביעת בני משפחת חטיב על חלק מהמקרקעין - אין לקבל את טענתם כי תקופת ההתיישנות מתחילה להמנות מהתחלת סדרי הליכי הרישום החדש, אלא מתחילה ממועד הרישום החדש ומאז לא עברה תקופת התיישנות.
(בפני השופטים: י, כהן, שרשבסקי, בייסקי. עוה"ד ז. כאמל, מ. גולדמן וח. נקארה לצדדים השונים בערעורים אלה. 15.3.75).
ע.א. 141/75 - מדינת ישראל ואח' נגד לוי יעקב
*צו מניעה נגד רשות בפתוח (הערעור נדחה).
המשיב הגיש נגד רשות הפיתוח, ע"י מינהל מקרקעי ישראל, תביעה לצו מניעה הנוגע למקרקעי רשות הפיתוח המוחזקים בידי המשיב. המדינה ביקשה למחוק את התביעה על הסף מן הטעם שאין לתת צו מניעה נגד המדינה, בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. רשות הפיתוח היא תאגיד ציבורי ואפשר לתת נגדה צו מניעה. אמנם עפ"י חוק מינהל מקרקעי ישראל, נשללו למעשה כל זכויות הבעלות של רשות הפיתוח מהמקרקעין שברשותה והועברו למינהל, ואולם הבעלות הערטילאית כמות שהיא נשארה בידי רשות הפיתוח ומינהל מקרקעי ישראל פועל רק בשם רשות הפיתוח וכשלוחה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן, החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' א. ראב למערערות, עו"ד א, אופנהיים למשיב. 22.3,76).
ע.א. 649/75 - דוד גונן ואח' נגד חנה ברטנר ואח'
*התניה להוצאת גג משטח הרכוש המשותף(הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה השאלה אם החוזה שבין הצדדים שבו רכשו המערערים מן המשיבים קרקע ומכרו להם תמורת הקרקע דירות מרשה למערערים להצמיד את גגות הבנין לדירות הנותרות שבבנין או שהגגות הם רכוש משותף. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עפ"י ההסכם הגגות הם חלק מהרכוש המשותף והערעור על כך נתקבל. עפ"י הלכת ביהמ"ש העליון צריכה להיות בהסכם הוראה שאינה משתמעת לשתי פנים על מנת שהמוכר יהיה רשאי להוציא מתוך הרכוש המשותף את הגג ובעניננו ניתן לאמר עפ"י ניסוחו של ההסכם כי אכן ישנה התנאה מפורשת וחד משמעית כזו. בין היתר נאמר בהסכם כי הקבלן רשאי "בכלל לעשות בחלקה ובבית שיבנה כבתוך שלו" וכן "לרשום כל תוספת להסכם הבית המשותף" וכן כי הקבלן רשאי למכור לאחרים "כל מבנה אשר יבנה על החלקה או כל חלק של החלקה... או כל חלק ממנה...". הרי זו לשון ברורה המצביעה
על הסכמה מלכתחילה להרשות לקבלן לצמצם היקף הרכוש המשותף כדי להצמיד ממנו חלקים לדירות מסוימות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. גונן למערערים, עו"ד מ. לבבי למשיבים. 16.3.76).
ע.א. 587/74 - מפעלי ע. שנפ בע"מ נגד מפעלי א. הבב בע"מ ואח'
*שומת מקרקעין עפ"י אופציה לרכישת המקרקעין(הערעור נתקבל).
ביום 6.12.70 נערך חוזה בין הצדדים שלפיו התחייבו המשיבים, בתנאים מסוימים של הפעלת אופציה, למכור למערערת מקרקעין מסוימים. המערערת הפעילה את האופציה והמשיבים פתחו בסחבת והענין הגיע לביהמ"ש העליון. ביהמ"ש העליון העיר בפס"ד הקודם כי אמנם תחילת הדחיות היו בשל מעשי המשיבים אך בסופו של דבר היתה גם המערערת אשמה בכך ועל כן השומה תהיה לפי המחירים השוררים בעת השומה. פסה"ד הקודם ניתן ביום 10.1.74. גם לאחר מכן השהו המשיבים את ביצוע השומה, המערערת פנתה שוב לביהמ"ש המחוזי וביקשה למנות שמאי מכריע ולקבוע כי שומתו תתבסס על המחיר של הנכס לאפריל 1974, היינו תוך שלושה חדשים אחרי מתן פסה"ד הקודם, כי תוך שלושה חודשים אלה ניתן היה לגמור את עניני השומה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השומה תהיה לפי יום ההערכה וזאת לפי פסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון "ואין יסוד לשינוי קביעה זו ועל כל פנים לא ע"י ביהמ"ש המחוזי". הערעור על כך נתקבל. התאריך הקובע אינו צריך להיות יום השומה כאשר הסחבת היתה מכוונת ע"י המשיבים בלבד כדי לזכות במחיר הולך וגדל בתקופה של עליית מחירים. בינתיים ניתנה השומה החדשה עפ"י פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי ליום 9.3.75 והמערערת שילמה לפי המחיר הנ"ל. עתה פסקו שופטי הרוב ברנזון ושמגר כי במידה והמשיבים יצטרכו להחזיר הפרשים למערערת ישלמו זאת בתוספת 6 אחוז ריבית והצמדה מיום התשלום ועד ליום החזרת הכסף. אמנם המערערת לא ביקשה זאת בכתב הערעור, אך הליך זה הוא ספיח של התובענה המקורית ומכיון שמדובר בסעד מן היושר יכול ביהמ"ש לתת כל הוראות כפי שימצא לנכון. מכך הסתייג השופט י. כהן בציינו כי מה שנתבקש ביהמ"ש בערעור היה לתקן את התאריך הקובע ומעבר לסעד זה לא ביקשה המערערת סעד נוסף.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד צ. טויסטר למערערת, עו"ד פ. גלוג למשיבים. 11.3.76).
ע.א. 688/74 - ששון לוי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מסירת הודעה על הפקעה לפי פקודת הקרקעות(הערעור נדחה).
המערערים הינם מחזיקים של חלקת קרקע שהופקעה עפ"י פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). לאחר שהמערערים לא מסרו את החזקה לשר האוצר, הוגשה תביעה עפ"י סעיף 8 לפקודה הנ"ל נגד המערערים, וביהמ"ש ציוה עליהם למסור את החזקה לשר האוצר. הערעור נדחה. ביהמ"ש העליון עמד על דרכי ההודעה שיש לנקוט בהם עפ"י פקודת הקרקעות באומרו כי המסירה האישית שמדובר בה בסעיף 5 לפקודת הקרקעות, חלה רק לגבי הבעלים הרשומים בספרי האחוזה ולא למחזיקים שאינם רשומים. לגבי אלה ניתן להסתפק בהדבקת ההודעה על הקרקע או בסמוך לה. על כן אין לקבל את טענת המערערים כי כל עוד לא נמסרה להם הודעה אישית מוקדם לפעול לפי סעיף 8 הנ"ל. עם זאת אין לקבל את טענת המשיב שהרשות פטורה לחלוטין מהחובה להודיע למחזיק המקרקעין על הרכישה לפני הגשת הבקשה לפי סעיף 8. יש להביא לידיעת המחזיק את עובדת ההפקעה ואת העובדה שהוא נדרש למסור את החזקה בנכס לרשות. במקרה שלפנינו קויים דבר זה, שכן הובא לידיעת המערערים זמן רב לפני הגשת התביעה למסירת החזקה כי הקרקע הופקעה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד בירן והרלמולין למערערים, עו"ד שפאר למשיב. 25.3.76).
ע.א. 554+567/74 - פלונית נגד פלוני
*מזונות(שני ערעורים שנדחו בעיקרם).
המערערת והמשיב נישאו זו לזה לפני למעלה מ-50 שנה וחיו יחדיו עד 1968 כאשר הסתכסכו והאשה עזבה את מקום מגורי בני הזוג. אותה שנה תבעה המערערת מזונות בביה"ד הרבני והלה החליט שהאשה צריכה לגור יחד עם בעלה ומשאינה עושה כן אין לחייב את הבעל במזונות, בשנת 1971 ביקש הבעל בביה"ד הרבני גט או היתר נישואין, הענין הגיע לביה"ד הרבני הגדול ובפניו הושג הסכם שלפיו ישכור הבעל דירה מתאימה שבה יגורו בני הזוג לשם נסיון במשך חצי שנה. הבעל לא ביצע את ההסכם ואז הגישה האשה תביעת מזונות וביהמ"ש המחוזי פסק לה מזונות של 300 ל"י לחודש מיום אישור ההסכם בין בני הזוג ע"י ביה"ד הרבני הגדול והערעור על כך נדחה. פסה"ד הראשון של ביה"ד הרבני אינו חוסם את תביעת המזונות. הושג הסכם בביה"ד הגדול ובהשתנות הנסיבות יכולה האשה לחזור ולדרוש מזונות, אשר לטענת הבעל כי אינו מרויח ואינו יכול לשלם מזונות - טענתו לא היתה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי, ומכל מקום כל עוד יכול הוא להרויח לא ישמע בטענה כי אינו מרויח. התיקון היחידי שביהמ"ש העליון עשה בפסה"ד הינו הצמדת הסכום של 300 ל"י לחודש למרד יוקר המחיה. לענין ההוצאות שנפסקו - נכון שבדרך כלל יש לפסוק שכ"ט בגובה התעריף המינימלי, אך בתביעות מזונות יש לעתים נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מן הנורמה המקובלת. כמו כן, בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה הקובע את שעור שכה"ט.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בן- מנשה למערערת, עו"ד מ. הס למשיב. 23.3.76).
ע.א. 92/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*בקשה לביטול הצמדת מזונות למדד(הערעור נתקבל).
המערערים הם אשתו ושתי בנותיו הקטינות של המשיב שנפסקו להם מזונות בפברואר 1973 ונקבע כי המזונות יהיו צמודים למדד יוקר המחיה. כשנה וחצי לאחר מכן ביקש המשיב בביהמ"ש לבטל את ההצמדה לאינדקס יוקר המחיה ולהצמיד את המזונות לתוספת היוקר המשולמת לעובדים השכירים בישראל. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערעור על כך נתקבל. סכום המזונות ניתן לשינוי כאשר משתנות הנסיבות שבהן נפסקו דמי המזונות. כאן לא היה שום שינוי בנסיבות. מזה זמן רב אין העליה במדד יוקר המחיה הולכת בד בד בבד עם העליה בתוספת היוקר המשולמת לעובדים ואם כי הרפורמה בדיני מס הכנסה מביאה שינויים מסוימים בקצב ההתאמה בין שני אלה, הרי, ראשית, לא נטענה הרפורמה ע"י המשיב, ושנית, וזה עיקר, אין לראות ברפורמה "שינוי בנסיבות" המחייב או המצדיק רביזיה של כל פסקי המזונות אשר בהם הוצמדו המזונות למדד יוקר המחיה. גם מבחינת הדין המהותי אין להצמיד מזונות בנים קטינים לתוספת היוקר המשתלמת לאביהם, שהרי זכאים הם למזונותיהם לפי צרכיהם ואלה נמדדים לפי יוקר המחיה ולאו דוקא לפי הכנסות האב.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני, החלטה - השופט ח. כהן. 24.3.76).
ע.א. 791/75 - יצחק סלמן נגד כליל אלקסואני
*סדר דין מקוצר (הערעור נתקבל).
המשיב הגיש תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערער לתשלום סכום של כ- 23,000 ל"י, ולבקשת המערער קבע הרשם שהתביעה איננה ראויה להיות נדונה בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב ונתן פס"ד חלקי על סך 4,000 ל"י נגד המערער, ולגבי יתרת הסכום נתן למערער רשות להתגונן. הערעור על כך נתקבל. בין בעלי הדין נעשה הסכם בכתב הנוגע להספקת מלט ע"י המערער למשיב ולפי טענות המערער היה זה הסכם שותפות. הטענות ההדדיות מעלות את הצורך לברר את שאלת השותפות, וקביעת ענינים שונים הנוגעים לכמות הסחורה שסופקה, הרווחים
שהפיק המשיב ממכירת הסחורה שסופקה לו וכיו"ב. תובענה כזו מקומה בסדר דין רגיל. אגב, המשיב רצה להגיש ערעור שכנגד אך רשם ביהמ"ש העליון מנע זאת ממנו בהניחו כי כאן דנים בבקשה למתן רשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור. המצב איננו כך, אלא שלמעשה ניתנה רשות ערעור וערעורו של המערער מתברר ככל הערעורים, כך שהמשיב רשאי היה להגיש ערעור שכנגד, אך לאור תוצאות הערעור היה דינו של ערעור כזה להדחות בין כה וכה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ד. מימון למשיב. 30.3.76).
ע.א. 88/75 - לוי דוד נגד ברזילי שלמה
*פסיקת הוצאות לפי תוצאות המשפט(הערעור נדחה).
המשיב הגיש נגד המערער תובענה בסדר דין מקוצר, ועל פי נסיבות הענין קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לדחות את התביעה על הסף מחוסר עילה, אך הוסיף כי אם בכל זאת רואים התובעים עילה מסוימת בידם יכולים הם לבקש הצהרה על כך בהמרצת פתיחה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המשיב לשלם למערער הוצאות בסך 600 ל"י, אך אם התובעים יגישו המרצת פתיחה ויזכו בה לא יעמוד חיוב זה נגדם. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש רשאי לסייג פסיקתו לתשלום הוצאות בתנאים ובהגבלות כפי שהוא רואה לנכון. אין זה בלתי מקובל שביהמ"ש קובע סכום הוצאות והוא מורה כי סכום זה ישולם לפי התוצאות בתביעה לאחר דיון לגופה. גם גובה סכום ההוצאות הוא ענין הנתון לשיקול דעת הערכאה הראשונה ובאשר גורל התביעה נחרץ על סמך נקודה פרלימנרית קצרה, אין מקום להתערב גם בענין זה.
(בפני השופטים: מני, עציוני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד ח. צברי למערער, עו"ד י. שרון למשיב. 25.3.76).
ב.ר.ע. 59/76 - דיור ופתוח אשדוד בע"מ נגד אריאלי עוזי ואח'
*מינוי חוקר ע"י ביהמ"ש לפני שלב הראיות(הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשת לפצותם על ליקויים שנתגלו בדירותיהם. ביהמ"ש המחוזי השתמש בסמכותו לפי תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי ומינה חוקר שיחקור בדבר הליקויים הקיימים ומחיר תיקוניהם. הערעור על כך נדחה. התקנות מקנות לשופט שיקול דעת לצוות על עריכת חקירה בכל שלב משלבי הדיון, ואין למצוא פגם בכך שהשופט החליט לצוות על עריכת חקירה בשלב שלפני גביית הראיות.
(בפני: השופט ח. כהן. 28.3.76).
ב.ר.ע. 31/76 - המגב בע"מ נגד חיים ויינגרטן
*מינוי כונס נכסים(הבקשה נדחתה).
חברה בשם וינגרטן הסברים בע"מ (להלן - הסברים) חייבת למשיב חוב פסוק של חצי מליון לירות וננקטו נגדה הליכי פירוק והליכי הוצל"פ. הסברים הוציאה מרשותה לרשות המבקשת מכונות ולטענת המשיב נעשה הדבר על מנת להבריח את רכוש הסברים ולהעבירו למבקשת כדי שהמשיב לא יוכל לגבות את חובו. הוברר כי הידיים השולטות בהסברים הן הן הידיים השולטות בחברה המבקשת. המשיב הגיש תובענה נגד המבקשת וביקש הצהרה כי כל נכסי המבקשת הם נכסי הסברים, ובינתיים ביקש מינוי כונס נכסים על נכסי המבקשת. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצו המבוקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לקבל את טענת המבקשת על חוסר יריבות בינה לבין המשיב שכן טענת המשיב הינה שהיצג המבקשת כאילו רכשה את המכונות מהסברים בתום לב הינו היצג שוא העולה לכדי תרמית, וכאשר מועלית טענה כזו נתונה לשופט שיקול דעת למנות כונס נכסים כדי לנהל ולשמור על הנכסים שבידי החברה עד שיתברר המשפט לגופו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ח. נועם למבקשת, עו"ד א. הומינר למשיב, 28.3.76).
ב.ר.ע. 32/76 - הועדה המקומית לתכנון ובניה חולון ואח' נגד נעמי דמתי ואח'
*סדרי דין בבקשה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי הוגשה תביעה למתן צו לתפוש חזקה במקרקעין לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות וביהמ"ש קבע לבעלי הדין להגיש ראיותיהם ותצהיריהם לענין שעור הפיצויים המגיעים למשיבים בגין רכישת המקרקעין הנ"ל. הערעור על כך נתקבל. אין לערבב את בקשת המבקשות לתפישת חזקה עם בקשת המשיבים לקביעת פיצויים. על ביהמ"ש לדון ולהכריע בראשונה בבקשת המבקשות בלי לכרוך דיון זה בתביעת המשיבים ובפיצוייהם.
(בפני השופטיט: לנדוי, ח. כהן ,עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. 21.3.76).
ב"ש 40/76 - משה פוקס נגד גוסטה ורמן ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור(הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש הארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד שניתן ביום 14.12.75. נימוקי הבקשה הם שניים: מו"מ בין באי כח בעלי הדין להארכת המועד ומחלתו של ב"כ המבקש. הבקשה נדחתה. העובדה שהתנהל בין באי כח בעלי הדין מו"מ כלשהו אינה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת מועד שהוחמץ, גם אם ב"כ המבקש סמך על הבטחת ב"כ המשיבים כי יסכים להארכת המועד. אשר למחלת ב"כ המבקש - הרי המחלה גם היא באה לאחר שכבר תם המועד להגשת הערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. ח. כהן למבקש, עו"ד כ. מינקוביץ' למשיב. 24.3.76).
ב"ש 51/76 - מדינת ישראל נגד אליעזר שרף ואח'
*שחרור בערובה(הבקשה נתקבלה).
שלושת המשיבים הואשמו ביבוא סמים מסוכנים, מכירתם והפצתם וביהמ"ש המחוזי ציוה לשחררם בערבות. הערר של המדינה נתקבל. השופט עציוני הסתייג מההחלטה שניתנה בהמ' 728/72 (תקציר סביר כרך ז' עמ' 65), באומרו כי אין להחמיר עם המדינה יתר על המידה, היינו הדרישה שלגבי עבירות שאינן נמנות על סעיף 31 לחוק סדר הדין הפלילי יהיה חייב השופט להשתכנע שמלבד חומרת העבירה קיימת עילה סבירה להחזיק את העצור במעצר. סעיף 31 הנ"ל אינו גורע מסמכותו של ביהמ"ש לפי סעיף 20(א) לחוק הנ"ל לצוות על מעצר נאשם בעבירות אחרות, ובעשותו זאת חייב ביהמ"ש לקחת בחשבון גם את חומרת העבירה, בהתאם לנסיבות המקרה, דרגת החומרה, שכיחותה של העבירה והסכנות הכרוכות בה. מצב הפשיעה בארץ הולך ומתדרדר ומחובת ביהמ"ש לעשות הכל כדי להקל על המדינה במאמציה במלחמה בפשיעה. מדובר באחד מעסקי הסחר באופיום הגדולים שנתגלו בארץ, בעבירה זו כרוכה סכנה לבריאות הציבור, ומן המפורסמות הוא כי סוחרי סמים אינם בוחלים באמצעים ולרשותם סכומי כסף עצומים כדי להשפיע על עדים.
(בפני: השופט עציוני. 11.3.76).
ב"ש 55/76 - מדינת ישראל נגד חאלד מחאג'נה
*שחרור בערובה(הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה של השפעה על עדים ושוחרר בערובה והערר על כך נתקבל, העבירה של השפעה על עדים היא חמורה ולא ניתן למנוע נסיון נוסף מצד הנאשם להשפיע על עדים ע"י הרחקתו ממקום אירוע המעשה כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט ויתקון. 14.3.76).
ב"ש 49/76 - הרצל אהרוני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה(הערר נדחה).
ביהמ"ש המחוזי ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו בעבירות של סחיטה באיומים שנמשכו תקופה ארוכה ושהתרחשו בשוק העליה. הערר נדחה. העבירות שיוחסו למערער הן חמורות בגלל אופין המיוחד, שיש בהן אלמנטים של בריונות ואלימות ונטען שהעורר מטיל מוראו על המתלוננים, שהם בעלי עסקים העובדים בשוק. עם כל
הצער שיש בהחזקת אדם במעצר טרם הובררה אשמתו, הרי טובת הציבור מחייבת זאת, על מנת להבטיח הליכי משפטים תקינים ללא איומים על העדים. מעשים אלה הם לחם חוקינו והנגע הזה פשה מעל לכל מידה סבירה.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד גולדברג למבקש, עו"ד הורוביץ למשיבה. 9.3.76).
ב"ש 53/76 - סברי קוטי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה(הערר נתקבל).
העורר הואשם יחד עם אחר בכתב אישום אחד כאשר לנאשם השני מיוחסים שלושה אישומים ונגד העורר אישום אחד בלבד. המעשה מתייחס להופעת השניים בבית דפוס ובאיום על בעליו שיבטל הליכי פינוי שהוא הגיש נגד הנאשם השני. השניים נעצרו עד לגמר ההליכים ועררו של המבקש נתקבל. יש להבחין בין השניים שכן האחד היה האשם העיקרי והיוזם ואף הואשם בשלושה אישומים בעוד שתפקידו של העורר היה רק משני. כמו כן מקום מגוריו של העורר הוא בחיפה והמעשה היה בת"א והעורר מוכן להתחייב שלא לבוא לת"א אלא למשפטו.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד רון למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 19.3.76 ).
ב"ש 61/76 - עזרא חבורה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה(הערר נתקבל).
בביתו של העורר נמצאה כמות ניכרת של הירואין שהובא לבית ע"י בנו המתגורר בבית, ועל כן נעצרו האב והבן. בימ"ש השלום ציוה לשחרר את המבקש בערובה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וציוה לעצור את העורר לשבעה ימים והערר על כך נתקבל. אכן טיב הסם המסוכן וכמותו הם בגדר הנסיבות שלכאורה מצדיקות את המעצר. אולם בהתחשב עם העובדות שתקופת המעצר עומדת להסתיים תוך ימים ספורים, שנציג המשטרה בבימ"ש השלום ביקש הארכת מעצר לחמישה ימים בלבד, שהעורר הוא כבן 60 שנה ושזו הפעם הראשונה שהוא יושב במעצר ניתן לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ח. כהן. 19.3.76).
בג"צ 117/76 - הימוטריד בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*חשש מטענת שיהוי בעתירה לבג"צ(העתירה בוטלה).
העותרת קובלת על תקנות שהוצאו לפי פקודת המכס, אשר לטענתה אינן סבירות וימנעו ממנה בעתיד לקבל רשיון בשביל מחסן רישוי שבבעלותה. לעותרת ניתן בינתיים רשיון לשנת 1976, כך שבשלב זה אין לה כל בקשה לתרופה ממשית, אלא שהעותרת חוששת שאם לא תפנה כעת לביהמ"ש לא תוכל עוד לבוא בטענה נגד סבירות התקנות בגלל שיהוי. ביהמ"ש העליון הביע דעתו שהחשש האמור איננו מבוסס די הצורך כדי להצדיק כעת דיון בפרשה ובמצב ענינים זה הודיעה העותרת על ביטול העתירה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד נ. אריאל לעותרת. 17.3.76).
בג"צ 598/75 - דניאל אינדיק נגד שר הבטחון ואח'
*דחיית שירות לצורך סיום לימודי תיכון(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא יוצא צבא החייב בשירות סדיר והוא נקרא לרישום ובדיקות רפואיות. הוא עולה חדש ומפאת הקשיים בשפה העברית ומשברים משפחתיים, הוא צריך ללמוד עוד שתי שנות לימוד כדי לסיים את ביה"ס התיכון. הוא יצא לחו"ל בהודיעו לרשויות הגיוס כי הוא יצא לתקופה קצרה ויחזור, אך הוא לא חזר ועשה סידורים כדי להמשיך את לימודיו באנגליה. בינתיים החליטו כאן רשויות הגיוס כי תלמידים שטרם סיימו תיכון יקבלו דחיית השירות. העותר ביקש דחיה כדי שיוכל לסיים את לימודיו בחו"ל, בקשתו נדחתה ועתירתו לבג"צ נדחתה. דחיית השירות של תלמידים שטרם סיימו לימודיהם, נעשית כדי להקל על קליטתם והשתלבותם
בארץ של אלה שטרם השלימו את לימודיהם ולא כדי שעולה חדש, יוצא צבא ישוב וישתלב בארץ מוצאו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 15.3.76).
בג"צ 99/76 - הרלוך כהן נגד שר המשטרה
*תפילה על הר הבית(העתירה נדחתה).
העותר ביקש להתפלל על הר הבית, הדבר לא ניתן לו ע"י אנשי המשטרה והוא מבקש לצוות על המשטרה שלא להפריע לו להתפלל. עתירתו נדחתה. הרושם שקיבלו השוטרים מדבריו של העותר ומהתנהגותו היה כי לא בא למקום באופן תמים. כמו כן ידוע היה לשוטרים כי באותו בוקר היו הפרעות בהר הבית והשתררה שם מתיחות והיה חשש רציני להפרעת הסדר הציבורי. בנסיבות אלה אין לבוא בטרוניה עם השוטרים שנהגו עם העותר כפי שנהגו. מטעם פרקליטות המדינה הוגשה הודעה לבג"צ כי אין עוררין על כך שזכות הגישה של העותר להר הבית היא זכות שאינה שנויה במחלוקת, אלא שההתנגדות היא לתפילה הפגנתית, ואיש אינו מתכוון להפר את זכות הגישה של העותר או לעצור את העותר. לאור הצהרות אלה נראית העתירה כמיותרת. הדבר תלוי יותר בהתנהגותו של העותר מאשר בהתנהגות הממונים על שמירת החוק ש. והסדר בהר הבית.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק למשיב. 21.3.76).
בג"צ 2/76 - דוד מזרחי נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'
*סדרי ביקורים בכלא (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר אסיר בכלא רמלה וקובלנתו היא שבחדר המשמש לעריכת ביקורים לאסירים הקימו רשת המפרידה בין האסירים ובין המבקרים אותם. העתירה נדחתה. דבר קביעת מקום הביקורים הנערכים לאסירים, ותנאי הביקורים הוא בסמכותו של נציב בתי הסוהר ונתון לשקול דעתו ואין לאמר שעשה שימוש מוטעה בשיקול דעתו בנדון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. העותר לעצמועו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 14.3.76).
ע.פ. 555/75 - מוחמד נאסר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גירושין בע"כ של האשה)(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של גירושי אשתו על כורחה בפני ביה"ד השרעי, כאשר אמר לה שלוש פעמים "הרי את מגורשת", ואז לא היתה ברירה לביה"ד אלא לאשר את הגירושין. המערער נדון לששה חודשי מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. לצורך קביעת העונש הוגש לביהמ"ש המחוזי פסה"ד של ביה"ד השרעי, וטענת המערער הינה שהתרגום של פסה"ד מערבית אינו מדויק ולא אומת כתרגום נכון ולכן '4 לא היה מקום להתחשב בו. אין ממש בטענה זו. בטיעון לעונש אין מדקדקים בדיני ראיות להוכחת עובדות, ולפי הנוהג המקובל שומע ביהמ"ש טיעון לעונש מפי הצדדים. הטיעון התבסס על פס"ד מאושר של ביה"ד השרעי וחזקה עליו שהוא משקף כראוי את טענות הצדדים שהובאו בפני ביה"ד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי, בהתחשב בנסיבות הענין כאשר המערער עשה מעשה מכוער, וגירש ללא פיצוי וללא תשלום מזונות את אשתו אחרי 27 שנות חיים משותפים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד ד. בניש למשיבה. 17.2.76).
ע.פ. 36/76 - מדינת ישראל נגד נפתלי אורבך
*קולת העונש (זיוף ומרמה)(הערעור נתקבל).
המשיב הודה בביהמ"ש המחוזי שזייף 41 שטרות בסכום כולל של למעלה ממליון וחצי לירות, ע"י שהחתים את השטרות בחותמת המועצה המקומית
יבניאל, וזיוף חתימות ראש המועצה וגזברה. אל מעשי הזיוף הגיע המערער בעקבות עסקה עם המועצה שנתנה לו מצידה שטרי חוב בסכום של 1,3 מליון לירות תמורת עבודות, הוא הסב את השטרות לספקים, השטרות לא כובדו ע"י המועצה וכך הסתבך בחובות. ביהמ"ש המחוזי עמד על חומרת העבירות של המערער שנמשכו משך זמן והטיל עליו עונש של שנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס של 25,000. הערעור על קולת העונש נתקבל, צודקת המדינה כי העונש הוא קל מדי ואינו הולם את חומרת העבירות, נסיבות ביצוען, היקף הסכומים ועברו הפלילי של המשיב, הנוגע לזיוף מסמכים ומשיכת שיקים ללא כיסוי. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על ארבע שנים.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד ש. אופיר למשיב. 6ד.9.3).
ע.פ. 194/75 - מנחם קינזי נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה המבוססת על עדות שותף לעבירה שמשפטו תלוי ועומד(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בקבלת רכוש גנוב, כאשר ההרשעה מתבססת בעיקרה על עדותו של אחד יוסף ביטון. נגד ביטון היה תלוי ועומד כתב אישום בגין קבלת אותו רכוש גנוב שבקבלתו הורשע המערער. טענת המערער הינה כי לא ניתן היה לקבל את עדותו של ביטון, כל זמן שנגד העד עצמו היה תלוי ועומד אישום בגין אותה עבירה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער וזיכה אותו. בשני פסקי דין, מפי השופטים עציוני ושמגר, נאמר כי אמנם עפ"י הדין אין להעיד עד רק כאשר הוא מואשם בכתב אישום אחד יחד עם הנאשם השני, בעוד שאם הוגשו שני כתבי אישום נפרדים עדותו של אחד הנאשמים קבילה כנגד השני. ברם, גם אם העדות קבילה אין זה רצוי במשפט פלילילסמוך על עדות כזו. הפרקטיקה הנכונה צריכה להיות שאין להעיד נאשם אחד נגד השני, אפילו הוגשו שני כתבי אישום נפרדים, כל זמן שיש חשש, כי העד עלול לצפות לטובת הנאה ע"י המתקת דינו במשפט התלוי ועומד נגדו.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. עו"ד אלוני למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 17.3.76).ע.פ. 484/74 - זרד ארמונד נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה במעשה מגונה כאשר היתה סתירה בעדות המתלוננת
(הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של מעשה מגונה וערעורו על הרשעתו נתקבל. לאירוע של המעשה היו בפני ביהמ"ש עדותה של המתלוננת ועדות המערער. עפ"י עדותה של המתלוננת עצר המערער מכוניתו והציע לה הסעה וביצע בה מעשה מגונה, בעוד שלפי עדות המערער לא עשה לה דבר. כמסתבר העידה המתלוננת במשטרה כי בעבר ניסה כבר המערער להטפל אליה וכאשר הוא עצר את מכוניתו ראתה שזה אותו אדם ונכנסה לנסוע משום שהרגיעה. מאידך העידה בביהמ"ש כי זיהתה את המערער רק לאחר שישבה במכונית. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מסתירה זו ביחס לרגע הזיהוי, אך סבר כי העדה שכחה את מצב הדברים שעה שנתנה את עדותה בביהמ"ש. ביהמ"ש העליון לא קיבל הסבר זה, וסבר שהעדה שיקרה. כיון שביהמ"ש המחוזי טעה בשאלה אם שיקרה העדה הרי משמעות הטעות היא שלא היה ער לאותו שקר ולא שקל עובדה זו. על כן, מכיון שכאן נמצאת סתירה מהותית בדברי העד, ולא ניתן הסבר שמיישב את הסתירה, ומכיון שמדובר בעבירה מינית והסתירה היא בדברי העדה העיקרית, על ביהמ"ש לנהוג משנה זהירות ויש לזכות את המערער מחמת הספק. אגב, סיוע לעדותה של המתלוננת היה בכך שהמתלוננת הגיעה נרגשת לביתה וספרה לשכנתה על מה שקרה לה וכן הלכה להתלונן במשטרה. הסיוע אינו חייב להשתרע לאורך כל החזית ומספיק אם הוא מתייחס לנקודה ממשית הנוגעת לענין. המראה החיצוני של אשה שנעברה בה עבירה מינית או מצבה הגופני או הנפשי, עשויים להיות סיוע כזה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 17.3.76).
בתוכן
* ע.א. 846/75 - .............290 ─ * מינוי כונס נכסים להשלמת בניית דירות כסעד יחיד─* ע.א. 259/75 - ......................................291 ─ * תנאי מכללא בהסכם. ─ * תביעה להפחתת מזונות. ─* ע.א. 570/75 - .............................292 ─ * שיעורי פיצויים היוון, וניכויי תשלומי הביטוח הלאומי. ─ * תרומת רשלנות. ─* ע.א. 285/75 - ...............................293 ─ * הפרטים הדרושים במסמך לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין. ─* ע.א. 99/75 - ............................294 ─ * פינוי עקב נטישה. ─* בג"צ 18/76 - בקשה לפסילת מכרז..........................................295 ─* בג"צ 5/76 - מינוי נציגות למועצה דתית...................................295─* בג"צ 652/75 - מדיניות אי פרסום שמות ע"י מבקר המדינה......................295 ─* ע.א. 578+634/74+547 - שינוי רישום מקרקעין הרשומים ע"ש הנציב העליון ─ בשם כפר............................................296─* ע.א. 141/75 - צו מניעה נגד רשות בפתוח....................................296─* ע.א. 649/75 - התניה להוצאת גג משטח הרכוש המשותף..........................296─* ע.א. 587/74 - שומת מקרקעין עפ"י אופציה לרכישת המקרקעין...................297 ─* ע.א. 688/74 - מסירת הודעה על הפקעה לפי פקודת הקרקעות.....................297 ─* ע.א. 554+567/74 -מזונות..................................................298 ─* ע.א. 92/75 - בקשה לביטול הצמדת מזונות למדד...............................298─* ע.א. 791/75 - סדר דין מקוצר.............................................298─* ע.א. 88/75 - פסיקת הוצאות לפי תוצאות המשפט.............................299 ─* ב.ר.ע. 59/76 - מינוי חוקר ע"י ביהמ"ש לפני שלב הראיות.....................299 ─* ב.ר.ע. 31/76 - מינוי כונס נכסים..........................................299─* ב.ר.ע. 32/76 - סדרי דין בבקשה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות..................300 ─* ב"ש 40/76 - הארכת מועד להגשת ערעור.......................................300─* ב"ש 51/76 - שחרור בערובה.................................................300 ─* ב"ש 55/76 - שחרור בערובה.................................................300─* ב"ש 49/76 - שחרור בערובה.................................................300─* ב"ש 53/76 - שחרור בערובה.................................................301 ─* ב"ש 61/76 - שחרור בערובה.................................................301─* בג"צ 117/76 - חשש מטענת שיהוי בעתירה לבג"צ...............................301─* בג"צ 598/75 - דחיית שירות לצורך סיום לימודי תיכון........................301─* בג"צ 99/76 - תפילה על הר הבית...........................................302 ─* בג"צ 2/76 - סדרי ביקורים בכלא..........................................302─* ע.פ. 555/75 - חומרת העונש (גירושין בע"כ של האשה).........................302─* ע.פ. 36/76 - קולת העונש (זיוף ומרמה)....................................302─* ע.פ. 194/75 - ביטול הרשעה המבוססת על עדות שותף לעבירה שמשפטו תלוי ─ ועומד......................................................303 ─* ע.פ. 484/74 - ביטול הרשעה במעשה מגונה כאשר היתה סתירה בעדות המתלוננת.....303 ─
─