ע.א. 141/74 - הלנה טפרבוים נגד דן ברזילי עו"ד מפרק אוירובט... בע"מ ואח'
*תקפותו של הסכם למכירת נכס ע"י חברה שהיתה בכינוס נכסים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המ' 8011/73 - הערעור נדחה ברוב דעות).
העובדות:
שני מטוסים של חברת אוירובט (להלן - החברה) היו משועבדים לבנק הפועלים להבטחת תשלום חוב. משלא עמדה החברה בהתחייבויותיה ביקש הבנק למנות כונס נכסים וביום 3.5.72 נתמנה עו"ד דינור לתפקיד זה. ב- 13.9.72 גרמה החברה להעברת רישום המטוסים אצל מינהל התעופה על שם המערערת שהיא אמו של אחד ממנהלי החברה ובעלת מניות בחברה. הרישום בוצע עפ"י חוזה שנעשה בין החברה לבין המערערת בתאריך 1.9.72. המערערת ידעה כי המטוסים משועבדים לבנק וכי מונה כונס נכסים. ב- 13.11.72 פנה עו"ד דינור למנהלי החברה והודיעם כי המכירה מהווה עבירה פלילית ואינה תופשת לגבי כונס הנכסים. התחיל מו"מ עם הבנק שבסופו של דבר הסכימה המערערת לשלם לחברה סכום כסף מסוים והעבירה את הכסף ישירות לבנק ביום 30.11.72. ביום 6.12.72 הודיע הבנק לרשם החברות שאין לו התנגדות להסרת השעבוד מהמטוסים. עו"ד דינור לא ביקש מביהמ"ש ביטול המכירה כי היה מעונין שהבנק יבוא על סיפוקו ולאחר ששולם החוב לבנק ביקש מביהמ"ש לשחררו מתפקידו ככונס הנכסים. ביום 4.1.73 בוטל צו כינוס הנכסים. אך בינתיים, ביום 4.12.72 ביקש נושה אחר פירוק החברה וביום 3.1.73 ניתן צו פירוק והמשיב הראשון נתמנה כמפרק. באותו יום ביקש המפרק צו מניעה זמני נגד המערערת שלא תמכור את המטוסים. בסיומו של המשפט החליט ביהמ"ש המחוזי כי המטוסים שהוקנו לכונס לא נמכרו כדין למערערת ונשארו כחלק מנכסי החברה. ביהמ"ש המחוזי הטיל גם הוצאות המשפט על המערערת ועל שני מנהלי החברה. מכאן הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. לא היה מקום להטיל הוצאות על מנהלי החברה כיון שלא היו צד לדיונים בפני ביהמ"ש המחוזי וצורפו רק לערעור כמשיבים.
ב. אין להרשות למערערת להביא ראיות נוספות בשלב הערעור כדי להוכיח שהכונס, עו"ד דינור, ידע במשך כל הזמן על מכירת המטוסים וכי מכללא נתן את הסכמתו. אפשר היה להביא ראיות אלה בערכאה הראשונה.
ג. לא באה בפני ביהמ"ש כל ראיה כי הכונס ידע על המכירה לפני נובמבר 1972, או שנתן את הסכמתו למכירה מכללא לאחר שנודע לו על כך. העיסקה נעשתה ללא ידיעתו והסכמתו של הכונס ומשנודע לו הדבר לא נקט כל צעד חיובי כדי לתת אישורו. גם לאחר שהמערערת שילמה עבור המטוסים לא נתבקש הכונס לתת אישורו למפרע למכירה. אין גם לאמר כי העובדה שעו"ד דינור נמנע מנקיטת צעדים נגד המכירה מתפרשת כהסכמה למפרע.
השופט עציוני: (מסכים).
השופט ח. כהן (דעת מיעוט):
א. ביהמ"ש המחוזי מינה כונס מכח שטר השעבוד (אגרת חוב) באשר שני המטוסים היו משועבדים לבנק. בתוקף מינוי זה רשאי היה כונס הנכסים ליטול את המטוסים ולמכרם, ולהפרע מפדיון המכירה. כונס הנכסים לא עשה כן ומשנפרע החוב לא נותר לכונס אלא לקבל שחרור מתפקידו.
ב. משנתמנה המפרק עפ"י דרישת הנושים האחרים נתגלה לו שבתקופת כהונתו של הכונס עשו מנהלי החברה חוזה למכירת שני המטוסים ואין לאמר כי החוזה שנעשה בידי מנהלי החברה הוא כאין וכאפס שכן מששולם החוב לבנק חזר הקנין במטוסים לידי החברה. גם אם נניח שלפני כן "הוקנו" לכונס הנכסים, משחזר הקנין במטוסים לחברה לפני הפירוק, חופשית היתה לעשות במטוסים כרצונה ויכולה היתה לראות את החוזה שעשתה לפני כן עם המערערת כשריר וקיים ולבצעו ככתבו וכלשונו.
ג. המערערת שילמה את המחיר המוסכם של המטוסים במלואו ועשתה כל אשר היה מוטל עליה לעשות לפי החוזה ובשעה שהחוב לבנק נפרע והשעבוד פקע והקנין חזר לידי החברה, עמדה לה למערערת זכות תביעה שביושר לביצוע בעין של החוזה. למפרק לא עוברים נכסים אשר לפני תחילת הפירוק היו בבעלותו של צד שלישי ובענין זה אין נפקא מינה אם היו בבעלות שבדין או בבעלות שביושר של הצד השלישי.
ד. ההנחה היסודית של ביהמ"ש המחוזי שעם מינויו של כונס נכסים הוקנו לו המטוסים והופקע הקנין מן החברה בטעות יסודה. אפילו צו פירוק אין בו כדי להקנות למפרק את נכסי החברה. צו מינוי כונס נכסים כמותו כצו מניעה האוסר על מנהלי החברה לעשות בנכס שעליו חל צו כינוס הנכסים ואם המנהלים מוכרים את הנכס הרי הם ממרים את צו ביהמ"ש ודינם כדין המבזים את ביהמ"ש והכונס יכול לבקש מביהמ"ש לצוות על המנהלים להמנע מביצוע החוזה שהם עשו. בהעדר צו האוסר על מנהלי החברה לבצע את החוזה עם המערערת הרי החוזה בעינו עומד ומחייב את החברה.
ה. צדק כונס הנכסים כאשר נמנע מלבקש מביהמ"ש צו מניעה שלא לבצע את החוזה שכן משנפרע החוב ופקע השעבוד אין כל סיבה סבירה למה לא יבוצע החוזה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני עו"ד י. שפירא למערערים, עו"ד א. בר-שלום למשיבים. 11.9.75).
ע.א. 343/74 - רחל גרובנר ואח' נגד עירית חיפה ואח'
*אחריות בנזיקין של עיריה לפגיעה ע"י אופניים שנסעו בגן ציבורי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 795/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת נפגעה בשעה שהלכה ב"גן בנימין" בחיפה ע"י אופניים שעליהם רכב המשיב השני. המערערת הגישה תביעתה נגד המשיבה ונגד רוכב האופניים וביהמ"ש המחוזי שיחרר את המשיבה מכל אחריות. הוא קבע כי בעילת נזיקין נגד העיריה לא הוכיחה המערערת לא הפרת חובה חקוקה ע"י המשיבה ולא כל רשלנות מטעם המשיבה בכל הנוגע לדרך השמירה על הגן. הוברר כי העיריה הציבה תמרורים האוסרים רכיבה על אופניים בתוך שטח הגן ומדי פעם בפעם היה פקח מבקר במקום אך לא היה פקח קבוע. על החלטת ביהמ"ש נסב הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. התובע בעילת נזיקין חייב לבסס עצמו על אחת מן העוולות שפורטו בפקודת הנזיקין ואם לא ימצא הניזוק בתוך החוק יתד לתלות בה את תביעתו המזיק יהיה פטור. בעניננו מבססת המערערת את תביעתה על העוולה של הפרת חובה חקוקה ועל עוולת הרשלנות.
ב. כדי לחייב בגין הפרת חובה חקוקה יש לבחון תחילה האם הוכח קיומה של חובה שהוטלה על פלוני מכח חיקוק כלשהוא: האם החיקוק שיצר את החובה נועד לפי פירושו הנכון להגנתו של התובע; האם הפרת החובה גרמה לאותו פלוני נזק מסוג הנזק שאליו מתכוון החיקוק.
ג. המחוקק איבחן בפקודת העיריות בין "חובות" של העיריה לבין סמכויות והפעלת הסמכות שהוקנתה לרשות המקומית איננה בגדר חובה. גם כאשר מדובר בחובה המוטלת על העיריה הרי זכות התביעה של היחיד תלויה בכוונת המחוקק בחוק הנדון ובלשון בה השתמש. בכל הנוגע לתמרור והטענה של הפרת חובת הפיקוח על ביצוע ההוראה שבתמרור - כבר נפסק כי תקנות התעבורה אינן נמנות על סוגי החיקוקים שפקודת הנזיקין נתכוונה
אליהם. תקנות התעבורה יוצרות חובות של אזרח כלפי הציבור, אך אינן מולידות, בדרך כלל, בסיס לעילת תביעה בנזיקין נגד רשות התמרור. החובות והסמכויות של העיריה עפ"י פקודת העיריות מצויות בתחום של המשפט הציבורי והסנקציה על הפרת חובה לפי פקודת העיריות היא מינהלית.
ד. אשר לשאלת הרשלנות - אמת המידה לחיוב בעילת נזיקין הינה המבחן של ציפיות. אכן בין רשות מקומית לבין מבקר בגניה הציבוריים נוצרת חובת זהירות ורשות מקומית סבירה צריכה לצפות מראש שאדם כזה המבקר בגן עלול במהלך הרגיל של הדברים להפגע ממעשה או מחדל כאמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. על כן על הרשות לנהל את הגן ולפקח במידת הזהירות כמידתה של רשות סבירה, נבונה וכשירה. השאלה היא בכל מקרה ומקרה מהם טיב האמצעים שעל הרשות לנקוט כדי למנוע סיכון מסוים ויש שוני בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. בנסיבות שלנו אין לאמר כי העיריה התרשלה בכך שלא קבעה פקח מיוחד. יש לשים לב שאם נדרוש מרשות ציבורית לנקוט בכל אמצעי סביר כדי למנוע פגיעה ע"י מעשה עבירה מצד שלישי בלי התחשבות במחיר יווצר מצב שהרשות הציבורית לא תוכל לעמוד בו ותאלץ לסגור כליל מקום זה או אחר. יתכן שלפעמים לא תהיה ברירה אלא לדרוש נקיטת צעדים דרסטיים כאלה אך זאת כאשר צפויה סכנה חמורה אם לא ינקטו צעדים כאלה. על ביהמ"ש הקובע אם הרשות יצאה ידי חובתה בנקיטת הצעדים המינימליים המתחייבים מאחריותה עפ"י דיני הנזיקין, לשקול את צרכי הכלל וחלוקת המשאבים מצד אחד, והדרישות בנקיטת אמצעים מצד שני על מנת לקבוע אם היתה התרשלות אם לאו.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר עו"ד ד"ר ר. גוטשלק למערערים, עו"ד ד. קציר למשיבה. 16.9.75).
ע.א. 713/74 - יהונתן רווה נגד לאה מסעוד
*חזקת שיתוף בנכסים של בני זוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט הרפזי) בתיק המ' 9757/72 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הוא בנו של המנוח סעדיה מסעוד והמשיבה היא אלמנתו מנשואין שניים. הנישואין עלו יפה ובמשך קרוב ל- 30 שנה קיימו בני הזוג חיי נישואין מאושרים. המשיבה לא ילדה ילדים למנוח אבל גידלה את המערער שנולד למנוח מנישואין קודמים. למנוח היה מגרש הרשום על שמו כאשר התחתן עם המשיבה, על המגרש היה מבנה ובתקופת הנישואין הגדיל המנוח את המבנה אך במשפט לא הוברר מה טיבה של התוספת ביחס לבית המקורי ומה ערכה בהשוואה לערך המגרש עם הבית המקורי. עם פטירת המנוח ביקשה המשיבה מביהמ"ש להצהיר שמחצית הרכוש הרשום על שם המנוח שייך לה ולא לעזבון, וביהמ"ש המחוזי אכן הצהיר כמבוקש וקבע כי בהתחשב בחיים המשותפים ובאורח חייהם של בני הזוג, היה שיתוף מלא ברכוש ועל כן מחצית מנכסי המנוח, כולל המגרש והמבנה שייכים לאלמנה. המערער הסכים מלכתחילה כי כל הרכוש אכן היה רכוש משותף פרט למגרש והמבנה. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה-השופט ברנזון:
א. עפ"י חומר הראיות שבא לפני ביהמ"ש על היחסים בין בני הזוג ואורח חייהם, מן הדין לאמר שכל מה שהושג ונעשה בתקופת הנישואין היה כתוצאה ממאמץ משותף של שניהם, ועל כן צריך לראותו כרכוש משותף שלהם.
ב. בביהמ"ש העליון יש שופטים הסבורים שבכל מקרה דרושה ראיה חיובית, ולו קלושה ביותר, כי כוונת הזוג לנהוג שותפות בנכסיהם, ולא כל שכן לגבי נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג לפני הנישואין. השופטים, והם הרוב, מסכימים לדעה כי מאורח חיי בני הזוג, כשאינם שומרים על הפרדה ברכוש וכשהם מקיימים סדר חיים של איחוד המשאבים, ניתן להסיק את הכוונה לקיום שיתוף ברכוש. לא כן, סוברים הם, לגבי רכוש שנרכש לפני הנישואין. לגבי רכוש כזה לא קיימת ההנחה של שיתוף בנכסים ועל הטוען שכוונת הצדדים היתה שגם הוא יצורף לרכוש המשותף עליו מוטלת חובת ההוכחה.
ג. בעניננו לא יצאה המשיבה ידי חובתה להראות כוונה של שיתוף בנכסים שהיו קיימים לפני הנישואין. העובדה שהמנוח הוסיף למבנה לאחר הנישואין יכולה להצביע במידת מה על כוונה לצרף גם את הנכס הזה לרכוש המשותף, אך אפשרות זו נשללת ע"י כך שעיקר העבודה בבניה החדשה נעשתה ע"י המנוח עצמו ואחיו, וכן כי בניה זו ערכה קטן יחסית בהשואה לערכו של המגרש והבית המקורי.
ד. המערער הסכים לרשום על הנכס חכירה לטובת המשיבה לכל ימי חייה ועל כן פסק ביהמ"ש העליון כי תירשם חכירה לטובת המשיבה על הדירה לכל ימי חייה.
(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, ויתקון. עו"ד בן ציון צנעני למערער, עו"ד ע. דוויק למשיבה. 3.9.75). ע.א. 419/75 - יוסף ושמעון מזרחי ואח' נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*סדרי דין מס רכוש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערים הגישו השגות על שלוש שומות לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, ההשגות נדחו ובעקבותיהן נדחו העררים שהוגשו לועדת הערר וכן הערעורים שהוגשו לביהמ"ש המחוזי העררים לועדת הערר הוגשו לידי מזכיר הועדה ותשובת המשיב ניתנה 15 חודשים מיום הגשת הערר באשר המשיב לא קיבל בזמן מידי הועדה את העתק הערר. טענת המערערים הינה כי העובדה שועדת העררים יושבת במשרדו של המשיב פוסלת את עבודת הועדה ומסקנותיה; כי משום שהם יושבים במשרד אחד הרי דין הגשת הערר לועדה כדין הגשתו למשיב ועל כן משעברו ששים יום אין הוא רשאי להגיש תשובה להגשה; כי יש לראות את תשובת המשיב כאילו לא הוגשה ועל כן על הועדה לקבל את עמדת המערערים מבלי שהיא תהיה רשאית לקבוע מסקנותיה בעצמה מתוך ידיעתם האישית של חברי הועדה. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות הללו. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אמנם יש לראות טעם לפגם בעובדה שועדת הערר יושבת במשרדי המשיב והיה עדיף למנוע מצב זה, ואולם במידה שהדבר כרוך בהוצאות רבות יש להעדיף מתן שירותים אחרים לאזרח על ההוצאות הכרוכות בשיכונה של ועדת הערר במקומות אחרים. הסכנה של עוות דין ע"י הועדה אינה גדולה ולעומת זאת גדולים הם צרכי האזרחים בתחומים אחרים.
ב. העובדה שהוועדה והמשיב יושבים באותו משרד אין בה כדי להביא לידי כך שיראו את הערר שהוגש לועדה כאילו הומצא לידי המשיב. כל עוד לא קיבל המשיב העתק מכתב הערר לא החל לרוץ המועד הניתן לו לתשובה.
ג. סעיף 28 לחוק מס רכוש מורה שהטוען ששומת המקרקעין שנעשתה היא מוגזמת חייב לנמק את טענתו בפני ועדת הערר. הסעיף אינו קובע על מי נטל הראיה, על מנהל מס רכוש או על הנישום, ולא מן הנמנע שהדבר בא מכיון שהועדה מוסמכת ומסוגלת לדון גם מבלי שיובאו ראיות מצד בעלי הדין.
ד. לכן גם אם לא הוגשה תשובה מצד המשיב אין הועדה חייבת לקבל באופן אוטומטי את עררו של הנישום. הועדה מורכבת ממומחים הבקיאים בנושא והם רשאים להשתמש בידיעתם האישית כדי לקבוע החלטתם בערר גם אם לא הוגשה תשובת המשיב.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד איתמר הכהן למערערים, עו"ד חיים ברנזון למשיב. 24.9.75).
בג"צ 252/75 - פלונית נגד שר הסעד
*האביאס קורפוס" בהוצאת ילד מרשות אמו ע"י פקידת סעד.
(בקשה מסוג הביאס קורפוס וצו ביניים - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותרת התגרשה מבעלה, וילדם נשאר ברשותה, היא נזקקה לעזרת לשכת הסעד בצפת ובמשך הזמן הוחזק הילד על חשבון הלשכה אצל משפחות אומנות. בדצמבר 1973 הוזהרה העותרת והוסבר לה שאם לא תיקח את הילד ותטפל בו ימצאו לו משפחה אומנת למטרת אימוץ. העותרת הביעה התנגדות למסור את הילד לאימוץ ולקחה אותו הביתה. לאחר כמה חודשים נסעה העותרת מצפת והשאירה את הילד אצל חברה וזו פנתה ללשכת הסעד שתשלם לה עבור החזקת הילד. עובדת סוציאלית מצאה שהמצב בבית זה אינו מתאים להחזקת ילד ואז הוחלט להוציאו מרשותה. באחד הימים באה פקידת סעד לגן הילדים שבו היה הילד, לקחה אותו ושלחה אותו למוסד בחדרה, שם נמסר למשפחה אומנת שביקשה לאמצו. עד להוצאת צו על תנאי לא נקט משרד הסעד שום צעד משפטי למתן תוקף חוקי ללקיחת הילד והחזקתו אצל משפחת אומנת. רק לאחר שהוצא צו על תנאי פנו המשיבים לביהמ"ש המחוזי וביקשו נקיטת אמצעים זמניים לשמירת עניניו של הקטין עפ"י חוק הכשרות המשפטית וכן הוגשה בינתיים בקשת אימוץ מטעם המשפחה האומנת.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לראות את חברתה של העותרת כאחראית על הקטין במובן חוק הנוער כאשר קיבלה את הילד רק לתקופה שבה האם נסעה לחופשה. אך מכל מקום אשה זו לא מסרה את הילד לידי פקידת הסעד אלא זו לקחה אותו מגן הילדים בלי ידיעתה והסכמתה.
ב. המקרה דנא הוא מקרה מתאים להליך הביאס קורפוס שכן הליך כזה איננו מותנה בכך שתהיה חטיפה במובן הרגיל או המשפטי של המילה, או שהאדם שמבקשים את הבאתו כלוא או מוחזק במעצר ממש ודי בנטילתו של קטין מפלוני שיש לו כלפיו זכות משמורת כדי לפנות לבג"צ. אך גם אם אין זה מקרה מתאים לצו מסוג האביאס קורפוס, הרי פקידת הסעד התיימרה לפעול על פי הסמכויות שהוקנו לה בחוק והרי אלה פעולות בגדר מילוי תפקיד עפ"י דין הנתונים לבקורתו של בג"צ על מנת שייעשו כדין.
ג. נקודת המוצא היא שהאם הינה בעלת הזכות הבלעדית להחזיק בילדה ואין להוציאו מרשותה אלא בהתאם לחוק ועפ"י תנאיו. גם אם הילד הוא "קטין נזקק" לפי חוק הנוער באשר האם הזניחה את הטיפול בו או הפקירה אותו, הרי ניתן לנקוט באמצעי חירום למשך שבוע ימים בלבד עד אישור ביהמ"ש, או לפנות לביהמ"ש לפי סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) על מנת שיחליט אם הילד הוא אמנם "קטין נזקק" ולתת את ההוראות המתחייבות מן המצב.
ד. הועלו טענות על אורח חייה המפוקפקים של האם אך גם אם בעבר שרכה דרכיה הרי משהיא מוכנה לקחת את הילד אליה ולטפל בו יש לקיים רצונה זה. ודאי שטובת הילד הינה השיקול העליון אבל אין גם להקל ראש בזכויות ההורים על ילדיהם.
ה. במצב הקיים לא יצאו המשיבים ידי חובתם ע"י פניה לביהמ"ש המחוזי עפ"י סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. על המשיבים לפנות לביהמ"ש המחוזי לפי חוק
הנוער כדי לבדוק אם הילד "נזקק" שאינו יכול להשאר ברשות האם. עד אשר בימ"ש יפסוק בשאלה יופסקו ההליכים לפי חוק הכשרות המשפטית וכן הליכי האימוץ.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. עוה"ד י. ליבנה ומ. ברק לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבים. 22.9.75).
ע.א. 334/75 - פלוני ואח' נגד פלונית
*נסיון למנוע זכות מגורים מאשה ע"י העברת הדירה לבנים המערער היה נשוי ודירה שגר בה היתה רשומה על שמו ועל שם אשתו המנוחה. לאחר שנפטרה אשתו התחתן המערער עם המשיבה ושניהם גרו בדירה הנדונה. הנשואין לא עלו יפה ובדצמבר 1971 הגיש המערער תביעת גירושין נגד המשיבה. בפברואר 1972 ניתן צו ירושה על עזבון אשתו הראשונה של המערער, המערער ויתר על חלקו בירושה לטובת ארבעת ילדיו וזמן קצר לאחר מכן אף רשם את מחצית הדירה שלו על שם ילדיו. הילדים הודיעו למשיבה שהם מבטלים את הרשות שניתנה לה לגור בדירה וביקשו ממנה לעוזבה ובתגובה לכך הגישה המשיבה תביעה נגד המערערים וביהמ"ש אסר על ילדי המערער להכנס לדירה וקבע כי העברת הדירה על שם הילדים נעשתה בכונה להבריח את הנכס כדי שהמשיבה לא תוכל לקיים את זכות המדור שיש לה בדירה בתוקף נישואיה עם המערער. ביהמ"ש קבע כי הדירה כפופה לשעבוד להבטחת זכות המדור למשיבה והיא רשאית לגור בה כל עוד היא זכאית למדור בתוקף נישואיה עם המערער. החלטה זו של ביהמ"ש המחוזי אושרה ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. המערערים לעצמם, עו"ד גב' ח. פאל למשיבה. 8.9.75).
ע.א. 644/74 - בלייר אשר נגד קלמן ריכרד
*זכויות שני שוכרים לחלוקת דמי פינוי של הנכס המערער והמשיב, שהוא בנו החורג, חתמו על חוזה שכירות של חנות בשנת 1955 כאשר שניהם נקראים בהסכם "השוכר" וכל ההתחייבויות עפ"י חוזה השכירות חלות על שניהם בערבות הדדית. בפועל השתמש בחנות זו רק המערער שניהל בה, תחילה עם המנוחה, שהיתה אם המשיב, ולאחר מותה בגפו, עסק של מכבסה והוא אשר שילם כל השנים דמי שכירות לבדו. בשנת 1970 גילה המשיב שהבית שבו היתה החנות נהרס וכי החנות אינה קיימת עוד ואז נתברר כי המערער קיבל מאת בעלת הבית פיצוי של כ- 20,000 ל"י עבור פינוי החנות. המשיב תבע מחצית מהסכום הנ"ל בהיותו גם הוא שוכר של החנות. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעת המשיב והערעור על כך נדחה. העובדה שבהסכמת המשיב השתמש המערער לבדו במושכר אינה כשלעצמה גורעת מזכויות המשיב כשוכר וטענת המערער שהמשיב נטש את המושכר לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי. בהעדר הסכם אחר בין המערער ובין המשיב בדבר דרכי החלוקה של פדיון ביטול השכירות זכאי כל אחד משני השוכרים לחלק בתמורה שוה בשוה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ש. טוכמינץ למשיב. 16.9.75).
ע.א. 379/75 - פרד ג'י איזקטון נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'
*זכויות בעלי חשבון משותף בבנק המערער נשא לאשה את המשיבה השניה (להלן - המשיבה) ב- 1970 ולפני נישואיו היה לו חשבון על שמו בבנק המשיב. לאחר הנישואין הפך החשבון לחשבון משותף
ובהוראות שנתנו בני הזוג לבנק, נאמר כי כל אחד מבני הזוג יכול לעשות בחשבון כרצונו וכי הוראות אלה ישארו בתוקפן עד שהבנק יקבל מאת כל אחד מהשניים הודעה בכתב המבטלת אותן. בני הזוג הסתכסכו ובנובמבר 1973 פנה המערער לסניף הבנק בניו יורק והורה להעביר את כל הכספים מהחשבון המשותף לחשבון פרטי שלו. הבנק לא הספיק לבצע את ההוראה ועד שזו הגיעה לסניף שבו היה החשבון המשותף פנתה המשיבה לבנק והורתה להפסיק כל משיכות מהחשבון. הבנק פעל לפי הוראות המשיבה, תביעת המערער י נגד הבנק נדחתה והערעור על כך נדחה. עפ"י ההוראות רשאית היתה המשיבה לבטל את ההרשאה ההדדית שבעלי הדין נתנו זה לזה שכל אחד יוכל למשוך כספים והמצב המשיך להיות כמו חשבון משותף ולגביו רק כל השותפים ביחד רשאים לעשות בו פעולות. המשיבה , הצטרפה למשפט כנתבעת וביקשה מביהמ"ש שיחליט על הזכויות של בני הזוג לגבי החשבון המשותף. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מן הטעם שאין תביעה בפניו בין הצדדים אלא תביעת המערער נגד הבנק בקשר לבצוע הוראותיו ותו לא. המשיבה הגישה על כך ערעור והערעור על כך נדחה שכן הענין לא עמד לדיון בערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד פ.ג. נשיץ למערער, עו"ד ד. פלג לבנק, עו"ד א. אלחנני למשיבה. 16.9.75).
ע.א. 42/74 - פרדי לביא ואח' נגד אלישע פלדליקי ואח'
*אחריות בנזיקין כתוצאה משימוש ברובי טוטו של הגדנ"ע במסגרת פעולות הגדנ"ע נערך מטווח לתלמידי ביה"ס בקבוץ גבעת ברנר. שני רובי טוטו נלקחו מחדר הנשק של הקיבוץ ומדריכי הגדנ"ע לא החזירו את הרובים בעצמם לחדר הנשק אלא מסרו אותם לנערים להחזירם. כתוצאה מרשלנותו של אחד הנערים נפצע נער אחד והלה הגיש תביעה נגד מדריכי הגדנ"ע ונגד המדינה באחריות שילוחית ואחרים. המדינה מצידה שלמה הודעות צד שלישי למפקד האיזור (המא"ז) בקיבוץ גבעת ברנר ולהורי התובע וכן לאחרים. נגד המא"ז טענה המדינה שהוא היה צריך לדאוג להחזרת הרובים למחסן הנשק של הקיבוץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המדינה כלפי כל הנתבעים פרט למא"ז שחוייב לשפות את המדינה על חלק מסכום הפיצויים. ערעורו של המא"ז נתקבל וערעורה של המדינה נדחה. המא"ז היה אחראי לחדר הנשק ואחסן בחדר הנשק מדי פעם בפעם את רובי הטוטו שהיו בשימוש הגדנ"ע אך לא הובאה כל ראיה לפיה ניתן היה להטיל על המא"ז חובת זהירות למקרה שלפנינו. לא הוכחה הגדרת תפקידו של המא"ז ולא הוכח שבנוסף לתפקידיו היה אחראי גם לפיקוח על כל הנוגע לשמוש בנשק בתחומי הקיבוץ. באשר לערעורה של המדינה נגד האחרים, צדק ביהמ"ש כי לא הוכחה רשלנות הורי הנערים שנטלו את הנשק ולא הוכחה רשלנות מצד אלה שהחזיקו את הכדורים בתוך ארונות בחדרי המגורים. בעלי הכדורים לא היו חייבים לראות מראש מקרים מהסוג ,"י הנדון כאשר רובים הגיעו לידי הנערים בדרך בלתי תקינה. החזקת תחמושת לנשק קל בצורה כפי שהוחזקה אין לראות בה התרשלות שאפשר לקשור אותה עם קרות התאונה.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני. שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גדנסקי למערערים, עו"ד גולדמן למדינת ישראל. 10.9.75).
ע.א. 535/75 - עלי אחמד שכטור נגד נאסר פרדינפור ואח'
*עיכוב יציאה מהארץ המערער הוא תושב צ'ילי ושם נמצאת משפחתו ומרכז חייו ועסקיו. המשיבים הגישו נגדו תביעה על סכום של למעלה ממליון ל"י ובתוכו סכום של 300,000 ל"י שלטענת המשיבים שולם לשליחו של המערער שמתוכן קיבל סכום של 200,000 ל"י, ביהמ"ש דלמטה הוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המערער אלא אם יפקיד בקופת ביהמ"ש סכום של 200,000 ל"י. הערעור על כך נדחה. התקנה המסדירה ענין עיכוב יציאה מהארץ אינה
מונעת עיכוב יציאתו של תושב חוץ. צו עיכוב נגד תושב חוץ ייעשה רק במקרה נדיר כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל השקולות נגד העובדה שמדובר בתושב חוץ שבדרך כלל אין למנוע ממנו לשוב למדינתו. בעניננו מצא ביהמ"ש המחוזי שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב היציאה מהארץ. לא מדובר כאן בתביעה שמקורה בחו"ל שבה הנתבע נתפש באקראי בבואו לבקר בארץ. מדובר כאן בעיסקת מקרקעין המצויים בארץ וסכום הכסף שנתבע בטענה שכל העיסקה היתה מעשה רמאות מצד המערער ושלוחו, גם הוא שולם בארץ.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. נעים למערער, עו"ד א. הר-ציון למשיבים. 4.9.75).
ב.ש. 154/75 - אליהו שרבקובסקי ואח' נגד יעקב קטלסי ואח'
*העברת דיון מעיר לעיר המשיבים הגישו תביעה נגד המשיבים בגין תאונת דרכים בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ולבקשת המשיבים החליט נשיא ביהמ"ש העליון להעביר את הדיון לירושלים. התאונה קרתה בירושלים, כל העדים שיעידו מתגוררים בירושלים זולת עד רפואי אחד. עפ"י עובדות אלה נמצא כי מאזן הנוחיות מטה לטובת בירור התביעה בירושלים. העובדה בלבד שמועד בירורה של התביעה יגיע בבאר-שבע יותר מוקדם מאשר בירושלים אינה מצדיקה, בנסיבות הענין הנדון, שהתביעה תתברר בבאר שבע.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ש. פינקלמן למבקשים, עו"ד זולצבכר למשיבים, 16.9.75).
ב"ש 217/75 - מדינת ישראל נגד אברהם אלפי ואח'
*שחרור בערובה בביהמ"ש המחוזי בת"א הוגש כתב אישום נגד שני המשיבים ועוד אחד בעקבות קטטה שבה רדפו שלושת הנאשמים במכונית אחרי המתלוננים תקפו את המתלוננים במוטות ברזל ובקבוקים וגרמו לפציעתו של אחד מהם. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי לצוות על מעצרו של אחד הנאשמים עד לסיום המשפט ואילו את שני המשיבים החליט לשחרר בערבות. עררה של המדינה נתקבל לגבי המשיב הראשון ונדחה לגבי המשיב השני באשר הלה נפצע בינתיים בדקירות סכין והוא רתוק למיטתו עקב פציעתו. השופט שמגר הטעים כי העבירה בנסיבות המתוארות בכתב האישום היא מן החמורות. המשקל המצטבר של האופי החמור של המעשה שבו מואשמים המשיבים, וכן אופים של המשיבים כפי שהוא עולה מגליונות הרשעותיהם והסכנה לשלום הציבור שתהיה כרוכה בעימות של המשיבים עם המתלוננים והעדים מחייב מעצרם של המשיבים. עם זאת המשיב השני פצוע ופגוע ורתוק למיטתו ויש לראות לכאורה במצבו הגופני הנוכחי נסיבות אובייקטיביות המספיקות להבטיח את האינטרס הציבורי.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. בלטמן למדינה עו"ד ח. קאזיס למשיבים. 14.9.75).
המ' 516/75 -דורתי זלצר נגד אריה זלצר
*הגדלת סכום תביעה ע"י הוספת עילה חדשה המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה לדמי שימוש בעד החזקת דירה לתקופה עד מאי 1972. כאשר הוגדלה סמכותו הכספית של בימ"ש השלום הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה המקורי והוספת תביעה לדמי שימוש עבור תקופה נוספת ממאי 1972 ועד מרץ 1975. ביהמ"ש המחוזי בצדק התיר את תיקון התביעה. אלה שתי עילות נפרדות והמשיב היה זכאי לפצלן ע"י הגשת תביעה אחת לפי העילה הראשונה ותביעה שניה לפי העילה השניה ואין סיבה שלא להרשות לו לתקן את התביעה ע"י הוספת העילה השניה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד אריאלי למבקשת, עו"ד גרנות למשיב. 30.9.75).
המ' 221/75 - רפאל יוחננוב נגד הלל סלמן
*הארכת מועד המשיב הגיש בשעתו ערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת בימ"ש השלום והמזכיר הראשי קבע כי על המשיב להפקיד בקופת ביהמ"ש המחוזי פקדון להבטחת הוצאות הערעור וזאת תוך 15 יום. המשיב איחר בארבעה חודשים בהפקדת הפקדון ומשבא להפקידו נתקבל הפקדון. בינתיים נקבע הענין לפני שופט ביהמ"ש המחוזי כדן יחיד לדחיה מפאת אי הפקדת פקדון והשופט העביר את הענין להרכב של שלושה בהיותו סבור כי אינו יכול לדון בכך כדן יחיד. בכך טעה השופט שכן מכח תקנה 397 אף הרשם מוסמך היה לדון בדחיה מפאת אי הפקדת פקדון. לאחר כתשעה חודשים הוזמנו הצדדים לביהמ"ש המחוזי שהחליט להאריך את המועד להפקדת הפקדון והערעור על כך נתקבל. אכן ביהמ"ש או הרשם רשאים להאריך כל מועד וכשמדובר במועד שלא נקבע בחיקוק אין הכרח להראות טעם מיוחד המצדיק את האיחור ודי בשיקול דעת ביהמ"ש. אולם כדי שביהמ"ש יוכל להשתמש בשיקול דעתו מן הראוי שבעל הדין יביא לפניו את הנימוקים שבגללם נבצר היה ממנו לעשות את הפעולה בעוד מועד ולאמת נימוקים אלה בתצהיר. כאן לא הובא כל נימוק להסביר את האיחור ועל כן לא היה מקום להאריך את המועד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד מ. כהן למבקש, עו"ד הדר למשיב. 16.9.75).
המ' 685/75 - יהושע בן-ציון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לאחר קיום "דיון נוסף" המבקש נדון ל- 12 שנות מאסר לאחר שהורשע בעבירות גניבה ובעבירות שונות על פקודת הבנקאות ועבירות מרמה סחיטה ועושק והערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש העליון. ביצוע המאסר נדחה עד לאחר חג הסוכות. משעבר החג נתבקש ביהמ"ש לתת דחיה נוספת לביצוע המאסר בנימוק שהמבקש הגיש בינתיים בקשה לדיון נוסף. הבקשה נדחתה. הבקשה לדיון נוסף נוגעת להרשעה בעבירת הגניבה בעוד שלגבי יתר העבירות ההרשעה לא תשונה. מכיון שאפילו יזוכה המבקש מעבירת הגניבה יהיה עליו לרצות עונש מאסר ממושך אין מקום לדחות את ביצועו של המאסר נוספות.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. פריבס למבקש, עו"ד מ. קירש למשיבה. 5.10.75).
ד.נ. 26/75 - אילן רפאל ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*חשיבותה של הלכה לצורך קיום דיון נוסף בע.א. 303/75 (תקציר סביר כרך ט' 354) נפסקה הלכה ברוב דעות בענין הפירוש שיש לתת למונח "עקב שירותו הצבאי" הנזכר בסעיף 6 (א) לחוק הנזיקין האזרחיים - אחריות המדינה. בקשת העותרים לדיון נוסף נדחתה. יתכן שהיה מקום להעתר לעתירה, ,"4 ברם ההלכה שנפסקה איבדה במידה רבה מחשיבותה הכללית באשר לעתיד מחמת הוראת סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אמנם החוק הנ"ל תחילתו רק ביום 25.9.76 ואילו על תאונות דרכים שאירעו לפני תחילתו של החוק יחול הדין הקודם, אולם העובדה כי בתקופת ביניים זו תעמוד בעינה הלכת הרוב לא די בה כדי להצדיק את העמדתה לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. 8.10.75).
בג"צ 478/75 - דוד הבני נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר העותר נדון לחודש מאסר ובימ"ש השלום דחה את ביצוע המאסר ל- 45 יום. שמיעת הערעור נקבעה ליום 1.9.75 אך פרקליטו של העותר לא הופיע בביהמ"ש והערעור נשמע בהעדרו ונדחה. ביום 26.9.75 נאסר העותר עפ"י פסה"ד ופרקליטו ביקש ביום 28.9.75
לדחות את ביצוע המאסר עד לשמיעת הבקשה שהגיש לביטול פסה"ד שניתן בהעדרו. נקבע מועד לשמיעת בקשה זו יחד עם הבקשה לביטול פסה"ד, אך העותר טוען שבגלל קוצר הזמן לא יוכל העותר למצות את זכות הערעור שלו שכן תקופת המאסר הקצרה תעבור לפני סיום הליכי הערעור הרגילים. על כן פנה לבג"צ שיורה על היועהמ"ש שלא להחזיק את העותר בכלא. העתירה נדחתה. סדרי הערעור ועיכוב ביצוע של גזרי דין קבועים בחוק סדר הדין הפלילי ואין בג"צ יכול ליטול לעצמו סמכות שאינה שלו. תרופתו של העותר לדאוג לכך כי ביהמ"ש יחיש את ההליכים בהתחשב בנסיבות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד י. דוד לעותר, עו"ד מ. נאור למשיב. 8.10.75).
בג"צ 452/75 - יצחק דגני נגד שר המשטרה ואח'
*דחית עתירה עקב ניסוח פוגע של העתירה העותר מתרעם על המשיבים באשר הוזמן לחקירה בתחנת המשטרה ברמת-גן בשל חשד של התחזות כעו"ד בעוד שהוא גר בטבריה. עתירתו נדחתה באשר כולה שזורה דברי עלבון נגד קצין המשטרה, נגד תואר עריכת הדין ונגד המערכת המשפטית. בג"צ ציין כי הוא שועה לפנייתו של כל אזרח הרואה עצמו נפגע ממעשה הרשות, אולם אזרח הפונה לבג"צ חייב לנהוג כלפי הרשות בנימוס מינימלי ואם הוא משתמש לרעה בהליכי הדיון כדי לפרסם דברי עלבונות בסיטונות לא יענה לו בג"צ. על כן נדחתה עתירתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. העותר לעצמו. 22.9.75).
בג"צ 424/75 - צילה מנילביץ ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*איסור מכירת בקבוקי שתיה במזנוני בתי קולנוע העותרים הינם בעלי מזנונים בפרוזדורי בתי קולנוע וברשיונות נאסר לאחרונה על בעלי המזנונים למכור משקאות בבקבוקים. עתירת העותרים נגד המשיבים נדחתה. לעיריה, שהיא רשות הרישוי, ענין לגיטימי וסביר בנקיטת צעדים העשויים לעזור בהסרת המטרד של אלה הנוטלים עימם אל תוך אולם הקולנוע בקבוקים וגורמים בהם מטרד קשה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גורן לעותרים, עוה"ד י. בר-סלע וש. תוסיה כהן למשיבים. 1.9.75).
בג"צ 281/75 - אריה שאשא נגד מנכ"ל משרד התחבורה ואח'
*מתן רשיון לאוטובוס פרטי נשוא העתירה סירובו של המפקח על התעבורה לתת לעותר רישיון לאוטובוסים פרטיים להסעת ילדים מוגבלים לבתי ספר שהעותר מבצע עבור רשויות מקומיות לפי מכרזים שבהם זכה. המפקח הוציא רשיונות לאוטובוסים כאלה על שם מרכז השלטון המקומי והתנה תנאי שאסור להפעיל את האוטובוסים באמצעות קבלן משנה. דא עקא שלרשויות המקומיות אין תקציב לרכישת האוטובוסים והחזקתם והעותר הוא ששילם את מחירם, הם בבעלותו והוא המפעיל אותם. עתירתו נדחתה. המדיניות של משרד התחבורה היא שלא לתת לאנשים פרטיים רשיונות מחשש שהדבר יהווה פירצה שדרכה יוכלו המפעילים להתחרות בבעלי הרישיונות להובלה ציבורית. בג"צ אינו נוהג להתערב במדיניות ואין גם לאמר שמשרד התחבורה אינו יכול להביא בחשבון חשש מן הסוג האמור.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ז. טריינין לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 29.9.75).
המ' 205/75 - עבד צלך נגד מדינת ישראל
*מתן פס"ד בערעור פלילי בלי שהוזמן הסניגור המבקש הוא חירש אילם והועמד לדין בבית משפט בחולון ושם נתמנה לו סניגור מטעם המדינה ולבסוף יצא זכאי. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וסניגורו לא הוזמן
לישיבה, הנאשם עצמו התייצב לדין וביהמ"ש המחוזי ביטל את הזיכוי. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המבקש וקבע כי צריך היה להזמין לדין בביהמ"ש המחוזי לא רק את הנאשם אלא גם את פרקליטו ומשהדבר לא נעשה אין פסה"ד יכול להשאר בעינו. על כן הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ישעיהו למבקש, עו"ד ברנזון למשיבה. 18.9.75).
בג"צ 194/75 - אביטל יעקב ואח' נגד ראש עירית נתניה
*ראש העיר כ"רשות רישוי" בהענקת רישיונות רשיונם של העותרים למועדון ביליארד בנתניה לא חודש בשנת 1973 בטענה שהמועדון היווה מטרד והמשטרה התנגדה לחידוש הרשיונות. טענת העותרים היתה כי רשות הרשוי הינו ראש העיר ולא מועצת העיריה או אחת מועדותיה וראש העיריה עצמו לא דן בענינם של העותרים. על כך השיב ראש העיריה כי הוא מוכן עכשיו לשקול את הענין מחדש לאחר שיקבל חוות דעת הגורמים הנוגעים בדבר. למרות שהתצהיר הוגש ביוני 1975 לא הוגש מאז כל מסמך המראה מה היה המשך הטיפול. כמו כן העיריה לא הגישה עיקרי טיעון כמצוות התקנות ועל כן אין בא כוחה יכול להשמע עם התנגדותו לצו על תנאי. על כן נעשה הצו החלטי במובן זה שעל ראש העיריה כרשות רישוי לדון ולהחליט בבקשות העותרים לחידוש הרשיון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ליזר לעותרים, עו"ד טבקמן למשיב. 16.9.75).
בג"צ 328/75 - לילי בר-תקוה נגד שר הבטחון ואח'
*הפעלת חוק חיילים שניספו במערכה חוק משפחות חיילים שניספו במערכה חל על אנשים שנפלו במערכה מיום 30.11.74. היו מקרים שמשפחות של ניספים שנפלו לפני התאריך הזה פנו לאגף השיקום במשרד הבטחון ולפנים משורת הדין קיבלו את הזכויות והשירותים המוענקים לשאירים שהחוק חל עליהם. העותרת היא אם שכולה שבנה נפל לפני היום הקובע. לאחרונה נודע הדבר לעותרת והיא ביקשה להכיר בה כאם שכולה ונענתה בחיוב והוקנו לה הזכויות והשירותים החל מראשית החודש שבו הגישה את הבקשה. העותרת ביקשה את כל הזכויות רטרואקטיבית וביקשה מבג"צ לחייב את המשיבים לפעול במידה שווה כלפי כל המשפחות השכולות מסוג זה, ולחילופין ביקשה לחייב את אגף השיקום שלא יפלה בין המשפחות מסוג זה לבין עצמן באורח מקרי ושרירותי לפי יום הפניה לאגף השיקום. העתירה נדחתה. לענין החלופה הראשונה הרי שהמחוקק שם גבול להכרה חוקית במשפחות שכולות ואין לחייב את המשיבים לפעול באופן כללי לגבי כל הניספים כאילו ניספו לאחר היום הקובע המוגבל בחוק. אשר לטענת ההפליה - לא הובא אף מקרה דומה שבו ניתנה למשפחה שכולה הכרה רטרואקטיבית מיום כניסת החוק לתוקף. העותרת אומרת שאין היא נצרכת מבחינה חומרית והחוק, גם במקרים שהוא חל עליהם, מבוסס בעיקרו של דבר על נצרכות ולא כל שכן בהטבות שלפנים משורת הדין שצריכים לשקול אותן לגופו של ענין.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד י. לוסטיגמן לעותרת. 17.9.75).
בג"צ 393/75 - המגדר ... בע"מ נגד מנהל המכס והבלו ואח'
*פניה לבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי זוהי עתירה שמטרתה שינוי שיטת הערכה עבור הטובין שמיבאת העותרת על מנת לשלם מכס מוקטן מאשר נדרש ע"י המשיבים. העתירה נדחתה. אין לפנות לבג"צ כאשר בפני העותר עומד סעד אחר שהוא יכול להשיגו בבימ"ש המוסמך לכך. במקרה שלנו
הסכסוך בין העותרת לבין המשיבים הוא מסוג הסכסוכים הנזכרים בסעיף 154 של פקודת המכס, אשר לפיו רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש ולפנות תוך שלושה חודשים בתביעה נגד המדינה להחזרת הסכום.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. עין-דור לעותרת. 1.9.75).
בג"צ 438/75 - עמיחי רוזן נגד לשכת עורכי הדין
*קיצור תקופת התמחות תקופת התמחותו של העותר לפי חוק לשכת עורכי-הדין קוצרה ב-104 ימים מכח כללי לשכת עורכי-הדין (קיצור תקופת התמחות) (הוראת שעה) תשל"ה-1975, בכך שלקחו בחשבון את הימים שבהם שירת העותר בשירות מילואים פעיל בין אוקטובר 1973 לבין אוקטובר 1974. העותר ביקש כי תחושב גם תקופה של כ- 20 יום שבין שחרורו משירות מילואים ועד שירותו הנוסף. לטענתו יש לראות את תקופת הביניים האמורה כחופשה ולמנותה כתקופת שירות מילואים לצורך קיצור תקופת ההתמחות. עתירת העותר נדחתה. מרווח הזמן בין שתי תקופות קצובות של שירות מילואים אין לחשבה כתקופת מילואים. טענתו האחרת של העותר כי בידי הלשכה הסמכות לקצר את תקופת ההתמחות בהתבסס על תקנה 63 לתקנות המועצה המשפטית נדחתה אף היא. אותה תקנה מדברת על שחרור מבחינות ומכל חובה אחרת לפי התקנות, אך אין היא מתייחסת לסמכות הלשכה לקיצור תקופת ההתמחות, שכן בהוראות לשכת עורכי-הדין הקובעות את תקופת ההתמחות יש לראות הוראה ממצה וייחודית שאינה משאירה כל מקום לתקנה כלשהי, בין שהותקנה בעבר ובין שהותקנה לאחר מכן, אשר בה תוסמך הלשכה ע"י מחוקק משנה להפחית את תקופת ההתמחות בעילות נוספות על אלו הקבועות בחוק או אשר נקבעות מפעם לפעם בחקיקה של הכנסת.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו 18.9.75).
ע.פ. 81/75 -שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*תקפו של תמרור "עצור" ללא פרסומו ברשומות ענינו של הערעור הרשעתו של המערער בעבירה של עצירה בצומת למרות תמרור "עצור" המוצג לפני הצומת. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה, טענתו המשפטית העיקרית של המערער היתה כי ההחלטה להעמיד תמרור הינה "תקנה בת פועל תחיקתי" ועל כן חייבת פרסום ברשומות. טענה זו נדחתה. ההחלטה להצבת תמרור יוצרת מערכת של עובדות שבהתקיימן חל החוק שמחייב לציית לתמרור שהועמד, ומערכת עובדות זו אינה חלק מן הנורמה המשפטית המחייבת פרסום. נוסף לכך קיים שיקול היעילות ושיקול זה פועל בכח רב נגד פרוש של הדין שהיה מחייב פרסום של ההחלטות להעמיד תמרורים לאלפיהם ברחבי המדינה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד מ. נאור למשיבה. 16.9.75).
ע.פ. 258/75 - מדינת ישראל נגד איבהים חמוד
*קולת העונש (הריגה בתאונת דרכים) המשיב נהג משאית מאחורי שתי משאיות אחרות ובעקומה של הכביש כששדה הראיה לא היה פתוח לפניו החל בעקיפה והתנגש ברכב שבא מהכוון השני. הוא גרם למותם של שלושה אנשים והורשע בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב מאסר בפועל של 9 חודשים, מאסר על תנאי של 27 חודשים כשהתנאי מותנה בעבירה לפי סעיפים 212 או 218 לפח"פ וכן נפסל המשיב לנהיגה במשך 10 שנים. ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. בתי המשפט מצווים להטיל על נהגים קטלנים עונשים
שיהיה בהם להכניס מורא ופחד בלב אלה החושבים שיכולים לעשות בכבישי הארץ כבתוך שלהם. במשך שש שנות נהיגתו בכבישים צבר המשיב 44 הרשעות תעבורה. אי לכך יש להעמיד את המאסר על 18 חודשים, וגם הוא עונש קל ונקבע תוך התחשבות בכל הנסיבות המקילות שהעלה הסניגור. המאסר על תנאי יעמוד על 18 חודשים ויופעל אם המשיב יעבור עבירה של נהיגת רכב ללא רשיון. אשר לפסילה - כאמור, מדובר בנהג קטיל ומסוכן אשר אחת דינו לרדת מהכביש לצמיתות. אי לכך יש לפסול אותו מנהיגה לכל ימי חייו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד מ. רוזנפלד למערערת, עו"ד ח. גלזר למשיב. 1.9.75).
ע.פ. 312/75 - סאלח עמרייה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת שוד) המערער, יחד עם שניים אחרים, הורשעו בעבירות שוד והמערער הורשע בעבירה נוספת של פריצה. המערער הועמד לדין בבימ"ש בחיפה ונדון ל- 8 שנות מאסר לאחר שהודה בשתי העבירות הנ"ל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. שני השותפים האחרים של המערער לעבירת השוד הועמדו לדין בשכם באותה עבירה ונדונו לעונש מאסר של 5 שנים בלבד. המערער טוען כי חלקו בביצוע הפשע היה קטן מחלקם של האחרים וכי בני "טל משפחתו החזירו לקרבן השוד את הכסף וכן כי הוא בעל עבר טוב. את הטענה שחלקו במעשה השוד קטן יותר מהאחרים אין לקבל. אם כי האחרים ביצעו את האיום באקדח ונטלו את הכסף מקרבן השוד, הרי המערער הוא שהביא עימו את האקדח והוא שהביא חבל לקשור את קרבן השוד. אעפ"כ יש להקטין את עונשו של המערער בהתחשב בעובדות האמורות ולהעמידו על 5 שנות מאסר כפי שהוטל על שותפיו לפשע. לכך מצטברת שנה אחת מאסר בגין עבירת הפריצה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. עו"ד אביבי למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 23.9.75).
ע.פ. 268/75 - חנה פנקסוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) המערערת הורשעה בפריצה לבית דירה וגניבת חפצים בסכום של 5,000 ל"י ונדונה לשנה אחת מאסר. ערעורה על חומרת העונש נתקבל. על המערערת עברה ילדות קשה וכיום היא בחודש התשיעי להריונה. יש לה הרשעה קודמת בפריצה וגניבה מלפני כ- 10 שנים. בהתחשב במצבה הועמד העונש על תקופת המאסר שכבר ריצתה מיום מתן גזר הדין ב- 12.5.75 ועד ליום מתן פסה"ד בערעור. כן נדונה המערערת למאסר על תנאי של 6 חודשים והועמדה לפיקוח של קצין מבחן לתקופה של שנתיים.
(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. עו"ד בר למערערת, עו"ד מישייקר למשיבה. 30.9.75).
ע.פ. 147/75 - משה אסרף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לאונס המערער הורשע בפריצה לבית המתלוננת ובביצוע עבירה של נסיון לאונס בנסיבות מחמירות. בערעורו טען שלא הובאו ראיות שנכנס לדירה בדרך של פריצה אך למעשה עולה הדבר מעדות המתלוננת. מאידך, טענת המערער נגד הרשעתו בנסיון לאונס יש לקבל. בידי המערער היו מספריים בשעת המעשה ואלה שימשו לו לפציעת המתלוננת, אך לא הוכח כי המערער פרץ לדירת המתלוננת כדי לאנוס אותה. במצב השכרות בו היה המערער נתון אין לקבוע למעלה מכל ספק הדרוש שהמערער עשה מה שעשה כדי לאנוס. על כן מכח הסמכות לפי סעיף 196 לחוק סדר הדין הפלילי החליף ביהמ"ש את סעיף האישום מ- 154 א' ל- 157 לפח"פ. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ובעקבות המרת סעיפי האישום הועמד עונש המאסר בפועל על 18 חודשים והמאסר על תנאי על 18 חודשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד רון למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 18.9.75).
ע.פ. 254/75 - יאיר גערי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים) המערער נהג במכונית פרטית במהירות של 76 קמ"ש בשדרות ויצמן ביהוד בהתקרבו למעבר חציה. כתוצאה מכך גרם למותן של 2 ילדות בנות 5 ו- 7 בתוך מעבר החציה. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ולפסילה למשך 10 שנים והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער נסע במהירות אם כי שדה הראייה שלפניו לא היה פנוי, ובצדק נקבע שהוא אשם ברשלנות במידה גבוהה מאד לפי סעיף 212. יש צורך להרתיע עבריינים ממעשי פזיזות פליליים כאלה ע"י הטלת עונשים של ממש.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד מישייקר למשיבה. 25.9.75).
ע.פ. 238/75 - יוסף דודאי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה לפי סעיף שונה מזה שבכתב האישום המערער הועמד לדין בעבירות גניבה והורשע בעבירה לפי סעיף 310 לפח"פ בקבלת רכוש גנוב בידיעה שהיה גנוב. הערעור על הרשעתו נדחה. הנסיבות כפי שהוכחו מראות על חוסר תום לבו של המערער, בכך שלאחר שהחזיק את החפצים הגנובים מספר ימים ברשותו הורה לאשתו להוציאם מהמקום ולסלקם כאשר המשטרה באה. הידיעה בה מדובר בסעיף 310, לעתים קרובות אינה ניתנת להוכחה בראיות ישירות והשופט חייב להסיק מסקנה מהנסיבות. בעניננו מוכחת מהנסיבות ידיעת המערער. אין גם לאמר שהמערער קופח בכך שהורשע בעבירה לפי סעיף 310 במקום בעבירת גניבה רגילה, שכן אילו ידע שהמדובר בהרשעה לפי סעיף 310 לא היה נוקט קו הגנה אחר שהיה בו כדי להושיעו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ביאור למערער, עו"ד ברנזון למשיבה. 18.9.75).
ע.פ. 287/75 - דוד בן ויקטור לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הוצאת כספים במרמה) המערער לווה מאדם 20,000 ל"י למשך שנה והבטיח לרשום לזכות המלווה משכנתא ראשונה על דירה פלונית. המערער לא היה בעליו של הנכס שהוא הבטיח למשכן. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירת מרמה ודן אותו ל- 10 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מלווה הכסף הוא אדם אשר אחרי 22 שנות שירות כבעל קיוסק במשרד ממשלתי קיבל את הכסף כפיצויי פיטורין וכמעט כל הסכום אבד לו. המערער ידע כאשר קיבל את הכסף שאין בידו למשכן את אשר הבטיח למשכן והיה כבר מסובך בחובות עד כדי פשיטת רגל. העובדות שזו עבירתו הראשונה של המערער ושהוא אדם חולני ומטופל במשפחה אין בכוחן להביא להקלת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 22.9.75).
ע.א. 351/74 - פלוני נגד פלונית
*הצורך להתחשב בהכנסת האשה בתביעת מזונות
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לאשתו המשיבה סכום של 500 ל"י מזונות זמניים בסוברו שאין להתחשב בהשתכרותה של האשה לצורך חיוב הבעל במזונות. הערעור נתקבל. הבעל פטור ממזונותיה של אשה עובדת כאשר היא משתכרת במידה מספקת. על כן הוחזר הדין לביהמ"ש המחוזי שידון מחדש ויקבע אם אמנם האשה משתכרת כטענת הבעל ומה מידת השתכרותה.
(בפני השופטים: מ"N הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד בן חרוץ למערער, עו"ד באביוב למשיבה. 16.9.75).
בתוכן
* ע.א. 141/74 - ..............18 ─ * תקפותו של הסכם למכירת נכס ע"י חברה שהיתה בכינוס נכסים.
─* ע.א. 343/74 - .......................19 ─ * אחריות בנזיקין של עיריה לפגיעה ע"י אופניים שנסעו בגן ציבורי.
─* ע.א. 713/74 - .................................20 ─ * חזקת שיתוף בנכסים של בני זוג.
─* ע.א. 419/75 - ......21 ─ * סדרי דין מס רכוש.
─* בג"צ 252/75 - ...................................22 ─ * "האביאס קורפוס" בהוצאת ילד מרשות אמו ע"י פקידת סעד.
─* ע.א. 334/75 - נסיון למנוע זכות מגורים מאשה ע"י העברת הדירה לבנים........23 ─* ע.א. 644/74 - זכויות שני שוכרים לחלוקת דמי פינוי של הנכס................23 ─* ע.א. 379/75 - זכויות בעלי חשבון משותף בבנק..............................23─* ע.א. 42/74 - אחריות בנזיקין כתוצאה משימוש ברובי טוטו של הגדנ"ע.........24 ─* ע.א. 535/75 - עיכוב יציאה מהארץ.........................................24─* ב"ש 154/75 - העברת דיון מעיר לעיר......................................25 ─* ב"ש 217/75 - שחרור בערובה..............................................25 ─* המ' 516/75 - הגדלת סכום תביעה ע"י הוספת עילה חדשה......................25 ─* המ' 221/75 - הארכת מועד................................................26 ─* המ' 685/75 - שחרור בערובה עד לאחר קיום "דיון נוסף".....................26 ─* ד.נ. 26/75 - חשיבותה של הלכה לצורך קיום דיון נוסף......................26 ─* בג"צ 478/75 - עיכוב ביצוע גז"ד מאסר.....................................26 ─* בג"צ 452/75 - דחית עתירה עקב ניסוח פוגע של העתירה.......................27 ─* בג"צ 424/75 - איסור מכירת בקבוקי שתיה במזנוני בתי קולנוע................27 ─* בג"צ 281/75 - מתן רשיון לאוטובוס פרטי...................................27 ─* המ' 205/75 - מתן פס"ד בערעור פלילי בלי שהוזמן הסניגור..................27 ─* בג"צ 194/75 - ראש העיר כ"רשות רישוי" בהענקת רישיונות....................28 ─* בג"צ 328/75 - הפעלת חוק חיילים שניספו במערכה............................28 ─* בג"צ 393/75 - פניה לבג"צ כשיש סעד אלטרנטיבי.............................28 ─* בג"צ 438/75 - קיצור תקופת התמחות........................................29 ─* ע.פ. 81/75 - תקפו של תמרור "עצור" ללא פרסומו ברשומות...................29 ─* ע.פ. 258/75 - קולת העונש (הריגה בתאונת דרכים)...........................29 ─* ע.פ. 312/75 - חומרת העונש (עבירת שוד)...................................30 ─* ע.פ. 268/75 - חומרת העונש (התפרצות וגניבה)..............................30 ─* ע.פ. 147/75 - הרשעה בנסיון לאונס........................................30 ─* ע.פ. 254/75 - חומרת העונש (הריגה בתאונת דרכים)..........................31 ─* ע.פ. 238/75 - הרשעה בעבירה לפי סעיף שונה מזה שבכתב האישום...............31 ─* ע.פ. 287/75 - חומרת העונש (הוצאת כספים במרמה)...........................31 ─* ע.א. 351/74 - הצורך להתחשב בהכנסת האשה בתביעת מזונות....................31 ─
─
─