ע.פ. 679/75 - רפי בן זכריא לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבעילת קטינה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים קנת, מני, שנייבום) - הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
באחד הלילות הסיע המערער את המתלוננת לצריף נטוש בגני תקוה. עפ"י קביעת ביהמ"ש בא המערער במגע מיני עם המתלוננת שהיתה אז פחות מגיל ט"ז והרשיעו בבעילה קטינה פחות מבת ט"ז, עבירה על סעיף 252(1)(ג) לפח"פ ודן אותו לשלוש שנים מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. לענין קיום מגע מיני עם המתלוננת - המתלוננת אמנם הכחישה בעדותה כל מגע מיני וחזרה בה מן ההודעה במשטרה שבה התלוננה על מעשה אינוס. ביהמ"ש ראה בעדותה של המתלוננת עדות שקר במצח נחושה ועל כן אין להעזר בעדותה. ברם המערער עצמו העיד במשטרה כי בא במגע מיני עם המתלוננת, אם כי טען כי היא רצתה זאת. כמו כן היו עדויות רפואיות נוספות שלפיהן באה הנערה במגע מיני.
ב. המערער הודה כי קיים מגע עם המתלוננת אם כי טען שזה היה מגע חיצוני בלבד, ויכול היה ביהמ"ש להסיק את המסקנה ההגיונית העולה משילוב העדויות הרפואיות עם התיאורים של המערער עצמו. השערות אקדמאיות גרידא, בדבר אפשרות קיום מגע עם אדם אחר, שאינן מתבססות על ראיות כל שהן, אינן יכולות לערער את מסקנת ביהמ"ש, אם זו מעוגנת בראיות ומבוססת על ההגיון העולה מהן.
ג. עפ"י הראיות אמנם לא יכול היה המערער להאמין כי המתלוננת היא למעלה מגיל י"ז, אך באה ראיה כי המתלוננת אמרה למערער כי היא כבר בת 16, וכן היא נראית מבוגרת במידת מה מגילה. על כן אפשר להאמין כי למערער היתה סיבה סבירה לחשוב כי המתלוננת היא כבר בת 16. כיון שכך ניתן להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 151 (3) שהיא עבירה יותר קלה מזו שהורשע בה.
ד. כיון שסעיף ההרשעה הומר, ובהתחשב בנסיבות הענין, הועמד עונשו של המערער על 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר עו"ד בן-שחר למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 7.4.76).
ע.פ. 13/75 - עזרא אלאיש ואח' נגד מדינת ישראל
*טענה של "עדות שותף לעבירה" בעבירת מס.
* הוכחתה של העלמת מס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט מרגלית) בת.פ. 70/72 - הערעור נדחה).
העובדות :
המערער הורשע בעבירות שונות על פקודת מס הכנסה ונדון לששה חודשים מאסר וקנס בסך 150 אלף לירות. ביהמ"ש המחוזי ביסס הרשעה אחת על עדותו של קבלן שביצע שיפוצים בדירת המערער, ולפי דרישת המערער נתן לו חשבון שלפיו כאילו בוצעה העבודה בעיסקו של המערער, ביחס לסידרה של העלמות הכנסה ביסס ביהמ"ש המחוזי את מסקנתו, בין היתר על השערות שונות, ולגבי עסק אחד על המחזור השנתי של אותה שנה, בהניחו כי מלאי הפתיחה, ומלאי הסגירה של אותה שנה זהה וכי ההפרש בין הקניות למכירות מבטא את ההכנסות. זאת לאחר שהמערער השמיד את הפנקסים עובדה שגם היא שימשה נושא לאישומים נגדו. על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. עדותו של הקבלן איננה עדות של שותף לדבר עבירה הטעונה סיוע. הקבלן נאלץ למלא אחרי דרישת המערער, שכן אחרת סירב המערער לשלם לו עבור עבודות שביצע. במצב ענינים זה אין לראותו כשותף לדבר העבירה שעדותו זקוקה לסיוע. ברם, גם היה הסיוע הדרוש בראיות השונות שהובאו.
ב. כאשר הובאו ראיות על סך הכל הקניות והמכירות של שנת המס יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי ההפרש היה רווח. זאת אמנם בהנחה שהמלאי של העסק לא ירד במשך השנה, אך בהתחשב בעליית המחירים בשנת המס יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שלא חל שינוי ושלא היתה ירידה במלאי.
ג. חישוב ההכנסות היה מבוסס על השערות ושחזור לפי מסמכים בודדים ואין כל פגם בכך, במיוחד כאשר הידיעות המדוייקות היו בידיעת המערער והוא השמיד את המסמכים ולא העיד.
ד. אשר לעונש - המדובר בהעלמת הכנסות של מאות אלפי לירות ואין העונש חמור מדי, אך גם אין להחמירו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן עו"ד אדרת למערערים, עו"ד וגנר למשיבה. 7.4.76).
ע.פ. 214/75 - משה כהן נגד מדינת ישראל
*הודאה במשטרה וה"דבר מה" הנוסף לכך.
* הריגה ע"י מילכוד רימון.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.פ. 571/74 - הערעור נדחה).
העובדות :
המנוח ואשתו, אחות המערער לא חיו בשלום והמערער ששירת כחייל צה"ל בא הביתה באחד הימים ושמע על סכסוך בין אחותו לבין בעלה. אירעה תקרית אלימה והמערער עזב את המקום וחזר לבסיס הצבאי. לאחר מספר ימים קיבל חופשה וברשותו היו שני רימוני רסס צבאיים. באחד מהם מילכד טילון של המנוח וכאשר למחרת היום ניסה המנוח להזיז את הטילון, התפוצץ הרימון והדבר גרם למותו של המנוח. המערער הורשע בעבירה של הריגה לפי סעיף 212 לפח"פ ונדון לתשע שנות מאסר. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לטענה שמשקל ההודאה של המנוח במשטרה הוא מועט, באשר פרטים יכלו להגיע אליו מפי אחרים - משקל ההודאה הוא בראש ובראשונה ענין לערכאה הראשונה לענות בו עפ"י כלל הראיות, ועליה היה לשקול את הודאת המערער.
ב. ה"דבר מה" הדרוש כתוספת להוצאה נמצא בכמה פרטים נוספים שנמנו ע"י ביהמ"ש המחוזי ולא היה פסול בשיקולי ביהמ"ש. אחרי הודאת המערער שהיו לו שני רימוני יד הוביל את החוקרים למקום שבו הטמין את הרימון השני ; בשיחה שקיים המערער עם קרובה שביקרה אצלו בעת מעצרו הודה שעשה את המעשה כדי לנקום בגיסו.
ג. לא היה צורך לקבוע בדיוק כיצד קרתה ההתפוצצות ודי בכך שהיא נבעה מהזזת הטילון או הנעתו ע"י המנוח. גם אם המנוח הזיז את הרימון בידיו, עדיין היתה ההתפוצצות תולדה ישירה של מעשה הזדון של המערער שמלכד את הטילון כדי שהרימון יתפוצץ בדרך זו או אחרת, ואחת היא מי ומה הזיז את הרימון ממקומו.
ד. המערער נהנה מהספק שמא לא רצה במות המנוח, אלא שעשה את המעשה בהלך רוח של אדישות לתוצאה קטלנית, וזאת עקב עדות מפקדו של המערער במלחמה, על מקרה שקרה בעת קרב, שהמערער השתתף בו, כאשר איש קומנדו מצרי הצליח לחמוק מתוך חדר שלתוכו נזרקו שלושה רימונים מאותו סוג.
ה. לענין העונש - מזימתו של המערער היתה שפלה ויש להחמיר בעונש, אך מצד שני עברו של המערער נקי ועד לבצוע העבירה היתה דרכו ישרה ומבטיחה, וכן המעשה נעשה בתגובה על פגיעה קשה שהמנוח פגע במערער. על כן לא יתערב ביהמ"ש העליון בענין העונש .
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שרשבסקי עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה .28.3.76).
בג"צ 608/75 - מנחם קוזלובסקי ואח' נגד המועצה האזורית אשכול ואח'
*הסעת תלמידים לבית ספר מרוחק כשיש בי"ס קרוב.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים הם בני מושב ישע שילדיהם לומדים בבתי ספר המרוחקים מן המושב ועד עתה היתה להם הסעה לבתי ספר אלה. לאחרונה הקימה המועצה האיזורית כיתות המשך לבית הספר האיזורי הנמצא במרחק של כשני קילומטר בלבד ממושב ישע ומתוך מדיניות שילוב תלמידי האיזור במסגרת חינוכית אחת החליטה המשיבה להפסיק את ההסעה לבתי ספר המרוחקים של התלמידים בכיתת ההמשך. על כך העתירה.
החלטה - השופט בייסקי:
א. המועצה האיזורית הינה רשות החינוך המקומית עפ"י החוק ועל כן אין מקום לעתירה נגד ועד ישע שאיננו רשות חינוך במקרה דנא. זאת ועוד, החובה המוטלת על רשות חינוך מקומית הינה לדאוג להסעה לבית ספר בתחום שיפוטה ולכל הדעות בתי הספר שאליהם רוצים העותרים לשלוח ילדים הם מחוץ לתחום מושב ישע.
ב. החובה המוטלת על רשות חינוך לספק הסעה לתלמידים הינה כאשר המוסד החינוכי היחידי הינו במקום כזה המרוחק ממגורי התלמיד, ולא כאשר קיים מוסד חינוכי קרוב למקום המגורים. כאשר רשמו העותרים בזמנו את ילדיהם בבתי הספר המרוחקים לא פעלו כמצווה בחוק, ואין להם להלין על רשות החינוך המסרבת לספק להם הסעה.
ג. אין לשמוע לטענה כי משנרשמו ילדי העותרים פעם בבית ספר מסוים, ותהיינה הסיבות לאותו רישום אשר תהיינה, יש להמשיך את ההסעה אליו עד שיסיימו את חוק לימודיהם. תמיד קיימת אפשרות של העברה מבית ספר לבית ספר וכאשר קיים בית ספר קרוב אין לחייב הסעה לבית ספר רחוק.
ד. אין לאמר כי ילדי העותרים מופלים לרעה לעומת תלמידים אחרים ממושב ישע המוסעים לבתי ספר מרוחקים. אלה המוסעים הינם תלמידים שעבורם לא קיימת עדיין מסגרת לימודית בתוך תחום איזור השיפוט של רשות החינוך המשיבה. המגמה של המשיבה היתה להביא לידי אינטגרציה של כל התלמידים במסגרת חברתית ולימודית אחת, ותוך כדי כך להביא למיזוג העדות השונות יוצאי ארצות רבות עם ילדי ותיקי הארץ, ואין זו שרירות מצד המשיבה אלא מטרה נעלה ויש לעשות כל מאמץ כדי להשיג מטרה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, בייסקי.)
בג"צ 590/75 - גבריאל ברסימנטוב ואח' נגד שר הדתות ואח'
*הרכב מועצה דתית.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים 1- 4 הם יוצאי תורכיה, תושבי המושב יהוד, הקובלים שקופחו בהרכב המועצה הדתית ביהוד. במועצה המקומית יש ארבעה יוצאי תורכיה בין נציגי המפלגות, ואילו במועצה הדתית רק שניים, והעותרים טוענים כי יוצאי תורכיה קופחו, הם מהוים כ- 40 אחוז מתושבי המקום, במועצה הדתית יש 9 בני עדות המזרח ולהם יש רק שניים מתוך תשעה.
החלטה - השופט שרשבסקי:
א. אין ממש בטענת העותרים שכאילו עפ"י החוק צריכים להיות להם במועצה הדתית חברים כמספרם במועצה המקומית. הקו המנחה הוא שכל המועמדים ביחד יהוו נציגות מתאימה של הגופים והעדות העיקריים המעונינים בקיום שירותי הדת היהודיים. רק הקשר לקיום השירותים הדתיים הוא הקובע לענין זכות הייצוג במועצה הדתית. ב. אין מפלגה של יוצאי תורכיה וחברי המועצה המקומית יוצאי תורכיה נבחרו לאו דוקא בגלל מוצאם אלא כחברי מפלגה. יש לייחס חשיבות בחלוקת המקומות בין הגופים לפי אחוז חבריהם המעונינים בקיום השירותים הדתיים. בנדון זה נטען מטעם המשיבים שבין בני העדות הספרדים המעונינים בקיום השירותים הדתיים אין ליוצאי תורכיה אלא 5 אחוז ולטענה זו לא ענו העותרים תשובה לגופה.
ג. אשר לטענה בדבר מינוי הרב המקומי כנציג הרבנות - עפ"י החוק אין מניעה כי הרב המקומי יהיה חבר המועצה הדתית ובנתונים המקומיים אין להתערב גם בכך. השופט שמגר (מסכים ומוסיף) :
א. אין לאמר כי לצד החלוקה בין ארגונים ומפלגות, ובין עדת אשכנז לבין עדת ספרד, יקפידו גם על ייצוג מדוייק עפ"י ארצות מוצא שבין העדות השונות. ענין זה של ארץ מוצא עשוי לשמש, בנסיבות מסוימות, בגדר שיקול דעת כשר לבחירת מועמדים אך תו לא.
ב. בנושאים אחרים הכרוכים בכינונה של המועצה אין העותרים בעלי דברים באשר אינם מעוגנים בשאלת הייצוג עפ"י ארצות המוצא. על כן לא יתערב בג"צ בעובדה שההרכב של המועצה הדתית חורג לחלוטין מהרכב המועצה המקומית. בו בזמן שלמפלגות הדתיות נציג אחד מתוך אחד עשר במועצה המקומית, יש להם 6 נציגים מתוך אחד עשר במועצה הדתית. לעותרים אין מעמד לענין טענת פסול זו וכל גורם אחר איחר את המועד להעלתה. על כן אין בדחיית העתירה, מכללא, משום סמיכת ידו של בג"צ על דרך כינונה של המועצה שבה נקט שר הדתות.
(בפני השופטים : ויתקון, שמגר, שרשבסקי.)
ע.פ. 402/75 - אסתר אלגביש נגד מדינת ישראל
*הרשעת מורה בעבירה של גרימת מוות חניכה בעת טיול.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים בהלול, זיגלמן, אור) בע.פ. 98/74 - הערעור נדחה).
הערעור נסב על הרשעת המערערת בעבירה של גרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ. בהיותה מדריכה של כיתה נסעה המערערת עם כ- 30 תלמידי כיתה ט'
של בית ספר תיכון, לטיול מאורגן. היא יצאה עם התלמידים לשייט על הכנרת ובעקבות אותו שייט טבעה אחת התלמידות. המערערת הורשעה בדין ונדונה לתשלום קנס של 1,000 ל"י וערעורה נדחה. בפסה"ד נדונו השאלות של חובת הפיקוח של המורה על תלמידיו ומידת הציפיות הנדרשת, חובת הזהירות של הרשלן כלפי הנפגע, השאלה מתי נפסק הקשר הסיבתי בין מעשה הרשלנות לבין התוצאה הקטלנית, מהו המעשה של המזיק השני שיש בו כדי לשלול את האחריות מן המזיק הראשון, מידת הציפיות הנדרשת מצד אחד ומאידך מידת הרשלנות של השני שיש בה כדי להוציא את המעשה מכלל חובת הציפיות של המזיק הראשון. נדונה גם השאלה אם מעשה הרשלנות של המערערת מתבטא בין היתר גם בעצם העדר פיקוח על הנעשה בעת השייט. בענין ניתוק הקשר, הכלל הוא תמיד שיש לבחון אם יכול המזיק הראשון לחזות מראש את ההתערבות של המזיק השני וכאשר צריך היה המזיק הראשון לצפות באופן סביר התערבות המזיק השני אין לאמר שניתק הקשר. פסה"ד ניתן ע"י השופט שמגר והוסיף השופט ח. כהן, הוא העיר בין היתר כי בתאונות דרכים, כמעט תדיר על הנהג המזיק הראשון לצפות את רשלנות הנהג המזיק השני.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר. עו"ד שרויאר למערערת, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 5.4.76).
ע.פ. 70/76 - פידל אלהוזיל נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גרימת מוות) (הערעור נדחה).
המערער היה שוטר ובהיותו יחד עם חבר שלו בחדר מגורים משטרתי נכנס לויכוח עם חברו שהוציא שני כדורים מאקדחו, כיוון את האקדח לעבר החבר בדרישה שיחזיר לו את הכדורים, ובסברו שהכדורים אינם סמוכים לקנה, הפעיל את האקדח, נפלט כדור והלה נהרג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגרימת מוות ודן אותו ל- 18 חודשי מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. המדובר ברשלנות חמורה בכל נסיבה שהיא, ובייחוד מצד שוטר שלמד כיצד להשתמש ומתי להשתמש בכלי יריה. אף כי זהו מקרה אומלל וברור שהמערער לא נתכוון להזיק למנוח אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. המערער לעצמו, עו"ד מ. גולדמן למשיב. 21.3.76).
ע.פ. 599/75 - משה הראי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עריכת נשואין אסורים) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשלוש עבירות של עריכת נישואין אסורים ונדון למאסר של שלושה חודשים בפועל, מאסר שלושה חודשים על תנאי, ולתשלום קנס של 3,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. נוכח פני העבירות הנדונות והרשעותיו הקודמות של המערער אין העונש חמור כלל ועיקר, אך כנראה שהשופט דלמטה הטיל על המערער מאסר של שלושה חודשים בלבד, כדי שיוכל לשאת את העונש בעבודות חוץ, אך בינתיים הושבה ריקם בקשתו לעשות עבודת חוץ בתקופת מאסרו. בהתחשב בכך ניתן לנהוג עם המערער לפנים משורת הדין, ומאחר שהמערער עשה את מעשיו למען בצע כסף, יבוא קנס נוסף בסכום של 5,000 ל"י במקום המאסר בפועל של שלושה חודשים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ידידיה למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 18.3.76).
ע.פ. 409/75 + 279 - דוד סויסה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הריגה) (הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בגין עבירת הריגה ונדון, ביום 27.4.75, ל- 15 שנות מאסר. כחודש וחצי לאחר מכן הועמד לדין על שורה של עבירות אחרות, שעבר אותן לפני עבירת ההריגה, ונדון לשש שנות מאסר, שמהן שלוש שנים מצטברות לעונש הקודם ושלוש שנים חופפות, הערעור על כך נתקבל, בגין מעשה ההריגה אין העונש חמור מדי.
מאידך, נראה כי אילו היה בימ"ש אחד דן בשתי קבוצות העבירות, לא היה מגיע למסקנה כי העונש הכולל לגבי כל העבירות גם יחד חייב לעלות על 15 שנה. אי לכך יש לקבוע שהעונש של 6 שנים יהיה כולו חופף את העונש הקודם.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד קרפ למערער, עו"ד גולדמן למשיב. 21.3.76.
ע.פ. 41/76 - מרדכי סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה כשיש סתירה בעדות עד התביעה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן שנתפש במרפסת שמאחורי בית קפה ירושלמי. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו לפי עדות יחידה של שוטר, אשר בתיאור מצב הדברים היה שוני בין עדותו בביהמ"ש ובין דו"ח הפעולה המשטרתי שרשם אותו שוטר, וביהמ"ש המחוזי התייחס בהכרעת הדין לעדות שמסר השוטר בביהמ"ש ולא ברור אם שם לב להבדל הנ"ל. אין לקבל את הערעור על ההרשעה בגין סתירה זו, השוני שבין שני התיאורים אינו יורד לשורשו של ענין ובעיקר הדבר, שהמערער הוא שהשאיר את החשיש במקום, לא היתה סתירה בין שני תיאורי הדברים.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד בסן למערער, עו"ד גב' ביניש למשיבה. 24.2.76).
ע.פ. 205/75 - מדינת ישראל נגד רוני קרנץ
*הרשעה ברצח (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בעבירת רצח בכך שגרם למותו של ציון מורדוב, ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירת הריגה בלבד ואילו ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי המערער אשם ברצח בכוונה תחילה. ביהמ"ש המחוזי קבע ממצאו כי היה קנטור מצד המנוח על יסוד הודעתו של המערער במשטרה, ואולם על הודעה זו שנגדה וסתרה את עדותו בביהמ"ש לא היה מקום לבסס מימצא כלשהו. הכלל שאמרתו של נאשם בפלילים מחוץ לביהמ"ש כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי, אין בו כדי להפוך אמרה זו לעדות. עדיין זו אמרה בלבד שלא אומתה בשבועה ולא נבחנה בחקירה שכנגד. במידה שיש באמרת הנאשם משום הודאה יכולה היא לשמש נגד הנאשם בלבד, אם רוצה נאשם שאמרתו מחוץ לביהמ"ש תתקבל לטובתו ולא נגדו עליו להעיד בביהמ"ש ולאשר את האמרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה. קל וחומר כאשר בעדותו בביהמ"ש הוא סותר את אותה אמרה. נמצא שלא באה לפני ביהמ"ש כל ראיה להזמת הטענה שלא היה פה קנטור ואין ראיה כשרה השוללת העדר הקנטור כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן ,עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' סוכר למערערת, עו"ד ס. גנץ למשיב. 18.3.76).
ע.פ. 26+67/76 - אשר עמור ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נתקבל בחלקו).
שני המערערים הורשעו בעבירת שוד חמורה בכך שהתנפלו על אשה כבת 65, שפכו בפניה חומר מרדים עד אשר איבדה את הכרתה, ואז שדדו ממנה טבעת יהלום ששויה כ- 50 אלף לירות, טבעת נישואין ושעון יד, שיקים וכסף מזומן. כמו כן הודו בשורה של עבירות נוספות וביהמ"ש המחוזי הטיל עליהם שמונה שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל בחלקו ועונשם הוקל במידת מה. אשר למערער אחד - הוא הגיע להסכם עם המשטרה לגילוי עבירות אחרות, ואם כי נאמר לו כי דבר זה לא ישפיע על עונשו באישומים שבהם הורשע, הרי גרמו הגילויים האמורים לכך שיש להחזיק מערער זה בתנאי בידוד מיוחדים כדי להגן עליו, ותנאים אלה חמורים יותר מאשר תנאי אסירים רגילים. מסיבה זו ובהתחשב בכך שהוא בסך הכל בן 20 ונשא אשה סמוך למתן גזר הדין, ניתן להמיר שתיים מתוך שמונת שנות המאסר במאסר על תנאי. כיון שביהמ"ש התערב בגזר דינו של מערער זה, הקל גם באותה מידה עם המערער השני שהוא צעיר
בשנתיים מחברו, חלקו במעשה השוד היה קטן משל חברו, ולחובתו רק הרשעה קודמת אחת.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד עצמון וי. כהן למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה, 9.3.76).
ב.ר.ע. 50/76 - הממונה על מרשם המקרקעין ואח' נגד המועצה המקומית מג'אר
*רישום חדש של קרקע שהיתה רשומה ע"ש הנציב העליון עבור כפר (הבקשה לרשות ערעור נדחתה).
קרקע פלונית היתה רשומה בפנקס המקרקעין על שם הנציב העליון עבור הכפר מג'אר, שכן כשנרשמה הקרקע לא היה גוף משפטי שייצג את הכפר. רשם המקרקעין התיימר להשתמש בסמכותו עפ"י סעיף 2 לחוק נכסי המדינה ורשם את המקרקעין על שם מדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת הרשם בסברו כי יש כאן סכסוך בעניני מקרקעין ויש להביאו בפני ביהמ"ש המחוזי המוסמך והבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם אם טעה ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו שהרשם חרג מסמכותו, הרי יבוא הענין על מקומו בשלום כשיתברר בירור מלא בביהמ"ש המוסמך, אשר לטענת המבקשים שהשופט צריך היה להשתמש בסמכותו לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט ולהעביר את הענין לביהמ"ש המוסמך - הדרך פתוחה וסלולה בפני המדינה להגיש תובענה לשינוי הרישום בכל עת שתרצה והדבר אינו מצדיק מתן רשות ערעור.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד פ. אלבק למבקשים, עו"ד ח. נקארה למשיבה. 11.4.76).
ב.ר.ע. 45/76 - מדינת ישראל ואח' נגד אטל פלורנס ואח'
*טעות של שופט כ"טעם מיוחד" להארכת מועד (בקשה למתן רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תביעה נגד המבקשות ואלה הגישו תביעה שכנגד. בהחלטת ביניים מחק ביהמ"ש השלום את התביעה שכנגד וכן טענות הגנה שונות בתביעה והוסיף בהחלטתו כי הוא נותן רשות ערעור. ביהמ"ש לא שם לב, והפרקליטים לא הפנו תשומת לבו, שלפי תיקון מספר 6 לחוק בתי המשפט, 1975, אין הוא עוד מוסמך ליתן רשות ערעור על החלטת ביניים והבקשה צריכה להיות מוגשת לערכאת הערעור. המבקשות הגישו ערעור על החלטת הביניים, ביהמ"ש המחוזי פסק כי לא ניתנה רשות ערעור כדין ועל כן אין ערעור בפניו. ב"כ המבקשות ביקש להאריך לו את המועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור אך השופט דחה את הבקשה בקבעו כי אין בטעות המשפטית האמורה טעם מיוחד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בביהמ"ש המחוזי יצאו המבקשות מתוך הנחה כי אכן היו צריכות רשות ערעור ואין הן יכולות להעלות עתה טענה חדשה שבכלל לא היו צריכות רשות ערעור. ביהמ"ש העליון לא יזקק בערעור שני לטענה דיונית ששעתה ומקומה היו בערעור הראשון ולא נטענה שם. אשר לטענה שהטעות המשפטית מהווה טעם מיוחד - השאלה אם הטעות מהווה טעם מיוחד נתונה לשיקול דעתו של השופט הדן בענין ואין להתערב בהחלטתו. הטעות נבעה מאי ידיעת החוק, והעובדה שהוראת החוק נעלמה מעיני ביהמ"ש אין בה לא טעם ולא הסבר להעלם החוק מעיני עוה"ד.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד פ. אלבק למבקשות, עו"ד ה. קרסו למשיבים. 6.4.76).
המ' 209/76 - ישראל דנוך נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשמעת דברי איום (הבקשה נדחתה).
המבקש שימש שליח של אחר להעברת דברי איום למתלונן שביתו יפוצץ וכדומה אם לא יחדל להפגש עם גרושתו של אותו אדם. אין ספק שהמבקש במסרו את דברי האיום למתלונן התכוון להפחידו ועל כן הרשעתו בדין היתה. אשר לעונש - נוכח גל העבירות האלימות צדק ביהמ"ש המחוזי בהחמירו בעונשו של המבקש כשקבע שמאסרו בפועל יהיה שנה אחת.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד פרוסט למבקש, עו"ד מישקייר למשיבה. 6.4.76).
ב"ש 46/76 - מדינת ישראל ואח' נגד מיורצ'יק רינה ואח'
*העברת דיון (הבקשה נתקבלה).
הוגשו שלוש תובענות לתשלום פיצויים שעילתן תאונת דרכים אחת. שתיים מהתובענות הוגשו לביהמ"ש בנצרת והשלישית בבאר שבע והמבקשים ביקשו כי כל שלוש התובענות יתבררו בביהמ"ש בבאר שבע. בקשתן נתקבלה. עפ"י תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, משהוגשו תובענות בנושא אחד בבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע ביהמ"ש העליון למי מבתי משפט אלה יהיה השיפוט בתובענות. לנוכח הלשון המנדטורית של התקנה הנ"ל, שומה על נשיא ביהמ"ש העליון לקבוע למי משני בתי המשפט יהיה השיפוט הייחודי. מאזן הנוחיות מטה לטובת קביעת השיפוט לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מישקייר למבקשים, עוה"ד ז. וייל וא. אורן למשיבים, 6.4.76).
בג"צ 534/75 - התאחדות בתי מלון בישראל ואח' נגד שר התיירות ואח'
*הגדלת תמריצי יצוא לענף המלונאות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרות ביקשו לחייב את המשיבים להכיר בענף התיירות כבענף לייצוא, ולהגדיל את התמריצים למלונאים בגין מטבע חוץ שהם גובים מתיירים. עתירתן נדחתה. למעשה אין הנושא מתאים מטבעו להתערבותו של בג"צ, אלא נתון לשקול דעתם והחלטתם של הממשלה ושל השרים הנוגעים בדבר. בעניננו היו הבטחות שונות של שרי ממשלה לעותרת, הנוגעות לתמריצי יצוא לענף התיירות. העותרות ביקשו למצוא אחיזה לעתירתן בפסק הדין שניתן בבג"צ 135+321/75 (פורסם בתקציר סביר כרך י' עמ' 167) אשר בו הוחלט לחייב את הממשלה לשלם לעותרות, חברות יצרניות יצואניות, מענק מסוים עבור כל דולר יצוא כפי שהובטח בחוזר של שר המסחר והתעשיה. ברם אין הענין דנא דומה לענין שנדון בבג"צ הנ"ל. שם ניתנה הבטחה מפורשת בסכום קצוב לתקופה מסוימת ועל כן מצא בג"צ שמן הראוי לתת תוקף להבטחה זו. כאן לא הוכחה הפרת הבטחה, וכל שהובטח היה לקיים דיון מפעם לפעם לפי הענין, ומפעם לפעם אכן נתקבלו החלטות שונות הנוגעות לענף התיירות והכל על פי הנסיבות המיוחדות והמשתנות בהתאם לכך.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד א. שמרון וא. גדות לעותרות, עו"ד מ. חשין למשיבים. 22.3.76).
בג"צ 643/75 - עו"ד חניתאי אליגון נגד שר הפנים ואח'
*הוצאות בבג"צ (בקשת העותר נדחתה).
ענינה של העתירה היה הקמת ועד ממונה של שבעה חברים בכפר אז"ר ע"י מנכ"ל משרד הפנים, הודעות המנויים לא הופצו מיד אל חברי הועד למרות שאושרו ביום 15.2.75. ביום 23.12.75 הגיש העותר את עתירתו לבג"צ. תוך התקופה שנקבעה למתן התשובה בא העותר על סיפוקו וביקש למחוק את עתירתו ולחייב את המשיבים בתשלום הוצאות כאילו הצו הפך להיות החלטי. בקשתו נדחתה. העותר זכאי להוצאות רק אם המשיב נתן לעותר יסוד מוצדק לפנות לבג"צ ע"י אופן הטיפול בנשוא העתירה עד להגשת הבקשה. בעניננו אין לאמר שהיה יסוד מוצדק לפנות לבג"צ. (בפני השופטים: עציוני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. העותר לעצמו, עו"ד מ. חשין למשיבים. 30.3.76).
בג"צ 606/75 - יעקב דנוס נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*התערבות בסמכות היועהמ"ש בהגשת תביעה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הגיש תלונה למשטרת רמלה נגד אדם בשם חוגי שפצע אותו והמשטרה פתחה תיק פלילי נגד התוקף בעבירה לפי סעיף 250 לפח"פ. עתירת העותר הינה להורות למשיב כי חוגי יועמד לדין על עבירה לפי סעיף 236 או 238 לפח"פ, וזאת באשר בתקרית אחרת שבין אביו של העותר לבין חוגי
נגרמה חבלה לחוגי ואביו של העותר הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 235 לפח"פ. לטענת העותר נהג המשיב במידת איפה ואיפה. עתירתו נדחתה. עפ"י חוק סדר הדין הפלילי המאשים במשפט פלילי הוא היועהמ"ש ועושי דברו, והסמכות להחליט לפי איזה סעיף של החוק הפלילי יואשם אדם נתונה בידיהם ובג"צ לא יתערב בכך. על סמך החומר שהובא בפני ביהמ"ש, אין לאמר כי המשיב נהג בחוסר תום לב. העובדה שבזמנו הועמד אביו של העותר לדין בעבירה יותר חמורה, אינה מעלה או מורידה לענין זה, הואיל ואותה עבירה מתייחסת לתקרית אחרת ובמקום אחר.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד קאזיס לעותר, עו"ד ד. יאראק למשיבים. 17.3.76).
בג"צ 23/76 - פלונית נגד ביה"ד הרבני הגדול לערעורים ואח'
*פסיקת בי"ד רבני בעניני רכוש כשקבע שאין לחייב קבלת גט (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיב מספר 3 (להלן - המשיב) הגיש לביה"ד הרבני האיזורי תביעת גירושין נגד אשתו וביקש לפסוק בשאלת הרכוש המשותף של הצדדים. תחילה הסכימה העותרת להתגרש ולכך שביה"ד יפסוק בשאלת הרכוש המשותף, אך לאחר מכן חזרה בה מהסכמתה לגירושין ועמדה על כך שביה"ד יפסוק בכל התביעות של המשיב. ביה"ד הרבני החליט כי אין לחייב את האשה לקבל את הגט עקב הסכמתה הקודמת לגירושין, וכן כי אין ביה"ד פוסק בענינים הכספיים הואיל והם כרוכים בגירושין. המשיב ערער לביה"ד הרבני הגדול שהחליט שאין לחייב את המשיבה לקבל גט, אך החזיר את התיק לביה"ד הרבני האיזורי שיפסוק בשאלת הרכוש המשותף. עתירת העותרת נגד החלטה זו נתקבלה. ביה"ד מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש רק במקרה של פסק גירושין ומשפסק שאין לחייב את האשה לקבל גט אין הוא מוסמך לדון בעניני הרכוש המשותף.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, שמגר. החלטה - הנשיא אגרנט. עוה"ד בן מנשה לעותרת, עוה"ד בר שלטון וצ. סמוכה למשיבים. 25.3.76).
ע.פ. 606/76 - מחמד עווד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משכב זכר) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של משכב זכר בילד קטן כבן 9 שנים ונדון לחמש שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לגבי עצם העבירה ונסיבות ביצועה אין העונש חמור יתר על המידה, אך בהתחשב בעובדה שלמערער אין הרשעות קודמות, ושהוא מטופל במשפחה גדולה ניתן לנהוג עימו לפנים משורת הדין. לפיכך יהיו שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד ג. כפיר למערער, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבה. 4.4.76).
ע.פ. 91/76 - עודד פזמונים ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סחיטה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים השתתפו בקטטה ובתוצאתה נגרם נזק לרכוש של בר באילת וכן הונחתו מכות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירות של סחיטה ואיומים, תקיפה וגרימת נזק ודן את הנאשמים לעונשי מאסר שונים מששה חודשים ועד שנה והערעור נתקבל בחלקו. לענין סחיטה ואיומים - לא באו כל עדויות שהיו איומים ואין לאמר שהשתתפות בקטטה יש בה בצורה כלשהי משום הבעת איומים. לענין הרשעה לפי סעיף 251 א לפח"פ - הרשעה זו בדין יסודה. היסוד הנדרש של "חברו יחד" לביצוע הקטטה, אינו מצריך קשירת קשר מראש אלא צריך נוכחות בצוותא חדא עם התוקף או התוקפים, כלומר נוכחות ב"חברה" או "חבורה" אחת, שאז הנחת החוק היא שאלה שחברו יחד הם גם בעצה זה עם זה. אשר לעונש - יש להבחין בין שלושת המערערים שנדונו לשנה אחת מאסר בינם לבין עצמם, בהתחשב בכך שלאחד מהמערערים
יש הרשעות קודמות ולאחרים לא ועל כן הוחלט להקל בעונשיהם של חלק מן הנאשמים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד פפקין למערערים, עו"ד גב' גורני למשיבה. 29.3.76).
ע.פ. 616/75 - יצחק בן דוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס עפ"י עדות המתלוננות וראיות סיוע (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירת אינוס ובביהמ"ש המחוזי לא היתה שנויה במחלוקת העובדה שהמתלוננת נבעלה ע"י המערער, אלא השאלה אם בעילת המתלוננת היתה בהסכמתה או שלא בהסכמתה. ביהמ"ש נתן אימון בעדותה של המתלוננת כי נבעלה שלא בהסכמתה ובמשקלן המצטבר של שלוש עובדות מצא את הסיוע הדרוש לעדות המתלוננת. הערעור נתקבל. לענין המהימנות בעדותה של המתלוננת, אין אחרי קביעת ביהמ"ש המחוזי ולא כלום. למרות שהיו כמה דברים המעוררים תמיהה, ושאין למצוא להם הסבר, הרי אין בהם כדי להניע את ביהמ"ש העליון לסטות מהכלל שלא להתערב בשאלת המהימנות. ברם עובדות הסיוע שצויינו ע"י ביהמ"ש המחוזי אין להן בסיס בחומר הראיות. מאחר וכל המחלוקת היא בדבר הסכמתה או אי הסכמתה של המתלוננת חייב הסיוע להתייחס לענין זה דוקא, והעובדות שהובאו לפני ביהמ"ש המחוזי אין בהן סיוע לשאלת ההסכמה או אי ההסכמה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מוסקוביץ למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 21.3.76).
ע.פ. 395/75 - מיכאל צור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש במשפטו של מיכאל צור (הערעור נדחה).
המערער מילא תפקידים ראשונים במעלה במערכות המשק הציבורי במדינה. במשך כ- 15 שנה היה מנכ"ל החברה לישראל, יו"ר הדירקטוריון של צים, וגם מנכ"ל צים, ממלא תפקיד בבתי הזיקוק בחיפה, והורשע בשורה של מעשים פלילים שכללו עשרות עבירות הונאה, מרמה ושוחד. המערער נדון ל- 15 שנות מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה ברוב דעות השופטים לנדוי ועציוני נגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן שסבר כי יש להפחית את העונש ולהעמידו על 9 שנות מאסר בפועל ושלושה מליון לירות קנס. ביהמ"ש עמד על חומרת העבירות וסקר בשלושה פסקי דין נפרדים את הנסיבות לקולא ולחומרה. נדונו השאלות הקשורות להחזרת חלק מהגזילה שיש בה כדי להשפיע על קולת העונש, וכן הודאתו המלאה של המערער שחסך מזמנו של ביהמ"ש. שופטי הרוב סברו כי נקודה אחרונה זו אין בה כדי להקל בעונשו של המערער ואילו השופט ח. כהן סבר שיש לעודד נאשמים ופרקליטיהם שייעצו לנאשמים להודות באשמה.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד שמרון למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 6.4.76) .
ע.פ. 180/76 + 131 - משה נהרי, חדד שמשון ונסים ירושלמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה ואיומים שלא להעיד) (ערעורם של המערערים הראשונים נתקבל בחלקו והערעור השני נדחה).
המערערים הורשעו בעבירות של תקיפה ונסיון להניע את המתלונן באיומים לחזור בו מתלונתו ונדונו - נהרי וחדד לששה חודשי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וירושלמי לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעוריהם של נהרי וחדד נתקבלו בחלקם וערעורו של ירושלמי נדחה. עפ"י חומר הראיות לא היה מקום להרשיע את השניים הראשונים בעבירה של איומים על המתלונן לחזור בו מתלונתו ועל כן יש לזכותם מעבירה זו. אשר להרשעת ירושלמי ולהרשעת השניים האחרים בעבירת התקיפה - אמנם הרשעות אלה מבוססות על עדות המתלונן שהוכח כעד לא אמת מחמת הסתירות שבין עדותו בביהמ"ש לבין הודעתו במשטרה, אך אין בכך כדי לשלול ערך עדותו
ומשקלה או כדי למנוע מביהמ"ש להשתית עליה את מימצאיו העובדתיים. משנוכח ביהמ"ש שניתן לסמוך על עדות זו, אין נפקא מינה אם נכתב בפסה"ד שהשופט הזהיר את עצמו כדבעי או לא נכתב. חזקה על השופט שהיה ער לכך שעדות כזו מחייבת זהירות מירבית. לענין גזר הדין - אין מקום להקל בעונשו של ירושלמי שרשימת הרשעותיו ארוכה וחמורה. אשר לשני המערערים האחרים - בהתחשב בכך שזוכו מן העבירה החמורה של האיומים, ניתן, לפנים משורת הדין, להקל בעונשם ולהעמידו על ארבעה חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. בנימין לירושלמי, עו"ד זלצמן לנהרי וחדד, עו"ד גב' ראב למשיבה. 5.4.76).
ע.פ. 531/75 - דוד אביטל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות (מכוני עיסוי) וחומרת העונש (הערעור על פסה"ד נדחה ועל גזה"ד נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירות לפי הסעיפים 1 ו- 5 לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ונדון למאסר של שנתיים. ערעורו על הרשעתו נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על שנה אחת בהתחשב בעברו הנקי של המערער. המערער ניהל בדירתו "מכון לעיסוי", בו העסיק שלוש בחורות וחי על רווחיהן. העובדות לא היו שנויות במחלוקת, היינו שתפקידן של הבחורות היה לגרום בידיהן לגברים, אגב העיסוי, לאוננות אך הן עצמן היו לבושות ולפי העדויות אסר עליהן המערער לבוא במגע מיני עם הלקוחות או להרשות לגעת בגופן. השאלה היתה אם במקרה כזה עסקו "בזנות", משמע שהיו "זונות", והאם שימש מקום עיסוקן למקום עיסוק בזנות כמשמעות המונחים זנות וזונה בחוק. על שאלה זו השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב והדין עימו. המונחים זנות וזונה כוללים בעילה שלא כדרכה או כל מגע שנועד לסיפוק היצר המיני תמורת תשלום.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.4.76).
ע.פ. 538/75 - ליליאן לבן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות (מכוני עיסוי) וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערערת החזיקה "מכון לעיסוי" שפירסמה עליו בעתונות ובאותו מכון עבדה הנאשמת בלבד, ללא העסקת נשים אחרות ונוהגת היתה לאונן גברים בידיה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערערת לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. כמו בע.פ. 531/75 כך גם כאן נטען כי החזקת מכון עיסוי שאין בו מעשה בעילה, או לפחות שאין בו נכונות מצד האשה לבוא במגע מיני עם הגבר, אינו מהווה זנות וגם כאן נדחתה טענה זו. טענה אחרת הועלתה כאן כי מכיון שהמערערת עשתה את המעשים בדירה פרטית ולבדה אין להרשיעה לפי סעיף 5 לחוק לתיקון דיני עונשין אך טענתה נדחתה. טענה מעין זו כבר נטענה בע.פ. 94/65 (פד"י י"ט (3) 57) ונדחתה ברוב דעות של שלושה שופטים נגד שניים ואין מקום להפוך את ההלכה על פיה אם כי יש לשאלה זו פנים לכאן ולכאן. אשר לעונש - למערערת אין הרשעות קודמות וגם הפסיקה את העיסוק שבשלו הורשעה, ואם כי אין לקבל את הטענה כי עד למתן פס"ד זה היה מקום לספק אם אותו עיסוק הוא חוקי אם לאו, הרי יש להתחשב בעובדה שהמערערת לא העסיקה נשים אחרות בזנות אלא היא עצמה עסקה בזה בדירתה ועל כן בוטל המאסר בפועל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד מנסוביץ וי. כהן למערערת, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 6.4.76).
ע.פ. 270/75 - אליהו ציון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בני זוג מצאו ארנק, הם הרימוהו ומסרוהו בידי המערער שהיה שוטר. כשפתח המערער את הארנק ראו בני הזוג שהיה בו סכום כסף ושניהם זיהו לפחות שטר אחד של 50 ל"י. ברם כאשר מסר המערער את הארנק לממונים עליו לא נמצא בו הכסף ובעל הארנק העיד שבשעה שאבד לו הארנק היה בו סכום של 740 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 276 (ג) לפח"פ, והערעור על כך נדחה. אמנם קיימת אפשרות תיאורטית, כטענת הסניגור, כי העדים טעו טעות אופטית ומה שנראה בעיניהם שטרי כסף לא היה אלא נירות דומים לכסף, אך שאלה היא לשופט בביהמ"ש המחוזי לענות בה, ומשהשתכנע שמה שראו בני הזוג אמנם היה שטרי כסף ושעדים אלה לא טעו טעות אופטית אין לערער אחרי קביעה זו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד ע. בריק למערער, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבה. 11.4.76 ) .
ע.פ. 43/76 - פריד ליפא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע במסירת תרשומת כוזבת ובהשמטת הכנסה לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה ונדון לשלושה חדשים מאסר על תנאי ולקנס של 8000 ל"י. ערעורו נדחה. בשנת המס 1970 הצהיר המערער על הכנסה של כ- 5000 מעסק של ייצור סודה, והשמיט מהדו"ח הכנסות שהיו לו משותפות במשאית. בשנת 1972 הגיש הצהרת הון ובה הצהיר על רכוש של כ- 14,000 ל"י והשמיט רכוש של 20,000 ל"י שהוא השווי של חלקו בשותפות במשאית. אין לקבל את טענת המערער כי לא היה בכוונתו להתחמק ממס ושעל כן ניתן להרשיעו בעבירה קלה יותר לפי סעיף 217 לפקודה. על כוונת המערער רשאי היה ביהמ"ש ללמוד מתוך עובדות ההשמטה, מה גם שמדובר על השמטת מקור הכנסה שאת קיומו לא גילה המערער כלל. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד ברקוביץ למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 7.4.76) .
ע.פ. 655/75 - אדיסון עמינדב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת התפרצות על יסוד החזקה התכופה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה ונדון למאסר 30 חודש וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנה אחת כשמחציתה חופפת ומחציתה מצטברת. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על עדותם של שני קטינים שאחד מהם הוא בעל עבר פלילי וקבע כי המערער החזיק בשעונים שנגנבו בהתפרצות מחנות כשבוע ימים קודם לכן. ביהמ"ש מצא כי יש בהחזקה תכופה זו משום ראיה מספקת להוכיח, בהעדר הסבר סביר מפי המערער, שהוא הוא שגנב את השעונים. אין ביהמ"ש שלערעור מערער אחר קביעתו של השופט שראה ושמע את העדים וכאן נתן השופט את דעתו לבעיתיות מהימנותם של העדים הללו והסביר מדוע קיבל סיפורם כסיפור אמת. כן יכול היה לקבוע עפ"י נסיבות המקרה את העבירה של התפרצות על יסוד ההחזקה התכופה. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. עו"ד ע. שיאון למערער, עו"ד בן-אור למשיבה. 21.3.76).
ע.פ. 14/76 - יונתן אושרי נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סחיטה) (הערעור נתקבל בחלקו).
באחד הימים ראה המערער אדם אחר גונב תיק של אשה, שהיתה אשה נשואה ושעמדה בחברת גבר אחר כשהיא מתנה איתו אהבים מאחורי מכונית. הגנב זרק את התיק והמערער הרים אותו ומצא בו תעודת זהוי של האשה, ולאחר שגילה את כתובתה ומקום עבודתה הזמינה לפגישה עימו. בפגישה אמר לה כי
הוא יודע על קשריה עם הגבר ושכביכול יש לו צילומים על כך והאשה שילמה לו 1500 ל"י. הוא המשיך להטריד את האשה בטלפון ודרש ממנה סכום נוסף של 3500 ל"י. האשה באה לפגישה שניה ולפני כן התקשרה עם המשטרה והמערער נעצר ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנתיים ושנתיים מאסר על תנאי. למערער עבר רציני למדי נגד רכוש ומאסרו האחרון תם לקראת סוף שנת 1966. אז שינה את אורח חייו ונשא אשה והוליד שלושה ילדים והתפרנס כעובד שכיר. במקרה הנדון נתפתה ע"י מקרה שלא היה מתוכנן, וכן יש להביא בחשבון שהצליח לשקם את עצמו בכוחות עצמו במשך זמן רב, וניכרת בו חרטה כנה על המעשה שנכשל בו הפעם, מאידך עבירות מסוג זה יש בהם חומרה מיוחדת, ובפרט כאשר במעשה של המערער היה כדי להרוס את חיי הנישואין של האשה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד מ. גולדמן למשיב. 21.3.76).
ע.א. 818/75 - עזבון המנוחה ברוניסלבה בורנר ואח' נגד חיים מרגלית
*חלקו של ידוע בציבור בירושת המנוחה (הערעור נדחה).
המשיב חי חיי משפחה ומשק בית משותף עם המנוחה ובשעת מותה לא היתה נשואה לאדם אחר. ביהמ"ש המחוזי קבע, לפי סעיף 55 לחוק הירושה, כי המשיב יירש בנכסי עזבונה של המנוחה. הערעור על כך נדחה. אמנם סעיף 55 מלביש לירושה של הידוע בציבור צורה של צוואה, אך אין לקבל את טענת המערערים שעל ביהמ"ש להשתכנע תחילה שהמנוחה אמנם עשתה מעין צוואה כזו, שכן זאת היא חזקה בגזירת המחוקק שאין אחריה ולא כלום, ואין נפקא מינה לענין זכותו זו אם נתכוונה המנוחה להורישו ואם לאו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. הופרט למערערים, עו"ד י. רוזנבוט למשיב. 7.4.76).
ע.א. 835/75 - עלי בריק נגד גולפיז גדעון
*זכות ערעור על החלטה הדוחה התנגדות לבצוע שטר (הערעור נתקבל).
המשיב הגיש נגד המערער שיק לביצוע בלשכת ההוצל"פ עפ"י הוראות חוק ההוצל"פ והמערער הגיש התנגדות לביצוע השטר. התנגדות זו הועברה לבימ"ש השלום בת"א והשופט דחה אותה. על החלטה זו ערער המערער לביהמ"ש המחוזי ללא קבלת רשות, ולפני התחלת הדיון עורר השופט מיוזמתו את השאלה אם המערער לא היה זקוק לרשות ערעור. השופט קבע כי החלטה הדוחה את ההתנגדות לביצוע שטר כמוה כ"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור. הוא נימק את החלטתו בכך שהחלטה הדוחה את ההתנגדות, כמוה כהחלטה הדוחה בקשה ליתן רשות להתגונן, וכשם שזו נחשבת כהחלטה אחרת הטעונה רשות ערעור, כך גם החלטה הדוחה את ההתנגדות. הערעור על כך נתקבל. בהחלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן עדיין לא נגמר הענין ולאחר מכן ניתן פס"ד שעליו אפשר לערער בזכות. מה שאין כן בהחלטה הדוחה התנגדות לשטר שאין אחריה מתן פס"ד נוסף, כך שהחלטה זו מסיימת את בירור המשפט, והחלטה המסיימת את בירור המשפט היא בדרך כלל פס"ד שניתן לערער עליו בזכות.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ח. הוברמן למערער, עו"ד מ. שוב למשיב. 6.4.76).
ע.א. 12/75 - ד"ר סימן טוב סימן טוב ואח' נגד דוד ילין ואח'
*התנגדות להצמדת שטח חצר בבית משותף לאחת הדירות (הערעור נדחה).
המשיבים הינם קבלנים שהקימו בית בת"א ומכרו את דירותיו למערערים ורשמו אותו כבית משותף. למשרד שבמרתף הצמידו שטח של כ- 60 מטר שבקומת העמודים. המערערים ביקשו הצהרה כי כל קומת העמודים היא חלק מהרכוש המשותף, התביעה נדחתה והערעור על כך נדחה. בחוזים שחתמו המערערים הסכימו
במפורש שהקבלנים יהיו רשאים "לשנות את תכניות הבנין... להוציא לפי ראות עיניהם מהרכוש המשותף שטח ו/או מבנים (במיוחד שטחים מהגג ומהחצר) ולהצמידם לדירות, חנויות, מחסנים.,.". ביהמ"ש לא קיבל את טענת המערערים שהקבלנים הבטיחו להם בע"פ לפני חתימת החוזים שקומת העמודים לא תוצמד ובקביעה עובדתית זו אין להתערב. אך אפילו ניתנה הבטחה כזו בע"פ אין לה ערך משפטי נגד ההוראה הברורה והמפורשת בחוזה בכתב. בהתאם להלכה אין הקבלן מנוע להצמיד חלק מקומת הקרקע ליחידה מסוימת אם שמר לעצמו במפורש את הזכות לעשות כן, וברור שכאן היתה תניה מפורשת כזאת. העובדה שבאותו שטח יש חלק משעוני המים של הדיירים אינה משנה את התוצאה שכן ניתן בקלות להעביר את שעוני המים למקום אחר. גם העובדה שצינור הביוב עובר בתוך השטח אינה בעלת משמעות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. כהן למערערים, עוה"ד וינשטיין וז. קט למשיבים. 7.4.76).
ע.א. 722/74 + 721 + 720 - מוחמד אלהק ואח' נגד מדינת ישראל
*תפיסת מקרקעין שהופקעו (הערעורים נדחו).
מקרקעין השייכים לשלושת המערערים הופקעו עפ"י הודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים בשנת 1968. לאחרונה הגיש היועהמ"ש לביהמ"ש המחוזי בקשות לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, לתפישת המקרקעין המוחזקים בידי המערערים. מי שייצג את המערערים בביהמ"ש המחוזי נתן הסכמתו שהצו לתפישת החזקה ינתן כמבוקש ועתה טוענים המערערים כי הסכמת אותו פרקליט ניתנה שלא על דעתם. ערעורם נדחה. גם אם צודקים המערערים בטענה זו, הרי גם אילולא הסכמתו של עוה"ד למתן הצו לא יכול היה ביהמ"ש להמנע מלתיתו. בעת מתן הצו עמדה רכישת שר האוצר בעינה כשש שנים ומעלה, והמערערים לא נקטו בצעדים הנאותים כדי שבימ"ש מוסמך יבטלה. כל טענות המערערים נגד חוקיות רכישה זו היו ראויות אולי להשמע לפני ביהמ"ש הדן בתוקפה ובחוקיותה של הרכישה עצמה, אבל אין שעתן ומקומן בבירור בקשה לפי סעיף 8.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד נ. סאבא למערערים, עו"ד י. הכהן למשיב. 1.4.76).
ע.א. 249/75 - שלום אוליאל נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים בגין מחלה שפרצה בזמן שרות צבאי
(הערעור נתקבל).
המערער שירת במלחמת יום הכיפורים במובלעת הסורית וקיבל התקפים של מחלת מעיים מסוימת. ועדה רפואית שבפניה הועמד המערער קבעה כי מדובר במחלה "קונסטיטוציונלית" והמחלה החמירה עקב השירות. למערער נקבעו 10 אחוז נכות עקב המחלה הנ"ל ולאחר מספר חודשים הועמד שוב בפני ועדה רפואית וזו קבעה שמצבו הוטב ועל כן הורידה את שעור הנכות ל- 5 אחוז. בערעורו לועדת הערעורים טען המערער כי יש להכיר לא רק בהחמרת המחלה אלא בכך שהיא נגרמה על ידי השירות הצבאי, ועדת הערעורים דחתה את ערעורו והערעור על כך נתקבל. אין חולקים שהתופעות הראשונות של המחלה הופיעו רק אחרי השירות וכתוצאה מהשירות. כבר נפסק כמה פעמים שכשמדובר במחלה קונסטיטוציונלית תורשתית, שהיתה טבועה בגופו של החייל, אך לא נתנה את אותותיה לפני השירות הצבאי, ותנאי השירות הצבאי הם שהוו את "משיכת ההדק" ששחררה את המחלה שהיתה רדומה עד אז, ואלמלא אותם תנאי השירות לא היתה המחלה מופיעה אותו זמן ובאותה צורה, הרי שמבחינה משפטית נגרמה המחלה ע"י השירות ואין לדבר על החמרה בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן, החלטה - השופט י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד מיישיקר למשיב. 31.3.76).