ע.פ. 382/76 - נחום חמיט נגד מדינת ישראל
*הגנה של פעולה במצב של אוטומטיזם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 257/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביוני 1974 היה אמור להתבצע צו הריסת בית בשכונת מלחה בירושלים והמשטרה באה למקום לסייע לנהג טרקטור של העיריה לבצע את הריסת המבנה. בצהרי היום התרכזו עשרות אנשים שבחלקם יידו אבנים בשוטרים. נהג הטרקטור החל להסיע את הטרקטור לקראת המבנה, ולאחר שהושמעו נגדו איומים נטש את הטרקטור וניגש אל מכונית משטרה. אותו זמן התיישב המערער, בעל מקצוע של נהיגת טרקטור, על הטרקטור, החל לנסוע לעבר מכונית המשטרה בה ישבו מספר שוטרים הפך את המכונית והוסיף להשתולל, ואז ירו בו, פגעו ברגלו ונעצר. ביהמ"שהמחוזי הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וגרימת נזק לרכוש בזדון, ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, המערער התגונןבטענה אחת והיא שכל המעללים שיוחסו לו בוצעו בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם, היינו פעולהבחוסר רציה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ההגנה הזו ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. מבחינים בין אוטמוטיזם בלתי שפוי שמקורו במחלה נפשית ואשר יוכל שיצדיק הגנה של טירוף הדעת, לבין אוטומטיזם שפוי שמקורו בגורם חיצוני, במחלה פיזית או בפגם במח, או שהפועל נתון במצב של תרדמה ואת אלה אין רואים באור של מחלה נפשית. המאפיין אוטומטיזם שפוי שיש בו כדי לפטור מאחריות פלילית הוא כי בשעת האירוע היה הנאשם נטול הכרה או מודעות על הנעשה איתו ומסביבו ועקב כך לא שלט על תנועותיו.
ב. מצב של פעולה מתוך אוטומטיזם הינו מצב יוצא דופן, שכן אדם מוחזק כמי שהיה בעל כושר במידה מספיקה לשלוט על כח רצונו. על כן, כאשר נטענת טענה כזו, על ביהמ"ש לבחון אותה בזהירות רבה כדי שלא ילך שולל ע"י הנאשם. טענת אוטומטיזם שעורר הנאשם לא תשמע בלי שהביא עדות המספקת להניח את היסוד "הלכאורי" לאמיתותה, ואם מילא הנאשם חובה זו אז על הקטגוריה להרים את נטל השכנוע הסופי לענין סתירת הטענה.
ג. מכל העדויות שהביאה הסניגוריה, וכולל עדות רפואית, אין להסיק, אף לכאורה, כי פעולתו של המערער היתה מתוך אוטומטיזם. ביהמ"ש יכול היה ללמוד מעדות המערער עצמו כי פעולתו היתה מכוונת.
ד. הובא סרט טלויזיה שצולם והוקרן לעיני השופטים. בעת פרשת התביעה, הודיע הסניגור כי אם המדינה לא תציג את הסרט הרי הוא יציגו מטעם ההגנה, אז הודיעה התביעה כי היא לא תקרין את הסרט. רק לקראת סיום פרשת הראיות של הסניגוריה כשהוברר כי זו לא תביא את הסרט ביקשה התביעה וקיבלה רשות מביהמ"ש להביא את הסרט מטעם התביעה, ואין להתערב בשימוש שעשה ביהמ"ש בשיקול דעתו.
ה. אשר למשקל שניתן לייחס לסרט - למרות שעבר עריכה והעד שהעיד היה הצלם ולא העורך, הרי הקטעים הרלבנטיים העיד עליהם הצלם כי צילם אותם בעת שהתרחשו. לענין קבילותו של סרט, הדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש בערכאה ראשונה, בתנאים מתאימים יכול שהסרט או הצילום ישמש כראיה המדברת בעד עצמה ואינה תלויה בעדותו המאשרת של עד ראיה.
ו. אשר לראיות האחרות - המהימנות היא ענין לביהמ"ש השומע את העדים לענות בו ואין להתערב בכך. אחת האמירות של המערער היתה לעד משטרה, אך הלה לא הזהיר
את החשוד לפני השיחה. אעפ"כ לא היתה עדות זו בלתי קבילה. העדות נגעה לענין מצבו הפיזי של המערער במעמד ההוא, ועל כן יכול היה העד להעיד על כך ועל צורת הדיבור של המערער גם אם לא הזהירו.
ז. באחת ההודעות אמר המערער כי המניע שדחף אותו למעשהו היה שחמתו בערה בו כאשר ראה שבנו הקטין מוכה ע"י השוטרים. קיום מניע כזה עומד בעוכרי הגנת האוטומטיזם.
ח. אין להתחשב בחוות הדעת הרפואית של רופא מטעם המערער התומכת בגירסת האוטומטיזם כאפשרות קרובה. מסתבר שרופא זה השתית את חוות דעתו על תיאור המקרה כפי ששמע אותו מפי המערער בשעת הבדיקה הקלינית וקיים פער בין תיאור העובדות ששמע הרופא לבין המציאות כפי שהעידו עליה וכפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש. מקום שהתשתית העובדתית של חוות הדעת הרפואית, שהוגשה כראיה, נוגדת את העובדות האמיתיות הרי שהיא מתרוקנת מערכה ואין להסתמך עליה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, בייסקי. עו"ד י. לוסטיגמן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 30.4.76).
ע.פ. 114/75 - משה לוי נגד מדינת ישראל
*הצהרות הון כוזבות והעלמות מס.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.פ. 1147/71 - ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה נתקבל בחלקו).
החלטה - השופט י. כהן:
א. סכום של למעלה מ- 300 אלף ל"י שהגיע למערער בגין עבודות שביצע עבור משרד הבטחון, צריך היה המערער לכלול בהצהרת הון שהגיש, למרות שבעת הגשת הצהרת ההון יתרות אלה טרם היו רשומות לזכותו במשרד הבטחון. המטרה של הצהרת הון הינה לגלות את ההון של המצהיר כדי שפקיד השומה יוכל לקבוע את הכנסותיו של המצהיר, לעומת ההצהרה הקודמת. על כן אין נפקא מינה, אם ההון נמצא במזומנים או בחשבון בבנק או שהושקע בעבודות שביצע הנישום או הושקע בדרך אחרת. אין גם חשיבות לשאלה אם הקבלן מסר חשבונות למזמין העבודה או טרם מסר אותם, ואם החשבונות אושרו או לא.
ב. כדי להרשיע אדם לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, מחובת התביעה להוכיח שהשמטת ההכנסה או מסירת התרשומת הכוזבת נעשו במזיד ובכוונה להתחמק ממס. על כן אם נישום שמוסר הצהרת הון לא נכונה עושה כך מתוך אמונה מוטעית שאין הוא חייב לגלות פרטים מסוימים על הונו אין להרשיעו בעבירה לפי סעיף 220, אם טעותו היתה טעות סבירה וכנה אין גם להרשיעו על עבירה יותר קלה עפ"י סעיף 217. לפי חומר הראיות שלפנינו לא היה מקום לספק שהמערער השמיט את הסכום הנ"ל במזיד ומתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. המערער בחר שלא להעיד בביהמ"ש ועל כן לא ניתן כל הסבר מדוע לא כלל את הסכום הנ"ל בהצהרת ההון.
ג. לטענה שהמערער זכאי היה, עפ"י הוראות נציבות מס הכנסה, לבחור בדווחיו בין שיטת עבודות גמורות ובין שיטת עבודות שבביצוע, ועל כן לא היה חייב לדווח על
עבודות שטרם נגמרו - גם אם כך הדבר הרי ברור שהמערער בחר לדווח לפי שיטת עבודות שבביצוע, שכן כלל בדוחות שלו גם הכנסות מעבודות שטרם הגיעו לסיומן, ומשבחר בדרך זו אין הוא יכול לצרכי הצהרת הון להאחז באפשרות השניה שהיתה לו.
ד. המערער השמיט מהצהרת ההון זכאים שונים בסכום של כ- 55 אלף לירות ובהעדר כל הסבר ממשי מצידו מן ההכרח להוציא מסקנה שההשמטה נעשתה במזיד ובכוונה להתחמק ממס.
ה. יש לקבל את ערעורה של המדינה על זיכויו של המערער מאחד האישומים, שהשמיט מהדוחו"ת הכנסות בסכום של כ- 280 אלף לירות. אישום זה נובע מן האישום של העלמת סכומים מהצהרת ההון, ומכיון שחלה הגדלה בסכום ההון צריך היה להרשיע את המערער בהשמטת ההכנסות על יסוד החזקה של סעיף 223 לפקודת מס הכנסה. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מאשמה זו בעשותו חישובים שונים לצורך קביעת שיעור הרווח מהמחזור, ואולם לא היה מקום לעשות חישובים אלה כאשר הוברר שהונו של המערער גדל והמערער לא נתן כל הסבר מאין לקח את הכספים. בהעדר הסבר על מקור גידול ההון לא נסתרה החזקה של סעיף 223.
ו. אין לקבל את הטענה שהצהרת ההון הקודמת של המערער היה על פניה לא נכונה מכיון שאין בה זכאים וחייבים ושעל כן ההצהרה לא יכלה לשמש בסיס לחישוב גידול ההון. עומדת למערער לרועץ המנעותו לתת עדות ובהעדר כל ראיה אחרת יש להניח שההצהרה הקודמת היתה נכונה.
ז. על המערער הוטל עונש מאסר של 9 חודשים ומאסר על תנאי של 12 חודש, וכן עונשי קנס של כ- 30 אלף לירות, ביהמ"ש העליון לא הגדיל את עונש המאסר אך הוסיף קנס של 60 אלף לירות בגין פרט האישום האחרון שהורשע בו ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד י. אדרת למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 22.4.76).
ע.א. 223/75 - ברטה הרט ואח' נגד מרדכי אבו ואח'
*תקפותו של רישום הדירה בעמידר ובמינהל בלבד.
* הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע בתיק המ' 808/73 - הערעור נתקבל).
העובדות:
בעיר אילת אין עדיין רישום מקרקעין בפנקסי הרישום. חברת עמידר עוסקת בניהול בניני השיכון בעיר, והמינהל נותן למשתכנים חוזה לרישום חכירה, בעמידר נרשמות ההעברות של הזכויות בדירות וכן העברת המשכנתאות שהבנקים נותנים על הדירות. המערערים מכרו למשיבים דירה כזו בשנת 1968 ועפ"י החוזה התחייבו המשיבים 1, 2 (בני הזוג אבו) לשלם למערערים סכום של כ- 2000 ל"י וכן נטלו על עצמם לשלם חוב המשכנתא לחברת טפחות וכולל הפיגורים. בעקבות ההסכם חתמו המערערים על כתב העברה "סופי ובלתי חוזר" המופנה לחברת עמידר שבו צויין כי הם מעבירים למקבלי ההעברה את כל זכויותיהם והתחייבויותיהם לפי ההסכם בעמידר וכן כי אין להם יותר כל זכות שהיא בדירה. על אותו טופס חתמו גם בני הזוג אבו ואשרו שקיבלו את החזקה בדירה. בסוף הטופס מודפסות המלים "הננו מאשרים בזה את העברת הזכויות" ואישור זה צריך להחתם ע"י מנהל עמידר. בחוזה הנדון לא אישר מנהל עמידר את העברת הזכויות באשר חברת טפחות סירבה להעביר את המשכנתא אם לא ישולמו לה תחילה את דמי הפיגורים, המשיבים לא
שילמו מאומה ולמעשה עזבו את הדירה בשנת 1969, חברת טפחות הוסיפה לראות את המערערים כחייבים את חוב המשכנתה. באוגוסט 1971 כתבו המערערים אל אבו כי הם רואים את החוזה כמופר ומבטלים אותו, ובסוף שנת 1971 מכרו את הדירה לחברת בתי מלון וגם מסרו לחברה את החזקה בדירה. המערערים ביקשו להעביר את זכויותיהם בדירה לחברה אך עמידר סירבה בהסתמכה על כתב הויתור לטובת אבו שהיה בתיק. המערערים פנו לביהמ"ש וביקשו הצהרה שהם הבעלים של הדירה והמסמכים נמסרו גם לחברת עמידר. עתה התפתחו הדברים בקצב מזורז, בסוף יולי 1973 שילמו בני הזוג אבו בבת אחת את כל המגיע על חשבון המשכנתא לחברת טפחות, ביום 12.8.73 אישרה חברת עמידר את כתב ההעברה הישן והעבירה את הזכויות בדירה לבני הזוג אבו, מספר ימים לאחר מכן עשה המינהל חוזה חכירה עם אבו ועוד באותו חודש העביר אבו את הדירה למשיב השלישי, ליאון סרגוסי, והעברה זו נרשמה הן בעמידר והן במינהל. המערערים הגישו המרצה נוספת למתן הצהרה שהעברות הזכויות בדירה בטלים ומבוטלים, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. לדעת ביהמ"ש המחוזי, העברת הזכויות בעמידר מביאה קץ לכל טענה של בעלות על זכויות בדירה כפי שהדבר קיים ברישום בספרי האחוזה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. כל פעולות הרישום הנעשות בעמידר ובמינהל אין בכוחם להקנות זכויות קניניות כלשהו אלא יש בהן אישור העברת זכויות חוזיות. על כן לא צדק השופט בקובעו כי רישום זכויות זה מביא קץ לטענה של בעלות על הזכויות בדירה בדומה לרישום בספרי האחוזה. אין לייחס משמעות קנינית לרישום למרות שזה הנוהג באותם מקומות שבהם אין רישום מסודר. שום נוהג אין בכוחו ליצור זכות קנין בניגוד לרצונו המפורש של המחוקק המחייב רישום של עיסקות במקרקעין.
ב. מן הבחינה החוזית אין לראות את כתב ההעברה שנחתם במנותק מן החוזה שהופר. כתב ההעברה היה כלי עזר לשם ביצוע חוזה בין המערערים לבין בני הזוג אבו. מסמך זה נעשה לפני חוק המחאת חיובים, ועל כן חל עליו הדין הקודם, לפי אותו דין היה אפשר להמחות תביעות חוב בגדר פקודת החוב (העברה) סעיף 3, רק על חובות שנוצרו תוך מהלכם של מסחר או של עסק, אך העברת הזכויות הנדונה לא התיחסה לאחת מאלה. אפשר היה לראות באותו כתב ההעברה הצעה של המערערים ושל הזוג אבו במשותף אל חברת עמידר להביא לידי קשר חוזי חדש במקום קשר החוזי הקיים בין המערערים לבין עמידר, אך הצעה זו היתה טעונה קבלה ע"י עמידר תוך זמן סביר ומשלא עשתה כן, יש לראותה כמי שבחרה להתעלם מן ההצעה, ולא יכלה להחיות את ההצעה כעבור תקופה כה ארוכה בניגוד לרצון המערערים.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, שרשבסקי. עו"ד א. בילו למערערים, עו"ד ח. גירון למשיבים. 27.4.76).
ע.א. 487+500/75 - עזרה ובצרון חברה בע"מ נגד משה גליק ואח'
*התחייבות של עיריה שלא נחתמה ע"י ראש העיר והגזבר.
* חוסר יריבות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי (השופט לוין) בת.א. 1469/74 - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
בעתון ידיעות אחרונות מיום 20.8.73 פורסמה מודעה האומרת "עירית ת"א יפו, חברת עזרה ובצרון, המפעל לשכון זוגות צעירים, פותחים בהרשמת צעירים לדירות בנות 3 חדרים". עפ"י המודעה פנו העותרים למשרדי העיריה ושילמו שם 5000 ל"י ובאותו מעמד חתמו על טופס המופנה לעיריה ובו בקשה לרישום מועמדות להשתכנות. כעבור מספר חודשים קיבלו התובעים הודעה מאת "בני אביב - מפעל לשיכון זוגות צעירים בעירית ת"א- יפו" על ההשתכנות והעובדה
שתתקיים הגרלה. הודע גם לתובעים שמפאת מלחמת יום הכיפורים תהיה תוספת של 15 אלף לירות למחיר הדירה. הודע לתובעים שהם יכולים לקבל חזרה את המקדמה של 5000 ל"י ששולמו או לקבל את הדירה במחיר החדש. התובעים לא הגיבו על הדרישה להעלאת המחיר, השתתפו בהגרלה וזכו בדירה, ואז הם כתבו לעיריה כי על העיריה למכור להם את הדירה במחיר שהובטח. משלא נענו פנו בתביעה לביהמ"ש נגד העיריה ונגד חברת עזרה ובצרון. עילת התביעה בגין חוזה נדחתה שכן המסמכים אינם עונים על הדרישה לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין ועל כך לא הוגש ערעור. עילה אחרת היתה כי בחילופי המסמכים ובהתנהגות הנתבעות יש לראות התחייבות לגרום לעשיית חוזה, בין התובעים מצד אחד ובין הקבלנים הבונים את הדירות מצד שני, לפי התנאים שבמודעה, ומכיון שהנתבעות הפרו את ההתחייבות עליהן לשלם לתובעים סכום של 20,000 ל"י. בכל הקשור לעילה זו טענה העיריה כי לפי סעיף 203 לפקודת העיריות אין בסיס להתחייבותה אלא אם ההתחייבות חתומה בחותמת העיריה, חתימת ראש העיר והמזכיר או הגזבר, וכאן לא היו חתומים כל אלה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת העיריה ודחה את התביעה נגדה, מאידך קיבל את תביעת התובעים נגד עזרה ובצרון כמי שהתחייבה לגרום לחתימת החוזה שבין התובעים לקבלנים. על שחרור העיריה מחבותה ערערו התובעים ועל חיובה של חברה עזרה ובצרון ערערה החברה.
החלטה - השופט שרשבסקי:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בפרשו את סעיף 203 לפקודת העיריות כפשוטו, שחוזה או כתב התחייבות לא יחייבו עיריה אלא אם יחתמו עליה בשם העיריה ראש העיר והגזבר או המזכיר עם חותמת העיריה ובאין חתימות אלה אין הכתב מחייב את העיריה. כיון שכך אין גם מקום לטענה כי היה בהתנהגות העיריה משום רשלנות שהטילה עליה אחריות לנזקם של התובעים. רשלנות הגוררת אחריות לפיצוי הינה תוצאה של חוסר הפעלת זהירות במילוי חובה כלפי מישהו ובאין חובה אין גם רשלנות, מה גם שאין כל יסוד לטענה שהיה במעשה העיריה משום רשלנות, שכן כל מה שעשתה העיריה עשתה בתום לב ושינוי המחיר נגרם לא ע"י מעשה העיריה אלא ע"י פרוץ מלחמת יום הכיפורים.
ב. לענין חיובה של עזרה ובצרון, צודקים המערערים כי במסמכים המשמשים נשוא התביעה, אין כל התחייבות מצד עזרה ובצרון כלפי התובעים, מלבד המודעה שפורסמה בעתון, לא היה כל קשר בין החברה לבין התובעים, ואף הפניה של התובעים בעקבות המודעה ותשלום הכסף, לא היה מופנה כלל לחברת עזרה ובצרון אלא לעיריה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. עו"ד ע. פסטל לנתבעות, עו"ד גב' מ. זפט לתובעים. 6.4.76).
ע.א. 380/75 - פרדס אגודה קואופרטיבית... בע"מ נגד פקיד שומה
*הוצאה הונית שאינה מוכרת כהוצאה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בתיק ע.מ.ה. 664/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
האגודה המערערת מאגדת בתוכה פרדסנים פרטיים, הפרי מועבר לבתי האריזה של האגודה ולאחר מיון מופנה חלק ליצוא וחלק הולך לצריכה מקומית ולתעשיה, והכל כמצוות המועצה לשווק פרי הדר. לאגודה היו גם 75 אחוז ממניותיו של מפעל תעשייתי בשם "פרדס מוצרי הדר בע"מ" וע"י כך מסוגלת היא להפטר מהר מכמויות יתירות של פרי המצטברות מדי פעם.בשנת 1971 נחתם זכרון דברים בין האגודה ובין חברת עסיס שלפיו נמכרו לחברת עסיס המניות של המפעל בכ- 10 מליון לירות, בכפוף לאישור המוסדות המוסמכים של האגודה ושל עסיס. הותנה כי אם האישור לא ינתן עד לתאריך מסוים ייחשב זכרון הדברים לבטל. בתוך הזמן הקבוע לא ניתן האישור. אעפ"כ דרשה עסיס מן האגודה העברת המניות כמוסכם בזכרון הדברים ואף הגישה תביעה לביצוע בעין. הושגה פשרה והמערערת שילמה לעסיס רבע מליון לירות תמורת ויתורה על תביעתה. כן
שילמה הוצאות משפטיות שונות הנוגעות לתביעה זו. השאלה שהתעוררה היתה אם אותם סכומים ששילמה האגודה היו הוצאות שמותר לנכותן לצורך מס הכנסה. פקיד השומה סירב להכיר בסכומים הנ"ל כהוצאה, ביהמ"ש המחוזי דחה את עררה של המערערת וסבר כי ההוצאות לא רק שלא היו הוצאות שבפירות, אלא גם אם היו כאלה לא היו כרוכות בסוג העסק וההכנסה מהעסק. את טענת האגודה שההוצאות באו לשם שמירה על ההון דחה השופט מן הטעם שמדובר בעיסקאות במניות שהיו הון עומד שנמכרו ואחר כך נרכשו מחדש. על כן אין נפקא מינה שבסופו של דבר נשארו אותן מניות בידי האגודה ולא חל שיפור במצב ההון שלה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בצדק נטען ע"י האגודה כי אין זה תפקידו של פקיד השומה להביע דעתו על סבירות פעולותיו של הנישום, באשר הנישום רשאי גם לטעות. אולם כשמדובר בפעולה שלכאורה היא חסרת טעם ואין לה הסבר סביר, קשה לסווג את הפעולה ולהחליט אם היא שייכת לתחום המבנה ההוני או למהלך עסקיו השוטפים ואם היא בגדר עסקיו הרגילים או אם היא חורגת מכך ויכול פקיד השומה להתחשב בסבירות הפעולה לצורך הסווג.
ב. גם אם זכרון הדברים היה בו כדי לחייב את האגודה אין זו הוצאה במסגרת מהלך עיסקה הרגיל של האגודה. אין הענין דנא דומה למקרה שבו הוגשה תביעה נגד חברה ועצם בירור התביעה בפומבי היה עלול להזיק למוניטין של הנישומה. בעניננו אין לאמר שניהול המשפט כשלעצמו היה עלול לפגוע באגודה.
ג. גם אילו היתה האגודה מפסידה את המשפט והיתה נאלצת לקיים את זכרון הדברים, היתה מקבלת תמורה של כ- 10 מליון ל"י ואיש לא טען שזה לא היה מחיר הולם. ברם, גם בהנחה שהיה רצוי לאגודה להמשיך להחזיק במניות, הרי אין כאן מקרה שבו קמו עוררים על נכס והנישום נאלץ להגן עליו ולהוציא לשם כך הוצאות. כאן היה המצב אחר. ממה נפשך: אם לא יצר זכרון הדברים חיוב כי אז לא היו המניות בסכנה ; ואם יצר חיוב אין זה אלא שהאגודה מכרה נכס וחזרה ורכשה אותו מחדש ושתי הפעולות הן פעולות בתחום ההון.
ג. כמסתבר, התועלת של החזקת מפעל כגון זה בידי האגודה, היא בכך שניתן להערים על החוק ולהתחמק מן המכסות הנקבעות ע"י החברה לשווק פרי הדר לענין יצוא או ייצור. כיון שכך הרי זו הוצאה המשמשת למטרה בלתי חוקית שאינה ראויה לניכוי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. עו"ד מ. דרוקר למערערת, עו"ד ז. הנדלר למשיב. 12.4.76).
ע.א. 555+561/74 - משה מאור ואח' נגד וייץ חברה לבנין...בע"מ ואח'
*הצמדת חלקים בגג ובחצר לדירות בבית משותף.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת שמיר) בת.א. 4621/68 - שני הערעורים נדחו).
העובדות:
המשיבה בנתה בית ומכרה בו דירות למערערים. הבית נרשם כבית משותף ושני חלקי גג המשמשים גם מרפסות לשתי דירות הוצמדו כל חלק לאחת הדירות, וכן הצמיד הקבלן לעצמו חלקים מן החצר ושטח שבין העמודים. התובעים דרשו לבטל את כל ההצמדות, אך במהלך המשפט ויתרו על התביעה לבטל הצמדת מרפסת לאחת הדירות, לענין אותו חלק תבעו פיצויים במקום ביטול ההצמדה, ביהמ"ש המחוזי הורה על ביטול ההצמדה של חלק הגג לדירה השניה, דחה את
התביעה לפיצויים בגין צמידות הגג לדירה השניה ודחה את התביעה העיקרית בגין הצמידיות בחצר. על כך הערעורים.
החלטה - השופט ויתקון:
א. בעל הדירה שביהמ"ש החליט לבטל את צמידות הגג לדירתו לא ערער ובמקומו ערער הקבלן. לקבלן לא היה מעמד בערעור שכן אין לו כל קשר כיום למרפסת זו. הכוונה להוציא את החלק הזה של הגג מכלל הרכוש המשותף לא מצאה ביטוי מפורש בשום מסמך המחייב את התובעים והם רשאים להתנגד לצמצום זכויותיהם בתחום זה.
ב. התובעים ביטלו את התביעה לביטול צמידות הגג לדירה שניה, לא נתבררה סיבת הויתור ועל כן בדין נדחתה תביעתם לפיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע גם שהשימוש בגג כמרפסת אינו מהווה מטרד לתובעים ועל כן לא היה מקום לפסוק פיצויים.
ג. אשר לערעור הדיירים הנוגע לשטח של מחסן והשטחים שהוצמדו אליו - הכוונה היתה מלכתחילה ליצור יחידת רישום שאליה אפשר להצמיד שטחים אחרים מאותה הקומה וכך עשה הקבלן, אמנם הקבלן לא קיבל רשיון לבנות את המחסן אך ענין הרשיון אין לו שייכות לשלילת הבעלות. ביהמ"ש המחוזי קבע מימצאים עובדתיים שכל התובעים ידעו על כוונת הקבלן להוציא את השטח מתחת לעמודים מכלל הרכוש המשותף, שכן כאשר קנו את דירותיהם כבר בוצעו עבודות שענינן להוציא את השטח מתחום הרכוש המשותף.
ד. לשאלה אם התובעים ויתרו על זכויותיהם כאשר קיבלו על שמם את רישום הדירות - בעבר נפסק כי הרישום שולל מאת הקונים את ההתנגדות לאחר שקיבלו את הרישום ללא התנגדות, אך בעניננו הביעו המערערים את התנגדותם בשעת העברת הדירות. אם כי מכך לא יוושעו שכן ידעו את המצב לאשורו כאשר רכשו את הדירות.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד מינקוביץ לתובעים, עוה"ד שחטר ומזר למשיבים. 26.4.76).
ע.א. 726/74 - מלונות נוה ים... בע"מ ואח' נגד צבי כהן ואח'
*העברת מניות בחברה.
* תביעה נגזרת ע"י בעל מניות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בתיק המרצת פתיחה 5978/73 - הערעור נדחה).
בערעור זה התעוררו מספר נושאים הקשורים להעברת מניות בחברה, סמכויות המנהלים, וזכותו של בעל מניות לדרוש ביצוע פעולה מסוימת, או להגיש תביעה בשם החברה כתביעה נגזרת. החברה המערערת התקשרה בהסכם לרכישת קרקע מסוימת והפעולה לא בוצעה. המשיב רכש חלק מן המניות בעיקר מתוך הנחה שהקרקע האמורה תועבר לחברה. משלא הועברה הקרקע ביקש המשיב כי החברה תממש את ההסכם ותתבע מבעלי הקרקע את ביצוע ההסכם. מנהלי החברה סירבו ואף כפרו בתקפות העברת המניות למשיב. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המשיב הינו בעל מניות והוא רשאי לתבוע בשם החברה, והערעור על כך נדחה. בפס"ד מקיף עומד השופט ברנזון על תקפו של ההסכם לרכישת המניות ע"י המשיב, האם אותו הסכם כולל את הפרטים הדרושים כדי שאפשר לממשו והאם רשאי מנהל החברה, שבשעתו חתם למעשה על מכירת המניות למשיב, להשתמש בסמכותו עפ"י תקנות החברה ולסרב לאשר בשם החברה את העברת המניות למשיב. לאחר שהשופט ברנזון הגיע למסקנה כי יש לרשום על שם המשיב את המניות, סקר בהרחבה את הדינים הנוגעים לתביעת בעל מניות התובע את זכותה של החברה או התובע תיקון
עוול שנעשה לחברה כאשר הנהלת החברה אינה מוכנה לעשות כן. הוא הגיע למסקנה כי בנתונים של המקרה דנא, צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר נתן למשיב היתר להגיש בשם החברה תביעה נגזרת של בעל מניות לאכיפת החוזה שבין החברה לבין מוכרי הקרקעות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. עו"ד כספי למערערים, עו"ד עציון למשיב. 8.4.76).
ע.א. 619/75 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד סובחי אלחלאק ואח'
*תביעה בסדר דין מקוצר נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים (הערעור נדחה).
המשיבים השכירו ב- 1962 מושכר במזרח ירושלים, לאחר מלחמת ששת הימים הוכרז הדייר כנפקד, וזכויותיו במושכר הוקנו לאפוטרופוס לפי חוק נכסי נפקדים. החוזה היה לשש שנים ודמי השכירות שנקבעו בו היו 500 דינר ירדניים לשנה. המשיבים דרשו שהאפוטרופוס ישלם להם את סכום השכירות של 500 דינר ירדניים, המערער סירב, ואז הגישו תביעה עבור שמונה שנים מ- 1968 ועד 1976 ותבעו 4000 דינר עפ"י השער של 18 ל"י הדינר. המערער ביקש שהתביעה לא תשמע בסדר דין מקוצר ולחילופין שתנתן לו רשות להתגונן והטענה היחידה היתה כי המוסמך לדון בענין הינו ביה"ד לשכירות. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשות המערער למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר" או לתת לו רשות להתגונן והערעור על כך נדחה. אכן, לפי סעיף 20 לחוק נכסי נפקדים צריך התובע מן האפוטרופוס להוכיח מעל לכל ספק מתקבל על הדעת ואם מתעורר ספק ביחס לתביעה על ביהמ"ש לדחותה, אך אין הדבר מונע הגשת תביעה בסדר דין מקוצר נגד האפוטרופוס. אם צריך להוכיח תביעה נגד האפוטרופוס מעל למידת הודאות העולה על ספק סביר, פירוש הדבר שביהמ"ש יקל ויתן רשות להתגונן גם כשהאפוטרופוס מעלה טענות שבאופן רגיל לא היו מספיקות לקבל רשות כזאת. אולם אין כל סיבה לשלול בירור תביעה נגד האפוטרופוס בסדר דין מקוצר כאשר האפוטרופוס אינו מעלה כל טענה ממשית נגד התביעה. כמו כן צדק ביהמ"ש כי יש להמיר הדינרים ללירות ישראליות לא לפי השער שהיה קיים בעת שדמי השכירות עמדו לפרעון, היינו בתחילת כל שנה ושנה, אלא לפי השער שנתבע ביום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד ר. שטראוס למשיבים. 11.4.76).
ע.א. 630/75 - אפרים חיים נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים עקב פציעה בזמן שרות צבאי (הערעור נדחה).
המערער הינו חקלאי עצמאי אשר בעת שירותו במילואים שימש כשלם ביחידה והיה עליו להתגבר על הרבה טרדות ומכשולים ולנסוע למרחקים גדולים. בהיותו באחד ממסעיו במסגרת תפקידו נודע לו על תקלה במשקו, שבגינה לא פעל מכשיר חשמלי מסוים, הוא עצר בדרכו וניגש למשקו שהיה קרוב לכביש כדי לבדוק את התקלה. תוך כדי בדיקה התחלק ונפגע. הוא הגיש תביעה להכיר בו כנכה בטענה שחוסר הזהירות שגרמה לו להפגע היה תוצאה של המתח והטרדות שהיו בזמן שירותו ועל כן הפגיעה היא תוך כדי ועקב השירות. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. כדי להצליח בתביעתו צריך היה המערער להראות שהיה קשר סיבתי בין השירות ובין החבלה. קשר כזה איננו חייב להיות ישיר אך הוא חסר אם הפגיעה אירעה תוך פעולה שבתור שכזאת היתה עצמאית וזרה לחלוטין לשירות. מתעוררות בדרך כלל שתי שאלות: אם ההתעסקות שבה אירעה החבלה קיים בינה ובין השירות קשר כלשהו ובנדון זה די בקשר עקיף, ורק אם מדובר בהתעסקות כזאת מתעוררת שאלה שניה מדוע אירעה החבלה כפי שאירעה ואם לא היתה קורית לולא עובדת השירות. המערער הגיש חוות דעת רפואית שלפיה מפאת המתח הגיע למצב נפשי כזה שיכול היה להכשל כפי שנכשל ואולם חוות הדעת הרפואית
עונה רק על השאלה השניה, מדוע אירעה החבלה והיא היתה יכולה להיות בעלת ענין רק אם היסוד הראשון הנ"ל היה קיים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, שרשבסקי, החלטה - השופט שרשבסקי. המערער לעצמו עו"ד ש. דורנר למשיב. 1.4.76).
ע.א. 273/75 - ראובן יוסף נגד מדינת ישראל
*שיעורי פיצויים לנפגע תאונה (הערעור נתקבל במספר פריטים והערעור שכנגד נדחה).
המערער נפגע בתאונת עבודה באחת מסדנאות צה"ל וביהמ"ש המחוזי קבע קשר סיבתי בין התאונה לבין התוצאה שהיא מחלת נוירוזה, קבע נכות של 30 אחוז שעל פיה חישב את הפסד ההשתכרות בעתיד, וקבע את שיעורי הפיצויים בגין ראשי הנזק השונים. ערעורה של המדינה על קביעת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המחלה נדחה ומאידך נתקבל הערעור במספר פריטים של קביעת הנזק. לענין הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התוצאה היו מספר חוות דעת רפואיות בפני ביהמ"ש, וגם אילו היו רק שתי חוות דעת סותרות יכול היה ביהמ"ש לבסס את מסקנותיו על אותו מומחה שדעתו נראית לו מבוססת יותר בנסיבות המקרה, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך. כל שכן במקרה הנוכחי כאשר בפני ביהמ"ש היו גם תעודות רפואיות נוספות וסיכומי מחלה שונים, וגם העדות הרפואית שהובאה מטעם המדינה לא היתה מבוססת על נתונים עובדתיים שניתן היה לבסס עליהם את המסקנה האמורה. בענין שיעור הנכות טען המערער שגם אם מבחינה רפואית הנכות היא של 30 אחוז, הרי מבחינה פונקציונאלית היא עולה על שעור זה והמדינה מאידך טענה שלא היה מקום להעמיד את הנכות על 30 אחוז לצורך הפסד שכר בעתיד, כאשר המוסד לביטוח לאומי קבע נכות של 20 אחוז בלבד, ואולם גם בענין זה אין מקום להתערב במימצאי ביהמ"ש המחוזי. לענין שיעורי הנזק לא נתן ביהמ"ש את דעתו על שינויים בשכר הנוגעים לשנים שבהן היה המערער מובטל מעבודתו עד למתן פסה"ד, ובגין אותן שנים יש להוסיף כ- 20,000 ל"י הפסד שכר. בפריט של הפסד השתכרות בעתיד לקח ביהמ"ש בחשבון עליית שכר אינפלציונית והתקדמות המערער בדרג המקצועי, ואולם ביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לעלייה בדרגה שיכול היה המערער להגיע אליה, תוספת מעמד המשלמת בענף שבו עבד המערער וכד'. יש להוסיף לסכום שנקבע ולהעמידו על 140,000 ל"י, במקום 100,000 ל"י. כן העלה ביהמ"ש את שכה"ט ובעוד ביהמ"ש המחוזי קבע שכ"ט של 15,000 ל"י העלה ביהמ"ש העליון את שכ"ט ל- 25,000 ל"י בביהמ"ש המחוזי, ועוד 5,000 ל"י בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י, גילאור למערער, עו"ד פ. אלבק למשיבה, 1.4.76).
ב"ש 91/76 - מדינת ישראל נגד דוד שם טוב
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
נגד שלושת המשיבים הוגש כתב אישום הנוגע לתקיפה חמורה של נוסע במונית, גרימת חתך בפניו בסכין גלוח והנחתת מכות בראשו ובפניו. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבים בערובה והערר על כך נתקבל, מעשה תקיפה חמור ואכזרי כמתואר, מחייב, בדרך כלל, מעצרם על אתר של העבריינים כדי שתמנע כל הפרעה להליכי החקירה והמשפט וכדי שהמשפט יקויים בקרוב ככל האפשר. לא ניתן יהיה לשרש תופעות אלימות חמורות כגון אלה, אלא אם יינקטו הליכים משפטיים בהקדם וללא הפרעה. ללא מעצרם של מבצעי אלימות חמורים יסוכלו, מיניה וביה כל האמצעים הננקטים לאכיפת שלטון החוק. העובדה שמדובר בחיילים אין בה מניעה למעצר הנאשמים.
(בפניפפ: השופט שמגר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למבקשת, עו"ד ריגר לאחד המשיבים. 19.4.76).
ב"ש 89/76 - דוד כהן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר ועוד אחד הועמדו לדין באשמת שוד מזויין ובעוד שהשני שוחרר בערבות לאחר שהתביעה הודיעה שאין נגדו ראיות מספיקות לכאורה, נעצר המבקש עד גמר ההליכים נגדו, עררו נדחה. נגד העורר ישנן הוכחות לכאורה, ואם כי המתלונן שזיהה את העורר במסדר זיהוי הגיש לאחר מכן תצהיר כי ביצע את הזיהוי בהשפעת חוקר משטרתי, הרי אמיתות עדותו של המתלונן לכאן או לכאן, תתברר במשפט ואין בחזרה מן העדות בתצהיר כדי לבטל את ערך ההוכחה לכאורה הקיימת נגד העורר.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד נ. רם למבקש, עו"ד בן- אור למשיבה. 22.4.76). ב"ש 78/76 - יצחק לוי ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני העוררים ביחד עם אחרים הועמדו לדין באשמות של סחיטה בכח, סחיטה ואיומים ונעצרו עד גמר ההליכים במשפטם. הערר נדחה. מבחינה חומרת העבירות היה מקום למעצרם של העוררים וטענת ההפליה בכך ששניים מן הנאשמים האחרים במשפט שוחררו בערבות אין לקבלה, השופט נימק מדוע ראה לשחרר את שני הנאשמים ההם, עפ"י נסיבות מיוחדות העולות מחומר הראיות, ונסיבות אלה אינן זהות לגבי שני העוררים.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד אהרון למבקשים, עו"ד בן- אור למשיבה, 22.4.76).
המ' 262/76 - מרדכי חיים ז'ירז'ו נגד מדינת ישראל
*התפרעות במקום צבורי (הבקשה נדחתה).
התפרעות בלשכת סוציאלית גם אם היא בוצעה ביום ו' בשבוע, יום שבו אין קבלת קהל, מהווה התפרעות במקום ציבורי כמשמעותו בחוק. עובדה היא שהמבקש שביקש להכנס ללשכה ביום ו' ניתן לו מבוקשו והוא נכנס ללשכה ושם כאמור התפרע. כניסתו ללשכה היתה כחלק מן "הקהל" ואין נפקא מינה שאולי חוץ ממנו לא ניתנה רשות כזאת באותה שעה למישהו אחר, ציבוריותו של מקום אינה יכולה להיות תלויה בכך כמה בני קהל נמצאים במקום ברגע מיוחד. אין מתעוררת כאן כל שאלה המצדיקה ערעור נוסף לביהמ"ש העליון.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד ד. מועלם למבקש, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבים. 13.4.76).
המ' 133/76 - חיים ברנזון נגד מדינת ישראל
*מועד סביר להתחיל בניהול ספרים עפ"י דרישה לפי חוק עזר עירוני.331 (הבקשה נדחתה).
המבקש נצטווה ע"י ראש עירית צפת לנהל רישום תשלומים עפ"י חוק עזר היטל סעד ונופש אך לא צויין בדרישה מועד להתחלת ניהול הרישום. למעלה מחודש לאחר קבלת הדרישה ביקר פקח במקום ורשם דו"ח למבקש על אי רישום התשלומים, המבקש הורשע והבקשה לרשות ערעור נוספת נדחתה. גם כשלא נקבע מועד לדרישה, ברור כי יש לייחס להוראה כוונה כי הרישום יתחיל תוך זמן סביר מיום מסירת ההודעה. כיון שעבר חודש הרי היה למבקש זמן סביר למלא את החובות האמורות והשאלה אם חודש מהווה זמן סביר ואם לאו, היא שאלה שבעובדה, ולאחר ששני בתי המשפט דלמטה קבעו כי זה זמן סביר, אין סיכוי כי ביהמ"ש העליון יתערב בדבר.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד הלוי למבקש, עו"ד מיישיקר למשיבה. 6.4.76).
המ' 90/76 (בג"צ 510/75) - פלונית נגד פלוני
*בזיון ביהמ"ש (הבקשה נתקבלה בשינוי קל).
בג"צ נתן צו מוחלט המורה על המשיב למסור את ילדם של בני הזוג לידי המבקשת, אך המשיב לא קיים את הצו וכמסתבר עזב את הארץ. המבקשת הגישה בקשה לפי סעיף 7 לפקודת בזיון ביהמ"ש וביקשה להטיל על המשיב
קנס ולתת צו ירידה לנכסיו. בג"צ נתן צו ירידה לנכסי המשיב המהווים דירה הרשומה על שמו אך בשלב זה נימנע מלהטיל קנס על המשיב. הבקשה נמסרה לידי אביו של המשיב והלה טען בתצהיר שהגיש כי אין טעם לנהל את הדיון בארץ, באשר ההליכים בין הצדדים התחילו בארה"ב ושני הצדדים אינם בארץ, וכן כי הדירה נרכשה ע"י האב אם כי נרשמה ע"ש הבן, ולא יהיה צודק לתת צו ירידה לנכסי המשיב. הטענות נדחו. מדובר בהליך הנוגע להחזקת ילד שנתקיים בארץ, ומכיון שהמשיב מפר צו שניתן בארץ הרי הוא מבזה את ביהמ"ש ועליו לשאת בתוצאות. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לחקור כיצד הגיעה הדירה למשיב ודי בכך שהיא רשומה על שמו. ביהמ"ש נתן את הצו והרשה למקבלי הנכסים להשכיר את הדירה ובתמורה שיקבל לכסות את ההוצאות הכרוכות במילוי תפקידם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד מ. אסטרייכר למבקשת עו"ד ינובסקי למשיב. 11.4.76).
המ' 155/76 - אלברט סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (הבקשה נדחתה).
המערער נדון בבימ"ש השלום בגין עבירה לפי סעיף 218 לפח"פ בכך שבתאונת דרכים גרם למותו של נהג אחר. ביהמ"ש סבר שהנהג השני היה אשם ברשלנות תורמת של 50 אחוז והוא נמנע מלהטיל על המבקש עונש מאסר אך פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לשלוש שנים על תנאי. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי, וזה קבע כי הפסילה תהיה לשנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. השיקול שהפסילה פוגעת קשות במבקש שפרנסתו על הנהיגה אינו מצדיק מתן רשות לערער. רשלנותו של המבקש היתה חמורה מאד ואין ברשלנות של קרבן התאונה כדי לגרוע מחומרת המעשה שעשה המערער. זאת ועוד, הלכה פסוקה היא שבימ"ש שלערעור אינו מתערב במידת העונש אלא במקרים יוצאים מגדר הרגיל. כאן עשה זאת ביהמ"ש המחוזי ובצדק עשה זאת באשר עבירות תעבורה חמורות כאלה המסתיימות במותו של אדם אי אפשר להסתפק בעונש של פסילה שאיננה למעשה פסילה בפועל.
(בפני: השופט ויתקון. עו"ד א. לוריא למבקש, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה, 13.4.76).
ב"ש 62/76 - שבתאי מזרחי נגד רונלד מילין ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור ונימוקו של המבקש כי אביו נפצע בתאונת דרכים ונפטר כעשרה ימים לאחר שניתן פסה"ד. הבקשה נדחתה. המבקש היה מיוצג בכל שלבי ההתדיינות ע"י עו"ד, וגם אם בא כוחו לא יכול היה להחליט על דעתו בלבד לענין הבקשה לרשות ערעור, הרי מוסמך היה לפעול להגשת הבקשה להארכת המועד לפחות לפני תום המועד שעל הארכתו נסוב דיון זה. גם כאשר תמו ימי השבעה לא הוגשה הבקשה אלא שבוע ימים לאחר מכן.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. סירקס למבקש, עוה"ד ליפקין ומ. וגנר למשיבים. 28.4.76).
המ' 198/76 - שלמה לשם נגד הדרים בע"מ ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. הבקשה נדחתה. נפלה כנראה מחלוקת בין המבקש לבין עורך דינו הקודם וכתוצאה מכך עבר הזמן הרב של כחודשיים מאז מתן פסה"ד ועד להגשת הבקשה הנדונה, היחסים בין פרקליט ולקוחו אינם ענין לכאן וניתן היה למצוא סדור שלפיו תוגש העתירה בזמן והסכסוך יגיע לבירור לאחר מכן.
(בפני: השופט ויתקון, עו"ד סלונימסקי למבקש, עו"ד יוסלבין למשיבים. 13.4.76).
ב.ר.ע. 55/76 - עמיתי מלון ירושלים נגד דור טייק ואח'
*פירוש תנייה בהסכם בענין סמכות שיפוט (הבקשה נדחתה).
בחוזה שבין הצדדים מצויה הוראת שיפוט שלפיה מקום השיפוט יהיה בירושלים אך למבקשת זכות, לפי שיקול דעתה המוחלט, לתבוע את המשיבים במקום מגוריהם בגרמניה. המבקשת השתמשה בזכותה זו והגישה נגד המשיבים תביעה בבימ"ש גרמני על סכום 1,4 מליון דולר. המשיבים מצידם הגישו תובענה לביהמ"ש בירושלים נגד המבקשת על סכום של 2,6 מליון דולר והכל בגין חוזה מסוים שבין הצדדים. המבקשת ביקשה לעכב את ההליכים בירושלים, בטענה כי גם את תביעת המשיבים נגדה יש להגיש לביהמ"ש הגרמני. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אילו התכוונו בעלי החוזה לשיפוט ייחודי במקום שבו הגישה המבקשת את תביעתה יכלו להתנות זאת ולקבוע כי משהוגשה תביעה במקום מגורי המשיבים שוב אין סמכות לביהמ"ש בישראל. ברם, יש לפרש את ההסכם כך שהמבקשת שמרה לעצמה את הזכות לתבוע במקום מגורי המשיבים על אף סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל, ואילו המשיבים אינם רשאים לתבוע את המבקשת אלא בבתי המשפט הישראליים.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. פרי למבקשת, עו"ד א. שפאר למשיבים, 28,4.76).
בג"צ 189/76 - אליהו בליליוס נגד מזכיר עובדי צה"ל
*עתירה נגד מזכיר איגוד עובדים (העתירה נדחתה).
העתירה מופנית נגד מזכיר אגוד עובדי צה"ל בהסתדרות. העותר מלין על כך שהמזכיר אינו ממלא את תפקידו כראוי ואינו פועל לשינויים מסוימים בתנאי השירות לעובדים אזרחיים במפעל צבאי מסוים. העתירה נדחתה. אין לבג"צ סמכות לדון בתלונות המופנות נגד נושאי תפקידים בארגון או הסתדרות אשר ההצטרפות וההשתייכות אליהם היא מרצון ואינה מעוגנת בדין.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 25.4.76).
בג"צ 169/76 - פלוני נגד ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה ואח'
*עתירה נגד החלטות מקדמיות של בי"ד משמעתי (העתירה נדחתה).
העותר הועמד לדין בפני ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה במספר עבירות משמעת וקובלנתו היא נגד מספר החלטות הנוגעות לענינים מקדמיים בביה"ד והחלטות ביניים. העתירה נדחתה. הדיון בפני ביה"ד הוא במהותו עונשי ואם בדיון פלילי מובהק אין ביהמ"ש לערעורים נזקק לערעורים על החלטות ביניים, על אחת כמה וכמה שאין להזקק לעתירה לגבי החלטות דומות בדיון משמעתי שאף הוא עונשי במהותו. העותר יוכל להמתין עד לגמר הדיון ולאור תוצאותיו לנקוט בצעד שייראה לו ואם יורשע יוכל לעורר בערעור כל טענה הנוגעת גם להחלטות הביניים האמורות.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי, החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. בורסי לעותר. 8.4.76).
בג"צ 354/75 - בנימין שפירא נגד לשכת עורכי הדין ואח'
*החלטת לשכת עוה"ד לא להעמיד עו"ד לדין משמעתי (העתירה נדחתה).
העותר הגיש לועד המחוזי של לשכת עוה"ד תלונה על עו"ד פלוני שייצג אותו בענין עזבון, שהלה אינו ממציא לו עותקי מסמכים הנוגעים לעזבון. לטענתו הותנה במפורש כי עוה"ד יעביר לו עותקים מכל מסמך הנוגע לעזבון. הועד קיבל את הסברו של עוה"ד וגנז את התלונה. עתירת העותר לצוות על הועד המחוזי או היועהמ"ש להעמיד את עוה"ד לדין נדחתה. ביהמ"ש ציין בין היתר כי אמנם חובה מוטלת על עו"ד למסור ללקוחו כל מסמך שהגיע לידיו עבורו שכן הם קנינו של הלקוח, ברם אין עו"ד חייב להכין ללקוח עותקי מסמכים אלה אלא תמורת שכר נאות, גם אם הותנה שעוה"ד יספק ללקוח עותקים כאלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. 14.4.76).
בג"צ 57/76 - אחים נחום בע"מ נגד שר הבטחון ואח'
*ביטול מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מפקדת איזור רצועת עזה פירסמה מכרז לכריית חול בצפון הרצועה והצעות הוגשו ע"י העותרת שהציעה מחיר של 1,50 ל"י לכל מטר מעוקב חול וע"י המשיבה החמישית (להלן - המשיבה) שהציעה מחיר של 1,61 למטר. הצעת המשיבה נפסלה באשר לא צירפה אליה ערבות בנקאית, וועדת המכרזים החליטה שלא לקבל גם את הצעת העותרת ולבטל את המכרז באשר נותרה הצעה אחת בלבד והועדה התרשמה שיש אפשרות לקבל מחירים גבוהים יותר. הוחלט לקיים מו"מ עם שתי המציעות ואז הציעה העותרת מחיר של 1,75 ל"י למטר והמשיבה 1,80 ל"י למטר. ועדת המו"מ החליטה למסור את הזכיון למשיבה והעתירה נדחתה. ועדת המכרזים רשאית היתה לבטל את המכרז ולראות את המחיר כנמוך על יסוד הידיעה הכללית של חבריה ומומחיותם. זאת ועוד, העותרת יכלה לדעת כשהוזמנה לניהול מו"מ כי המכרז בוטל ועליה היה לעתור מיד לבג"צ. העותרת לא עשתה כך, אלא השתתפה בישיבה והציעה את הצעתה ובכך יש לראותה כמוותרת על טענה נגד ביטול המכרז. אילו זכתה במו"מ לא היתה באה בהשגות על הנוהל שנקטו המשיבים, ומהפסידה לא יישמעו טענותיה נגד אותו נוהל.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. ליזר לעותרת, עוה"ד מ. חשין וג. מקוב למשיבים, 21.4.76).
בג"צ 154/76 - מרדכי בן מאיר נגד שר המשטרה ואח'
*פירוש סעיף 11 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (העתירה נתקבלה).
העותר נדון ביום 20.8.74 ל- 21 חדשי מאסר ותקופת המאסר נועדה להסתיים ביום 20.5.76. בינתיים הועמד העותר לדין בגין עבירות נוספות וביום 30.12.75 נדון לשנה אחת מאסר. שלטונות בית הסוהר הודיעו לעותר כי תקופת המאסר השניה תסתיים ביום 30.12.76 והעתירה נתקבלה. עפ"י סעיף 11 (ב) לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) "מי שנדון למאסר ולפני שנשא כל עונשו חזר ונידון למאסר... לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר". אין ספק כי על עניננו חל סעיף 11 (ב) האמור ומכיון שתקופת המאסר הארוכה יותר של 21 חודש מסתיימת ביום 20.5.76 וביהמ"ש לא קבע שעונש המאסר השני ירצה העותר כולו או מקצתו לאחר שיסיים את עונש המאסר הראשון, הרי שעונש המאסר השני נבלע בעונש הראשון.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' גורני למשיבים. 27.4.76).
בג"צ 62/76 - דבה מרדכי ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*הקצאת זכיונות חציבה ע"י המינהל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל) העותרים התארגנו לניהול עסקי חציבה וכריית חול וביקשו רשיון לחציבה בשטח השייך למינהל. בקשתם נדחתה ע"י המינהל באשר אותו שטח הועד עפ"י מדיניות המינהל לכורים ותיקים שאינם יכולים עוד לכרות חול לאורך שפת הים ומקור פרנסתם אבד. העותרים בעתירתם טענו כי נציג המינהל הבטיח להם שהשטח יוקצה להם אך עתירתם נדחתה. אין לפקפק בנכונות דבריו של נציג המינהל כי מעולם לא נתן לעותרים להבין שמצד המינהל אין התנגדות לבקשתם לקבל רשיון חציבה באותו שטח. ברם גם העותרים אינם טוענים שיש בידיהם הבטחה מצד המשיב להתקשר עמם בהסכם זכיון, והבטחה כזו אילו קיבלו אותה, יכלו לפנות לביהמ"ש המוסמך ולבקש סעד הצהרתי למימושה. טענת העותרים יכולה להיות טענת הפליה, באשר מעדיפים את הכורים הותיקים. אך גם לכך צריך היה בג"צ לברר קודם כל אם מתפקידו להעביר את מדיניות השלטונות תחת שבט בקורתו, ואם כן האם ההפליה הנהוגה בין כורים ותיקים
לבין כורים חדשים פסולה היא בכל נסיבות הענין. הקושי העיקרי העומד לעותרים לרועץ הוא שהם עצמם אינם מבקשים זכויות שוות לאלה הניתנים לותיקים, דבר שהיה צריך להבטיח רק ע"י מכרז, אלא שהם מבקשים עדיפות על פני אחרים. ספק אם בכלל ניתן להכריח את השלטון להתקשר בעיסקה מסחרית שלא לפי רצונו, אך ודאי אי אפשר להכריח אותו לכך כשהתקשרות עם המבקשים אינה עדיפה מבחינת כללי המינהל התקין על זו שהעותרים עצמם מתלוננים עליה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד פיירשטיין וזילברמן לעותרים, עוה"ד ד. יאראק ולברון למשיבים, 29.4.76).
בג"צ 38/76 - המועצה המקומית תמרה נגד ועדת המשנה לעררים... משרד הפנים ואח'
*ערר על החלטה לאישור מחצבים באיזור לפי חוק התכנון והבניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה השלישית, מפעלי מלט נשר, חיפשה מקום חציבה למפעל המלט והוא נמצא לא הרחק מהכפר תמרה. על השטח חלה תכנית מתאר מנדטורית ומפעל המלט (להלן - המשיבה) הגיש לועדה המקומית לתכנון ובניה הגליל המרכזי, הצעת תכנית למתן תוקף חוקי שיאפשר חציבת אבן באותו איזור. הועדה המקומית אישרה את התכנית והעבירה אותה לועדה המחוזית להפקדה, זו פירסמה הודעה על הפקדת התכנית והוגשו התנגדויות שונות ובין היתר של המשיבה. ההתנגדויות נדחו ואחד מחברי הועדה המחוזית הגיש ערר בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה לפי סעיף 111 לחוק התכנון והבניה. עררו נדחה ואז ביקשה העותרת וקיבלה רשות מהועדה המחוזית להגיש ערר דומה בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה. התעוררה שאלה אם מדובר בתכנית מפורטת או בתכנית מתאר, שאם זו תכנית מפורטת רשאית העותרת לערור ברשות הועדה המחוזית בפני המועצה הארצית ואם זו תכנית מתאר כי אז רשאי רק חבר הועדה המחוזית לערור בפני המועצה הארצית. בג"צ החליט כי מדובר בתכנית מתאר ועל כן אין לעותרת מעמד לערור בפני המועצה הארצית. אכן היוזמת של התכנית היתה המשיבה השלישית וזו יכלה ליזום רק תכנית מפורטת ולא תכנית מתאר, ברם העובדה שהיא שיזמה את התכנית עדיין אינה הופכת אותה לתכנית מפורטת. אם היה פגם ביזמת המשיבה הרי נתרפא הפגם כשהועדה המקומית אימצה את התכנית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. עמאר לעותרת, עוה"ד יאראק ור. וולפסון למשיבים. 8.4.76).
ע.פ. 69/76 - אוסטרובסקי עזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשה מגונה בטרמפיסטית וחומרת העונש
(הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בכח בטרמפיסטית שאסף לתוך מכוניתו ונדון למאסר שנתיים. בדחותו את הערעור על ההרשעה ציין ביהמ"ש העליון כי עדותה של המתלוננת היתה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי והיא נסתייעה הן בעדות אביה שראה אותה במצב של "בכי והיסטריה" מיד לאחר המעשה, והן בסימני הפציעות שנתגלו על פניה. בסתירות שבין עדותה לבין הודעתה במשטרה לא היתה עילה סבירה שלא להאמין לסיפורה. אשר לעונש - הוטל על המערער עונש של שנתיים מאסר וצדק ביהמ"ש כי יש להחמיר מאד עם נהגים המתנכלים לטרמפיסטיות, ברם המדובר בגבר כבן 35 בעל לאשה ואב לילדה שאין לו הרשעות קודמות, וכן הפריז ביהמ"ש באומרו שחומרת המעשה המגונה בנסיבותיו אינה נופלת ממעשה אונס ממש. על כן די בכך ש- 18 חודשים יהיו מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, שמגר. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד בן- אור למשיבה. 13.4.76).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 382/76 - ..................................322 ─ * הגנה של פעולה במצב של אוטומטיזם.
─* ע.פ. 114/75 - ....................................323 ─ * הצהרות הון כוזבות והעלמות מס.
─* ע.א. 223/75 - ...........................324 ─ * תקפותו של רישום הדירה בעמידר ובמינהל בלבד.
─ * הפרת הסכם.
─* ע.א. 487+500/75 - ................325 ─ * התחייבות של עיריה שלא נחתמה ע"י ראש העיר והגזבר.
─ * חוסר יריבות.
─* ע.א. 380/75 - .................326 ─ * הוצאה הונית שאינה מוכרת כהוצאה.
─* ע.א. 555+561/74 - ............327 ─ * הצמדת חלקים בגג ובחצר לדירות בבית משותף.
─* ע.א. 726/74 - ... בע"מ ואח' נגד צבי כהן ואח'................328 ─ * העברת מניות בחברה.
─ * תביעה נגזרת ע"י בעל מניות.
─
─* ע.א. 619/75 - תביעה בסדר דין מקוצר נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים.........329 ─* ע.א. 630/75 - תביעת תגמולים עקב פציעה בזמן שרות צבאי.....................329 ─* ע.א. 273/75 - שיעורי פיצויים לנפגע תאונה.................................330 ─* ב"ש 91/76 - שחרור בערובה.................................................330─* ב"ש 89/76 - שחרור בערובה.................................................331 ─* ב"ש 78/76 - שחרור בערובה.................................................331─* המ' 262/76 - התפרעות במקום צבורי.........................................331─* המ' 133/76 - מועד סביר להתחיל בניהול ספרים עפ"י דרישה לפי חוק עזר עירוני.331 ─* המ' 90/76 - בזיון ביהמ"ש.................................................332 ─* המ' 155/76 - חומרת העונש (גרימת מוות)....................................332─* ב"ש 62/76 - הארכת מועד...................................................332─* המ' 198/76 - הארכת מועד..................................................332─* ב.ר.ע. 55/76 - פירוש תנייה בהסכם בענין סמכות שיפוט.......................333 ─* בג"צ 189/76 - עתירה נגד מזכיר איגוד עובדים...............................333─* בג"צ 169/76 - עתירה נגד החלטות מקדמיות של בי"ד משמעתי....................333 ─* בג"צ 354/75 - החלטת לשכת עוה"ד לא להעמיד עו"ד לדין משמעתי................333 ─* בג"צ 57/76 - ביטול מכרז..................................................334 ─* בג"צ 154/76 - פירוש סעיף 11 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה)................334 ─* בג"צ 62/76 - הקצאת זכיונות חציבה ע"י המינהל..............................334─* בג"צ 38/76 - ערר על החלטה לאישור מחצבים באיזור לפי חוק התכנון והבניה.....335 ─* ע.פ. 69/76 - הרשעה בביצוע מעשה מגונה בטרמפיסטית וחומרת העונש.............335 ─
─
─
─