ע.א. 254+257/75 - מדינת ישראל נגד יצחק קרשינסקי
*פיצויים תמורת הפקעת קרקעות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) - הערעור הנגדי נתקבל בחלקו)
החלטה - השופט עציוני :
א. שומת מקרקעין שקבע ביהמ"ש המחוזי לפי 15 לירות למ"ר לתשלום פיצויים עבור קרקע שהופקעה בסביבת רמות אשכול בירושלים בשנת 1969 מבוססת היטב על חומר הראיות שבא בפני ביהמ"ש. השמאי הממשלתי קבע את ערך הקרקע לפי 1,5 ל"י למ"ר, השמאי מטעם המשיב קבע שומה של 35 ל"י למ"ר, וביהמ"ש יכול היה שלא לסמוך על הערכות השמאים אלא על עדויות של מתווכים וקונים שעמדו לקנות את השטח לפני הפקעתו ולקבוע את הסכום שקבע. לצורך קביעת ערכה של הקרקע בשוק החופשי אין חשיבות לצפיות המוכרים באשר לערך זה, אלא להצעות הקונקרטיות שהובאו בפניהם. ב. אין לאמר כי הסכומים שצויינו בראיות מבוססים על טעות הקונים כי הקרקע מיועדת לבניה. עפ"י חומר הראיות לא התענינו כלל הקונים אם מותר לבנות על הקרקע ואם לאו והמחיר שהציעו היה לקרקע כמות שהיא. המחירים ננקבו בתום לב ללא ידיעה על ההפקעה העתידית וביהמ"ש יכול היה לסמוך על המו"מ שנערך בפועל לגבי הקרקע. אכן לא יהיה זה נכון להתעלם מהגבלות חוקיות החלות על הקרקע גם אם קיים ערך שוק שנוצר ע"י קונה פוטנציאלי הפועל בתום לב, אך אפילו כך עולה מן הראיות שהקונים ראו כבסיס לגובה הסכומים שהציעו את המצב העובדתי כפי שהיה קיים ולא לקחו בחשבון מצב עובדתי שלא היה קיים.
ג. ביהמ"ש המחוזי פסק 15 אחוז ריבית על סכום הפיצויים מיום מתן פסה"ד ולמעשה הריבית צריכה להיות 6 אחוז מיום פרסום ההפקעה ועד להגשת התביעה, של 11 אחוז מיום הגשת התביעה ועד 14.5.73, של 15 אחוז מאז ועד 23.1.75 ושל 22 אחוז מאותו תאריך ועד התשלום בפועל. בינתיים פורסמה החלטת הממשלה לשלם במקום הריבית האמורה, תשלומים הצמודים למדד יוקר המחיה ובעל המקרקעין יכול לבחור בין תשלום ריבית לבין צמידות.
ד. ההפקעה פורסמה באוגוסט 1970 אך למערער נודע על כך רק שנה לאחר מכן ואין מחלוקת שהמדינה לא פירסמה את ההפקעה בדרכים הקבועות לכך בחוק. עקב אי פרסום זה תבע המשיב פיצויי נזיקין בגובה ההבדל שבין ערך הקרקע ביום ההפקעה לבין יום הפרסום. אין לקבל תביעתם זו. על פי הפסיקה הפיצוי הינו ההבדל בערך הכסף בין יום ההפקעה לבין יום מסירת ההודעה כדין לבעל הקרקע, ומכיון שכאן בעל הקרקע בין כה וכה מקבל את התמורה צמוד למדד יוקר המחיה הרי אינו זכאי לפיצוי נוסף.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן עו"ד ח. ברנזון למערערת, עו"ד א. חרוץ למשיב. 11.5.76).
ע.א. 160+378/75+97 - יוסף גרוס ואח' נגד אי.טי.אס נהיגה עצמית בע"מ ואח'
*חוסר יריבות.
* מסירת פרטים לא נכונים בפוליסה.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי וערעורים נגדיים - ערעור המערערים נתקבל בחלקו)
העובדות :
המערערים שכרו מכונית מאוויס נהיגה עצמית בע"מ (להלן - אוויס) וגרמו לתאונת דרכים
שבה נהרסה כליל מכונית אחרת והמכונית השכורה ניזוקה. בעל המכונית השניה הגיש תביעה נגד המערערים על הנזקים שנגרמו והמערערים הגישו הודעת צד שלישי נגד אוויס על שלא ביצעו ביטוח לנזקים שייגרמו. אי.טי.אס. הגישה תביעה נגד המערערים בטענה כי המכונית של אוויס שניזקה היא המכונית שלה וכי למעשה אוויס איננה אלא שם מסחרי של אי.טי.אס. המכונית נשכרה ע"י אמו של המערער עם רשות שגם המערער ינהג במכונית. בתנאים שהודפסו מעבר לדף של הסכם שכירת המכונית צויין כי אי.טי.אס היא בעל המכונית וכי הנוהג במכונית יהיה בעל ותק של שנה אחת לפחות בנהיגה והמערער לא היה בעל ותק כזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה של אי.טי.אס נגד הנתבעים ודחה את הודעת צד ג' נגד אויס. האחריות לתאונה הוטלה על המערער ב-75 אחוז והנהג השני 25 אחוז. על פסה"ד נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לא צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי המערער חייב בחיוב כלשהו לאי.טי.אס כבעל המכונית. התנאים שמעבר לדף שעליו חתמה השוכרת מודפסים באותיות זעירות שניתן לפענחם רק בעזרת זכוכית מגדלת. תוכן התנאים לא הובא לתשומת לבה של המערערת וכל העיסקה של שכירת המכונית ארכה כחמש דקות. בדרך כלל צד שחתם על חוזה קשור בו ולא חשוב אם קרא את המסמך ואם לאו. זאת כאשר תנאי ההסכם הודפסו בצורה הניתנת לקריאה. לא כן כאשר התנאים הם בלתי קריאים לחלוטין. לגופם של דברים לא הצליחה אי.טי.אס להוכיח שהיא היתה בעלת המכונית.
ב. אם כי התנאים המצויינים על גב חוזה ההשכרה אינם מהווים חלק ממנו, הרי אין לפסול את התנאים הכלולים שנדונו גם בע"פ בעת עשיית העיסקה והגיעו בפועל לידיעת המערערים. עפ"י חומר הראיות נקבע כי פקידים של אוויס הסבירו למערערים שהנהג חייב להיות בעל רשיון נהיגה של שנה לפחות. תנאי זה מחייב את המערערים אף שדובר בו בע"פ בלבד. במקרה רגיל שבו נעשה חוזה בכתב קיימת חזקה שהחוזה מכיל את כל התנאים המוסכמים ואין מתירים הבאת ראיות על תנאים נוספים או משלימים. אך כאן מאחר שהתנאים הכתובים נפסלו אין מניעה שצד אחד יוכיח כי אחד התנאים שנפסלו הובא במפורש לידיעת הצד השני בעת עשיית העיסקה.
ג. ביהמ"ש קבע כי המערערת שילמה חמישים דולר לאוויס כדי לעשות ביטוח מקיף לכל נזק שייגרם, אך חברת הביטוח דחתה את התביעה לפצות את המערערים בגין הפוליסה באשר כללה שני תנאים שלא קויימו : אחד ביחס לוותק של שנה שלא קויים ע"י המערער והשני ששוכר הרכב יחתום על טופס מסוים שלא קויים ע"י אוויס. כמו כן לא כלל הביטוח נזק לרכוש כך שבפועל לא היה מכוסה הנזק שנגרם למכוניות. לא הובהר במשפט מדוע סירבה חברת הביטוח להכיר בתביעה, אם בשל ההיקף המצומצם של הביטוח שלא כלל נזק לרכוש, אם משום שהנהג היה בעל רשיון נהיגה פחות משנה, ואם בשל אי מילוי טופס ההצהרה ואם בשל כל הדברים ביחד. אי ודאות זו פועלת נגד המערער. כל זמן שלא הוכיח שסירובה של חברת הביטוח להכיר בתביעה נובע אך ורק ממחדליה של אויס אין לו עילה לתבוע ממנה את שיפויו במקום חברת הביטוח.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי עו"ד ש. פיכמן למערערים, עו"ד י. שאנן למשיבים. 26.4.76).
ע.א. 594/75 - חיים ג'רבי נגד יפה הייבלום
*הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נדחה)
העובדות:
ביום 28.2.72 נחתם חוזה בין המשיבה לבין המערער שהוא תושב חוץ למכירת שטת של כ-10 דונם קרקע באבן יהודה. המערער היה מיוצג ע"י אביו יהודה ג'רבי שחתם על החוזה. סעיף 11 לחוזה קבע את תאריכי התשלום. 100 אלף ל"י שולמו במשך הזמן והתשלום האחרון של 50 אלף . ל"י נועד להיות ביום 30.6.72 יחד עם העברת הנכס על שם הקונה. עד יום 30.6.72 לא שולם השעור האחרון ובעקבות פניות המשיבה לפרקליטו של המערער שהיה צריך לבצע את ההעברה נמסר למשיבה שהיו עיכובים בהכנת התיק וכי הענין יוסדר בהקדם. בתחילת אוגוסט הוזמנה למשרדו של עוה"ד ואז נמסר לה שהופקד לזכותה סכום של 25 אלף לירות אך היא סירבה לבצע את ההעברה ללא שיופקד מלוא הסכום עבורה. ביום 6.8.72 נשלח מכתב מטעם המשיבה אל אביו של המערער שבו נדרש המערער לנקוט בצעדים מיידים כדי לקבל את ההעברה ולשלם תוך 10 ימים את יתרת החוב. ביום 25.9.72 השיב פרקליט המערער וביקש את המשיבה לסור למשרדו .,י כדי לחתום על חוזה חדש על שם האב וכן לחתום על מסמכים שונים. על מכתב זה השיב פרקליטה של המשיבה ביום 6.10.72 שקיים כבר חוזה חתום ואין מקום לחתום על חוזה חדש והוא חזר ודרש כי תוך 10 ימים תשולם יתרת המחיר ותבוצע ההעברה. שבוע ימים לאחר מכן התקבלה תשובת פרקליט המערער כי יש לחתום על חוזה חדש עם אביו של המערער וכן להמציא תצהירי זיהוי לביצוע הרישום. לאחר שבוע ימים הודיעה המשיבה למערער על ביטול החוזה ורק לאחר חודש ימים הגיב על כך פרקליטו של המערער שהוא כופר בזכותה של המשיבה לבטל את החוזה. אז גם הופקד סכום של 50 אלף לירות לטובת המשיבה בבנק עם הוראה לשלם את הסכום למשיבה כאשר הקרקע תועבר על שמו של אביו של המערער. לאחר מכן הגיש המערער את תביעתו לביצוע בעין של ההסכם ותביעתו נדחתה. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר :
א. עפ"י חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כאשר מעשהו או מחדלו של צד לחוזה עולה כדי הפרת ההתחייבויות המנויות בחוזה זכאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. קיימת הבחנה בין הפרה יסודית לבין הפרה לא יסודית. בהפרה היסודית זכאי הנפגע לבטל את החוזה מיד ובתנאי שההודעה נמסרה תוך זמן סביר לאחר שנודע לנתבע על ההפרה, ואילו בהפרה לא יסודית צריך הנפגע לתת תחילה אורכה למפר לקיומו של החוזה. אם המפר רוצה להעלות טענה שהביטול איננו צודק הוא צריך לעשות זאת תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.
ב. צד לחוזה יכול לבטלו גם אם טרם הופר ע"י הצד השני, אם גילה הצד השני את דעתו שלא יקיימו, או שמסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו. גם כאן שרירה וקיימת ההבחנה בדבר דרכי הביטול בין הפרה יסודית לבין הפרה לא יסודית. ג. בענין שלפנינו לא קויים התשלום של 50 אלף לירות שהיה חיוב מקביל לחיוב של העברת הנכס. כאשר יש שני חיובים מקבילים, הם שלובים זה בזה ובאין העברה אין תשלום וכן באין תשלום אין העברה. החיוב המקביל נמשך גם לאחר יום 30.6.72 כאשר המשיבה ויתרה על קיום החיובים של אותו תאריך ולא היתה צריכה לבצע את ההעברה ללא קיום התנאי של התשלום.
ד. מקום בו על שני הצדדים לקיים חיובים מקבילים האחד יכול לתבוע את רעהו בשל ההפרה אם הוא עצמו קיים, או נכון היה לקיים, את חלקו הוא בחיובים המקבילים. המבחן איננו בביצוע ממש אלא מספיקה הנכונות לביצוע. צריך להיות ברור וגלוי כי הצד המקיים הוא עצמו היה נכון לקיים את חלקו המקביל בעיסקה במועד הקבוע.
ה. בעניננו, המשיבה הביעה נכונות לקיים את חלקה בהסכם ואילו הצד השני לא היה מוכן במועד. לאור מהותו של הענין, המדובר בהפרת תנאי יסודי בחוזה וזכאית היתה המשיבה כבר בשלב הראשון לבטל את החוזה, אך נקטה בדרך מתונה יותר ונתנה ארכות מפעם לפעם. משהושבו פניה שוב ריקם זכאית היתה לבטל את החוזה.
י. העובדה שהמשיבה לא החזירה למערער את הסכום של 100,000 ל"י אינה קשורה כלל לשאלת ביטולו של החוזה. אין זיקה בין הזכות לבטל את החוזה לבין ענין השבת הכספים ששולמו כבר עפ"י הוראת החוזה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר 22.4.76) .
ע.א. 733/75 - מנחם מייזליש ואח' נגד עירית קרית שמונה
*הגדרת "מונופולין" במסירת זכיון ע"י רשות מקומית.
* הסכם בין עו"ד ללקוחו.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נדחה)
העובדות :
המערערים שהם עורכי דין חתמו חוזה עם המשיבה שלפיו יהיו המערערים באי כח המשיבה ויועציה המשפטיים וזו התחייבה למסור לעורכי הדין הנ"ל את הטיפול בכל הענינים הכוללים תביעות, וכל סוגי משפטים, ובכל סוגי בתי משפט, טריבונלים שיפוטיים, גביית חובות, עריכה ונסוח מכרזים, עריכה ונסוח חוזים וכו'. שכה"ט שנקבע למערערים היה 500 ל"י לחודש ובנוסף לכך שכ"ט מינימלי בהתאם לתעריף של לשכת עורכי-הדין. המועצה התחייבה לשלם למערערים פיצוי של 50,000 ל"י עבור כל שנה בתקופת החוזה במקרה של הפרת החוזה מצד המועצה, וכן שכ"ט עבור כל תיק שימסר למישהו אמר כאילו נמסר למערערים אלא אם כן יימסר הטיפול בהסכמת המערערים. מסיבות שונות ביטלה המשיבה את החוזה. המערערים הגישו תביעה לתשלום פיצויים לפי 50 אלף לירות לשנה ובסה"כ למעלה מ-200 אלף לירות. ביהמ"ש ראה בהסכם הענקת מונופולין ובהתאם לסעיף 191 לצו המועצות המקומיות, חוזה של מועצה למתן מונופולין טעון אישור השר בכתב. כיון שאישור כזה לא הוצג בביהמ"ש דחה ביהמ"ש המחוזי על הסף את תביעת המערערים. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר :
א. עפ"י הנתונים העובדתיים אכן מדובר במונופולין לצורך סעיף 191 לצו. היסודות המצטברים של מונופולין לפי סעיף 191 הם אלה : הענקת זכות ע"י הרשות שהיא בלעדית לפעול בעתיד בתחום מוגדר של הספקה או שירותים ושלילת זכות זהה מאחר ; אין הכרח שהבלעדיות תשתרע על העיסוק בענף שלם ותחול על הציבור כולו ודי בכך שהיא תחול על היחסים שבין הרשות ומקבל הזכות, המונופולין הוא בגדר הסדר כולל להבדיל מחוזה לפעולה חד פעמית. בדרך כלל יש לבחון גם אם למי שמעניק את המונופולין יש בכלל סמכות כזו ומתי מותר לרשות להעניק מונופולין. סעיף 191 אינו דן בזה אלא בצד הפורמלי בלבד, וקובע איך מתאשר חוזה המעניק מונופולין. בעניננו אין צורך לדון בשאלות הסמכות שכן צדק ביהמ"ש כי המערערים לא הוכיחו מתן האישור והחובה להוכיח את ענין מתן האישור היתה על המערערים הטוענים לתקפותו של החוזה.
ב. לפי פסיקת ביהמ"ש אין לראות מונופולין מקום שבו הוענקה זכות בעקבות מכרז הפתוח לכל מי שימלא אחרי תנאים סבירים שנקבעו בו.
ג. גם אלמלא אופיו של החוזה כמונופולין, לא היה מקום להושטת סעד למערערים. המדובר בחוזה בין עו"ד ללקוחו המבוסס על יחסי אימון מיוחדים. כאשר מתקשר עו"ד עם לקוחו וצומחת לעו"ד טובת הנאה מהתקשרות זו, עליו חובת הראיה כי תנאי החוזה
הוגנים וסבירים. הצגת תנאים כספיים בלתי סבירים כגון אלה שבחוזה דנא, כתנאים המקובלים ביחסי פרקליט ולקוחו כפי שהעידו בביהמ"ש, יש בה משום הטעייה ולא גילוי האמת המתחייבת בנסיבות כגון אלה. על כן היה גורלו של החוזה נחרץ ממילא מכח סעיף 15 לחוק החוזים (החלק הכללי) .
(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי 17.5.76) .
=ע.פ. 51/76 - דוד ראובן נגד מדינת ישראל
[פ"ד ל (3) 14]*חוק מיוחד וחוק כללי.
* קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
(ערעור על פס"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.פ. 10/75 - הערעור על פסה"ד נדחה ועל גזר הדין נתקבל בחלקו ברוב דעות)
העובדות:
המערער הואשם והורשע בשלושה מעשי עבירה הנוגעים לשלושה מקרים של זיופי דרכון והכשלת שוטר ע"י מתן ידיעות כוזבות. בשני אישומים נדון המערער לששה ולשמונה עשר חודשי מאסר. ביחס לאישום אחד שבגינו נדון המערער לשלוש שנות מאסר מצטברות נסב הערעור. עפ"י אישום זה לקח המערער תעודת זהות של אחיו ומילא בקשה לקבלת דרכון בשם אחיו וחתם את חתימת אחיו, אך צירף את תמונתו שלו וקיבל דרכון על שם אחיו ובו השתמש לשם נסיעה לחו"ל. בשל מעשה זה הורשע המערער בעבירה על חמישה סעיפים: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי החוק לדיני עונשין (עבירות מרמה סחיטה ועושק) ; זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר ; שימוש במסמך מזויף ; התראות כאדם אחר ; ומסירת פרטים כוזבים. טענת הסניגור היתה שמעשהו של המערער מכוסה בהוראות חוק הדרכונים ושם נקבע עונש של שנתיים בלבד על זיוף דרכון, בעוד שהעונש לפי החוק שעליו הורשע המערער הינו 5 שנות מאסר. לטענתו, חוק הדרכונים הוא חוק ספציפי ונדחים בפניו כל החוקים האחרים. כמו כן טען כי מכיון שהמערער הורשע בנפרד בעבירה של זיוף מסמך על מנת לקבל דרכון, לא יכול הזיוף להוות נסיבה מחמירה לצורך העבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. כלל הפרשנות שלפיו החוק המיוחד עדיף על חוק כללי, אף שהחוק הכללי הוא החוק האחרון, אם איננו מבטל במפורש את החוק המיוחד, אינו בא אלא למנוע סברה אפשרית שהחוק הכללי ביטל מכללא את החוק המיוחד שקדם לו. אולם התוצאה היא שהחוק המיוחד והחוק הכללי בעינם ובתוקפם עומדים זה ליד זה, וכאשר המעשה הוא עבירה לפי חוקים שונים ניתן להרשיע את הנאשם בשל כל אחת מהעבירות הן לפי החוק המיוחד והן לפי החוק הכללי, ובלבד שלא יוטל עונש יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.
ב. העובדה שבצד ההרשעה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות הורשע המערער בגין אותו מעשה גם בעבירה של זיוף מסמך אינה מונעת את השימוש בעובדת הזיוף של המסמך כדי לקבוע את הנסיבות המחמירות של קבלת דבר במרמה. אם מתווסף לעצם המרמה עוד מעשה עבירה אחר, יש בכך בלבד כדי לעשות את נסיבות העבירה למחמירות. אין נפקא מינה שהנאשם הואשם או הורשע גם במעשה השני - בין כה וכה אין ביהמ"ש רשאי להענישו גם על דא וגם על הא.
ג. לענין העונש - ביהמ"ש קבע את כל הענשים כמצטברים וביחס לאישום האחרון יש להקל בעונשו של המערער. העונש המירבי שניתן היה להטיל בגין אישום זה הוא מאסר
חמש שנים, ובהתחשב בכך שהרשעותיו של המערער אינן רבות ואינן חמורות, יש מקום לנסות להרתיעו מלהוסיף ולחטוא ע"י מאסר על תנאי. אי לכך דין יעשה אם מתוך המאסר של שלוש שנים שהוטל בשל המעשה האחרון יהיו 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי.
השופט שמגר (לענין העונש - דעת מיעוט):
המערער הורשע בשלוש מערכות של מעשי עבירה אשר כל אחת מהן היתה כרוכה בתכנון מוקדם. האישום נשוא הערעור מתייחס לשורה של מעשי עבירה חמורים סביב קבלת דרכון במרמה, אשר בעזרתו יצא המערער את הארץ וחזר אליה. בנסיבות הענין אין מקום למסקנה כי העונש מופרז לחומרה ועל כן אין להקל בו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר עו"ד קנת למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 6.5.76).
ע.פ. 492/75 - שלמה צרפתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת שוחד ע"י איש משטרה) (הערעור נדחה).
המערער היה רב סמל ראשון במשטרה ומילא תפקיד חיוני במדור המרכזי במחוז ת"א בחקירת פשעים ובפענוח פרשיות פשע רציניות. באחד המקרים חקר בגניבות יהלומים וביקש מחשודים שוחד של אלפי דולרים על מנת שיעיד לטובתם ששיתפו פעולה עם המשטרה כדי שביהמ"ש יקל בעונשם. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 שנים מאסר והערעור על כך נדחה. המערער גולל פרשת חייו ללא דופי במשך עשרים שנות שירות במשטרה, נאמנותו לתפקידיו והשגיו בעבודתו, נסיבותיו המשפחתיות והעובדה שהפסיד את זכויותיו לגימלאות ולפיצויי פיטורין, אך כל הנסיבות הללו אינן שקולות כנגד חומרת העבירה הנדונה שיש בה כדי לפגוע בצפור נפשה של המגמה להשליט את המשפט הפלילי במדינה, לא זו בלבד, אלא דבר ביצוע העבירה של בקשת שוחד ע"י איש משטרה שתפקידו לחקור בפשעים, יש בו כדי לפגוע עמוקות בשמה הטוב של משטרה ישראל, אשר מבחינת טוהר מידותיה מהווה עבירתו של המערער עד היום, משום חריג.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, שרשבסקי, החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד צ. לידסקי למערער, עו"ד י. רוזנפלד למשיבה. 1.4.76).
ע.א. 702/75 - שמואל טובה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*הארכת מועד בטענת "הטעות הגרמנית" (הערעור נתקבל).
ביום 28.7.69 הגישה המערערת תביעה לתגמול בתוך המועד שנקבע ע"י חוק נכי רדיפות הנאצים. לענין אותה תביעה אושרה לה נכות של 25 אחוז מיום הגשת התביעה. בד בבד עם הגשת התביעה הגישה גם בקשה להארכת מועד כדי שתזכה בתגמול מראשית תחולתו של חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז. פרקליט התובעת נימק את האיחור בלשון סתמית וכללית "שהיה בתום לב ובחוסר ידיעות ברורות בנדון" והטעים כי בעת הדיון יפרט את הסיבות לכך. לאחר שעברו מספר שנים פנה פרקליט המערערת למשיבה והפנה תשומת לבה שטרם החליטה בבקשה להארכת המועד ובאותה הזדמנות הוסיף את הנימוק הידוע בשם "הטעות הגרמנית" כטעם מיוחד. המשיבה, ולאחריה ועדת העררים, דחו את הנימוק כבלתי משכנע והערעור על כך נתקבל. הטעות הגרמנית הוכרה ע"י ביהמ"ש העליון בשורה של מקרים כטעם מיוחד להארכת המועד. אין להקיש על המקרה שלפנינו מע"א 20/75 (תקציר ט' 370) שכן באותו מקרה נחקרה
המערערת ומתוך חקירתה הובהר כי לא הטעות הגרמנית היתה מונחת ביסוד האיחור והמערערת גם נתנה נימוקים שונים מפעם לפעם. הנימוק האחר של הועדה כי עברה תקופה של 4 שנים מהגשת הבקשה להארכת המועד ועד להנמקתה בטעות הגרמנית - איחור זה היה גם במקרים אחרים שהיו בפני הועדה ובכל זאת האריכה את המועד, וניתן לאמר שכבר בעת הגשת הבקשה הנימוק היה הטעות הגרמנית ולאחר מכן רק הוגש פירוט יתר של הנימוק.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. זיינפלד למערערת. 28.4.76) .
ע.א. 427/75 - מנוח לאה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הגדרת "נכה" בהסתמך על הפסיקה הגרמנית (הערעור נדחה).
תביעותיה של המערערת להכיר בה כ"נכה" במובן סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים נדחו בזו אחר זו וערעורה על קביעות הרשויות המוסמכות נדחה. המערערת גורשה מסופיה בירת בולגריה לעיירת גבול ושם בילתה בתקופת המלחמה. תביעתה נדחתה מן הטעם שלא שהתה בתנאי מאסר או מעין מאסר עפ"י החוק הגרמני, אלא בתנאי הגבלה, ותנאים אלה אינם מספיקים כדי לזכות נרדף מבולגריה לפיצויים לפי החוק הגרמני ועל כן גם לא עפ"י החוק המקומי המפנה בסעיף 1 שבו לחוק הגרמני. כאשר הפרשנות של בתי המשפט הגרמניים באה בעליל לשם ביצוע נאמן של הוראות החוק והגשמת כוונתו של המחוקק הגרמני, הרי הפסיקה הזו מחייבת גם לצורך סעיף 1 שלנו, המגדיר כנכה את מי שהיה זוכה בגלל נכותו לתגמול מגרמניה אילולא הסכם השילומים.
(בפני השופטים: מני, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי, עו"ד מרכוס למערערת, עו"ד ד. גורני למשיבה. 25.4.76).
ע.א. 508/74 - גרוס שמואל נגד מנלה משה ואח'
*חישוב הסכום המהוון של קיצבת זקנה לצורך חישוב פיצויי תאונת עבודה (הערעור נדחה).
הערעור נסב על פיצויים שנפסקו למערער עקב פציעתו בעבודה והענין היחידי שנדון בערעור הוא חישוב הסכום המהוון של קצבת זיקנה שיש להפחית מקיצבת הביטוח הלאומי שמנכים מסכום הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי חישב את הערך המהוון לקיצבת הזקנה לפי קיצבת יחיד והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש הסתייג מן ההלכה שקבע בע.א. 37/75 (תקציר י' 226) שיש להפחית קיצבת זיקנה של זוג ולא של יחיד, באומרו כי באותו מקרה לא הופנתה תשומת לב ביהמ"ש להוראות תקנה 10 ד' לתקנות ביטוח הלאומי (הוון), הקובעת במפורש שקיצבת הזיקנה שיש לנכות הינה של יחיד ולא של זוג.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן, עוה"ד מ. הס וגולדסובל למערער, עו"ד ש. לוי למשיבים. 22.4.76).
ע.א. 520/74 - שמואל אמסלם ואח' נגד אליהו חברה לבטוח בע"מ ואח'
*ביטול פוליסה עקב מתן פרטים לא נכונים לסוכן הביטוח (הערעור נדחה).
המערער ביטח את מכוניתו ביטוח מקיף אצל המשיבה ובטופס ההצעה השיב "לא" לשאלה אם היו לו תאונות כלשהן תוך חמש השנים האחרונות לפני הביטוח. אירעה תאונה ואז התברר כי למערער היו שתי תאונות דרכים בחו"ל תוך תקופת חמש השנים. אי לכך ביקשה המשיבה להשתחרר מחבותה עפ"י הפוליסה, ביהמ"ש המחוזי נעתר לה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי האמין לסוכן הביטוח כי המערער לא גילה לו דבר על שתי התאונות ואין לערער על מימצא עובדתי זה. על כן אין צורך לייחד את הדיבור על השאלה המשפטית אם היה מקום לראות את סוכן הביטוח כנציג המערער
בנסיבות הענין. נשאלת השאלה אם בהעלמת התאונות היה משום העלמת עובדה חשובה אשר מבטח סביר היה נמנע מלהוציא את הפוליסה אילו ידע על כך. אמנם המדובר בתאונות קטנות ובגרימת נזק מועט בלבד, שהמערער עצמו תיקן מבלי לדרוש מחברת הביטוח כיסוי הנזק, ואולם בפני ביהמ"ש היתה עדות מומחה כי חברת ביטוח שהיה נודע לה על התאונות הללו לא היתה מוציאה את הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי העדיף עדות זו על פני עדות אחרת ואין להתערב בכך.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד ענבר למערערים, עוה"ד גורי ובלכמן למשיבים. 22.4.76).
ע.א. 707/75 - פואד סעיד אגבריה ואח' נגד פואד סעד אגבריה ואח'
*סמכות בימ"ש בסכסוך מקרקעין שבהסדר (הערעור נדחה).
בערעור זה התעוררה שאלה איזה בימ"ש מוסמך לדון בסכסוך בקשר לקרקע ומבנה שעליה הרשומים כנכסים נפרדים של בני אדם שונים בתקופה בה מצויים המקרקעין האמורים בתהליך של הסדר. כאן ניסה הבעלים הרשומים של המבנה שעל המקרקעין לשפץ ולבנות מחדש את המבנה, הבעלים הרשומים של המקרקעין הגישו תביעה לביהמ"ש השלום נגד בעלי המבנה, בימ"ש השלום סבר כי המדובר בתביעה בדבר חזקה או שימוש במקרקעין ויש לו הסמכות לדון בענין. ביהמ"ש המחוזי קבע בערעור כי לא היתה לבימ"ש השלום סמכות, שכן התביעה היא זכות בעלות והסמכות לדון ולפסוק בכל סכסוך הנוגע למקרקעין שבאיזור הסדר היא בידי ביהמ"ש המחוזי בלבד, ופירושו זה של ביהמ"ש המחוזי אושר ע"י ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 29.4.76).
ע.א. 766/75 - דוד יונס, עו"ד נגד מנחם ניומה ואח'
*תשלום שכ"ד לאחר תום השכירות החוזית (הערעור נדחה).
המשיבים שכרו בית עסק מאת המערער. הם שילמו 28 אלף לירות דמי מפתח ונקבע שיהיו דיירים מוגנים. מלבד זאת התחייבו לבצע תיקונים ושיפוצים במושכר בסכום של 40,000 ל"י. בחוזה נאמר כי "בתום תקופת השכירות אם השוכרים ימשיכו להחזיק במושכר, הרי ישלמו דמי שכירות בהתאם לחוק". בינתיים נקבעו דמי השכירות בסך 300 ל"י לחודש ונאמר בהסכם כי "דמי השכירות הנ"ל הינם מינימליים בהתחשב עם התיקונים שהשוכרים התחייבו לבצע במושכר". כאשר נגמרה שנת השכירות החוזית תבע המשכיר להגדיל את דמי השכירות פי כמה ונימוקו כי הסכום של 300 ל"י נקבע רק לשנה הראשונה כהפחתה תמורת התיקונים שהשוכרים השקיעו. הוא הסתמך על הסעיף האומר כי בתום תקופת השכירות ישולמו דמי השכירות בהתאם לחוק. בתי המשפט דלמטה לא קיבלו תביעת המערער וקבעו כי דמי השכירות המופחתים ימשיכו עד לשינוי בשיעורי דמי השכירות ע"י המחוקק והערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 19 לחוק הגנת הדייר יחולו תנאי השכירות על המושכר כפי שהותנו בחוזה לאחר שתמה תקופת השכירות אלא אם תנאי השכירות שונו עפ"י הסכם או עפ"י החוק. התנאים כוללים גם את דמי השכירות וכל עוד לא תוקנו ולא שונו עפ"י הסכם או עפ"י החוק אין לשנותם. הכוונה במלים "ישולמו דמי שכירות בהתאם לחוק" היתה בהתאם לחוק כפי שייקבע מפעם לאחר תקופת השכירות החוזית.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, בייסקי. עו"ד י. א. ליבר למערער, עו"ד א. גזית למשיבים. 26.4.76) .
ע.א. 558/75 - שוחט שלום נגד פקיד שומה ת"א
*שומת מס על בסיס גידול הון (הערעור נדחה).
בשומה נשוא ערעור זה העלה פקיד השומה את שומת המס של המערער למספר שנים על בסיס גידול ההון שבין שתי הצהרות הון. הביסוס לחשובו
של פקיד השומה היה בין היתר חישוב הוצאות המחיה של המערער באותן שנים, על בסיס ההוצאות הממוצעות של משפחה בגודל משפחתו של המערער. הערעור על כך נדחה. בהתחשב בהכנסותיו של המערער, באורח החיים שלו ובמעמדו, אין לאמר כי הוא חי בהוצאות פחות מהממוצע. כמו כן אין פגם בכך שביהמ"ש המחוזי לא נתן אימון בדברי המערער כי במשך תקופה ממושכת היו המערער ומשפחתו אצל החותנת והיא כלכלה אותם.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. צור למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 22.4.76).
ע.א. 32/76 - פלונית ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*היתר נישואין לנערה בהריון שהיא פחות מגיל 17 (הערעור נדחה).
המערערת החלה לצאת עם המערער בהיותה כבת 15 והמשיב קרוב לגיל 30 ונשוי לאשה בנישואין שניים. המערערת הרתה למערער וביקשה מביהמ"ש להתיר להנשא לו לאחר שהתגרש מאשתו השניה, כפי שהתגרש מאשתו הראשונה, כאשר שתי הנשים הקודמות היו גם הן צעירות וכל אחת מהן ילדה לו בת. הורי המערערת מתנגדים בכל תוקף לנישואין, המערערת איתנה בדעתה להנשא למערער, מאחר וקרובים ימיה ללדת. בפועל עזבה את בית הוריה והיא חיה עם המערער. ביהמ"ש המחוזי, לאחר ששקל את כל הנסיבות, היה בדעה כי טובת הנערה וטובת הילד שיוולד היא שלא ינתן היתר הנישואין המבוקש. הערעור על כך נדחה. אמנם נותרה תקופה קצרה יחסית עד שהמערערת לא תהא עוד זקוקה להסכמת ביהמ"ש ותוכל להחליט בעצמה אם לקיים את הנישואין ואם לאו, אך בכל זאת אין לדעת מה ילד יום ומה תהא דעתה בעוד כ-4 חדשים כאשר תצטרך להחליט. לכל הדעות נתון שיקול דעת לביהמ"ש בענין נישואי נערה שטרם מלאו לה 17 שנה, וצריכות להיות נסיבות ברורות וחד משמעיות לטובת התרת נישואין אלה לפני הזמן החוקי.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. גוטסמן למערערים, עו"ד מ. ד. גולדמן למשיבים. 13.4.76).
ע.א. 197/75 - רבקה ריבק נגד מיליו קורצברג ואח'
*שלילת זכות האלמנה למזונות מן העזבון (הערעור נדחה).
בערעור זה נתעוררה שאלה אם האלמנה זכאית למזונות מן עזבון או אינה זכאית למזונות באשר נשללה זכותה לקבל מזונות מבעלה בחייו עפ"י סעיף 57 (ב) לחוק הירושה. השופט ח. כהן ציין כי הוא מחזיק בדעתו שאין האשה מפסידה מזונותיה מן העזבון אלא אם נשללה הזכות לקבל מזונות בחיי הבעל לפי פס"ד של בימ"ש או בי"ד מוסמך, ולא כדעת הרוב בע.א. 134/70 כי האשה מאבדת זכותה למזונות מן העזבון אם קיימת עילה, כמו עילה להכרזת האשה כמורדת וכדומה, גם אם טרם נפסקה ע"י ביה"ד בחיי הבעל. ברם בעניננו, קבע השופט ח. כהן, כי למעשה נשללה ע"י ביה"ד הרבני הזכות למזונות של האשה בחיי הבעל אם כי הדבר לא נאמר מפורשות בהתדיינות בין הצדדים בחיי הבעל. העובדה שביה"ד לא פסק לאשה מזונות כדרישתה מהווה שלילת זכותה למזונות, אם כי הדברים לא נאמרו מפורשות. הרי הדברים קל וחומר, אם זכותה לחלקה בדירה שנרכשה בידיה בקנין גמור נשללה ממנה בחייו, זכותה לקבל מזונות לא כל שכן שהיא נשללה ממנה. השופט בייסקי העיר כי מכיון שכאן נשללו במפורש מזונות האשה בחיי הבעל, איננו רואה צורך לפסוק בשאלה מה הדין כאשר המזונות לא נשללו ע"י ביה"ד לפני פטירת הבעל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי, החלטה - השופט ח, כהן. עו"ד ש. נבוני למערערת, עו"ד ר. אינגר למשיבים. 12.4.76).
ע.א. 124/73 - אברהם חצרוני נגד פקיד שומה ת"א
*שומת אדם למס הכנסה כ"סוחר" (הערעור נדחה).
המערער נישום למס הכנסה בגין עיסקות במקרקעין שביצע באשר פקיד שומה ראה אותו כסוחר בנכסי דלא ניידי. ביהמ"ש המחוזי אישר את מסקנות פקיד השומה והערעור על כך נדחה. המערער טען כי כל העיסקאות שעל פיהן ראו אותו כעוסק בנכסי דלא ניידי לא הוא ביצע אותן אלא חברה פרטית הנתונה לשליטתו. אמנם אין איש חולק על זכותו של אדם לנהל את עסקיו בדרך חברה שהיא גוף משפטי נפרד ואין פקיד שומה רשאי להתעלם מכך. אולם במקרה דנא נמצא כעובדה שהחברה שאליה ייחס המערער את כל העיסקות לא היתה חברה "רצינית". לא נוהלו ספרים כדבעי, לא על שם החברה נרשמו הנכסים וברוב המקרים אף לא בוצעו העיסקאות בשמה. העובדה שהחברה הגישה דו"ח על הכנסותיה ורשמה את העיסקאות והוצאו שומות ושולם מס, אין בה כדי ליצור השתק ומה גם שאותן שומות עדיין שנויות במחלוקת. הקביעה שהמערער הוא שביצע את העיסקות ולא החברה היתה קביעה שבעובדה ובענין זה אין להתערב.
(בפני השופטים: ויתקון, ה. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 3.5.76).
ע.א. 471/75 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
במאי 1975 ניתן פס"ד שלפיו חוייב המערער לשלם למזונות אשתו וחמשת ילדיו סכום של 1500 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. ערעורו נדחה. מאז מתן פסה"ד קרו מספר דברים : בני הזוג נתגרשו, קיצבת שני הילדים הראשונים משולמים לאשה ולא לבעל, המערער טוען כי נפגע פעמיים בתאונת עבודה ומאידך האשה טוענת כי לאחר הגירושין עברה לגור במקום אחר והדירה נשארה לבעל. כל אלה יכולים לשמש עילה לדיון מחדש בביהמ"ש המחוזי, אבל לא בערעור הנסב על פסה"ד שניתן על סמך הנסיבות ששררו בשעת נתינתו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. המערער לעצמו, עו"ד נ. רז למשיבים. 26.4.76).
ע.א. 476/75 - פלונית נגד פלוני
*מזונות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי פסק סכום של 700 ל"י מזונות שישלם המשיב למערערת ולא הצמיד אותו למדד יוקר המחיה. הערעור מכוון לכך שסכום המזונות יוצמד למדד יוקר המחיה. הערעור נדחה. אמנם בתקופה האחרונה המדיניות של ביהמ"ש היא להצמיד את סכום המזונות הנפסקים למדד יוקר המחיה כדי למנוע צורך בהתדיינויות נוספות. אולם בעניננו נקבע סכום המזונות על חישוב ההכנסות שיש לכל אחד מבעלי הדין מנכסים שברשותם. במרכיבים אלה של החשבון יכולים לחול שינויים במשך הזמן שאינם קשורים דוקא בעליית מדד יוקר המחיה, ממילא יוכל כל אחד מבעלי הדין לפנות לביהמ"ש בכל זמן עם השתנות הנסיבות ולבקש שינוי דמי המזונות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח, כהן, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. אליגון למערערת, עו"ד א. גיפס למשיב. 28.4.76).
ע.א. 263/74 - רבקה גלבר נגד מרים ויזל
*טענה כי כספי מנוח שייכים ליורש פלוני שחשבון הבנק היה משותף אתו (הערעור נדחה).
המנוח יוסף גלבר הלך לעולמו בהיותו בן 99 והניח אחריו את שתי בנותיו המערערת והמשיבה, שני בנים וכן היתה לו בת בשם פלי גלבר שנפטרה אחרי מותו. המנוח השאיר חשבון בנק למטבע זר שהיה על שמו ו/או רבקה גלבר ו/או פלי גלבר. המנוח התגורר במשך שנים אצל בתו רבקה שדאגה למחסורו, והיתה סבורה כי עבור הטיפול תהיה לה זכות בלעדית בחשבון הבנק, וכך הבינה את כוונת המנוח ואת
משמעותו של החשבון המשותף. לאחר פטירת המנוח נודע למשיבה, שאף היא כבת 84, על החשבון המשותף, והגישה תביעת לביהמ"ש להצהיר כי הכסף שייך לכל היורשים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לה בציינו כי אין לראות את פתיחת החשבון וניהולו על שם האב ושתי בנותיו (להבדיל מחשבון כזה על שם איש ואשה) ראיה מספקת לכוונת האב לשתף את הבנות בבעלות על החשבון, כל שכן לעשות את הנשארת בחיים לבעלותו הבלעדית. הערעור על כך נדחה. החשבון נוצר ונזון מכספי המנוח בלבד, צוואה לא עשה ומתוך עדות בעלה של המשיבה, שהוא עו"ד, נראה כי כוונותיו של המערער להטיב עם המערערת כראוי לה מעולם לא בשלו ומעולם לא יצאו אל הפועל. על המערערת היה נטל הראיה שפתיחת החשבון, פירושה בנסיבות המקרה, שיתופה בבעלות עליו, והיא לא הרימה את הנטל הזה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שטרן למערערת, עוה"ד עציון וויזל למשיבה. 6.5.76).
ע.א. 545/75 - רוזה ששון נגד אליהו נשף ואח'
*תאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערערת שהיא כבת 80 ירדה מאוטובוס דרך הדלת האחורית בשכונת מחנה יהודה בירושלים, נפלה ונגרמו לה נזקים שונים. היא טענה כי נפילתה נגרמה עקב כך שנהג האוטובוס סגר את הדלת לפני שהספיקה לרדת והיא נדחפה החוצה ואילו נהג האוטובוס העיד שכלל לא הרגיש בתאונה ואיש מבין הנוסעים לא הפנה תשומת לבו שאירעה תאונה כזו. מומחה תאונות ורופא העידו מטעם הנתבעים כי לפי נסיבות הענין לא אירעה התאונה בגין נעילת הדלתות אלא שהתובעת נפלה על המדרכה מסיבה כלשהי שאינה קשורה באוטובוס. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד עדויות ההגנה כי לא הוכח במידת ההוכחה הדרושה כי אכן התאונה נגרמה בעטיו של נהג האוטובוס והערעור על כך נדחה בהתחשב במימצאיו העובדתיים של ביהמ"ש. המערערת טענה כי המשיב הפר את החובות המוטלות עליו עפ"י פקודת התעבורה, וגם לכך ניתנה תשובה ע"י ביהמ"ש המחוזי. משלא ניתן לקבוע את הקשר הסיבתי בין היפר החובה שבחוק אם אכן היה כזה, לבין אירוע התאונה אין בהיפר החובה שבחוק כדי להושיע למערערת.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד ש. ז. פונדמינסקי למערערת, עו"ד א. ליכטמן למשיבים. 9.5.76).
ע.א. 48/76 - מרדכי בצלאל ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים
*מסירת החזקה בקרקע שהופקעה (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הורה למערערים למסור חזקה בחלקת קרקע מסוימת למשיבה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור). הערעור על כך נדחה. המערערים העלו שתי טענות נגד הדרישה למסירת החזקה. טענה אחת היתה כי המשיבה לא קיימה את הוראות סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, ומכל מקום מן ההודעה שפורסמה ע"י המשיבה לא עולה כי היא קיימה את הוראות סעיף 189. טענה זו אין לקבל. ההודעה פורסמה מטעם הועדה המקומית ברשומות תוך הסתמכות על סעיף 189 לחוק, והודעה מסוג זה המתפרסמת על ידי הרשות המוסמכת לכך יוצרת הנחה בדבר תקינות ההליכים, היינו כי הרשות הציבורית קיימה את ההליכים הטרומיים המתחייבים מהוראות החוק. המבקש לסתור הנחה כאמור עליו הראיה. הטענה השניה מתבססת על סעיף 7 לפקודה, שיש למסור הודעה שעל בעל הקרקע למסור את החזקה במקרקעין עם תום תקופה שלא תפחת מחודשיים ממועד פרסום ההודעה ברשומות. אולם, הודעה לפי סעיף 7 היתה כלולה בפרסום שהובא בילקוט הפרסומים ונאמר כל הועדה מורה שכל אדם המחזיק בקרקע ימסור מיד את החזקה בה. המועד של חודשיים הוא מיום פרסום ההודעה ברשומות
ולא מיום מסירת ההודעה לבעל הקרקע. על כן ע"י מתן ההודעה ברשומות יצאה המשיבה ידי חובתה לענין סעיף 8.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מצא למערערים, עו"ד פטל למשיבה. 3.5.76).
ע.א. 153/75 - לוי משה נגד צ'צ'קס עמי ואח'
*צו מניעה בגין מטרד מבית מלאכה שנפתח ללא רשיון (הערעור נתקבל).
המערער פתח בית מלאכה לתריסים במבנה הנמצא בשכנות קרובה לבית שבו נמצאים דירות המשיבים. אלה ביקשו מבימ"ש השלום צו מניעה נגד המערער באשר לטענתם הוא גורם בבית מלאכתו רעש המפריע את מנוחת השכנים ומונע מהם שימוש סביר בדירותיהם. לטענתם השכונה היא איזור מגורים בלבד והמערער לא קיבל רשיון לפתיחת בית המלאכה. בימ"ש השלום ראה את התביעה כמושתתת על עילת מטרד היחיד ומשהתברר לו שהאיזור אינו איזור מגורים בלבד אלא איזור מעורב של מגורים ומלאכה, ושהרעש איננו בלתי סביר, נתן צו מניעה רק לגבי שעות הערב והלילה. בימ"ש השלום לא דן בשאלה אם העדר הרשיון מטעם העיריה מהווה עילת תביעה בנזיקין בידי המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים כי בניהול בית המלאכה ללא רשיון יש משום הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין ומכיון שהרעש גורם סבל הרי שיש לתת את צו המניעה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון העיר כי סעיף 63 פותח פתח לרווחה לרשות השיפוטית ומאפשר מתן סעדים מרובים בגין הפרות חובות חקוקות. אולם בערעור דנא לא נתבררה השאלה אם ההפרה הנובעת מהעדר רשיון היא הגורמת למשיבים נזק מן הסוג שאליו מתכוון חוק רישוי עסקים, אם העובדה שלא נתנו למערער את הרשיון נובעת מכך שהמפעל גורם למטרד או מפני שהמבנה נבנה ללא רשיון כטענת המערער, ואם נגרמת למשיבים אי נוחות המצדיקה מתן צו מניעה לפי סעיף 14 לחוק המקרקעין וכדומה. על כן הוחזר הענין לבית משפט השלום שישמע ראיות חדשות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד צ. טמיר למערער, עו"ד י. דנאי למשיבים. 4.5.76).
ע.א. 415/75 ואח' - ציון שמיאן ואח' נגד מלכה זבולוני
*רשלנות בתאונת דרכים (שורה של ערעורים - ערעורם של המערערים נדחה והערעורים הנגדיים נתקבלו בחלקם בהסכמה).
ביום גשום נסעה משאית במורד הכביש מירושלים לת"א. ליד מוצא עקפה בצורה פרועה מספר מכוניות, עברה למסלול הנגדי ובנתיב השמאלי של המסלול הנגדי פגעה במונית וגרמה למותם של ארבעה אנשים. ביהמ"ש המחוזי הטיל את מלוא האחריות על המערער, נהג המשאית, וקבע סכומי פיצויים שונים. בביהמ"ש העליון התפשרו הצדדים על סכומי הפיצויים שהוגדלו בהסכמה, ואילו הערעור על הקביעה כי המערער הוא שהתרשל נדחה. עדי הראיה העידו כולם על נסיעה פרועה ומהירה של נהג המשאית. לנוכח עדויות חד משמעיות אלה אין ערך לעדויות מומחים שבהסתמכם על התמונות שצולמו במקום התאונה, העלו תזה שלפיה המונית היא שעברה למסלול נסיעתו של המערער. טענה אחרת היתה בפי המערער כי נהג המונית התרשל בכך שנסע במסלול נסיעתו בנתיב השמאלי במקום הנתיב הימני. התשובה לכך היא, ראשית, כי נהג המונית היה צריך לסטות לנתיב השמאלי באשר בנתיב הימני עמד רכב חונה וצריך היה לעקוף אותו. תשובה שניה לכך היא, כי הוראת תקנות התעבורה שנוהג רכב צריך להשתמש ככל האפשר בנתיב הימני הקיצוני בכביש דו מסלולי באה כדי להסדיר את התנועה באותו מסלול, שדינו כדין כביש חד סטרי, על מנת להקל על הנוסעים באותו מסלול. אך
אי הקפדה על הוראה זו אין לה השפעה על הבאים ממול במסלול הנפרד, שדינו כדין כביש חד סטרי נפרד.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א. שלוש וש. ילינק למערערים, עוה"ד ז. וייל ונ. וייל למשיבה. 17.5.76).
ע.א. 864/75 - האשם פאוזי יאסין ואח' נגד דרויש עבדול מטר ואח'
*רשות לערעור על החלטה שלא לבטל פס"ד שניתן במעמד צד אחד (הערעור נדחה כאשר הוגש ללא קבלת רשות).
בישיבת ביהמ"ש המחוזי בחיפה עמדה לבירור תביעת שני המערערים נגד המשיבים ותביעת המשיבים נגד המערערים. המערערים לא התייצבו לישיבה שנקבעה לבירור התביעה וביהמ"ש דחה את תביעת המערערים, ולאחר ששמע ראיות נתן פס"ד בתביעת המשיבים לטובת המשיבים. המערערים הגישו בקשה לביטול שני פסקי הדין בנימוק שלא הוזמנו כדין לישיבת ביהמ"ש ובקשת המערערים נדחתה. המערערים לא ביקשו רשות ערעור על החלטה זו והגישו ערעור לביהמ"ש העליון כאילו מדובר בפס"ד ולא בהחלטה אחרת הטעונה רשות ערעור. לפיכך נדחה הערעור. ביהמ"ש העליון ציין כי החלטת בימ"ש המבטלת פס"ד שניתן במעמד צד אחד כמוהו כהחלטת בימ"ש הדוחה בקשה לבטל פס"ד, מהוים החלטה אחרת שאין מערערים עליה אלא ברשות בלבד.
(בפני השופטים: מני, י. כהן, שמגר, החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. יעקבי למערערים, עו"ד ר. פרי למשיבים. 17.5.76).
ע.א. 481/75 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם מזונות לילדו בן ה-15 בסכום של 350 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה כשהבסיס הוא המדד ביום מתן פסה"ד. הערעור על כך נדחה. המערער טוען כי הוא מרויח כ-1300 ל"י לחודש והוא חייב לפרנס מסכום זה גם את אשתו הנוכחית ושני הילדים שילדה לו. אולם הסכום של 350 ל"י לא רק שאיננו מוגזם אלא אין בו כדי לספק צרכי ילד בגיל זה אפילו ברמה צנועה למדי. המערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד בביהמ"ש המחוזי ולא הגיש כל תצהיר שיסתור את טענות המשיבה בתצהירה ולא הביא ראיות כלשהן שאיננו יכול לזון את בנו. משלא הביא כל ראיה שאין ביכלתו לקיים את החובה המוטלת עליו לזון את בנו רשאי היה ביהמ"ש לצאת מתוך הנחה שהוא יכול לפרנס את בנו. ביהמ"ש העליון תיקן את פסה"ד בהסכמת הצדדים באופן שחישוב ההצמדה יערך פעם בששה חודשים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד בר-חיים למערער, עו"ד ויסקין למשיבה. 13.5.76 ) .
ע.א. 658/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
המשיב ואמם של המערערים התגרשו ולאחר הגירושין ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד, בהתאם להסכם שביניהם, למזונות בסכום של 525 ל"י לחודש למערערים והוסכם כי סכום המזונות ישתנה בהתאם לשינויים במשכורתם של חברי דן וביחס שהיא תשתנה. פס"ד זה ניתן ב-1972 וביוני 1975 פנה המשיב לביהמ"ש וביקש להקטין את סכום המזונות ולהעמידו על סך 500 ל"י לחודש בטענה כי לאחר שנעשה ההסכם חל שינוי יסודי במצבו האישי. המערערים מצידם ביקשו להעלות את סכום המזונות באשר בעקבות השינויים בשכרו של המשיב צריך הוא לשלם להם לפי ההסכם 990 ל"י לחודש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סכום המזונות יהיה 900 ל"י לחודש כשסכום זה צמוד לתוספת יוקר המשתלמת לעובדים שכירים במדינה. הערעור על כך נתקבל. בדרך כלל אין סיבה לזלזל בהסכמים שנעשו בין האב והאם, ויש לכבדם במיוחד כשנעשו
לאחר הגירושין כאשר סכום המזונות שהוסכם עליו לא היה מושפע מהאינטרסים המנוגדים של ההורים בקשר עם ענין הגירושין. בנסיבות אלה היה על המשיב להביא ראיות משכנעות ממשיות שאין ביכולתו לשלם את סכום המזונות. בנסיבות אלה לא היתה סיבה מספיקה לשינוי ההסכם שנעשה בזמנו ביחס למזונות הילדים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד מ. הוכמן למערערים, עו"ד באיער למשיב. 13.5.76 ) .
ע.א. 802/75 - שלום נגר ואח' נגד מרקוב יעקב
*הרשאת מגורים לילדים נשואים כעילה לפינוי (הערעור נתקבל).
המשיב השכיר לשני המערערים דירה, החוזה שביניהם היה סטנדרטי ובכתב יד הוסיפו למטרת השכירות "מגורים". בסעיף 5 של החוזה התחייב השוכר שלא למסור או להעביר את השכירות לאחר וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש במושכר או בחלק ממנו ולא לשתף מישהו אחר בשימוש במושכר ובכל הנאה ממנו. ביום 22.4.73 הגיש המשיב תביעת פינוי נגד המערערים בטענה שהפרו את התחייבותם לפי סעיף 5 של החוזה הואיל ובחודש מרץ 1973 הרשו לילדיהם הנשואים לגור עמם. בימ"ש השלום דחה את התביעה באשר האמין לעדי ההגנה, ילדי המערערים, שאף פעם לא גרו לא בקביעות ולא באופן זמני אצל ההורים, אלא לכל היותר התארחו אצלם מפעם לפעם, ובפרט בעיתות מלחמה, ולעתים כשבעליהן נקראו למילואים. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, קיבל את ערעורו של המשיב ונתן למערערים סעד מן הצדק וחייבם בתשלום 800 ל"י למשיב. הערעור על כך נתקבל. על אף הנוסח הגורף של סעיף 5 מותר היה למערערים לארח בדירתם למשך תקופות מסוימות את ילדיהם ובני המשפחה שלהם. בחוזה השכירות נכתב בכתב יד כי מטרת השכירות היא "מגורים" וכידוע במקרה של סתירה בין חלק מודפס של חוזה ובין חלק הכתוב בכתב יד יש להעדיף את החלק הכתוב בכתב יד. על כן, משהושכרה הדירה למגורים הרי הכוונה לכל מה שנכלל באופן הוגן במושג מגורים על פי מנהגי זמננו ומקומנו. השאלה היא על כן האם לפי העובדות שהוכחו חרגה שהותם של ילדי המערערים בדירה מאירוח רגיל ומקובל ביחסים בין הורים וילדיהם באופן שהיה בו משום הפרת סעיף 5 של החוזה. התשובה לכך היא שלילית. מדברי המערער ועדיו ברור שהתקופה הממושכת היחידה שבה שהו שתי הבנות וילדיהן בדירה היתה תקופת מלחמת יום הכיפורים, אך אירוע זה היה לאחר הגשת התביעה ואיננו יכול לשמש בכלל עילה בתביעה זו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. כסיף למערערים, עו"ד מ. שטרית למשיב. 10.5.76).
ע.א. 735/74 - בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נגד בנק א"י בריטניה בע"מ ואח'
*זקיפת תשלומי החייב לחשבון מסויים לפי בחירת הנושה
(הערעור נדחה).
לטובת המערערים היתה רשומה משכנתא על מקרקעין של חברה מסוימת (להלן "החייב") וביהמ"ש העליון פסק בערעור קודם, כי אותה משכנתא תקפה לעומת השעבוד הרובץ על נכסי החייב לטובת המשיב, רק במידה שהיא באה להבטיח חוב של כספים שהושקעו באותם מקרקעין, ורק במידה שחוב כזה טרם נפרע, והדיון הוחזר לביהמ"ש המחוזי לברר עובדות אלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוב שנוצר בשל תשלומים בקשר למקרקעין האמורים נפרע כולו והוא לא קיים עוד והערעור על כך נדחה. כמסתבר החשבון הדביטורי של החייב בבנק המערער, אשר עליו נמשכו השיקים לרכישת המקרקעין הנדונים, הגיע בתאריך פלוני שבשנת 1966 לאיזון, ע"י שהחייב שילם לאותו חשבון תשלומים כדי לכסות כל אותן משיכות. אולם, טענת המערערים הינה כי היתה זכות בידם לזקוף את התשלומים שעשה החייב לחשבונות אחרים וזכות זקיפה זו הינה בכל עת ואפילו למפרע ועתה, ב-1973 העבירו תשלומים אלה לכיסוי חובות אחרים. טענה זו אין לקבל. חייב המשלם כספים לחשבון דביטורי פלוני, מגלה בכך דעתו שהוא עושה את התשלומים לסילוק חובותיו באותו חשבון עצמו ואם רוצה הבנק להשתמש בזכותו לייחס תשלומים אלה לחובות אחרים עליו לעשות זאת מיד ולהעמיד את החייב על כך שהתשלומים יועדו לחשבון ולחוב אחר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד לוינבוק ואופנהיימר למערערים, עו"ד פריבס למשיבים. 10.5.76).