ב.ר.ע. 22/76 - דורדתי שלמה נגד חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ ואח'
*ביצוע בעין של הסכם.(בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ולך) בתיק המ' 11534/75 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיבה התחייבה להעביר למערער שטח של 2000 מ"ר מתוך חלקה שגודלה 2800 מ"ר. לאחר מכן התחייבה המשיבה למכור יתרת החלקה לרוכש אחר וביצוע התחייבותה נתקל בקשיים משום שועדת בנין ערים סירבה לאשר פיצול החלקה באופן שגודל מגרש אחד יקטן מ- 1000 מ"ר ליחידה. המשיבה פנתה למערער ודרשה ממנו כי יוותר על חלק מהשטח כדי שלרוכש האחר תשאר חלקה בגודל של דונם. המערער הגיש תביעה לצו מניעה נגד המשיבה ונגד רשם המקרקעין שהחלקה לא תפוצל באופן שישאר לו פחות משני דונם. תחילה נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני אך אח"כ ביטל אותו ועל כך הערעור.
החלטה - השופט בייסקי:
א. אין לקבל את המסקנה כי מאזן הנוחיות הוא לטובת המשיבה באשר מדובר ברפרצלציה בשטח הכולל מאות דונמים. ניתן להשאיר את צו המניעה הזמני על החלקה נשוא הדיון בלבד. כך שמאזן הנוחיות הוא לטובת המערער, שכן במידה ויבוטל צו המניעה, המשיבה תממש את רצונה ותערוך רפרצלציה כפי שהיא מבקשת לעשות. אין כל טעם להביא לידי מצב כזה שידרוש אח"כ שינוי רישום. צו מניעה זמני הוא הסעד המתאים כדי לשמור על מצב קיים בעת סכסוך, שיאפשר לבעל זכות לממשה כאשר יזכה בתביעתו.
ב. אשר לטענת חוסר נקיון כפיים בשל אי גילוי כל תנאי החוזה במלואם - המערער צירף את החוזה לכתב תביעתו ובכך גילה את כל תנאי ההתקשרות בלי שהעלים דבר. גם אם לא צירף את המפה או התרשים לחוזה הרי הדבר הזה איננו משנה לגופו של ענין.
ג. לטענה של שיהוי - ראשית, בתקופת השיהוי שנמשכה כשנה ניסו הן המערער והן המשיבה להשיג הסכמת ועדת בנין ערים לרשום יחידה שגודלה יהיה קטן מ- 1000 מ"ר, שנית, מיד עם חתימת ההסכם קיבל המערער חזקה בפועל על השטח של 2000 מ"ר וגידר אותו וכאשר הרוכש מחזיק בקרקע בפועל אין שיהוי של תקופה כזו בפניה לביהמ"ש גורלי.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, בייסקי עו"ד לואי למערער, עו"ד י. מנר למשיבה. 3.5.76).
בג"צ 7/76 - אברהם שוורצאפל נגד הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*קביעה חדשה של דרגת נכות לאחר הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות הנשיא אגרנט והשופט עציוני נגד דעתו החולקת של השופט לנדוי)
העובדות:
העותר, שהוא היום למעלה מבן 85 שנה, הגיש בקשה לתגמולים כנכה רדיפות הנאצים לפי החוק המתקן משנת 1969. הועדה הרפואית לא קבעה לו אחוזי נכות, אך הועדה הרפואית לערעוריםקבעה לו תחילה 20 אחוז נכות ולאחר מכן העלתה את הדרגה, כנראה מפאת גילו של העותר, ל- 25 אחוז, שהיא הדרגה המינימלית המזכה בתשלום תגמולים. עפ"י החוק המתקן שעל יסודו הוגשה התביעה, מקבל הנכה תגמולים מיום הגשת התביעה, ואולם לפי אותו חוק רשאי הנכה לבקש הארכת מועד והוא יכול לקבל תגמולים למפרע מיום 1.4.54. אכן, לאחר שנקבע לו אחוז הנכות
ביקש העותר הארכת מועד וענינו הגיע לביהמ"ש העליון שהחליט כי יש להאריך את המועד. עתה ביקשה הרשות המוסמכת כי הועדה הרפואית תקבע לעותר את דרגת נכותו לתקופה שבין 1.4.54 לבין יום הגשת התביעה. העותר טען כי משנקבע לו אחוז נכות לצורך תביעתו לפי החוק המתקן משנת 1969, הרי אותו אחוז נכות חל גם לתקופה למפרע משנת 1954. עפ"י התקנות הועדה הרפואית רשאית לקבוע דרגות נכות שונות לגבי התקופה שבין 1.4.54 ליום שבו נקבעת דרגת הנכות. כאמור קבעה הועדה הרפואית את דרגת הנכות כאשר התביעה היתה לפיצויים משנת 1969 וכאן שנויה המחלוקת בין הצדדים. העותר טוען כי מכיון שהועדה לא קבעה הגבלה לגבי שנות הנכות ומכיון שהארכת המועד מעתיקה את זכאותו למפרע ליום 1.4.54 הרי גם אחוז הנכות מועתק למפרע, ואילו המשיבים טענו כי הועדה הרפואית לא קבעה דרגות שונות של נכות באשר התביעה היתה רק לשנת 1969, וכאשר מאריכים את התקופה של הזכאות לפיצויים למפרע יש לקבוע מחדש את דרגת הנכות.
החלטה - הנשיא אגרנט (דעת הרוב):
כשם שנפסק כי כאשר המועד מוארך להגשת בקשה לגבי התקופה למפרע, חלה על התקופה למפרע קביעת הזכאות לתגמולים שנעשתה לגבי התקופה המאוחרת, כך גם דרגת הנכות כפי שקבעה הודעה הרפואית מועתקת לתקופה למפרע. כל מה שהוחלט בתביעה לפי החוק משנת 1969 הינו כדין קביעה לפי החוק העיקרי.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
כאשר הועדה הרפואית דנה בתביעה עפ"י החוק המתקן לגבי התקופה משנת 1969 לא היה לנגד עיניה ענין מצבו הרפואי של המבקש בתקופה שבין 1954 ו- 1969. הועדה הרפואית הוסיפה לעותר 5 אחוז נכות מפאת גילו הגבוה וכמובן שגילו לא החל בשנת 1954 כאשר העותר טרם הגיע לגיל זה. על כן במקרה כזה אין לאמר שקביעת הנכות היא מיום 1.4.54 בהעדר קביעה אחרת ע"י הועדה. אין ללמוד בעניננו מההלכה כי זכותו של הנכה לתגמולים שנקבעה לצורך תביעתו משנת 1969 מתגבשת גם למפרע משנת 1954 כאשר מאריכים לו את המועד. קביעת הזכאות היא תוצאה מהארכת המועד, אולם קביעת הנכות לתקופה הקודמת אינה ענין שגרתי וניתן לקבוע אותה למפרע לתקופות השונות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני עו"ד א. זיינפלד לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 13.5.76).
ע.א. 108/76 - סלון מרום... בע"מ ואח' נגד דוד רוזלי ואח'
*ביצוע בעין של הסכם כשמתעוררת שאלה אם חתימת החותמים מחייבת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, דבורין וגלעדי) בע.א. 298/74 -הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת הראשונה הינה חברה בע"מ ששמה "סלון מרום מרכז מכונות כביסה, טלויזיה, מקררים ותנורי אפיה בע"מ". המערערים 5 - 2 הם מנהלי החברה ובעליה. המערער מס' 2 הוא אביהם של שלושת המערערים האחרים. ארבעת המערערים הם דיירים מוגנים של מבנה בלוד המשמש כחנות ואילו המחזיקה הממשית של החנות היא החברה המערערת. המשיבים עשו הסכם שלטענתם מחייב את כל המערערים להעביר להם את החנות על ציודה ותכולתה. ההסכם הינו "בין - מרום בע"מ, לוד, חנות בלוד ברחוב הרצל" והקונים ששמותיהם באים לאחר מכן. על ההסכם הנ"ל חתומים שלושת הבנים. בחתימות אין זכר לחברה ואין טיעון שהחותמים התיימרו לחתום בשם החברה, אם כי אין חולק שכל שניים מארבעת המערערים רשאים לחתום בשם החברה. בימ"ש השלום קבע שעל המערערים לקיים את ההסכם ולהעביר את המושכר למשיבים, ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות, אישר את פסה"ד של בימ"ש השלום ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. אין נפקא מינה ששם החברה כפי שהוא מופיע בהסכם אינו שמה הנכון של החברה בעלת העסק המנוהל בתוך החנות. טעות כזאת בציון שמו של צד לחוזה או של צד למשפט לעולם לא תגרום להכשלת החוזה או להליך המשפטי, מה גם שבמקרה דנן מנהלי החברה עצמם חתמו על המסמך שבו ניתן שם החברה בגירסה מקוצרת.
ב. לטענה שאין לחייב את החברה מכיון שההסכם לא נחתם בשמה ולא היא ששכרה את החנות ומאידך אין לחייב את המערערים האחרים באשר הם לא התחייבו בשם עצמם להעביר את החנות - בימ"ש שדן בטיעון שתוצאתו ומטרתו ביטול הסכם, ידריכו אותו שני כללים: הכלל האחד שאדם חייב לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב הן במו"מ הקודם לכריתת החוזה והן בשעת קיומו, והכלל השני שיש לראות את מעשי הצדדים בצורה הנותנת תוקף להסכם ולא בצורה המסכלת אותו. על כן צדק בימ"ש השלום בקבעו כי בהסכם התחייבו גם החברה וגם המערערים להעביר למשיבים את החנות ושעל כן חייבים כולם בקיומו.
ג. בחתימתם הסתמית של המערערים ניתן לראות חתימה המתכוונת לחייב גם את עצמם וגם את החברה. אילו היתה השכירות על שם החברה ניתן היה לראות את חתימת המנהלים כנתונה גם בשם החברה ששמה מופיע בראש המסמך, מכיון שהמערערים הם הרשומים כשוכרים מן המידה לראות אותם כבעלי דבר שהחיוב נוגע להם אישית.
ד. חתימת האב אינה מופיעה על ההסכם, אך היו ראיות מספיקות לביסוס המסקנה שהאב הסמיך את בניו לפעול גם בשמו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי עו"ד מ. רימל למערערים, עו"ד פ. פודרסקי למשיבים. 20.5.76).
ע.א. 735/75 - מרדכי רויטמן נגד עו"ד יצחק אדרת ואח'
*טענה של רשלנות עו"ד בניהול משפט פלילי.(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1545/74 - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיבים היו סניגוריו של המערער במשפט פלילי שהתנהל נגדו ושבו הורשע בדין. הוא הגיש נגדם תובענה לפיצויים בסך 250 אלף ל"י על הנזק שגרמו לו בהתרשלותם. לבקשת המשיבים החליט ביהמ"ש המחוזי "לסלק" את התובענה על הסף. מנימוקי השופט לא ברור אם "סילק" את התובענה מפאת טרדנותה כאמור בתקנה 105 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, או מחמת שאינה מגלה עילת תביעה כאמור בתקנה 105 (א) לתקנות, או משני הטעמים המצטברים יחדיו. המשיבים טענו בערעור כי אם נמחקה התביעה מן הטעם שמפני תקנת הציבור אין מתירים תביעה נגד עו"ד בשל האופן שבו ניהל משפט, כי אז המחיקה היא לפי תקנה 105 (ב), ואם התביעה נמחקה באשר אין היא מראה את האלמנטים הדרושים לענין עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, הריהמחיקה היא לפי תקנה 105 (א). המערער מצדו העלה טענה שהתביעה היא גם בעילה חוזית הנובעת מיפוי הכח שמסר לעוה"ד. כתב התביעה מבהיר כי פרטי הרשלנות של הנתבעים מסתכמים למעשה בשלושה אלה: שאלות שצריכות היו להשאל ע"י עוה"ד בחקירות העדים ולא נשאלו; טענות שהיו צריכות להטען ולא נטענו; טענות שלא היו צריכות להטען ונטענו. בין היתר טען המערער כי הוא הציג שורה של שאלות שעורכי הדין ישאלו ולא שאלו, וכן שורה של טענות שביקש שיטענו ולא נטענו. על החלטת ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין לקבל את העמדה שלפיה אין להגיש תביעת פיצויים נגד עו"ד כאשר המעשה המיוחס לו נעשה בתפקידו כעו"ד בתור פרקליט הטוען ומגן. סעיף 8 לפקודת הנזיקין קובע שלא תוגש תובענה על עוולה שנעשתה במילוי תפקיד שיפוטי נגד שופט ונגד
בורר וזו החסינות שהחוק מכיר לענין מה שנעשה בביהמ"ש ואינה כוללת חסינות של עו"ד, ועל כן אין להרחיב את טענות ההגנה מעבר לכך.
ב. עוולת הרשלנות שבסעיף 35 הנ"ל שלושה מרכיבים לה: התרשלות, החובה שלא לנהוג כפי שנהג, והנזק. חובת עו"ד כלפי לקוחו לנהוג באותה מיומנות ולהמנע מאותם מעשים ומחדלים כפי שעו"ד סביר ונבון היה עושה. אולם גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור אינן עולות אלא כדי חובת שיקול דעת במסגרת הנתונים המשפטיים המהותיים והדיוניים הקיימים. גם עו"ד סביר ונבון יכול ויטעה בשיקול דעתו והחובה המוטלת על סניגור אינה שלא לטעות בשיקול דעתו. אין שום חובה המוטלת על סניגור לטעון טענות או לשאול שאלות שלקוחו דורש מאיתו או מורה אותו לטעון ולשאול. נהפוך הוא החובה המוטלת על הסניגור היא לשקול דעתו שלו ואסור לו לדחות שיקול דעתו שלו מפני רצונו או הוראותיו של לקוחו. סניגור הנוהג בניגוד לדעתו השקולה ובהתאם לדרישת לקוחו מפר את חובתו כלפי לקוחו, אם כי לענין זה לא יוכל הלקוח לבוא בטענות כלפי עוה"ד אם נהג לפי הוראותיו.
ד. לענין המרכיב של הנזק - הנזק הנטען הוא בהרשעתו ובענישתו של המערער ובערעור הציג המערער כנזקו גם את שכה"ט ששילם למשיבים. בטעונו האחרון יש מעין הודאה מצד המערער שהנזק שסבל עקב הרשעתו וענישתו אינו בגדר הנזק האמור בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, ובאשר לשכר ששילם גם אם נזק הוא הרי הוא לא נובע מחמת התרשלותם של המשיבים אלא על אף התרשלותם.
ה. נוסף על כך, גם אם התרשלו המשיבים, הרי כלל גדול הוא כי פסק דינו של ביהמ"ש, כל עוד לא בוטל אינו מסוגל להזיק ונזקו איננו נזק כמשמעותו בפקודת הנזיקין. בפס"ד שיצא מתחת ידיהם של השופטים אחראים השופטים ואין שום אחריות מוטלת על שכם עוה"ד.
ו. אשר לטענה של הפרת חוזה - סתם חוזה שבין עו"ד לבין לקוחו אינו מטיל על עוה"ד המלמד סניגוריה, אלא את החבות לנהל את המשפט ולטעון את הטענות ולחקור את החקירות כמיטב שיקול דעתו במסגרת הנתונים, ואם טעה בשיקול דעתו לא הפר את חבותו החוזית. גם השכר המותנה בין עו"ד לבין לקוחו אינו תלוי ואסור שיהיה תלוי בהוצאות המשפט.
השופט י. כהן מסכים ומוסיף:
לענין השאלה אם פקודת הנזיקין סוגרת את רשימת ההגנות מפני תביעת נזיקין כמו רשימת העילות בנזיקין אין צורך להכריע בכך בענין זה. השאלה אם תקנת הציבור מהווה הגנה מפני תביעת נזיקין או לא אינה מתעוררת כאן באשר יש לדחות את התביעה לגופה. עם זאת לא נראה שתקנת הציבור דורשת להעניק חסינות לעו"ד. כמו כן הסתייג השופט י. כהן מקביעת עמדה בשאלה אם היו המשיבים אחראים בנזיקין אילו היתה מוכחת רשלנותם.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, י. כהן המערער לעצמו, עו"ד א. גולדנברג למשיבים).
ע.פ. 474/75 - יעקב סאלם נגד מדינת ישראל
*עדות שותף לדבר עבירה כשנעשתה אתו "עיסקת טיעון" ע"י התביעה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: אבנור, שטיינברג ודרור) בת.פ. 221/75 - הערעור נדחה)
באחד הלילות נרצח מאיר בן לולו בתוך מכונית שהיתה בנסיעה בפרדס כאשר המנוח נהג במכונית, לידו ישב עד התביעה מאיר אסור ומאחוריהם ישב אחד מאיר שרעבי. השניים לקחו עמם את בן לולו בתואנה שהם הולכים לבצע יחד פריצה, אך בדרך ירה בו שרעבי. המערער לא היה נוכח במקום בעת ביצוע הרצח אך לפי מימצאי ביהמ"ש המחוזי היה למערער, למאיר אסור ולמיכאל שרעבי מניע משותף לחיסולו של בן לולו והמערער סייע לביצוע הפשע ע"י שהשיג את המכונית, והורשע ברצח בתור עבריין עיקרי עפ"י סעיף 23 (1) (ב) לפח"פ וכן כמייעץ ומשדל לפי סעיף 23 (1) (ד). בדחותו את ערעורו של המערער ניתח השופט לנדוי בפס"ד מקיף את השאלות הנוגעות לעדותו של שותף במעשה עבירה שהפך לעד המדינה לקראת תום פרשת התביעה, וכאשר האישום נגד אותו עד שונה, "בעיסקת טיעון", במקרה הנדון מרצח להריגה ודינו נגזר. כן עמד על ראיות הסיוע הנדרשות ואשר הובאו לעדותו של השותף לדבר עבירה שהפך לעד מדינה, כן הועלו ענינים שונים הנוגעים לקריאתם מחדש של עדי התביעה להעיד ע"י ההגנה, ואימתי ניתן לקרוא אותם מחדש. שאלות שנפסלו ע"י ביהמ"ש אם בדין נפסלו ואם לאו והשאלה אם ניתן היה להעמיד את המערער לדין באשמת רצח בלי שהועמד לדין יחד עימו, מי שביצע את הרצח בפועל כעבריין עיקרי, ואם ישנה הדבר במקרה שבמשפטו של שרעבי לא יוכח כי שרעבי רצח את המנוח, וכן אם ניתן היה להרשיע את המערער ברצח כאשר באותה פרשה הורשע עד התביעה אסור בהריגה בלבד. ביהמ"ש דן גם בשאלה אם לפי חומר הראיות ניתן היה להרשיע את המערער בשידול וייעוץ בביצוע הרצח ובנדון זה זיכה את המערער. פסה"ד העיקרי ניתן מפי השופט לנדוי והוסיף עליו השופט ח. כהן.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני עוה"ד י. הייק, ש. בר-לב וזילברמן למערער, עו"ד גב' ע. ארבל למשיב. 13.5.76).
ע.א. 775/75 - מדינת ישראל ואח' נגד נזאם אלגבולסי ואח'
*סמכות שיפוט מקומית בהודעת צד ג' (הערעור נתקבל).
המשיב מספר 4 (להלן - התובע) נפגע בתאונה ע"י מכונית צבאית בשכם והגיש תביעה נגד המדינה בנצרת, שכן נגד המדינה ניתן להגיש משפט בכל בימ"ש שהוא. המדינה מצידה הגישה הודעת צד ג' נגד שלושת המשיבים, עירית שכם והאחראים על העבודה שאותה ביצע התובע בעת שנפגע. אין מחלוקת שלביהמ"ש המחוזי בנצרת סמכות בינלאומית כלפי המשיבים. אלא שב"כ המשיבים טען כי כדי שתהיה לבימ"ש בנצרת סמכות לדון בהודעת צד ג', צריך להתמלא גם תנאי של סמכות מקומית ומאחר שאף אחת מהחלופות של תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, לא התקיימה כלפי משיבים אלה שהם תושבי שכם, וגם נשוא ההתדיינות אירע בשכם, הרי שדין ההודעה נגדם להדחות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה, והערעור על כך נתקבל. אין מחלוקת, שאילו המשיבים היו נתבעים ע"י התובע יחד עם המערערים, היתה לביהמ"ש המחוזי בנצרת סמכות לדון גם בתביעה נגדם לפי תקנה 3 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. אך כאן המשיבים התווספו לתביעה בדרך של שליחת הודעת צד ג'. יש לקבל את טענת המדינה כי הסמכות המקומית של בימ"ש לגבי צד ג' נגזרת מסמכותו לגבי הנתבע השולח את הודעת צד ג'. ביהמ"ש העליון הבהיר כי השאלה שהתעוררה כאן טרם נדונה, אם כי
היא איננה מתייחסת רק לצד ג' הנמצא מחוץ לתחום השיפוט אלא זו שאלה כללית, החלה גם ביחסים בין נתבע לצד ג' המתגורר בארץ. השופט עציוני בפסק דינו מנתח את התקנות השונות הנוגעות למשלוח הודעת צד ג' והפסיקה בענינים השונים הנוגעים להודעת צד ג', ומגיע למסקנה כי אין לראות בהודעת צד ג' תהליך נפרד מהתביעה העיקרית, ואין לראותה כתובענה העומדת בפני עצמה. יש לראות את הודעת צד ג' ככרוכה בתביעה העיקרית וכנספחת לדיון בתביעה העיקרית, למסקנה זו ניתן להגיע גם עפ"י המטרות שלשמן קיים הליך צד ג' שנועדו לכבול את הצד השלישי להכרעה שתפול בין התובע והנתבע ולהביא לגמר הסכסוך שבין הנתבע והצד השלישי תוך כדי דיון בתביעה העיקרית ובסמוך לה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני, החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. ד. גולדמן למערערים, עו"ד כ. דאהר למשיבים. 13.5.76).
ע.א. 821/75 - לוטו איזק נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*טענת "הטעות הגרמנית" ואי ידיעת החוק כטעם מיוחד (הערעור נדחה ברוב דעות).
המערער הוכר ע"י המשיבה כנכה רדיפות הנאצים בגין מחלות מסוימות אך ביקש הארכת מועד על מנת שהפיצויים ישולמו לו למפרע. כנימוק להארכת המועד טען תחילה מצב בריאותי שלא איפשר לו להגיש את התביעה, ולאחר מכן הגיש תצהיר חדש שאפילו היה מצב בריאותו תקין, לא היה מגיש התביעה במועד מכיון שלא ידע על זכותו לבקש תגמול, ובפני ועדת העררים טען את טענת הטעות הגרמנית. המשיבה וכן ועדת העררים דחו את הבקשה להארכת המועד בסברם כי המשיב לא העלה בנימוקיו את טענת הטעות הגרמנית והערעור על כך נדחה בפסקי הדין של השופטים מני ועציוני נגד דעתו החולקת של השופט שרשבסקי. השופט מני ציין כי האיזכורים השונים בתצהירים אינם ניתנים להתפרש בשום פנים ואופן כהסתמכות על הטעות הגרמנית. טענת הטעות הגרמנית עומדת בסתירה להצהרת המערער כי בכלל לא ידע שהוא זכאי להגיש תביעה לתגמול עבור המחלות שנגרמו לו כתוצאה מרדיפות הנאצים. השופט עציוני בפס"ד נפרד קבע אף הוא כי המערער לא העלה את טענת הטעות הגרמנית באופן מפורש ומי שמבקש להסתמך על הטעם של הטעות הגרמנית עליו להעלותה במפורש. נוסף לכך הטענה כי כלל לא ידע שהוא זכאי להגיש תביעה עקב נכותו, סותרת את טענות הטעות הגרמנית שביסודה הידיעה של הנכה שקיימת זכות תביעה, אלא שסבר שעליו להשיג קודם לכן החלטה בגרמניה שהוא זכאי לפיצויים.
השופט שרשבסקי בדעת מיעוט סבר כי כשם שהטעות הגרמנית יש בה משום טעם מיוחד להארכת מועד, כך גם יש לראות טעם מיוחד באי ידיעת החוק. החוק איננו מגדיר מהו טעם מיוחד, אך ביהמ"ש הוא שפסק כי בניגוד לכלל המשפטי השולל נפקות משפטית מאי ידיעת החוק כעילה להענקת סעד משפטי, הרי לאור המטרה הסוציאלית של החוק יש לראות באי ידיעת החוק הנובע מהטעות הגרמנית טעם מיוחד. יש על כן להרחיב את הבסיס ולהחילו גם על אי ידיעת החוק הנוגע לאפשרות בכלל לקבל פיצויים.
(בפני השופטים: מני, עציוני, שרשבסקי. עו"ד י. בלום למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה).
ע.א. 710/75 - מנוע הנדסה כללית ותכנון בע"מ נגד קונפידנציה בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח (הערעור נדחה ברוב דעות).
המערערת עוסקת בתיקון מנועים ובשיפוצם. היא קיבלה לתיקון מנוע של ספינה ולאחר ביצוע העבודה הוחזר החלק המתוקן לבעלים (להלן - התובעים). לטענתם של אלה התיקון לא בוצע כראוי והם הגישו תביעה נגד המערערת לתשלום סכום של 150 אלף ל"י בגין טיפול רשלני שהצריך רכישת מנוע חדש
והתקנתו, אובדן הכנסה עקב השבתת הספינה וכדומה. המערערת התגוננה בפני התביעה וכן שלחה הודעת צד שלישי למשיבה שאצלה היתה מבוטחת לשיפוי על כל חיוב שתחוייב. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את הודעת צד שלישי והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים מני וי. כהן נגד החולקת של השופט ח. כהן. השופט י. כהן בדעת הרוב פירש את פוליסת הביטוח כך שאינה מכסה את הנזק שנגרם למערערת. הפוליסה מנוסחת בשפה האנגלית והיא באה לכסות נזק שייגרם בקשר לפגיעה תאונתית "אקסידנטל" והנזק לא נגרם כתוצאה מ"אקסידנט", היינו תאונה, אלא כתוצאה מתיקון שנעשה שלא כהלכה. השופט ח. כהן בדעת מיעוט סבר שיש לקבל את הערעור. סוכני המשיבה דיברו על לב המערערת שהיא זקוקה לביטוח מפני חבות צד שלישי, שמא יקרה מקרה במהלך עסקיה שהיא תחוייב לשלם פיצויים על נזק שתגרום. מנהליה השתכנעו ושילמו טבין ותקילין עבור הביטוח, וקיבלו פוליסה שהכילה חמישה עמודים של תנאים ותניות, מהם ארבעה עמודים בשפה זרה. מסתמה סמכו אנשי המערערת על המשיבה שיש בפוליסה כל אשר הובטח להם וכל אשר שילמו תמורתו. לכאורה נראה שאם רכשה המערערת את הפוליסה ע"י מצג שיש בו כדי לבטחה בגין כל חבות לצד שלישי תוך מהלך עסקיה, כי אז יתכן והמשיבה לא תוכל להשמע בטענה כי יש לפרש את הוראות הפוליסה בצורה אחרת. דברים אלה הם ענין לטענות ולהוכחות וניתן לבררן עפ"י הודעת צד ג' ועל כן אין למחוק את ההודעה על הסף.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד נ. הלר למערערת, עו"ד א. שטיין למשיבה. 17.5.76).
ע.א. 678/75 - בית הבראה יערות הכרמל בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים חיפה
*שומת מס רכוש (הערעור נדחה).
בית הבראה של המערערת נישום לצורך חוק מס רכוש לשנת 1972 בסך 7,2 מליון ל"י. ועדת הערר קיבלה את עררה של המערערת והעמידה את השומה על 4,6 מליון ל"י. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והעמיד את השומה על 6,9 מליון ל"י. הערעור על כך נדחה. סעיף 7 (ב) לחוק מס רכוש קובע כי שויו של הנכס יהיה סכום ההוצאות הדרושות לרכישת קרקע ולהקמת בנין כזה במועד הקובע. בעלי הדין הסכימו שיש לקבוע את שויו של בית ההבראה לפי סעיף 7 (ב) וכן הסכימו על השיטה שלפיה יש להעריך את ההוצאות. היינו, שווי העלות כפי שנרשם במאזן, בתוספת ההתייקרות שחלה מהבניה ועד למועד הקובע וניכוי הפחת. ועדת הערר ניכתה מן העלות פריטים שונים שביהמ"ש המחוזי חישב אותם במסגרת העלות, וטענת המערערת היא שביהמ"ש המחוזי לא צריך היה להתערב בממצאי ועדת הערר שכן אלה מימצאים עובדתיים. טענה זו נדחתה. המדובר איננו בשאלות עובדתיות אלא אם צדקה ועדת הערר כאשר ביטלה פריטים שונים וביהמ"ש פסק כי מבחינה משפטית לא צדקה הועדה. לדוגמא, ועדת הערר קבעה כי בנין לפי הגדרת החוק הוא כל חלק של הבנין "למעט מתקן שהוא ציוד" וכאן נעלם מעיני הועדה תיקון שחל בחוק ושבו נמחקה פיסקה זו. הוא הדין ביחס לפריטים האחרים כאשר בכולם מדובר על טעות משפטית ולא טעות עובדתית.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ר. אברהם למבקשת, עו"ד ה. ברנזון למשיב. 18.5.76).
ע.א. 804/75 - נחום אברהם נגד כשר יעקב
*טענת שכירות מוגנת (הערעור נדחה).
המערער (להלן - השוכר), שכר מאת המשיב (להלן - המשכיר), חנות. המשכיר רכש את החנות בשנת 1962 ולא ידע ידיעה אישית מתי הושלמה בנייתה ומתי הושכרה לראשונה. בחוזה השכירות צויין שחוק הגנת הדייר לא
יחול על המושכר שכן הוא נמצא בבנין שבנייתו הושלמה לאחר 1 באפריל 1954 והושכר לראשונה אחרי תחילתו של חוק הגנת הדייר תשט"ו, לאחר שלוש שנים שבהן הוארך החוזה טען השוכר שהוא דייר מוגן. בביהמ"ש השלום שבו ביקש המשכיר פינויו של השוכר, הוברר כי בניית החנות לא הושלמה אחרי 1 אפריל 1954 ולא הושכרה לראשונה אחרי תשט"ו. כמסתבר נבנה הבנין לאחר חוק תשי"ג והושכר לאחר אותו חוק. כך שהיו קיימים התנאים האמורים בחוק הגנת הדייר (בנינים חדשים תשי"ג) ואילו צויין שנבנה אחרי חוק תשי"ג - 1953 והושכר לראשונה אחרי תחילתו של החוק לא היה חל חוק הגנת הדייר. ברם, למרות שהוזכרו החוקים היותר מאוחרים, קבע בימ"ש השלום שאין לפנות את השוכר, ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורו של המשכיר. הערעור על כך נתקבל. יש לדקדק בדרישות החוק המשחרר מהגנת הדייר מחד גיסא, אך מאידך גיסא מטרת החוק היא להעמיד את השוכר על העובדה שאיננו מוגן ודבר זה נעשה כאן. אמנם כאשר נוסח החוזה נתנו הצדדים את דעתם על חוק תשט"ו אך בלא משים כללו בכך גם את חוק תשי"ג. מי שמצהיר על מאורע שאירע לאחר מועד פלוני ממילא הוא מצהיר שהמאורע אירע לאחר מועד אלמוני אשר קדם למועד פלוני.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט שמגר, עו"ד פ. קלינר למערער, עו"ד י. אנושי למשיב. 18.5.76).
מ.ח. 4/76 - מטי ברו נגד מדינת ישראל
*טענת עדות חדשה לצורך משפט חוזר(הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשעתו בהחזקת סם מסוכן שנמצא במכוניתו כאשר נערך בה חיפוש. ערעור בביהמ"ש העליון על הרשעתו ועל גזירת עונשו נדחה ובקשתו למשפט חוזר נדחתה. את בקשתו נימק המבקש כי בחודש דצמבר האחרון הודה בפניו אסיר אחר שהוא שהטמין את כמות הסם הנ"ל במכוניתו והאסיר חתם בפני עו"ד על תצהיר שבו אימת את העובדה האמורה. ברם אותו עו"ד הודיע כי האיש שהצהיר כאמור חזר בו וטען כי המבקש הוליך אותו שולל, מכאן, שהעדים שעליהם הסתמך המבקש אינם מוכנים לאמת היום את גירסתו שאדם אחר ביצע את העבירה ומכאן שאין לו סיכוי להצליח במשפט חוזר.
(בפני: הנשיא אגרנט, 16.5.76).
ד"נ 12/76 - מפעלי א. חסם בע"מ ואח' נגד מפעלי א. שנפ ושות' בע"מ
*טענת מעשה בית- דין(הבקשה נדחתה).
בע.א. 266/73 פסק ביהמ"ש העליון, בערעור בקשר לשומת מחיר של מקרקעין לפי אופציה שמסרו המבקשים למשיבה, כי המחיר ייקבע לפי יום השומה שלאחר מתן פסה"ד. המבקשים לא קיימו את פסה"ד ולאחר כ-10 חודשים פנתה המשיבה שוב לביהמ"ש המחוזי וזה נתן ארכה להערכה מוסכמת ולבסוף קבע כי ההערכה תהיה לפי המחיר ביום השומה, וזאת על יסוד פסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון. המשיבה ערערה לביהמ"ש העליון שקבע בע"א 507/74 (תקציר י' 297) כי מכיון שהשהוי בביצוע פסה"ד הקודם היה באשמת המבקשים אין לקבוע את המחיר לפי יום השומה שהיה במרץ 1975, אלא לפי המחיר של שנה לפני כן, היינו תוך זמן סביר לאחר פסה"ד הקודם של ביהמ"ש העליון. הבקשה לדיון נוסף התבססה על כך כי פסה"ד הראשון הווה מעשה בי"ד וביהמ"ש העליון לא יכול היה לשנות את קביעתו הקודמת כי ההערכה תהיה לפי יום השומה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. אין לראות את פסה"ד הראשון כמעשה בית דין הסותר את ההוראות בפסה"ד השני. בפסה"ד הראשון התכוון ביהמ"ש העליון כי השומה תיעשה תוך זמן סביר ומשסוכלה כוונה זו ע"י המבקשים דרש הצדק לקבוע תאריך חדש כאילו הוגשמה כוונת ביהמ"ש העליון כפי שצריך היה להגשימו מלכתחילה.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד מ. קלוג למבקשים, עו"ד צ. טויסטר למשיבה. 9.5.76).
המ' 323/76 - פלונית נגד פלוני
*בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי החליט להעביר את תביעת המבקשת להחזקת קטין לבי"ד רבני והמערערים הגישו ערעור על פס"ד זה, עתה ביקשו עיכוב ביצוע עד גמר בירור הערעור. הבקשה נדחתה. לא יכול להגרם כל נזק שאינו ניתן לתיקון ע"י כך שביה"ד הרבני ימשיך בדיון בענין החזקת הילד. אם יתברר בסופו של דבר שלביה"ד הרבני לא היתה סמכות לדון בדבר, ממילא לא יהיה תוקף לפסה"ד שינתן על ידו. מאידך אם יעוכב ביצוע פסה"ד ובסופו של דבר הערעור יידחה, ייגרם למשיב נזק שיהיה קשה לפצותו עבורו, כי כתוצאה מעיכוב הביצוע יידחה בירור התביעה בענין החזקת הילד בביה"ד הרבני לזמן ניכר. ברור שהמערערים יכולים לקחת חלק בדיון בביה"ד הרבני תוך שמירה על כל טענותיהם שאין לאותו בי"ד סמכות לדון בענין.
(בפני: השופט י. כהן. 12.5.76).
המ' 84/76 - דוד בכר נגד מעוז חברה לבטוח בע"מ ואח'
*חיוב צד ג' (הערעור נדחה).
המבקש נתבע לתשלומים מסוימים והוא תבע באותה תביעה מצד ג', חברת הביטוח (להלן - המשיבה), לשפות אותו על הסכומים שהוא ישלם לתובעים בתוקף פסה"ד. ביהמ"ש קבע את החוב הפסוק שעל המבקש לשלם לתובעים בסכום של 5000 ל"י וחייב את חברת הביטוח לשלם סכום זה למבקש. התובעים ערערו לביהמ"ש המחוזי והוא העלה את הסכום שעל המבקש לשלם לתובעים, אך המבקש לא הגיש ערעור נגד חברת הביטוח ועל כן לא חייב ביהמ"ש המחוזי את חברת הביטוח לשפות את המבקש על ההפרש שפסק לטובת התובעים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. זוהי תוצאה מצערת שביהמ"ש המחוזי יכול היה למנוע אותה, אילו השתמש בסמכותו על פי תקנה 423, וצירף את חברת הביטוח לכתב הערעור של הנתבע כמצוות התקנה 381. אך ביהמ"ש המחוזי לא השתמש בסמכותו האמורה וזו החלטה בגדר שיקול דעתו שאין להתערב בה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד פלדמן למבקש, עו"ד פרץ למשיבה. 6ד.18.5).
ב"ש 102/76 - מרים אקטן נגד מדינת ישראל
*עיכוב יציאה לחו"ל (הערר נדחה).
נגד המבקשת מתנהלת חקירה מסועפת הנוגעת בסכומים גבוהים והמשטרה מתנגדת לצאתה לחו"ל. המבקשת מבקשת לנסוע לגרמניה כדי לדאוג לשלומו של בנה בן ה-13 הסובל ממחלת אסטמה, ואולם במשך כל החודשים הארוכים שהחקירה מתנהלת בארץ ובחו"ל לא דאגה לאיחוד המשפחה כדי שתוכל באופן אישי לטפל בבנה. היא נדרשה להמציא ערבות בנקאית על סכום של 250 אלף ל"י וסכום זה אינו מוגזם בהתחשב בסכומים שלגביהם מתנהלת החקירה, על כן נדחה הערר ואולם אם יהיה שיהוי נוסף בהגשת כתב האישום יהיה צידוק לעיין שנית בענין.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ל. אביגדורי לעוררת, עו"ד גב' גורני למשיבה. 18.5.76). ב"ש 48/76 - אריאל חיפה בע"מ נגד נחמן גולדשטיין
*שינוי הלכה" כטעם מיוחד להארכת מועד (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות לערער, והיא סומכת את טעמה המיוחד הנדרש להארכת המועד על שינוי הלכה בענין שבו נפסק פסה"ד, שעליו היא מבקשת לערער. הבקשה נדחתה. יש ושינוי הלכה יכול שישמש טעם מיוחד אך יש צורך בשני תנאים מצטברים. האחד - חייבת להיות סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער ובין ההלכה החדשה המשנה את המצב המשפטי, שכן לא יתכן שבטחונו המשפטי של בעל דין שזכה בדינו יתערער לאחר תקופה ארוכה והתנאי השני - סמיכות זמנים בין שינוי ההלכה לבין הגשת הבקשה להארכת המועד.
בעניננו נתקיים התנאי הראשון, אך לא נתקיים התנאי השני, שכן עברו כשנתיים מעת מתן פסקי הדין שלגביהם נטענת ההלכה החדשה ועד להגשת הבקשה. כמו כן, לגופו של ענין, אין בפסקי הדין המצוטטים משום הלכה חדשה בענין שנפסק בין הצדדים.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד מ. בצרי למבקשת, עו"ד ח. עמית למשיב. 28.4.76).
ב"ש 101/76 - מרדכי קרטוני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בשבע עבירות של גניבה ממעביד, קשירת קשר לבצע פשע, מעילה באימון וקבלת שוחד וכל אלה בשמשו בתפקיד אחראי במשרד הבטחון, סכומי עבירות הגניבה מסתכמים בסך כ-50 אלף ל"י וסכומי השוחד בסכום של כ-30 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המבקש עד לסיום ההליכים נגדו וזאת בהתחשב בחומרת העבירות. הערר על כך נדחה. אין ספק כי די היה בחומרתן היתירה של העבירות כדי להצדיק את מעצרו של המבקש, וזאת גם אם אין למערער הרשעות קודמות והוא כיום בגיל 62 שנה. בשלב מסויים היתה המשטרה מוכנה להסכים לשחרורו של המבקש בערובה, בעקבות מו"מ שהתנהל בינו לבין המשטרה ושצריך היה להוביל לחתימת הסכם שבו יודה המבקש באשמה ויצביע על אנשים אחרים הקשורים בפרשה. אך משסירב המבקש לחתום על ההסכם לא הסכימה המשטרה לשחרור בערובה. עלול להווצר הרושם כי ההתנגדות מצד המשטרה באה להפעיל עליו לחץ להודות באשמה, אולם מה שהיה קודם לא היה חייב להשפיע על החלטת ביהמ"ש המחוזי. לאחר שנסתיימה החקירה והפרקליטות הגישה כתב אישום, לאחר שמצאה שקיימות הוכחות מספיקות לכאורה, היא היתה רשאית לנקוט את העמדה כי חומרת העבירות מצדיקה את החזקתו במעצר של המבקש עד לסיום ההליכים.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. מרינסקי למבקש, עו"ד י. בן אור למשיבה. 11.5.76).
ב.ר.ע. 74/76 - נדיבה ציון נגד נאות הכרך בע"מ ואח'
*ביטול רישומה של הערת אזהרה (הבקשה נדחתה).
המשיבה בנתה בנין והתחייבה למכור למבקשת משרדים שבקומת היציע ועפ"י ההסכם נרשמה לטובת המבקשת הערה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין. משהושלם הבנין ביקשה המשיבה לרשום את הבית כבית משותף והמשיבה ביקשה כי ההערה לטובת המבקשת תירשם רק על המשרדים שבקומת הביניים. המבקשת ביקשה כי הערת האזהרה תירשם על כל יחידה מיחידות הבית. המפקח על רישום מקרקעין קיבל את טענת המבקשת וסבר כי רישום הערת האזהרה על המשרדים בלבד יש בה משום צמצום הערת האזהרה הרשומה על כל הנכס ואין זה מסמכותו לצמצם את ההערה, בינתיים ניתן צו הריסה ע"י העיריה על כל קומת הביניים ונרשמה הערה על צו ההריסה, ועל כן אין אפשרות לבצע את רישום היחידה שרכשה המבקשת. הממונה על המרשם כותב בהחלטתו כי במקרה ספציפי זה כאשר קומת הביניים כפופה לצו הריסה סביר הוא לרשום את ההערה על כל חלקת משנה של הבית המשותף, כדי לתת הגנה למבקשת, ולגרום לכך שלפחות על הרכוש המשותף תהיה הערת אזהרה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטות המפקח והממונה על המרשם וקבע כי חרגו מסמכותם והרחיבו את תכליתה ופעולתה של הערת האזהרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההערה באה להזהיר על כך שקיימת התחייבות מצד הבעלים למכור משרדים בקומת הביניים ותו לא. אין במכירת הדירות והחנויות האחרות ורישומן על שם רוכשיהן משום עיסקה הסותרת את תוכן ההערה כאמור בסעיף 126 לחוק המקרקעין, כל עוד אין מוכרים ורושמים משרדים שבקומת היציע. לענין טענת המבקשת כי צריך לרשום את ההערה כדי שתהא קיימת על הרכוש המשותף -הרכוש המשותף הולך אחר הזכות של היחידה בתוך הבנין ואם אין המשיבה יכולה
לקיים את התחייבותה לענין היחידה שרכשה המבקשת אינה יכולה לקיים גם התחייבותה לרשום חלק ברכוש המשותף על שם המבקשת.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. ציון למבקשת, עו"ד א. וידניק למשיבים. 23.5.76).
ב.ר.ע. 64/76 - שניידרמן ארקדי נגד נולה הוצאת עתונים בע"מ
*הענקת סעד שביושר כשיש במתן הסעד כדי לעשוק (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים היה סכסוך ביחס לשם עתון כאשר מלכתחילה זכה המבקש ברשיון להוצאת עתון עם השם המסויים, לאחר מכן הוציאה המשיבה את העתון הזה כשהמבקש עבד אצלה ולאחר מכן פרש המבקש וביקש צו מניעה נגד המשיבה. לנוכח התפתחויות שונות ביקש המבקש רשות ערעור על החלטה מסוימת לביטול צו מניעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה, באשר המבקש בא לביהמ"ש בידיים לא נקיות והעלים מביהמ"ש העליון שורה של עובדות. עצם העלמת עובדות אלה דיה כדי שביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו לדחות את הבקשה לרשות ערעור. אך גם לגופו של ענין אין הוא ראוי לבוא בערעור. לפי פקודת העתונות כאשר תמו שלושה חודשים מיום הנתן הרשיון והעתון לא הוצא לאור הרי בטל הרשיון ולאחר שנה רואים גם את שם העתון כהפקר וכל א48 הרוצה זוכה בו. זאת ועוד, בימ"ש לא יושיט סעד שביושר, כמו צו מניעה, כשיש במתן הסעד כדי לעשוק. עוד בתקופת עבודתו אצל המשיבה זמם המבקש לגנוב ממנה את שם עתונה, ועם השם יחד את המוניטין, ולשם כך הכין לעצמו רשיון כדי שבתורת בעל רשיון תהא ידו על העליונה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. פלדמן למבקש, עו"ד א. מינקוביץ למשיבה. 16.5.76).
ב.ר.ע. 51/76 - שפיר חברה לבנין בע"מ נגד דב ויקלר ואח'
*העברת תובענה מהמרצה לתובענה רגילה (הבקשה נדחתה).
המבקשת בנתה בנין על אדמת המשיבים, אלה התחייבו לרשום את האדמה על שם המבקשת ומבחינת המבקשת לא עמדו המשיבים בהתחייבותם. המבקשת הגישה נגדם תובענה בדרך של המרצת פתיחה, ביהמ"ש המחוזי ציוה כי התובענה תידון בדרך הרגילה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה כיצד תידון התובענה נתונה כולה לשיקול דעתו של השופט הדן בענין והעובדה שלא פירש בהחלטתו טעמיו אין בה לפסול את החלטתו. אין לחשוש שהשיקולים היו עומס העבודה המוטלת על ביהמ"ש וכדומה, שהם שיקולים פסולים, ויש להעמיד את ביהמ"ש בחזקתו כי שיקוליו היו לענין אף כי לא פירשם בהחלטתו.
(בפני: השופט ח. כהן. 6.4.76).
ב.ר.ע. 53/76 - קונפידנציה בע"מ נגד נתן עזרא ואח'
*בקשת רשות לשלוח הודעה לצד ג' (הבקשה נדחתה).
המבקשת עוסקת בעסקי ביטוח והיא אחד הנתבעים בתובענה שהגיש המשיב מספר 1 (להלן - המשיב) על פיצויים שסבל בתאונת עבודה. הנתבעים עוסקים בהליכי ביניים מרובים ומגוונים והם מרבים לשלוח הודעות לצדדים שלישיים וחלק מן המשיבים הם צדדים שלישיים. המבקשת ביקשה עתה לשלוח הודעה צד ג' לצדדים שונים באנגליה וביהמ"ש המחוזי דמה את הבקשה בסברו שאותו צד ג' איננו בעל דין דרוש או בעל דין נכון כמשמעותו בתקנות סדר הדין האזרחי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אפילו טעה ביהמ"ש המחוזי בפירוש התקנות, עדיין יכול ביהמ"ש שלערעור להפעיל את שיקול הדעת הניתן בכגון דא לביהמ"ש, ואין סיכוי שביהמ"ש העליון לא ישתמש בשיקול דעתו כדי למנוע את משלוח הודעת צד ג' החדשה. צודק המשיב כי ההליכים המרובים מתנהלים על גבו ומעכבים את בירור תובענתו, וזכות מוקנית לו לתובע לבירור משפטו בהקדם ככל האפשר.
(בפני: השופט ה. כהן. עו"ד וינברג למבקשת, עו"ד י. סהר למשיב הראשון, עו"ד י. שאנן למשיבים האחרים. 17.5.76).
ב.ר.ע. 68/76 - יוסף פדילי נגד משה לוי
*צו מניעה שלא לסחר שיקים שלמעשה כבר טוהרו (הערעור נתקבל).
המשיב נתן למערער שיקים בתמורה עבור עבודה שהזמין אצלו ומשהתעורר סכסוך ביניהם, הגיש המשיב תביעות שונות נגד המבקש, ובין היתר ביקש צו מניעה זמני שלפיו לא יוציא המערער מתחת ידו את השיקים שקיבל מאת המבקש. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני על שיקים בסכום כולל של 10,000 ל"י ובהחלטתו נאמר שהוא מאמין למבקש כי רוב השיקים כבר הוצאו מתחת ידו, אך המבקש יכול לקבל בחזרה את השיקים מאותו צד ג' שמסר לו אותם אם ישלם תמורתם. הערעור על כך נתקבל. הבקשה לצו מניעה היתה שהמבקש לא יוציא מתחת ידו שיקים של המשיב, ואם אמנם האמין ביהמ"ש כי כבר מסר אותם לאדם אחר, אין לחייב אותו לפדות אותם.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. בלס למבקש, עו"ד י. פורסטר למשיב. 18.5.76).
ב.ר.ע. 63/76 - קבן חברה לבנין בע"מ ואח' נגד מעונות אליהו גת ואח'
*מינוי בורר (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים היה הסכם ובו סעיף בוררות, שלפיו מונה עו"ד פלוני לבורר ואם הוא לא יוכל לכהן, יבוא במקומו עו"ד אחר, ואם גם זה לא יוכל לפעול או לא יסכים לפעול יבוא בורר שלישי. הראשון לא הסכים לפעול ואז מונה השני ע"י ביהמ"ש בהסכמת בעלי הדין, הלה קיים ישיבות אחדות, ולבסוף פג המועד לפסק הבוררות והבורר הודיע על כך לצדדים. במקום לפנות לביהמ"ש בבקשה להאריך את תקופת הבוררות פנו המבקשים לבורר הבא בתור. המשיבים התנגדו, ביהמ"ש קיבל את עמדת המשיבים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מינויו של הבורר השלישי הותנתה בכך שקודמיו בתור לא יסכימו או לא יוכלו לכהן. כאן הבורר השני הסכים וגם יכול לכהן וגם לא התפטר אלא שתקופת כהונתו פגה מכח החוק. הסעד שהחוק מעניק בכגון דא הוא הארכת התקופה והדרך הזאת פתוחה לפני המבקשים.
(בפני: השופט ח. כהן, עו"ד י. תוסיה כהן למבקשים, עו"ד צ. מיתר למשיבים. 14.5.76).
ב.ר.ע. 34/76 - עמנואל ביטרמן נגד בנק א"י בריטניה בע"מ ואח'
*תיקון כתב תביעה ע"י הגדלת סכום התביעה (הבקשה נדחתה).
בשנת 1971 הגיש הבנק המשיב תובענה נגד המבקש ואחיו ונאמר בפרשת התביעה שהנתבעים חייבים לבנק סך 424 אלף דולר אך התובע מעמיד את תביעתו על סף 200 אלף דולר בלבד. משפורק הבנק בדק המפרק את מצב החוב של הנתבעים והגיע למסקנה שהסכום הופחת בתביעה המקורית תוך קנוניה בין הנתבעים לבין מנהל הבנק. על כן ביקש המפרק רשות לתקן את התביעה ולהגדיל את סכום התביעה ל-500 אלף דולר. ביהמ"ש נעתר לבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב בשיקול דעתו של השופט דלמטה שהרשה את התיקונים המבוקשים. אם ינתן פס"ד נגד המבקש, יוכל לערער בזכות ולעורר גם כל טענה משפטית אפשרית שרצה לעורר בערעור הבינים.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד י. מוריץ למבקש, עו"ד א. קפלן למשיבים. 4.5.76).
ב.ר.ע. 80/76 - נביא מאיר ואח' נגד טובסן מאיר ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד שמערערים עליו (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום נתן פס"ד שבו ציוה על המבקשים, קבלני בנין, לסתום פתחי יציאה מסוימים בבנין שהם מקימים ולהרוס ביתני אשפה, מחמת שאלה מהוים מטרד למשיבים. לפתיחת הפתחים ולהקמת ביתני האשפה אין בידי המבקשים היתר בניה כחוק. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי לעכב את פסה"ד עד גמר בירור
הערעור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בהחלטה קצרה "אין עיכוב" והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בימ"ש השלום נתן בגוף פסה"ד אורכה של ארבעה חודשים לביצועו ואלה עברו כבר. אילו סבר ביהמ"ש שמן הראוי לעכב את הביצוע עד לאחר גמר בירור הערעור היה פוסק כך. אשר לביהמ"ש המחוזי סתם ולא פירש מה השיקולים שהניעוהו לדחות הבקשה לעיכוב ביצוע, אך חזקה עליו ששקל את מאזן הנוחיות והגיע למסקנתו זו. המבקשים טוענים כי ביצוע פסה"ד יעלה להם בכסף רב ואם יתקבל ערעורם יוכפלו ההוצאות כדי לפתוח מחדש את הפתחים ולהקים את המבנים, ואולם טענה זו אינה יכולה לעמוד כנגד טענת המשיבים כי משנפסק מה שנפסק לטובתם, אין להמשיך ולגרום להם סבל נוסף ע"י מטרד זה ודוקא בחודשי הקיץ.
(בפני: השופט ח. כהן. 11.5.76).
ב.ר.ע. 90/76 - הרפובליקה הפדרלית הגרמנית נגד אדם פרידמן
*הארכת מועד להגשת התנגדות לאכיפת פסק חוץ (הבקשה נדחתה).
בבקשה לאכיפת פסק חוץ החליט ביהמ"ש המחוזי להאריך את המועד למשיב להגשת התנגדותו לאחר שחל איחור של תשעה ימים בהגשתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי ראה כטעמים מיוחדים להארכת המועד, את הנימוקים שהעלה המשיב, ובין אלה טענה שמצבו הנפשי אינו תקין, ותלויים ועומדים הליכים להכרזתו כפסול דין. אין לך טעם מיוחד טוב מזה, וטענת המבקשת שאין להתחשב במצבו הנפשי של המשיב כל עוד לא הוכרז פסול דין לא היתה ראויה להשמע.
(בפני: השופט ח. כהן. 11.5.76).
בג"צ 208/76 - יהודית סגל נגד מנהל שרותי הטלפון ואח'
*טענה שחשבון טלפון מוגזם (הבקשה נדחתה).
העותרת קיבלה חשבון טלפון לתקופה של ארבעה חודשים ובו סכום של 22 אלף לירות עבור 65 אלף פעימות מונה. היא טענה שהחשבון מופרז וביקשה מאת המשיב פירוט חשבון כדי שתוכל לפנות לבג"צ ולנקוט אמצעים לבטל את החיוב. היא קיבלה תשובה שלפיו החשבון הכולל הינו 28 אלף לירות ומתוכו הסכום של 22 אלף לירות הוא עבור כ- 65 אלף פעימות מונה של שיחות מקומיות, בין איזוריות ובין לאומיות בחיוג ישיר. עתירתה לחייב את המשיב לתת פירוט יתר של החשבון נדחתה, אין ביכולתו של המשיב לתת לעותרת כל פירוט בנוסף לפירוט שניתן לה. טענת המערערת שלא שוחחה ולא יכלה לשוחח שיחות כה מרובות היא טענה עובדתית שעליה להביאה ע"י תצהירים או בדרך אחרת בפני המנהל בבירור ערעור בהתאם לתקנה 14 לתקנות בתי הדואר, ואם תכשל בערעורה זה היא תוכל לפנות לבימ"ש מוסמך.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד פרפורי לעותרת. 13.5.76).
בג"צ 178/76 - שמשון שיבק נגד ראש הממשלה ושרים אחרים
*טענה נגד חישוב תוספת יוקר (הבקשה נדחתה).
העותר טוען כי השיטה הקיימת לתשלום תוספת יוקר מפלה לרעה עובדים חלשים ומיעוטי יכולת ובקשתו היא להורות לראש הממשלה ולארבעה שרים אחרים לתקן את השיטה. עתירתו נדחתה. מן המפורסמות ששיטת תוספת היוקר נקבעת בהסכם בין ההסתדרות לבין התאחדות בעלי התעשיה ומעסיקים אחרים, כולל הממשלה ורשויות אחרות, והדבר נעשה במסגרת מו"מ ואין הממשלה קובעת דבר בענין זה באורח שלטוני. ברם, אפילו משתתפת הממשלה בסידורים ובהסכמים המתייחסים לתוספת יוקר, ואפילו קובעת היא בעצמה את שיטת תוספת היוקר, הרי זה ענין למדיניות הממשלה, שאין דרכו של בג"צ להתערב בה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. 26.4.76).
בג"צ 183/76 - יוסף ברגמן נגד ביה"ד לעבודה ואח'
*קיצבת שאירים של הביטוח הלאומי (הבקשה נדחתה).
העותר נתייתם מהוריו ובהיותו בגיל למעלה מגיל 18 נרשם ללימודים במסגרת העתודה האקדמאית. עפ"י התיקון לחוק הבטוח הלאומי מאפריל 1973, לצורך ביטוח שארים, כלול במונח של "ילד" בסעיף 5 לחוק, גם ילד של מבוטח נפטר שלא מלאו לו 20 שנה ועיקר זמנו מוקדש "לסיום לימודים" במוסד חינוכי על יסודי. על סמך תיקון זה תבע העותר מאת המוסד להעניק לו קיצבת שאר כדמי מחיה עד שיגיע לגיל 20 כשהוא לומד באוניברסיטה העברית. תביעתו נדחתה ועתירתו נגד ביה"ד לעבודה נדחתה. ראשית, לימודים באוניברסיטה אינם במשמע של מוסד חינוכי על יסודי וכוונת המחוקק היתה למוסד לימודים כגון בית ספר תיכון או בית ספר חקלאי שהם מעל לבית ספר יסודי. שנית, הכוונה היתה שאותו ילד לומד במוסד חינוכי על יסודי והוא צריך לסיים את הלימודים ולא כאשר הוא מתחיל את הלימודים מעל לגיל 18.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. העותר לעצמו. 26.4.76).
בג"צ 184/76 - אביב השכרת רכב קל בע"מ נגד שר התקשורת
*ביטול הסכם שנחתם בעקבות מכרז (הבקשה נדחתה).
העותרת זכתה במכרז להשכרת רכב שהוצע ע"י משרד התקשורת, נערכו פגישות בין הצדדים וסוכמו ענינים שונים ואף הוכן הסכם עפ"י התנאים המוסכמים. מסיבות שונות ביטל המשיב את ההסכם. והעותרת טוענת שלא היה צידוק לביטול ההסכם. העתירה נדחתה מחוסר סמכות. העותרת קובלת על ביטול הסכם ללא צידוק חוקי, ומשהגיעו הדברים לכך שוב אין הענין בגדר טיפולו של בג"צ אלא בבימ"ש רגיל. יש להבדיל בין השלב המוקדם לפרסום מכרז ציבורי וההשתתפות בו על כל שלביו, לבין השלב היותר מאוחר המתבטא ביצירת קשר חוזי. השלב הראשון נתון לשיפוטו של בג"צ ואילו השלב השני צריך להתברר בדרך הרגילה בבימ"ש אזרחי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. פישלר לעותרת. 22.4.76)
בג"צ 471/75 - ד"ר פאולינה משיח נגד נציג מם הכנסה ואח'
*החלטת פקיד שומה לגבות מס מאשה עובדת
(הערעור נדחה).
העותרת היתה נשואה למשיב השלישי (להלן - המשיב) משך שלוש שנים, משנת 1965 ועד 1968. הבעל עבד כמהנדס שכיר ואילו האשה עבדה כרופאה שכירה בקופות חולים שונות וכן היו לה הכנסות מקבלת חולים. לאחר גירושי האשה תבע פקיד שומה מהבעל מס הכנסה בגין הכנסת אשתו, אך לאחר מכן הגיעו לידי הסכם שלפיו יתבע מהאשה את המס בגין הכנסותיה. משתבע פקיד השומה מהאשה את המס פנתה בעתירה לבג"צ ועתירתה נדחתה. כמסתבר לא ניהלו בני הזוג יחידה משקית משותפת מיום הנישואין, האשה מעולם לא העבירה כספיה לבעל, וכל אחד חי לעצמו והאשה מסרה את כספיה לאביה. לפי סעיף 65 לפקודת מס הכנסה, הכנסתה של אשה נשואה תהיה כהכנסתו של האיש ותגבה מן האיש, אולם "אם יש צורך בדבר" אפשר לגבות מן האשה חלק יחסי מן המס בהתאם להכנסתה. השאלה שהתעוררה היא כיצד לפרש את הסייג של "אם יש צורך בדבר". טענת האשה היתה כי פקיד שומה רשאי לגבות ממנה את המס רק במקרה שאין אפשרות לגבות מהבעל כאשר פשט את הרגל וכדומה, ואילו פקיד שומה סבר כי תמיד יש לו שיקול דעת אם הוא מוצא שמן הצדק לגבות ישירות מן האשה ולא מן הבעל. בג"צ קבע כי המצב הוא לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בהתחשב בנסיבות. במקרה שלפנינו, כאשר ברור שההכנסה לא הגיעה לבעל, יכול פקיד שומה לפנות ולגבות מן האשה. אין לקבוע מסמרות בנדון, ולא תמיד כשבני הזוג נתגרשו יכול פקיד השומה באופן אוטומטי לפנות לאשה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 3.5.76).
בתוכן
* ב.ר.ע. 22/76 - ..........354 ─ * ביצוע בעין של הסכם.─* בג"צ 7/76 - .....354 ─ * קביעה חדשה של דרגת נכות לאחר הארכת מועד לפי ─ חוק נכי רדיפות הנאצים. ─* ע.א. 108/76 - .......................355─ * ביצוע בעין של הסכם כשמתעוררת שאלה אם חתימת החותמים מחייבת. ─* ע.א. 735/75 - ..........................356─ * טענה של רשלנות עו"ד בניהול משפט פלילי. ─* ע.פ. 474/75 - ................................356─ * עדות שותף לדבר עבירה כשנעשתה אתו "עיסקת טיעון" ע"י התביעה.─* ע.א. 775/75 - סמכות שיפוט מקומית בהודעת צד ג'..........................358─* ע.א. 821/75 - טענת "הטעות הגרמנית" ואי ידיעת החוק כטעם מיוחד...........359 ─* ע.א. 710/75 - פירוש פוליסת ביטוח.......................................359─* ע.א. 678/75 - שומת מס רכוש.............................................360 ─* ע.א. 804/75 - טענת שכירות מוגנת........................................360─* מ"ח 4/76 - טענת עדות חדשה לצורך משפט חוזר...........................361 ─* ד"נ 12/76 - טענת מעשה בית- דין.......................................361─* המ' 323/76 - בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד...................................362 ─* המ' 84/76 - חיוב צד ג'...............................................362─* ב"ש 102/76 - עיכוב יציאה לחו"ל........................................362─* ב"ש 48/76 - "שינוי הלכה" כטעם מיוחד להארכת מועד......................362─* ב"ש 101/76 - שחרור בערובה.............................................363 ─* ב.ר.ע. 74/76 - ביטול רישומה של הערת אזהרה...............................363─* ב.ר.ע. 64/76 - הענקת סעד שביושר כשיש במתן הסעד כדי לעשוק................364 ─* ב.ר.ע. 51/76 - העברת תובענה מהמרצה לתובענה רגילה........................364─* ב.ר.ע. 53/76 - בקשת רשות לשלוח הודעה לצד ג'.............................364─* ב.ר.ע. 68/76 - צו מניעה שלא לסחר שיקים שלמעשה כבר טוהרו.................365 ─* ב.ר.ע. 63/76 - מינוי בורר...............................................365─* ב.ר.ע. 34/76 - תיקון כתב תביעה ע"י הגדלת סכום התביעה....................365─* ב.ר.ע. 80/76 - עיכוב ביצוע פס"ד שמערערים עליו...........................365─* ב.ר.ע. 90/76 - הארכת מועד להגשת התנגדות לאכיפת פסק חוץ..................366 ─* בג"צ 208/76 - טענה שחשבון טלפון מוגזם..................................366─* בג"צ 178/76 - טענה נגד חישוב תוספת יוקר................................366─* בג"צ 183/76 - קיצבת שאירים של הביטוח הלאומי............................367 ─* בג"צ 184/76 - ביטול הסכם שנחתם בעקבות מכרז.............................367─* בג"צ 471/75 - החלטת פקיד שומה לגבות מס מאשה עובדת......................367─
─