ע.א. 402/75 - עזבון המנוח ישראל משיח ואח' נגד צבי רוזנבלום ואח'
*אחריות בתאונת דרכים וגובה פיצויים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחו).
(בפני השופטים : ברנזון, שמגר, בייסקי).
העובדות :
המנוח ישראל משיח היה חייל בשירות סדיר ועמד בכביש ת"א- ירושלים בקצה הימני בין הפס הצהוב לבין שולי הכביש. המשיב נהג במשאית ולא הבחין במנוח למרות ששדה הראיה היה פתוח למרחק 150 מטר ובארגז המשאית עבר אל מעבר לקו הצהוב, פגע במנות וגרם למותו. בימ"ש השלום הרשיע את המשיב בדין ולא קבע מימצא מדויק היכן בדיוק היתה הפגיעה ואם יש לייחס למנוח רשלנות תורמת. בדיון האזרחי קבע ביהמ"ש המחוזי כי הנהג התרשל וכן קבע רשלנות תורמת בשעור של 5 אחוז למנוח באשר לדעתו אסור היה למנוח לעמוד על הכביש, ולענין זה יש לראות את הרווח שבין הקו הצהוב לבין שולי הכביש כחלק מהכביש. ביהמ"ש חייב את המשיבים לשלם לעזבון המנוח את הוצאות הקבורה וכן סכום של 25,000 ל"י בגין קיצור תוחלת החיים. לפנימותו מסר המנוח את הכנסותיו להוריו, אך אעפ"כ לא חייב ביהמ"ש את המשיבים לשלם למערערים בגין אובדן פרנסה. האב יצא לפנסיה וזוכה לגימלה המפרנסת אותו בכבוד וכן יקבל גימלאות הביטוח הלאומי, ואין להניח שהמנוח היה ממשיך להקציב חלק מהכנסותיו להוריו. על החלטות ביהמ"ש המחוזי נסב הערעור.
החלטה - השופט שמגר :
א. לענין הרשלנות התורמת - עפ"י העדויות עמד המנוח מעבר לקו הצהוב ולא ברור בדיוק היכן עמד. המבקש לטעון כי פלוני הניזוק תרם בהתנהגותו לגרימת התאונה בה ניזק, עליו הראיה ואם נותרה אי בהירות מהותית וחוסר ודאות, הרי שלא הונח הבסיס לקביעת הרשלנות התורמת. על כן לא היה מקום לקבוע רשלנות תורמת של המנוח.
ב. אין להתערב במימצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי ובקביעתו בקשר לתמיכתו הצפויה של המנוח בהוריו.
ג. לענין קיצור תוחלת החיים, קנה המידה צריך להיות אורך החיים שאבדו והפיצוי צריך להיות ממשי על אבדן דבר שהוא יקר מכל. כפי שנפסק בביהמ"ש העליון במקרה זהה, הסכום של 25,000 ל"י הוא סכום הולם בשעורו ואין מקום להגדלתו.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע ריבית של 11 אחוז בלבד מיום הגשת התביעה ועד למתן פסה"ד, באשר קביעת הפיצוי בסכום של 25,000 ל"י נעשה תוך התחשבות באינפלציה. נימוק זה אין לקבל. יש להפריד בין השיקולים הנוגעים לשיעור הפיצויים לבין אלה הנוגעים לקביעת הרבית. יש לפסוק ריבית בהתאם לשינויים המקסימליים שנקבעו מעת הגשת התביעה ועד היום.
(עו"ד קונטינו למערערים, עו"ד גדנסקי למשיבים. 12.5.76).
ע.א. 180/75 - יגאל לביב נגד בנק לפיתוח תעשיה בע"מ ומשה זנבר
*תביעת בעל מניות מאת חברה ובשם החברה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רובין) בהמרצת פתיחה 5677/74 - הערעור נדחה).
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ברנזון).
העובדות:
המשיב השני (להלן - המשיב) עבד אצל המשיב הראשון (להלן - הבנק) מיוני 1968 ועד נובמבר 1971 כאשר נתמנה לנגיד בנק ישראל. עם פרישתו זכה בטובות הנאה מהבנק, והמערער
שהוא עיתונאי יצא למלחמה נגד הענקת טובות ההנאה. משלא עלתה יפה מיוזמתו של המשיב בעתונות, עמד ורכש 10 מניות של 10 ל"י כל אחת של הבנק שהון המניות שלו כ- 400 מליון לירות, והגיש תביעה בתור בעל מניות. הוא ביקש הצהרה מבית המשפט כי טובות ההנאה שניתנו למשיב ע'" הבנק בטלות. טענת המערער היתה כי עפ"י תקנות ההתאגדות של הבנק אין מנהל זכאי לשכר וממילא לא למענק פרישה. בפני ביהמ"ש המחוזי נטען כי המערער אינו זכאי לבוא כלל לפני ביהמ"ש ולבקש סעד, אך ביהמ"ש פסק לגופו של דבר, כי מכיון שהיה הסכם בין הבנק לבין המשיב, ששימש כמנהל פעיל ועובד עפ"י חוזה עבודה, הגיע לו שכר וממילא גם פיצויים. על כן לא נדרש ביהמ"ש המחוזי לשאלה אם זכאי המערער לבוא ולבקש סעד בשל מעשי החברה. על דחיית תביעתו ערער המערער.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. מבלי לגרוע מנימוקו של ביהמ"ש המחוזי לגופו של ענין, הרי יש לקיים את פסה"ד מן הטעם שלמערער אין זכות לעמוד בדין ולקבל סעד. טרוניתו של בעל מניות בשל עושק המיעוט שנעשה ע"י החברה יכול שתתברר באחת משתי צורות. תביעה בגין הפרת חוזה, וזאת מכח התזכיר והתקנות המהוים חוזה בין החברה לבין בעל המניות וכאשר החברה חורגת מהכוחות המוגדרים בתזכירה היא מפרה את חובתה החוזית כלפי בעל המניות. תביעה כזו של בעל מניות נגד החברה אינה יכולה להתבסס על מעשה שנעשה לפני שהתובע היה חבר בחברה. כיון שכאן נעשה המערער בעל מניות לאחר עשיית המעשה שעליו הוא קובל אין הוא יכול לתבוע מכח החוזה כאמור.
ב. הצורה השניה הינה "התביעה הנגזרת", היינו נגזרת מזכות החברה, והיא מוגשת ע"י בעל מניות, אך אין הוא תובע את החברה אלא אוכף את זכות החברה על צד שלישי. זכות לתביעה נגזרת היא יוצאת דופן שכן אין היא מתיישבת עם הכלל שהתאגיד הוא רשות משפטית נפרדת, והיא ניתנה לבעל מניות מטעם של צדק בבימ"ש של יושר, כדי שתהא לו תקנה מקום שנעשה מעשה של תרמית או מעשה בלתי חוקי אחר ע"י מנהלי החברה.
ג. לשאלה אם בעל מניות יכול להגיש תביעה נגזרת גם בשל מעשה שנעשה לפני שהיה בעל מניות חלוקות הדיעות. נראה כי אין בעל מניות רשאי להגיש תביעה נגזרת בשל מעשה עוול שנעשה לפני שהיה בעל מניות, באשר הצדק אינו דורש להעניק לו סעד כזה. כאשר הוא רוכש מניות בידיעה שנעשה מעשה שהזיק לנכסי החברה הרי הוא חייב הסבר מדוע לא משך ידו מן הענין. רק במקרה שהאיש בשעה שרכש את המניות לא ידע על העוול, יכול הוא להגיש תביעה נגזרת בשם החברה.
(עו"ד א. זכאני למערער, עו"ד ב. גרוס למשיבים. 26.5.76).
ע.א. 622/75 - חנה אבני ואח' נגד רות יונט ואח'
*נטישת מושכר.
* זניחת בני משפחה כמשמעות המונח בחוק הגנת הדייר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, אשר, ודבורין) בע.א. 254/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
המשיבים הם בעלי בית בהרצליה שבו שכרו המערערת ובעלה ב- 1952 דירת מגורים והפכו לדיירים מוגנים. כשנה לאחר מכן נולד להם בנם, המערער השני (להלן - המערער) והוא גר
בדירה יחד עם הוריו. בשנת 1962 התגרשו ההורים והאב עזב את הדירה כשנשארו לגור בה האם ובנה, ומכיון שהאם היתה גם היא חתומה על חוזה השכירות, הפכה לדיירת מכח עצמה. ב- 1970 נישאה המערערת לבעלה הנוכחי, ועברה לגור בדירתו בחיפה. לאחר מכן נסעו לחו"ל ומשחזרו שוב גרו בחיפה. גם כשעזבה את דירתה בהרצליה דאגה האם לבנה, רשמה אותו ללימודים בפנימיה בכפר הנוער הדסים, ושילמה את דמי האחזקה כשחלק מדמי האחזקה שולם ע"י האב כמזונות. כשעזב המערער את הדסים חזר לגור בדירה לבדו, עד שהתחיל לשרת בצה"ל. המערערת הוסיפה לשלוח לו מדי חודש סכומי כסף למחייתו. המשיבים הגישו תביעת פינוי נגד המערערים ובימ"ש השלום נתן צו פינוי, ביהמ"ש המחוזי אישר את צו הפינוי ועל כך הערעור.
החלטה - השופט שרשבסקי:
א. הלכה פסוקה היא כי הגנת החוק על דיירים קיימת רק למי שמחזיק בדירה בפועל על יסוד הסכם השכירות, אך היא אינה מוענקת למי שחדל להחזיק בדירה. על כן אין ספק כי דייר שנטש את המושכר ניתן להוציא נגדו פס"ד של פינוי.
ב. בעובדות כפי שהוכחו בבימ"ש השלום היה כדי לקבוע שהמערערת נטשה את הדירה מיד אחרי נישואיה עם בעלה השני, כאשר עברה לגור עימו בדירתו בחיפה, אם כי גרו שם זמן קצר עד שנסעו לחו"ל. בכל אופן ניתן לאמר שנטשה את הדירה לכל המאוחר כשחזרו ארצה מחו"ל וגרו בדירת הבעל בחיפה ללא כל זיקת מגורים עם הדירה בהרצליה.
ג. אין צורך להכריע כאן בשאלה אם דייר יכול להחשב מוגן, כאשר לגבי עצמו חדל להחזיק בפועל בדירה, אך הוא ממשיך להחזיק בה במובן החוק לצורך מגורי בנו שהוא חייב לדאוג למגוריו. במקרה דנן היה המערער בזמן הגשת התביעה בן 19 שנה והוא בשירות חובה ולא היה תלוי במערערת, היא לא היתה חייבת לדאוג למגוריו וממילא אינה מתעוררת השאלה האמורה. זאת ועוד, השארת הבן בדירה יכלה לשלול את מסקנת הנטישה אילו היה בה משום ביטוי לכוונת המערערת לשוב ולגור בעצמה בדירה, באופן שהמצאותה מחוצה לה לא היתה בגדר ניתוק חזקתה בה. אך לאור העובדות שהוכחו לא היתה למערערת כל כוונה לשוב ולגור בעצמה בדירה.
ד. אין חשיבות לכך שאחרי הגשת הערעור לביהמ"ש העליון חזרה המערערת לגור בפועל בדירה. עם נטישת הדירה היא אבדה את הגנת החוק ואם חזרה לדירה, גם אם נכונה עובדה זו, אין זה אלא נסיון לרכוש חזקה מחדש והגנת החוק ולכך אין היא זכאית.
ה. אין לקבל את טענת המערער שהוא הפך לדייר מוגן עפ"י סעיף 22 לחוק הגנת הדייר, בהיותו בן להורים שזנחו אותו. על מנת להכנס לחסותו של סעיף זה צריך שתהיה זניחה של ממש, היינו ניתוק הקשר המשפחתי בין ההורים ובין הבן הדורש את הגנת החוק בגין זניחה. כאן, עפ"י הראיות, האם לא זנחה את בנה אלא להיפך דאגה לו במשך כל הזמן וגם לאחר שנטשה את הדירה.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שרשבסקי. עו"ד פיקהולץ למערערים, עו"ד מ. ארידור למשיבים. 27.5.76).
בג"צ 467/75 - יעקב בן אברהם אבינו האסשינס ואח' נגד שר הפנים ואח'
*גיור שבוטל ובקשת אשרת עולה עפ"י חוק השבות.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
העותרים, בעל ואשה ושלושת ילדיהם הקטינים התגיירו בארה"ב. הם השתייכו לכת האחים, שהיא כת נוצרית, עברו טקס גיור באוקטובר 1971 לרבות טבילה ומילת הבעל ראש המשפחה, והעותר אף נשא את העותרת מחדש לאשה כדת משה וישראל. הוצאו לעותרים בארה"ב תעודות גיור כדת וכדין ושנתיים לאחר מכן ביקשו לעלות לישראל ופנו לעזרת המרכז לעליה בלאס אנג'לס. המרכז דחה את הפניה ביולי 1974 מן הטעם שהעותרים אינם יהודים. כמסתבר רשמו העותרים לאחר גיורם אגודה בארה"ב ובשמה שיגרו בני הזוג ביולי 1972 אגרת סודית אל חברי כת האחים ובה ספרו בגילוי לב על מגמותיהם וכוונותיהם המסיונריות בישראל. בתזכיר ההתאגדות של אותה אגודה נאמר במפורש כי האגודה מוקמת לניהול כנסיה שתציג את ישו הנוצרי כמשיח יהודי ותוכיח ללא יהודים כי יהודים יכולים להאמין בישו כמשיחם ולהשאר יהודים. משנודע הדבר לביה"ד שגייר את העותרים התכנס ביה"ד והכריז על הגיור כבטל ומבוטל. הודעה על ביטול הגיור נשלחה למשרד הפנים, בינתיים עלו העותרים ארצה. עקב קבלת ההודעה על הביטול הרשמי של הגיור, דחה משרד הפנים את בקשת העותרים להכיר בהם כעולים עפ"י חוק השבות. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין חוקי השבות ומרשם האוכלוסין, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר. מי שנולד יהודי אין מפשפשים במעשיו אם הוא מקיים את מצוות הדת ואין בוחנים אם עיקרי אמונתו כשרים למהדרין. אדם שנולד יהודי הוא לעולם יהודי אלא אם הוציא עצמו מכלל ישראל ע"י המרת דתו באורח רשמי.
ב. לגבי גר, נחשב ליהודי "מי שנתגייר ואינו בן דת אחרת". כיון שהגר בא מדת אחרת אין לראותו כגר צדק אמיתי אלא אם באמת ובתמים זנח את עיקרי אמונתו הקודמת ובלב שלם רתם את עצמו בעולה של תורה. היינו, דיני התורה כולה כפי שפורשו והונהגו ביהדות במרוצת הדורות. מכאן שהעותרים אינם עומדים במבחנים האמורים, שכן הם לא זנחו את האמונה בישו כמשיח היהודים, ואף מתכוונים לעשות נפשות בין היהודים בישראל, והגיור שלהם בוטל ע"י ביה"ד שגייר אותם.
ג. עפ"י חוות דעת תורנית שהוגשה לבג"צ אין מניעה על כך שאותו בי"ד שגייר את האנשים יבטל את הגיור מעיקרו כאשר מתברר לו שטעה בדין או שטעה בקביעת העובדות. כלל גדול הוא שרשות שיפוטית מכל סוג שהוא, רשאית לבטל ולפסול מעיקרא כל החלטה שיצאה מלפניה אם נתברר שהושגה ע"י מעשה רמיה.
ד. לטענה שביה"ד חטא לעיקרי הצדק הטבעי כשביטל את הגיור בלי שהזמין את העותרים - ראשית, ביה"ד לא ידע היכן מצויים העותרים במשך שנתיים ולא יכול היה להזמינם. שנית, וזה עיקר, אין העותרים אומרים מה יכלו בעצם לטעון בפני ביה"ד אילו הוזמנו בפניו, ולאמיתו של דבר לא היה להם מה לטעון.
ה. השאלה אם היה יסוד לביטול הגיור ואם לאו, אינה עומדת לדיון כאן, ואינה מענינם של המשיבים. חובת השכנוע כי הם יהודים מוטלת על העותרים. מטבע הדברים תעודת גיור רגילה הנחזית כאמיתית מספיקה, אך כאן עומדים המשיבים בפני שני מסמכים שהוצאו ע"י אותו בי"ד ורשאים הם לסמוך על המסמך השני המבטל את המסמך הראשון.
המשיבים אינם צריכים לחקור ולדרוש מה דינו של הביטול ואם הוא נעשה כדין, כאשר על פני הדברים הוא נראה כשר ואמיתי.
ו. אשר לילדים הקטינים של בני הזוג, מסתבר שהם הולכים אחרי ההורים שמה שהם עשו עשו בשמם ולמענם. הילדים לא נתגיירו מרצונם הם, כי אם על דעת הוריהם, ואם דעה זו היתה אחיזת עיניים בלבד הרי שהיא חלה גם על הילדים.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. עו"ד ג. רווה לעותרים, עו"ד מ. חשין למשיבים. 19.5.76).
ע.פ. 291/74 - אחמד בן דאוד עמאש נגד מדינת ישראל
*הודאה שלא בין כתלי בית המשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: רווה, ארליך ואולסקר) בת.פ. 1267/72 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 22.10.72 נסע המערער עם העד עיסה עמאש בכביש השרון ובצומת בני דרור התקלקלה מכוניתו והעד עיסא עזב אותו והלך לדרכו. למחרת היום נפגש המערער עם העד עיסא, ולפי עדותו של עיסא, סיפר לו המערער כי כאשר המכונית התקלקלה וחיכה במקום, הופיעה נערה והוא גרר אותה לפרדס הסמוך ושם אנס אותה ומשהחלה הנערה לצעוק חנק אותה. המערער חזר ביום המקרה למקום מגוריו כשהוא פצוע בפניו וכתמי דם נראו על חולצתו ולדבריו לעיסה נגרמו לו הפצעים ע"י המנוחה. גופת המנוחה נתגלתה לאחר ארבעה ימים בתוך פרדס והבדיקה שלאחר המוות קבעה כי היא נחנקה ונאנסה ימים אחדים קודם לכן. משנעצר המערער מסר הודעות במשטרה ובין היתר סיפר כי בעל את המנוחה וכי חגורה שנמצאה ליד גופת המנוחה היא חגורתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על יסוד הסיפור שסיפר לעד עיסא ו"דבר מה" נוסף הדרוש להודאת המערער בפני העד, מצא ביהמ"ש בהודעותיו של המערער עצמו במשטרה, בחגורה שנמצאה ליד הגופה שהיא חגורת המערער, ובסימנים שנתגלו על פני המערער וחולצתו ביום המעשה. ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח, אם לפי סעיף 214 (ב), ואם לפי סעיף 214 (ג) לפח"פ, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. השופטים האמינו לסיפורו של העד עיסא על דבר התוודותו של המערער בפניו למחרת המקרה ובכך אין להתערב. אין פגם בכך שהעד אמר בחקירה הנגדית כי אינו יכול לזכור במדויק את מה שהמערער סיפר לו באותה שיחה. להיפך, בדברים יש כדי לחזק את מהימנותו של העד שלא התיימר לזכור מילה במילה את מה שנאמר חודשים רבים קודם לכן. העד נזהר ורק אישר כי נכונים הדברים שמסר לחוקרי המשטרה ימים אחדים לאחר ששמע אותם מפי המערער.
ב. ביהמ"ש יכול היה לקבל את ההודעה שמסר העד במשטרה, לא ההודעה הובאה כראיה, אלא הראיה היא עדותו של העד בביהמ"ש שבה אישר את הודעתו במשטרה כהודעת אמת, משל כאילו עשה את הודעתו לחלק מעדותו.
ג. לפי סיפורו של העד דיבר המערער על בחורה "גבוהה" שאנס, בעוד שאנו יודעים כי המנוחה היתה נמוכת קומה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו גם לנקודה זו אך הגיע למסקנה כי התוודותו של המערער לא יכלה להתייחס אלא לנערה המנוחה כי מקרה דומה של אונס נערה וחניקתה לא אירע באותם ימים באותו איזור או באיזור סמוך.
ד. להודאת פיו של נאשם דרוש "דבר מה" נוסף כדי להרשיעו, והוא הדין במקרה שלפנינו. אין לקבל את טענת הסניגור כי מכיון שעצם ההודאה הוכחה מפי עד חשוד ומסופק, הרי "דבר מה" הנוסף צריך להגיע עד כדי סיוע ממש. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותו של עיסא כמהימנה ועל כן אין היא צריכה סיוע אלא צריך "דבר מה" נוסף בלבד. די בעובדה שנמצאו סימני דם על פניו ועל חולצתו של המערער כ"דבר מה" הדרוש. כל עוד לא נתן המערער הסבר סביר להמצאם של סימנים אלה יש להניח כי אכן נגרמו
פצעיו ע"י השריטות והפציעות אשר לפי דברי המערער לעיסא עשתה הנערה בפניו תוך כדי התגוננותה. הסברו של המערער על הפצעים לא היה מהימן על השופטים, ושוב נשארו פצעיו כבלתי מוסברים.
ה. ביהמ"ש יכול היה למצוא סיוע נוסף בהודעותיו של המערער במשטרה כי בעל את המנוחה וכי החגורה שנמצאה במקום המעשה היא חגורתו. טען הסניגור נגד חוקיות החקירה של המערער באשר לא נערכה בבית מעצר רגיל וחוקי, המערער הוחזק כבול באזיקים בידיים וברגליים, ונחקר בכל שעות היום והלילה, ברם נחה דעתו של ביהמ"ש המחוזי כי ההודעות ניתנו מרצונו הטוב לאחר שעוה"ד הסביר לו שזכותו לשתוק.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד הייק למערער, עו"ד סירוטה למשיבה. 12.5.76).
ע.פ. 394+426/75 - מחמוד דילקי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*היסודות של עבירת רצח ועבירת חטיפה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: פרידמן, יהודאי וכרמי) בת.פ. 22/75 - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הראשון התאהב בנערה ומשפחתה מנעה ממנו כי ישא אותה לאשה. הוא תכנן יחד עם שבעה צעירים אחרים חטיפתה מביתה. באחד הלילות נגשו המערער והמערערים האחרים, ביניהם אחד עומר שבאנלי (להלן - עומר), לביתה של הנערה, כשעומר שהיה חייל צה"ל ועוד אחד המערערים היו חמושים בנשק. המערער ועומר ניגשו אל החדר שבו ישבה הנערה פרצו אותו וחטפו את הנערה. אחיה של הנערה רץ אחריהם, עומר כוון אליו את נשקו וכפי שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי היה נפחד, ומתוך הפחד לחץ על ההדק וירה. כתוצאה מהיריות נפצע האח ואילו אחות של הנערה נהרגה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ואת עומר ברצח ואת כל האחרים בסיוע להריגה ובחטיפה לפי סעיף 257. ביהמ"ש העליון, מפי השופט לנדוי, קיבל את הערעור על ההרשעה ברצח בנתחו את כל האלמנטים הדרושים לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 214 על סעיפי המשנה השונים שבו, ובהגיעו למסקנה כי בהתאם לפסיקה אין לראות במצב העובדתי כפי שהיה, מצב שניתן להרשיע בו ברצח. אשר לענין החטיפה לפי סעיף 257, ניתח ביהמ"ש את היסודות החייבים להתקיים לפי אותו סעיף, היינו חטיפה בכוונה לכלוא את הנחטף, והגיע למסקנה כי חטיפה אמנם היתה, אך לא היתה כוונה לכלוא את הנחטף, שכן הכנסתה לתוך המכונית כשלעצמה איננה כליאה, ואילו במקום שאליו הובאה שם לא נכלאה. על כן הוחלף סעיף האישום להרשעה לפי סעיף 262 של שלילת חופש תנועה שלא כדין.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד בר זאב למערער הראשון, עו"ד קרפ לשלושה המערערים האחרים, עו"ד סוכר למשיב. 17.5.76) .
בג"צ 190/76 - הרשימה הקומוניסטית החדשה בישראל נגד שר המשטרה ואח'
*רשיון לעריכת הפגנה (הבקשה נדחתה).
העותרת ביקשה רשיון לעריכת הפגנה ביום 1 במאי בנצרת. המשטרה סירבה לתת את הרשיון המבוקש ועתירת העותרת נדחתה, אין העותרת מופלית לרעה לעומת אחרים שכן, כטענת המשיבים, הקו הכללי של המשטרה הוא למנוע תהלוכות בנצרת כדי לשמור על הסדר הציבורי. ענינים מסוג זה הובאו כבר בעבר בפני בג"צ, ובאופן עקבי קבע כי שיקול הדעת אם לתת רשיון לעריכת תהלוכה או לסרב לתיתו,
נתון לממונים על שמירת הסדר הציבורי, ואם הם סבורים שקיימת סכנה של הפרת הסדר לא יתערב בג"צ בשיקול דעתם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. מקארה לעותרת, עו"ד ד. בניש למשיבים. 26.4.76).
בג"צ 69/76 - ציוני עובדיה נגד שר העבודה
*סיווג בקבלת תעודת מקצוע של משרד העבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בשנת 1967 קיבל העותר תעודת מקצוע מסוג ד' בהנהלת חשבונות מטעם הסתדרות הפקידים וסוג זה היה הגבוה ביותר באותו סיווג. לאחר מכן צריך היה העותר לקבל תעודה לסיווג עפ"י חוק שירות התעסוקה והתקנות שנכנסו לתוקפן ב- 1968. באותו חודש קבע משרד עבודה סווג מקצועי להנהלת חשבונות והסוג הגבוה ביותר הוא סוג 1. עפ"י התקנות רשאית ועדת מקצוע להמליץ על מתן תעודה מטעם משרד העבודה, באותו סווג שבו היה בעל המקצוע מסווג ע"י איגוד מקצועי, פרט לתעודת מקצוע בסוג הגבוה ביותר שכדי לקבלה צריך העובד לעבור בחינות נוספות. על כן סירב משרד העבודה להעניק לעותר את הדרגה 1 ועתירת העותר נדחתה. כפי שעולה מתוך ההסדר החדש, התכוון המחוקק להעלות את הרמה המקצועית של הטובים מבין בעלי מקצוע פלוני, ואין לגלות חוסר סבירות בכך.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. העותר לעצמו, עו"ד מ. נאור למשיב. 9.5.76).
בג"צ 241/75 - דוד ורד נגד פרקליטות מחוז חיפה ואח'
*החרמת מוצגים (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בעבירה פלילית וביהמ"ש המחוזי החליט להחרים מוצגים. העתירה נגד החלטה זו נדחתה. צו החילוט ניתן לערעור לפי פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) והעותר לא העלה את ענין החילוט בשעה שערער על פסה"ד. טענותיו כאילו המוצגים נתפשו בדרכים פסולות אינן עוד אקטואליות לאחר שביהמ"ש ציוה על חילוטן.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גורני למשיבים. 16.5.76).
ע.פ. 39/76 - יצחק רוזנטל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה, בריחה ממאסר ותקיפת שוטר) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בפריצה וגניבה בתוך תקופה של מאסר על תנאי לשנתיים, ולאחר שהואשם בעבירה זו תקף שוטר ונמלט ממאסר. ביהמ"ש המחוזי דן אותו לשנה אחת מאסר בפועל על עבירת הפריצה, שנה אחת מאסר בפועל על תקיפת השוטר והבריחה, והפעיל את השנתיים מאסר על תנאי באופן ששנה אחת מהמאסר החדש חופפת את המאסר על תנאי ואילו שנה אחת מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער החל בעבירות של אלימות נגד הרכוש בגיל צעיר, הורשע בעבירת החזקת סמים מסוכנים וביצע פריצות לבתי עסק ובכל זאת נדון בעבר למאסר על תנאי בלבד. כל זה לא הועיל להחויר את המערער למוטב ואין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 26.4.76).
ע.פ. 556/75 - מוחמד אלבהתיפי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במעשים מגונים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 152 ו- 157 לפח"פ ונדון בשל העבירה הראשונה לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ובעבירה
השניה 18 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי כשכל תקופות המאסר מצטברות, הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. לענין ההרשעה - העידו נגדו ילדים קטנים, האחד בשבועה והאחרים בפני חוקר נוער, והשופט הרשיע את המערער רק באותם פריטים שבהם מצא לעדויות הילדים ראיות סיוע משכנעות, בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. אשר לגזר הדין - העבירה השניה נעברה כאשר המערער היה משוחרר בערובה ממעצרו בשל העבירה הראשונה, בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי כשנמנע מלהטיל על המערער עונשים חופפים. ביהמ"ש העליון העיר כי עוה"ד שייצג את המערער בביהמ"ש המחוזי לא הופיע לערעור למרות שהוזמן, ובכך לא מילא אחרי הוראות סדר הדין הפלילי המחייב את הסניגור לטעון למערער גם בשלב הערעור כל עוד לא שוחרר מחובה זו ע"י ביהמ"ש.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 6.5.76).
ע.פ. 673/75 - מדינת ישראל נגד שאול אזולי ואח'
*קולת העונש (אינוס) (הערעור על קולת העונש נתקבל לגבי המשיב הראשון).
המשיבים שהיו בשעת המעשה לפני כשנתיים תלמידי בית ספר בגיל צעיר יצאו ערב אחד לשפת הים ונתקלו שם במכונית שבה התעלסו המתלונן והמתלוננת. חבריו של המשיב, חמשת המשיבים האחרים, הרחיקו את המתלונן מן המכונית ומנעו בכוח את התערבותו כאשר המשיב אנס את המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים מאסר על תנאי בלבד והערעור נתקבל לגבי המשיב הראשון שבצע את מעשה האינוס. ביהמ"ש המחוזי נמנע מלהטיל מאסר בפועל על המשיבים כדי לחנכם ולשקמם ולא לגרום להם להדרדר ע"י כליאתם בבית הסוהר. מבחינתם של המשיבים עצמם צדק ביהמ"ש המחוזי כי זו דרך טובה וסבירה, ואולם אין להתעלם מן העובדה שהעבירה שבוצעה היתה בעזרתם הפעילה של כמה שותפים, ושהעונש המירבי הוא 20 שנות מאסר. אין לסטות מן הכלל שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון, לנוכח ריבוי הפשעים ממין זה, שהאנסים האלימים אחת דינם למאסר. על כן, המשיב הראשון שביצע את האונס, ירצה שנה אחת מאסר בפועל מתוך 5 שנות מאסר על תנאי שהוטלו עליו. לגבי האחרים ישאר המאסר על תנאי בעינו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד מ, רוזנפלד למערערת, עוה"ד בן יעקב, שחר וטומקביץ למשיבים. 3.5.76).
ע.פ. 6/76 - מוחמד שאאב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רצח) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער חשד במתלוננת, אשת דודו שהיא עושה לו כישופים שגרמו למות ילדיו, כפי שסיפר במשטרה, ובאחד הימים נכנס לצריף שבו גרה ובהיות תינוקה כבת חודשיים בחיקה, הלם בצנור ברזל על חזה של האשה ולאחר מכן הלם בראשה ושפך עליה נפט שהביא איתו, הדליק גפרור וזרק אותו עליה אך האש לא נתלקחה והאשה נמלטה מן המקום. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שבע שנות מאסר והערעור על כך נדחה. הנסיבות מראות כי נסיון הרצח היה מתוכנן, מחושב ומוכן מראש ויכול היה להגמר ברציחת האשה ותינוקה.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 28.4.76).
ע.פ. 124/76 - עבדול עטרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ריבוי נשואין) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער נשא אשה על אשתו והורשע בעבירה של ריבוי נישואין ונדון למאסר של 18 חודשים שמהם שנה אחת מאסר על תנאי וששה
חודשים מאסר בפועל וכן לקנס של 5000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בהתחשב עם הנסיבות המקילות שהועלו בפני ביהמ"ש שונה גזר הדין כך ששלושה חודשים יהיו מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי ואילו הקנס הוגדל ל- 7500 ל"י.
(בפני השופטים: מ. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד ש. עטית למערער, עו"ד א. גריפל למשיבה. 29.4.76).
ע.פ. 9/76 - מדינת ישראל נגד אליעזר ארויה
*קולת העונש (מרמה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעשרות עבירות של מעשי מרמה והוצאות כסף בטענות שוא, שביניהן הוצאות כספים מאנשים שנזקקו ללשכת הסעד, שהייה בבתי מלון בלי תשלום ועוד מעשי מרמה כאלה שבוצעו בכל רחבי הארץ במשך חודשים רבים. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. מלבד העבירות האמורות קיימות לחובת המערער למעלה מחמשים הרשעות קודמות שבוצעו החל משנת 1950 ואשר גרמו לכליאתו לתקופות מאסר ארוכות. העונשים שנגזרו עליו בעבר לא לימדוהו לקח ויש להטיל עליו עונש מתאים על מנת להגן על הציבור בפניו. מחלתו של המערער איננה עילה להקל בעונשו שכן בתי הסוהר היום ערוכים גם לקליטתם של עבריינים הזקוקים לטיפול רפואי. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על חמש שנים.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סוכר למערערת, עו"ד ש. אלברנס למשיב. 19.5.76).
ע.פ. 87/76 - חאלד אסדי נגד מדינת ישראל
*נסיון לאונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של נסיון לאנוס בנסיבות מחמירות ונדון ל- 10 שנות מאסר שמהן 7 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. את הנסיון לאנוס את שלושת המתלוננות ביצעו המערער וחברו המנוח ואין ספק שבענין שלפנינו חברו המערער והמנוח לבצע יחד את המעשה הקשור במתלוננות ועל כן קיים האלמנט של העבירה לפי סעיף קטן 2 שבסעיף 154 (א) לפח"פ. ברם, על כל פנים נתמלאו כל האלמנטים האמורים בסעיף קטן 1 שבסעיף 154 (א) הנ"ל, בכך שהמערער נשא בשעת המעשה נשק קר, היינו אולר. לעדויות המתלוננות היו ראיות סיוע מספיקות, והן, שהמתלוננות נפצעו פצעים ניכרים ע"י האולר, הן נמצאו לאחר המעשה במצב של התרגשות היסטרית וכן העובדה שהמערער הודה בה שהיה ברשותו בעת המעשה אולר פתוח. כל אחד מהדברים האלו בפני עצמו, ולא כל שכן כולם יחדיו, יש בהם משום סיוע למכביר. אשר לעונש - המחוקק קבע עונש של 20 שנות מאסר לעבירה ממין זה כאשר היא נעברת בנסיבות מחמירות ועל כן העונש שהוטל על המערער אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה, 26.4,76) .
ע.פ. 527/75 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*גניבת כסף ממעביד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד כפקיד במוסד חינוך בפתח תקוה ובין היתר קיבל כספים מתלמידים על מנת להכניסם לחשבון המוסד בבנק. במשך שלוש שנים הצטבר גרעון של כ- 24 אלף לירות שהמערער גבה עבור המוסד ולא הפקידם בבנק. הוא הורשע בגניבת סכום זה ונדון לארבע שנים מאסר שמהן שנתיים מאסר בפועל וקנס 10,000 ל"י וערעורו על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. המערער טען כי הכסף היה מצוי בחדר פתוח שיצאו ונכנסו בו רבים ויתכן שנגנב ע"י אחרים. לטענתו, כאשר הדבר היחידי
המוכח הוא חסרון כסף בקופה ונסיבות המקרה מצביעות על אפשרות מסתברת שמישהו אחר לקח את הכסף, אין להרשיע את הקופאי. אולם הנסיבות מצביעות דוקא בכוון ההפוך, היינו שהמערער הוא שגנב את הכסף, הגרעונות נוצרו בתקופת המשתרעת על שלוש שנים ומחצה והמערער הודה שידע על החסר שבקופה ולא גילה על כך לממונים עליו. אשר לעונש - מדובר בעובד ציבור המועל בכספי המדינה ובאימון שנתנו בו הממונים עליו ואחת דינו למאסר לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד י. בן- מלך למערער, עו"ד ג. שביט למשיבה. 29.4.76).
ע.פ. 646/75 - אחמד חיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המעשה שעשה המערער מעיד עליו שכאילו נטרפה עליו דעתו לשעה. הוא מתגורר בבית עם משפחתו ובאותו בית גרה באחד החדרים ישישה מופלגת כבת 90 שנה. למערער היתה הדירה צרה ורצה לזכות בחדרה של הישישה ובלילה אחד ניסה לחנוק אותה. הוא פצע אותה פצעים קלים בלבד ולאחר מכן התחבא בבית השימוש בבית דירתו ושם נמצא רועד ובוכה. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליו 7 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין למערער הרשעות קודמות, ועם כל הכיעור שבמעשהו הרי העונש חמור מדי. המערער מטופל באשה וארבעה ילדים קטנים וכל הסימנים מעידים שהדאגה להם העבירה אותו על דעתו, העונש צריך לעמוד ביחס סביר הן לעונשים שהוטלו לא מכבר על נסיונות רצח בנסיבות הרבה יותר חמורות והן בצורך בהגנה על הציבור מפני סיכוניו של הנאשם המיוחד העומד לפנינו. על כן הועמד עונש המאסר על חמש שנים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. עו"ד צמח למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 11.5.76).
ע.פ. 118/76 - אורי אלוני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה מנמל אילת) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
כל ארבעת המערערים, בני טובים הם, שהצטיינו בשירותם הצבאי והם בעלי אופי חיובי, הם היו ממונים על שמירת מחסנים בנמל אילת, מעלו באימון ושלחו ידם ברכוש לא להם. ערך גניבותיהם גדול מאד וסכום הגניבה שלא הוחזר מגיע ל- 80 אלף לירות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על שלושה מתוך ארבעה המערערים שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ועל אחד המערערים 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה, העונשים מפתיעים בקולתם נוכח פני חומרת העבירות ואין זאת כי ביהמ"ש המחוזי התחשב כבר בכל הנסיבות המקילות. על המערערים לשאת במלוא העונש שהוטל עליהם, ולא רק בשל עצמם בלבד כדי שילמדו לקח, אלא בעיקר למען שישמעו שהמועלים ברכוש הציבור אחת דינם למאסר ממושך יהיו אשר יהיו נסיבותיהם האישיות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. המערערים לעצמם, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 17.5.76).
ע.פ. 495/75 - משה דרורי נגד מדינת ישראל
*עבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות מרמה, סחיטה ועושק והוטל עליו עונש מאסר כולל של שש שנים. ערעורו על הרשעתו באישומים מספר ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה באישומים השונים - באחד האישומים עשה העותר הסכם עם המתלונן לרכישת מפעלו של המתלונן ונתן שיק ללא כיסוי, ואין ספק כי ע"י טענות המרמה השיג המערער את חתימת החוזה. כן קנה המערער יהלום מהמתלונן ותכשיטים
ושילם את מחירם בשיקים ללא כיסוי, וברור כי בעת מתן השיקים ידע המערער כי לא יהא להם כיסוי. על כן היו כאן גם העבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי וגם עבירה של קבלת דבר במרמה. אשר לעונש - בהתחשב בעברו הפלילי של המערער ובחומרת המעשה אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד זליכובסקי למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 2.5.76) .
ע.פ. 471/75 - חיים אקוקה נגד מדינת ישראל
*גניבה מצה"ל וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שימש כרב סמל יחידתי במלחמת יום הכיפורים בצפון סיני ולפי עדויות של חיילים מיחידתו יצא ביום 2.11.73 מיחידתו בטנדר שעליו עמוסים שק סוכר, פח שמן, תפוחי אדמה, ומנות קרב כשהוא בדרכו לחופשה לביתו, והוא חזר ליחידתו כעבור יומיים ללא שמצרכים אלה היו עימו. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדי התביעה והתרשם באופן שלילי מהמערער ולא האמין לו שחילק את המצרכים במוצבים אחרים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר, הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה, אין בימ"ש שבערעור נוהג להתערב בקביעותיה של הערכאה הראשונה באשר למהימנות עדים. אשר למידת העונש - בהתחשב בנסיבות הענין כשמדובר בהוצאת מזון מיחידה בשעת מלחמה, ע"י מי שנושא באחריות מיוחדת עקב תפקידו הפיקודי, אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שביט למערער, עו"ד י. בן- אור למשיבה. 13.4.76).
ע.פ. 76+510/75/60 - יצחק ליפשיץ וראובן שלום נגד מדינת ישראל
*החמרת העונש ע"י בימ"ש שלערעור בפריט שעליו לא ערערו (הערעורים נדחו).
בשני הערעורים מתעוררת אותה שאלה משפטית ועל כן נדונו יחד. כל אחד משני המערערים גרם בתאונת דרכים למותו של אדם וליפשיץ נדון ע"י בימ"ש השלום לששה חודשי מאסר על תנאי, 3000 ל"י קנס ולפסילה לתקופה של שלוש שנים. שלום נדון לששה חודשי מאסר על תנאי, 2000 ל"י קנס ושנה פסילה בפועל ושנתיים פסילה על תנאי. בשני המקרים ערערה המדינה על קולת העונש לביהמ"ש המחוזי ובנימוקי הערעור טענה רק נגד עונש המאסר על תנאי וביקשה להטיל על הנאשמים מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לפריט זה של הערעור והשאיר את המאסר על תנאי על כנו, ברם החמיר בעונשים האחרים והעלה את תקופת הפסילה של ליפשיץ ל- 10 שנים ובענינו של שלום העלה את הקנס ל- 4000 ל"י ואת הפסילה לשנתיים בפועל ושנה אחת על תנאי. בערעור זה התעוררה השאלה אם ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך להחמיר באותם פריטי עונש שעליהם לא ערערה התביעה. ביהמ"ש העליון השיב על כך בחיוב. ביהמ"ש שלערעור מוגבל לכך שאינו יכול להחמיר בעונש כאשר המדינה אינה מערערת על חומרת העונש, אך ברגע שהמדינה מערערת על חומרת העונש, אין ביהמ"ש קשור לפריטי הערעור והוא רשאי להחמיר בפריטי עונש אחרים מאלה שעליהם מערערים. עדיפים בעיני ביהמ"ש בטחונם ושלומם של המשתמשים בדרכים על האינטרס הפרטי של המערער. נהגים פוחזים וקטלנים מוטב שירדו מהכביש לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד גורני למשיבה. 16.5.76).
ע.פ. 347/75 - פוקה הירש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בת"א בעבירות מס הכנסה ובעבירות מטבע חוץ חמורות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל, שנה
אחת מאסר על תנאי ותשלום 100 אלף ל"י קנס, וכן נדונה החברה שבשליטתו ל- 200 אלף לירות קנס. הערעור הוא בענין המאסר בפועל שנגזר על המערער והוא נתקבל בחלקו. עבירותיו של המערער חמורות וכבר נפסק לא אחת כי דינם של עבריינים כאלה להשלח למאסר לתקופות ארוכות. אולם כאן טוען המערער כי כבר נענש כאשר בעת מעצרו הוזמנו אמצעי התקשורת וכן צלמים וצלמי טלויזיה ונמסר מידע מוקדם לא מדויק מופרז באשר להיקף העבירות המיוחסות לנאשם. בימ"ש המחוזי כבר התחשב בכך כשהטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בלבד, אך נכון שמגיעה לנאשם הקלת מה נוספת בעונש, אחרי שכבר ספג עונש שאיננו כתוב בשום חוק. בעבירות מס הכנסה יש לשים אות קלון על מצחם של אלה שמרמים את אוצר המדינה ומבחינה זו ודאי כבר ספג המערער חלק ניכר מעונשו עוד לפני שהחל משפטו. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על ששה חודשים בלבד ואילו הקנס הוגדל במאתיים אלף לירות נוספות.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד טוניק, בן זאב ונאור למערער, עו"ד ד. ביניש למשיבה. 17.5.76).
ע.פ. 318/75 - משה כרמן נגד מדינת ישראל
*עבירות מס הכנסה (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ברוב דעות).
המערער עסק בעבודות מסגרות ובשנת המס המדוברת עבד עבור חברה בנמל התעופה בלוד. למערער היתה מערכת חשבונות שניהל עבורו רואה חשבון ובשנת 1967 הגיעו הכנסותיו בהתאם להנהלת החשבונות ל- 15 אלף לירות. בשנת 1969 הודיע רואה החשבון למערער כי הכנסותיו מגיעות לשנת המס 1968 ל- 60 אלף לירות. לאחר דין ודברים עם רואה החשבון הודיע לו המערער כי הוא מנתק עמו את קשריו ונטל חזרה ממנו את החומר שבידיו. כשנה לאחר מכן הגיש המערער דו"ח על הכנסתו לשנת 1968 על סכום של 20 אלף לירות. בחקירה שנפתחה ע"י שלטונות המס הגיעו לידי החוקר טיוטה של דו"ח רווח והפסד ורשימות אחרות שנשארו אצל רואה החשבון ואשר היו מבוססות, לפי עדותו של רואה החשבון, על המסמכים של הנהלת החשבונות. לפי רשימות אלה היו הכנסות המערער בשנת המס 1968 כ- 63 אלף לירות. המערער הורשע לפי סעיף 220 (1) לפקודת מס הכנסה בגין העלמת הכנסה של למעלה מ- 40 אלף לירות לשנת המס 1969, וביהמ"ש הטיל עליו עונש של 30 אלף לירות קנס וששה חודשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן, וי. כהן ועונש המאסר בפועל הועמד על שלושה חודשים בלבד. לענין העונש סברו שופטי הרוב שההשמטה לא היתה מהגדולות, וכי עברו למעלה מחמש שנים מאז ביצוע העבירה, ועל כן יש להקל עם המערער. השופט מני סבר כי לנוכח ההתרבות של עבירות העלמת הכנסות אין מקום להתערב בעונש. אשר להרשעה, המערער ידע כי עפ"י המאזן שהתבסס על המסמכים שהמערער המציא לרואה החשבון הגיעה הכנסתו לסכום העולה על 60 אלף לירות ואעפ"כ הגיש דו"ח על 20 אלף לירות, ובכך השמיט את ההכנסה במזיד ובכוונה להתחמק ממס. אשר לחלק מסכום ההכנסה בגין עבודות שבוצעו באותה שנת מס אלא שהחשבונות אושרו רק בשנת 1969, קבע ביהמ"ש העליון כי הכנסת הנישום מתקבלת באותה שנת מס שביצע את העבודה, ואין חשיבות לכך מתי חשבונותיו אושרו ע"י מזמין העבודה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה _ השופט י. כהן. עו"ד תמיר ומוריץ למערער, עו"ד וגנר למשיבה. 19.5.76).
ע.פ. 145/76 - אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בהחזקת סם מסוכן ועישונו ונדון לחמישה חודשי מאסר ובאופן מצטבר הופעל מאסר על תנאי של שנה בשל עבירה
קודמת מאותו סוג. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא גם בעל עבר פלילי עשיר ומגוון, אולם הוא הגיש מכתבים ממעבידיו ומהמרכז הקהילתי במקום מגוריו, שמהם נראה כי נפתח פתח תקוה למערער לחזור מדרך הפשע. אי לכך הועמד עונש המאסר הכולל על שנה אחת.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני. העותר לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 11.5.76).
ע.פ. 80/76 - וילהם אבלס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מרמה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
על המערער הוטל עונש של שלוש שנים מאסר בשל שש עבירות מרמה וערעורו נתקבל. המערער זר בארץ ואין יודעים אם יש לו הרשעות קודמות ואם לאו, כך שלכאורה זו הרשעתו הראשונה. הוא הצהיר כי ברצונו לחזור לארצו ומן הדין להמתיק לו דינו במקצת. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על 18 חודשים ו- 18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד רוזנברג למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 3.5.76) .
ע.פ. 100/76 - מדינת ישראל נגד משה לזמי
*קולת העונש (פציעה חמורה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשני מעשים של פציעה חמורה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל. אכן יכלו השופטים להתחשב בכך שלמעשהו של המשיב קדם קנטור חמור, אך גם בהתחשב בכל הנסיבות המקילות, הרי לנוכח פני הדקירות המרובות שדקר המשיב את קורבנו בנשק קר, ושכמעט גרם למותו, הקל עימו ביהמ"ש המחוזי יתר על המידה. אי לכך הועמד עונשו של המשיב על שלוש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. עו"ד גב' ז. לויצקי למערערת, עו"ד א. ברקאי למשיב. 18.5.76 ) .
ע.א. 565/75 - פלוני נגד פלונית
*אבהות (הערעור נדחה).
המשיבה, קטינה, תבעה את המערער בגין אבהות לתשלום מזונות וביהמ"ש המחוזי פסק כי המערער הוא אבי הילדה וחייבו לשלם למשיבה מזונות חודשיים. הערעור על כך נדחה. הראיות לקביעת אבהות המערער היו עדותה של האם כי קיימה יחסי אישות משך החודשים הרלבנטיים עם המערער, עדותו של רופא שאליו פנתה האם יחד עם המערער כאשר נפסק אצלה הוסת, והעובדה שהאם ביחד עם המערער פנו זמן קצר לפני הלידה לרב רושם נישואין כדי להרשם לנישואין. ביהמ"ש יכול היה להאמין לעדותו של רופא כי המערער ביקר אצלו יחד עם האם וזאת למרות הסתירות שנתגלו בין עדות הרופא לעדות האם. אך גם בלעדי עדות הרופא מספיקות הראיות לביסוס המסקנה של ביהמ"ש המחוזי. המערער עצמו הודה בעדותו כי בתקופה המתאימה היה יוצא יחד עם האם בערבים וכי כשמונה פעמים לנה עימו ביחידות בחדרו בת"א. עצם התייחדותם החוזרת ונשנית של גבר ואשה בגיל זה ללינה משותפת והופעתו עם האם לרישום נישואין כשזו במצב של הריון מתקדם, הוו הוכחות מסייעות לעדות האם עצמה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קובלר למערער, עו"ד טראוב למשיבה. 24.5.76).
ע.א. 466/75 - חברת גמילות חסדים בקרית מוצקין נגד אסתר רוטשטיין
*צוואה בעל פה (הערעור נדחה).
המנוח יעקב שטרכמן מילא תפקידים בגמ"ח המערערת ולאחר פטירתו ביקשה המערערת לאשר צוואה בע"פ שלפי טענתה עשה המנוח מספר ימים לפני מותו. בקשתה נדחתה באשר לא נחה דעתו של ביהמ"ש כי המנוח עשה את הצוואה כפי שנטען לפניו. הערעור על כך נדחה. לטענת המערערת כי לבו של המנוח היה נתון
למוסד הצדקה שבו מילא תפקידים ועל כן רצה להוריש לגמ"ח את רכושו - בין הרצון ובין ביצועו לפעמים רב המרחק, ולא פעם קורא שביהמ"ש מאמין אמנם שהאיש היה מלא כוונות טובות, אך לא הגיע להוצאתם מן הכח אל הפועל. ללא ספק יש מקום להיות זהיר לגבי צוואות בע"פ של אדם שהוא במצב של שכיב מרע ואין לאמר כי הספיקות שביהמ"ש המחוזי נתן להם ביטוי לא היו סבירים.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. עו"ד איכנולד למערערת, עו"ד רכשטיין למשיבה. 20.5.76).
ע.א. 532/75 - אחמד חסן נגד רשות הפיתוח ואח'
*הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב וביטול פס"ד
(הערעור נתקבל).
בין הצדדים התנהל משפט ובסיכומו הורה ביהמ"ש על הגשת סיכומים בכתב כאשר על המערער היה להגיש את סיכומיו עד יום 20.11.74. הוא לא הגיש סיכומיו בתאריך הנ"ל וכבר למחרת היום נתן ביהמ"ש פס"ד הדוחה את תביעת המערער. לאחר מכן ביקש המערער ביטול פסה"ד ואורכה להגשת סיכומיו ופרקליטו הגיש תצהיר שבו הוא כותב כי נפל למשכב עקב מחלת דלקת ריאות ביום 14.11.74 וכי הבריא רק לאחר עשרה ימים ומיד שלח את הסיכומים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לבטל את פסה"ד והערעור על כך נתקבל. מתן פס"ד עקב אי הגשת סיכומים במועד כמוהו כמתן פס"ד עקב אי התייצבות בעל דין לבירור המשפט. תובע שניתן נגדו פס"ד הדוחה את תביעתו רשאי להגיש בקשה לביטול פסה"ד והדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. לצורך השימוש בשיקול דעת זה חייב ביהמ"ש להציג לעצמו שתי שאלות - מה הסיבה שגרמה להעדרו של המבקש מביהמ"ש ומהם סיכויו של המבקש להצליח במשפט אם יבוטל פסה"ד. כאן לא נתן ביהמ"ש את דעתו לאף אחת משתי השאלות הנ"ל.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. 17.5.76).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 402/75 - ..........370 ─ * אחריות בתאונת דרכים וגובה פיצויים.
─* ע.א. 180/75 - .......370 ─ * תביעת בעל מניות מאת חברה ובשם החברה.
─* ע.א. 622/75 - ............................371 ─ * נטישת מושכר.
─ * זניחת בני משפחה כמשמעות המונח בחוק הגנת הדייר.
─* בג"צ 467/75 - .........373 ─ * גיור שבוטל ובקשת אשרת עולה עפ"י חוק השבות.
─* ע.פ. 291/74 - ..........................374 ─ * הודאה שלא בין כתלי בית המשפט.
─* ע.פ. 394+426/75 - ...............375 ─ * היסודות של עבירת רצח ועבירת חטיפה.
─
─* בג"צ 190/76 - רשיון לעריכת הפגנה.........................................375─* בג"צ 69/76 - סיווג בקבלת תעודת מקצוע של משרד העבודה......................376 ─* בג"צ 241/75 - החרמת מוצגים...............................................376─* ע.פ. 39/76 - חומרת העונש (פריצה, בריחה ממאסר ותקיפת שוטר)................376 ─* ע.פ. 556/75 - הרשעה במעשים מגונים וחומרת העונש...........................376─* ע.פ. 673/75 - קולת העונש (אינוס).........................................377 ─* ע.פ. 6/76 - חומרת העונש (רצח)............................................377─* ע.פ. 124/76 - חומרת העונש (ריבוי נשואין).................................377─* ע.פ. 9/76 - קולת העונש (מרמה)............................................378 ─* ע.פ. 87/76 - נסיון לאונס וחומרת העונש....................................378─* ע.פ. 527/75 - גניבת כסף ממעביד וחומרת העונש..............................378─* ע.פ. 646/75 - חומרת העונש (נסיון לרצח)...................................379 ─* ע.פ. 118/76 - חומרת העונש (גניבה מנמל אילת)..............................379─* ע.פ. 495/75 - עבירות מרמה וחומרת העונש...................................379─* ע.פ. 471/75 - גניבה מצה"ל וחומרת העונש...................................380 ─* ע.פ. 76+510/75/60 - החמרת העונש ע"י בימ"ש שלערעור בפריט שעליו לא ערערו...380 ─* ע.פ. 347/75 - חומרת העונש (עבירות מס)....................................380─* ע.פ. 318/75 - עבירות מס הכנסה............................................381 ─* ע.פ. 80/76 - חומרת העונש (עבירות מרמה)...................................382 ─* ע.פ. 145/76 - חומרת העונש (עבירת סמים)...................................382─* ע.פ. 100/76 - קולת העונש (פציעה חמורה)...................................382─* ע.א. 565/75 - אבהות......................................................382─* ע.א. 466/75 - צוואה בעל פה...............................................382─* ע.א. 532/75 -הארכת מועד להגשת סיכומים בכתב וביטול פס"ד...................383 ─
─
─
─
─
─