ע.א. 188/75 - גיורא ביבר נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות מחלה בגין סכרת.
(ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים בע.א. 4726/71 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הינו בן יחיד לאמו ויתום מאביו, תוך כדי שירותו הציעו לו שלטונות הצבא לצאת לארה"ב להשתלמות. אין חולקין שהפרידה מאמו היתה קשה על המערער עד מאד אבל הוא נסע ולאחר חודשים אחדים התגלה לו לראשונה שהוא סובל ממחלת סכרת. המערער טען כי מחלתו באה לו תוך כדי שירותו ועקב שירותו הצבאי ,ועל כן הוא זכאי לתגמולים. היתה חוות דעת רפואית מטעם המשיב כי מחלת המערער לא נגרמה ע"י השירות הצבאי אלא הוחמרה ע"י השירות והחמרה זו מוגבלת בשנתיים בלבד ולאחר מכן יש לראותה כחלפה ללא שוב. מאידך היתה חוות דעת שהביא המערער כי אין לשלול את האפשרות שהמחלה נגרמה ע"י הדחק הנפשי שהמערער היה נתון בו ערב הנסיעה, ואשר להחמרה אין היא מוגבלת לשנה ואין כל בסיס לתחום זמן כלשהו בנדון. ועדתהערעורים קיבלה את חוות הדעת של הרופא מטעם המשיב כי המחלה הוחמרה ע"י השירות ,וכי ההחמרה מוגבלת לכשנה וחצי בלבד. בערעור קבעו השופטים ח. כהן ובייסקי ברוב דעות כי המחלה הוחמרה ללא הגבלת זמן ואילו השופט שרשבסקי סבר כי יש לראות את המחלה כמי שפרצה עקב השירות.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. חוות הדעת הרפואית מטעם המערער אינה קובעת באופן ודאי שהמחלה פרצה עקב השירות אלא כי "אין לשלול את האפשרות שמחלת הסכרת נגרמה" וכו', ואולם לענין ההחמרה שאינה מוגבלת בזמן קיים בה מימצא רפואי ודאי וחד משמעי. המערער יצא ידי חובת הראיה המוטלת עליו כשהביא חוות דעת רפואית מוסמכת שאם היתה החמרה, ההחמרה אינה מוגבלת בזמן.
השופט בייסקי:
א. ועדת הערעורים סברה כי המערער לא עמד בפני פקודה שחייב היה לציית לה ולנסוע אלא ניתנה לו ברירה חופשית והוא בחר לנסוע, וכי על כן אין לראות קשר סיבתי בין התלבטויותיו והמתח שבו היה נתון לבין הופעת המחלה. עמדה זו אין לקבל, והיא עשויה להביא לתוצאות שאין הדעת סובלת אותן.
ב. אין לבוא בטרוניה על הועדה שהעדיפה חוות דעתו של הרופא מטעם המשיב על פני זו של המערער, ואולם חוות הדעת הרפואיות הן רק חלק מחומר הראיות לצורך מסקנת הועדה, ושאלת הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות היא שאלה משפטית אשר צריכה להבחן עפ"י נורמות משפטיות ולהקבע ע"י הועדה עצמה בקנה מידה כזה. אין בימ"ש שלערעור מתערב במסקנת הועדה הרפואית המבכרת חוות דעת רפואית אחת על פני השניה, אך ניתן לבחון אם אותה חוות דעת מובילה לאותה מסקנה משפטית בדבר הקשר הסיבתי שאליה חייבת הועדה להגיע עפ"י מבחנים משפטיים.
ג. אין חילוקי דעות כי מחלת הסכרת היא תורשתית. אך לדעת הרופא מטעם המערער אין לדבר על מחלת סכרת כל עוד זו עדיין לא פרצה החוצה והיא רדומה וסמויה ואילו לדעת הרופא השני, שהיא דעת מיעוט בין המומחים, מי שיש בו מחלת הסכרת לפני התפרצותה הוא בבחינת חולה ועל כן אין לדבר על גרימת המחלה, שכן זו כבר קיימת, אלא רק על החמרה, משאימצה ועדת הערעורים עמדה רפואית זו, אף אם זו דעת מיעוט בין המומחים, אין בכוחו של בימ"ש שלערעור לאמץ את העמדה האחרת הרואה בשירות את גרימת המחלה.
ד. לעומת זאת בשאלה אם מדובר בהחמרה המוגבלת בזמן לתקופה מצומצמת או לא הרי
גם מתוך חוות הדעת הרפואית מטעם המשיב ניתן להגיע למסקנה כי משהופיעה המחלה פעם שוב אין היא נעלמת ואין החולה מתרפא ממנה.
השופט שרשבסקי:
אין בעובדה גרידא שמדובר במחלה תורשתית או קונסטיטוציונלית כדי לנתק את הקשר בין השירות ובין הפגיעה. המעבר ממצב רדום של המחלה אל התפרצותה, אם היא תוצאה, ולו רק בחלק כלשהו, מהשירות כמוהו איפוא, מבחינה משפטית, כגרימת המחלה ולא רק החמרתה. על החמרה ניתן לדבר אם לפני השירות כבר היתה קיימת מידה מסוימת של פגיעה בכושרו של החייל לפעול ולא רק של המחלה גרידא. מאחר שאין חולק שלפני התחלת השירות לא היה כל פגם בכושרו של המערער לפעול, הרי יש לראות בפעולות הכרוכות בשירות משום גרימת הנכות ולא רק החמרתה. מידת ההוכחה המוטלת על החייל היא להראות אפשרות של קשר בין השירות לבין הנכות ואם המומחה סבור שגם מבחינה רפואית אין לשלול אפשרות כזאת די בכך.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, בייסקי. עו"ד י. סהר למערער, עו"ד גב' מ. רוזנפלד למשיב. 31.5.76).
ע.פ. 27/76 - מועד היבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה עפ"י עדות המתלוננת.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים פרידמן, יהודאי וקרני) בת.פ. 305/75 - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות:
המערער היה נשוי למתלוננת וביום המקרה ברחה מהבית לבית משפחת המערער. המערער הגיע למקום והמתלוננת התחבאה בתוך חדר שבו דלקה מנורת נפט, וזמן קצר לאחר מכן נכנס המערער לחדר, ולפי עדותה של המתלוננת הרביץ בה המערער והפילה ולפתע הרגישה מכה חזקה בגופה והתעלפה והתעוררה רק בביה"ח. עפ"י העובדות פרצה אש בתוך החדר והמתלוננת נפגעה קשה. מקור האש היתה מנורת הנפט שהיתה בחדר. למרות שהמתלוננת לא אמרה בעדותה כי ראתה שהמערער זורק עליה את המנורה, קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא מאמין באופן כללי לעדותה של המתלוננת וכי המערער בעט במתלוננת ולאחר מכן זרק עליה את מנורת הנפט הדולקת. ביהמ"ש קבע כי זו המסקנה היחידה שניתן להוציא מדברי המתלוננת. בפני ביהמ"ש היו גם עדויות של קרובי המערער, אשר במשטרה סיפרו כי המערער זרק על המתלוננת את מנורת הנפט ואילו בבית המשפט סטו מעדותם זו בהתחלה ולאחר כך שוב מסרו עדות שונה, ושינו מפעם לפעם את גירסתם. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אימון בדברי העדים בביהמ"ש ולא בדברי המערער וקבע את ממצאו על פי עדותה של המתלוננת. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. בהודעותיה של המתלוננת במשטרה היו סתירות אך ההודעה הראשונה נמסרה כאשר המתלוננת עדיין היתה במצב קשה וסיפורה היה דמיוני. להודעה זו אין לייחס כל חשיבות. מאידך היתה הודעתה השניה של המתלוננת, שניתנה לאחר כשבועיים זהה פחות או יותר לעדותה בביהמ"ש, אכן יש סתירות מסוימות אך סתירות אלה ניתנות להסבר. כיון שהתרשמות ביהמ"ש מדברי העדה היתה חיובית אין סיבה שביהמ"ש העליון יסתור בענין זה את מה שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא נתן אימון בדברי העדים האחרים. נמצא שלעומת גירסת המתלוננת שהיתה מהימנה נדחו כל הגירסות האחרות. עדות המתלוננת מתחזקת ע"י כך שלא הועלתה כל גירסה סבירה אחרת ביחס לשאלה איך נגרמו לה החבלות, ואין כל יסוד בחומר הראיות לאפשרויות אחרות מלבד זו שהמערער גרם לדליקה.
ג. כאשר העדים העידו בביהמ"ש המחוזי ועדותם סתרה את ההודעות שמסרו במשטרה, הזהיר אותם ביהמ"ש כי מסירת עדות סותרת בביהמ"ש לעומת זו שנמסרה במשטרה מהווה עבירה פלילית ואיים על העדים שהם עשויים לעמוד במשפט פלילי על מתן עדות סותרת. בכך חרג ביהמ"ש מהוראות החוק שעליו להזהיר את העדים כי עליהם להעיד עדות אמת בביהמ"ש ולא להזהיר שלא ימסרו עדות סותרת. אולם אין בכך כדי להשפיע על התוצאה בערעור, מכיון שלא נגרם כל עוות דין למערער. גם לאחר מתן האזהרות לא אמרו העדים באופן חד משמעי כי עדותם במשטרה היא אמת אלא הוסיפו להתחמק ממתן תשובות ברורות, ובסופו של דבר ביהמ"ש לא קבע את העובדות עפ"י אותו חלק מעדויות העדים שבו אישרו את תוכן עדויותיהם במשטרה.
השופט לנדוי (דעת מיעוט):
יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מן האשמה. בדרך כלל אמנם מספיק בעדות המתלוננת כדי להרשיע על פיה אם ניתן לסמוך על עדות כזו במידת בטחון סבירה אך בעניננו אין עדותה של המתלוננת בטוחה מספיק. בעדות אין תיאור ישיר של עיקר המעשה, היינו שהמערער השליך את המנורה הדולקת, אלא כי ברגע המכריע התעלפה וכן קיימות סתירות בעדותה של המתלוננת ואחת הסתירות הינה מהותית. אין על הנאשם חובת הראיה להראות כיצד קרה הדבר ואין לאמר כי אין במקרה דנא הסבר סביר אחר לאשר קרה אלא אשמתו של הנאשם. לספיקות אלה יש להוסיף את הלחץ של השופט על כמה מן העדים ששינו את עדותם בביהמ"ש לעומת הודעותיהם במשטרה ובפרשת לחץ זו יש כדי לערער נוספות את יסודות ההרשעה של המערער. עדים אלה באו כדי להעיד שהאש פרצה בחדר כאשר המערער היה עדיין בחוץ ואחרי הלחץ עליהם יצאה עדותם מבולבלת ובלתי עקבית.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 8.6.76).
ע.פ. 196/75 - מנחם בן שושן נגד מדינת ישראל
*אחריותו של כל אחד ממשתתפי "קשר" עבור מעשי חבריו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופט וולינסקי) בת.פ. 408/74 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל)
העובדות:
המערער היה עצור בבאר שבע ובאותו זמן היו עצורים באותו מקום שניים אחרים, בוטבול ובלהסן. בוטבול עמד להשתחרר מהמעצר וסוכם ביניהם כי כאשר המערער יובא לביהמ"ש להמשך משפטו יעזרו לו בוטבול ובלהסן להמלט מידי שומריו. משהשתחרר בוטבול הוא הכניס לסוד התכנית את בן הרוש והוסכם ביניהם כי ביום הקובע יבוא בן הרוש עם רכב לבאר שבע כדי שבעזרתו תבוצע המשימה. להשגת הרכב ביצע בן הרוש שתי פריצות. עם המכונית הגנובה הגיע בן הרוש לבאר שבע יום לפני המקרה והתחבר לשניים האחרים. למחרת היום נסעו למקום מחבוא והוציאו משם כלי נשק. כשהם מצויידים בנשק זה נסעו השלושה לביהמ"ש. המערער נמלט מידי שומריו ונכנס למכונית ונמלטו מהמקום. המנוסה נמשכה יומיים כשנוסעיה מבקרים במקומות שונים, ובדרכם גם ביצעו פריצה למספרה במצפה רמון שם גנבו רכוש. רק לאחר יומיים נעצרו כשהם ישנים בתוך המכונית. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת קשר לביצוע המנוסה ובכל העבירות שבוצעו ע"י חבריו כשהוא עדיין נמצא בבית הכלא ודן אותו בגין עבירות אלה לחמש וחצי שנות מאסר (בעבירות שבגינן היה עצור לפני מנוסתו נדון לשלוש וחצי שנות מאסר). על כך הערעור.
החלטת השופט - השופט ברנזון:
א. ביהמ"ש יכול היה להרשיע את המערער בעבירה של קשר לביצוע המנוסה ובעבירת המנוסה עצמה. הקשר הוא עבירה בפני עצמה הנשלמת ברגע שנעשה ההסכם בין הקושרים גם אם המעשה אינו מבוצע. אין מניעה להרשיע בשתי העבירות גם יחד אם כי את העונש אין להטיל על כל עבירה לחוד.
ב. המערער אמנם לא ידע כי בן הרוש יוכנס ע"י בוטבול לתוך הקשר של ביצוע המנוסה, אך אעפ"כ נושא המערער באחריות הן לצירופו של בן הרוש לקשר והן לכל המעשים הפליליים שביצע בן הרוש לצורך גניבת המכונית. כשנוצר הקשר הפלילי הופך כל אחד מהקושרים סוכנם של האחרים, וכל דבר המבוצע בזמן קיום הקשר ולשם קידומו נחשב למעשיהם של הקושרים, אפילו בוצע המעשה בהעדרם של אחדים ובלי ידיעתם מראש. צירופו של בן הרוש לקשר והמשימה שהוטלה עליו להשיג רכב הם חלק אינטגרלי של המשימה שבלעדיו לא ניתן היה לבצעה כראוי.
ג. הוא הדין באשר לעבירה של החזקת הנשק שכן אין לפרש את הבאת הנשק למכונית אלא כאמצעי מסייע לביצוע הבריחה. אבל, גם בלאו הכי הוכחו לענין הנשק יסודות ההגדרה של "חזקה" ע"י המערער. כאשר מספר אנשים הפועלים בצוותא נוסעים במכונית ובה נמצא נשק גלוי לעין כל כשכולם יודעים שאינו מוחזק ברשיון, ייחשב כל אחד מן הנוסעים כמחזיק, מה גם שהמערער הודה כי בדרך נהג במכונית שבה היה הנשק, ופירוש הדבר שכל אשר היה במכונית היה ברשותו ועל כן גם בהחזקתו.
ד. לענין הפריצה למספרה בעת המנוסה - אין צורך בעדות חיצונית כדי למצוא את המערער אשם גם בפריצה זו. על המצאותו של המערער בעת הפריצה ניתן להסיק מהעובדה שהוא הצטרף לנוסעי המכונית בראשית הנסיעה ונמצא בה גם בסופה. סיפורו שכאילו עזב את המכונית והצטרף אליה מחדש נדחה מחוסר אימון. כמו כן יש לראות את המערער גם כמחזיק בחפצים הגנובים שהיו במכונית וחזקה תכופה זו של החפצים הגנובים ללא הסבר מניח את הדעת מעלה על המערער את האשמה של היותו שותף לפריצה.
ה. אשר לעונש של חמש וחצי שנות מאסר בגין העבירות הנובעות מן המנוסה - על בוטבול הוטל עונש של שלוש וחצי עונש מאסר בלבד ואין להחמיר עם המערער יותר מאשר עם בוטבול.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, עציוני עו"ד ד. מקרין למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 1.6.76).
ע.פ. 638/75 - משה כתבן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט צ'רנובילסקי, בנטל, תל-מור) בתיק ע.פ. 429/75 - הערעור נדחה ברוב דעות)
העובדות :
המערער נהג אוטובוס בערב גשום בכביש בית דגן לכוון יהוד. באחת מן העקומות הנוטה ימינה סטה ממסלול נסיעתו הימני, נכנס למסלול הנגדי השמאלי ופגע בזו אחר זו בשלוש מכוניות וגרם למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של ארבעה אחרים. המערער הועמד לדין בפני בימ"ש השלום ברמלה באשמת גרימת מוות ונהיגה בחוסר זהירות וזוכה. הכביש היה רטוב בעת התאונה ונטען כי האוטובוס החליק עובר להתנגשות. האוטובוס השאיר על הכביש סימני בלימה של הגלגלים השמאליים ולא של הימניים וכן לא נמצאו סימני החלקה. בקטע כביש לפני מקום התאונה, עד למרחק כמאתיים מטר, לא נמצאו סימנים של שמן או של חומר מחליק וכן לא נמצא בוץ או חומר מחליק על הגלגלים. טענת התביעה היתה כי סימני הבלימה על הכביש שוללים את האפשרות שהאוטובוס החליק עובר לבלימת החרום. בימ"ש השלום קבע כי אכן האוטובוס החליק עובר לבלימה וכי הנהג איבד את שליטתו על האוטובוס מסיבות שאינן תלויות בו, ובעת ההחלקה נהג את האוטובוס
בצורה הרגילה ובנתיב הימני, ורק כתוצאה מההחלקה החל האוטובוס לפנות שמאלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם אם ההחלקה קדמה לבלימה וממילא גם לתאונה אין בכך עדיין לשלול את אחריותו הפלילית של המערער, שכן חומר הראיות מלמד כי המערער נהג במהירות בלתי סבירה, כשמדובר באוטובוס הנוסע על כביש רטוב ביום גשום, קרוב לעקומה. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר (דעת הרוב):
א. במשפט פלילי חובת הראיה בדבר קיום יסודותיה של העבירה, ובעניננו, בדבר חוסר זהירותו של המערער, רובץ על התביעה מתחילתו של המשפט ועד סופו. יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות. יש וראיותיה של התביעה יוצרות חזקה שבעובדה, היינו מסקנה הנוגעת לפירושן ומשמעותן של עובדות ונסיבות כפשוטן לאור נסיון החיים - ואחרי שנוצרה חזקה שבעובדה עובר על הנאשם במשפט פלילי נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע).
ב. משהועבר הנטל לנאשם מספיק אמנם כי יעורר ספק סביר כדי שיצא זכאי. מכאן כי אם נוצרה חזקה שבעובדה ואין בידי הנאשם לצאת ידי חובתו עפ"י נטל הבאת הראיות ולהציג הסבר סביר מצידו רשאי, אך לא חייב, ביהמ"ש להרשיעו בדין.
ג. אם נהג עובר למסלול הנגדי כאשר התנועה מתנהלת מנגד, ופוגע ברכב הבא ממול, קמה ועולה חזקה שבעובדה כי לא שמר על כלל הזהירות הבסיסי של נהיגה בנתיב הימני. נטל הבאת הראיות עובר לנהג המואשם, ועליו לנסות ולהסביר כי לא עקב חוסר זהירותו אירע אשר אירע. בעניננו טען הנהג כי החליק, אך החלקה הלא בגדר תופעה שאינה מעידה כשלעצמה על סיבתה והיא יכולה לנבוע מסיבות שונות. לא נמצא חומר מחליק על הכביש ורטיבות כשלעצמה אינה גורמת להחלקה, אלא אם נהג יבלום בכביש רטוב בלימת פתע או יעשה סטיה פתאומית. מעשים כאלה הם ביטוי לחוסר זהירות ולהעדר הסבר סביר.
ד. אכן, נטל השכנוע רובץ על התביעה, ולו עמדה רק העובדה שהמערער לא הצליח להביא הסבר סביר להחלקה, הרי בנסיבות מקרה זה אולי לא היה מקום לפסוק לחובתו של המערער. אך להעדרו של הסבר סביר מצד המערער מצטרפות ראיות אחרות המסייעות לכוון אחריותו של המערער.
ה. ההסבר לגרם התאונה ניתן למוצאו בעובדות כפי שהובאו ע"י בימ"ש השלום: היינו, מהירות הנסיעה, המקום שבו נמצא אוטובוס בתחילת האירוע שהיה מרוחק מן הצד הימני של הכביש וקרוב לצד השמאלי, סימני הבלימה שהיו רק מהגלגלים השמאליים וכיו"ב מימצאים המצביעים על חוסר זהירות של הנהג עובר לאירוע ההחלקה אם היתה החלקה.
י. הנאשם רשאי להנות מכל ספק ובלבד שהוא סביר, אולם השערות תיאורטיות גרידא, שאין להן אחיזה בחומר הראיות אין בכוחן לעורר ספק סביר, כאשר הן אינן מתיישבות עם משמעותם ומשקלם של המימצאים המתבססים על ראיות אובייקטיביות.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
עפ"י מימצאי בימ"ש השלום החליק האוטובוס ומסיבה זו עבר למסלול השמאלי. לא היו בפני ביהמ"ש ראיות על נסיעה במהירות בלתי סבירה ובימ"ש השלום לא מצא ראיות מספיקות כי המערער התרשל בדרך נהיגתו ושרשלנותו היא שגרמה להחלקה. מדובר כאן במשפט פלילי שבו רשאי המערער להנות מכל ספק סביר ולא מוטלת עליו החובה להראות שהוא לא התרשל.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי עו"ד פסקא למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 27.5.76).
ע.פ. 508/75 - משה גל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בשלושה אישומים, שניים מהם התייחסו להתפרצויות למחסן ערובה במפרץ חיפה שבהן נגנבו פעם אחת 31 ארגזים של בקבוקי ויסקי ובפעם השניה 92 ארגזים. כן הורשע בפריצה למחסן אחר שם גנב 150 גלילים של טפטים. ההרשעה היתה מבוססת על ההחזקה התכופה בסחורה, כאשר נתפש במארב משטרתי כשבא עם אדם אחר לדירה כדי למכור לאיש ההוא ויסקי מהסחורה הגנובה. ביהמ"ש המחוזי האמין לבעל הדירה כי לא היה לו כל קשר לסחורה וכי המערער הוא שאיחסן שם את הסחורה ואין לשנות מסקנה זו. ברם, בדירה נמצאו רק 54 ארגזים ויתכן כי כולם הם מהפריצה השניה ולא הראשונה על כן לא היה מקום להרשיע את המערער באישום הנוגע ל-31 ארגזים. על המערער הוטל עונש מאסר של שלוש שנים ואין להתערב בעונש למרות הזיכוי מאישום אחד, בהתחשב בעברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 23.5.76).
ע.פ. 72/76 - דוד איטח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).
המערער שכר דירה אצל המתלונן, כאשר המתלונן השאיר לעצמו חדר אחד ובו נעל את חפציו. המערער פרץ את החדר וגנב ממנו חפצי ערך שונים בשווי של 15 אלף ל"י, חלקם הוא מכר ורק בחלקם הוחזרו למתלונן לאחר שהמערער נעצר, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל נגדו מאסרים על תנאי מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות והוא ביצע את העבירה כאשר היו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי. היתה בעבירתו משום הפרת האימון שהמתלונן נתן בו כאשר השכיר לו את הדירה תוך השארת חפציו בדירה, וכאמור חלק מהשלל לא הוחזר עד היום.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שרשבסקי. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 25.5.76) .
בג"צ 86/76 - נירוסטה בע"מ נגד המפקח על מטבע חוץ ואח'
*מדיניות אגף מטבע חוץ בהמרת דולרים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא יצרנית של מוצרי פלדה אל חלד, ביקשה לייבא מיפן חומר גלם הדרוש למפעלה וקיבלה מן האוצר הקצבה של כ-40 אלף דולר ליבוא זה. תמורת הדולרים שילמה העותרת בלירות ישראליות לפי השער שהיה בתוקף בעת הרכישה האמורה. היא רכשה את חומר הגלם אך הוא אבד באוניה והעותרת קיבלה מחברת הביטוח דמי הביטוח בסכום של כ-45 אלף דולר. לאחר מכן ביקשה לייבא מחדש אותו חומר גלם, אך האוצר דרש מן העותרת כי תמכור לאוצר את הדולרים שקיבלה מחברת הביטוח לפי שער רכישת הדולרים, ותרכוש דולרים חדשים עבור היבוא החדש לפי השער החדש, עתירת העותרת נדחתה. עפ"י התקנות השונות והמדיניות הכללית הנוגעים להקצבת מטבע חוץ והמרתו חזרה במקרה שעיסקה לא יוצאת לפועל, אין למצוא פסול בתביעת אגף מטבע חוץ מן העותרת. דרישה זו יפה לגבי הסכום של 40 אלף דולר שהוא הסכום שאותו קיבלה העותרת בהקצבה הראשונה, מאידך, הסכום העודף של 5,000 דולר הומר בהסכמת המשיבים לפי השער שנהג בעת שהעותרת קיבלה את ההמחאה מאת חברת הביטוח והפקידה אותה בבנק.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר, הוסיף השופט לנדוי. עו"ד מ. חרוץ לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 17.5.76).
ע.א. 608/74 - שרה שורצברט ואח' נגד דוד אלוני ואח'
*רשלנות בתאונת דרכים (הערעור נתקבל).
המערערת ובתה הקטינה בת השנתיים וחצי נפגעו ע"י אוטובוס אגד נהרג בידי המשיב בתוך מעבר חציה בפינת שדרות הנשיא ורחוב אלחנן במרכז הכרמל. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. הוא לא ניתח את הראיות שהובאו בפניו ולא קבע למי הוא מאמין, אלא שהמערערת אשמה באשר ירדה לכביש בחוסר זהירות מבלי להסתכל בצדדים וצעדה כאילו היא נמצאת ברשות היחיד שלה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ניתח מצידו את הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש דלמטה והגיע למסקנה כי אין להטיל אשם כלל וכלל במערערת. עפ"י הראיות צעדה כבר המערערת כחמישה צעדים בתוך מעבר החציה עת שנפגעה בחלקו האמצעי של האוטובוס. לפי עדותה של המערערת וכן עדויות אחרות, הסתכלה המערערת לפני שירדה מהמדרכה ואז לא נראה האוטובוס כלל. האוטובוס היה צריך לעשות פניה בזוית של כמעט 90 מעלות כדי להכנס לרחוב שבו נפגעו המערערות ולא יכלו לראותו. לפי הנתונים, שהמערערות הספיקו לעבור חלק ממעבר החציה ומהירות נסיעת האוטובוס, ברור כי כשירדו למעבר החציה לא היה האוטובוס במקום ולא ראו אותו. חובת זהירות מיוחדת מוטלת על נהג הן בסיבוב והן כשהוא מתקרב למעבר חציה. הולך רגל היורד לכביש במעבר חציה די בכך שהוא מסתכל לפני שהוא יורד לכביש, והוא רשאי להניח כי לא יאונה לו כל רע בחצותו את הכביש עד שיגיע למקום מבטחים. התאונה קרתה בזמן שהמקום המה מאנשים, כשידוע שהתנועה באותו מקום היא רבה, כשמעבר החציה נמצא ממש בפינה באופן שבדרך כלל אדם החוצה מעבר חציה לא יראה את הרכב המתקרב מהכביש השני, אלא כשכבר נמצא בתוך המעבר. במקרה זה ברור כי נהג היוצא מהכביש השני ורוצה לפנות ימינה עליו להיות מוכן לעצור בכל רגע ולהתקדם בתוך המעבר באטיות.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. ריבק למערערות, עו"ד ר. רויטגרונד למשיבים. 27.5.76).
ע.א. 715/75 - קצין תגמולים נגד מרדכי לוי
*הענקת זכויות לנכה לפנים משורת הדין (הערעור נתקבל).
המשיב הגיש למערער תביעה לתגמול עפ"י חוק הנכים ותביעתו נדחתה מן הטעם שלא קיים קשר סיבתי בין מחלתו לבין שירותו הצבאי. אף על פי כן החליט מנכ"ל משרד הבטחון להעניק למשיב הטבות מסויימות לפנים משורת הדין, שצויינו במכתב שקיבל, וכן תשלום חודשי בשעור התגמול לנכה מחוסר פרנסה שדרגת נכותו היא 30 אחוז. על החלטתו של קצין התגמולים ערער המשיב. בפני ועדת הערעורים, אך זו דחתה את הערעור מחוסר עילה באשר היתה סבורה כי ההחלטה להעניק למערער הכרה בנכותו בשעור של 30 אחוז, לפנים משורת הדין, מספיקה כדי להקנות למשיב את כל הזכויות של נכי צה"ל באותה דרגת נכות. הערעור על כך נתקבל. משנדחתה תביעתו של המערער והוענקו לו הטבות לפנים משורת הדין אין מעמדו כמעמד נכה לכל דבר אלא שהוא יקבל אותן הטבות בלבד שהוענקו לו. אין בכוחן של כל ההטבות להכניסו במסגרת החוק. התיק הוחזר לועדת הערעורים כדי שתדון בשאלת קיום הקשר בין נכותו של המשיב לשירותו הצבאי, דבר שהועדה לא נתנה עליו דעתה מאחר שסברה כי ממילא הוכרה נכותו של המשיב.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פ. אלבק למערער, עו"ד מ. בצרי למשיב. 19.5.76).
ע.פ. 125+162/76 - יגאל קטני ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י שומרים) (הערעורים נדחו).
שלושת המערערים הורשעו בהתפרצויות למחסנים בנמל אילת וגניבות גדולות מתוכן, כשהיו ממונים על בטחונם של המחסנים כשוטרים או כשומרים.
על שניים מן המערערים הוטל מאסר של ארבע שנים בפועל ושנתיים על תנאי ועל אחד מהם שלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אם לא הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערערים את העונשים הקבועים, שהם מאסר שבע שנים על כל אחת ואחת מן העבירות שהורשעו, אין זאת כי אם כבר התחשב ביהמ"ש בנסיבות המקילות שהעלו המערערים. יש לבער אחת ולתמיד את הנגע של מעילות באימון אשרהשלטונות נותנים בממונים על שמירת הרכוש ובטחונו, ואין מנוס מלהטיל על המערערים עונשי מאסר לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עוה"ד קינג ורוב למערערים, עו"ד גב' וקסלר למשיבה. 30.5.76).
ע.פ. 8/76 - מאיר דודל נגד מדינת ישראל
*הרשעה באי התייצבות לשירות צבאי וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הועמד לדין באישום של אי התייצבות לבדיקות בצבא מתוך כוונה להשתמט משירות בטחון. הוא עלה ארצה בשנת 1959 כשהיה בגיל 30 בערך והיה עליו להתייצב ביום 11.5.59. הוא לא התייצב אלא בפברואר 1975 ובעדותו טען כי חשב שאינו חייב בשירות אלא עפ"י צו קריאה אישי. ביהמ"ש המחוזי מצא שלא הוכחה הכוונה להשתמט מן השירות, ולכן הרשיעו בעבירה יותר קלה של אי התייצבות בלי יסוד הכוונה להשתמט. ביהמ"ש דן את המערער לששה חודשי מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. שיחק לו מזלו של המערער ולא הורשע בעבירה יותר חמורה, שכן קשה להאמין שלא ידע שהוא צריך להתייצב. אך אין ערעור על זיכויו מן האישום החמור יותר, ויש להסתכל על המקרה באספקלריה של הסעיף הקל יותר. מסעיף זה אין לפטור את המערער, שכן לצורך ההרשעה לפיו מותר להעזר בהנחה החלוטה הקבועה בסעיף 44 (ד) של החוק. אשר לעונש - אם מתעלמים מיסוד הכוונה להשתמט, יורדת דרגת חומרתה של העבירה בהרבה, וניתן להקל בעונש ולהעמידו על שלושה חודשי מאסר בפועל וקנס של 3,000 ל"י.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד גנס למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבים. 26.5.76).
ע.פ. 12/75 - חברת ליטור בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*מכירת דירה במחיר העולה על "המחיר היציב" (הערעור נתקבל).
באוקטובר 1972 הועמדו המערערים לדין בבימ"ש השלום בשני אישומים של מכירת דירות במחיר העולה על המחיר היציב, עבירה לפי סעיף 2 לצו ההסדרים בעקבות שינוי שער המטבע (איסור העלאת מחירי דירות) וסעיף 64 (א) (5) לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (הסדרים בעקבות שינויים בשער המטבע). הם זוכו בבימ"ש השלום, ההחלטה בוטלה בערעור בביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נתקבל. כבר קבע ביהמ"ש העליון הלכה כי הצו הנ"ל חסר תוקף ונוכח פס"ד זה אין עוד להגן על החלטת ביהמ"ש המחוזי במידה שהתבססו על הצו הנ"ל.
ב"כ המדינה ביקש לתמוך בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, באשר לדעתו ניתן לבסס את האישום על תקנה 44 שבתוספת לחוק הנ"ל האוסר מכירת מצרכים במחיר העולה על המחיר היציב. אולם מפנה גמור כזה של מהות האישום מחייב תחילה את תיקון כתב האישום לפי חוק סדר הדין הפלילי.
אין לקבל את טענתו הנוספת של ב"כ המדינה שחל כאן סעיף 196 של חוק סדר הדין הפלילי בדבר הרשעה בעבירה אחרת ללא תיקון כתב האישום, כי הוראות אלה חלות רק בסיום המשפט או הערעור, בעוד שכאן זיכה בימ"ש השלום את המערערים מיד לאחר סיום פרשת התביעה. גם ביהמ"ש העליון לא השתמש בשיקול דעתו לתיקון כתב האישום שכן תוקפו של החוק הנ"ל פקע עוד מסוף 1972 והמשך ההתדיינות באישום פלילי זה אינה
דרושה להשגת מטרה ציבורית ראויה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד אדרת למערערים, עו"ד ה. ברנזון למשיבה. 24.5.76).
ע.פ. 280/75 - שמואל עזרתי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס הכנסה וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הורשע בארבע עבירות לפי פקודת מס הכנסה והוטלו עליו עונשים שונים המצטברים לשלושה חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי וכן קנס בסך 106 אלף לירות. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבלו במידת מה. האישום העיקרי שבו הורשע המערער הוא השמטת הכנסה עפ"י סעיף 217, המתייחסת לסכום של כ-80 אלף לירות. ההרשעה מתבססת על גידול הון בלתי מוסבר בתקופה של שנתיים, מתוך השוואת הצהרות הון שהגיש המערער לגבי יום 31.3.69 ויום 31.3.71. ההפרש היה גדול בהרבה אך מחומר הראיות התברר שבכמה פרטים יש לתקן את שתי הצהרות ההון, לענין סכום נוסף של כ-40 אלף לירות צודק המערער שבאותו סכום צריך היה להגדיל את הצהרת ההון משנת 1969, וזאת על יסוד עדות כי באותו יום הגיע למערער הסכום הנ"ל מאת חברה מסוימת והוא לא נכלל בהצהרת ההון ההיא. מאידך יש להפחית מהצהרת ההון של שנת 1969 סכום של כ-27 אלף לירות אשר לא נכלל בהצהרה של 1971. המדובר בנירות ערך שהיו בבנק על שם בתו של המערער, שבשנת 1969 טרם מלאו לה 20 שנה, ועל כן נכלל בהצהרת ההון, ובשנת 1971 כבר מלאו לה 20 שנה ועל כן לא נכלל בהצהרת ההון. כיון שבשנת 1971 לא צריך היה לכלול את הסכום הרי טעה ביהמ"ש כאשר כלל אותו בשנת 1969.
לענין העונש - עונש המאסר שהוטל על המערער אינו חמור בהתחשב בארבע עבירות שבהן הורשע המערער ואילו בעונש הכספי יש להפחית את סכום הקנס ב-30 אלף לירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד אדית למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 31.5.76).
ע.פ. 647/75 - אברהם קליין ועודד בלטר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ושוחד וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערער השני (להלן - קליין) היה מהנדס מחוזי במשרד השיכון ובין יתר תפקידיו היה עליו לפקח על ביצוע אינסטלציה במחוזו. המערער השני (להלן - בלטר) היה המנהל ובעל מניות של חברה קבלנית לאינסטלציה, משרד השיכון פירסם מכרז לבצוע הנחת רשת ביוב ובלטר זכה במכרז והמשרד נשאר חייב לו כ-250 אלף לירות. עפ"י הוראותיו של קליין קיבל בלטר ממשרד השיכון צינורות בשווי של 900 אלף לירות וכמסתבר לא שילם עבורם והם הוצאו במרמה. קליין בנה לו דירה ופנה לבלטר שיתן לו חומרי אינסטלציה והלה נתן לו אותם, וכן נתן בלטר לקליין ולעובדים אחרים במשרד השיכון מתנה של סלי משקאות לחגים ובלטר התרעם בפניו כי המשקאות הם מתוצרת הארץ ואז הוחלפו לו במשקאות מתוצרת חוץ. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את קליין בקבלת שוחד ואת בלטר בעבירות מרמה בכך שהוציא במרמה את הצנורות ממשרד השיכון וכן במתן שוחד. קליין נדון ל-8 חודשי מאסר ו-10,000 ל"י קנס ובלטר לשנה אחת מאסר ולשלוש מאות אלף לירות קנס. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. לענין ההרשעה בקבלת הצנורות הרי אפילו צודק בלטר בטענתו כי לקח את הצנורות מכיון שקשה היה לגבות ממשרד השיכון את החוב שהגיע לו, על כל פנים החוב היה כ-250 אלף לירות בלבד והוא הוציא ממשרד השיכון צנורות בסכום של 900 אלף לירות. אשר לעבירות השוחד אין לקבל את הטענה כי משלוח מנות של חגים אינו מהווה שוחד. בהעדר ערעור מטעם המדינה על זיכויים של עובדים אחרים בעבירות שוחד בגין קבלת משקאות, לא התייחס ביהמ"ש העליון לענין זה, ברם המערער לא הסתפק במנות שנשלחו לו אלא דרש במפורש לשפרן.
אין ספק שקבלן השואף לזכות בעבודות עבור משרד השיכון ותלוי בעובדים האחראיים של המשרד אינו שולח מנות לעובדים אלא בכוונה ברורה שיטו לו חסד בעת מילוי תפקידיהם והעובדים יודעים היטב שהמנות נשלחות אליהם רק למטרה זו. מה גם כשמדובר במשקאות שנדרשו ע"י עובד המדינה וקל וחומר כאשר מדובר בקבלת ציוד לבניית דירה. אשר לעונשים - אין הם חמורים מדי. לוקחי שוחד מתוך עובדי המדינה אחת דינם למאסר, מה שעובד מכובד יותר ואחראי יותר צריך להיות עונשו חמור יותר.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ה. כהן. עוה"ד תוסיה כהן, הגלר וישראל למערערים, עו"ד הורוביץ למשיבה. 9.6.76).
המ' 408+409/76 - אהוד גילת נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירת מרמה וחתימה על תצהיר לא נכון) (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש חתם על שטר מכר של מגרש שהיה רשום על שמו של אחד אהוד גולדברג. מסתבר שאהוד גולדברג הרשום כבעלים, לא היה המבקש, ואף לא סבו הנושא שם זהה. כדי לבצע את המכירה חתם המבקש על תצהיר שלפיו הוא הינו הבעלים של הנכס. לאחר שהדבר נתגלה הטיב המערער את נזקו של הנפגע ולענין עבירת התרמית הטיל ביהמ"ש דלמטה על המבקש עונש של קנס כספי. ברם בשל העבירה הנוגעת לחתימה על תצהיר כוזב הוטל על המערער עונש של ארבעה חודשי מאסר, והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כאשר מורשע אדם, ואפילו איננו בעל עבר פלילי, באחת העבירות החותרות תחת אושיות מנגנון הצדק, אין למצוא דופי בכך שהוטל עליו עונש מאסר ותקופתו ארבעה חודשים, ודאי אינה ארוכה יתר על המידה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' ברטל למבקשת, עו"ד הורוביץ למשיבה. 8.6.76).
בג"צ 166/76 - עבד אלג'אבר סנדוקה נגד נציב שירות בתי הסוהר ואח'
*עבודה בכלא (עתירה לצו על תנאי - העתירה נדחתה).
העותר הוא אסיר המרצה עונש של 24 שנות מאסר בבית הסוהר ברמלה, ועתירתו נוגעת לעבודה המוטלת עליו בבית הכלא, עתירתו נדחתה. אסיר חייב בעבודה בהתאם לפקודת בתי הסוהר ורק ועדת שחרורים רשאית לשחרר אסיר מחובת עבודה או להגבילה. הסמכות לקבוע את שעות העבודה נתונה לנציב בתי הסוהר ובלבד שיום עבודה לא יעלה על שמונה שעות וכאן העותר איננו עובד יותר משמונה שעות.
(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, בייסקי. החלטה - השופט עציוני. העותר לעצמו, עו"ד גב' גורני למשיבים. 7.6.76).
עג"ש 1/76 - צבי ליברמן שופט לשעבר נגד מנהל בתי המשפט
*חישובי גימלאות לשופט שפרש (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה בקשתו של המערער כי לצורך הקיצבה שהוא זכאי לו עם פרישתו מכהונתו השיפוטית תלקח בחשבון תקופה של כחמש שנים שבה עסק בהעלאת יהודים לארץ, תפקיד שמילא מטעם "מוסד מוכר" וזאת משנת 1945 ועד שנת 1950, בין שנת 1950 לשנת 1964 שירת המערער בשירות המדינה ומשנת 1964 עד 1974 כיהן כשופט. המערער מודה שעקב קבלת פיצויי פיטורין עבור התקופה שבה כיהן בשירות המדינה, אין לו זכאות לגימלאות בגין אותן שנים, והשאלה היא אם יש להביא בחשבון זכאותו לגימלאות את חמש השנים הקודמות. ניתן לצרף לזכות הגימלה של שופט תקופת שירותו במוסד המוכר בתנאי שההפסקה שבין אותה כהונה לבין שירותו כשופט לא עלתה על 12 חודשים. מכיון שכאן היתה הפסקה של 14 שנים שבה עבד השופט בשירות המדינה וקיבל פיצויים בגין אותו שירות, התעוררה שאלה אם 14 שנים אלה מהוים הפסקה אם לאו. מנהל בתי המשפט קבע כי שנים אלה מהוים הפסקה והערעור על כך נדחה ע"י נשיא ביהמ"ש העליון.
(בפני: הנשיא אגרנט. 1.6.76).
ב"ש 108/76 - מדינת ישראל נגד יצחק מימון ואח'
*שחרור בערובה (הערעור נתקבל).
המשיבים הואשמו בהתפרצות לחנות אחרי הכנה מתוכננת וגניבת סחורות בשווי כולל של כ-200 אלף לירות. למשיבים עבר פלילי והתביעה ביקשה מעצר המשיבים עד לסיום ההליכים נגדם. ביהמ"ש המחוזי ציוה על שחרורם בערובה, לאחר שהגיע לכלל מסקנה שמהמשיב השלישי הוצאה הודאה בדרך של עינויים, וכדי שביהמ"ש לא יתן ידו לשיטות חקירה כאלה. הערר על כך נתקבל. ההוכחות נגד המשיבים הינן ההודאות שנגבו, ואולם השאלה אם ההודאות כשרות ואם לאו זמנה ומקומה בעת המשפט. בשלב זה ישנה טענה מצד אחד שההודאות נגבו בעינויים ומצד שני כי הן כשרות. כאשר מבקשים מעצר עד תום ההליכים ישנם שיקולים שונים שיש לשקול אותם ובעניננו יש לשקול את העובדה שמדובר בעבירה חמורה מאד של התפרצות מתוכננת, שהמשיבים הם בעלי עבר פלילי ושאחד המשיבים היה משוחרר על תנאי כאשר בוצעה העבירה המיוחסת לו.
(בפני: השופט שרשבסקי. עו"ד גב' רוזנפלד לעוררת, עוה"ד מ. שחר וקידר למשיבים. 26.5.76) .
בג"צ 55/76 - חברת פתוח...בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ בענין הפקעת מקרקעין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העתירה נסבה על הפקעה לצורכי ציבור של 46 דונם מקרקעין על הר הכרמל בחיפה. העותרת הינה הבעלים של חלק מכחמישים חלקות באיזור ההפקעה. לאחר פרסום ההודעה על ההפקעה ביוני 1974 פנתה העותרת לעיריה והחלה במו"מ. תחילה האם אמנם היה צורך בהפקעה ולאחר מכן בדבר הפיצוי וכן בדבר שיתופה של העותרת בבניה על השטח המופקע. בינתיים קידמה העיריה את ענין התכנון של השטח וחלק מן הבעלים הגישו תביעות ונקבע סכום הפיצויים. רק ב-1976 פנתה העותרת לבג"צ וביהמ"ש החליט לבטל את הצו על תנאי בגין השיהוי בנקיטת הצעדים המשפטיים. אחרי איחור בנקיטת צעדים משפטיים במשך תקופה כה ארוכה אין בעל דין יכול לפנות לבג"צ ולבקשו לבטל את אשר נעשה. המבקש לקבל סעד מבג"צ ואינו נוקט בצעדים משפטיים תוך זמן סביר ולפני שהנסיבות משתנות באופן מוחשי דין עתירתו להדחות. על הסף. אין בג"צ מתערב אלא לפי פנייתו של אדם שהזדרז ולא השתהה עם תביעתו זמן רב יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, שמגר, החלטה - השופט שמגר. עוה"ד סוכובולסקי וי.כהן לעותרים, עוה"ד מ. נאור וג'קסון למשיבים. 30.5.76).
בג"צ 269/76 - צבי יונה נגד שר התחבורה ואח'
*שינוי תעריפי נסיעה (העתירה נדחתה).
העותר ביקש לחייב את המשיבים לשנות תעריפי נסיעה בקוים שונים בחיפה ועתירתו נדחתה. קביעת תעריפים בתחבורה הציבורית מסורה בידי הרשויות שהופקדו על כך כדין ומהעתירה אין עולה, אף לכאורה, כי היתה חריגה מסמכות, שרירות או עוות אחר היורד לשורשו של ענין, במעשיהם של המשיבים, אשר תצדיק התערבותו של בג"צ. אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על שעורי התעריפים, והתערבותו בהחלטותיהן של רשויות הפועלות עפ"י דין מצטמצמת למקרים בהם קיימות נסיבות יוצאות דופן, כגון חריגה מסמכות, שרירות וכדומה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 6.6.76).
בג"צ 201/76 - פלונית נדר פלוני
*החזרת ילדים שנחטפו בארה"ב לאמם (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
הצדדים הם בעל ואשה, הוא מוסלמי והיא נוצריה ושניהם בעלי אזרחות של ארה"ב, ולטענת הבעל הוא גם בעל אזרחות ישראלית. הצדדים התחתנו בארה"ב ונולדו להם שני ילדים, העותרת הגישה לביהמ"ש
בארה"ב תביעת גירושין והחזקת הילדים והמשיב הגיש כתב הגנה. הבעל עזב את הבית ובאחד הימים חטף את הילדים והגיע עימם לישראל. יומיים לאחר מכן נתן ביהמ"ש בארה"ב צו זמני שלפיו יהיו הילדים במשמרת האם עד להחלטה סופית. העותרת הגישה עתירה לבג"צ כי יורה על המשיב להחזיר מיד את הילדים לעותרת ועתירתה נתקבלה. לא תמיד יש צורך בהחלטה בת תוקף של בימ"ש מוסמך בדבר הזכות של אחד ההורים להחזיק בילדים ולפעמים, בנסיבות של המקרה יזקק בג"צ לעתירה גם אם אין עדיין בידי העותר החלטה כזו (מה גם שבעניננו קלים צו זמני של בימ"ש בארה"ב). בעת הגשת התביעה של העותרת היה ביהמ"ש בארה"ב מוסמך לדון בענין וסמכות זו לא נתערערה ע"י זה שהמשיב חטף את הילדים ובא ארצה. על כן, גם אלמלא היה בידי העותרת צו זמני לא היה בכך גרידא כדי למנוע מבג"צ להזקק לעתירה. אשר לטענה של טובת הילדים - מבחינה עקרונית אמנם מוסמכים בתי המשפט בארץ לדון בכל ענין הדורש התערבות לטובת הילד הנמצא בתחום שיפוטו ואולם השאלה איננה דווקא מהי טובת הילד, אלא יש לבדוק אם טובת הילד דורשת שהדיון בשאלה יתקיים דוקא בפני ביהמ"ש בארץ. אין לאמר בעניננו כי טובת הילד דורשת שהדיון יתקיים בארץ.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי, הוסיף השופט שמגר. עוה"ד חרותי וחיימוביץ לעותרת, עו"ד ח. אונגר למשיב. 10.6.76).
בג"צ 148/76+ע.א. 575/75 - הימנותה בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה *ע.א.575/75 - הפקעת מקרקעין (העתירה נדחתה). ענינה של עתירת העותרת ושל הערעור האזרחי מטעם המשיבה נוגעים להפקעת מקרקעין עפ"י תכנית בנין עיר מפורטת. פגמים שונים שהיו קיימים בהפקעה תוקנו בינתיים לפני שהגיע מועד הדיון בבג"צ, ביהמ"ש העליון החליט לבטל את העתירה בציינו כי מכיון שהפגם תוקן וההפקעה כיום כשרה דין העתירה להדחות. בבוא בג"צ להכריע בשאלה משפטית הנמצאת בפניו אין הוא סומך על המצב שהיה בעת הגשת העתירה, אלא מביא בחשבון מה שהתרחש מאז ומכריע בענין לפי המצב ביום הדיון. לנוכח ההתפתחויות שחלו הרי גם אם החלטת ביהמ"ש בדיון האזרחי היתה נכונה, אין בה עוד כיום להועיל להמנותה בע"מ ועל כן נתקבל גם הערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. קורני לעותרת,עוה"ד מ. בן-זאב, א. המר ומ. טבקין למשיבים. 23.5.76).
ע.א. 482/75 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המשיבה, שהיא קטינה, תבעה מאביה המערער מזונות והאב ביקש להגיש הודעת צד ג' נגד אם הקטינה, אשתו לשעבר, שהתחייבה לשפותו. ביהמ"ש סירב לבקשתו והערעור על כך נדחה. תביעת השיפוי בהכרח היתה מעכבת את סיום הדיון בשאלת מזונות הקטינה וביהמ"ש מצווה לזרז בירור הליכים של מזונות ככל האפשר. אשר לסכום המזונות - ביהמ"ש פסק מזונות בשעור של 500 ל"י לחודש, שממנו סכום של 350 ל"י צמוד למדד יוקר המחיה, ובינתיים עלה המדד והסכום מגיע ל-800 ל"י, גם בכך אין להתערב. אם חלה עליה תלולה במדד המחירים הרי זו משפיעה על ההוצאות הנדרשות עבור הקטינה. אין גם לקבל את הטענה כי ביהמ"ש צריך לפסוק מזונות בסכום שיעמוד באותו יחס למה שנפסק כמזונות זמניים.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי, עו"ד קזז למערערת, עו"ד רוזן למשיבה. 1.6.76).
ע.א. 49/76 - יוסף אמיר נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות של חייל (הערעור נדחה).
למערער ששירת בצבא קבע נקבעה דרגת נכות וביקש להגדילה בגין
נכות נוספת. חוות דעת רפואית, שהוגשה קבעה כי אין קשר בין תלונותיו של המערער לבין מה שאירע בשירות הצבאי והמערער לא הגיש חוות דעת רפואית נוגדת, ועל כן נדחתה בקשתו. הערעור על כך נדחה. בהחלטת הועדה לא היה כל פגם על יסוד החומר שהיה לפניה. אם יש למערער ראיה חדשה העשויה לחייב מסקנה אחרת יכול הוא לפעול לפי סעיף 25 לחוק הנכים ולפנות מחדש אל קצין התגמולים שיעיין שנית בענינו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. המערער לעצמו, עו"ד בן-אור למשיב. 26.5.76 ) .
ע.א. 669/75 - רפאל גרוסמן נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות של חייל (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תביעה עקב מחלה של קשיון עמוד השדרה הידועה כמחלת בכטרב. תפקידו של המערער בצבא היה נהג ג'יפ ואין חולקים כי נהיגה ממושכת בדרכים משובשות עלולה להחמיר את המצב. אין ידיעה בקרב הרופאים ממה נובעת המחלה. חוות הדעת הרפואיות שהוגשו קבעו כי ההחמרה היא זמנית למספר חודשים וועדת הערעורים הפנתה את המערער לרופא שהגיש חוות דעתו משלו, שההחמרה היא לצמיתות והוא קבע מצידו אחוזי נכות אחרים מחוות הדעת האחרות. ועדת הערעורים דחתה את ערעורו של המערער בקובעה כי אחוזי נכותו של המערער אינם מענינה של הועדה אלא מענינה של ועדה רפואית ואותה ועדה רפואית גם תקבע אם ההחמרה היא זמנית או נמשכת. הערעור על כך נתקבל. קביעת הקשר הסיבתי בין מחלת המערער ובין השירות הצבאי, אם היתה גרימה זו מלאה או החמרה בלבד, ולכמה זמן, אינם ענין לקצין התגמולים אלא לועדת הערעורים. קצין התגמולים יכול להזקק לחוות דעתה של ועדה רפואית אך הקביעה הסופית היא בידי קצין התגמולים ובידי ועדת הערר. המערער ביקש כי ביהמ"ש יקבע שהיתה גרימה מלאה של המחלה בהסתמך על ההלכה שמחלה שפרצה בשירות גם אם היתה רדומה בגופו של החייל יש לראותה כמחלה שפרצה ולא כמחלה שהוחמרה. דרישה זו נדחתה באשר עפ"י עדותו של המערער עצמו היו לו כבר סימנים ראשונים של המחלה לפני שירותו. כן נדחתה דרישת המערער לקבוע שהמחלה נובעת כולה מהשירות בהסתמך על הלכת בוסני. אותה הלכה מבוססת על מצב שבו יש שתי אסכולות רפואיות, אך בעניננו אין שתי אסכולות אלא שהמדענים עדיין לא גילו מה גורם למחלה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. ארידור למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 13.5.76).
ע.א. 19/75 - אקרמן חיים נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*בקשה להארכת מועד לתביעת פיצויים של נכה רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה לפיצויים לרשות המוסמכת, ונקבעה לו דרגת נכות של 28 אחוז מיום הגשת התביעה, וכאשר קיבל על כך הודעה ב-1972 הגיש בקשה להארכת מועד כדי שיקבל תגמולים מ-1954. בקשתו להארכת מועד נדחתה וגם הערעור על כך נדחה. גם לפי המדיניות הליברלית להקל עם המבקשים הארכת מועדים עדיין יש צורך בקיומו של טעם מיוחד כמצוות המחוקק כדי שהמבקש יצליח בבקשתו. בעניננו לא הראה המערער כל טעם מיוחד. טענת המערער כי איחר בהגשת הבקשה להארכת המועד באשר הרשות המוסמכת דנה קודם כל בתביעות עצמן, אין לראותה כטעם מיוחד, שכן סדר הדיון שקבעה לעצמה הרשות המוסמכת איננו יכול להוות מניעה להגשת בקשה במועד מתאים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א.ה. איגר למערער, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 10.6.76).
ע.א. 87/76 - יצהר...בע"מ נגד מנהל אגף המכס והבלו
*מס קניה (הערעור נדחה).
עפ"י הכללים הנוגעים למס קניה פטורים שומני מאכל ממס קניה
ואחד הכללים קובע כי "כלי קיבול המכיל בתוכו סחורה יסווג כסווג הסחורה אם היא נארזת כרגיל בו". התעוררה שאלה אם מיכלים שמייצרת המערערת כדי לשווק בהם את השמנים חייבים במס קניה או לא. המשיב השיב על כך בחיוב, והערעור על כך נדחה. כאשר המס חל על כלי הקיבול, היינו עם גמר ייצורם ע"י המערערת, עדיין הם ריקים והשמן אינו בתוכם ובאותו רגע חוייבו במס. ביהמ"ש העיר כי אכן פירוש זה אינו מתקבל על הדעת אלא שלשונו של החוק ברורה ואינו משתמע לשני פנים ועל כן אין ברירה אלא לקבל את עמדת המשיב. אין ביהמ"ש יכול להתעלם מלשונו הברורה של החוק אפילו מתחייבת ממנה מסקנה שאין דעת ביהמ"ש נוחה ממנה. רק כשלשונו המילולית של החוק חסרת משמעות כלשהי או כשהמשמעות המתגלה עומדת בסתירה לכוונתו הברורה של המחוקק יוכל ביהמ"ש לפעמים לראות עצמו בן חורין לסטות מהנוסח של החוק.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד פוטשבוצקי למערערת, עו"ד ח. גולדווסר למשיב. 2.6.76.
ע.א. 698/75 - כדורי רובין נגד חנוך בר-יוסף ואח'
*טענת "העדר מסירה" כשחל איחור בהגשת ערעור (הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה נגד המשיבים לביצוע חוזה למכירת נכס, תביעתו נדחתה וערעורו נמחק באשר הוגש לאחר המועד. פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ניתן בהעדר ב"כ הצדדים ולטענת המשיבים נמסר העתק פסה"ד לאשת המערער ביולי 1975 ואילו הערעור הוגש בסוף ספטמבר. המערער נתבקש להשיב לבקשת המחיקה, אך לא העלה בתשובתו כל טענה שאשתו לא קיבלה העתק מפסה"ד ובמקום זאת טען כי הוא עצמו לא קיבלו וכי אשתו אינה יודעת קרוא וכתוב. פסה"ד נמסר לאשת המערער ע"י הוצאה לפועל והמצאה כזאת ע"י לשכת ההוצאה לפועל מספיקה כמסירה לפי תקנות סדר הדין האזרחי.
(בפני השופטים:לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. גינזבורג למערער,עו"ד א. גת למשיבים. 8.6.76).
ע.א. 712/74 - חיה פרומה נגד עיזבון ברטה פרומה ואח'
*שימוש ביפוי כח
(הערעור נדחה).
- המנוחה ברטה פרומה עשתה צוואה ובה הורישה את נכסיה לארבעת המשיבים ולמערערת, הצוואה נעשתה בשנת 1967 ושנתיים לאחר מכן, בשכבה על ערש דוי, עשתה המנוחה יפוי כח כללי לטובת המערערת. יפוי כח זה הודפס על טופס הכולל שלושים סעיפי דפוס באותיות זעירות ובהם מאות תניות. בין היתר קיימת בו הוראה המסמיכה את מיופה הכח, "להעביר כל רכוש שלי לעצמו...וזאת בתמורה או בצורת מתנה". בתוקף יפוי כח זה העבירה המערערת לעצמה סכום של 70 אלף ל"י בצורת מתנה ללא תמורה, היורשים תבעו החזרת הכסף, ביהמ"ש המחוזי הורה על החזרת הכסף והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי לא הוכח שהמנוחה התכוונה לתת למערערת מתנה של 70 אלף ל"י והשאלה אם אכן התכוונה המנוחה לכך היא שאלה מובהקת של עובדה שאין להרהר אחר קביעותיו של ביהמ"ש שראה ושמע את העדים והתרשם ביחס למהימנותם. עצם יפוי הכח אינו מעיד שאמנם התכוונה המנוחה לתת מתנה למערערת. יפוי כח זה אינו משקף את חוזה השליחות שנעשה בין המנוחה והמערערת אלא הוא רק האמצעי והכלי שיאפשר לה למערערת לבצע את שליחותה. על המערערת היתה מוטלת החובה להוכיח, לא שניתן לה הכח ליטול מתנה לעצמה, אלא שבכוונת המנוחה שהיא תשתמש בכח זה לנטילת הסכום של 70 אלף לירות. חובות הנאמנות המנויות בחוק השליחות חלות על המערערת כל עוד לא הוכיחה שאינן עולות בקנה אחד עם מהות שליחותה או תנאיה. כל עוד מהות השליחות ותנאיה לא התבררו עד תומם אין בטופס יפוי הכח כדי להוכיחם.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד שמואלי למערערת, עו"ד לוטן למשיבים. 16.5.76).