ע.פ. 549/74 - חמורה אלקורדי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע בת.פ. 415/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
באחד הערבים בחודש יוני 1974 באו לביתו של המנוח מוחמד עבדול רחמן, העד חאפז שורפי (להלן - חאפז) עם אדם נוסף לקניית סמים מהמנוח. לאחר שהמנוח הציג בפני השניים את הסמים נורה המנוח ונהרג והעד חאפז חטף את הסמים והשניים נמלטו. באותו מעמד היה גם העד חרב אבו חסן שקבע את הפגישה בין השלושה. חאפז נעצר למחרת המקרה ואילו המערער התחבא ונעצר רק כחודש לאחר המקרה כשהוא מסתתר בפרדס. כאשר נתגלה החל לברוח ונאבק עם השוטרים שניסו לעוצרו. לאחר מעצרו נערך מסדר זיהוי ושני בניו של המנוח זיהו אותו כאיש הנוסף שבאעם חאפז אל אביהם המנוח. על יסוד הראיות שבאו בפניו הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער ברצח ועל כך הערעור.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. מתוך העדויות ברור כי המנוח נורה ממרחק של פחות ממטר אחד ועדויות של חאפז ושל חרב אומרות כי הם לא ירו וכי המנוח לא ירה בעצמו. מכאן שהאדם הנוסף שהיה עם השנים הוא שירה.
ב. שני בניו של המנוח ראו את האנשים שבאו אל אביהם מספר פעמים הן לפני ביצוע הרצח והן לאחר מכן כאשר שמעו את היריות, וניתן לסמוך על הזיהוי שלהם שבו הצביעו על המערער כאדם שהיה יחד עם חאפז וכאדם שהחזיק את האקדח ביד וירה מתוכו. לראיות הזיהוי יש סיוע נוסף במעשה הבריחה של המערער כאשר השוטרים גילו אותו, ובהתנגדותו למאסרו.
ג. המערער התגונן בטענת אליבי שהיתה מבוססת על עדותו ועל עדות חברתו כי השניים הלכו לקולנוע ביפו להצגת סרט מסויים באותו ערב, ואולם ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסת האליבי באשר הסרט הנדון הוצג במשך כמה שבועות והמערער וחברתו יכלו לתכנן את גירסת האליבי במשך החודש עד למעצרו.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, עציוני. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 16.6.76).
ע.א. 803/75 - נתן אונרוף נגד אסתר קלונמינץ ואח'
*ביטול פס"ד שניתן באיחור.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים דבורין, גלעדי, ב. כהן) בע.א. 414/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער הינו מתווך מקצועי שתווך מכירת נכס ע"י המשיבים לקונה. הוא הגיש נגד המשיבים תביעה לתשלום דמי תווך בסך 4000 ל"י, שהם שני אחוז מערך העיסקה, והמשיבים טענו כי הותנה במפורש בינם לבין המערער כי הם לא ישלמו דמי תווך. נשמעו שבעה עדים בחמש ישיבות במשך שנה תמימה. לאחר מכן ציווה השופט על הגשת סיכומים בכתב תוך 40 יום ואילו פסה"ד ניתן ביוני 1974, שלושים ושניים חודש לאחר שמיעת עדי התביעה, ו- 22 חודש לאחר שמיעת עדי הנתבעים. ביהמ"ש מצא את עדי הנתבעים מהימנים עליו ודחה את תביעת המתווך. ברור שלא ניתן היה לחתוך את הדין מבלי לייחס חשיבות מכרעת לרושם שנתקבל משמיעת העדים. על כן, בערעורו של המערער טען שאחרי זמן כה רב לא יכול היה השופט לאמר שהתרשם מעדים כך או אחרת. טענה זו מסתמכת על שני דברים: על ההלכה שנקבעה בביהמ"ש העליון בע.א. 322/74 כי הפגם של מתן פסה"ד באיחור הוא כה חמור עד שאין להוציא מכלל אפשרות שנגרם בעטיו עוות דיון וכי על כן יש לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש דלמטה: על הוראת תקנה 213 של סדר הדין האזרחי שיש לתת את פסה"ד תוך שלושים יום לאחר תום הדיון. בביהמ"ש המחוזי נחלקו
דעות השופטים ודעת הרוב של השופטים ב. כהן וגלעדי היתה שאין לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש דלמטה. על החלטת הרוב נסב הערעור.
החלטה - השופט ויתקון (דעת הרוב):
א. נכון כי לא בכל המקרים יש לבטל פס"ד שניתן באיחור, אך זאת בפסקי דין שאינם מבוססים בעיקרם על התרשמות מעדים או שיש בהם ראיות נסיבתיות ברורות המצביעות לטובת גירסה זו או אחרת. אולם כאשר פסה"ד מבוסס בעיקרו על ההתרשמות מן העדים, אז הצהרתו של השופט שעל אף הזמן הרב שעבר התרשמותו מן העדים עדיין טריה וזכורה לו היטב, אין בה כדי להציל את פסק דינו מדין הביטול. הצהרה כזו הינה סובייקטיבית וכאן חשוב לא רק שהצדק ייעשה אלא גם שיראה שנעשה.
ב. אין להחזיר את הדין לבימ"ש השלום לשמיעה מחדש, שכן אין זה רצוי לשמוע עדים פעמיים, ומה גם שעברו כשבע שנים מאז המעשה וקשה יהיה היום לבקש מן העדים להעיד על מה שאירע אז. כמו כן אין להשהות את הכרעת הדין. על כן ביהמ"ש העליון ידון בעצמו ע"פ חומר הראיות ויסיק ממנו מהי הגירסה הראויה להתקבל.
ג. עול ההוכחה בשאלה אם ויתר המתווך על שכרו למשיבים אם לאו, מוטל על המשיבים ולא על המתווך. עפ"י ההלכה זכאי מתווך מקצועי לשכר ראוי וזה הוא הכלל. מי שטוען ליוצא מהכלל עליו הראיה.
ד. אין לקבל את טענת המתווך שעדויות המשיבים הן "עדות יחיד". סעיף 54 לפקודת הראיות אינו חל אלא מקום שבימ"ש נדרש לפסוק על פי עדות יחידה שאין לה סיוע. כאן העידו לטובת גירסת המוכרים לא פחות משלושה עדים, ואם כי כולם בעלי ענין משותף, הרי אין שום הלכה הרואה בעדותם עדות יחידה.
ה. בניתוח הראיות ע"פ הפרוטוקול, נסיבות הענין והעובדה שלפי נסיון החיים מתווך מקצועי עומד על כך שיקבל את שכרו, עולה כי יש לקבל את גירסת המתווך שלא ויתר על שכרו.
השופט מני (דעת מיעוט):
אכן יש לקבל את הערעור ולבטל את פסקי הדין של בתי המשפט דלמטה, ברם הערכת עדויות וקביעת מהימנותם של עדים אינם ענין לביהמ"ש שלערעור לעסוק אלא לערכאה השומעת את העדים. על כן הוא מעדיף להחזיר את התיק לבימ"ש השלום לשם שמיעה מחדש בפני שופט אחר.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. עו"ד י. טורבוביץ למערער, עו"ד י. שגיא למשיבים. 1.6.76).
ע.א. 805/75 - יצחק בן שלמה ואח' נגד צופיה קובדלו
*טענת ויתור על עילת נטישה ע"י קבלת שכ"ד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים ב. כהן, דבורין, אשר) בת.א. 654/73 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערער הראשון, בנה של המערערת השניה, שכר בשנת 1959 מאביה המנוח של המשיבה דירה שבה התגוררו מן ההתחלה המערער ואחותו והמערערת. בשנת 1962 נישאה האחות ועזבה את הדירה ובשנת 1966 נישא המערער ועבר לדירה אחרת ואילו המערערת נשארה לגור לבד. בשנת 1967 נפטר אבי המשיבה ובשנת 1969 עברה הדירה לבעלות המשיבה, ומטעמה ניהל את הבית אחיה מר דוד אציל. בינואר 1970 זימן אליו אציל אח המערער כדי להסדיר את גביית דמי השכירות
ובפגישה זו סיפר המערער לאציל שהוא עזב את הדירה בשנת 1966 וכי מאז מוחזקת הדירה ע"י האם. באותה פגישה דובר על דמי השכירות אך לא הגיעו לידי הסכמה, המערערת המשיכה כמו מקודם להפקיד בבנק בשם המערער את דמי השכירות החדשים כפי שסבר המערער שצריך לשלם. רק כעבור שנתיים, בינואר 72, הגישה המשיבה תביעה לפינוי ולסילוק יד. עפ"י הראיות שבאו בפני ביהמ"ש אכן הופקדו הכספים בבנק כסדרם ואחרי כל תשלום כזה הודיע הבנק לאציל על התשלום. לא באו ראיות אם אציל הוציא את הסכומים מהבנק אך הוא לא הודיע, לא לבנק ולא למערער שאיננו מוכן לקבל את דמי השכירות. בימ"ש השלום לא ראה בתשלום דמי השכירות במשך שנתיים משום מניעה לקבלת התביעה וציוה על פינוי הדירה, בביהמ"ש המחוזי נחלקו הדיעות, כאשר השופט אשר סבר כי קבלת דמי השכירות במשך שנתיים מעידה על ויתור וכי נוצרה טענת מניעות כלפי המשיבה ואילו שופטי הרוב סברו שיש לאשר את פסק דינו של בימ"ש השלום. הערעור הוא בשאלה המשפטית אם יש לקבל את טענת ההגנה בדבר ויתור והשלמה מצד המשיבה או מניעות כלפיה עקב קבלת דמי שכירות.
החלטה - השופט ברנזון (דעת הרוב):
א. טענת ויתור או השתק שלא הועלתה בכתב ההגנה לא ידון בה ביהמ"ש זולת אם במהלך המשפט הורחבה היריעה ללא התנגדות מצד התובע. ברם בטענה מסוג זה שהיא טענה משפטית, די אם מניחים את היסוד העובדתי בכתב ההגנה ובעניננו הונח היסוד העובדתי בכתב ההגנה. כמו כן הורחבה היריעה בעת הדיון ללא התנגדות המשיבה.
ב. בין אם הוציא אציל את הסכומים מהבנק ובין אם לא הוציאם, מאחר שלא הודיע לא לבנק ולא למערער שאינו מוכן לקבל את דמי השכירות, יש לראות את התשלום בבנק עבורו מינואר 1970 והלאה כתשלום ששולם לו.
ג. קבלת דמי שכירות מהווה ויתור מצד בעל הבית באופן כללי, ואולם כדי לבסס את טענת הויתור וההשלמה יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. המבחן הנפוץ הינו אם הסתייג בעל הבית כשהוא גובה את דמי השכירות מויתור על תביעת פינוי. בעניננו לא הודיע מר אציל כי הוא שומר לעצמו את הזכות לתביעת הפינוי.
הנשיא אגרנט (דעת מיעוט):
כדי לבסס את הגנת הנתבעים נגד תביעת הפינוי, שהיא הגנה של ויתור והשלמה, היתה מוטלת על המערערים החובה להוכיח שאכן קיבלה המשיבה בפועל את דמי השכירות, היינו כי היא גבתה אותם מהבנק בו הופקדו ע"י המערערת. ברם לא היה שמץ ראיה בחומר העדות כי המשיבה גבתה את שכה"ד. (הנשיא העלה ספק אם בכלל טובה טענת ויתור כזו בעילת נטישה) .
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, י. כהן. עו"ד ה. זולטי למערערים. עו"ד ד. קופרבסקי למשיבה. 2.6.76).
ע.א. 134+454/74 - מתתיהו אברוצקי נגד עזבון המנוח נוימן שלמה ואח'
*אחריות בנזיקין עקב רשלנות.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט מני) בת.א. 454/68 + 43/69 - הערעורים נדחו).
העובדות:
בבית אריזה של אחת המשיבות (להלן - המפעל) התקין המערער מערכת אלקטרונית שכללה בין היתר רדיו ורמקול. ביום התאונה החזיק המנוח בידיו את הרמקול על מנת למסור הודעות לאנשי המפעל, ולפתע התחשמל ומת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער התרשל בהתקנת המערכת וכתוצאה מכך התחשמל המנוח, וחייב את המערער בשיפוי כל אלה שחוייבו בפיצויים למשפחת המנוח. על כך הערעור.
החלטה - השופט בייסקי:
א. כאשר משתמש אדם במכשיר חשמלי לקוי המעביר זרם ותוך הפעלתו הוא צונח ומת
ממכת חשמל, הרי בהעדר ראיה אחרת, שיש בה להצביע על מקור פגיעה אחר, ניתן להגיע למסקנה היחידה כי אכן באה הפגיעה מאותו מכשיר לקוי ואין על המערער להוכיח באורח מדוייק ובאורח מדעי מה הפעולה ומה הנגיעה שהביאה למכה הקטלנית. כאשר מדובר על גירסה אחרת מטעם הנתבע, הכוונה היא לגירסה הנתמכת בראיות או עולה הגיוניות מן הנסיבות, אך אין הכוונה להעלות טענות וסברות סתמיות על גורם אחר לאירוע מעשה הנזק.
ב. אין להטיל על המפעל חלק מן האחריות בשל אי קיום הוראה סטטוטורית המחייבת לבדוק מערכת הארקה ע"י חשמלאי לאחר התקנת מערכת חשמלית. חובת הבדיקה מוטלת על היצרן של המתקן או על המתקין אותו או מחברו ואין לחייב צורכן לבדוק את המערכת לפני ההפעלה. רק כאשר המתקן נזקק לבדיקה מחודשת עקב קלקול כי אז יש לבדוק מחדש את מערכת הארקה.
ג. אמנם ענין ביצוע הארקה ובדיקת המערכת מסורה לחשמלאי מוסמך והמערער הינו אלקטרונאי בלבד, אולם כאשר אלקטרונאי מומחה נוטל על עצמו לספק מיתקן מוטלת חובת הבדיקה על האלקטרונאי ועליו להעסיק חשמלאי מוסמך לביצוע בדיקות הארקה.
ד. גם בהנחה שהמפעל מצידו אשם בכך שלא הקפיד שמערכת ההארקה תותקן ותבדק ע"י חשמלאי מוסמך, צריך המערער לשפות את המפעל על כל נזק. לפי מבחן "מידת האשמה" הרי בנסיבות המקרה דנא נושא המערער בעיקר האשמה ליצירת המצב המסוכן ואחריות המפעל אינה עומדת בשום יחס לאחריותו של המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. עוה"ד י. א. שלוש וי. לוי למערער, עוה"ד א. מאיר, וינברג את וינברג וה.א. טס למשיבים. 15.6.76).
ע.א. 100/76 - פלוני נגד פלונית
*סמכות שיפוט בינלאומית ומקומית לענין החזקת קטין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט שאל) בתיק מ.א. 295/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המערער והמשיבה הם הוריו של קטין שנולד בספטמבר 1968 בישראל כאשר שני ההורים הם אזרחי ישראל והקטין רכש אזרחות ישראלית וכיום רכשה המשיבה לעצמה ולקטין אזרחות גרמנית בהיותה בגרמניה. שני ההורים יחד עם הקטין נסעו לביקור אצל הורי המשיבה בגרמניה ולאחר שהמערער שב לישראל הודיעה לו המשיבה כי היא נשארת בגרמניה יחד עם הקטין ולא תחזור לישראל. האשה הגישה תביעה לבימ"ש בגרמניה להחזקת הילד והמערער התדיין איתה שם. אך גם בישראל הגיש תביעה לביה"ד הרבני וכן לביהמ"ש המחוזי כי הקטין יימסר לרשותו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחוסר סמכות, ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. לביהמ"ש בישראל סמכות לדון בענין. לענין הסמכות הבינלאומית - די בכך שלמשיבה נמסרה הזמנה עפ"י תקנה 467 כדי להקנות לביהמ"ש את כח השיפוט וזאת בין אם היתר המסירה ניתן כדין ובין אם ניתן שלא כדין. זאת ועוד, המשיבה טענה לא רק לענין סמכות השיפוט אלא גם לגופה של התובענה וצירפה לכתב הגנתה מסמכים להוכחת טענותיה ובכך סגי לקיום הסמכות מן הבחינה הבינלאומית. סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית מעניק לביהמ"ש סמכות בכל פעם "שהצורך לעשות כן התעורר בישראל" ואין לאמר כי כאן הצורך לא התעורר בישראל. העובדה בלבד שהקטין הנוגע בדבר נמצא מחוץ לישראל אין בה כשלעצמה להצביע על כך שהצורך לפעול למענו לא התעורר בישראל.
ב. המשיבה אינה יכולה להשמע כאן בטענה שמקום מושבו של הקטין הוא בגרמניה
כשהיא קבעה את מקום המושב על דעת עצמה בניגוד לחוק, וללא הסכמת אביו של הקטין וללא אישור בימ"ש תחילה.
ג. גם אם יש סמכות לביהמ"ש בישראל לדון בענין עדיין יכול ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו ולא להזקק לתובענה. אילו אמר ביהמ"ש המחוזי כי שקל בדעתו והחליט שלא להתערב בדבר לא היה מקום להתערב בשיקול דעתו. אולם ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף מחוסר סמכות ולא תוך כדי שימוש בשיקול דעתו על אף סמכותו להזקק לתביעה. אגב, את השימוש בשיקול דעת יש להפעיל לאחר שמיעת המשפט ובמשך המשפט יוכל המערער להבהיר את השתתפותו בבירור המשפט בגרמניה וכן את השיהוי בהגשת התביעה כאן.
השופט שמגר: הסכים והוסיף בהרחבה על ענין השימוש בשיקול דעת כדי לא להזקק לתביעה כגון דא למרות שהסמכות נתונה לביהמ"ש בישראל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד א. באר למערער. 16.6.76).
בג"צ 561/75 - מוטי אשכנזי נגד שר הבטחון ואח'
*זכות עמידה בבג"צ.
* שפיטות ענינים צבאיים.
(בקשה למתן צו על תנאי - העתירה נדחתה).
בעתירה זו מלין העותר על אי עריכת תחקיר מבצעי בכל הנוגע למספר אספקטים של מלחמת יום הכיפורים במעוזים, על אי נקיטת צעדים נגד אי אלה מפקדים ; ועל כך שכתוצאה מכל אלה נגזרה עליו העברה מיחידתו והוא טרם שובץ מחדש לכל מסגרת צבאית פעילה אחרת. בגין אלה הוא מבקש צו נגד המשיבים. עתירתו נדחתה לאחר שנתקבלה תשובת המשיבים. השאלות שהתעוררו היו בין היתר שתיים אלה: האם יש לעותר מעמד לצורך עתירתו, והאם הענין שהוא מבקש לדון בו הוא שפיט. השופט שמגר סקר באריכות את שני הנושאים האמורים והגיע למסקנה כי יש לעותר מעמד ואם כי לא בכל קובלנותיו הרי לפחות בחלק מהן. ביחס לשפיטותו של הענין הרי גם מכך לא הסתייג ביהמ"ש העליון לחלוטין. אך במקרה הנדון, מתברר שהיו תחקירים ונדונה גם שאלת התנהגותם של קצינים אלה ואחרים, והשאלה היא אם בג"צ יתערב כדי לקבוע אם המסקנות הן נכונות. בכך החליט בג"צ שאין להתערב.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. העותר לעצמו, פרקליט המדינה ג. בך למשיבים 14.6.76).
ע.א. 855/75 - וריטס חברה לבטוח ימי בע"מ ואח' נגד נחמן זיו
*רשות להתגונן (הערר נתקבל).
המשיב הוא יבואן של מלט ובקשר ליבוא של מטען באוניה מרומניה נעשה ביטוח נגד חיוב בתשלום היטלים בגלל עיכוב האוניה. היה עיכוב הן בנמל הטעינה והן בנמל הפריקה וסוכן האניה תבע מהמשיב תשלום של כ- 37 אלף דולר עבור העיכובים. על יסוד הפוליסה דרש משיב את תשלום הסכום הנ"ל מאת המערערות בסדר דין מקוצר ואלה הגישו בקשה לרשות להתגונן, בקשתן נדחתה והערעור על כך נתקבל. המבקש רשות להתגונן זכאי לקבל את הרשות אם יש בטענותיו, מתוך הנחה שהן נכונות, משום הגנה כנגד התביעה. אין מקום בדיון בבקשת רשות להתגונן לבדוק אם ואיך יעלה בידי המבקש להוכיח את טענותיו ועוד פחות יש מקום לבדוק אם הוכיחן בדיון כזה. בעניננו אין לאמר על טענות המערערות שאין בהן על פניהן טענות הגנה טובות ובדיון בפני ביהמ"ש לא
הופרכו הטענות על פניהן.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד אלקס למערערות, עו"ד וינברג למשיב. 3.6.76).
ע.פ. 50/76 - אברהם קונטנסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער ניסה יחד עם עוד אחד לפרוץ לדירה והם הופתעו בשעת מעשה ונמלטו מהמקום ולאחר מכן נעצרו. המערער נדון לחודש אחד מאסר בפועל וביהמ"ש העליון החליט להמיר את המאסר בתשלום קנס של 3000 ל"י. אכן העונש אינו חמור כלל אך מאז שבוצעה העבירה עברו כארבע שנים ובזמן זה לא התנגש עוד המערער עם החוק ולפני מספר חודשים נשא אשה והקים בית בישראל. הוא גם מסודר בעבודה קבועה כשכיר ושליחתו למאסר עשויה להוציא אותו מן המסלול התקין של חיי המשפחה החדשה שהקים. נכון כי העובדה שעברו ארבע שנים מעת ביצוע המעשה ועד שמיעת המשפט איננו נימוק לטובת המערער שכן האיחור חל באשר המערער כפר באשמה כשהובא למשפט מיד לאחר המעשה. אולם בתקופה של ארבע שנים הוכיח המערער את עצמו וכן חל שינוי מהותי נוסף בחייו.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 1.6,76).
ע.פ. 120/76 - יוסף גינתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות פריצה לדירה וגניבות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודש, הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טוען כי למד לקח והוא מבקש כי ייסלח לו זו הפעם. ברם לחובת המערער רשומות עבירות קודמות ודרכו העבריינית החלה מגיל צעיר. עקב עברו של המערער וההזדמנויות שניתנו לו אין להקל עימו על יסוד הבטחותיו בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 7.6.76).
המ' 377/76 - שניידרמן ארקרי נגד גולה הוצאת עתונים בע"מ
*בקשה לביטול החלטה קודמת (הבקשה נדחתה אם כי בהסתייגות).
בשעתו הגיש המבקש בקשה למתן רשות ערעור על צו מניעה זמני שניתן נגדו בביהמ"ש המחוזי. בהחלטתו (בבקשת רשות ערעור 64/76 תקציר כרך י' 364) מצא השופט ח. כהן את הבקשה "פגומה" באי נקיון כפיים וכדי להביע מורת רוחו הטיל על המבקש הוצאות בסכום של 10,000 ל"י שהוא סכום גדול בהרבה מן ההוצאות שנוהגים לפסוק בבקשות כגון אלה. עתה ביקש המבקש את ביטול ההחלטה הנ"ל בטענה כי היא הושגה על ידי הטעיה מצד המשיבה בתשובתה לנימוקי המבקש. לטענת המבקש מחייבים עקרונות הצדק הטבעי כי ביהמ"ש ישמע את תגובתו על תשובת המשיבה אם מתעוררת שאלה של אי נקיון כפיים כאמור. השופט ח. כהן העיר כי ספק אם קיימת בידו סמכות לשנות את החלטתו הקודמת ולתקנה תיקונים החורגים ממסגרת תקנה 466, ברם, בהנחה שהוא מוסמך לבטל החלטה שנתן הרי למעשה אין המבקש צודק. הוא הסתמך על בקשתו ע" צו מניעה זמני כאילו בעינו הוא עומד בעוד שלמעשה הוא בוטל, וכמו כן כאשר מבקשים מתן רשות ערעור על צו מניעה זמני הרי נוגעים לענין כל צוי המניעה הזמניים שניתנו ושבוטלו ויש לאזכר את כולם וזאת לא עשה המבקש. על כן אין מקום לשנות מן ההחלטה הקודמת בענין העלמת עובדות רלבנטיות. אולם כמסתבר עשה פרקליטו
של המערער את מלאכתו בתום לבב ומה שהעלים מביהמ"ש נבע משגגה בלבד. ברם מתוך החשש שאין סמכות לבטל את צו ההוצאות שניתן בבר"ע הנ"ל, הביע השופט כהן את משאלתו בפני ביהמ"ש המחוזי שיביא את ההוצאות שנפסקו כאן בחשבון שיקוליו כשיבוא לפסוק הוצאות בתובענה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. פלדמן למבקש, עו"ד א. מינקוביץ למשיבה. 10.6.76).
ב.ר.ע. 96/76 - יצחק שביט נגד גדעון חנן ואח'
*הוצאה לפועל של פס"ד ביה"ד לעבודה (הבקשה נדחתה).
המשיבים תבעו את המבקש בביה"ד לעבודה והמבקש טען חוסר סמכות כי לא היו קיימים יחסי עובד ומעביד בינו לבין המשיבים. ביה"ד האיזורי דחה את טענתו וכן ביה"ד הארצי ולבסוף הוגש פסה"ד לביצוע בהוצל"פ. המבקש טען כי פסה"ד ניתן מחוסר סמכות ועל כן ביקש שלא יוצא לפועל, אך המוציא לפועל וביהמ"ש המחוזי דחו את טענתו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. השאלה אם קיימים או לא קיימים היו יחסי עובד ומעביד בין בעלי הדין היא שאלה לביה"ד לעבודה לענות בה. אפילו זו שאלה משפטית ולא רק עובדתית אין סמכות בידי יו"ר ההוצל"פ ואלה היושבים בערעור עליו, להרהר אחרי קביעת ביה"ד לעבודה שכן אין הם יושבים בערעור על פסקי דין אלה. משקבע ביה"ד לעבודה את העובדות והנתונים לביסוס סמכותו, נקבעו אלה סופית בכל הנוגע לראש ההוצל"פ, כמו כל בי"ד בעל סמכות שיפוט מוגבלת, מוסמך גם בי"ד לעבודה להכריע בדבר סמכותו ולהשתיתה על העובדות והנתונים שבפניו.
(בפני: השופט ח. כהן 9.6.76).
ד"נ 21/75 - ביה"ד הרבני האזורי באר- שבע נגד מרגלית לוי ואח'
*ביטול דיון נוסף כשהענין אינו עוד אקטואלי (העתירה בוטלה).
בג"צ החליט בשעתו ברוב דעות להפוך להחלטי צו המורה לעותר למחוק מתעודת הגירושין של המשיבה הערה שהיא אסורה לבעלה ולבועלה. לאחר מכן הוחלט להתיר קיום דיון נוסף בהרכב של חמישה שופטים. כחודש לאחר ההחלטה הונהג הסדר חדש מטעם משרד הדתות שלפיו תעודת הגירושין אינה כוללת תנאי כאמור לעיל, אלא שבכל תעודת גירושין מצויה פיסקה האומרת "לשם נישואין יש להציג נוסף לתעודה זו את מעשה ביה"ד". העותר שלח למשיבה תעודת גירושין חדשה שבה לא צויין כי היא אסורה לבעלה ולבועלה אלא הפיסקה החדשה ובנוסף לתעודת הגירושין צורף גם "מעשה בי"ד" בו נקבע "כי האשה אסורה לבעלה ולבועלה". לאור המצב החדש החליט בג"צ שאין מקום לקיים דיון נוסף. משהונהג ההסדר החדש ע"י משרד הדתות והומצאה למשיבה תעודת גירושין חדשה, הרי ששאלת חוקיותה של הפיסקה המגבילה הראשונה, ששימשה נשוא הצו ההחלטי הקודם, יורדת בענין מסוים זה מעל הפרק, ואין עוד לדון בגוף השאלה בדיון נוסף.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד חשין לעותר, עו"ד זכרוני למשיבה. 16.6.76).
ד"נ 40/75 - דוד עליאן נגד קצין התגמולים
*הכרה בנכות שנגרמה בתגרה בצבא (דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון - פסה"ד הקודם בוטל).
בע.א. 460/74 (פד"י ל' (1) 85) . הוחלט ברוב דעות השופטים ויתקון ומני, נגד דעתו החולקת של השופט עציוני, כי חבלה שאירעה לחייל בשירות סדיר כתוצאה מקטטה שהיתה בינו לבין חייל אחר בעת שעמדו בתור לארוחה, כאשר לפי דברי החייל עצמו אינו יודע מדוע הותקף, איננה חבלה הנגרמת "עקב השירות". בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות השופטים י. כהן, שרשבסקי ועציוני כי החבלה הינה "עקב השירות" ויש להכיר בעותר כנכה לפי חוק הנכים. שופטי
הרוב, בשני פסקי דין של השופטים י. כהן ושרשבסקי, קובעים כי כאשר אדם נפגע משום שהוא נמצא במקום מסוים עקב השירות או עקב עבודתו הרי זה "סיכון המקום" ההופך את הפגיעה לפגיעה עקב השירות במקרה שמדובר בשירות צבאי, או כפגיעה עקב העבודה אם האדם נפגע במקום עבודתו. סיכון המקום איננו מוגבל רק למצב הפיסי של המקום אלא הוא כולל גם סיכוני פגיעה ע"י גורמים אנושיים הקשורים באותו מקום.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד שרון לעותר, עו"ד ברנשטיין למשיב. 21.6.76).
המ' 306/76 - עלי סויטי נגד מדינת ישראל ואח'
*הראיות לצורך תיקון גיל (בקשה לרשות ערעור נדחתה).
המבקש הגיש לבימ"ש השלום בקשה לקבלת הצהרה שהוא נולד בשנת 1910, בעוד שבתעודת הזהות שלו נרשמה שנת הלידה 1913. הוא עשה תצהיר כדי לתמוך בבקשתו וצירף תצהיר נוסף של קרובו בשם דיאב ועוד מסמכים. בימ"ש השלום דחה את בקשת המבקש באשר הוא לא ידע את גילו ואילו את דברי דיאב פסל השופט מפני ששאב ידיעתו מעדות שמיעה בלבד וראיה אחרת לא הובאה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מ"מ הנשיא ציין כי שתי הערכאות טעו ונעלם מהן כי לענין קביעת גילו של אדם עשויה גם ראיה מפי השמועה להתקבל. אולם מכיון שדחיית הבקשה אינה חוסמת למבקש את הדרך לבוא בפני ביהמ"ש בראיות נוספות ויותר משכנעות, אין מקום להתיר רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ח. מהול למבקש, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 15.6.76).
המ' 293/76 - יעקב את יצחק מרקוס בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*טעות בשם בכתב אישום והרשעת הנאשם (בקשה לרשות ערעור נדחתה).
נגד המבקשת הוגש כתב אישום בו תוארה החברה הנאשמת בשם "יעקב את יצחק מרקוס בע"מ" ואילו הרשיון מטעם משרד הבריאות שהוצג בביהמ"ש מתאר את החברה בשם "י. את י. מרקוס בע"מ". אילו היה דינו של הענין נחתך עפ"י הוראות סעיף 60 לפקודת החברות היו לשוני זה תוצאות רציניות. אולם בענין דנן השאלה היחידה היא אם היה בפני השופט חומר לכאורה לביסוס המסקנה שהנאשמת היא שביצעה את העבירה המיוחסת לה. הוכח שהנאשמת מנהלת את עסקיה במקום בו נוצרו המצרכים נשוא האישום ומצידה לא הובאה כל ראיה לסתור. לא הובאה כל ראיה שתשמש יסוד למסקנה, שהיא לכאורה בלתי סבירה לחלוטין, שבאותו מקום ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים מתנהלים עסקים של שני תאגידים בעלי שם כה דומה, העוסקים שניהם באותו ענף. על כן לא היה מנוס מהרשעת המבקשים.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. לוי למבקשים, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 20.6.76).
ב.ר.ע. 101/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*תצהיר של צד שלישי בהמרצה (בקשה לרשות ערעור נדחתה).
עפ"י תקנות סדר הדין דרוש בהמרצה תצהירו האישי של בעל דין אך ניתן להגיש תצהיר של אדם אחר, ברשות ביהמ"ש, אם נבצר מבעל דין ליתן התצהיר בעצמו. בענין דנן מתגורר המבקש דרך קבע בגרמניה, אך דבר זה אינו מונע ממנו לתת תצהיר באופן אישי. שאלה אחרת היא אם ביהמ"ש ירשה חקירת שתי וערב של מצהיר כזה ויחייב אותו לבוא ארצה לצורך כך. על כל פנים אין לערער על ההחלטה שלא להתיר מתן תצהיר שלא ע"י בעל הדין.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן עו"ד מ. קניאל למבקש, עו"ד מ. מולדבסקי למשיבות. 9.6.76).
המ' 252/76 - מדינת ישראל נגד שלמה בן יחזקאל בו דוד
*רשות ערעור על קולת העונש (גרימת מוות) (בקשה לרשות ערעור נדחתה).
המשיב נמצא אשם בעבירה לפי סעיף 218 לפח"פ
בשל גרימת מוות בתאונת דרכים, ואין ספק כי מידת הרשלנות בה נהג משאיתו היתה חמורה ביותר. בימ"ש השלום ציין את חומרת הענין אך לא הטיל עונש מאסר על המשיב וגם ביהמ"ש המחוזי נמנע מלעשות כן. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. מ"מ הנשיא הביע תמיהתו על שתי הערכאות הקודמות אשר נמנעו מלהטיל מאסר על המשיב לנוכח חומרת המעשה והלא איכפתיות שבה נהג הנאשם. אם היו נסיבות מקילות יכלו אלה לבוא לענין אורך תקופת המאסר אך לא לעצם המאסר. ברם התאונה קרתה במרץ 1975 ואם הענין ידון בביהמ"ש העליון יגיע תורו רק כשנה וחצי אחרי קרות התאונה. אין סיכוי סביר שכעבור זמן כה רב יוסיף ביהמ"ש העליון עונש מאסר על העונשים שהוטלו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. הורוביץ למבקשת, המשיב לעצמו. 13.6.76).
ב.ר.ע. 117/76 - ישראבטון בע"מ נגד יחזקאל כתב ואח'
*הארכת מועד במשלוח הודעה לצד ג' (הבקשה נדחתה).
המשיבה מס' 2 שהיא הנתבעת בתובענה בביהמ"ש המחוזי שלחה הודעת צד ג' אל המבקשת לאחר שביהמ"ש האריך לה את המועד לכך. המבקשת ביקשה לבטל צו הארכת המועד אך הבקשה נדחתה מן הטעם שאין לצד השלישי זכות עמידה בהליכים להארכת המועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין זה ענין הראוי לבוא בפני ביהמ"ש העליון. עצם המשלוח של הודעת צד ג' אינו מצריך עוד רשות מביהמ"ש והארכת המועד אינה מצריכה טעם מיוחד והוא ענין לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
(בפני: השופט ה. כהן. 17.6.76).
ב.ר.ע. 43/76 - יפה רוט נגד יוסף קרמרמן ואח'
*פירוש צוואה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המנוח עקיבא רוט השאיר צוואה שבה ציווה את כל רכושו לאשתו במקרה שהיא תאריך ימים אחריו. במקרה כזה, כתב בצוואתו, "הנני פונה לאשתי בבקשה לתת מתוך עזבוני את הסך -.100,000 ל"י ל... (כאן באים שמות המשיבים) וזאת באם עזבוני בעת מותי יצדיק... מבלי לפגוע בעתיד הכלכלי של אשתי". ביהמ"ש המחוזי סבר כי סעיף זה מקנה למשיבים את הזכות לקבל מתוך העזבון 100,000 ל"י בנגוד לטענת המבקשת כי הסעיף הנ"ל הינו בקשה בלבד אליה ולא חובה, והערעור על פירושו של ביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש המחוזי עשה שימוש בסעיף 54 של החוק לתת משמעות להוראה הנ"ל בנגוד למשמעותה המילולית ובכך טעה. לשון הצוואה ברורה לחלוטין, היא משקפת את דעת המנוח בצורה ברורה וחד משמעית שאינה מחייבת כל פירוש אחר מהפירוש המילולי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גלברד למבקשת, עו"ד ד. פישלר למשיבים. 10.6.76).
ב.ר.ע. 92/76 - לה- נשיונל... בע"מ ואח' נגד מאיר ישראל טוב ואח'
*המועד לשליחת הודעה לצד ג' (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המשיב (להלן - התובע) הגיש תובענה בגין נזקים נגד המשיבים ונגד המבקשים ולאחר דחיות מרובות, בישיבות של קדם משפט, הגיע לידי הסכם עם המבקשים שלפיו הכירו בחבותם כלפיו והתובע ביקש למחוק את תביעתו נגד המשיבים. כיון שכך ביקש ב"כ המבקשים רשות לשלוח למשיבים הודעת צד ג' וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה משני טעמים: לא ראה טעם מיוחד להארכת המועד לשלוח הודעת צד ג', וכן משום שהדבר יכביד על התובע. שני נימוקים אלה נדחו ע"י ביהמ"ש העליון. לענין ההכבדה - בפשרה סוכם שהמבקשים ינסו להפרע מן המשיבים ובנסיבות אלה חייב התובע לעשות הכל כדי להקל על המבקשים להשיג את מבוקשם, ואכן התובע הסכים שתשלח הודעת צד ג'. לענין הטעם המיוחד להארכת המועד, למעשה אין
צורך בהארכת מועד וממילא אין צורך בטעם מיוחד. במשפטי נזיקין אין נתבע אחד צריך לשלוח לנתבע אחר הודעת צד ג', וכאשר התובע מבטל תביעה נגד אחד הנתבעים אז מתעוררת העילה למשלוח הודעת צד ג', וברגע שהתעוררה העילה ביקש ב"כ המבקשים מיד את הרשות. אילו היה צורך בהארכת מועד, הרי טעם זה עצמו שרק אז נולדה העילה למשלוח הודעת צד ג', מספיק כדי להאריך את המועד.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. וסלר למבקשים, עו"ד פ.ג. נשיץ וי. קנת למשיבים. 20.6.76).
ב.ר.ע. 107/76 - שלום הס נגד גיורא יניב ואח'
*צו מניעה (הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש צו מניעה נגד המשיבים שתכליתו למנוע הריסת קיר בבית משותף שבו יש למבקש מקום עסק. צו מניעה זמני שניתן בשעתו בוטל ועל כך הוא מבקש רשות ערעור. הבקשה נדחתה. אין כל צורך לתת צו מניעה נגד הריסת קיר, שכן אם חושש המבקש שהמשיבים יעשו דין לעצמם ויהרסו קיר על דעת עצמם, הדרך הנכונה היא לבקש את עזרת המשטרה.
(בפני: השופט ח. כהן. 31.5.76).
ב"ש 123/76 - אבנר עקביה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המערער הורשע בעבירת זיוף ונדון לששה חודשי מאסר והגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. הוא ביקש שחרור בערובה עד בירור הערעור, בקשתו נדחתה והערעור על כך נתקבל. היו דחיות מספר בבירור הערעור והוא לא הסתיים תוך החודש כפי שהורה ביהמ"ש המחוזי. מדובר בתקופת מאסר קצרה ועל כן זה אחד הענינים היוצאים מהכלל המחייבים התערבות בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי נתפש לטעות משפטית כאשר קבע כי הוא יכול לדון בדחיית ביצוע מאסר לפני תחילתו ולא באמצעו. לפי סעיף 30 לחוק סדר הדין הפלילי יכול ביהמ"ש לצוות על שחרור בערובה של אדם שהורשע בדין, ואין נפקא מינה אם כבר התחיל בריצוי המאסר ואם לא.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ידידיה למערער. עו"ד הורוביץ למשיבה. 13.6.76).
ב"ש 105/76 - רפאל כחלון נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערעור נדחה).
יש בידי המדינה ראיה לכאורה המצביעה על חלקו הפעיל של העורר בתקרית שגרמה למותו של המנוח. גם אם קדמה לתקרית פרובוקציה מטעם המנוח שהעליב את העורר או חבריו, הרי לכאורה ניתן לאמר שתגובת העורר היתה מוגזמת ביותר, שהוא עבר ממלים למעשים וגם בעט במנוח לאחר שהלה קיבל את המכה הראשונה ונפל ארצה. כמו כן יש ראיה שהעורר עשה סימני איום כלפי אחד העדים בעת הבקשה להוצאת צו המעצר. גם אם מדובר באדם צעיר כבן 18, הרי נוכח גל האלימות העובר על המדינה, מחייב אינטרס הציבור שעבריינים שנגדם יש בידי המדינה הוכחה לכאורה בעלת משקל לא יתהלכו חופשי עד לבירור דינם.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. דן לעורר, עו"ד הורוביץ למשיבה. 8.8.76).
ב"ש 125/76 - מדינת ישראל נגד עאקב אבו- טיר ואח'
*הארכת מעצר לאחר תום שנה מהגשת כתב אישום (הבקשה נתקבלה).
המשיבים נעצרו ביום 1.4.75 וביום 13.5.75 הוגש נגדם כתב אישום בגין מספר עבירות של שוד ושל חבלה חמורה. הנאשמים נתונים במעצר על פי כתב האישום ובהתאם לחוק סדר הדין הפלילי יש לשחרר נאשם הנתון למעצר אם לא נגמר משפטו בערכאה הראשונה תוך שנה. ברם עפ"י אותו חוק יכול שופט ביהמ"ש העליון
להאריך את המעצר. אמת המידה שלפיה יש להכריע בבקשה היא בראש ובראשונה ענין של חומרת העבירה ונסיבותיה. כאשר מדובר בשורה של מעשי אלימות ושליחת יד ברכוש מן החמורים שבהם, יש להעדיף את האינטרס של הגנה על הצבור על פני האינטרס של האדם העומד לדין. מה גם שמדובר בשורה של עבירות ולא בעבירה בודדת. אי לכך הוארך המעצר לשלושה חודשים.
(בפני: השופט שמגר. עוה"ד י. בן- אור וחסון למבקשת, עוה"ד דוד מימון, א. אבו- עטא, ל. צמל למשיבים. 13.6.76).
ע.פ. 61/76 - יוסף פולצ'יק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזויין) (הערעור נדחה).
בהיותו בחופשה קצרה מבית הסוהר נמלט המערער וביצע ארבע עבירות של שוד מזויין, שתי עבירות של פריצה וגניבה, עבירה של גניבת אקדח וכן עבירות של נסיעה במכונית ללא רשות הבעלים וללא בטוח. הוטל עליו עונש של 12 שנות מאסר באופן מצטבר לעונש מאסר של 9 שנים שהוא מרצה משנת 1970, וזאת גם כן בגין עבירות שוד שביצע בהיותו בחופשה מבית הסוהר. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער יש רשימה של עבירות נגד רכוש שביצע עוד מהזמן שהיה נער והעונשים שהוטלו עליו בעבר לא הועילו. מכאן שאין העונש חמור מדי שכן היה דרוש להגן על החברה ע"י הרחקתו של המערער לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, שמגר, בייסקי. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 26.5.76).
ע.פ. 402/76 - מנשה גרומי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדות שקר) (הערעור נדחה).
המערער הגיש קובלנה למשטרה נגד שותפו לשעבר שהלה איים עליו שיאונה לו רע אם לא ישלם חוב של 200 ל"י. במשפטו של השותף העיד המערער עדות שקר והועמד לדין על כך. הוטל עליו עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב עם מהות העבירה הנדונה אין להתערב בעונש אעפ"י שעברו של המערער הוא נקי. המערער טען כי העיד עדות שקר באשר חברי אותו נאשם רמזו לו שינזק אם יעיד נגד שותפו במשפטו הפלילי. אולם ביהמ"ש לא האמין לגירסה זו, וגם אם מתחשבים בה, אין לאמר שהעונש חמור מדי, כאשר מדובר בעבירה הפוגעת באושיות המשפט של המדינה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, שמגר, בייסקי. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה, 9.6.76).
ע.פ. 198/76 - יעקב איזמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של מעשה מגונה בכח תוך שימוש פראי באלימות וכן בעבירת תקיפה ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 12 חודשים .ביהמ"ש העליון ציין כי עפ"י נסיבות הענין היתה הצדקה מלאה לכליאת המערער בבית הסוהר, ואולם מתוך דו"ח שירות המבחן עולה כי אם המערער יועמד למבחן יצליח במבחן, וכן קיבל המערער צו גיוס לשירות סדיר, סימן ששלטונות הצבא ראו בו צעיר המתאים לשירות, למרות כמה הרשעות במעשי עבירה קודמים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שרשבסקי. עו"ד מ. טרוים למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 1.6.76).
ע.פ. 24/76 - שם טוב אמסלם נגד מדינת ישראל
*הרשעה וזיכוי בהתפרצויות וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של התפרצות וגניבה ומאידך זוכה מעבירה של התפרצות נוספת וגניבה. המערער מערער על הרשעתו והמדינה מערערת על זיכויו. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל במצטבר למאסר על תנאי שהופעל נגדו לשנתיים וכן לשלוש שנים מאסר על תנאי והוא מערער גם על חומרת העונש. כל הערעורים נדחו. הרשעת המערער בעבירה שבה הורשע היתה מוצדקת על יסוד עדותו של שותפו לעבירה. אם כי קופה של שרצים היתה תלויה לעד זה מאחוריו, ונתגלו סתירות בין הודעותיו במשטרה לבין עדותו בביהמ"ש, האמין לו ביהמ"ש המחוזי ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב. סיוע מצא ביהמ"ש המחוזי בסכין שנמצאה בבית המערער ואשר יכול ונלקחה ממקום ההתפרצות ולא האמין להסברים שנתן המערער. גם בכך אין להתערב. מאידך לא הסתפק ביהמ"ש המחוזי בראיות הסיוע שהביאה התביעה בגין האישום בעבירת ההתפרצות השניה וביהמ"ש העליון לא היה מוכן למצוא סיוע מספיק בראיות שביהמ"ש המחוזי פסק שאין בהן משום סיוע. לענין העונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עוה"ד מ. מוסק ומ. משגב למערער, עו"ד א. הכהן למשיבה. 13.6.76).
ע.פ. 484/75 - יוסף פרנקל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד (הערעור נתקבל).
המערער הוא איש יחסי ציבור של להקת בת- דור ועל מנת להרבות פרסומת ללהקה, וכולל פרסום בטלויזיה, התקשר עם אחד דודאי שיהיה לו יועץ לעניני טלויזיה ומדי פעם שילם לדודאי תשלומים מטעם הלהקה ומתשלומים אלה נוכה מס הכנסה. בשתי הזדמנויות הזמין דודאי אחד מצלמי הטלויזיה לצלם את הלהקה, וכל השלושה הועמדו לדין בגין קשירת קשר לעבור עבירה ועבירות שוחד. המערער הורשע בדין וערעורו נתקבל. לא היה דבר בעדויות שיצדיק את המסקנה כי המערער ביקש להשיג פרסומת שלא בדרכים כשרות. בהעדר ראיה שהמערער ידע שהצלומים נעשים ע"י צלם טלויזיה בנגוד לחוק, לא היה מקום לייחס למערער כל כוונה פלילית לא לענין קשירת הקשר ולא לענין מתן השוחד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בייסקי. עו"ד ד. הכהן למערער, עו"ד מ. הרנשיין למשיבה. 16.6.76).
בג"צ 207/76 - אברהם אילן נגד הממונה על בטיחות והדרכת נהגים במשרד התחבורה
*רשיון לניהול קורס עיוני לנהיגה (העתירה נדחתה).
העותר ביקש לקבל ממשרד התחבורה אישור לפתוח קורס עיוני ללומדי נהיגת רכב ציבורי וזאת בהתאם לתקנות התעבורה. משרד התחבורה דחה את הבקשה מן הטעם שעל המשרד לפקח על קורסים אלה ובהתחשב בכח האדם המצומצם העומד לרשותו אין בכוחו לפצל את ביצוע הקורסים בין גופים רבים. עתירת העותר נגד מדיניות המשרד נדחתה. הנושא של עתירה זו כבר הוכרע בבג"צ 461/74 (תקציר כרך ט' עמוד 250) ואין סיבה לסטות ממה שנאמר שם.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן, עו"ד טריינין לעותר. 3.6.76).
בג"צ 53/76 - יעקב אקשטיין ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל- אביב
*עתירה לבג"צ נגד מתן רשיון בניה לשכנים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים פנו לבג"צ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ונגד שכניהם בקשר עם בניית מדרגות חיצוניות בדירת השכנים עפ"י היתר שניתן להם ע"י הועדה. לטענת העותרים בולטות המדרגות מעבר לקו הבנין ובנייתן היא שלא כדין ויש בכך משום "היזק ראיה" כי הן פונות לעבר חלונות העותרים. העתירה נדחתה
שכן העותרים יכולים לקבל סעד חילופי מלא במקום אחר. יכולים הם להביא טענותיהם בפני רשויות התכנון לפי חוק התכנון והבניה, וכן יכולים הם להגיש תביעת נזיקין ובה להעלות את טענותיהם נגד חוקיות הבניה, וכמסתבר אמנם כבר הגישו תביעה כזו.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. רובינשטיין לעותרים, עוה"ד נ. קונשטוק וי. שכטר למשיבים. 8.6.76).
בג"צ 282/76 - איריס שכטר נגד מנהל המכס והבלו
*פטור ממסים לעולה חדש (העתירה נדחתה).
העותרת ובעלה הם עולים חדשים שנישאו בארץ. בשנת 1971 רכש הבעל מכונית ומימש את זכויותיו כעולה חדש. לאחר הנישואין ביקשה העותרת לרכוש מכונית ולקבל פטור כעולה חדשה מכח עצמה אך בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. בצו תעריף המכס המדבר על הענקת הקלות לעולים, צויין כי לא תנתן הקלה ממס אם הזכאי לפטור או בן זוגו נהנו כבר בעבר מפטור בשל רכישת רכב. אין נפקא מינה בכך אם הבעל ניצל את הפטור לפני שהתחתן או לאחר מכן, ודי בכך שהוא כבר זכה בעבר בפטור כדי שאשתו לא תוכל לקבל עתה את הפטור.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. עין-דור לעותרת. 17.6.76).
בג"צ 129/76 - עבד סכינה נגד שר התחבורה ואח'
*העברת רכב במשרד הרישוי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
במסגרת יבוא חירום של משאיות בשלהי מלחמת יום הכיפורים הובאו כאלפיים חמש משאיות שנמכרו בתנאי מימון מיוחדים. בתוקף הסמכות שניתנה לשר התחבורה הוגבלה העברת הבעלות בכלי רכב אלה לשנתיים מיום היבוא וברשיון הרכב צויינה ההגבלה. העותר רכש משאית כזו לאחר שחלפו שנתיים מיבואה, אך המשיבים סירבו לרשום את העברת הבעלות, באשר לפני שהמשאית נרכשה ע"י העותר היא עברה מספר בעלים בניגוד להגבלה. עתירת העותר נדחתה. אין ספק שהעיסקאות שקדמו לעיסקת העותר נגועות באי חוקיות וכוונתן היתה לעקוף את ההגבלה. אשר לתום לבו של העותר הדרוש כדי שביהמ"ש יושיט לו סעד למרות עקיפת החוק ע"י קודמיו- כשאדם רוכש מכונית ששויה כרבע מליון לירות מתקבל על הדעת שהוא בודק יפה אם נתקיימו כל הנתונים שיאפשרו לו לקבל בעלות מוחלטת ונקיה מכל פגם. אין להניח שהעותר לא ראה את רשיון הרכב, הבעלים הרשום שאינו המוכר, וההגבלה על העברת הרכב, וכי לא בדק אם מי שמכר לו את הרכב רכש אותו כדין והעבירה לו כדין, אם אמנם לא בדק העותר כל אלה, הרי זו עצימת עינים מכוונת שכמוה כידיעה ועל כן אין לאמר כי פעל בתום לב.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. בן- סירא לעותר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 14.6.76).
בג"צ 564/75 - נסים אושינסקי ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*רשיון לקו מוניות בינעירוני (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ששת העותרים תושבי ירושלים, הם בעלי מוניות ולהם רשיונות להסעת נוסעים בתוך ירושלים. הם ביקשו היתר להסעת נוסעים בתנאי "שירות" בנסיעות בינעירוניות בין ירושלים ובית שמש, המשיבים סירבו להעניק להם את הרשיון ועתירתם נדחתה. המשיבים הסבירו את הסירוב במדיניות הכללית לרכז את ההסעה הציבורית בידי הקואופרטיבים הגדולים, שהממשלה תומכת בהם בצורות שונות. לדעת המשיבים, אם בקוים הרווחיים תורשה התחרות, יהיה הפסדם של הקואופרטיבים יותר גדול וכיסוי ההפסדים מוטל על שכם הציבור. אין לאמר כי מדיניות המשיבים היא
לא סבירה, וכן מעוגנת מדיניות זו בדינים השונים הנוגעים להענקת רשיונות להסעת נוסעים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. רונן לעותרים, עוה"ד גב' נאור ור. כספי למשיבים. 13.6.76).
בג"צ 395/75 - מוחמד סלמאן ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים ואח'
*הפקעת מקרקעין לסלילת כביש (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות).
ענינה של עתירה זו אישור שניתן לתכנית לסלילת כביש שיחבר את השכונה גילה בירושלים לשכונת פת ולמרכז העיר, כאשר לצורך סלילת הכביש הופקעו קרקעות של העותרים. טענות העותרים היו כי השיקולים שהדריכו את הרשויות המפקיעות לסלול את הכביש באדמות שלהם ולא בתוואים אחרים היו פסולים וכי התוואי שנבחר הינו הפחות מתאים מאחרים, וכן כי לא הוזמנו כדין לישיבות שבהן דנה הועדה בהתנגדותם. למעשה הוזמנו העותרים לרוב הישיבות פרט לישיבה האחרונה. ביהמ"ש העליון ברוב דעות, מפי השופט עציוני שאליו הצטרף השופט שרשבסקי, העיר כי אמנם אין בג"צ יושב כועדת ערעור על הועדה לתכנון ובניה, ואולם בג"צ יכול ורשאי לבדוק אם הנימוקים ששימשו יסוד להחלטת הועדה כשרים הם ואם לאו. בעניננו מתעוררים ספקות שמא השיקולים אכן היו פסולים, שמא בחרו בתואי זה ולא בתואי אחר מתוך שיקולים פסולים אלה, וכן היתה חובה להזמין את העותרים לישיבה האחרונה. על כן קבעו שופטי הרוב כי יש להחזיר את הענין לדיון בפני הועדה, שתשקול מחדש את כל הנקודות שהועלו בבג"צ לענין חוקיות השיקולים, ושלא ישאר חשד של נימוקים פסולים. מאידך סבר השופט ברנזון, בדעת מיעוט, כי משהחליטה הועדה על פי שיקולים שראתה אותם כנכונים להמליץ על התוואי שנבחר, וקבעה שהוא התואי הטוב ביותר, בג"צ לא יתערב בכך. אשר לאי הזמנתם של העותרים לישיבה האחרונה של הועדה - אותה ישיבה כבר לא נועדה לדיון אלא להתייעצות של חברי הועדה בינם לבין עצמם כדי להגיע למסקנתם הסופית, ובהתייעצות זו אין צורך להזמין את הצדדים.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. עוה"ד י. מינא וח. נקארה לעותרים, עוה"ד ר. יאראק, י. בר-סלע וג. וייל למשיבים. 15.6.76).
ע.א. 823/75 - עמנואל הרציקוביץ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים
*שומת מס נפרדת לאשה עובדת
(הערעור נדחה).
המערער ואשתו הם בעלי מניות ומנהלי חברה שהקימו בשנת 1964, ועד 1970 עבדו שניהם בעסק החברה וכל אחד מהם קיבל משכורת. על הכנסה זו שילמו מס הכנסה לא בדרך של חישוב נפרד, שכן הכנסתם של בני הזוג באה ממקור הכנסה אחד. בשנת 1970 הוקמה חברה חדשה, שבה עבדה האשה, היא היתה בעלת המניות, וממנה קיבלה את המשכורת. עתה ביקשו חישוב נפרד, אך פקיד השומה סירב בסוברו כי העיסקה היא מלאכותית או שמטרתה היא המנעות ממס או הפחתת מס בלתי נאותה כאמור בסעיף 86 לפקודת מס ההכנסה, הערעור על כך נדחה. מבלי להכנס לשאלת ההגדרות של עיסקה מלאכותית והמבחנים שנקבעו בפסיקה לענין עיסקה מלאכותית והמטרה להמנע ממס, הרי בעניננו, באופן מעשי הופרדו העסקים של החברה השניה מן החברה הראשונה. למעשה המשיכו כל העסקים להתנהל באותו מקום ובאותה שיטה וכל ההוצאות נרשמו על חשבון החברה הראשונה ועל כן אין לראות את ההפרדה של החברה השניה מהראשונה כהפרדה מעשית אלא כעיסקה מלאכותית.
(בפני השופטים: ויתקון, ח, כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. רפאל למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 2.6.76).
ב ת ו כ ן
* ע.פ. 549/74 - ..............................402 ─ * הרשעה ברצח.
─* ע.א. 803/75 - ..........................402 ─ * ביטול פס"ד שניתן באיחור.
─* ע.א. 805/75 - .........................403 ─ * טענת ויתור על עילת נטישה ע"י קבלת שכ"ד.
─* ע.א. 134+454/74 - .........404 ─ * אחריות בנזיקין עקב רשלנות.
─* ע.א. 100/76 - ...........................................405 ─ * סמכות שיפוט בינלאומית ומקומית לענין החזקת קטין.
─* בג"צ 561/75 - .............................406 ─ * זכות עמידה בבג"צ.
─ * שפיטות ענינים צבאיים.
─
─* ע.א. 855/75 - רשות להתגונן...............................................406─* ע.פ. 50/76 - חומרת העונש (התפרצות).......................................407 ─* ע.פ. 120/76 - חומרת העונש (התפרצות)......................................407─* המ' 377/76 - בקשה לביטול החלטה קודמת....................................407─* ב.ר.ע. 96/76 - הוצאה לפועל של פס"ד ביה"ד לעבודה..........................408 ─* ד"נ 21/75 - ביטול דיון נוסף כשהענין אינו עוד אקטואלי.....................408 ─* ד"נ 40/75 - הכרה בנכות שנגרמה בתגרה בצבא.................................408─* המ' 306/76 - הראיות לצורך תיקון גיל......................................409 ─* המ' 293/76 - טעות בשם בכתב אישום והרשעת הנאשם...........................409─* ב.ר.ע. 101/76 - תצהיר של צד שלישי בהמרצה.................................409─* המ' 252/76 - רשות ערעור על קולת העונש (גרימת מוות).......................409 ─* ב.ר.ע. 117/76 - הארכת מועד במשלוח הודעה לצד ג'...........................410 ─* ב.ר.ע. 43/76 - פירוש צוואה...............................................410─* ב.ר.ע. 92/76 - המועד לשליחת הודעה לצד ג'.................................410─* ב.ר.ע. 107/76 - צו מניעה.................................................410─* ב"ש 123/76 - שחרור בערובה................................................410─* ב"ש 105/76 - שחרור בערובה................................................411 ─* ב"ש 125/76 - הארכת מעצר לאחר תום שנה מהגשת כתב אישום.....................411 ─* ע.פ. 61/76 - חומרת העונש (שוד מזויין)....................................412 ─* ע.פ. 402/76 - חומרת העונש (עדות שקר).....................................412─* ע.פ. 198/76 - חומרת העונש (מעשה מגונה)...................................412─* ע.פ. 24/76 - הרשעה וזיכוי בהתפרצויות וחומרת העונש........................413 ─* ע.פ. 484/75 - הרשעה בשוחד................................................413─* בג"צ 207/76 - רשיון לניהול קורס עיוני לנהיגה.............................413─* בג"צ 53/76 - עתירה לבג"צ נגד מתן רשיון בניה לשכנים.......................413 ─* בג"צ 282/76 - פטור ממסים לעולה חדש.......................................414 ─* בג"צ 129/76 - העברת רכב במשרד הרישוי.....................................414─* בג"צ 564/75 - רשיון לקו מוניות בינעירוני.................................414─* בג"צ 395/75 - הפקעת מקרקעין לסלילת כביש..................................415 ─* ע.א. 823/75 - שומת מס נפרדת לאשה עובדת...................................415─
─
─
─
─
─