ע.א. 352/74 - דנקנר ובניו בע"מ נגד פסט מטרני ואח' ובנק דיסקונט
*זכויות מישכון.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט צלטנר) בת.א. 4954/70 - הערעור נגד המשיבים נתקבל ונגד בנק דיסקונט נדחה).
העובדות:
המערערת עוסקת ביבוא ושווק חומר גלם של יהלומים, והיא מסרה למשיבה הראשונה, שותפות רשומה, יהלומים במספר עסקות לפי תשעה הסכמים בנוסח אחיד. ע"פ ההסכם לא הועברה הבעלות ביהלומים לשותפות והיו משועבדים, למערערת להבטחת תשלום המחיר, והשותפות התחייבה לא לשעבד את היהלומים לאחר לפני תשלום המחיר למערערת. השותפות לא שילמה למערערת את מחיר היהלומים, ומישכנה אותם לבנק דיסקונט שבו היה לה אשראי במשך שנים ולפי נוהג שהיה נוהג במשך כל אותן שנים. כמסתבר בדק הבנק מלכתחילה את מעמדה של השותפות והתברר לה כי השותפות הינה סוחר מוסמך ליהלומים, ומצבה במשך השנים היה שפיר. השותפות התפרקה, נתמנהלה כונס נכסים, והוכרזה כפושטת רגל. המערערת תבעה מהמשיבים סכום של כ- 170 אלף דולר ומהבנק החזרת שבע חבילות יהלומים ששוים כ- 56 אלף דולר. ביהמ"ש המחוזי חייב את השותפות ואת כונסי הנכסים לשלם למערערת סכום של 110 אלף דולר לפי שער דולר יהלומים בעת מתן פסה"ד ובביהמ"ש העליון הסכימו הכל כי יש לחייב את הנתבעים (פרט לבנק דיסקונט) לשלם למערערת את מלוא הסכום של 170 אלף דולר ובכך תוקן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. מאידך דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערערת נגד הבנק להחזרת היהלומים ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אין צורך להכריע כאן בשאלת זהות היהלומים, שכן גם אם תתקבל טענת המערערת בדבר הוכחת זהות היהלומים עדיין יש לדחות את תביעתה נגד הבנק כי הבנק רכש משכון בעל תוקף על היהלומים שבמחלוקת. עפ"י סעיף 5 לחוק המשכון כוחו של המישכון יפה לכל דבר אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים, או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם. בעניננו באו היהלומים לידי השותפות על דעת בעליהם והבנק פעל בתום לב.
ב. גם אם צודקת המערערת שעל הבנק חובת ההוכחה שנתמלאו שני התנאים הנ"ל הרי במערכת היחסים שבין המערערת והשותפות ובין השותפות והבנק, כפי שהוכחו במשפט, יצא הבנק ידי חובתו להוכיח את שני התנאים הנ"ל.
ג. אין מקום לספק שהיהלומים היו בהחזקתו של הממשכן ושהם באו לידי הממשכן על דעת בעליהם. יש לפרש את המלים "באו לידי הממשכן" מתוכו של הסעיף. אנו עוסקים בחוק ישראלי מקורי שאינו לקוח מהחוק האנגלי ואינו מבוסס עליו ועלינו לפרשו מתוכו. אין ספק כי פירושו של סעיף 5 לענין תקנת השוק הוא, כי אם הנכסים הנדים נמסרו להחזקת הממשכן, בהסכמת הבעלים, נתמלאו התנאים הדרושים ואין נפקא מינה מה היו כוונותיו ומזימותיו של הממשכן בעת שקיבל את הנכסים.
ד. לענין תום הלב של הבנק - השותפות היתה לקוח של הבנק מזה שנים רבות, הבנק דאג לבדוק אם השותפות הינה בעל רשיון לעסוק ביהלומים, הלקוח נבדק על מהימנותו ועל האמצעים שלו ואין נפקא מינה שהבנק איננו בודק מנין באים היהלומים לידי הממשכן. כד נוהגים כל הבנקים ועל כן אין לאמר כי העדר בדיקה מצד הבנק מהווה עצימת עיניים השוללת את תום לבו של הבנק. השאלה אם אדם נהג בתום לב תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. תום לב הוא ענין סובייקטיבי ובכגון דא אין לקבוע כללים נוקשים.
ה. לענין החוב של המשיבים האחרים למערערת, פסק ביהמ"ש המחוזי כי יומרו לפי השער של דולר יהלומים ביום מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, ואילו המערערת מבקשת כי ביחס
לסכום שנפסק לה ע"י ביהמ"ש העליון ייקבע השער ביום התשלום. זו תביעה מרחיקת לכת ובהסכמת המשיבים נקבע השער לפי מועד פסה"ד בביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים : לנדוי, עציוני, י. כהן. עו"ד מ. שרף למערערת, עוה"ד כהן וי. סלומון למשיבים, עו"ד רוטנשטרייך לבנק. 22.6.76).
ע.פ. 71/76 - מכלוף מרילי ואח' נגד מדינת ישראל
*מעמדו של מקבל רכוש גנוב כמעורב בעיסקת העבירה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט הדיה) בת.פ. 65/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
שני הנערים הורשעו בשתי פריצות שביצעו בצוותא והמערער הראשון הורשע בעוד שלוש פריצות שיוחסו לו בלבד. המערער הראשון נדון ל- 42 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי קודם, והמערער השני נדון ל- 30 חודשי מאסר ושנה מאסר על תנאי. ההרשעה היתה מבוססת בעיקרה על עדותם של מי שקנו מהמערערים את הסחורה הגנובה וביחס לעדות העיקרית של אחד אפרים כהן בביהמ"ש היה העד נבהל והיסס להעיד נגד המערערים, ואף סתר את עצמו, ואולם הוגשה הודעתו במשטרה שבה העיד מפורשות נגד שני המערערים שמהם רכש סחורה גנובה ובביהמ"ש אמר "אני מאשר בשבועה כאן את מה שאמרתי בהודעתי במשטרה".על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. העד אפרים כהן היה חמקמק בדבריו בביהמ"ש ועל עדות זו בלבד לא ניתן היה לבסס הרשעה, ואולם באשרו בשבועה את מה שאמר במשטרה הוא הפך את הודעתו במשטרה לחלק מהותי מעדותו בביהמ"ש. אכן בכך לא סגי, שהרי קיימות סתירות בעדותו, היינו בין עדותו במשטרה שהפכה חלק מעדותו בביהמ"ש לבין אמירותיו בביהמ"ש, אולם ההכרעה בשאלת מהימנות העד היא של הערכאה הראשונה ואין לאמר שביהמ"ש דלמטה טעה כשהאמין לעד זה וחילק את עדותו באופן שנתן אמונו בחלק מן הדברים ודחה את יתרם. יש הסבר סביר לסתירה בעדות אם לוקחים בחשבון את הופעתו הנפחדת של העד החושש להעיד בביהמ"ש ומאידך איננו חושש לאשר דברים שאמר במקום אחר. כמו כן, כאשר יש סתירות בעדות יש לאבחן בין אמירת דברים וסתירתם בו במעמד לבין סתירות בין עדויות שנמסרו במועדים שונים.
ב. מקבלי רכוש גנוב הינם בגדר מעורבים בעיסקת העבירה ולא שותפים לעבירה, ובו בזמן שעדותו של שותף לעבירה טעונה סיוע ממש, הרי לגבי עדותו של מעורב די בכך כי היא נתמכת ע"י "דבר מה" נוסף. הדבר מה הנוסף אינו חייב גם לחפוף את מערכת האי- שומים ולכרוך כל נאשם במישרין ואישית במעשה העבירה.
ג. עדותו של מעורב בעיסקת עבירה יכולה להוות סיוע לעדותו של שותף לדבר עבירה, ועל אחת כמה וכמה יכולה להוות את ה"דבר מה" נוסף הדרוש לעדותו של מעורב אחר עיסקת העבירה.
ד. "החזקה התכופה" ברכוש הגנוב שיש בה להוכיח על הפריצה הוכחה גם כאן, ובאשר לאורך הזמן בין הפריצה לבין ההחזקה, הרי אין זו אלא חוליה אחת מכל הנסיבות שיש להביאן בחשבון. התכיפות משעת הפריצה ועד למועד שבו נראה הנאשם מחזיק ברכוש נמדדת לפי הנסיבות, כגון סוג הסחורה, המצב בו נמצאת הסחורה וכד'.
ה. לגבי אחד ממקבלי הסחורה הגנובה נטען כי הוא סיכם עוד לפני אחת הפריצות על
קבלת הרכוש הגנוב ועל כן יש לראותו כשותף לדבר עבירה. טענה זו אין לקבל. מו"מ על קניית סחורה גנובה עוד לפני שזו נגנבה, לא די בו כדי להפוך את העבריין לשותף לגניבה. בדרך כלל יחשב כשותף לעבירה שעדותו טעונה סיוע, רק מי שנחשב כשותף לעבירה לפי הוראות סעיף 23 לפח"פ, אם כי ייתכנו נסיבות קיצוניות יוצאות דופן שבהן כרך עצמו מקבלו של הרכוש הגנוב בבירור בעבירת הפריצה אעפ"י שאין להרשיעו על פי סעיף 23.
ו. אשר לעונשים, אין הם חמורים מדי. המדובר בשני עבריינים בעלי הרשעות קודמות מרובות והגניבות שבהן מדובר היו בשווי של עשרות אלפי לירות ולנוכח הריבוי של עבירות הפריצה לאחרונה יש לגזור תקופות מאסר ארוכות על עבריינים מועדים.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עוה"ד בסן ומוסק למערערים, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 24.6.76).
ע.פ. 157+196/76 - מרדכי דן ודניאלה דינור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מטבע זר כאשר המטבע לא נתפס בידי הנאשם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: צלטנר, וולנשטיין ולוין) בע.פ. 290/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
שני המערערים הועמדו לדין באישומים הנוגעים לעיסקות מטבע זר וכן בעבירה של סירוב למסור ידיעות לחוקרים בנוגע לעיסקות במטבע זר. המערער היה פקיד בבנק לאומי לישראל והמערערת היתה לקוחה באותו בנק ועיקר האישומים היו שהמערער קנה 80 אלף דולר בשוק השחור ומכר אותם למערערת בסכום של 385 אלף לירות. הדולרים לא נתגלו, אך לפני התאריך המתייחס לעבירה, מכרה המערערת אגרות חוב והיא סירבה לתת הסבר בחקירתה מה עשתה עם הכספים, ומאידך באו עדויות שהיא סיפרה כי רכשה דולרים וכן קיימת הודאה של המערער עצמו שהיתה לו טובת הנאה במספר עיסקות מטבע ובין היתר עיסקה עם המערערת. בימ"ש השלום זיכה את השניים מן האישום של העיסקות במטבע חוץ ואילו בימ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיעם, ביהמ"ש המחוזי קבע כי משהוכח שאי פעם בעבר החזיקו הנאשמים בדולרים הרי קיימת החזקה של סעיף 10 לתקנות ההגנה, כי מי שברשותו נמצא מטבע זר והוא נתבע לדין על עבירה, יהיו רואים אותו אשם באותה עבירה אלא אם יוכיח שלא עבר את העבירה. על כך הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. כדי להרשיע את הנאשם בעבירות מטבע אין צורך שהדולרים יתגלו אצלו ביד ודי בכך שנתברר כי הוא החזיק בדולרים בעבר שלא כדין אף אם אין אפשרות לגלותם.
ב. סירובה של המערערת להשיב על שאלה של החוקר מה עשתה בתמורה של ניירות הערך מהווה הפרה של תקנה 11 המחייבת להשיב לחוקר בעניני מטבע. השאלה היתה חשובה לענין החשד שהשקיעה את הכסף בדולרים ועל כן יש קשר בין שאלה זו לבין עבירות המטבע.
ג. המערערים הועמדו לדין בבימ"ש השלום ומקסימום הקנס שיכול היה להטיל היה 2500 ל"י בגין כל אחת מהעבירות ואילו ביהמ"ש המחוזי הטיל קנסות יותר גבוהים. אילו
הועמדו לדין מלכתחילה לפני ביהמ"ש המחוזי יכול היה להטיל קנס פי שלושה משווי הדולרים נשוא האישומים. אך סמכות דומה לא הוקנתה לבימ"ש השלום. עם זאת יש לאשר את העונש שהטיל ביהמ"ש המחוזי תוך התבססות על סעיף 29 (א) של חוק דרכי ענישה, שלפיו אפשר להטיל קנס עד לסכום פי שלושה משויו של הנזק שנגרם או טובת ההנאה שהושג ע"י העבירה, בנדון זה אמנם לא הוכח מה הנזק שנגרם למדינה ע"י המסחר בדולרים, ואולם טובת ההנאה שהיתה, ניתן לבסס על ההפרש שבין הדולר בשוק השחור לבין מחיר הדולר שיכלה המערערת לקבל אילו מכרה את הדולרים למדינה.
הנשיא אגרנט הסכים והוסיף:
בשאלה אם לצורך החזקה לפי תקנה 10 הנ"ל צריך כי המטבע יימצא בידי העבריין אין להזקק לפסיקה הבריטית הנוגעת למילה "נמצא" שכן החוק לתיקון תקנות הגנה (כספים) הוא הוראת חוק ישראלית מקורית. יש לפרש את המילה "נמצא" בצירוף "אדם ברשותו נמצא מטבע זר" בהתאם למשמעותה הרגילה והמקובלת, ובהתאם למשמעות זו אין צורך כי הנאשם ייתפש כשהוא מחזיק ברשותו מטבע זר, אלא ניתן להוכיח שבעבר נראה ברשותו מטבע זר, וניתן להוכיח זאת גם ע"י עדות נסיבתית.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, בייסקי. עוה"ד א, פינצ'וק וד. מימון למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 27.6.76).
ד.נ. 30/76 - יוסף קובי נגד מדינת ישראל
*העברת עונש מאישום בו זוכה המערער לאישום אחר.(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בירושלים בתיק ע.פ. 382/74 (תקציר סביר כרך ט' 377) - פסה"ד הקודם בוטל).
העותר הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות מס ונדון בגין כל עבירה לעונש אחר. ביחס לאחת העבירות נדון לתשלום קנס של 125 אלף לירות. העותר ערער וביהמ"ש העליון ביטל את ההרשעה בעבירה שבגינה הוטל הקנס של 125 אלף לירות. אעפ"כ חייב את העותר לשלם את הקנס בגין העבירות האחרות שבהן הורשע. באותו פס"ד התעוררה שאלה אם רשאי ביהמ"ש שלערעור להעביר את הקנס מעבירה שבה זוכה המערער לעבירה אחרת ואם אין בכך החמרה בעונש בעבירות אחרות למרות שהמדינה לא ערערה על קולת העונש. שופטי הרוב באותו דיון, מ"מ הנשיא זוסמן והשופט ברנזון, סברו כי בסיטואציה כזו יכול ביהמ"ש שלערעור להעביר את העונש מסעיף לסעיף ואין בכך החמרת העונש, ואילו השופט עציוני בדעת מיעוט סבר שאם אין ערעור על קולת העונש, אין להחמיר בעבירות שבהן אושרה ההרשעה ע"י העברת העונש מהסעיף שבו זוכה המערער. בדיון הנוסף נתקבלה עמדתו של השופט עציוני שאליה הצטרפו השופטים לנדוי וח. כהן, בעוד שהנשיא אגרנט הצטרף לדעת הרוב בדיון הקודם. פסה"ד בדיון הנוסף משתרע על למעלה מ- 50 עמוד ובו פסקי דין מקיפים בכל מכלול הבעיות המתעוררות בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון, ח. כהן, עציוני. עו"ד א. שמרון לעותר, עו"ד וגנר למשיבה, 22.6.76).
ע.א. 795/75 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד אליעזר אהרון ואח'
*אחריות חברת ביטוח לנוסע במכונית שכורה (הערעור נדחה).
המשיב שכר מכונית פרטית אצל חברה להשכרת מכוניות ותוך כדי נסיעה אירעה תאונה בה נחבל המשיב וכן המשיבה השניה (להלן - המשיבה), המשיבה הגישה תביעה נגד המשיב, נגד החברה להשכרת המכוניות ונגד המערערת, הערעור נסב בעיקרו על השאלה אם המערערת, בחברת ביטוח, אחראית לנוסעת שנסעה
בתוך המכונית ושהיתה מבוטחת אצלה. שאלה זו איננה יותר אקטואלית באשר בינתיים תוקן החוק וחובת הביטוח חלה באופן כללי גם על נוסעים במכונית. ברם בשעת התאונה לא היתה חובה לבטח נוסעים במכונית אלא נוסעים בשכר או בתגמול. המערערת טענה כי נוסעים ברכב שכור אינם נוסעים בשכר או בתגמול וטענה זו נדחתה. ביהמ"ש העליון כבר פסק בשעתו כי נוסעים במכונית השייכת לחברה להשכרת מכוניות נכללים במסגרת ביטוח החובה ופסק דין זה אין לשנות, אין נפקא מינה אם הנוסע במכונית כלול גם הוא בין שוכרי המכונית או אם השוכר הוא רק נהג והנוסע נלווה אליו. טענה אחרת של המערערת כי אפילו כללה חובת הביטוח גם את המשיבה, הרי שהפוליסה המסוימת הוציאה מתחולתה ביטוח נוסף כזה. אמנם דבר זה אפשרי באופן עקרוני, ואולם הפוליסה הספציפית כללה גם את הנוסעת. חזקה על מבטח שהוא מעניק למבוטח כיסוי לכל הטעון ביטוח לפי החוק.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ד. שריזלי למערערת, עוה"ד ע. שוטן וי. מנפלד למשיבים. 14.6.76).
ע.א. 161/75 - שמואל נזקי נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים של הורי חייל שהתאבד (הערעור נדחה).
בנו של המערער גוייס לצה"ל ובהיותו בשירות מת וגופתו נתגלתה כשלידה הרובה של המנוח. נערכה חקירה בצבא על נסיבות המוות ומסקנת החוקר הצבאי היתה שהמנוח איבד את עצמו לדעת. המערער הגיש תביעה לתגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. במקרה דנא נספה המנוח בתקופת שירותו אך השאלה שנדונה היתה אם הוא נספה עקב שירותו. על כך ענה המשיב בשלילה והערעור על כך נדחה. לפי חומר הראיות המסקנה הסבירה היחידה שאליה ניתן היה להגיע היא שהמנוח התאבד, נותרה לדיון השאלה אם ההתאבדות היתה עקב השירות הצבאי. אין חולקין על כך שהמנוח היה שרוי בדכאון בעת שהתגייס לשירות הצבאי וזאת מחמת כשלונו לעבור בחינות בגרות. מכאן שהדכאון שבו היה שרוי לא נבע מן השירות הצבאי. משהוכח שדכאונו של המנוח נגרם עקב אירועים שלא היו קשורים כלל בשירותו הצבאי, ומאידך לא באו ראיות ששירותו הצבאי הגביר את הדכאון, לא היה מנוס מן המסקנה שהמוות לא נגרם עקב השירות אלא מסיבה שהיתה זרה לשירות הצבאי.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. סמואל למערער, עו"ד מ. דורנר למשיב. 14.6.76).
ע.א. 539/74 - שלום נקש ואח' נגד חנה אסרף
*כשרות הודעה שנמסרה במשטרה כאשר העד מאשר אותה בעדותו (הערעור נדחה).
בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערער חוייב הלה והערעור על כך נדחה. באה עדות של עדה שלפניה הודה המערער כי הוא נתן דחיפה למשיבה והא נפלה - ועדות זו מסייעת לעדות המשיבה. אכן הדברים ששמעה העדה מפי המערער העידה עליהם במשטרה ואילו בביהמ"ש אמרה שאיננה זוכרת כבר מה שהמערער אמר לה. הודעה במשטרה כשלעצמה איננה כשרה כראיה, ואולם בעניננו נחקרה העדה על הדברים שאמרה במשטרה והיא הודתה בפני השופט שודאי במשטרה זכרה מה שנאמר לה וזה מדויק מה שאמרה שם. בכך נהפכה ההודעה לראיה קבילה במשפט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד אבני למערערים, עו"ד ש. רענן למשיבה. 9.6.76).
ע.א. 695/75 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ (הערעור נדחה).
המערערת ילדה במאי 1972 בן מחוץ לנישואין וכמעט מאז לידתו היה הילד מצוי אצל משפחות אומנות משום שלא היה בכוחה של המערערת לטפל בו.
הוגשה בקשה למסירת הילד לאימוץ ובעת הדיון בפני ביהמ"ש חתמה המערערת על הסכמתה. שלושה ימים לאחר מכן כתבה מכתב לביהמ"ש ובו היא חוזרת מהסכמתה.סעיף 20 לחוק אימוץ ילדים אינו מכיר בתוקף החזרה מן ההסכמה לאימוץ אלא אם כן נתן ביהמ"ש רשות לכך ובקשת המערערת לקבלת הרשות נדחתה. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי נימק את סירובו ב"טובת הילד" ואין לקבל את טענת המערערת כי ענין טובת הילד אינו צריך לקבוע לצורך השיקול של מתן רשות להורה לחזור בו מהסכמתו. לצורך מתן הרשות אין צורך באחת העילות המנויות בסעיף 11 הדן בויתור ביהמ"ש על הסכמת ההורה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן, הוסיף השופט בייסקי, עו"ד גודר למערערת, עו"ד בן- אור למשיב. 8.6.76).
ע.א. 721/75 - מנהל מס שבח מקרקעין- חיפה נגד כרמלית חברה להשקעות בע"מ
*השאלה אם פעולה מסויימת מהווה הענקת זכות באיגוד (הערעור נתקבל).
חברה בשם אסף רכשה מקרקעין עוד בשנת 1964 ולצורך כך השקיעה המשיבה כספים בחברת אסף והשקעתה של המשיבה הלכה וגדלה בחברת אסף. היו כמה אלטרנטיבות להחזרת הכסף וביניהן השתתפות ברווח של ההשקעה במקרקעין, לבסוף נערכו הסכמים בין אסף, המשיבה ושיכון עובדים שלפיהם רכשה שיכון עובדים את המקרקעין, ונעשה הסכם בין אסף למשיבה בדבר חלוקת התמורה בין שתי החברות. התעוררה שאלה אם היחסים בין אסף לבין כרמלית יש בהם משום הענקת זכות באגוד מאסף למשיבה, ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין השיבה על כך בשלילה והערעור על כך נתקבל. בין היתר קבע ביהמ"ש העליון כי הענקת זכות באיגוד המחייבת בתוספת מס אין צורך כי תוענק במסמכי ההתאגדות דוקא אלא גם אם היא מוענקת בהסכם עם צד שלישי; הן כאשר הענקת הזכות מדברת על רווחי ברוטו והן על רווחי נטו מהווה הדבר הענקת זכות לצורך החיוב בתשלום תוספת מס; כי הפעולה כפי שנעשתה בעניננו מהווה הענקת זכות. מכיון שהמערער קבע את תוספת המס לפי גובה הסכום ששולם למשיבה מתוך הרווח ברוטו למרות שהעילה לחיוב מצא המערער בהענקת חלק ברווח נטו למשיבה, וכן מכיון שהאגרה נקבעה לפי האחוז של התשלום ולא לפי שווי כלל זכויות המקרקעין בבעלות האגוד, הוחזר הענין למערער שיקבע מחדש את שומת תוספת המס.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש, דורנר למערער, עו"ד לוינסון למשיבה. 21.6.76).
ע.א. 3/76 - ששון לוי נגד מרדכי תהילה ואח'
*מתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל).
המערער התקשר בהסכם עם המשיבים לביצוע בנית בית עבור המשיבים. התעוררו סכסוכים בין הצדדים ואלה ביקשו מאחד (להלן - הבורר) כי יחליט ביניהם בכל הסכסוכים שהתעוררו. הבורר ערך מסמך שבו קבע תשלומים שעל המשיבים לשלם למערער וכן עבודות השלמה שעל המערער לעשות בבנין והצדדים חתמו על המסמך כהסכם. באותה החלטה נאמר גם כי המערער ישלם למשיבים סכום של 500 ל"י ליום מיום חתימת הבוררות אם המערער לא יסיים את כל העבודות תוך חמישים יום. עברו כשלוש מאות ימים בלי שהמערער סיים את כל עבודותיו והמשיבים תבעו מהמערער סכום של 140 אלף לירות פיצויים. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, רשם ביהמ"ש לא נתן רשות להגן והערעור על כך נתקבל. בשלב זה של הדיון לא היה מקום להכנס לבעיות המשפטיות של בחינת ההסכם המכונה "החלטת בורר". כאשר מדובר במתן רשות הגנה אין צורך לבדוק מהותו של המסמך ודי בכך שבבקשה לרשות להגן מועלות טענות אשר לכאורה מראות עילת הגנה ואשר אינן נסתרות בחקירת המצהיר. בעניננו הועלו טענות שיש בהן
לכאורה לשמש הגנה נגד התביעה, היינו שמרבית העבודות בוצעו במועד שהוקצה כי היתרה שלא בוצעה היתה באשמת המשיבים, כי המשיבים מצידם הפרו את מועדי התשלום שנקבעו וכדומה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד מ. עליאש למשיבים. 16.6.76).
ע.א. 379+525/74 - פזגז חברה לשווק בע"מ נגד אסבמטום וכימקלים חברה בע"מ
*חיוב בנזק שסכומו לא הוכח (הערעורים נדחו ברוב דעות).
המערערת סידרה מערכת של גז במפעל של המשיבה אך בצנרת התת קרקעית התרשלה, חלק מהצנור העלה חלודה, הצנור ניקב וכתוצאה מכך היתה דליפת גז. במפעל הורגש ריח של גז והמשיבה ביקשה מהמערערת מספר פעמים לערוך בדיקה אך לא נמצא דבר. המשיבה גם טענה כי צריכת הגז, לאחר שהוכנסה שיטה חדשה לתפעול, עלתה בצורה בלתי רגילה ועל כן השקיעה כספים להסבת המפעל לשימוש בחשמל. לבסוף נתגלה שהצינור רקוב ואז דרשה המשיבה מהמערערת החזרת סכום של כ-100 אלף ל"י ששילמה עבור הגג וכן תבעה כ-20 אלף ל"י הוצאות הסבת התנור לחשמל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י הראיות לא הובהר כי כל הצריכה המיותרת של הגז היתה בגין הדליפה ופסק סכום של 35 אלף לירות שעל המערערת לשלם למשיבה בגין הגז שדלף ואילו באשר להסבת התנור לא חייב את המערערת בתשלום. ערעורה של המשיבה על אי חיוב המערערת בכל סכום התביעה נדחה פה אחד ואילו ערעורה של המערערת נדחה ברוב דעות השופטים ברנזון וי. כהן. עפ"י קביעת שופטי הרוב יכול היה ביהמ"ש המחוזי לפסוק ע"פ אומדן סכום של כ-35 אלף לירות עבור דליפת הגז למרות ששעור הנזק לא הוכח במדויק שכן לא ניתן היה להוכיח בדיוק את שעור הנזק. מאידך אין לחייב את המערערת במלוא סכום התשלום שכן ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לבסס את גובה הנזק על התחשיבים שערכה התובעת ושליקויים בהפעלת התנור החדש גרמו גם הם לצריכה מוגברת של גז. אלו ממצאים עובדתיים שאין להתערב בהם, שופט המיעוט קבע כי על התובעת היה להוכיח מה בדיוק הנזק של דליפת הגז ומשלא הוכיחה אין היא זכאית לפיצוי. לדעתו יכלה להוכיח זאת.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, ח. כהן. עו"ד זיגר למערערת, עו"ד א' טל למשיבה. 10.6.76). ע.א. 387/75 - יוסף עודהאללה ואח' נגד סהדה אגרייב ואח'
*הוצאות משפט (הערעור נתקבל).
המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבות בקשר עם סכסוך בעלות על שטח אדמה וביהמ"ש פסק לטובת המערערים אך לא חייב את המשיבות בהוצאות המשפט. הערעור על כך נתקבל, טענת המשיבות היתה שהן זקנות וחסרות אמצעים והאמינו בתום לב שיש להן סיכוי טוב במשפט. ברם העובדה שלא היתה להן הבנה מספיקה בענין שהיה שרוי במחלוקת, ושמצבן קשה, אין מצדיקים את התוצאה שהמערערים ישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד לאחר שזכו בתביעה.
(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, בייסקי, החלטה - השופט י, כהן. עו"ד ס. גרייב למערערים, המשיבות לעצמן. 23.6.76).
ע.א. 586/75 - קצין התגמולים נגד עופר לביא
*התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית (הערעור נתקבל).
המשיב גוייס לצה"ל בפרופיל גבוה, שירת בחיל השיריון, ורוב שירותו היה שירות קרבי בשדה. תוך שירותו בצבא חלה בדלקת פרקים שהיא מחלה קונסטיטוציונלית, ואין חולקין כי לפני גיוסו לא נתגלה אצלו כל סימן של מחלה כזו. לפי חוות הדעת הרפואית המחלה שהיא קונסטיטוציונלית אינה מושפעת ע"י גורמים
חיצוניים, תנאי מזג אויר, מאמץ, או גורמים חיצוניים אחרים, ועל כן דחה קצין התגמולים את דרישת המשיב להכיר בו כנכה, ועדת הערעורים קבעה כי המחלה בה לקה המשיב הוחמרה עקב שירותו הצבאי ולדעתה משהוכח ששירותו של חייל היה קשור במאמץ גופני רב, הרי בהצטרפות עובדה זו לשאר הגורמים מוכחת תביעתו. הערעור נתקבל שכן בפני הועדה היתה חוות דעת רפואית אחת שלפיה אין המחלה מושפעת ממאמץ וכו'. ביהמ"ש העליון הוסיף שתי הערות. ראשית, שגתה הועדה בקובעה כי מצבו של המשיב הוחמר, אי אתה יכול למצוא החמרה אלא מקום שבריאותו של חייל כבר היתה לקויה לפני גיוסו. שנית, המשיב יוכל לפנות מחדש למערער אם ישיג עדות רפואית המחייבת את הקשר הסיבתי בין מחלתו לבין שירותו הצבאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון, החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב'רוזנפלד למערערת, עו"ד גונדוש למשיב. 22.6.76).
ע.א. 747/75 - פלונית נגד מדינת ישראל
*אבהות (הערעור נתקבל).
המערערת היא קטינה שנולדה בשנת 1968. אמה של המערערתחיתה ביחד עם אדם שהיה גרוש ואשר נפטר כשהאם היתה בהריון, למנוח יש אחים ואחיות וכן היו לו שתי בנות מנישואיו הראשונים, בשנת 1975, כאשר המערערת היתה צריכה ללכת לבית הספר, הוגשה ע"י אמה תביעה כי יוצהר על אבהות המנוח לקטינה. כמשיבה ציינה המבקשת את מדינת ישראל אך לא צירפה כמשיבים את בני משפחתו של המנוח. בביהמ"ש המחוזי הובהר כי המנוח ואם הקטינה חיו יחד בדירה ואעפ"כ לא ניתן הצו המבוקש. השופט סבר שלא ניתן לסמוך על דברי האם שהיתה העדה היחידה שיכלה להגיד מידיעה אישית שהמנוח הוא אבי הילדה, וכן שקל בעיקר את העובדה שעברו למעלה משש שנים מהלידה ועד הפניה לביהמ"ש. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי מבחינה עובדתית הפרשה לא הובהרה די הצורך ויתכן שהסיבה לכך היא שהמערערת לא צירפה לבקשתה את הצדדים הנכונים, היינו את אחי המנוח ובנותיו. כאשר מוגשת תביעה להצהרת אבהות כלפי אדם שכבר אינו בחיים חייבים להביא ראיות בעלות משקל יותר גדול להוכחת האבהות. כמו כן העובדה שהאם השהתה את התביעה זמן כה ארוך דורשת הסבר ומחייבת ראיות יותר חזקות. אך על שני מכשולים אלה אפשר להתגבר. מכיון שמדובר בענין בעל משמעות גורלית לקטינה, מן הראוי להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי לשם בירור מעמיק יותר של כל מכלול היחסים בין המנוח לבין האם וכן אורח החיים וההתנהגות של האם.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. באר למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 21,6.76).
ע.א. 147/76 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד צילה המפל
*ביטול ערעור שאין בו כדי לשנות זכויות הצדדים (הערעור נדחה).
ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים שדנה בערעורה של המשיבה קבעה הנחיות וכללים שיחולו על כל הנכים שנכותם היא לפי פסיכוינורוזה, המערערת מבקשת כי ביהמ"ש העליון יעביר תחת שבט בקורתו אותן הוראות והנחיות, והיא מציינת כי היא רוצה את הדיון באופן כללי ואשר לענין של המשיבה דנא החליטה לפנים משורת הדין להכיר במחלתה. הערעור נדחה. כיון שהמערערת החליטה להכיר במחלתה של המשיבה לא יהא עוד בהכרעת הערעור כדי לשנות את זכויותיהם וחובותיהם של בעלי הדין דנן והלכה פסוקה היא שאין ביהמ"ש נזקק לערעורים ולדיונים אקדמאיים יהיו אשר יהיו חשיבותם וענינם לציבור.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן, החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד פ. אלבק למערערת, עו"ד א. זיינפלד למשיבה. 30.6.76).
ע.א 329/75 - צדיקיאן מנשה נגד קצין התגמולים
*התפרצות מתלה קונסטיטוציונלית עקב השירות הצבאי (הערעור נתקבל).
בתקופת שירותו ועקב שירותו בצה"ל נחבל המערער בתאונות ומאז הוא סובל מכאבי ראש תמידיים. קצין התגמולים דחה את דרישתו להכיר בו כנכה אך ועדת העררים קיבלה את חוות הדעת הרפואית שהגיש המערער ושלפיה חש המערער מיחושים שהם נפשיים, ושקיים קשר סיבתי בין התאונה ובין המיחושים הנפשיים. עם זאת, מכיון שמדובר במחלה קונסטיטוציונלית היא רואה את הנכות כהחמרה ולא, כמי שנגרמה עקב השירות. הערעור על כך נתקבל. כאשר גוייס המערער לצה"ל לא היו לו ליקויים שהם, ועד לתאונת הדרכים לא התלונן על מיחושים כלשהם. אחרי שהועדה ענתה בחיוב על שאלת הקשר הסיבתי בין השירות למיחושיו של המערער, לא היה מקום להגביל את הקשר בכוון החמרה בלבד. מחלה שהיא קונסטיטוציונלית שהיתה רדומה, אך פרצה עקב אירוע שאירע בשירות, יש לראותה כגרימה ולא כהחמרה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, שרשבסקי, החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד מ. בן-ברוך למערער, עו"ד ש. דורנר למשיב. 30.6.76).
ע.א. 106/76 - משה שופט נגד קצין התגמולים
*התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית עקב השירות הצבאי (הערעור נתקבל).
המערער שירת בחיל הים 26 שנים ושוחרר במצב בריאותי ירוד. תביעות שונות של נכות בגין מחלות נתקבלו ע"י המשיב, ואילו תביעתו בשל יתר לחץ דם נדחתה. הערעור על כך נתקבל. הועדה הרפואית פסקה שמחלה זו היא תורשתית וקונסטיטוציונלית ומכיון שתנאי השירות של המערער "היו תנאים רגילים בהחלט" אין לראות קשר בין השירות לבין המחלה. המערער מצדו הביא חוות דעת של מומחה שלפיה אין ידועים סיבות המחלה, אך עפ"י מחקרים שנעשו עולה המסקנה שמתח נפשי וחיי משמעת חמורה ומתמדת יש בהם כדי להעלות את לחץ הדם. לדעת המומחה השיגרה שבה חי המערער בחיל הים עשויה היתה להיות הגורם בהופעת המחלה. אין ספק שבחוות דעת רפואית זו, שלא נסתרה ע"י חוות דעת מאוחרת יותר, יצא המערער ידי חובת ההוכחה שהיתה מוטלת עליו. מוטעית ונפסדת היא ההבחנה בין תנאי שירות רגילים לבין תנאי שירות בלתי רגילים או יוצאי דופן. גם תנאי השירות הרגילים תנאים קשים הם, ומה גם בשירות בצבא הקבע שנמשך 26 שנים וכלל כל מלחמות ישראל. בהתאם להלכה, מחלה קונסטיטוציונלית שלא נתגלתה ולא פרצה לפני תחילת השירות הצבאי, ויש רגליים לסברה שקיים קשר סיבתי בין התפרצותה לבין השירות, רואים אותה כאילו נגרמה ע"י השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שרון למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיב. 30.6.76).
ע.א. 174/75 - רוזנצוייג מרים נגד קצין התגמולים
*העדפת חוות דעת רפואית בתביעת שאירי נכה צה"ל (הערעור נדחה).
בעלה המנוח של המערערת גוייס לצה"ל בשנת 1952 וכעבור מספר חודשים לקה בשחפת ושוחרר מהשירות כשנקבעה לו נכות בשעור של 30 אחוז לצמיתות. בשנת 1972 בשעות הלילה לקה המנוח בהתקף לב ונפטר. המערערת טענה כי המוות הינו תוצאה מאותה מחלת שחפת ואילו המשיב קבע כי אין קשר בין המחלה ובין המוות. הוגשו שתי חוות דעת רפואיות שלפי אחת מהן מטעם המערערת אמנם נדירה פגיעה שחפנית בלב, אך אין לשלול קשר בין מחלת השחפת לבין סיבת המוות, ואילו חוות הדעת הנוגדת אמרה כי שחפת עלולה לגרום למחלת לב לא חריפה אך לא למחלה שבה לקה המנוח ונפטר ממנה. ועדת הערעורים העדיפה את חוות הדעת מטעם המשיב ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: מני, שרשבסקי, בייסקי. החלטה - השופט מני. עו"ד נ. גרינברג למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב).
ע.א. 26/76 - חמדין חסן נגד קצין התגמולים
*סמכות ועדת הערעורים לנכי צה"ל בענין מהימנות עדים (הערעור נתקבל).
המערער שירת בצה"ל, הגיש בזמנו תביעה להכרה בזכותו כנכה בטענה שנפצע תוך כדי קפיצה בעת פעולה צבאית, בקשתו נתקבלה ונקבעו לו אחוזי נכות, ולאחר מכן קיבל המשיב מכתב מאת אדם מכפרו של המערער שבו נאמר כי המערער לא נפגע בצבא אלא בהיותו בחופשה כשהיה שיכור. המשיב פתח מחדש בחקירה, גבה עדויות שונות והחליט לבטל את הכרתו במערער כנכה. המערער ערער על כך אל ועדת הערעורים ומסר בפניה עדות, וכן הביא עדות מפי חייל אחר לתמיכה בגירסתו. כן שמעה הועדה את המתלונן ולבסוף דחתה את ערעורו של המערער, באומרה כי המערער לא הביא גירסה שתעמיד את שיקולי המהימנות ששקל קצין התגמולים בפני בקורת של ההגיון, הערעור על כך נתקבל. ועדת הערעור איננה בבחינת ערכאה שניה אשר לא תתערב בשיקולי קצין התגמולים בענין מהימנות. הועדה היא למעשה רשות שיפוטית ראשונה שתפקידה לדון בהחלטת רשות מינהלית. על כן היתה על הועדה החובה לשקול את ענין המהימנות של העדים ולהכריע בשאלה העובדתית. אי לכך הוחזר הענין לועדה שתשמע מחדש את הראיות ותחליט לגופו של ענין.
(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. אדם למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 30.6.76).
ע.א. 631/75 - מנהל מס עזבון נגד אברהם כהן, עו"ד מנהל עזבון
*זיכוי מס עזבון בסכום ששולם כמס שבח (הערעור נדחה).
ביום 6.3.74 חתם המנוח צ'רלס שאול על חוזה מכר חלקת אדמה שבבעלותו וקיבל את מחירה. הוא לא הספיק להעביר את הקרקע צל שם הקונה וגם טרם שילם את מס השבח עד שנפטר. לאחר פטירתו הוצאה שומת מס שבח והמס שולם. המערער ערך את שומת מס עזבון והתיר לנכות את מס השבח ששולם ממחיר החלקה וחייב את היתרה במס עזבון. ביהמ"ש קבע כי סכום מס השבח ששוליים יש לזכות ממס העזבון. הערעור על כך נדחה. סעיף 104 לחוק מס שבח מקרקעין קובע כי "מס עזבון החל על עזבון שנכללה בו זכות במקרקעין... שמכירתה... נתחייבה במס שבח יזוכה בסכום ששולם כמס שבח". טענת המערער הינה כי צריך שבעזבון תכלל זכות במקרקעין ובעניננו לא נכללה בו זכות במקרקעין, שכן הבעלות שביושר על החלקה עברה לקונים עם תשלום מחירה, ובעזבון נותרו רק הכספים שנתקבלו תמורת הזכות, טיעון זה אין לקבל. אין חולק על כך שהבעלות בדין על החלקה הנדונה נשארה כלולה בעזבון והחיוב במס שבחקם כבר בחייו של המנוח. חוזה המכר היה להעביר את הבעלות שבדין ולא את הבעלות שביושר ובעלות זו נשארה בעזבון המנוח.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד ח, ברנזון למערער, עו"ד א. כהן למשיב).
ע.א. 8/75 - רפאל מזרחי נגד מאיר מצא
*מעונין" בעזבון לצורך בקשה לפטר מנהל עזבון (הערעור נתקבל).
עזבון מסויים כלל הוראות לגבי בית ברחוב בן יהודה בירושלים ובהתאם לצוואה זכאית להנות מפירות העזבון כל ימי חייה אשה פלונית, ואולם אחרי אריכות ימיה ושנותיה של פלונית יעבור הנכס גם למערער. המשיב התמנה כמנהל עזבון והמערער הגיש בקשה לפטר את המשיב מתפקידו תוך נימוקים שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף בקבעו כי למערער אין כל זכות לגבי הבית. הערעור על, כך נתקבל. לפי הוראות הצוואה אין אותה אשה בעלת הנכס אלא נהנית מפירותיו והמערער יהיה זכאי לאחר אריכות ימיה להרשם כבעל חלק בנכס. די בעובדה זו שהמערער ייחשב
כמעונין עפ"י סעיף 153 לחוק הירושה. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בבקשה לגופה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן, המערער לעצמו, עו"ד ש. מצא למשיב. 27.6.76).
ע.א. 637/75 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל).
הערעור הינו של אשה וארבעה קטינים שביהמ"ש המחוזי פסק להם מזונות בסכום של 1250 ל"י מיום 1.1.75 ומתוכם 800 ל"י צמוד למדד המחירים. הערעור על קביעה זו נתקבל וסכום המזונות הועלה ל-1800 ל"י כשכולו מוצמד למדד המחירים. ביהמ"ש המחוזי לא חלק על כך שהסכום הנ"ל שדרשו המערערים איננו מוגזם אך בבחינת יכולתו של המשיב הושפע ביהמ"ש, כנראה, מסידור שעשה המשיב בחברת בניה שלמענה הוא עובד עבודות נגרות, שלפיו מקבלים המערערים 1000 ל"י לחודש מהחברה והמשיב 500 ל"י ללא עריכת חשבון, בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי מהראיות הוברר שנגרים שכירים מרויחים כ- 150 ל"י ליום ואין להניח שהמשיב כעצמאי מרויח פחות מכך. יש רגליים לחשש כי ההסדר שעשה המשיב עם החברה שעבורה הוא עובד נעשה כדי למנוע גילוי מלוא הכנסותיו ולכן לא התחשבן עם החברה משך ארבע שנים.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, בייסקי. עו"ד נסיף למערערים, עו"ד מוסקוביץ למשיב, 27.6.76) .
ע.א. 15/76 - אגודה צרכנית שיתופית בע"מ נגד עמידר... בע"מ ואח'
*ביטול תביעה ללא קביעת הוצאות בין הנתבע וצד ג' (הערעור נתקבל).
המשיבות, חברת עמידר וטפחות, (להלן - המשיבות), הגישו תביעה כספית נגד המערערת וזו הגישה כתב הגנה ושלחה הודעת צד שלישי למשיבים האחרים ואלה הגישו כתב הגנה נגד הודעת צד ג', לאחר מכן ביקשה המערערת הוראות בדבר בירור הודעת צד ג' אך בטרם התבררה הבקשה להוראות פרע צד ג' למשיבות את סכום התביעה והמשיבות ביקשו לבטל את התביעה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את התביעה מבלי שהצדדים הוזמנו והמערערת בקשה לאחר מכן לבטל את ההחלטה כדי לדון בענין ההוצאות בינה ובין צד ג'. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערערת והערעור על כך נתקבל. החוב נשוא התביעה סולק על ידי צד שלישי ולא הוסדר ענין ההוצאות שבין המערערת לבין צד ג'. על ביהמ"ש המחוזי היה להזמין את כל הצדדים לדיון בבקשה לביטול התביעה כדי לאפשר למערערת ולצד ג' לטעון בענין ההוצאות. על כן יש לבטל את ההחלטה בדבר ביטול התביעות, להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בענין -י ההוצאות שבין המערערת ובין צד ג', ורק לאחר מכן ינתן פס"ד חדש שבו תדחה התביעה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד א. מגידו למערערת, עו"ד י. סיארה למשיבים. 24.6.76).
בג"צ 65/76 - סיעת הליכוד בעירית פתח תקוה נגד שר הדתות ואח'
*הרכב מועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ענינה של עתירה זו הרכב המועצה הדתית בפתח תקוה. מועצת עירית פתח-תקוה מורכבת מ- 19 חברים, שמהם שבעה נציגי המערך, ששה נציגי הליכוד, שלושה נציגי מפד"ל ונציג אחד של פא"י, הסיעה למען פתח תקוה, והתנועה לאחוה. גם במועצה הדתית 19 חברים מומלצי העיריה שר הדתות, והרבנות. התוצאה היא שלמועצה הדתית נתמנו חמישה נציגי מערך, שלושה נציגי ליכוד, שבעה נציגי מפד"ל שלושה נציגי פא"י ואחד נציג למען פתח-תקוה. עתירת הליכוד היתה כי מספר חבריה יועלו לששה ועתירתה נתקבלה באופן שהרכב המועצה הדתית בוטל והשר
נצטווה כי בהרכב החדש תנתן לליכוד תוספת ושמספר נציגיה יהיה גדול משלושה ומתאים בקירוב לכוחה היחסי במועצת העיריה. על שר הדתות להשתמש בסמכות המינוי של נציגיו כדי לתקן עוותים במידה והיו ע"י החלטת מועצת העיריה, ועל השר לאזן את הכוחות ולדאוג לייצוגם המתאים של החוגים והזרמים או המפלגות שהרשות המקומית לא נתנה להם את משקלם הראוי. בג"צ העיר כי אין להעדיף את המפלגות הדתיות כאילו הן בלבד מייצגות את האינטרס בקיום שירותים דתיים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. מרחבי לעותרת, עוה"ד ד. גורני וא. בר למשיבים. 30.6.76).
בג"צ 145/76 - שלום כהן נגד שר הדתות ואח'
*מומלצי עיריה לחברות במועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה מינוי המועצה הדתית בגדרה כאשר העותר שהוא חבר המועצה המקומית גדרה מתנגד לארבעת המועמדים שעליהם המליצה העיריה. העתירה בוטלה מן הטעם שהעותר לא גילה בעתירתו את כל השתלשלות הענינים עד להחלטת המועצה המקומית גדרה להמליץ על אותם האישים שהמליצה. העותר לא מילא חובה עקרונית של מי שפונה לבג"צ לגלות, את כל העובדות החשובות לענין. מטעם זה ומבלי להכנס לגופה של העתירה נדחתה העתירה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבקי עו"ד ישראל לעותר, עוה"ד גב' גורני וצנעני למשיבים. 29.6.76).
בג"צ 272+294/76 - דוד סלע נגד שר החקלאות ואח'
*הוראות משרד החקלאות בענין שתילים במשתלה שנדבקו במחלה. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הינו מהמגדלים ומבעלי המשתלות הגדולות של יחורי ציפורן ובמשתלתו נתגלתה מחלה שבתוצאתה נפסלו יחורים של משתלתו והוא נצטווה להשמידם. מאחר שמשתלתו של העותר הינה בין העיקריות בענף זה והוא לא יכול היה לספק למגדלי ציפורנים את השתילים, הוצא צו שאסר מכירת יחורים ללא היתר בכתב מאת הרשות המתאימה במשרד החקלאות. עתירת העותר נגד פסילת היחורים במשתלתו וכן נגד פרסום הצו נדחתה. לענין המחלות במשתלת העותר, הרי הדבר נתון למומחה משרד החקלאות ובג"צ לא יתערב בכך. אשר לצו שנועד להסדיר את הספקת היחורים למגדלים השונים, צו זה ניתן כדין עפ"י חוק מצרכים ושירותים שמטרתו קיום אספקה סדירה.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי בייסקי. החלטה - השופט שמגר, עו"ד א. דגן לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 23.6.76).
בג"צ 305/76 - בת-נס בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'
*ארגון קורסים לשפות ללא מכרז (העתירה נדחתה).
העותרת מקיימת קורסים ללימוד שפות ועתירתה היא נגד המשיבים לקיים מכרז בדבר קיום קורסים להוראת שפות לילדים טעוני טיפוח בחודשי החופש. העתירה נדחתה. כמסתבר פנה משרד החינוך בפברואר השנה למכונים לשפות והודיע על ארגון קורסים בקיץ וביקש מהמכונים שיעבירו לו מידע על האפשרויות לענין ארגון הקורסים. גם העותרת, קיבלה חוזר כזה. לבסוף נחתם הסכם עם אחרים בדבר ארגון הקורסים. רק עתה פנתה העותרת לבג"צ וביקשה כי יוצא מכרז. העתירה נדחתה הן משום שהעותרת לא דרשה תחילה מכרז וניהלה מו"מ עם משרד החינוך, והן משום כך שהעתירה הושהתה ואם יתקיים רק עתה דיון בנושא, ובינתיים לא יתקיימו הקורסים, הרי יעברו חודשי החופשה והתוצאה תהיה שלא ניתן יהיה עוד לקיים את הקורסים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. ויינרוט לעותרת, עו"ד ד. ביניש למשיבים. 28.6.76).
בג"צ 278/76 - באלק מסיקלם בע"מ נגד עירית חיפה ושר הפנים
*פניה לבג"צ כשיש תרופה בבימ"ש אחר (העתירה נדחתה).
העותרת טוענת כי חתמה הסכם עם עירית חיפה שלפיו התחייבה העיריה למכור לה שטח קרקע מסויים והיא איננה מקיימת אותו, ואילו הטענה נגד שר הפנים הינה כי הוא מסרב לאשר את ההסכם כאשר החוק קובע כי הסכם כזה טעון אישור שר הפנים. העתירה נדחתה. מקורה של העתירה בהסכם והתרופה להסכם היא בביהמ"ש המוסמך לכך ולא בבג"צ. אמנם אישור שר הפנים הוא פעולה שלטונית, אך אעפ"כ אין הדבר משנה את המבחן של צביון העיסקה שבה מדובר. זו עיסקה מסחרית גרידא, להבדיל מפעולה שלטונית, ולא בג"צ הוא המוסמך לדון בכך.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד שאנן לעותרת. 22.6.76).
בג"צ 290/76 - התאחדות הסוחרים ואח' נגד יהושע רבינוביץ שר האוצר
*הפעלת מס ערך מוסף (העתירה נדחתה).
העותרים ביקשו צו נגד שר האוצר שלא להפעיל מס ערך מוסף בראשון ליולי, באשר קיים חשש שהחוק לא יופעל כראוי ויהיו הרבה ולא ימלאו את הוראות החוק וכך יצאו מקופחים אותם סוחרים שכבר ימלאו אחרי הוראות החוק. העתירה נדחתה. גם אם קיים חשש שבתקופה הראשונה של הפעלת החוק יהיו כאלה שלא ימלאו את הוראותיו, אין זו עילה כדי שלא להפעיל את החוק. אילו נתקבלה גישת העותרים, משמעותה היתה דחייה של הפעלת החוק לתקופה בלתי ידועה, כי אין בטחון שכאשר יופעל גם במאוחר הוא יבוצע במלוא היקפו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, בייסקי. עו"ד מילוא לעותרת. 22.6.76).
ב.ר.ע. 106/76 - יעקב בוכהלטר ואח' נגד זבולון רזניק
*סירוב לדחות תביעה על הסף (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים לדחות על הסף תובענה שהגיש המשיב נגדם והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי הלך לפי הכלל המצווה על זהירות רבה בטרם ינקוט ביהמ"ש באמצעי דרסטי של דחיית תביעה על הסף. אין טעם להטריד את ביהמ"ש העליון בבדיקת נימוקיו של ביהמ"ש המחוזי בשלב זה, שכן התביעה עומדת להתברר בקרוב ואז יוכלו המבקשים לחזור על כל טענותיהם.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד י. צ. בוכהלטר למבקשים, עו"ד ז. רוזובסקי למשיב. 23.6.76).
ב"ש 88/76 - ראשד אבו עיטה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה כשביהמ"ש אינו שומע את המשפט מדי יום ביומו (הערר נתקבל).
העורר מואשם יתד עם שלושה אחרים בעבירה של נסיון לשוד בנסיבות מחמירות והוצא נגדו צו מעצר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 4 במאי התחיל ביהמ"ש בגביית ראיות ונשמעה עדותו של המתלונן שלא נסתיימה באותו יום. לאחר מכן נדחה המשפט "לתאריך שייקבע" וכמסתבר נקבע בינתיים המשך הבירור ליום ד ביולי. עפ"י החוק צריך ביהמ"ש לשמוע הראיות ברציפות יום אחרי יום עד גמירא, זולת אם ראה שאין כל אפשרות לנהוג כך ואז עליו להעלות את הטעמים לכך על הכתב. בעניננו לא נתן ביהמ"ש כל טעם מדוע דחה את המשפט מבלי לשמוע את הראיות יום יום כמצוות החוק, לעומת כוחו של ביהמ"ש לעצור נאשם עד תום ההליכים, עומדת חובתו לנהל את המשפט כדין ולמנוע עוות דין. ביהמ"ש לא עמד בחובה זו ועל כן אין צידוק להמשיך ולהחזיק את העורר במעצר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ש. וקסלר למשיבה. 22.6.76).
ב"ש 129/76 - מיכאל בן שיטרית נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה מחמת דחיות במשפט (הערר נתקבל).
העורר הואשם בבעילת קטינה ובהגנתו העלה טענה כי לפי מראה הנערה היתה לו סיבה לחשוב שהיא בת 16. שמיעת הראיות נסתיימה בחודש אפריל וביהמ"ש דחה את שמיעת דברי הסכום לחודש יוני, אך בתאריך השמיעה לא היה השופט בארץ והמשך הבירור נקבע לחודש אוגוסט לשם תזכרת בלבד. אין לדעת על שום מה נקבע משפט שבו נשמעו כל הראיות לתזכרת בלבד, אך ברור שהמשפט לא יסתיים בתאריך קרוב, ובנסיבות אלה אין כל צידוק להחזיק את העורר במעצר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ר. בר- און לעותר, עו"ד גב' מוכר למשיבה. 27.6.76).
ב"ש 94/76 - מדינת ישראל נגד יעקב בלילתי ואח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה מיום הגשת כתב אישום (הבקשה נדחתה).
ביום 28.4.75 נפתח משפטם של המשיבים שנגדם הוצא צו מעצר עד תום ההליכים. משעברה שנה נתבקש שופט ביהמ"ש העליון להאריך את מעצר המשיבים והוא האריכו עד ליום 27.6.76. המשפט היה קבוע ליום 20.6.76 לטיעון לעונש לאחר שהכרעת הדין ניתנה עוד בחודש אפריל, אך הטיעון נדחה לפי בקשת המשיב כדי להזמין עדי אופי. עתה נקבע המועד לטיעון לעונש ליום 27.6.76. מאחר והדחיה נגרמה בגין בקשתו של אחד המשיבים מסכימים הסניגורים להארכת המעצר. אולם בכגון דא אין ביהמ"ש קובע עפ"י הצעת המשיבים, ועליו להשתכנע כי קיימת סיבה סבירה להמשכת בירור המשפט מעבר לגבולות הזמן הקבועים בחוק. אין כל סיבה שביהמ"ש לא יגזור את דינם של המשיבים בישיבה שנקבעה ליום 27.6.76 לאחר שיסתיים הטיעון לעונש.
(בפני: השופט ח. כהן. 24.6.76).
ב"ש 109/76 הלנה אברדס ואח' נגד אברהם אבוטבול ואח'
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו בקשה להאריך מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי ובקשתם נדחתה. את הבקשה נימק ב"כ המבקשים בכך שסמוך לאחר מתן פסה"ד ננקטו סנקציות בבתי המשפט ונבצר ממנו לקבל העתק, פסה"ד וכן מחלתו של ב"כ המבקשים. שני הנימוקים אינם במקרה זה בבחינת "טעם מיוחד" להארכת מועד. לאחר שכבר נסתיימו הסנקציות בבתי המשפט נותר עוד זמן מספיק להכנת הבקשה לרשות לערער ולהגשתה, ובאשר למחלת ב"כ המבקשים הרי במשרדו מועסקים עורכי דין נוספים ויכלו אלה לסייע בהכנת הבקשה ובהגשתה.
(בפני: הרשם ברטוב, עו"ד י. הלברייך למבקשים. 30.6.76).
ע.פ. 189/76 - שמעון בן סדון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד)
(הערעור נדחה). המערער היה בשנת 1974 ממונה על מפעל מלט, כאשר הממונה הקבוע נקרא לשירות מילואים, הוא גנב שקי מלט שערכם כ-5,000 ל"י ומכרם לשוק. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 9 חודשים מאסר בפועל ו- 9 חודשים מאסר על תנאי והערעור על כך נדחה. היה זה מקרה חמור מאד של מעילה באימון המעביד ולו משום כך בלבד שהמערער ניצל שירות חברו במילואים כשעת כושר להתעשרותו שלא כחוק. בכך צדק ביהמ"ש המחוזי אך לא צדק כאשר זקף לחובת המערער את העובדה שלא הביע חרטה על מעשהו כאשר העיד להגנתו. המערער כפר באשמתו ואין לדרוש ממי שטוען שהוא חף מפשע כי בעת ובעונה אחת גם יביע חרטה על מעשה שלטענתו כלל לא עשה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 20.6.76) .
בתוכן
* ע.א. 352/74 - ...........418 ─ * זכויות מישכון. ─* ע.פ. 71/76 - ...................419 ─ * מעמדו של מקבל רכוש גנוב כמעורב בעיסקת העבירה. ─* ע.פ. 157+196/76 - .................420 ─ * הרשעה בעבירות מטבע זר כאשר המטבע לא נתפס בידי הנאשם. ─* ד.נ. 30/76 - ...................................421 ─ * העברת עונש מאישום בו זוכה המערער לאישום אחר. ─* ע.א. 795/75 - אחריות חברת ביטוח לנוסע במכונית שכורה......................421─* ע.א. 161/75 - תביעת תגמולים של הורי חייל שהתאבד..........................422 ─* ע.א. 539/74 - כשרות הודעה שנמסרה במשטרה כאשר העד מאשר אותה בעדותו........422─* ע.א. 695/75 - אימוץ......................................................422 ─* ע.א. 721/75 - השאלה אם פעולה מסויימת מהווה הענקת זכות באיגוד.............423 ─* ע.א. 3/76 - מתן רשות להתגונן...........................................423─* ע.א. 379+525/74 -חיוב בנזק שסכומו לא הוכח................................424 ─* ע.א. 387/75 - הוצאות משפט................................................424─* ע.א. 586/75 - התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית...............................424─* ע.א. 747/75 - אבהות......................................................425 ─* ע.א. 147/76 - ביטול ערעור שאין בו כדי לשנות זכויות הצדדים................425 ─* ע.א. 329/75 - התפרצות מתלה קונסטיטוציונלית עקב השירות הצבאי..............426 ─* ע.א. 106/76 - התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית עקב השירות הצבאי..............426─* ע.א. 174/75 - העדפת חוות דעת רפואית בתביעת שאירי נכה צה"ל................426─* ע.א. 26/76 - סמכות ועדת הערעורים לנכי צה"ל בענין מהימנות עדים...........427 ─* ע.א. 631/75 - זיכוי מס עזבון בסכום ששולם כמס שבח.........................427─* ע.א. 8/75 - "מעונין" בעזבון לצורך בקשה לפטר מנהל עזבון.................427 ─* ע.א. 637/75 - מזונות.....................................................428 ─* ע.א. 15/76 - ביטול תביעה ללא קביעת הוצאות בין הנתבע וצד ג'..............428 ─* בג"צ 65/76 - הרכב מועצה דתית............................................428─* בג"צ 145/76 - מומלצי עיריה לחברות במועצה דתית............................429 ─* בג"צ 272+294/76 - הוראות משרד החקלאות בענין שתילים במשתלה................429 ─ שנדבקו במחלה. ─* בג"צ 305/76 - ארגון קורסים לשפות ללא מכרז................................429─* בג"צ 278/76 - פניה לבג"צ כשיש תרופה בבימ"ש אחר...........................430 ─* בג"צ 290/76 - הפעלת מס ערך מוסף..........................................430─* ב.ר.ע. 106/76 - סירוב לדחות תביעה על הסף.................................430─* ב"ש 88/76 - שחרור בערובה כשביהמ"ש אינו שומע את המשפט מדי יום ביומו......430 ─* ב"ש 129/76 - שחרור בערובה מחמת דחיות במשפט...............................431 ─* ב"ש 94/76 - הארכת מעצר מעבר לשנה מיום הגשת כתב אישום ...................431─* ב"ש 109/76 - הארכת מועד..................................................431─* ע.פ.189/76 - חומרת העונש (גניבה ממעביד)..................................431─
─