ע.א. 757/75 - פלוני נגד פלונית ואח'

*מזונות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט יחיא) בתיק מ.א. 94/75 - הערעור נתקבל בחלקו).



העובדות :
המערער שהוא בעל המשיבה הראשונה ואביהם של שני הקטינים המשיבים, חוייב לשלם מזונות של 1,100 ל"י לחודש מפברואר 1975, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה, ובנוסף לכך חוייב לשלם סכום של 375 ל"י לחודש עד לסילוק חובות עבור מכונת כביסה וארונות ותשלום חדפעמי בסך כ- 1,000 ל"י עבור חפצים שרכשה האשה. בזמן מתן פסה"ד השתכר המערער, העובד במשרד ממשלתי, סכום של 1,830 ל"י לחודש. לטענת המערער לא נשאר כמעט כל סכום שהוא למחייתו, כאשר הוא נושא גם בסכום חודשי של כ- 200 ל"י עבור הוצאות הדירה שבה גרים המשיבים. כן טען כי לאחר מתן פסה"ד החל המוסד לביטוח לאומי לשלם למשיבה קיצבאות עבור שני הילדים, וכן התנגד להצמדת כל סכום המזונות למדד יוקר המחיה, כאשר למשכורתו מתווספתתוספת יוקר רק לגבי חלק ממנה.
החלטה - השופט ויתקון:
א. טענת המערער שהחיוב בכל התשלומים משאיר אותו ללא אמצעים מינימליים למחייתו מוצדקת במידת מה. אמנם סכום של כ- 375 ל"י עבור חובות עומד להפסק כעבור חודשים מספר, אך כדי לסלק את התשלום היה על המערער להכנס לחוב לא קטן, ומשום כך יש להקטין במידת מה את סכום המזונות החודשיים ולהעמידו על 1000 ל"י. יש לציין גם כי האשה עובדת עבודה חלקית ובעת המשפט היתה הכנסתה כ- 600 ל"י בחודש.
ב. בעת פסה"ד לא היה קיים ההסדר של קצבאות ביטוח לאומי, לכן יש לקבוע שכל סכום של קצבאות עבור ילדים שהאם מקבלת מהביטוח לאומי ינוכה מסכום המזונות. אין לקבל את טענת המשיבים כי ביכולתו של המערער להשתכר יותר בין ע"י כך שימצא עבודות נוספות ובין ע"י כך שימצא לו מקום עבודה אחר. במשרד שהוא עובד אין מתירים עבודות נוספות, ובאשר להחלפת מקום העבודה הרי המקום בו הוא עובד מתאים לכישוריו ואין לחייבו לעבור למקום אחר שאולי יהיו תנאיו יותר טובים, אך לא יהיו לו היתרונות של קביעות ובטחון כמו במקום עבודתו הנוכחי.
ג. לענין ההצמדה למדד יוקר המחיה - ההצמדה באה מצד אחד לספק את צרכי הזכאים למזונות ומצד שני בהתחשב ביכולתו הכספית של החייב במזונות שגם הכנסתו מתווספת עקב עליית מדד יוקר המחיה. אם יתברר בעתיד שההצמדה אינה מספיקה לנוכח עליית צרכי המחיה של הזכאים למזונות, או מצד שני שמדד יוקר המחיה עולה יותר מאשר השתכרותו של החייב, אז יוכל כל אחד מהצדדים לפנות לביהמ"ש ולבקש שינוי סכום המזונות.


(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. עוה"ד י. ננר ור. מזרחי למערער, עו"ד י. תוסיה כהן למשיבים. 1.7.76).


ע.א. 478/75 - אנגלנדר חנה נגד אשכנזי יצחק

*סייג להסבת שיק.
* כשלון תמורה חלקי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נדחה).




העובדות:
המערערת הזמינה רהיטים מידי חברת "שניר" בת"א ונתנה המחאה משוכה לפקודת שניר ועל גבה נאמר "שיק בטחון, במידה והלקוח ירצה לשלם את התשלום הנ"ל תהיה לו אפשרות לשלם ב- 10 תשלומים". המערערת טענה כי חברת שניר לא סיפקה את הרהיטים כפי שהזמינה, אך לא נטען כשלון תמורה בסכום קצוב. השיק הוגש לפרעון כשעל גבו מצויה חותמת של שניר ואילו בביהמ"ש הוגשה תביעה ע"י המשיב ובבקשה לביצוע השטר נאמר כי שניר הינה שם עסק שאותו מנהל המשיב. המערערת התגוננה בטענה שהשיק ניתן לבטחון ואסור היה להסיבו כל עוד לא
סופקה ההזמנה של הרהיטים, כן נטען שהמשיב אינו אוחז כשורה וכי השיק אינו סחיר. ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות ועל כך הערעור.

החלטה - השופט שמגר:
א. בשלב המקדמי כשמדובר על רשות להתגונן אין צורך בהוכחת טיב הזכויות והטענות לגופן, אלא מספיק אם יש בטענות הנתבע לכאורה כדי להצדיק את ברור התביעה.
ב. בדרך כלל אין בכוחן של טענות התנגדות כלליות בענין התמורה כדי לעכב את ההוצל"פ אך כאשר הוסכם לסייג יעודו וסחרותו של שיק, הדבר שונה, והסכמה כזו עולה כאן מן הכתוב על גביו של השיק, והסיחור נעשה לכאורה בניגוד למוסכם. אין טענה חד משמעית מצד התובע כי הוא ו"שניר" אחד הם, וכי שניר הוא רק שם העסק שלו. התובע הוא הרוצה למנוע את הרשות להתגונן, ועליו לפרט מה זיקתו לנמשך ולא להשאיר דברים בגדר נעלם.
ג. ברם, אפילו כך הדבר, הרי בכך לא מספיק למתן הרשות להתגונן. גם אם יש פגם בהסבה אין בכך עדיין כדי להצביע על קיומה של טענת הגנה הראויה להשמע, טענת ההגנה היחידה היא כשלון תמורה חלקי אך כדי שתשמע טענה בדבר העדר תמורה חלקית, חייבת הטענה להתייחס לסכום קצוב.
השופט י. כהן:
המשיב טען בבקשתו כי שניר הוא שם העסק שאותו הוא מנהל, היינו שהוא ושניר אחד הם כך שלמעשה לא היה סיחור של השיק, וממילא המשיב רשאי לתבוע לפיו. גם אילו לא היתה זהות בין שניר לבין המשיב לא היה בכך עילה למתן רשות להתגונן, שכן השיק ניתן לפקודת שניר ולא נמצא כל איסור על סיחורו. בדברים שנרשמו על גב השיק אין לראות אלא הסכם שנעשה בין הצדדים אך אין כאן כל איסור על סיחור השיק. נותרה רק הטענה של כשלון תמורה חלקי וטענה כזו אין להעלות בבקשה לרשות להתגונן ואם יש למערערת תביעות נגד המשיב עליה להגיש תביעה על כך.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עוה"ד מ. מייזליש וא. סער למערערת, עוה"ד ר. אייזנפלד ושטקלמן למשיב. 29.6.76).


ע.א. 609/74 - פלוני נגד פלונית ואח'

*מזונות לאשה שעזבה את בית בעלה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שיינבוים) בתיק מ.א. 1170/71 - הערעור נתקבל).



העובדות:

המערער הינו חבר קיבוץ שאירעה לו תאונה והפך לנכה של 100 אחוז. המשיבה טיפלה במערער בהיותו בטיפול רפואי ולאחר מכן הלכה אחריו לקיבוץ ולבסוף נישאה לו. לאחר כשנה הורעו היחסים בין בני הזוג והאשה וילדיה עזבו את הבעל כשהאשה דורשת ממנו שילך אחריה לעיר. לטענתה הצרו את צעדיה בקיבוץ והרעו את היחס אליה ועל כן לא יכלה לגור עם הבעל בקיבוץ. על פי ההלכה תלויה זכאותה של אשה למזונותיה מבעלה כשאין היא עימו, בשאלה במי המניעה שגרמה ללכתה של האשה מבית בעלה. אם המניעה להיותו בביתו היא מן הבעל הוא חייב במזונותיה, ואם המניעה היא מן האשה הוא פטור ממזונותיה. כאשר המניעה איננה לא ממנו ולא ממנה, אלא מגורם שלישי, גם אז חייב הבעל במזונות האשה אם היא עזבה את הדירה שכן די בכך שהמניעה איננה ממנה. ביהמ"ש המחוזי שניתח את הראיות קבע כי אכן, מבחינתה הסובייקטיבית, לא יכלה האשה להמשיך ולגור עם בעלה בקיבוץ ועל כן חייב הבעל במזונותיה. כמו כן דחה ביהמ"ש המחוזי את טענת הבעל כי האשה "סברה וקיבלה" תנאי החיים בקיבוץ ע"י זה שהיא באה
לגור בקיבוץ וכי יכלה לחזות מראש את מערכת היחסים שתווצר בינה לבין חברי הקיבוץ. על כך הערעור.

החלטה - השופט בייסקי:
א. המבחן לצידוק עזיבת בית המשפחה ע"י האשה חייב להיות מבחן אובייקטיבי ואין די בהרגשתה הסובייקטיבית הרעה של האשה בדבר הרעת מצבה והיחס המפלה נגדה. משבודקים את טענותיה של האשה בנדון יש לאמר כי אלה דברים פעוטים אשר מבחינה אובייקטיבית אין בהם, אפילו במשקלם המצטבר, צידוק לעזיבת בית הבעל. אכן כמות ההוכחה שעל האישה להביא היא זעומה ואולם היא צריכה להיות על ענינים משמעותיים להבדיל מהרבה ראיות בענינים פעוטים של מה בכך.
ב. כאשר סיבת העזיבה של האשה היא סירובו של הבעל להעתיק את מגוריו כדרישת האשה, על ביהמ"ש לבחון את הסיכויים, או העדר הסיכויים, להתפרנס במקום האחר. המערער אינו יכול להתפרנס בשום מקום אחר מחמת נכותו ומקום קיומו הוא רק בקיבוץ.
ג. כשדורשים מזונות על ביהמ"ש לבחון גם את שאלת יכולתו של הבעל לעמוד בחיוב ובמיוחד כשמדובר בנכה בשעור של 100 אחוז. ביהמ"ש המחוזי סבר כי כחבר קיבוץ זכאי המערער לקבל את סיפוק צרכיו מן הקיבוץ. אך החבר אינו יכול להחליט על דעת עצמו אם יגור בקיבוץ או מחוץ לקיבוץ ושם יספק לו הקיבוץ את צרכיו. בנסיבות הרגילות אפשר להרחיק לכת ולאמר, כי כאשר הקיבוץ מסרב לספק את צרכי התלויים של חבריה שמחוץ לקיבוץ, ניתן לחייב את הבעל לעזוב את הקיבוץ. אך בעניננו כשמדובר בנכה מאה אחוז אין לאמר זאת.

השופט ויתקון - מסכים.
השופט לנדוי:
לענין זכותה של האשה לעזוב את הקיבוץ לנוכח היחס של בני הקיבוץ אליה - ביהמ"ש המחוזי העריך את הראיות גם במבחן אובייקטיבי ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחווי, כי האשה היתה רשאית לעזוב את הקיבוץ, בהתחשב ביחס שהתייחסו אליה. אעפ"כ דין הערעור להתקבל, שכן הבעל אינו יכול לזון את אשתו מחמת נכותו. אשר לחובת הקיבוץ לזון את בני משפחת החבר הנמצאים מחוץ לקיבוץ, לא הוכח שבנסיבות שנוצרו זכאי היה המערער, עפ"י התקנון, לעזוב וללכת אחרי אשתו. אילו היה המערער מסוגל להשתכר כדי מחייתו, יכול היה לדרוש מהקיבוץ כי בגין עבודתו בקיבוץ יספק הקיבוץ לא רק את מחסורו שלו אלא גם את חיובו לזון את אשתו וילדיו, אך כאן כאמור אין המערער יכול לעשות מאומה בקיבוץ.


(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. עו"ד ט. קרינסקי למערער, עו"ד ד. ליבוביץ למשיבים. 5.7.76).


ע.פ. 11+12/76 - יחזקאל מקיאס ושמואל שלמה נגד מדינת ישראל

*החזקה של חיים על רווחי זונה.
* הכשלת שוטר במילוי תפקידו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.פ. 197/733 - הערעור נדחה בעיקרו).




החלטה:
א. סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי, הנוגע להסבר שהשופט צריך לתת לנאשם המופיע ללא עו"ד, מדבר על הוראות חוק דיוניות ולא על הוראות חוק סובסטנטיביות ועל כן אין לקבל את הטענה הדיונית של המערער מקיאס כי ביה"מ צריך היה להעמידו על העובדה שבעבירת זנות קיימת חזקה שהוא חי על רווחי הזונה אם הוא גר איתה, וכי החוק קובע עונש מאסר מינימלי בגין עבירה כזו.
ב. באו ראיות בפני ביהמ"ש דלמטה כי שני הנאשמים נראו עם שתי בחורות שעסקו בזנות, בדירה אחת במשך חודשים כשהם נכנסים ויוצאים בכל שעות היום והלילה, נמצאים שם ועורכים במקום מסיבות, והבחורות עושות קניות במכולת הסמוכה, אם כי הדירה שכורה ע"י המערערים, וכל אלה מצביעים על ניהול משק בית, ויש לקרוא לזה מגורים במובן החוק. המבחן איננו דוקא אם זהו מקום מגוריו היחידי של הגבר, או שהוא משתמש גם במקום מגורים אחר מלבד אותו מקום בו הוא גר יחד עם הזונה. כך שהתביעה הוכיחה את החזקה הנובעת ממגורים עם הזונה, ומשלא עלה בידי המערערים לסתור את החזקה הרי שהורשעו כדין.
ג. השניים הורשעו בעבירה של הכשלת שוטר בנסיבות מחמירות, באשר הכשילו שוטרים שעמדו לעצור את שתי הפרוצות, ובכך לא היה מקום להרשיעם. כיון שלא נתקיימו ההוראות של סעיף 3 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), לא היתה לשוטרים סמכות לעצור את שתי החשודות, אין להרשיע את המערערים בהכשלת שוטר בעת מילוי תפקידו. אולם כיון שהשניים תקפו את השוטרים באותה הזדמנות ניתן להרשיעם בעבירה של תקיפה.
ד. על המערער השני הוטל עונש של מאסר שנה אחת בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן ששה חודשי מאסר בגין העבירה של הכשלת השוטרים ואין להקל בעונשו, פרט להחלפת העונש של ששה חודשים עבור הכשלת שוטר בעונש של חודש אחד מאסר עבור התקיפה. אשר למערער מקיאס הרי הוא היה עצור 28 חודשים בגין עבירה אחרת שבסופו של דבר זוכה ממנה. טענתו היתה כי לולא המעצר בשל העבירה האחרת היו עוצרים אותו בשל עבירתו זו, ואזי היתה התקופה נמנית לצורך עונשו בגין עבירה זו. למעשה אין להביא בחשבון המעצר בגין עבירה אחרת שממנו זוכה. ברם, כדי לתת ביטוי לעובדת המעצר המקביל מצד אחד, ולנוכח הקולא היתירה של העונש שנגזר בתיק זה מצד שני, (שלושים חודשי מאסר בפועל), יש להפחית מתקופת המאסר מחצית מן התקופה שהמערער היה עצור בקשר לעבירה שממנה זוכה.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, שמגר, בייסקי. עוה"ד י, גולן, רובין ומ. שרף למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 28.6.76).


בג"צ 578/75 - פלונים נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

*זכויות עפ"י פסק בוררות והסכם קיבוצי.

(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).



העובדות:
העותרים מועסקים כעובדי מחקר במערכת הבטחון משנת 1956 ודרגותיהם מקבילות לדרגות פרופסור באוניברסיטה העברית. במו"מ שהתנהל בין המדינה להסתדרות, המהווה הארגון היציג של עובדי המחקר, היתה מחלוקת בדבר השתלמות עובדי המחקר. ההכרעה נמסרה לבוררות, וזו
פסקה במרץ 1972 כי "תנאי וסוגי ההשתלמות המוסכמים מזמן לזמן ע"י הסגל האקדמי באוניברסיטה ... חלים על עובדי המחקר" אך לא צויין במפורש מאימתי מתחילות זכויות אלה, לבסוף חתמו ההסתדרות והמדינה על הסכם שלפיו תחילת תוקפו של פסק הבוררות יהיה בשנת 1967. ההסכם פורסם כהסכם קיבוצי לפי חוק ההסכמים הקיבוציים. ביה"ד לעבודה ולאחריו ביה"ד הארצי דחו את תביעת העותרים לקבל הצהרה כי זכויותיהם על פי פסק הבוררות קיימות על כל שנות עבודתם ולא רק משנת 1967 ועל כך עתירתם.

החלטה - השופט ברנזון:
א. בניגוד לפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה הרי הסכם בוררות יכול שיחול על סכסוך כלכלי כשם שהוא יחול על סכסוך משפטי ועל כן פסק הבוררות הוא פסק מחייב. מכאן שדחיית התביעה ע"י ביה"ד הארצי בנימוק זה אינה יכולה לעמוד. (ביה"ד הארצי דחה את התביעה מנימוקים אחרים מאשר ביה"ד האיזורי, וביהמ"ש העליון קבע כי הוא מקבל את עמדתו וגישתו של ביה"ד האיזורי).
ב. פסק הבוררות לא היה ברור והיה שנוי במחלוקת והצדדים יישרו את המחלוקת ביניהם עפ"י ההסכם הקיבוצי משנת 1972, שבו קבעו מתי תחולתו. משנתנו הצדדים עצמם פירוש מוסכם לפסק הבוררות, הרי הוא מחייב.
ג. פסק הבוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בי"ד, אבל העותרים אינם חליפיה של ההסתדרות ועל כן לא קמה להם כפרטיים, זכות תביעה עפ"י הפסק.
ד. פסק הבוררות לא קבע מועד תחולתו וממילא לא קבע את זכויות העותרים בצורה ברורה. בכך נשמט הבסיס מהטענה בדבר זכויות קנויות שאינן ניתנות לויתור.
ה. פסק הבוררות לא נרשם עפ"י חוק כהסכם קיבוצי, ועל כן אין בקביעותיו הוראות אישיות במובן סעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים הנחשבות כחלק מחוזה העבודה, אך אפילו היו זכויות העובדים בפסק הבוררות הוראות אישיות כנ"ל, הרי ניתן לבטלן ולשנותן כדין. ניתן לשנות הסכם קיבוצי אחד על פי הסכם קיבוצי אחר. על כן אפילו היה לפסק הבוררות תוקף של הסכם קיבוצי ניתן היה לשנות גם את ההוראות האישיות שבו ע"י הסכם קיבוצי יותר מאוחר.


(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, בייסקי. עו"ד א. לוין לעותרים, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבים. 20.6.76).


ע.פ. 35/76 - כסיס עבדול האדי נגד מדינת ישראל

*סדרי חקירת עד (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה לפי פקודת הסמים מסוכנים כשהרשעתו מושתתת בעיקר על עדותו של שותף לדבר עבירה. בחקירתו הראשית העיד עד זה על נסיעתם המשותפת במכונית, אך הוא לא העיד בחקירה הראשית כי החבילה שבה היה הסם הנדון מונח היה באותו כלי רכב. על כך העיד בחקירה הנגדית בלבד ואז ביקש סניגורו של המערער לחקור את העד שתי וערב על נקודה זו. ביהמ"ש סירב לבקשה באשר אין נאשם זכאי לחקור עדו של נאשם אחר חקירה שכנגד, אם כבר חקר אותו קודם לכן חקירה ראשית, בכך טעה ביהמ"ש, כלל גדול הוא, בדיון הפלילי שאין מרשיעים אדם עפ"י עדות שלא היתה הזדמנות נאותה לבוחנה תחילה ע"י חקירת שתי וערב. ביהמ"ש המחוזי סמך החלטתו על סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי, ואולם הדרך הנכונה
ללכת בה, להרשות חקירה שכנגד מכח הוראת סעיף 210 לחוק. הענין הוחזר לביהמ"ש להמשך שמיעת הראיות ע"י חקירת העד מחדש בחקירה נגדית.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה).


ע.א. 852/75 - צילה פרוימולין נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).

המערערת ביקשה הארכת מועד להגשת תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בקשתה נדחתה והערעור על כך נתקבל. לצורך הארכת המועד העלתה את טענת "הטעות הגרמנית", אך המשיבה, וכן ועדת הערר סברו כי הנכה שללה בעצמה בחקירתה את טענתה בדבר הטעות הגרמנית. ביהמ"ש העליון פירש את תשובותיה השונות של המערערת בחקירותיה ובעדותה לפני ועדת הערר והגיע למסקנה כי ניתן לפרש את דבריה כך שלא שללה את הבסיס לטענת הטעות הגרמנית. כאשר דנים בתביעות של נכים יש להתייחס בליברליות ובמקרה של ספק יש להנות ממנו את הנכה וכאן יש ספק בפירוש דבריה.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 11.7.76).


ע.א. 34/76 - מאיר פרידמן נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).

המערערת ביקשה הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בקשתה נדחתה וערעורה נתקבל וענינה הוחזר לרשות המוסמכת שתדון מחדש ב"טעם מיוחד" שהמשיבה העלתה לראשונה רק בפני ביהמ"ש העליון. הטעם הוא שהנכות שהיא לוקה בה באה לה ממחלת עצבים, ומחלה זו הוכרה בפסיקה כעילה עצמאית להארכת המועד להגשת תביעה. מאחר וטיבה של מחלת העצבים שממנה סובלת המערערת לא נתברר די הצורך בביהמ"ש העליון, מן הדין כי הרשות המוסמכת תדון בכך. ביהמ"ש העליון עמד על הסלחנות הנדיבה וההתחשבות המוטלת בדיון בעניני נכים אומללים ומתוך גישה זו החליט שיש לדון בטעם החדש שהועלה רק בביהמ"ש העליון.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א, זיינפלד למערערח. עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.7.76).


ע.א. 68/76 - יהושע אטיאס נגד הממונה על המירשם לפי חוק המקרקעין

*רישום הערת אזהרה (הערעור נתקבל).

אחד בשם מילוא שהוא בעל מקרקעין, עשה הסכם עם קבלן בנין בו התחייב למכור לקבלן 63 אחוז מהקרקע תמורת 37 אחוז מן הדירות שייבנו. בהסכם התחייב מילוא כלפי הקבלן להרשות לו לרשום הערת אזהרה בגין ההסכם, וכן התחייב לרשום הערת אזהרה לרוכשי דירות מאת הקבלן. בקשת המערער שרכש דירה מהקבלן לרשום הערה על התחייבות הקבלן כלפיו על יסוד ההסכמים נדחתה והערעור על כך נתקבל. התעוררו בערעור שתי שאלות משפטיות: אם "בעל זכות במקרקעין" לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין שלהתחייבותו לעשות עיסקה במקרקעין ניתן לרשום הערת אזהרה הוא גם "הזכאי" מכח הערה רשומה קודמת, היינו אם ניתן לרשום הערת אזהרה שניה על יסוד הערת אזהרה קודמת; והשאלה המשפטית השניה אם כאשר בעל מקרקעין התחייב כלפי קבלן לרשום הערה לטובת מי שירכוש מאת הקבלן דירה בבית שיבנה, האם רוכש הדירה הוא בגדר זכאי שרישום ההערה יוכל להעשות עפ"י בקשתו. ביהמ"ש העליון לא הכריע בשאלה המשפטית הראשונה שכן בעניננו התחייב בעל המקרקעין לרשום הערת אזהרה לטובת רוכשי הדירות מאת הקבלן וביהמ"ש העליון הורה לרשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה לטובת הקונה.


(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן, הוסיף השופט לנדוי. עו"ד א. קצבורג למערערת, עו"ד מ, ד. גולדמן למשיב. 15.7.76).



ע.א. 450/75 - מליחי שלום נגד אחמד סרסור

*התנגדות לביצוע שטרות (הערעור נתקבל).

המערער הגיש 10 שטרי חוב על סך 500 ל"י כל אחד לביצוע נגד המשיב והלה טען שלא קיבל תמורה עבור השטרות. בימ"ש השלום דחה את התנגדות המשיב וחייב אותו לשלם סכום השטרות למערער, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, ובניתוח חומר הראיות אמר כי המשיב הצליח להוכיח כי לא קיבל תמורה עבור השטרות וכי הם ניתנו כבטחון להשקעה בשותפות שבין הצדדים. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון ניתח אף הוא מצידו את חומר הראיות והסיק כי שופט בימ"ש השלום יכול היה להגיע מתוך חומר הראיות למסקנתו, ואין לקבל את פירושו של ביהמ"ש המחוזי לחומר הראיות.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. בכר למערער, עו"ד ד. בר- חיים למשיב. 22.7.76).


ע.א. 638/75 - פלונית נגד פלוני

*סמכותו של רשם לתת פסק דין על חלק מסכום התביעה (הערעור נתקבל).

המערערת שהיא קטינה הגישה תביעת מזונות נגד אביה המשיב על סך 600 ל"י לחודש. לא הוגש כתב הגנה ע"י האב וביום הדיון ביקש ב"כ הילדה לתת פס"ד נגד האב בהעדר הגנה. רשם ביהמ"ש המחוזי פסק תשלום של 300 ל"י לחודש והערעור על כך נתקבל. עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי רשאי בימ"ש לפסוק בתביעה שאינה על סכום קצוב שלא בהתאם לסכום התביעה, והוא רשאי לדרוש הוכחה מלאה או חלקית למרות העדר כתב הגנה. אולם רשם של ביהמ"ש אינו מוסמך לתת פס"ד על חלק מהסכום הנתבע. הברירה בפני הרשם לתת פס"ד כנדרש בתביעה, או להעביר את התביעה לביהמ"ש. על כן נתקבל הערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד כסיף למערערת, המשיב לעצמו. 20.7.76).


ע.א. 245/75 - בנימין קרישר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין

*חישוב "שווי רכישה" לצורך מס שבח (הערעור נדחה).

המערערים הינם יורשיה של המנוחה רוזה קרישר. המנוחה רכשה בשנת 1934 נכס שלא הועבר על שמה עד שנפטרה ב- 1971 כך שהיתה הבעלים ביושר של הנכס. בשבת 1972 מימשו המערערים את זכויות המנוחה והעבירו על שמם את הנכס בדרך של העברה ללא תמורה. במסגרת אותה העברה שילם הבעלים מס שבח כ- 200 ל"י ואילו לצורך אגרת העברת מקרקעין הוערך הנכס ב- 150 אלף לירות. לצורך מס עזבון נקבע ערך הנכס בסך 75,000 ל"י. לאחר מכן מכרו המערערים את זכויותיהם בנכס והתעוררה שאלת חיובם במס שבח על מכירה זו. לפי סעיף 26 לחוק מס שבח רואים את שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך של הורשה כשווי המקרקעין ביום פטירת המוריש כפי שנקבע לצורך מס עזבון. מאידך לפי סעיף 21 (ב) (2) לחוק מס שבח רואים את שווי הרכישה של הזכות במקרקעין כשווי שנקבע לענין תשלום האגרה. המערערים טענו שיש לקבוע את שווי הרכישה לפי סעיף 21 (ב) (2) לחוק היינו, סך 150 אלף ל"י, ואילו המשיב סבר כי על הענין חל סעיף 26 לחוק, שכן המקרקעין הגיעו למוכרים בדרך של הורשה. ועדת הערר אישרה את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד א. סימון למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 22.7.76).


ע.א. 840/75 - קרן קיימת לישראל נגד סביצקי תבל ואח'

*התערבות ביהמ"ש בקביעת דמי הסכמה ע"י המינהל (הערעור נתקבל).

ב- 1936 חכרו המשיבים מאת המערערת חלקת אדמה בקרית ביאליק ולפי ההסכם צריכים היו לשלם לקק"ל כאשר ימכרו את זכות החכירה, דמי הסכמה 50 אחוז של ההפרש בין מחיר הרכישה לבין מחיר המכירה. בינתיים בא המינהל במקום
הקק"ל ועפ"י הנחיות שקבע הוא גובה דמי הסכמה רק שליש של ההפרש. בעניננו מכרו המשיבים את זכותם בחלקת האדמה שעליה בנו את ביתם, בסכום של כ- 250 אלף לירות והמינהל דרש שליש כדמי הסכמה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להעריך את מחיר החלקה כערכה עם הדירה הבנויה עליה ולא לפי שווי החלקה לניצול לבניה, היינו מחיר של 150 אלף לירות. מתוך סכום זה ניכה ביהמ"ש ס6 אחוז המגיע לדייר מוגן מכיון שהמשיבים גרו בדירה, כך שנותר סכום של 60,000 ל"י, ומתוך סכום זה חייב את המשיבים לשלם שליש, 20,000 ל"י. הערעור על כך נתקבל. ראשית, יש להעריך את מחיר החלקה כפי שהיא נמכרה,כערכה לצורך ניצול בניה עליה. שנית, אין לנכות כל סכום שהוא מן הסיבה שהמשיבים גרים על הקרקע. אמנם, אילו היו גרים אחרים על הקרקע הרי לפי הנחיות המינהל ניתן היה לנכות דמי הפינוי מתוך הסכום הכללי, אך אין לראות כבלתי סביר את הדרישה שאם המשיבים גרים בעצמם לא ינוכה כל סכום עבור הפינוי. לעצם הענין אם ביהמ"ש יכול להתערב בכלל בשאלת גובה דמי ההסכמה, קבע ביהמ"ש כי יש לו סמכות כזו הן אם דמי ההסכמה נדרשים בתוקף ההסכם שבין הצדדים והן אם הם נדרשים בתוקף הנחיות המינהל. ביהמ"ש בדק את סבירות דרישת המינהל והגיע למסקנה שהדרישה היא סבירה. את זכות ההתערבות שלו ביסס ביהמ"ש על חוק השכירות והשאילה בציינו כי גם אלמלא חל על העיסקה חוק זה, יש לביהמ"ש סמכות להרשות את העברת השכירות אם המשכיר אינו מסכים לכך.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. דורנר למערערת, עו"ד ש. קמני למשיבים. 13.7.76).


ע.א. 196/75 - נסים לוזדה נגד גילרמו מטיבג ואח'

*אחריות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

בכביש דו סטרי נסעו המשיב והמערער משני כיוונים כשהמשיב נוהג מכונית והמערער קטנוע. כשהגיעו להסתעפות לצד ימין כוון נסיעתו של המשיב, סטה המערער לפתע שמאלה כדי להכנס לכביש הצדדי, ונפגע ע"י המשיב. תביעת הפיצויים של המערער נדחתה והערעור על כך נדחה. המשיב ראה את הקטנוע בא ממולו כשהוא נוסע בצד הימני ולא צריך היה להעלות על דעתו כי בעל הקטנוע יסטה לפתע ויחצה את מסלול נסיעת המכונית כדי להכנס לכביש הצדדי. רשלנותו של נהג הקטנוע היא שגרמה לתאונה, והמשיב יכול היה לצפות כי התובע לא יתרשל עד כדי כך. יתכן שהמשיב נסע במהירות של חמישה עד עשרה ק"מ יותר מהמותר, אך מהירות זו לא היתה הפרת חובת זהירות שהנאשם חב לתובע. אף אם היתה בכך מידה מסוימת של אי זהירות, הרי היא בטלה בגלל מזעריותה בהשוואה לרשלנות החמורה של התובע בנסיבות המקרה.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ג. רווה למערער, עו"ד חוטר ישי למשיבים. 29.6.76).


ע.א. 773/75 - המשביר המרכזי ואח' נגד מדינת ישראל

*חישוב סחורת יבוא לצרכי מכס (הערעור נדחה).

המערערות ייבאו כ- 300 טון קפה ושילמו את המחיר בדולרים שהוקצבו לה בשער של 3.5 ל"י לדולר. עד שהסחורה הגיעה לישראל חל פיחות והדולר הועמד על 4.20 ל"י. המכס חושב לפי סעיף 148 לפקודת המכס הקובע, כי כאשר מחיר הטובין נקוב במטבע זר תחושב הסחורה לפי השער הרשמי הקיים ביום פדיית הטובין. המערערות שילמו בהתאם לחשוב זה ורק לאחר כשנתיים הגישו תביעה להשבת סכום של כ- 35 אלף לירות בטענה שצריך היה לבסס את ערך הטובין לפי שער החליפין הישן, באשר עפ"י תקנות שעת חירום שפורסמו נקבע לקפה "מחיר יציב" כמחירו לפני הפיחות, ועל כן צריך היה להעריך את הסחורה לצורך המכס לפי סעיף 130 לפקודה האומר שערכם של טובין מיובאים הוא המחיר שאפשר להשיג בעד הטובין בשעת פדייתם ומכירתם בשוק
הפתוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערות והערעור על כך נדחה. לפי סעיף 148 יש לקבוע את מחיר הסחורה לפי השער הרשמי של המטבע הזר ביום פדיית הטובין, אשר לסעיף 130 הנ"ל, הרי אין לאמר שמחיר הטובין היה כערכם לפני הפיחות ולפי אותן תקנות שעת חירום ניתן לשנות את המחירים עפ"י היתר והמערערות יכלו לבקש היתר כזה בעקבות הגדלת התשלום למכס.


(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי, החלטה - השופט ויתקון, הוסיף השופט י. כהן. עו"ד ט. וולף למערערים, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 15.7.76).


ע.א. 117/76 - נתן גייר נגד מדינת ישראל

*תביעת נכות עקב מחלה בשעת שירות צבאי (הערעור נדחה).

המערער, בן 50, שירת כנהג משאית במלחמת יום הכיפורים ובאחד הימים חש ברע ונקבע שיש לו לחץ דם גבוה. לרופא סיפר כי מספר חודשים קודם לכן נתגלה אצלו יתר לחץ דם ולא קיבל טיפול. בנסיבות אלה קבע מומחה רפואי מטעם קצין התגמולים שהמחלה לא נגרמה עקב השירות הצבאי. מאידך קבע רופא מומחה מטעם המערער כי קיים קשר סיבתי בין ההפרעות הקשורות ביתר לחץ דם ובין המתח הנפשי של השירות. ועדת הערעורים קיבלה את חוות הדעת הרפואית מטעם קצין התגמולים והערעור על כך נדחה. כנגד חוות הדעת הרפואית של המערער עומדת אמירתו של המערער עצמו לרופא ביה"ח כאשר אושפז, כי כבר מספר חודשים לפני גיוסו גילו אצלו יתר לחץ דם. בנסיבות אלה יש לחשוש כי לא היו בפני הרופא של המערער, כאשר כתב את חוות דעתו, כל העובדות לאמיתן.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. קלמוביץ למערער, עו"ד ג. וכסלר למשיבה. 22.7.76).


ע.א. 335/75 - מלכה גנץ נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

תביעתה של המערערת להכיר בה כנכה לצורך החוק נדחתה ע"י הרשות המוסמכת משני טעמים מצטברים: המערערת שהתה ביום 1.1.47 בגרמניה וזכאית לתגמולים מאת השלטונות הגרמניים ועל כן אינה זכאית לתגמולים בישראל; המערערת נישאה בשנת 1959 לאזרח שבדיה והיא רכשה את האזרחות השבדית והתיישבה שם. בשנת 1966 חזרה לישראל ולפי החוק אין נכה זכאי לתגמולים אלא אם ביום 1.4.57 היה, ולאחר מכן נשאר, אזרח ותושב ישראל. הערעור נדחה.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. סולד לעוררת, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 22.7.75).


ע.א. 738/74 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד לוסיה נדל

*תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

המשיבה היא נכה רדיפות הנאצים ומאז 1.4.54 קיבלה תגמולים עפ"י חוק הנכים. היא הגישה תביעה גם לשלטונות הגרמניים לפיצויים של נזקי בריאות וב- 1968 נעשתה פשרה בינה לבין השלטונות הגרמניים שלפיה תקבל פיצויים וכן רנטה שוטפת החל משנת 1968. על פשרה זו הודיעה המשיבה לרשות המוסמכת וזו פסקה שהמשיבה חייבת להחזיר את התגמולים שקיבלה עפ"י חוק הנכים, באשר לפי הוראות סעיף 3 לחוק זכאי לקבל תגמולים נכה שאינו מקבל פיצוי בגלל נכותו מכל מקור אחר. המשיבה הסכימה להחזיר לאוצר המדינה 17,000 ל"י. לאחר שעברו כמה שנים פנתה המשיבה לרשות המוסמכת בטענה שבעצם אינה חייבת להחזיר לאוצר המדינה כלום. על פניה זו קיבלה תשובה מאת מנהל הלשכה לשיקום נכים כי היא חייבת להחזיר את הכספים. על החלטה זו ערערה בפני ועדת העררים. הועדה קיבלה את הערר וקבעה שהמשיבה אינה חייבת להחזיר כלום לאוצר המדינה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת כי ההחלטה שקיבלה מאת מנהל הלשכה לשיקום נכים איננה החלטת
הרשות המוסמכת ושעל כן לא היה מקום לערער בפני ועדת העררים. לגופו של ענין, המשיבה היתה זכאית לתגמוליה עפ"י חוק הנכים. היא קיבלה מה שקיבלה מהשלטונות הגרמניים עקב נכותה, באשר היתה שייכת לחוג השפה והתרבות הגרמנים, ומי שקיבל פיצוי מחמת השתייכותו כנ"ל אין שוללים זכותו לתגמולים עפ"י חוק הנכים.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי, החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' א. ראב למערערת, עו"ד- ש. שוסטקי למשיבה. 22.7.76).


ע.א. 880/75 - פלוני נגד פלונית ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער הוא עובד מדינה המשתכר בעבודתו כ- 3000 ל"י נטו, סכום זה כולל את משכורתו וכן השתתפות בהחזקת רכב ואש"ל. ביהמ"ש המחוזי חייב אותו לשלם למשיבות, אשתו ובתו הקטינה, סכום של 1900 ל"י לחודש כמזונות, כשהסכום כולל הוצאות האוכל של המערער עצמו, ומן הסכום הנ"ל תנוכה הקיצבה של 125 ל"י שמשלם המוסד לביטוח לאומי עבור הקטינה. הערעור על כך נדחה, מתוך החישוב הנ"ל עולה כי בידי המערער ישאר סכום של כ- 1200 ל"י לחודש שצריך להספיק לו להוצאות רכב ודמי כיס וכן הוצאות החזקת הבית המגיעות ל- 300 ל"י לחודש, אמנם סכום זה מספיק בדוחק אך מאידך גם מה שהאשה תקבל כהוצאות מחיה מספיק לה רק בדוחק.


(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן - החלטה השופט י, כהן. עו"ד א, אשכר למערער, עו"ד א. רפואה למשיבות. 5.7.76).


ע.א. 46/76 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד נטי גורפינקל

*תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

המשיבה היא ישישה כבת 80 הסובלת מפסיכוניורוזה והשאלה היתה אם זו באה לה עקב רדיפות הנאצים. בהופיעה בפני הרופא סיפרה לו כי היתה בגטו במשך כ- 4 חדשים וקיבלה ממנו חוות דעת כי תלאותיה בגטו, אם כי היו קלות, יש בהן כדי לגרום את המחלה הנ"ל. הרופא הוסיף כי האסמכתא האמינה היא הטיפול בקופ"ח מיד לאחר עלותה ארצה בשנת 1951. המערערת פנתה לרופא הנ"ל ובפנייתה לרופא ציינה כי התובעת שיקרה בפניו. כיון שכך הודיע הרופא כי הוא מבטל את מה שקבע על יסוד סיפורה של המשיבה. ועדת הערעורים לא התחשבה בשינוי חוות הדעת בהסתמכה על "האסמכתא האמינה" של הטיפול בקופ"ח וקבעה שיש לשלם תגמולים למשיבה. הערעור על כך נדחה. אין מתעוררת כאן כל שאלה משפטית ואין עילה להתערבותו של ביהמ"ש במסקנת הועדה שהמשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה שהיתה מוטלת עליה. בענין ניתנו שלושה פסקי דין ובכולם נמתחה בקורת על הרשות המוסמכת על דרך פנייתה לרופא. אם סברה הרשות המוסמכת כי לא היה אמת בסיפורה של התובעת היתה צריכה להזמין אותה, וכן לא להודיע לרופא שהיא שיקרה אלא לשאול חוות דעת אצל הרופא מה היתה חוות דעתו אילו התנאים היו שונים.


(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, בייסקי. עו"ד פ. אלבק למערערת, עו"ד ב. מרכוס למשיבה, 8.7.76) .


ע.א. 871/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד אברהם פוגלמן

*תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

המשיב עבד בתקופת השואה אצל גנרל פלוני והוכרה לו נכות כעובד בעבודת כפייה. הערעור על כך נדחה. טענת הרשות המוסמכת היתה כי לא היתה זו עבודת כפיה אלא "עבודת נדבה", באשר המשיב עבד אצל אותו גנרל לפני המלחמה והוא השתמש בקשריו משכבר הימים כדי להשלח אליו לעבודת כפיה. ועדת העררים סברה כי אעפ"כ היתה זו עבודת כפיה. הערעור על כך נדחה. השופט ח. כהן העיר כי מדובר בשאלה עובדתית גרידא אם זו עבודת כפיה או לא, ואפילו טעתה ועדת העררים אין ביהמ"ש מתערב אלא בבירור שאלות משפטיות. אם ביהמ"ש נוהג לפעמים לפנים
משורת הדין ונזקק לערעורו של נכה אף בשאלה שאינה משפטית, אין כל הצדקה שינהג לפנים משורת הדין עם הרשות המוסמכת. השופט שרשבסקי קבע לגופו של ענין כי העבודה היתה עבודת כפיה. עפ"י הראיות עבד המשיב אצל הגנרל בתור חובה לעבוד שנכפתה עליו והעובדה שהוא הצליח להשלח בתוך המסגרת של עבודת כפיה דוקא למקום שהיה לו נוח אינה מעלה ואינה מורידה.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד פ. אלבק למערערת, עו"ד א. רולנד למשיב, 15.7.76 ) .


ע.א. 111/76 - שרה מזרחי נגד חסנין מוסטסה ואח'

*פיצויים עקב תאונה דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).

המערערת נפגעה בתאונת דרכים וביהמ"ש קבע לה 5 אחוז נכות בשל מיחושים שונים. ערעורה בגין הנכות בגלל אותם מיחושים נדחה, ברם נתקבל ערעורה בגין ליקוי שמיעה שלקתה בו שהוחמר אצלה כתוצאה מהתאונה. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי יחד עם כתב התביעה חוות דעת של רופא על נכות בגין החמרת ליקוי שמיעה ואילו המשיבים לא דרשו בדיקת המערערת ע"י רופא מטעמם וכן הודיעו שאין ברצונם לחקור את הרופא שנתן את חוות הדעת, ובסיכומים לא הגיבו על הסתמכות המערערת על חוות דעת זו. משום כך היה על ביהמ"ש להתחשב בחוות דעת זו. המשיבים טוענים כי מבחינה פורמלית לא הוגשה חוות הדעת כראיה, אפילו אם כך הדבר אין המשיבים יכולים להשמע בשלב זה בטענה שכזו כאשר בביהמ"ש סמכו ע"י התנהגותם את ידיהם על חוות דעת זו. כתוצאה מכך נפסקו למערערת עוד 5 אחוז נכות שבגינם תקבל 5000 ל"י.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד יונגר למערערת, עו"ד אלטוב למשיבים. 29.6.76).


ע.א. 52/76 - פלונית נגד פלוני

*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).

המשיב חוייב לשלם לבתו הקטינה, מזונות בסך 1000 ל"י והערעור להגדלת הסכום נדחה, פרט לכך שהוצמד למדד יוקר המחיה. בהסכם הגירושין שבין הצדדים נקבע כי האב ישלם לילדה הקטינה קצת יותר מ- 300 ל"י וסכום זה יוגדל מדי פעם באורח ובשעור זהה לסכומי מזונות שמשלם האב לילדים שיש לו מאשה אחרת. הקטינה תבעה למעלה מסכום הנ"ל וביהמ"ש המחוזי שחייב את האב לשלם סכום של 1000 ל"י הטיל על האם לשפות את האב על ההפרש שבין הסכום של 325 ל"י לבין הסכום ששילם האב, וזאת מאחר שבהסכם הגירושין נאמר כי "האם מתחייבת לדאוג לסיפוק מדורה, חינוכה וכל צרכיה של הבת בלי יוצא מהכלל". טענתה של המערערת, אמה של הקטינה, כי נוסח זה אינו מהווה התחייבות לשיפוי נדחתה ואולם הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שישמע טענות אחרות נגד תקפותו של ההסכם.


(בפני השרפטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד י. חובב למערערות, עו"ד מ. הוכמן למשיב. 5.7.76) .


ע.א. 789/75 - פלונית נגד פלוני

*כריכת ענין רכוש בהליכי גירושין (הערעור נדחה).

בביה"ד הרבני מתנהלים הליכי גירושין בין בני הזוג ובתביעת הגירושין כרך הבעל, המשיב, גם את כל הענינים בגין הנישואין "כגון רכושם" של בני הזוג. המערערת הגישה לאחר מכן תביעה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי מחצית רכוש הבעל שייך לה, וביהמ"ש החליט להעביר את הדיון לביה"ד הרבני האיזורי. הערעור על כך נדחה. טוענת האשה כי הדיבור הסתמי "כגון רכושם" אינו יכול להתפרש כאילו כולל גם מחלוקות לענין הבעלות או זכויות אחרות במקרקעין, ואולם המערערת איחרה בטיעון כגון זה. לא זו בלבד שלא התנגדה לכריכת ענין הרכוש המשותף בתביעת הגירושין, אלא אף תמכה בכך וביקשה לקבוע ישיבה לדיון בנושא, על מנת להשמיע עדויות בדבר
תרומתה לצבירת הרכוש. על כן צדק ביהמ"ש המחוזי בהעבירו את הענין לביה"ד הרבני.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד מרץ למערערות, עו"ד רון למשיב. 29.6.76).


ע.א. 820/75 - אליהו לייבוביץ נגד הרשות המוסמכת

*הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

המערער נפטר ב- 1974 לאחר שהגיש לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בקשה להארכת מועד. הרשות המוסמכת דחתה את בקשתו. עררו לועדת העררים התברר בנובמבר 1975 כאשר המערער לא היה בין החיים. לועדת העררים לא גילו את דבר מותו של המערער והועדה דנה בענין ודחתה את הבקשה להארכת המועד. הערעור על כך נדחה על הסף עפ"י בקשת המשיבה באשר המערער נפטר ואין מערער שיעמוד בפני ביהמ"ש. בקשת ב"כ המערער לתקן את כתב הערעור, כדי שעזבון המנוח יבוא במקומו, נדחתה באשר גם בשלב אחרון זה לא נקט ב"כ המערער בהליכים הדרושים עפ"י הדין כדי להחליף את המערער המנוח במערער חי וקיים. לא די בכך שביקש לתקן את כותרת הודעת הערעור, אלא צריך היה לבקש ולקבל רשות ביהמ"ש עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי לשינוי בעל הדין. השופט שרשבסקי הוסיף כי אולי לא היה מחמיר בכל הנוגע לדיני הדיון אלמלא העובדה שגם לגופו של ענין אינו רואה מקום לערעור.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה, 11.7.76).


ע.א. 99/76 - תיאודור וינברג, עו"ד נגד מדינת ישראל

*החזרת מס בולים עקב ביטול חוזה (הערעור נדחה).

המערער עשה הסכם עם בעלי דירה שיעבירו לו זכות החכירה של הדירה וזכויות באגודה שיתופית שהיתה המחכירה לפי שטר החכירה. החוזה נחתם ובוייל ולאחר מכן ביקשו המוכרים מן האסיפה הכללית של האגודה כי המערער יתקבל כחבר במקומם והאסיפה הכללית דחתה פעמיים את הבקשה. עקב דחייה זו החליטו הצדדים לבטל את ההסכם והמערער ביקש ממס בולים להחזיר לו את מס הבולים ששילם וזאת על יסוד התקנה 14 המזכה החזרת בולים כאשר "מסמך בוייל ולא שומש לשום מטרה". שופט השלום סבר שאכן לא שומש המסמך לשום מטרה והורה על החזרת מס הבולים ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה. השופט ב. כהן היה בדעה שיש לקבל את הערעור באשר עצם העובדה שהחוזה נחתם מביאה לידי גילום הזכויות וההתחייבויות של הצדדים והרי זה כאילו המסמך שומש למטרה מסויימת. השופט גלעדי היה בדעה שחתימת ההסכם אינה מהווה עדיין שימוש במסמך, אך כאן החל השימוש במסמך ע"י הבאת הענין לאישור בפני האסיפה כללית של האגודה השיתופית. הערעור נדחה. השופט י. כהן ציין כי אינו מקבל את דעתו של השופט ב. כהן, אך הוא מקבל את דעתו של השופט גלעדי כי הבאת הענין לפני האסיפה הכללית מהווה התחלת ביצוע ההתחייבויות עפ"י ההסכם. השופט ויתקון העיר כי יש לדחות הערעור מן הטעמים שהועלו ע"י השופט גלעדי, בעוד שטעמו המרחיק לכת של השופט ב. כהן היה משאיר בצריך עיון.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד ו. פלדשטיין למשיבה, 30.6.76).


ע.פ. 93/76 - מדינת ישראל נגד הרץ הירשברג

*קולת העונש (שוחד) (הערעור נדחה).

המערער הינו מנהל חברה. עובד משרד הבטחון דרש ממנו שוחד פטיפון סטריאופוני והמשיב נתפתה ונתן את השוחד. מיד לאחר המעשה התחרט על מעשהו ואמר למנהל אחר של החברה שהוא אינו מסוגל לעבוד כך ויותר לא יתן מתנות לעובדי ציבור. ביהמ"ש המחוזי התרשם מחרטתו של המשיב ודן אותו לתשלום קנס של 10,000 ל"י ומאסר על תנאי של ששה חודשים לתקופה של חודש אחד בלבד. הערעור נתקבל. לענין הקנס אין ביהמ"ש יכול להטיל יותר מאשר 5000 ל"י כשמדובר בנותן
השוחד, כאשר במקבלו הקנס הוא 10,000 ל"י. אשר למאסר על תנאי, הרי המינימום של התקופה צריך להיות שנה אחת ולא חודש אחד. אשר לענין המאסר בפועל שבגינו ערערה המדינה, מדובר אמנם במקרה שאינו מחייב מיצויו של כל חומר הדין, אך מצד שני קיים כלל גדול שהעונש הראוי לנותני שוחד הוא עונש מאסר בפועל דוקא, וזאת על אף הנסיבות המיוחדות של מקרה זה. על כן הוטל על המערער עונש מאסר של שלושה חודשים שיאפשר לו ריצוי המאסר בעבודות חוץ.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד גב' סוכר למערערת, עוה"ד א. וגמן וא. דגן למשיב, 20.6.76).


ע.פ. 216/76 - שלמה בכר נגד מדינת ישראל

*בעילת קטינה (הערעור נתקבל).

המערער הואשם בעבירה של בעילת קטינה שבשעת מעשה היתה קרוב לגיל 15 שנים והגנתו שהאמין שהיתה בגיל 19 נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ערעורו נתקבל. ברור שנטל ההוכחה בטענת ההגנה מוטל על הנאשם וביהמ"ש יכול היה לקבוע כי אין הוא משוכנע שהמערער האמין שהמתלוננת היא בת 19, וכן אין הוא מאמין שהמתלוננת אמרה לו שהיא בת 19. אימון בדברי העד הוא ענין לביהמ"ש בערכאה הראשונה לענות בו ולא בנקל יתערב ביהמ"ש שלערעור. ברם בעניננו נימק ביהמ"ש על שום מה לא היה מוכן להאמין למערער ונימוק זה אינו יכול לעמוד בבקורת. ביהמ"ש אמר כי "המתלוננת אפילו היום נראית בגיל מתחת ל- 18 ואין להניח שהיתה אז יותר מבוגרת". המשפט התקיים קרוב לשלוש שנים אחרי המעשה ופירוש הדבר שאם בזמן שמיעת המשפט אין המתלוננת נראית כמי שמלאו 18 שנה ודאי שלא היתה נראית בזמן המעשה כמי שמלאו לה 16 שנה. את זאת אין לקבל. ממראיה של נערה ורושם הופעתה שעה שהיא בגיל 18 בקירוב, אין להסיק מסקנה כיצד סביר היה להתרשם מגילה כשלוש שנים קודם לכן.


(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד גוטסמן למערער, עו"ד גריפל למשיבה. 29.6.76) .


ע.פ. 160/76 - שלמה סעדיה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בארבע עבירות של מרמה סחיטה ועושק וגזר עליו חמש שנות מאסר. ערעורו נדחה. העבירות הן של איומים מצד המערער על בעלי דוכנים בשוק הכרמל בת"א, על האחד כדי שיעביר דוכנו ממקום אחד למקום שני, ועל השני שיתן לו ארוחות חינם במשך שנים ארוכות, קבלת ויסקי סיגריות ומצרכים שונים מבעל מסעדה מבלי לשלם וכדומה. בכל אחת מן העבירות היתה עדות יחיד בלבד, אך ביהמ"ש שקל את תוכנן של העדויות וטיבן, ונתן בהן אימון ובכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור מתערב אלא בנסיבות יוצאות דופן. סתירות בעדויות של עד אין בהן, כשלעצמן, כדי לפסול עדותו ורשאי ביהמ"ש לקבוע מימצאיו על עדותו של העד תוך קבלת חלק מן הדברים ודחיית יתרם ובלבד שיהיה הסבר סביר לכך. לטענה כי אחד מן העדים המתלוננים היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש ועל כן אין להשתית על עד זה הרשעה בדין - הכל כשרים להעיד בכל משפט והעובדה כי פלוני היה מאושפז בעבר אין בה כדי לפסול את עדותו מראש. אשר לעונש - המעשים שבהם הורשע המערער חמורים ביותר ולנוכח המצב במציאות הישראלית שמעשים כגון אלה הפכו לתופעה תדירה, ולא זו בלבד שהאיומים משיגים את מטרתם המיידית, אלא גם חוסמים כל דרך בפני תלונה וחקירה ויוצרים קבוצות של אזרחים נפחדים החוששים לפנות למשטרה, אין העונש חמור מדי.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. סגל למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 28.6.76).



ע.פ. 295/76 - מאיר נגר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות פריצה) (הערעור נתקבל).

המערער הואשם בשלוש עבירות של פריצה וגניבה שבוצעו בתחילת 1972. כתב האישום הוגש בשנת 1973 ומכיון שהמערער היה משוחרר בערובה נתארך דינו עד לשנת 1976 ועתה נדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 1500 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם העונש איננו חמור כלל ועיקר ולמערער שורה של הרשעות קודמות, אך אעפ"כ עומדת לו למערער חוות דעת קצינת המבחן שבשנה וחצי האחרונים חזר המערער למעבידו והוא משוקם ומתפקד היטב, ואינו מעורר כל בעיות. נוכח חוות דעת חיובית זו יש סיכוי שהוא ישוקם, גם אם לא יוטל עליו עונש חמור. על כן החליט ביהמ"ש העליון כי שארית העונש של המאסר בפועל שהמערער טרם ריצה, יהיה מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, ויתקון. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 21.6.76).


ע.פ. 672/75 - שלום חמני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער שימש סוכן מכירות של חברת פאן-לון בירושלים ובתוקף תפקידו מכר למתלונן חנות שנבנתה ע"י החברה. הוא סיכם עם המתלונן את המחיר, אך דרש סכום נוסף של 7500 ל"י במזומנים, סכום שלא הוזכר בהסכם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של מרמה, בכך שנטל לעצמו כסף שקיבל עבור חברת פאן- לון, ודן אותו לתקופה של ששה חודשי מאסר וקנס של 10,000 ל"י. לענין ההרשעה - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותו של המתלונן ולדחות את גירסתו של המערער. המתלונן ידע כי העיסקה היא של "כסף שחור", ומכאן שיש לראותו מעורב בעיסקת העבירה, אך ביהמ"ש יכול היה למצוא במימצאים השונים שהובאו בפניו את "הדבר מה" הנוסף הדרוש. לענין העונש - העבירה חמורה בנסיבותיה, בעיקר משום שיש בה ניצול לרעה של עמדת אימון שהופקדה בידי המערער ע"י החברה שמטעמה הוא פעל, על כן אין העונש חמור מדי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד י. בן- אור למשיבה. 5.7.76).


ע.פ. 269/76 - אסמעיל אבו חמיר ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב)





(הערעור נתקבל). שני המערערים הורשעו עפ"י הודאתם בעבירה לפי סעיף 311 לפח"פ, הוטל על כל אחד מהם עונש מאסר של שלושה חודשים בפועל ושלושה חדשים על תנאי וכן תשלום קנס וזאת למרות שהתובע הצהיר שאינו מבקש עונש מאסר בפועל. הערעור על עונש המאסר נתקבל. המדובר במכשירי טלויזיה שנגנבו מים המלח ע"י נאשם אחר שנמצא אשם בעבירת הגניבה ונגזר עליו עונש מאסר. גם המערערים הואשמו תחילה בעבירת הגניבה, אך בעקבות "עיסקה" עם התביעה, הוחלף האישום של גניבה בעבירה לפי סעיף 311 ואז הודו המערערים באישום הזה והתובע הודיע שאינו מבקש מאסר בפועל. ביהמ"ש, בהטילו את עונש המאסר, אמר כי "קבלת רכוש גנוב" היא עבירה חמורה וכו', ואולם שגה השופט בנוקטו גישה זו שכן דבריו כוחם היה יפה אילו הורשעו המערערים בעבירה של קבלת רכוש גנוב בידיעה שהרכוש הוא גנוב. אך העבירה לפי סעיף 311 אינה טומנת בחובה את יסוד הידיעה הפלילית, אלא רק את היסודות שיש רגליים לחשוד שהרכוש הוא גנוב. מכיון שלמערערים אין הרשעות קודמות בוטל עונש המאסר בפועל והומר במאסר על תנאי.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד עמית למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 6.7.76).



ב ת ו כ ן

* ע.א. 757/75 - ......................................434 ─ * מזונות.
─* ע.א. 478/75 - ................................434 ─ * סייג להסבת שיק.
─ * כשלון תמורה חלקי.
─* ע.א. 609/74 - ......................................435 ─ * מזונות לאשה שעזבה את בית בעלה.
─* ע.פ. 11+12/76 - .................436 ─ * החזקה של חיים על רווחי זונה.
─ * הכשלת שוטר במילוי תפקידו.
─* בג"צ 578/75 - .........................437 ─ * זכויות עפ"י פסק בוררות והסכם קיבוצי.
─
─* ע.פ. 35/76 - סדרי חקירת עד...............................................438 ─* ע.א. 852/75 - הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.......................439 ─* ע.א. 34/76 - הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים........................439─* ע.א. 68/76 - רישום הערת אזהרה............................................439─* ע.א. 450/75 - התנגדות לביצוע שטרות.......................................440 ─* ע.א. 638/75 - סמכותו של רשם לתת פסק דין על חלק מסכום התביעה..............440 ─* ע.א. 245/75 - חישוב "שווי רכישה" לצורך מס שבח............................440─* ע.א. 840/75 - התערבות ביהמ"ש בקביעת דמי הסכמה ע"י המינהל.................440 ─* ע.א. 196/75 - אחריות בתאונת דרכים........................................441 ─* ע.א. 773/75 - חישוב סחורת יבוא לצרכי מכס.................................441─* ע.א. 117/76 - תביעת נכות עקב מחלה בשעת שירות צבאי........................442 ─* ע.א. 335/75 - תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים..........................442─* ע.א. 738/74 - תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים..........................442─* ע.א. 880/75 - מזונות.....................................................443 ─* ע.א. 46/76 - תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים...........................443─* ע.א. 871/75 - תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים..........................443─* ע.א. 111/76 - פיצויים עקב תאונה דרכים....................................444 ─* ע.א. 52/76 - מזונות......................................................444─* ע.א. 789/75 - כריכת ענין רכוש בהליכי גירושין.............................444─* ע.א. 820/75 - הארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.......................445 ─* ע.א. 99/76 - החזרת מס בולים עקב ביטול חוזה...............................445─* ע.פ. 93/76 - קולת העונש (שוחד)...........................................445─* ע.פ. 216/76 - בעילת קטינה................................................446 ─* ע.פ. 160/76 - הרשעה בעבירות סחיטה וחומרת העונש...........................446─* ע.פ. 295/76 - חומרת העונש (עבירות פריצה).................................447 ─* ע.פ. 672/75 - הרשעה בעבירת מרמה וחומרת העונש.............................447─* ע.פ. 269/76 - חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב)...............................447─
─
─
─
─
─