בג"צ 134/76 - אריה שרעבי נגד המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין ואח'
*קיצור תקופת התמחות עקב שרות צבאי.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
ענינה של עתירה זו, החוק לתיקון חוק לשכת עורכי-הדין (הוראת שעה) שנועד להקל על חיילים משוחררים שלימודיהם הופרעו עקב שירות צבאי במלחמת יום הכיפורים ואחריה. החוק מסמיך את המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין להתקין כללים בדבר קיצור תקופת התמחות של חייל משוחרר שנמנע ממנו להרשם כמתמחה או לגשת לבחינות בשל שעת חירום והלשכה התקינה כללים כאלה. העותר שוחרר כחודש ימים לפני שהתחילו בחינות שנה ג' ולא הספיק להתכונן לגשת לבחינות וממילא לא יכול היה להרשם כמתמחה עד אוקטובר 1974. הבחינה האחרונה היתה ביום 24.10.74 ובאותו יום החל בפועל בהתמחותו. ביום 11.11.74 נתקבלה פנייתו ללשכה לאשר את התמחותו, וביום 15.1.75 ניתן לו אישור הלשכה שהתמחותו תחשב מיום 11.11.74, העותרהורשה לעמוד בבחינות ההתמחות באוקטובר 1976 אך את הרשיון לא יוכל לקבל באוקטובר מפני שעד לאותו חודש לא ימלאו לו שנתיים של התמחות, על כך עתירתו.
החלטה - השופט לנדוי:
א. אין לקבל את הטענה שכללי לשכת עורכי-הדין סותרים את חוק לשכת עורכי הדין (הוראת שעה). החוק הסמיך את הלשכה לקבוע תנאים מסוייגים לקיצור תקופת ההתמחות ורשאית היתה הלשכה לקבוע כי רק מי ששירת בעת קיום הבחינות של שנה ג' בשבילו תקוצר התקופה, ולא מי ששוחרר לפני מועד הבחינות אם כי בגין השירות לא יכול היה להתכונן לבחינות.
ב. את תקופת ההתמחות מונים לא מן היום שבו התחיל המתמחה בפועל התמחותו לפי אישור מאמנו, אלא מיום קבלת ההודעה על ההתמחות בלשכת עורכי הדין. זו הוראת כללי לשכת עורכי-הדין ולא נטען שהוראה זו היא לא סבירה.
ג. מכיון שתקופת ההתמחות נגמרה לאחר 30 באוקטובר, שהוא יום ההסמכה, צריך המתמחה לחכות ליום ההסמכה הבא, ואין לאמר כי חברותו בלשכת עורכי-הדין מתחילה מן היום שבו יסתיימו השנתיים להתמחות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. העותר לעצמו, עוה"ד שויג ויאראק למשיבים. 7.7.76).
בג"צ 75/76
*רשיון יצוא פירות.
הלרון חברה ליצוא ויבוא... בע"מ נגד המועצה ליצוא פירות ושיווקם
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).
העובדות:
ביום 23.8.73 פורסם חוק שלפיו נמסרו כל עניני היצוא של פירות וירקות למועצה ליצוא פירותושווקם, ואולם, סעיף 31 (ג) לחוק קבע כי החוק לא יפגע בזכויותיו של אדם שלפני תחילת החוק "עסק ביצוא סוגי פירות פלונים להמשיך בעיסוקו" והמועצה תרשה לאותו אדם לקיים את היצוא כל עוד יקיים את התנאים שקבעה המועצה, לגבי אותם פירות או מיני פירות אשר בשווקם עסק. העותרת עוסקת ביצוא פירות לחו"ל והיא ביקשה לאפשר לה לייצא בין היתר אגוזי פיקנט, שקדים, לימונים ומנגו אך המועצה סירבה באשר לדעתה העותרת אינה ממלאת אחרי דרישות סעיף 31 (ג) כמות שהן כי היא לא עסקה ביצוא של אף אחד מארבעת מיני הפירות הנזכרים. נימוק זה היה שונה מהנימוק שנתנה המועצה לפני כן, והעותרת התנגדה לשינוי חזית זה, באשר לדעתה אין רשות מינהלית יכולה להגן על עמדתה בבג"צ, אלא באותם נימוקים שבהם נימקה את החלטתה
השלילית וכן טענה כי לפי מצב הדברים עסקה ביצוא.
החלטה - השופט לנדוי (דעת הרוב):
א. עפ"י פסיקת בג"צ אין מניעה לכך כי הרשות תנמק את החלטתה בפני בג"צ בנימוקים אחרים מאלה שנימקה החלטתה בפני העותר. אם ההנמקה החדשה דורשת בירור עובדותשטרם נתבררו יכול ביהמ"ש להחזיר את הענין לרשות לשם עריכת ברור נוסף ומתן החלטה חדשה ויכול ביהמ"ש לפסוק בעצמו כאשר כל העובדות מונחות לפניו.
ב. השאלה המתעוררת היא מה פירוש הדיבור "עסק ביצוא" ו"להמשיך בעיסוקו" האמורים בסעיף 31 (ג). ביחס לאגוזי פיקנט ושקדים יכולה העותרת להצביע רק על יצוא חד פעמי שנעשה שבוע לפני שהחוק נכנס לתוקפו, ואז ייצאה כמות קטנה מאד ביחס לכמות היצוא הכללית של המדינה ואין לאמר שעיסקת יצוא מסחרית במידה כזו הופכת את העותרתליצואן שיש להעניק לו רשיון יצוא גם להבא. אכן קיים אצלנו עקרון חופש העסוק אך כאן בא החוק במפורש להגביל את כוחו של העקרון חופש היצוא ועל כן אין להשתמש בעקרון זה כדי לפרש פירוש נרחב את מטרת החוק. מאידך עסקה העותרת ביצוא לימונים ומנגו במשך זמן ניכר ובאשר לאלה יש לראותה כעוסק לצורך הענקת רשיון ליצוא.
השופט עציוני - מסכים.
השופט שמגר (דעת מיעוט):
אין זה חשוב שהעותרת ביצעה עיסקת יצוא אחת ובודדת כדי שהיא תוכל לקבל רשיון ליצוא אותם סוגי פירות. החוק קובע כי מי שעסק ביצוא רשאי להמשיך לעסוק וגם אם העותרת ביצעה עיסקת יצוא מתוך ידיעה ברורה של החוק העומד להכנס לתוקפו כעבור שבוע, ומתוך מגמה ברורה להיות יצואן לצורך זה, יש לראותה כיצואן לענין החוק.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שמגר. עו"ד א. גולדברג לעותרת, עו"ד מ. חשין למשיבה. 27.7.76).
ע.פ. 127/76 - עמוס ברנס נגד מדינת ישראל
*כשרות הודאה להרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים פרידמן, יהודאי וכרמי) בת.פ. 145/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער הורשע בעבירת רצח של המנוחה רחל הלר ונדון למאסר עולם. ההרשעה הושתתהעל ההודיה שהודה המערער במשטרה והשאלה היחידה בערעור הינה אם ההודיה נעשתה מרצונו של המערער. בביהמ"ש המחוזי התנהל משפט זוטא בדבר ההודיה ובסיכומה החליט ביהמ"ש כי היא ניתנה מרצון וקבילה כראיה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. שופטי ביהמ"ש המחוזי לא קראו את ההודאה לפני שהגיעו למסקנתם שהיא קבילה כראיה. ניתן היה לחסוך הרבה מזמנו השיפוטי של ביהמ"ש אילו הסתכלו השופטים בהודיה עצמה תחילה המעידה על עצמה כי ניתנה מתוך רצון חופשי של המערער. היוזמה שנקט הנאשם בהבעת רצונו לכתוב הודאתו בכתב ידו, והצורה בה הוא כתב את הודאתו, יש בהם כדי לשלול כל סבירות מן החשש שמא עשה כן שלא מרצונו. זאת, ותוכן ההודאה מראים כי היא ניתנה מרצונו. אין חשש שהשופטים יקראו את ההודאה, אפילו יחליטו
אחרי כן שלא לקבלה, שכן מדובר בשופטים מקצועיים ואין חשש שיושפעו מן ההודאה שלא תקובל על ידיהם.
ב. למחרת כתיבת ההודאה ע"י המערער טען בפני חוקרים אחרים כי כל מה שכתב היה תחת איום, אך אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהודאתו ניתנה מרצונו. יתירה מזו, המערער הובא לאחר מכן בפני שופט להארכת מעצרו ובאותו מעמד נאמר לשופט כי המערער שיתף פעולה עם המשטרה, וכאשר השופט שאל אותו אם יש לו מה לאמר, השיב כי אין לו מה לאמר. אם אמנם נלקחה ממנו הודאתו באיומים היתה לו ההזדמנות לאמר זאת בפני השופט.
ג. לשאלה המשפטית אם ההודיה קבילה כראיה אעפ"י שהיא הודיית אמת, כאשר נתלוו מעשים פסולים מצד הרשות החוקרת - השאלה העומדת בפני ביהמ"ש הינה אם התחבולות, ההבטחות, הפיתויים והאיומים היה בהם כדי להשפיע על הנחקר להודות במה שלמעשה לא עשה. אם הוא מסר הודאה אשר מתברר שהיא הודאת אמת ונקטו באמצעים פסולים כדי לקבל אותה, הרי אם לא היה באמצעים אלה כדי להביא את הנחקר לידי הודאת שוא, או כדי לשלול ממנו את כוחו ורצונו החופשי אין פוסלים את הודאתו. המעצר היה מלכתחילה לא חוקי, וכן לא נוהלו פרוטקולים של החקירות, אך אין בכך כדי לשלול את הרצון החופשי שבה ניתנה ההודאה במשטרה. זכותו היסודית של אדם להעצר עפ"י פקודת מעצר חוקית ולא בפקודת מעצר שהושגה בשבועת שקר ומרמה, כפי שאירע כאן אך אין בכך לפסול את קבילות ההודיה.
השופט י. כהן - מסכים ומוסיף:
ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הועלו כלפי המערער אמצעי לחץ פיזיים ופסיכולוגיים כדי להביאו לידי מתן הודיה, ואין ביהמ"ש העליון צריך לצאת מתוך ההנחה שאכן הופעלו כלפי המערער אמצעי לחץ כאלה. על כן אין צורך לקבוע מה דין הודיה המתקבלת תוך אמצעי לחץ פיזיים ופסיכולוגיים, כאשר לא היה בהם לשלול את כוח רצונו של נותן ההודאה ולהביאו לידי מתן הודאת שקר. בשאלה משפטית זו קיימות גישות שונות בביהמ"ש העליון, ההכרעה בין הגישות השונות אינה קלה ויש להשאירה לעת מצוא. לדעה זו הסכים השופט מני שקבע כי יש לדחות את הערעור באשר הודיית המערער ניתנה מרצונו הטוב והחופשי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד א. טויסטר למערער, פרקליט המדינה ג. בך למדינה. 6.7.76).
ע.פ. 126/76 - מדינת ישראל נגד מרדכי שפר
*זכוי מעבירת שוחד לעובד מדינה (הערעור נתקבל).
המשיב הינו מנהל חברה להשכרת רכב שהתקשרה בשנת 1974 עם משרד הבטחון לאספקת רכב בהשכרה לצרכי יחידות צה"ל. המו"מ נוהל ע"י המשיב עם אחד יצחק רובין, מנהל מדור התובלה במשרד הבטחון. במסגרת תפקידו היתה לרובין השפעה ניכרת בבחירת ספקי הרכב וקביעת תנאי ההשכרה. המשיב שלח לרובין מתנת חג תוי קניה של המשביר לצרכן בשוי של 250 ל"י והועמד לדין בעבירה של מתן שוחד. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המשיב והערעור על כך נתקבל. אין חולקין כי השי שניתן לרובין הוא בגדר טובת הנאה במובן חוק השוחד וניתן בקשר לתפקידו ולא עקב קירבת
משפחה או יחסי ידידות אישיים. עד לעיסקה זו לא היתה ביניהם כל הכרות. הסכום שניתן איננו מבוטל ואין לראותו כעשיית טובה פעוטה הרגילה בחיי יום יום. השאלה היחידה היא אם אפשר לאמר שהמתת ניתנה בכוונה לשחד, במובן המשפטי של המילה, והתשובה לכך היא חיובית. אין לראות מדוע שלח המשיב שי לרובין דוקא ולא לעובדים אחרים במשרד הבטחון, אלא כדי לשאת חן אצלו ולזכות ביחס מתאים לעתיד לבוא. העובדה בלבד שבאותו זמן שהשי נשלח, היה זה נוהג שלפיו קבלנים וספקים ראו לצורך לפניהם לחלק שי לחגים לעובדי מוסדות המדינה, אין בה כדי להוציא את הנתינה מגדר מתן שוחד אשר לעונש - הסתפק ביהמ"ש העליון בהטלת קנס כספי קל של 2500 ל"י, באשר התביעה הדגישה כי אינה מעונינת בענישה במקרה הספציפי, אלא בקבלת החלטה עקרונית של ביהמ"ש העליון על מהותו הבלתי חוקי של הנוהג הנפסד לשלוח שי לחגים לעובדי ציבור.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ברנשטיין למערערת, עו"ד א. סלונים ומימון למשיב. 31.6.76).
ע.פ. 54/76 - דוד כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איומים ותקיפה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירות של איומים, התנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפה חבלנית, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, כשתקופת המאסר בפועל מצטברת למאסר של 18 חודשים שהוטל קודם לכן על המערער בגין עבירה אחרת. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור התרעם על כך שלא קויים הסכם בין הסניגוריה לבין הקטגוריה שלפיו יודה המערער באשמות שהואשם בהן ויוטל עונש מאסר לתקופה שלא תעלה על שנה אחת בלבד. גם אם הושג הסכם כזה הרי צריך להביאו לידיעת ביהמ"ש אך איננו מחייב את ביהמ"ש, אשר חייב לשקול כל נסיבות הענין ולהחליט לפי מיטב שפיטתו שלו מה העונש הראוי לנאשם העומד לפניו.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 30.6.76).
ע.פ. 279/76 - שלמה מיכאלשוילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן הודעת שקר במשטרה (הערעור נדחה).
המערער הורשע, בין היתר, בארבע עבירות לפי סעיף 123 לפח"פ בכך שהעלה במשטרה אשמות שוא נגד פקידים במשרד הקליטה שכאילו מקבלים שוחד וערעורו נדחה. המערער נחקר ע"י השוטרים בעבירה של קבלת תשלום מעולה חדש במטרה לשחד פקיד והכחיש את הענין. כעבור מספר שעות פנה המערער מיוזמתו לסמל המשטרה וביקש למסור הודאה אחרת, שבה סיפר על פרשה של מעשי שחיתות שבהם מעורבים פקידים של משרד הקליטה. הוא מסר מספר הודאות כשבכל אחת הוא הרחיב את המסגרת של מקבלי השוחד ולבסוף נתברר שהאשמות הן אשמות שוא, ולכן הועמד לדין בעבירה לפי סעיף 123 הנ"ל. המערער טען כי מכיון שהוא נקרא להחקר ע"י המשטרה, ולא היה האדם שהניע את גלגלי המנגנון של המשטרה, לא עבר את העבירה הנ"ל. המדינה אינה חולקת על ההלכה המצוטטת מפי המערער, ואולם צודקת התביעה כי בשלב שבו המערער קיבל את הצעת המשטרה ליהפך לעד מדינה והתנדב להעיד נגד אנשים אחרים הוא חדל להיות חשוד ונעשה האדם אשר מיוזמתו הרחיבה המשטרה את רשת חקירתה שהופנתה ע"י המערער לאפיקים חדשים. המערער נדון בעבירות אלה לתקופה של 12 חודשים מאסר ובהתחשב בחומרת העבירה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' לויצקי למשיבה. 1.7.76).
ע.פ. 331/76 - דב בוזגלו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת רכוש גנוב וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שארבע פעמים קנה וקיבל לידו מידי עובד
מדינה כמות של דלק שנגנב ע"י העובד מרכבת ישראל. הוטל עליו עונש של ששה חודשי מאסר והופעל עונש של שנה מאסר על תנאי כששני העונשים חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. לטענה שלא הובאה ראיה שהעבירה הנוספת בוצעה בתוך תקופת מאסר על תנאי - המאסר על תנאי הוטל בינואר 1972 כשתקופת התנאי היתה שלוש שנים. המערער מסר בהודאתו כי קניית הדלק מאת עובד הרכבת החלה כאשר קנה את המכונית ובעדותו אמר שקנה את המכונית בתחילת 1974, על כן הרי זו ראיה שהעבירות הנוספות, לפחות מקצתן, בוצעו תוך תקופת התנאי. לטענה אחרת, שבפסה"ד שבו הוטל המאסר על תנאי לא פורשו כדין העבירות שביצוען יגרום הפעלת התנאי - באותו פס"ד נאמר כי התנאי יופעל אם יעבור המערער עבירה לפי מסכת ה' בחוק הפלילי והפניה כגון זו דיה עפ"י חוק. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי. 1.7.76).
ע.פ. 174/76 - פאיז סלאח נגד מדינת ישראל
*מתן עדות שקר (הערעור נתקבל).
נגד המערער הוגשה תביעת פינוי בבימ"ש השלום בירושלים והוא העיד במשפט זה להגנתו ובמהלך עדותו אמר כי שילם דמי מפתח לדייר היוצא שממנו קיבל את הדירה. התברר שלא שילם דמי מפתח והועמד לדין במתן עדות שקר, ובכתב האישום נאמר כי נושא דמי המפתח היה ענין שיש לו חשיבות לגבי השאלה שהיתה תלויה במשפט הפינוי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער במתן עדות שקר וערעורו נתקבל. המערער טען במשפטו הפלילי שלגבי מעמדו כדייר מוגן אין חשיבות לענין דמי המפתח ששולמו לדייר היוצא, להבדיל מדמי מפתח שמשלם הדייר לבעל הבית, ולכאורה צדק בכך. התביעה לא הגישה כעדות במשפט הפלילי את תיק תביעת הפינוי, לא את כתב ההגנה ולא את הפרוטוקול של העדויות ואת פסה"ד. כל מה שהוגש היה חלק מעדותו של המערער, ובהעדר כל החומר האמור אי אפשר להיות בטוח בחשיבות ענין דמי המפתח לגבי גורל התביעה.
ובפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שטראוס למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 6.7.76).
ע.פ. 443/76 - יצחק למברטו נגד מדינת ישראל
*נסיון לרצח (הערעור נדחה).
ביום 14.5.74 בשעה 5.30 בערב נורו על המתלונן, שלמה סוגה, בככר הדוידקה בירושלים, שלוש יריות אקדח שאחת מהן פגעה בבית החזה של המתלונן, ובו ביום קיבל המתלונן טיפול רפואי ונותח. המתלונן העיד כי המערער הוא שירה בו וביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של נסיון לרצח ודן אותו ל- 7 שנות מאסר. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי בחן ושקל את מערכת הראיות שהיו בפניו ונתן אימון בעדותו של המתלונן כי היה זה המערער שירה בו. גם אם היו סתירות בין ההודעה שמסר המתלונן במשטרה לבין עדותו במשפט, הרי ביהמ"ש התייחס לסתירות אלה ואעפ"כ האמין למתלונן, ובכגון דא אין בימ"ש שלערעור מתערב. ביהמ"ש המחוזי מצא גם סיוע לעדותו של המתלונן, בין היתר בעדות עדי ראיה כי האיש שירה במתלונן ידו היתה נתונה בתחבושת ותלויה על מתלה סביב לצוארו, ונתברר בביהמ"ש כי ימים ספורים לפני המקרה נפגע המערער בידו השמאלית וידו הושמה בתחבושת על מתלה ע"י רופא. אשר לכוונת הקטילה, יכול היה ביהמ"ש להסיק כוונה זו מנסיבות המקרה ומחומר הראיות שהיו בפניו. גם אם המתלונן לא גילה את הרקע לסכסוך שבינו לבין המערער, הרי האיום שאיים המערער על המתלונן לחסל אותו, בצירוף שלוש יריות שכוונו לעבר המתלונן מעידים בצורה ברורה ביותר על כוונת הקטילה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, שרשבסקי, בייסקי. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה).
ע.פ. 420/76 - רחמים אפרים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נתקבל).
ביום 28.3.73 ביצע המערער מעשה מגונה באשה בגיל העמידה ולאחר שנתפש הועמד לדין באוגוסט אותה שנה. המערער שוחרר בערובה ולאחר שכפר באשמה הגיע משפטו לדיון רק לאחר כשנתיים וחצי. אז הודה באשמה והיה צורך לקבל תזכיר של שירות המבחן. המערער הועמד לבדיקות רפואיות ונתברר שהוא נתון במתח נפשי קשה וזקוק לטיפול רפואי מתאים. על כן הומלץ להעמידו במבחן. ביהמ"ש המחוזי לא נענה להמלצה והטיל על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על כך נתקבל. את העבירה ביצע המערער בהיותו בגיל 19 ובינתיים חוייל ודו"ח מפקדו הינו חיובי מאד. המשפט לא קויים זמן רב ובינתיים חלה ההתפתחות שתוארה לעיל. עם כל הרצון להעניש בצורה הולמת עבריינים מסוג זה, הרי התעלמות מהמלצות של שירות המבחן והרופאים, לא תשיג כל מטרה חיובית. חשוב מהכל לעזור לשיקומו של העבריין, ומאחר שהמערער הוכיח את עצמו במשך השנים הללו, ראוי לסייע בידו להמשיך באורח חיים תקין בעזרת השירותים הסוציאליים והרפואיים הקיימים למטרה זו. על כן הומר המאסר בפועל במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. סומך למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 4.7.76).
ע.פ. 206/76 - עוטללה עייאדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעשיית מעשה מגונה בכח בטרמפיסטית שהוליך במכוניתו ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ההרשעה מבוססת בעיקר על הודאה שמסר המערער במשטרה ואשר הוכח במשפט שהיא ניתנה מתוך רצון חופשי. את "דבר מה" הנוסף יכול היה ביהמ"ש למצוא בכך שכאשר המתלוננת חזרה למלון שלה, מצא אותה איש משטרה במצב המום ומבולבל, ובבגדים שלבשה בזמן המקרה היה קרע בבגדים התחתונים. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, עציוני. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד אלתרמן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 6.7.76).
ע.פ. 628/75 - היימן נסים נגד מדינת ישראל
*הרשעה של השתתפות בפריצה או סיוע לאחר מעשה (הערעור נדחה בעיקרו).
בליל שבת סמוך ל- 11 בלילה נמצא המערער, שהוא נהג מונית, בתוך מוניתו בסביבה מסחרית בת"א כששלושה אנשים מעמיסים לתוך המונית סחורה שנגנבה ע"י פריצה ממקום סמוך. אותו זמן עבר במקום שוטר בלבוש אזרחי. הוא חשד שנעברה עבירה, הזדהה בפני המערער ונכנס למונית לבדוק את זהות מעמיסי הסחורה. הוא הורה למערער לנסוע אך המערער לא עשה כן ואמר לאנשים שהיו במונית כי האיש הוא שוטר, ואז התנפלו עליו האלמונים היכו בו ונמלטו. רק לאחר מכן ציית המערער לשוטר ונסע למשטרה. המערער הורשע בעבירה של פריצה ונדון לתשלום קנס בסך 2000 ל"י ולמאסר על תנאי. בערעור הוחלפה ההרשעה מפריצה לסיוע לאחר מעשה ואילו העונש נשאר בעינו. על פי הראיות לא היה זה בטוח להרשיע את המערער בעבירת פריצה וגניבה ועל אף הנסיבות המחשידות יש להנות אותו מהספק בענין זה. הראיות היו נסיבתיות ואין לאמר באופן חד משמעי כי עוד לפני מעשה הפריצה היה המערער קשור עם הפורצים. אולם הוכחו כל יסודות העבירה של סיוע לאחר מעשה, שכן גם לפי גירסת המערער עצמו הרגיש שמשהו איננו בסדר כשהגיע למקום עם האנשים ששכרוהו ואף על פי כן המשיך בנסיעתו ונתן לאנשים להעמיס את הסחורה לתוך המונית. אז כבר
ידע המערער שבוצעה עבירה של גניבה, והתנהגותו אין לפרשה אחרת אלא כסיוע לאותם אנשים להמלט מעונש.
(בפני השופטים: ח. כהן. מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 11.7.76).
ע.פ. 564/75 - אביאל חג'אבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקבלת רכוש גנוב וההרשעה מבוססת על הודאה שמסר במשטרה שלפיה קנה מאת שני צעירים כמאה קופסאות סגריות מסוגים שונים ושילם תמורתן כ- 85 לירות. השניים העידו בבימ"ש כי השיגו את הסחורה הזאת בפריצה וגניבה וכן העידו על מכירת הסחורה למערער ולשותפו בבית הקפה בבאר שבע. ערעורו של המערער נדחה. ידיעת המערער שהסיגריות הושגו בדרך בלתי חוקית ניתן להסיק מן הנסיבות. המערער ושותפו הכירו את המוכרים וידעו שאינם סוחרי סיגריות וגם המחיר ששילמו היה כמחצית מחיר השוק. את "הדבר מה" הדרוש לאימות הודאת המערער, מצא ביהמ"ש בעדותם של הפורצים שהיתה נאמנה עליו ואין ספק שעדות כזאת מספיקה. לא הובאה עדות בעל הסחורה שיעיד כי הסחורה גנובה, ואולם די בכך שהגונב עצמו בא והעיד על כך. אין זה משנה מנין ובאמצעות מי הוכח בביהמ"ש כי הסחורה היא גנובה. המשטרה מכרה את הסיגריות ואלה לא הובאו כראיה בביהמ"ש, אך הדבר אינו פוגם בהרשעת המערער.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 15.6.76).
ע.פ. 285/76 - שמעון מלמן ומנדל יעקובסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת סובסידיות במרמה) (הערעור נדחה).
שני המערערים שכרו מאפיה ובתקופה של כחמישה חודשים הגישו דוחו"ת חודשיים כוזבים למשרד המסחר והתעשיה, על כמויות הקמח שהשתמשו, כדי לקבל מהמדינה כספי סובסדיה שלא הגיעו להם. כך קיבלו בתקופה הנזכרת סכום של 50 אלף לירות שלא כדין. הם הורשעו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונדונו לעשרים חודשי מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערערים עבר נקי והם ובני משפחותיהם עשו את חובתם למדינה במלחמות ישראל. כן נטען שזו הפעם הראשונה שעבירה מסוג זה באה לפני ביהמ"ש, אולם בכל הטענות האלה אין לראות טעם מספיק להמתקת הדין. העובדה שלמערערים עבר נקי מעידה על כך שגם אנשים כמותם מסוגלים להכשל כשלון חמור בהתעשרות על חשבון כספי הציבור, ואם עד כדי כך התקלקלו המידות, הרי חשוב פי כמה שבתי המשפט יעשו את שלהם ויעמדו בפרץ כדי למנוע התדרדרות מוסרית דומה של אזרחים אחרים.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ג. עמיר וח. משגב למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 20.7.76).
ע.פ. 381/76 - יעקב מלחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שמוש ברכב ללא רשות) (הערעור נדחה).
המערער הביא את המתלונן בשעות הלילה לבית החולים איכילוב, במכוניתו של המתלונן, כאשר המתלונן סובל משברים בלסת ומנזקי גוף שונים. לאחר מכן חזר המערער ונסע באותה מכונית ללא נטילת רשות מאת המתלונן והוא נתפש לפנות בוקר כשהוא נוהג באיזור הרחוק מבית החולים וגם ממקום מגורי המערער. הוא הועמד לדין בגין שימוש ברכב ללא רשות וכן בעבירות של חבלה חמורה ושל סחיטה ואיומים. מעבירות של חבלה וסחיטה זוכה לאחר שהמתלונן לא חזר בביהמ"ש על הדברים שאמר בהודאתו במשטרה. בגין העבירה של שימוש ברכב ללא רשות דן ביהמ"ש המחוזי את המערער ל- 18 חודשי מאסר, כשהוא מציין שבהטלת העונש לא הושפע מן הרושם הקשה
שהתרשם מן החלק האחר של הפרשה שממנו זוכה המערער, הערעור על כך נדחה. חזקה על השופט שעשה את המוטל עליו וראה את העבירה שבה הורשע המערער במנותק מן האישומים שלא הוכחו. יש חומרה מיוחדת בכך שהמערער נטל מכונית של אדם ששכב בבית חולים כשהוא סובל מחבלות קשות, והשתמש בה לצרכיו בשעות לילה מאוחרות. גם עברו של המערער איננו נקי ועל כן העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 20.7.76).
ע.פ. 7/76 - אשר אבידן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוטטות (הערעור נדחה).
בחודש יולי 1972 עזב בעל סנדלריה בנתניה את בית העסק בשעה שלוש וכעבור חצי שעה הוזעק ע"י שכן שהפנה את תשומת לבו לאיש המשוטט בקרבת המקום שניסה לטפס בחלון האחורי של הסנדלריה. החנות נמצאה פרוצה אך לא חסר בה דבר. המערער נעצר והואשם בנסיון לפרוץ אל תוך הסנדלריה בכוונה לגנוב ממנה ולחילופין שהוא נמצא משוטט בחצר הבית בנסיבות המצדיקות את המסקנה שהיה שם לביצוע מעשה בלתי חוקי. ביהמ"ש המחוזי זיכה את המערער מסעיף האישום הראשון באשר נמצא שלא נגנב דבר בסנדלריה והרשיעו בסעיף האישום השני. כן דן את המערער לעונש של חודשיים מאסר בפועל וארבעה חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. קשה להבין על שום מה זיכה ביהמ"ש המחוזי את המערער מהחלופה הראשונה של האישום. אם אמנם המקום פרוץ והמערער הוא האיש היחידי שנמצא אותה שעה במקום הפריצה, הדעת נותנת שהוא הוא האדם שניסה לבצע את העבירה. המערער הואשם כי שוטט במקום הנ"ל כשעה לאחר ביצוע הפריצה, ועל כן, לטענתו, זו ראיה שלא שוטט שם לשם ביצוע הפריצה שכבר היתה קודם לכן. אולם, אין טוען שהשוטטות היתה לשם ביצוע הפריצה דוקא, אלא שהעיתוי היה כשעה לאחר ביצוע הפריצה והמערער יכול היה לשוטט שם לאיזו מטרה בלתי חוקית אחרת. מה היתה מטרה בלתי חוקית זאת לא היה צריך לקבוע ודי בכך שהנסיבות רומזות על כך שמטרתו של המערער היתה בלתי חוקית. אשר לעונש - מדובר באדם המטופל באשה חולה וארבעה ילדים וגם הוא חולה ונתמך סעד. העבירה בוצעה בשנת 1972 והיתה זו עבירתו הראשונה, ברם לאחר ביצוע העבירה, כאשר המערער היה משוחרר בערובה ביצע עבירות אחרות של גניבה ונדון גם למאסר בפועל, העובדה שהמערער ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להלך חופשי, לשם ביצוע עבירות אחרות, מהווה נקודה מחמירה שביהמ"ש חייב להביאה בחשבון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד גב' ז. לויצקי למשיבה. 1.7.76).
ע.פ. 77/76 - יוסף שחם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקשירת קשר לסחר סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר לייבא ולייצא סמים מסוכנים, לסחור בהם, והחזקת סם מסוכן, והחזקת כלים המשמשים להכנת סם, ונדון לארבע שנות מאסר. הערעור נדחה. לענין ההרשעה, נסב הערעור רק על העבירה של קשירת הקשר. בכתב האישום ניתן תאור הקשר שהמערער מואשם בו, כאילו קשר קשר עם אחת חנה ביטון לייצא ולייבא את הסמים. דא עקא שחנה ביטון זוכתה מן האשמה של קשירת קשר עם המערער ולטענתו לא יתכן קשר בין השניים כשרק אחד בלבד הורשע בקשר ואילו השני זוכה ממנו. טענה זו אין לקבל. ההלכה הפסוקה היא שאפילו יצא קושר אחד זכאי מאשמת קשירת הקשר, אם מחוסר הוכחות ואם מסיבה אחרת, אין בכך בלבד למנוע הרשעתו של הקושר השני באשמת אותו הקשר עצמו, והוא כאשר הזיכוי של האחד "אינו משמיט את הקרקע מתחת הרשעתו של האחר".
נוסף לכך, כאן ביסס ביהמ"ש את ההרשעה של קשירת הקשר, לא רק עם חנה ביטון אלא עם אנשים נוספים לאחר שנתגלו אצל המערער מכתבים של אנשים בדבר אספקת סמים. המכתבים הוגשו בשלב מוקדם למדי של הדיון כחומר ראיות מצד הקטגוריה, והסנגוריה לא התנגדה להגשתם והיה סיפק בידי המערער להתגונן כנגד אשמת הקשר עם האנשים האחרים. המערער לא התנגד להגשתם ולא טען שהם לא אמיתיים. אשר לעונש, בהתחשב במהות העבירה אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אלוני למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 15.7.76).
ע.פ. 323/76 - שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*דרישה לפסילת שופט (הערעור נדחה).
המערער פירסם מודעה נגד מערכת השיפוט במדינה והועמד לדין פלילי בפני שופט שלום. הוא טען לפסלותו של השופט באשר העבירה נוגעת לפגיעה בכלל שופטי ישראל, השופט דחה את טענת הפסלות והמערער ערער על כך לביהמ"ש העליון שדחה את הערעור. כאשר נשמע הערעור הקודם בפני השופט י. כהן ביקש המערער שגם הוא יפסול את עצמו אך בקשתו נדחתה. משחודש המשפט בפני שופט השלום העלה המערער טענות פסלות חדשות שנדחו שוב ועל כך הערעור דנא שנדחה אף הוא. גם עתה ביקש המערער כי מ"מ הנשיא יפסול את עצמו מלדון בערעור אך בקשתו נדחתה. כאשר כל שופטי ביהמ"ש הם נושא לבקורת שבגינה הועמד המערער לדין הרי יוכל להעמיד עילת פסלות כלפי כולם, וברור שלא תהא כל אפשרות לעשות צדק אם אמנם טענת הפסלות תתקבל. לגופו של ענין אין המערער יכול להשמע עכשיו בטענת פסלות שיכול היה להביא בפני ביהמ"ש בערעורו הראשון ואילו קובלנתו של המערער לגבי התנהגותו של שופט השלום לאחר שהענין חזר אליו אינה מראה עילה לפסול. אין השופט חייב להסביר לנאשם את תוכנו של כתב האישום אלא במידה שראה צורך בכך, וגם דרכי רישום הפרוטקול בהקלטה או בדרך אחרת הם ענין לשיקול דעת ביהמ"ש. גם אם שגה השופט באלה, הרי זו עילה לערעור לא לפסלותו של שופט. לענין טענת הפסלות של השופט השומע את הערעור, למעשה אין להעלות טענת פסלות כזו, אך גם אם ניתן להעלות טענת פסלות כזו הרי אם דוחה השופט את טענה הפסלות אין עוד על כך ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 20.7.76).
ע.פ. 101/76 - שלמה כהן ושמעון עמר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה (הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בעבירת פריצה וגניבה לחנות תכשיטים וערעורם נדחה. בנוגע למערער שלמה כהן, למחרת המקרה נמצאה טביעת אצבעו על שעון שהיה בחנות המתלונן ובעדותו במשפט כפר מערער זה שהיה אי פעם בחנות זו. אשר למערער שמעון עמר, היתה עדות של אדם כי למחרת המקרה מכר מערער זה תכשיטים שנגנבו מהחנות שנפרצה, ועובדת החזקת תכשיטים האלה ע"י המערער סמוך לזמן גניבתם מהווה הוכחה שהוא השתתף בפריצה ובגניבה. אמנם העדות הנ"ל היתה עדות יחידה ויש לראות את העד כמעורב בענין, בכך שקנה את הרכוש הגנוב, אולם היה בחומר הראיות "דבר מה" הדרוש לאימות עדותו של אותו עד. זאת בפרטים הבאים: כמה ימים לפני הפריצה היה המערער בחנות המתלונן שהוא אחד מידידיו ואז היתה לו הזדמנות לראות את תכשיטי הזהב כשהם מונחים במקום שממנו נגנבו, שני המערערים היו בזמן ההוא ידידים קרובים וביום הפריצה בילו השניים כל הזמן ביחד, והאליבי של המערער עמר לא עמד במבחן האמת. העונש של מאסר שנה וחצי, ומאסר שנה, אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ויתקון. החלטה - הנשיא אגרנט. המערערים לעצמם, עו"ד א. גריפל למשיבה. 8.7.76).
ע.פ. 291/76 - בצלאל פדה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה) (הערעור נדחה).
המערער עבד בבית החולים בבאר שבע והיו לו טענות נגד המתלונן שהלה מנהל אדמיניסטרטיבי של ביה"ח, ואז הפעיל המערער סנקציה בכך שהפסיק את הפעלת הדוודים של ביה"ח. משביקש המתלונן להכנס לחדר הדוודים כדי להפעילם הנחית המערער מכה במוט על ראשו של המתלונן ופצע אותו. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של תשעה חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי והערעור נדחה. על אף הנסיבות המיוחדות של המערער אין להקל בעונשו. מקרים כאלה של הפעלת סנקציות למיניהן, שהגיעו כאן עד כדי גרם חבלה חמורה. נפוצים מדי במדינה וכאשר מקרה כזה מובא לביהמ"ש יש צורך להחמיר כדי לעצור את גל האלימות הגואה.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן. בייסקי. החלטה - השופט לנדוי. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 20.7.76).
המ' 362/76 - משה רצון נגד מדינת ישראל
*הוצאת שיקים ללא כיסוי (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בהוצאת שיקים מאוחרים תוך ידיעה שבמועד הנקוב בשיקים לא יהיה להם כיסוי והמבקש הודה בעובדות אך טען כי אלה אינן מראות עבירה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, ערעורו נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה, אכן העובדות המפורשות בכתב האישום אינן מצביעות על עבירה, באשר מכח סעיף 73 א' לפקודת השטרות רואים את יום הוצאתו הממשי של השיק כתאריך השיק בלי להתחשב בתאריך הנקוב בו, ועל כן יום ההוצאה הוא התאריך הקובע לענין הצורך בכיסוי ולא התאריכים הנקובים בשיקים המאוחרים. לא הובאה כל ראיה כי ביום הוצאת השיק לא היה לו כיסוי. אולם יחד עם הרשעת המבקש בעבירה הנדונה, נלקחה בחשבון לצורך העונש עבירה אחרת והוטל עונש של ששה חודשי מאסר על המבקש, כיון שגם אם תבוטל ההרשעה בתיק זה נשארת ההרשעה בתיק השני אין מקום להרשות ערעור נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. רפאל למבקש, עו"ד גב' וקסלר למשיבה. 4.7.76).
ב"ש 147/76 - מדינת ישראל נגד חאלד קורטאס
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב הועמד לדין בגין החזקת אופיום ונחשד כי ניסה לסחור בסם. המדינה ביקשה מעצרו של המשיב עד לגמר דינו, אך ביהמ"ש החליט לשחררו מתוך שני נימוקים - באשר יתכן שהסם היה בשימושו העצמי וכן באשר פגרת בתי המשפט ממשמשת ובאה. הערר על כך נתקבל. בידי המדינה מצויה הודאה של המשיב שבה הודה במפורש שהסם היה בידו לצרכי מסחר ולא לשימוש עצמי ובכך מצויה לכאורה ראיה לענין מטרת מציאת הסם בידי המשיב לצרכי מסחר. בימינו, כאשר סחר הסמים והפצתו נפוץ, הרי זו עבירה חמורה ויש ללחום נגדה בכל הדרכים והאמצעים. כאשר מבחינת מהות העבירה וחומרתה, ומבחינת ההגנה על הציבור, ראוי להחזיק נאשם במעצר, אין פגרת בתי המשפט המתקרבת יכולה לשמש נימוק לשחרר נאשם בערובה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' וקסלר למערערת, עו"ד טפרברג למשיב. 15.7.76).
עש"מ 1/76 - פלונית נגד נציבות שירות המדינה
*פיטורי עובד (הערר נדחה).
המערערת נמצאה אשמה ע"י ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה במעשים הפוגעים במשמעת שירות המדינה ונגזרו עליה פיטורין מעבודתה ועררה על כך נדחה. כתב האישום מונה מספר רב של העדרויות מן העבודה, איחורים לעבודה ויציאות מוקדמות מן העבודה וכולם בתקופה של מחצית השנה. לטענת המערערת סבלה מיחס בלתי אוהד מצד הממונים עליה, וכן היתה בטלה מעבודה ולא היה לה מה לעשות בשעות עבודתה ועל כן העדיפה לא להיות במקום העבודה. השופט ח. כהן שדחה את עררה יצא מתוך הנחה שאמנם זכתה ליחס בלתי אוהד ובטלה מעבודתה שלא באשמתה ועל כן ביצעה
את אשר ביצעה, ואולם עשיית דין לעצמם מצד עובדי המדינה, אם ע"י העדרויות מן העבודה, אם ע"י האטת קצב העבודה, ואם ע"י "סנקציות" כיו"ב, היתה למכת המדינה וסכנתה סכנת מגיפה ממש. משום כך יש לדון בערעור זה לא עפ"י ענינה המיוחד של המערערת אלא לקבוע הלכה לגבי כל אותן קבוצות עובדים העושות דין לעצמם. עובד מדינה זכאי למקום עבודתו ומוגן מפני פיטורין, כל עוד הוא מקיים את חובותיו כעובד המדינה, אך כאשר הוא עובר עבירות משמעת רשאי ביה"ד המרשיע אותו לצוות על פיטוריו. אם כל עובד, או כל גוף או קבוצה של עובדים יקבע סדרי עבודה או דרכי עבודה, יבוא במקום המשמעת תוהו ובוהו. לענין טיבה וחומרתה וסכנתה של פגיעה כזו במשמעת המדינה, אין נפקא מינה מה היו מניעי הפוגעים, אם כוונתם היתה שיפור תנאי עבודה או סדריה, או מטרות אחרות הפוגעות במשמעת. לביה"ד נתון שיקול דעת רחב עד כדי פיטורי העובד ובעת צרה שכזאת מוטלת חובה על ביה"ד להחמיר עם אותם עובדי המדינה המתעלמים מצרכי המדינה ושירותה ונוטלים שררה לעצמם להטיל סנקציות, ע"י העדרות מן העבודה, או הפסקתה, או האטתה, או פגיעה אחרת כלשהי במשמעת השירות ותהיה עילת תרעומת אותה קבוצה כאשר תהא.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערת, עו"ד וקסלר למשיבה. 12.7.76).
ד.נ. 44/75 - אדמונד ביטון ואח' נגד מאיר פרץ ואח'
*פירוש "הפרה יסודית" של הסכם (פסה"ד בדיון הקודם אושר).
בע.א. 91+135/75 (פורסם בפד"י ל' (1) 397) נקבעה הלכה, בין היתר, בדבר פירוש המונח "הפרה יסודית" של הסכם וביטול הסכם על ידי צד אחד כאשר הצד השני הפר תנאי בהסכם. המשיבים היו מפירי ההסכם בכך שאיחרו 6 ימים בתשלום סכום מסוים על פי ההסכם ואז ביטלו המבקשים את ההסכם ללא הודעה, כאילו המדובר היה בהפרה יסודית. בדיון הקודם קבע ביהמ"ש כי לא היתה זו הפרה יסודית וכי יש לבצע בעין את ההסכם למכירת דירה למשיבים. ניתנה למבקשים רשות ציון נוסף לגבי שאלה אחת בלבד, והיא הגדרת המונח "הפרה יסודית" שברישא שבסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרה חוזה). ביהמ"ש העליון, בהרכב של חמישה שופטים, אישר את פסה"ד הקודם לאחר ניתוח נרחב של סעיף 6 הנ"ל, קביעה בשאלת הסבירות, האובייקטיבית או הסובייקטיבית וכו'.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטות - השופט ויתקון. הוסיפו השופטים ח. כהן ושמגר. עו"ד ע. בריק למבקשים, עו"ד י. חובב למשיבים. 19.7.76).
ד.נ. 13/75 - מפקד משטרת צבאית חוקרת ואח' נגד סא"ל אליעזר נדן
*נוכחות עורך-דין בחקירת קצין בודק (פסה"ד בדיון הקודם בוטל).
בבג"צ 515/74 (פורסם בפד"י כ"ט (2) 169) נפסק ברוב דעות השופטים עציוני וויתקון כי זכותו של מי שנערכת נגדו חקירה ע"י קצין בודק להופיע בפני הקצין הבודק ולהיות מיוצג בפני הקצין הבודק ע"י עו"ד. פס"ד זה בוטל ע"י ביהמ"ש העליון ברוב דעות, ונקבע כי בפני קצין בודק אין זכות לנאשם להיות מיוצג ע"י עו"ד. החלטה זו נתקבלה ברוב דעות השופטים, הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי וי. כהן בעוד שהשופט עציוני תמך בפסה"ד הקודם. שופטי הרוב הגיעו למסקנתם תוך ניתוח סעיפי חוק השיפוט הצבאי, ובהתייחס לסעיף 22 לחוק לשכת עורכי-הדין בדבר זכותו של אדם להיות מיוצג ע"י עו"ד. כיון שחוק השיפוט הצבאי הוא חוק מיוחד, ומכיון שניסוח סעיפי החוק מצביעים על כוונת המחוקק שבפני קצין בודק לא יהיה הנאשם מיוצג ע"י עו"ד, הרי שהחוק המיוחד שולל את זכות הייצוג.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. הוסיף, השופט לנדוי. דעת המיעוט מפי השופט עציוני. עו"ד עדיאל לעותרים, עו"ד י. מ. חצרוני למשיב. 15.7.76).
ד.נ. 16/76 - אחמד עמאט נגד מדינת ישראל
*הצגת עדות במשטרה לעד עוין ואישורה ע"י העד (העתירה נדחתה).
העותר הורשע ברצח על יסוד עדותו במשטרה של עד התביעה שהוכרז כעד עויין, ואשר לאחר מכן אישר בשבועה ואימת את כל מה שהעיד במשטרה כשהתובעת קוראת בפניו את דברי ההודעה במשטרה. בדחותו את הבקשה לדיון נוסף אמר נשיא ביהמ"ש העליון כי אין בכך משום קביעת הלכה המצדיקה דיון נוסף. משקבע ביהמ"ש כי עד המעיד הינו עד עויין, רשאי ביהמ"ש להרשות לחקור את העד בחקירה הראשית כאילו היתה חקירה שכנגד, ואין פסול בכך שמקריאים בפניו את מה שמסר במשטרה ושואלים אותו אם מה שמסר היה אמת ואם לאו. אם העד מאשר בשבועה שדברי הודעתו במשטרה הם אמת הרי הפכו להיות חלק מעדותו. העובדה שקודם התכחש להודעתו במשטרה ולאחר מכן אישר אותה, יכול שתשפיע על מהימנותו של העד אך בכך קובע ביהמ"ש שבערכאה ראשונה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד י. הייק לעותר, עו"ד ש. סירוטה למשיבה. 29.6.76).
ב.ר.ע. 121/76 - קלמנטה חכמון נגד שולמית סטודינסקי ואח'
*קיום שותפות (הערעור נתקבל).
המשיבים הגישו נגד המבקש, אחיה של המשיבה הראשונה, המרצת פתיחה בטענה שקיימת שותפות בין המבקש לבין המשיבה. המבקש הודה שהתנהל מו"מ על שותפות אך לטענתו לא נוצרה לבסוף כל שותפות ועל כן טען שאין להמשיך את המשפט בדרך של המרצת פתיחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו, וקבע שרק אם יתברר במרוצת הדיון שהשותפות לא היתה קיימת יועבר המשפט לפסים של תובענה רגילה. הערעור על כך נתקבל. עפ"י תקנה 313 ניתנים לבירור בדרך של המרצת פתיחה זכויות שותפים אך ורק כאשר קיומה של השותפות אינה שנוייה במחלוקת. מותר לביהמ"ש לבדוק את הכחשת קיום השותפות אם היא כנה ואם לאו ולהמשיך בהמרצת הפתיחה אם נוכח שההכחשה איננה כנה. אולם הודאה בניהול מו"מ לכריתת שותפות אינה פוסלת הכחשת קיומה, ועל כן אין מנוס מלהעביר את המשפט לפסים רגילים.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. עמית למבקש, עו"ד ב. סלטון למשיבים. 22.7.76).
ב.ר.ע. 88/76 - לימור בע"מ נגד יעקב יצחקי ואח'
*שחרור כספים שהופקדו בביהמ"ש לתובעים (הבקשה נדחתה).
המבקשת נתבעה ע"י המשיבים בשתי תובענות ושילמה לקופת ביהמ"ש סכומי כסף לסיפוק תביעות המשיבים, אך אלה לא השתמשו בזכותם לפי תקנה 230 ולא הסכימו לקבל את הסכומים לסילוק תביעותיהם. בקדם משפט אמר ביהמ"ש המחוזי כי הכסף מונח זמן רב בקופת ביהמ"ש וערכו יורד כשאף אחד אינו נהנה ממנו, ועל כן שחרר את הכסף לתובעים ללא שיוותרו על תביעותיהם לפי כתבי הטענות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. עפ"י תקנה 232 לתקנות סדר הדין האזרחי יכול ביהמ"ש לצוות על תשלום הכספים המופקדים בכל עת שימצא לנכון, הן לפני תחילת המשפט והן במהלכו ואין פגם בכך שביהמ"ש החליט שזה בלתי רצוי ובלתי סביר שהמזומנים ישארו בקופת ביהמ"ש בתקופה של ירידות תלולות ומתמידות בערך הכסף.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ע. בר-שירה למבקשת, עו"ד ש. חזן למשיבים. 22.6.76).
בג"צ 308/76 - מנדל שרף נגד שר האוצר ואח'
*הפעלת מס ערך מוסף (העתירה נדחתה).
עפ"י חוק מס ערך מוסף ייקבע שעור המס ע"י שר האוצר בצו לאחר התייעצות עם ועדת הכספים של הכנסת. העותר טען כי השר הגיע להחלטה בדבר שעור המס לא לאחר התייעצות עם ועדת הכספים אלא לאחר התייעצות עם ועדת ההכרעות של המערך והביא לפני ועדת הכספים דבר מוגמר. עתירתו נדחתה. המציאות הפוליטית
במשטר פרלמנטרי כשלנו, מצדיקה שבשאלה כזאת של קביעת שעור המס החדש, העשוי להשפיע עמוקות על משק המדינה, יקיים שר האוצר בירורים והתייעצויות במישור הפוליטי כדי לעמוד על הלך הרוחות בציבור, ושלשם כך יעמוד בקשר בראש ובראשונה עם נציגי הציבור הקרובים לו בהשתייכותם הסיעתית. בקבלו את החלטתו הסופית רשאי השר להתחשב בדעות ששמע מפי גופים אחרים, ומותר לו לתת משקל ראוי לדעות אלה שהן תנאי בידו לקבל את האישור הפרלמנטרי הדרוש. על כן אין פגם בהתייעצויות שקיים שר האוצר ובלבד שלבסוף קבע את אשר קבע בהתייעצות עם ועדת הכספים של הכנסת.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ג. רוה לעותר, עו"ד ד. ביניש למשיבים. 28.6.76).
בג"צ 182/76 - אייזיק מקג'יר נגד שירות בתי הסוהר
*פיטורין משירות בתי הסוהר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר שהוא בן כ- 32 גוייס לשירות בתי הסוהר, חתם על כתב התחייבות לשרת חמש שנים, ולאחר כשנתיים לקה בהתקף לב ונציב בתי הסוהר החליט לפטרו ושלח לו הודעת פיטורין לפי סעיף 80 המאפשר לנציב לפטר סוהר אם אינו מתאים לתפקידיו, וכאן החליט הנציב שהעותר אינו מתאים לתפקידיו בגין ההגבלה עקב התקף הלב. לאחר מכן החליט הנציב לדחות את מועד סיום השירות מפעם לפעם, וכן החליט להעמיד את העותר לבדיקת ועדה רפואית, לפי סעיף 87 לפקודת בתי הסוהר מותר לפטר סוהר מן השירות כשועדה רפואית קובעת שאינו מתאים לשירות. הועדה הרפואית קבעה מה שקבעה, שוב החליט הנציב לפטר את המערער עפ"י סעיף 87 לפקודת בתי הסוהר, ובגין פיטורין אלה פנה העותר לבג"צ לאחר שעברה תקופה די ארוכה. בג"צ הגיע למסקנה כי הפיטורין לפי סעיף 87 לא היו כדין ודחה את טענת המדינה כי למעשה יש לקיים את הפיטורין לפי סעיף 80. כאשר החליט הנציב להמשיך בהעסקת הסוהר למרות פיטוריו לפי סעיף 80, ואחרי כן לפטרו לפי סעיף 87 לא קבע הנציב כי הוא משאיר בעינם את הפיטורין לפי סעיף 80. למעשה משך העותר את הענין כדי שביטול הפיטורין לפי סעיף 87 יהיה לאחר תום תקופה של חמש שנות שרות, כדי שיוכל לקבל גימלאות עפ"י החוק. בכך הצליח העותר. ע"י שיהוי בפניה לבג"צ נשתנה מצב המדינה לרעה, שכן אילו פנה העותר לבג"צ לפני תום תקופת חמש השנים היה סיפק בידי המשיב לתקן את המעוות ולפטר את העובד כדין, אולם המשיבים לא עוררו את טענת השיהוי בפני בג"צ ועל כן דן בג"צ לגופו של ענין.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד בן-דור לעותר, עו"ד גב' גורני למשיבה. 14.7.76).
בג"צ 317/76 - נימר מוסטפא נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*העברת בירור אישום חברות באירגון בלתי חוקי לבי"ד צבאי (העתירה נדחתה).
העותר הוא אזרח ישראלי המואשם בחברות בארגון בלתי חוקי ובאימונים בחומרי חבלה ושירותים עבור ארגון בלתי חוקי. העותר הובא בפני בימ"ש השלום בעכו להוצאת פקודת מעצר נגדו ובפני ביהמ"ש הוצגה בקשה החתומה ע"י היועץ המשפטי להורות על העברת הענין לשפיטה בפני בימ"ש צבאי לפי תקנה 18 לתקנות שעת חירום וכן כי ביהמ"ש יאריך את מעצרו של העותר עד להתייצבותו בפני ביה"ד הצבאי. בימ"ש השלום נעתר לבקשה ועתירת העותר נדחתה. עפ"י תקנה 18 הנ"ל רחב שיקול הדעת של היועהמ"ש בקשר להפעלת התקנה וחזקה על היועהמ"ש שהפעיל כראוי את שיקול דעתו. לטענת ב"כ העותר כי היועץ המשפטי לא שמע אותו לפני מתן החלטתו - אין חובה כזו מוטלת על היועהמ"ש, וב"כ העותר יכול היה להגיש תזכיר בכתב ובו טענותיו נגד העברת הדיון לבי"ד צבאי. למרות שבתקנה 18 מדובר על העברת דינו של "נאשם" לבי"ד צבאי וטרם הוגש כתב אישום, אין הדבר מוציא את העותר מגדר נאשם,
ואין לאמר שהתקנה חלה רק כאשר היה עדיין המושג של חקירה מוקדמת. (בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד הייק ובר-לב לעותר. 4.7.76).
בג"צ 336/76 - סימון חזן נגד פרקליט מחוז הדרום ואח'
*עיון בחומר חקירה במשטרה שאינו נוגע למבקש (העתירה נדחתה).
העותר מואשם בעבירות מסוימות והוא מבקש לעיין בחומר חקירה של המשטרה שבתיק פלילי של אנשים אחרים. עתירתו נדחתה. הוראות סדר הדין הפלילי המורות על מתן אפשרות לנאשם לעיין בחומר חקירה הנוגע לכתב האישום נגדו, אינן חלות על חומר המתייחס לאישום נגד אדם אחר.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בייסקי. 12.7.76).
בג"צ 304/76 - מנחם יהב נגד ראש עירית הרצליה ואח'
*רחצה בחוף מוסדר (העתירה נדחתה).
העותר שהוא תושב כפר סבא קובל על עירית הרצליה שהיא מכבידה עליו בגישה לחופי הרחצה המוסדרים הקיימים בתחום שיפוטה ועתירתו נדחתה. העותר העלה מספר טענות הנוגעות למתרחצים הבאים אל החופים שבהרצליה ובין היתר טען נגד העובדה שהוא מופלה לרעה לעומת תושבי הרצליה שעבורם קיים הסדר מיוחד לכרטיסי מינוי במחיר זול. על טענה זו השיבה עירית הרצליה לעותר, כי תקציב העיריה ניזון בין היתר מן המיסים שמשלמים תושבי הרצליה, ועל כן ראויים הם להנחה במחיר לעומת אלה הבאים מבחוץ. עמדה זו נראית סבירה ואין בה משום הפליה פסולה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. העותר לעצמו. 5.7.76).
בג"צ 196/76 - נוימן גלר נגד שר המשטרה ואח'
*אי שחרור מוקדם מהכלא למרות המלצת ועדת השחרורים (העתירה נדחתה).
העותר נדון לשלושים חודשי מאסר, על אף מחלתו, וזאת בשל ריבוי עבירותיו וחומרתן. תוך כדי שנה מתחילת מאסרו פנה העותר לועדת השחרורים שתמליץ על שחרור מוקדם מפאת מחלתו, וזו החליטה, תוך היסוסים רבים, להמליץ בפני שר המשטרה על שחרורו המוקדם של העותר עקב מצבו הרפואי. שר המשטרה עיין בהמלצה והחליט שלא לפעול על פיה ועתירת העותר נדחתה. עפ"י סעיף 15 (ד) לחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) רשאי שר המשטרה לצוות על שחרור אסיר על פי המלצת ועדת השחרורים אך אינו חייב לעשות כן. לגופו של ענין, אין לאמר ששר המשטרה לא צדק בהחלטתו. בתי המשפט שצוו על מאסרו של העותר ידעו על מחלתו ואעפ"כ החליטו לגזור מאסר בהתחשב בכך שניתן לקבל טיפול רפואי גם בבית הסוהר. גם אם חלה החמרה מסויימת במצב בריאותו של העותר בתקופת מאסרו, אין להניח שאפשרות כזו נעלמה מעיני ביהמ"ש שגזר את דינו, וללא ספק התחשב בה בקובעו את אורך תקופת המאסר.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו. 30.6.76).
בג"צ 170/76 - פנחס גולן נגד ראש עירית ת"א-יפו.
*דחיית עתירה באשר העותר עשה דין לעצמו (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לעותר ניתן צו על תנאי נגד המשיב על שום שהוא דוחה את בקשת המשיב לרשיון רוכלות של מכירת גלידה בתוך משאית. עתירתו נדחתה באשר פתח עסקו לפני שקיבל את הרשיון וכבר נרשמו נגדו כ- 80 דוחו"ת. זו עשיית דין לעצמו מן הסוג שבג"צ גינה הרבה פעמים בעבר, ומטעם זה לא ידון בג"צ בטענות של העותר לגופם.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד גב' ב. חנוך לעותר, עו"ד גב' נ. קונשסוק למשיב. 12.7.76).