תקציר סביר כרך י' חוברת 3

ע.א. 350/75 - נסים שמואל יעקב נגד סאשה נאג'י

העברת רשיון רוכלות.
הסכם הנגוע ב"אי חוקיות".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 569/73 - הערעור נדחה).

העובדות:
המערער, (להלן - התובע), היה בעל רשיון רוכלות והיה לו דוכן למכירת ירקות בשוק הכרמל. את הרשיון אסור היה לו להעביר לאחר. באפריל 1969 הרשה התובע למשיב, (להלן - הנתבע), להשתמש בזכותו כרוכל ובדוכנו תמורת תשלום כסף חודשי והיה מוסכם שאין הנתבע שוכר אלא בר רשות בלבד במקום. בשנת 1971 לא חודש רשיון של התובע והנתבע חדל לשלם לתובע את התשלום החודשי. הוא טען כי הדוכן שנמסר לו ע"י התובע פורק והושמד יחד עם דוכנים אחריםוהדוכן הנוכחי אינו עומד במקומו של הדוכן שקיבל מהתובע. בימ"ש השלום לא קיבל את גירסת הנתבע שחזקתו אינה נאצלת עוד מרשותו של התובע אלא מהסכמת העיריה עצמה ואת הטענה החילופית שהמקום איננו עוד אותו מקום. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של הנתבע בשני פסקי דין נפרדים. השופט בנימין כהן סבר כי המחלוקת אינה על הדוכן אלא על החזקה במקום וכי העיריה מתנכרת לחובתה הציבורית כאשר היא מאפשרת לאנשים להעמיד דוכנים ברשות הרבים, העיסקה שבין התובע ובין הנתבע היתה פסולה, והרחקת דוכנו של התובע היתה מוצדקת ועל כן אין לתובע כל זכות תביעה. השופט דבורין היה סבור שהתביעה היתה בקשר לדוכן ותו לא והרי הדוכן איננו ומקומו המדויק אינו ברור די צורכו. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. נכון הוא כי המחלוקת העיקרית נטושה על הרשות לרכול במקום מסוים ברחוב ולא הדוכן שעמד או העומד באותו מקום. אולם, אם יש הפקרות במתן רשות לתפוש מקום ברשות הרבים ואם לאו, אין זה בידיעה שיפוטית של ביהמ"ש ואין שום מניעה מבחינה משפטית שהעיריה תעניק לאזרח רישיון להשתמש בחלק מרשות הצבור לצורך רוכלות.
ב. אילו הוכיח התובע שהוא היה בר הרשות להחזיק במקום הנדון כאשר הנתבע הפסיק לשלם את דמי השימוש, היה מקום לקבל את טענת התובע שהנתבע אינו זכאי לחלוק על זכותו שמכוחה הוא מחזיק. הרי זה עקרון ידוע שאין אדם יכול להחזיק בנכס מכח הענקה מפלוני ויחד עם זאת לכפור בזכותו של פלוני להעניק לו את הנכס.
ג. אך לא כך היו פני הדברים. בשעה שהנתבע הפסיק את הקשר עם התובע וטען לרשות עצמאית לגבי המקום כבר לא היה לתובע כל רישיון להחזיק במקום לשם רוכלות ובאותה שעה כבר לא היה התובע בר רשות. נוסף על כך, אין גם ראיה כי הרישיון של התובע מתייחס לאותו מקום שבו מחזיק הנתבע.
ד. לענין דחיית הערעור מהטעם שהעיסקה היתה בלתי חוקית - כאן מתעוררות מספר שאלות: האם היה במתן רשות לנתבע לרכול במקום התובע משום הפרת החוק ; האם אין בידי העיריה הסמכות להרשות מתן העברת רישיון כזה ; האם חייב ביהמ"ש לברר את ענין האי חוקיות מיוזמתו ; האם התובע או הנתבע היא שצריך להזקק לטענה של אף חוקיות וכדומה. אלה הן שאלות נכבדות שיש להניחן בצריך עיון.
השופט לנדוי:
עפ"י חוק רישוי עסקים, רישיון אינו ניתן להעברה. די בכך לדחית התביעה כי ההעברה של הרישיון שנעשתה באפריל 1969 היתה בטלה מעיקרה ובלתי חוקית מאחר שתוכנה האמיתי היה רשות לסחור במקום מסוים עפ"י רישיון הרוכלות שהיה בידי המערער. ההלכה ששוכר אינו יכול לכפור בזכות הקנין של משכירו אינה יכולה לחול, כאשר המדובר בעיסקה שאיננה ניתנת לביצוע עפ"י הדין. המערער לא יכול היה להצליח בתביעתו כפי שניסח אותה בלי לגלות את העיסקה הבלתי חוקית שעשה. מתן הרשות והפסקתה היו מעיקרי עילת התביעה ומשום כך התביעה חייבת להכשל בין אם המשיב טען את טענת אי החוקיות ובין אם לאו.

השופט שמגר:
יש לדחות את הערעור הן כאשר לא הוכח כי כאשר הנתבע חדל לשלם לתובע היה התובע בעל רשיון ולא הוכחה זיקתו של הנתבע להרשאתו ולדוכנו של התובע ; והן מןהטעם שהעברת רישיון רוכלות היא בניגוד לחוק וביהמ"ש לא יושיט סעד כאשר מתדיינים בפניו שני צדדים שהתקשרו בעיסקה המוכתמת באי חוקיות.

(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד נ. קנת למערער, עו"ד א. כהלני למשיב. 23.9.75).

ע.א. 85/75 - אסקר בע"מ נגד כסאות ישראל בע~מ

*אישור מסירה" שלא נחתם ע"י המקבל, ואי ביצוע מסירת מסמכים כדין.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת נתניהו) בהמ' 3896/74. הערעור נדחה).

עובדות:
בחודש מרץ 1974 הגישה המערערת למשרד ההוצל"פ בחיפה בקשה לפי סעיף 81 (א) לחוק ההוצל"פ לביצוע שטרות בחתימת המשיבה. עפ"י חוק ההוצל"פ נשלחה הבקשה למשיבה אך באישור המסירה יש חתימה של הדוור ואין חתימה של המקבל, ואין ציון מצד הדוור למי נמסרה האזהרה ומדוע אין חתימה של המקבל. ראש ההוצל"פ המשיך לפעול כאילו היתה מסירה כדין ונתן צו להטלת העיקול. העיקול בוצע במפעלה של המשיבה ביום 14.8.74 ולפי דו"ח העיקול המפעל היה סגור והדלת נפתחה ובעזרת מסגר ודו"ח העיקול נמסר לשומר בשער המפעל. חודשיים לאחר מכן ביקר במפעל אחד בשם לוין, שלא ברור מה מעמדו, והעריך את הרכוש המעוקל ואת הדו"ח המציא ללשכת ההוצל"פ. דו"ח העיקול לא נמסר למשיבה. המערערת המשיכה בפעולותיה בהוצל"פ וביום 23.10.74 פורסמה מודעה בעתון על מכירה פומבית של החפצים המעוקלים ביום 13.11.74. יום אחד לפני כן, ב.12.11.74, פנתה המשיבה ללשכת ההוצל"פ וביקשה דחית המכירה הפומבית בנימוק שהמטלטלין המעוקלים משועבדים לבנקים וכן כי המפעל סגור והחברה אינה פועלת. כן הגישה ללשכת ההוצל"פ התנגדות לביצוע השטרות ובתצהיר שצורף נאמר ע"י אחד ממנהלי החברה המשיבה כי רק שבוע לפני כן נודע לו על קיום תיק ההוצל"פ ולפי מיטב ידיעתו אף אחד ממנהליהחברה לא היה ידוע לו על קיומו של התיק הזה. ראש ההוצל"פ סירב להעביר את ההתנגדות לביהמ"ש המחוזי באשר לדעתו הוגשה באיחור ועל המשיבה היה להגיש בקשה להארכת מועד. בעקבות סירוב זה הגישה המשיבה בקשה לביהמ"ש המחוזי לעכב את ההליכים עד למתן ההחלטה בהתנגדות לביצוע השטרות ויחד עם זאת הגישה ללשכת ההוצל"פ בקשה להארכת מועד. ביהמ"ש המחוזי הורה לעכב את ההליכים בהוצל"פ בקובעו כי ההתנגדות הוגשה תוך זמנה. על כך הערעור.

החלטה - השופט קיסטר:
א. כאשר מוגשת התנגדות לביצוע שטרות, על ראש ההוצל"פ לעכב את הביצוע ולהעביר לבימ"ש מוסמך את בקשת הביצוע ואת ההתנגדות. לראש ההוצל"פ סמכות לבצע שטר רק כאשר אין התנגדות לביצועו. אין הוא מוסמך לברר את ההתנגדות ולא לדחותה ואין על ראש ההוצל"פ להתערב בשלב הגנתו של המתנגד לביצוע השטר. לא נאמר בתקנות שראש ההוצל"פ רשאי לסרב לקבל את ההתנגדות כאשר הנתבע איחר להגישה.
ב. לא היתה מניעה שהמשיבה תגיש ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ שלא לקבל את ההתנגדות, אך אין גם מניעה לבקש מביהמ"ש לעכב ההליכים כסעד ביניים הטפל לענין.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כי ההתנגדות הוגשה תוך זמנה. חובה ראשונית היא כי משפט יישמע במעמד בעלי הדין וכי תמסר הזמנה למשפט לבעל הדין. על כן מבלי שנמסרה האזהרה לידי הנתבע אין לבצע את השטר. ביחס לחברות אין צורך להמציא לידי החברה באופן אישי את האזהרה ודי להמציאה ע"י הנחה במשרד הרשום של החברה אך כאן לא נעשה הדבר. לא כל עובד של החברה מוסמך לקבל הודעות בשם החברה ובמיוחד לא הזמנות לדין או אזהרות. כאשר האזהרה נשלחה ע"י הדוור יש לרשום למי נמסרה, לידי
הנתבע או לידי קרובו, ובמקרה של תאגיד יש לרשום את שם הפקיד החותם על הטופס ותפקידו. מחובתו של ראש ההוצל"פ לבדוק אם המסירה היתה כדין וכן צריך לעשות זאת עוה"ד של התובע כדי לחסוך הליכים מיותרים והוצאות מיותרות.
ד. כאשר נערך דו"ח עיקול צריך היה למסור העתקו למשיבה, אך ראש ההוצל"פ לא דאג להמציא את דו"ח העיקול למשיבה, כאשר החייב לא היה נוכח במקום שעה שבוצע העיקול ואין צריך לאמר שהשומר במפעל, ובמיוחד כשהמפעל סגור, לא ניתן לראותו כנציג מוסמך של החברה לקבלת דו"ח העיקול.
ה. אין המשיבה מושתקת מלהתנגד לביצוע השטרות כטענת המערערת. נכון שהוטל עיקול על רכוש המשיבה והודעה על עיקול יש בה צד דמיון להמצאת אזהרה, אך דו"ח עיקול לא נמסר למשיבה. בקשת המשיבה לעכב את המכירה הפומבית לא נובע ממנה שהיא ידעה על ההליכים. מאידך יכלה הנתבעת להגיש את התנגדותה לשטרות, גם לפני שהומצאה לה האזהרה ברגע שנודע לה על קיום התיק. עם הגשת ההתנגדות הושתק הנתבע מלטעון בהליך מאוחר יותר שלא נמסרה לו האזהרה, אך כאמור לפני הגשת ההתנגדות לא היתה מסירה של האזהרה. העובדה שהמשיבה לא הגישה ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ אלא צייתה לו והגישה בקשה להארכת מועד אין בה כדי ללכוד אותה בסבך פרוצדורלי ולאמר שמשום כך איבדה את זכותה להשמיע את דברה.

(בפני השופטים: ברנזון, קיסטר, שמגר. עו"ד ח. מלכה למערערת, עו"ד ש. דויסקי למשיבה. 2.10.75).

ע.א. 7/75 - שכוני צפון ירושלים בע"מ ואח' נגד ישראל גולמינץ

*השיקולים המצדיקים הטלת עיקול וביטולו.
(ערעורו על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט שרשבסקי) - הערעור נתקבל).

העובדות:
בין הצדדים התנהלה בוררות בתביעת המשיב נגד המערערים על סכום של כ- 72 אלף דולר. הבוררים לא האריכו את המועד למתן פסק דינם ולפי דרישת המשיב לא נתנו את פסק דינם. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו הארכת מועד למתן פסק הבוררים, ובינתיים הגיש המשיב תביעה לביהמ"ש המחוזי בגין אותם 72 אלף דולר. לבקשות המשיב הוטל עיקול זמני על נכסי המערערים להבטחת תשלום הסכום הנ"ל. בינתיים ביקשו המערערים עיכוב ההליכים בביהמ"ש עקב ניהול הבוררות ואילו ביהמ"ש מצידו האריך את המועד למתן פסק הבוררים ואלה נתנו את פסקם וחייבו את המערערים בתשלום כ- 40 אלף דולר למשיב. לאתר מכן נתן ביהמ"ש צו עיכוב ההליכים בתביעת המשיב נגד המערערים. אותו זמן הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הבוררים והמערערים ביקשו למחוק את בקשת הביטול וכן לדחות את התביעה נגדם. יחד עם זאת בקשו המערערים לשחרר את הערובות ולבטל את העיקולים שהוטלו בהביעם הסכמתם לשלם את הסכום שנפסק ע"י הבוררים. המשיב סירב תחילה לקבל את תשלום חלק מן החוב, ולבסוף השיגו המערערים אישור האוצר להעביר 25 אלף דולר לחו"ל ולגבי סכום זה ביטל ביהמ"ש המחוזי את העיקול. אשר לחלק הנוסף של פסק הבוררים בסך 17 אלף דולר הסכימו המערערים לשלם את הכסף במטבעישראלי וביקשו לבטל את העיקול גם לגבי סכום זה, אך ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה מכיון שהסכום עדיין לא שולם אותה שעה. כן דחה את הבקשה לבטל את העיקר של יתרת סכום התביעה שלפי פסק הבוררים אינו מגיע למשיב. על כך הערעור.

החלטה - השופט ויתקון:
א. באשר לסכום של 17 אלף דולר שהמערערים היו מוכנים לשלמו בישראל, יש לבטל את העיקול בכל הנוגע לסכום זה לאחר שהמערערים יפקידו את הסכום בידי ב"כ המשיב.
ב. לענין ההפרש בסכום שבין פסק הבוררים לבין התביעה של המשיב - יש לבטל את העיקול גם בכל הנוגע לסכום זה. ניתן פסק בוררות בסכסוך בין הצדדים והעובדה גרידא
שבקשה לביטול הבוררות תלויה ועומדת, אין בה כדי להצדיק את המשך העיקול שהוטל בשל חוב, שלפי דעת הבוררים אינו מגיע למשיב. עצם מתן פסק הבוררות משנה את המצב מיסודו. כשהוטל העיקול יכול היה ביהמ"ש להניח שלכאורה יש לתביעה על מה שתסמוך ואולם היום קיימת החלטה של שלושה בוררים שדין החלק הזה של התביעה להדחות.
ג. נוסף לכך, אעפ"י שפסק הבוררות אינו יוצר מעשה בי"ד אלא, בכפוף לאפשרות ביטולו, כל עוד הפסק בעינו נטל הראיה והשכנוע על המשיב להצדיק את העקול, עליו היה להראות, מה סיכוי בקשתו לביטול הפסק.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. עו"ד א. שפאר למערערים, עו"ד מ. שרף למשיב. 25.9.75).

עש"מ 3/75 - דבוש אלפונסו נגד נציבות שירות המדינה

*נסיון להשפיע על עד בדיון משמעתי כעבירת משמעת.
* ייצוגו של נאשם בבי"ד משמעתי ע"י עו"ד.
(ערעור על פס"ד וגזר דין של ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה - הערעור על פסה"ד נדחה והערעור על גזר הדין נתקבל).

העובדות:
המערער הועמד לדין בגין ארבע עבירות משמעת, היינו העלבת חברים לעבודה, צעקות על הממונה עליו וכיוצא באלה אישומים וביה"ד גזר על המערער פיטורין ותשלום מלוא הגימלאות וכן פרסומו של פסה"ד. אישום חמישי הוסף לפי בקשת התובע בגין עבירת משמעת שביצע המערער לאחר הגשת התובענה בכך שפנה לאחד העדים ואיים עליו לחזור מהדברים שייחס למערער. עפ"י סעיף 37 לחוק שירות המדינה רשאי עובד מדינה להיות מיוצג בפני ביה"ד ע"י עו"ד ואם ביקש למנות לו סניגור יש למנות לו. בעניננו ביקש המערער למנות לו סניגור, אך ביה"ד התקשה למצואסניגור ולבסוף הסכים המערער לנהל בעצמו את הגנתו.

החלטה - השופט שמגר:
א. מותר היה להוסיף אישום נוסף לכתב האישום המקורי כי ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביה"ד ואם הוא החליט על הוספת האישום אין לבוא עמו בטרוניה על כך.
ב. גם אם הנסיון לאיים על עדים ולהשפיע עליהם מהווה עבירה פלילית אין הדבר פוגע בסמכותו של ביה"ד המשמעתי המוסמך לדון באותה עבירה. כאשר מעשה העבירה מהווה גם עבירה פלילית וגם עבירת משמעת ניתן להעמיד את העובד לדין משמעתי בפני ביה"ד.
ג. איום על עד שלא יופיע בפני ביה"ד המשמעתי מהווה עבירה משמעתית לפי סעיף 17 לחוק שירות המדינה, שכן הדבר מהווה פגיעה במשמעת כאמור בסעיף הנ"ל. כל פעולה שיש בה כדי לפגוע לא רק בהוראות הממונים על העובד אלא גם בניהול התקין של המערכת המשמעתית של אותו גוף, מהווה עבירת משמעת.
ד. יש פגם בכך שבכתב האישום הובאו תחילה כל האישומים על ידי תיאור העובדות המהוות אותם ולאחר מכן, בנפרד וכמקשה אחת, סעיפי החוק שבהפרתם הואשם המערער. בגין כך אין לבטל את המשפט ומסקנותיו ברם מן הראוי שלהבא ייוחס בכתב האישום לכל מערכת עובדות סעיף החוק אשר אותה מערכת עובדות מהווה הפרת אותו סעיף.
ה. ביה"ד למשמעת רשאי לקבל כל ראיה שהוא מוצא לנכון ואין הוא קשור לדיני הראיות המקובלים.
ו. הדיון היה פגום בכך שהמערער לא היה מיוצג ע"י עו"ד ואם כי המערער הודיע בשלב מסוים שישכור עו"ד לעצמו וכן הסכים לאחר מכן לנהל לבד את הגנתו, הרי במשפט כגון זה אין להשאיר ענין מינוי סניגור רק לשיקול דעתו של הנאשם. אילו נפגמה הגנת הנאשם
בגין מינויו של סניגור היה מקום לבטל את הדיון מכל וכל, אך אין ראיה לכך שזכויותיו של הנאשם נפגמו.
ז. ביה"ד כתב את פסק דינו בכל הנוגע להכרעת הדין בקיצור נמרץ ואם כי אין להתערב באימון שנתן בעדים הרי נכון היה אילו ביה"ד היה נוקט בדרך מפורטת ומנומקת יותר בסיכום מסקנותיו. על ביה"ד לתת את פסק דינו בהחלטה מנומקת בכתב ומשמעותה של ההנמקה כי ביה"ד יפרט מה הראיות בהן הוא נותן אימון ומה המימצאים שעליו סמך החלטתו ומה מסקנותיו המשפטיות מן המימצאים הללו.
ח. כל ההערות האמורות נגד הליכים בביה"ד המשמעתי אין בהן אמנם כדי לגרום לביטול פסה"ד, אך יש בהן בכדי להקל בעונשו של המערער. העבירות הן חמורות אך קיים ספק, אם אכן ניתנה למערער מלוא האפשרות להתגונן כנאות כאשר לא מונה לו סניגור, והספק הוא אם בשל העדר סניגור לא נפגמה במידת מה יכולתו של הנאשם להציג את גירסתו ונסיבותיו האישיות במלואן. אי לכך יש לבטל את הפיטורין ולהורות על הורדת המערער בשתי דרגות לתקופה של שלוש שנים, והפקעת שישית מהמשכורת לתקופה של שישה חודשים.

(בפני: השופט שמגר. עו"ד ע. מאק למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 14.10.75).

ד.נ. 43/74 - דבורה מוניץ נגד סמי דקלו

תביעה בשם עזבון ע"י יורש שהסתלק מירושה.
מתי ניתן לראות יורש כמי שהסתלק מהירושה.
(דיון נוסף בע.א. 532/74 - פסה"ד הקודם אושר).

.
העובדות:
המערערת היא בתו של המנוח רפאל שווילי. בינואר 1973 התחייב המנוח בזכרון דברים למכור למשיב נכס מקרקעין. המנוח נפטר בפברואר 1973, ובמאי 1973 ניתן צו ירושה שבו מופיעה המערערת כאחת היורשות. בינואר 1974 הגישה המערערת, בתורת יורשת, תביעה למתן הצהרה בדבר בטלות זכרון הדברים. באפריל 1974 ביקשו מנהלי העזבון תיקון צו הירושה, שבו נאמר כי המערערתויתרה על חלקה בעזבון לטובת אמה ועל כן לא תקבל חלק מהעזבון. הבקשה באה בעקבות הסכם שבין הצדדים שלפיו קיבלה המערערת תמורה וויתרה על זכותה בירושה לטובת אמה. בהסכם, ובהחלטת ביהמ"ש, נקבע במפורש כי לא יפגע זכותה של המערערת להמשיך בהליכי המשפט נגד המשיב. המשיב הגיש בקשה למחוק את התביעה נגדו באשר אין עוד לתובעת מעמד בתביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המשיב, ביהמ"ש העליון ברוב דעות השופטים מני וח. כהן קיבלו את ערעורו של המשיב כנגד דעתו החולקת של השופט קיסטר. דעת הרוב היתה כי נוסח המסמכים מצביע על כך שהעותרת הסתלקה מן הירושה וכאשר היא מסתלקת רואים אותה כאילו לא היתה יורשת מלכתחילה. מאידך סבר השופט קיסטר כי הסכם הפשרה שבין היורשת ליורשים האחרים, אינו מצביע על הסתלקות מן הירושה אלא על ויתור לטובת האם, וכי ההסכם שלפיו קיבלה העותרת תמורה עבור ויתורה לטובת האם מהווה למעשה עיסקה של העברת חלקה של העותרת בירושה לאמה. על כן שמורה זכותה להמשיך בתביעה נגד המשיב. על כך הדיון הנוסף.
החלטה - השופט לנדוי:
א. השאלה המתעוררת אינה שאלה של הלכה אלא כיצד יש לסווג את העובדות . אם יש להעריכן כאילו הסתלקה העותרת מחלקה בירושה, או שיש לפרשן כאילו העבירה את חלקה לאם. הקושי נובע מסתירות מיניה וביה במסמכים השונים כאשר כל אחד מן הצדדים מסתמך על חלק אחר מהמסמכים.
ב. מתוך המסמכים הנוגעים לענין נראה כי העותרת הסתלקה מהירושה. ההסתלקות אינה חייבת להעשות ע"י השימוש במילה "הסתלקות", וגם הלשון "ויתור" שהעותרת נקטה
יכול שיהא בה משום הסתלקות מהירושה למפרע. הרשות שנתנו היורשים לעותרת, בהסכם שבו ויתרה על ירושתה, להמשיך בתביעתה נגד המשיב, אין בה כדי לאפשר לה להופיע כתובעת מטעם העזבון. רשות להופיע בשם העזבון יכולה להנתן רק ליורש ולא למי שחדל למפרע להיות יורש.
ג. לצורך דחית תובענה על הסף יכול ביהמ"ש להביא בחשבון גם מאורעות שארעו לאחר הגשת התביעה ובטרם נכנס ביהמ"ש לבירור התביעה כולה.
מ"מ הנשיא זוסמן:
הסכים לפסק דינו של השופט לנדוי והתייחס לזכותו של יורש לתבוע בשם העזבון לאחר שמונה מנהל עזבון, כן התייחס לשאלה אם היתה כאן העברה לאם או הסתלקות מן הירושה. מ"מ הנשיא העיר כי למעשה יכלה העותרת להגיש את תביעתה לא כיורשת של המנוח אלא על יסוד ההסכם שהיה לה עם היורשים האחרים שלפיו קיבלה את הזכות לתבוע את המשיב. ניתן לראות בכך המחאת זכות העזבון לעותרת להמשיך בתביעה נגד המשיב ברם תיקון כזה בכתב התביעה לא ביקשה העותרת ועל כן החמיצה את השעה לכך. עדיין תוכל העותרת להגיש תובענה חדשה בתור נמחית של זכות העזבון.
השופט קיסטר :
חזר בפסק דינו בדיון הנוסף על הנימוקים שהעלה בתיק המקורי כי למעשה אין כאן הסתלקות אלא ויתור וכי הרוצה להסתלק משתמש במילה הסתלקות המצוינת בחוק. הפעולות שנעשו מעידות כי העותרת קיבלה את חלקה בירושה ועשתה בו עיסקות. אפילו היתה העותרת משתמשת במלה "הסתלקות" ספק אם ניתן היה לראות זאת כהסתלקות, כאשר הכלל הוא שיש לפרש מסמך בהתחשב בהקשר הדברים בו נכתב ויש להסתכל על העיסקה כולה ולא על ביטוי זה או אחר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן, מני, קיסטר עו"ד א. ארזי לעותרת, עו"ד שטנדל למשיב. 15.10.75).

ע.פ. 500/75 - עמוס ברנס נגד מדינת ישראל.

*מבחן "החשש הסביר" ו"האפשרות הממשית" בדרישה לפסילת שופט.
* קביעת עמדה ע"י ביהמ"ש לצורך הכרעה ב"משפט זוטא".
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטים: פרידמן, יהודאי וכרמי) בת.פ. 145/75 - הערעור נדחה).

העובדות:
בביהמ"ש המחוזי ,בחיפה תלוי ועומד משפט פלילי שבו הואשם המערער בביצוע עבירת רצח. נערך משפט זוטא להגשת הודעות שונות של המערער ובמשפט זה העיד המערער לאימות טענותיו כי הוכה ע"י אנשי המשטרה וכי נחקר, במשך ימים ולילות רצופים ללא שינה ובמצב של עייפות.בתום המשפט זוטא נתן ביהמ"ש החלטה בה דחה אחת לאחת את טענות הפסול שהעלה המערער. להנמקת החלטתם ציינו השופטים כי הנאשם שיקר במצח נחושה וכי הנאשם הינו טיפוס הפכפך ונוטה להגזמות והפרזות וכו'. המערער טען כי הואיל והשופטים התבטאו בצורה שיש בה משום קביעה שלילית מוחלטת לגבי אופיו ואישיותו, עליהם לפסול את עצמם מלהמשיך ולדון במשפט. שופטי ביהמ"ש המחוזי דחו את הבקשה ועל כך הערעור.
החלטה-הנשיא אגרנט:
א. לצורך טענת הפסלות הסתמך ב"כ המערער על מבחן "החשש הסביר" שהשופטים נגועים בדיעה קדומה, בעוד שבהלכה שנפסקה בע.א. 48/75 נקבע שהמבחן הנכון הוא "האפשרות הממשית" שהוא צר יותר מהמבחן הראשון.
ב. כל ההתבטאויות של ביהמ"ש דלמטה יורדות לענין ההערכה השלילית של מהימנות עדות המערער במשפט הזוטא, לצורך החלטתו אם לקבל את ההודעות של המערער. משעלתה על הפרק שאלת קבילות ההודעות היה ביהמ"ש חייב להחליט אם יש ממש בנימוקי הפסול שנטענו ע"י המערער וממילא היו השופטים מצווים לנקוט עמדה ברורה בין שתי כיתות העדים שהושמעו במשפט הזוטא. דבר ההערכה השלילית למהימנות המערער היה שייך איפוא לתפקיד השיפוטי שהיה מחובתם של השופטים למלא בשלב זה של המשפט. אין לראות בכך דעה קדומה, שיש בה משום חריצת דינו של המערער במשפט, כי אם דעה הנוגעת לענין קבילות ההודעות בלבד. חזקה, על השופטים, בהיותם שופטים מקצועיים, כי בעת חריצת דינו של המערער יתנו משקל למכלול הראיות ואם יעיד המערער במשפטו גופו יעשו כמיטב יכולתם להעריך עדותו באורח אובייקטיבי.
ג. גם אם אין להוציא מכלל אפשרות, כפי שטען הסניגור, שהרושם השלילי שקיבלו השופטים עלול לתת אותותיו ולהשפיע בעת שקילת מכלול הראיות בסוף המשפט, מכל מקום לא די בכך כדי להצדיק את פסילתם של השופטים לדון במשפט עד תום. זאת מן הטעם שהאפשרות הנ"ל הוותה סיכון שהסניגוריה היתה צריכה לחזותו מראש כאשר בחרה להעיד את המערער במשפט הזוטא ; טעם נוסף לכך טמון בעיקרון של "צורך" המחייב שבענין שכזה יתמידו השופטים בתפקיד השפיטה המוטל עליהם עד למתן ההכרעה הסופית, אם לא כן תסוכל פעולתם התקינה של גלגלי הצדק, שהרי אם תתקבל טענת הפסלות והמשפט יועבר לשופטים אחרים, עלולה להווצר בבירור החדש סיטואציה שנוצרה במשפט הנוכחי ולא יהיה לדבר סוף.

(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד רם למערער, פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 8.10.75).

ע.פ. 173+174/75 - מדינת ישראל נגד יהושע בן ציון.

*הרשעה בעבירות מרמה וגניבה.
(ערעורים של מדינת ישראל ושל יהושע בן ציון על פס'"ד וגזר דין ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: צלטנר, בייסקי, וולנשטיין) בת.פ. 819/74 - ערעורו של בן ציון נדחה וערעורה של המדינה בענין העונש נתקבל).
.
בערעור זה נדונה בהרחבה פרשת מעשיו של בן ציון בהעברת כספי בנק א"י בריטניה לחברות בליכטנשטיין ובלוקסנבורג וכן שעבוד כספי הבנק שהופקדו בבנק בשוויצריה כבטחון עבור כספים שאותו בנק הלווה לחברות שבשליטתה של משפחת ויליאמס ובניהולו של בן ציון. בגין כל המעשים הורשע בן ציון בעבירות גניבה לפי סעיף 275 לפח"פ ובעבירות מרמה וכן בעבירות על פקודת הבנקאות ונדון לשתים עשרה שנות מאסר בפועל: עפ"י ערעורה של המדינה נתווסף גם עונש קנס של 25 מליון לירות כשביהמ"ש העליון ציין את חומרת המעשים שבהם הורשע המשיב. לענין ההרשעה בעבירות גניבה סקר השופט לנדוי בהרחבה את מעשי המערער, כולל העברת כספי הבנק לבנק בשוויץ ושעבוד הכספים להבטחת הלוואות שנתן הבנק בשוויץ לחברות שבשליטת המערער. המשיב הסתמך על ההלכה שאם המשעבד את רכוש הזולת התכוון לפדות את הרכוש והיה לו סיכוי סביר לעשות כן אין הוא אשם בגניבה. בנושא זה עמד השופט לנדוי על ההבחנה שבין כושר פרעון מסחרי לבין כושר פרעון מאזני והטעים כי לא היה לבנק כושר פרעון מסחרי, היינו לא היתה לו נזילות מספקת, וצריך היה המשיב לחזות מראש כשנכנס לעיסקות ספקולטיביות שהוא עשוי להגיע למצב כזה. על כן אין זה משנה אם מבחינה מאזנית היה לבנק או לחברות כושר פרעון. עיסקות שעבוד הכספים נעשו גם תוך הפרה גסה של עקרונות בנקאיים מקובלים, המשיב עשה זאת בהחבא תוך הסתרת הפעולות מעיני פקידי הבנק, רואי חשבון של הבנק ושל המפקח על הבנקים והתנהגות זו מעידה לא רק על הכוונה לעקוף את האיסורים שאסר עליו המפקח על הבנקים, אלא גם על הרגשת האשם של המערער ביחס לאופי הפלילי של מעשיו. נטילת חפץ של הזולת בדרך של השגת גבול כדי להשיג כספים בדרך
שעבודו יכולה להוות גניבה אפילו נעשה הדבר בכוונה לפדות את החפץ ולהחזירו לבעליו. זאת מפני שבעיסקה כזו יכול להיות כרוך סיכון רב של הפסד תמידי לבעלים. יש לאשר את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שבעת שעבוד הפקדונות לא היה למערער סיכוי סביר לשחרר את כספי הפקדונות כדי שכספים אלה ישמשו לניהול תקין של עיסקי הבנק. כך שיש לאשר את ההרשעה בגניבה וכן את ההרשעה בעבירה על פקודת הבנקאות באשר עשה המערער ביודעין מעשה הפוגע ביכולתו של הבנק לעמוד בהתחייבויותיו. כן יש לאשר את ההרשעה בעבירות מרמה, ע"י רישומים כוזבים. בענין עבירות המרמה יש לציין בין היתר את העובדות המטעות שנתן המערער לרואה החשבון של הבנק בכל הנוגע לפקדונות בבנקים השויצריים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן,לנדוי,ברנזון עוה~ד נ. ליפשיץ, א. שמרון, פריבס ופרסקי ליהושע בן ציון. עו"ד מ. קירש למדינה. 18.9.75)

ע.פ. 179/75 - עלי מוחמד נגד מדינת ישראל.

*הרשעה ע"פ עדות יחידה המערער הורשע בשתי עבירות, נסיון לשידול לרצח והחזקת ונשיאת כלי יריה ללא רשיון. בגין העבירה הראשונה נדון לשלוש שנות מאסר ובגין העבירה השניה לשנה וחצי מאסר. הערעור על מידת העונש בעבירה השניה נדחה והערעור על ההרשעה בעבירה הראשונה נתקבל. עפ"י כתב האישום ניסה המערער לשדל את קרובו, אחד בשם ראשד, כי ירצח את פלוני תמורת כסף. ביהמ"ש המחוזי ציין בפסק דינו שהוא ער לכך שהעד היחידי היה אותו ראשד ושאין עדות אובייקטיבית אחרת המאשרת את דברי ראשד ואעפ"כ הוא מרשיע את המערער. הלכה פסוקה היא כי בדרך כלל רשאי ביהמ"ש להרשיע בפלילים על יסוד עדות יחידה, אך בעשותו כן עליו לנהוג בזהירות הדרושה ואין די ב"מילת הקסם" של "ביהמ"ש הזהיר את עצמו" או שהוא "ער" לכך שההרשעה מבוססת על עד אחד. הקובע הוא כי בפועל נהג השופט במידת הזהירות הדרושה בהעריכו את העדות. בעניננו לא נהג ביהמ"ש לפי ההלכה הנ"ל ולא נתן דעתו לאופיו של העד שהוא בעל הרשעה בטחונית קודמת וכן על הסתירות שהתגלו בעדותו של העד ובעדותם של עדים אחרים. לו נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו על אלה לא היה מקום להתערב במסקנת ההרשעה.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד הייק למערער, עו"ד ראב למשיבה. 29.9.75).

ע.א. 542/75 - אניות משא אל-ים נגד רשות הנמלים ואח'

*אחריות מוחלטת של בעלי אניה לנזק הנגרם בניתוב בערעור זה נתעוררה השאלה אם פקודת הנזיקין הנגרמים על ידי ספינות בניתוב 1939, המרחיבה את אחריות בעלי האוניה כאשר היא נמצאת בניתובו של נתב מטעם שלטונות הנמל, הופכת את אחריות בעלי האוניה לאחריות מוחלטת ללא קשר בשאלה מי התרשל ומי אשם בנזק הנגרם, אם רב החובל ואם הנתב, או שהיא באה רק לעשות את הנתב, אפילו במקרה של ניתוב חובה, לעובדו של בעל האוניה ולכפות על הבעל אחריות שילוחית לרשלנותו של זה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אחריות בעל האוניה הינה מוחלטת ואעפ"י שבנזק שנגרם במקרה נשוא הערעור לא התרשל הנתב חלה האחריות לנזק על בעלי האוניה, ובדרך זו הלך גם ביהמ"ש העליון והשאיר את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. השופט ויתקון הביע לבטים בשאלה איזה פירוש מן השניים יש לקבל וציין כי למרות שמשמעותו הפשוטה של הסעיף מחייבת את הפירוש של הטלת אחריות מוחלטת, מותר גם ללכת בדרך הפרשנות ההסטורית, כפי שביהמ"ש הלך כבר לא פעם, בפרט כשמדובר בחיקוק שבא למשפט שבארץ ישראל מהמשפט שבאנגליה, ואם כך, ניתן לפרט את החוק כמי שבא להרחיב את האחריות השילוחית ותו לא. אעפ"כ החליט להעדיף את הפירוש של הטלת אחריות מוחלטת. השופט ברנזון ציין שעד כמה שאפשר יש לפרש דברים כפשוטם ולא לחפש פירושים דחוקים שאינם עולים ישירות מן הכתוב. זהו כלל פרשנות ראשוני
ויסודי ואם אין הוא מביא לאבסורד גמור יש לתת לו את זכות הבכורה על פני כללי פרשנות אחרים. על כן בעניננו אין כלל צורך לחפש פירושים אמרים מחוץ לפירוש הפשוט של החוק ולהטיל אחריות מוחלטת.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר. עו"ד ר. נבט למערערת, עו"ד י. זיסמן למשיבים. 23.9.75) .

=ע.פ. 127/75 - אליאס חנא נגד מדינת ישראל.
*חיים על רווחי זונה המערער היה גר במשך שנתיים עם המתלוננת שעסקה בזנות והורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירות לפי סעיף 1 (א) (1) של חיים על רווחי זונה ובסעיף 1 (א) (2) של קבלת דבר ביודעין שניתן בעד מעשה זנות של אשה לפי חוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור נתקבל בחלקו. בענין חיים על רווחי זונה יכול היה ביהמ"ש להשתמש בחזקה של סעיף 1 (ג) לחוק שלפיו משהוכח כי המערער גר עם המתלוננת קמה החזקה שחי על רווחיה כל עוד לא הוכיח היפוכו של דבר מאידך יש צורך בראיה פוזיטיבית של קבלת דבר ביודעין שניתן בעד מעשה זנות של אשה כדי להרשיע בעבירה השניה ומתוך הכרעת הדין עולה כי השופט ביסס גם את ההרשעה בעבירה זו על החזקה האמורה ולא על ראיה פוזיטיבית. לנוכח ביטול ההרשעה בסעיף השני הומר גם העונש לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ, הנשיא זוסמן, י' כהן. החלטה - הנשיא אגרנט.עו"ד בסן למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 24.9.75).

ב~ש 203/75 - ברוך חיון ואח' נגד הרצל ג'אן ואח'.

*השיקול של מהירות הברור לצורך החלטה בדבר העברת המשפט תאונה אשר בעטיה הוגשו שתי תובענות אירעה בסיני, ושתי התובענות אחת תלויה ועומדת בבימ"ש בת"א והשניה בבימ"ש בבאר-שבע. רוב העדים מתגוררים במקומות שהם אמנם יותר קרובים לת"א מאשר לבאר-שבע ואולם אף עד לא מתגורר בת"א גופה, כך שכל העדים יצטרכו לנסוע כדי להגיע למקום בירור המשפט. כיון שכך עדיף הבירור בבאר-שבע באשר מדובר בתביעות נזיקין שיתבררו שם מהר ואילו בת"א יחכו עת רבה לתורן. על כן הועבר הדיון בשתי התובענות לביהמ"ש בבאר שבע.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גב' ראב למבקשים, עוה"ד ברטלר ווייל למשיבים. 9.10.75).

ע.פ. 251/75 - יהודה פרשל ואח' נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (נסיון שוד) שני המערערים נכנסו לחנות תכשיטים בת"א לאור היום בכוונה לשדוד ולאחר שהתנפלו על בעל החנות התאספו אנשים לקול צעקותיו והמערערים נתפשו. העונש שנגזר עליהם הינו 30 חודשי מאסר, ברם ביהמ"ש העליון החליט כי שנה אחת מתוך המאסר יהיה על תנאי. זאת בהתחשב בתזכירים של שירות המבחן שבהם המלצה חמה להעמיד את המערערים במבחן שיש בו כדי לעודדם ולעזור להם להשתלב באורח חיים תקין. ביהמ"ש החליט כי לאחר ריצוי העונש יהיו המערערים במבחן במשך שנתיים.

(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד ח. משגב למערערים, עו"ד מ.ד. גולדמן למשיבה. 14.10.75).

ע.פ. 423/75 - יעקב מגזימוף נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (שוד) המערער השתתף בשני מקרי שוד בכפר ערבי באיזור יהודה ושומרון, יחד עם שלושה ערבים מתושבי האיזור וכן שותף יהודי נוסף תושב ירושלים שהביא עימו תת מקלע טעון בכדורים. המערער נהג במכונית, והמתין בה, יחד עם השותף היהודי, לשלושת הערבים שפרצו לביתו של אחד מתושבי הכפר, תקפו והיכו אותו ואת בני ביתו וגרמו להם חבלות ותוך איום בנשק שדדו אותו. לאחר מכן ביצעו שוד נוסף בבית בנו של הקורבן הראשון. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שש שנים מאסר והערעור על חומרת העונש
נדחה, המערער הוא בעל אמצעים, יש לו חנות למכירת בשר במחנה יהודה בירושלים והוא בעל שתי מכוניות, כך שהשתתפותו בשוד ניתנת להסבר רק לרצון להתעשרות נוספת שנראתה בעיניו כהתעשרות קלה. היתה זאת התדרדרות המוסר עד לשפל המדרגה. לטענת המערער כי גזר הדין חורג ממידת העונשים הנהוגה בביהמ"ש העליון במקרים כגון אלה - פסקי הדין שצוטטו ע"י ב"כ המערער אינם ראיה לטענה זו. היו ביניהם ערעורים של נאשמים, ללא ערעור נגדי של המדינה באופן שאין בפסקי הדין של ביהמ"ש העליון אלא אישור למה שפסקו בתי המשפט המחוזיים. גם כאשר הערעור הוא של המדינה, בידוע שביהמ"ש העליון בבואו להחמיר בעונש אינו ממצה את כל חומר הדין כלפי נאשם שבלבו התעוררו ציפיות עקב קלות העונש שהוטל עליו בביהמ"ש המחוזי. אין גם לאמר שחלקו של המערער פחות משל האחרים שכן לכל אחד מן השותפים נועד תפקיד עפ"י התכנון מראש והמערער מילא את תפקידו כמתוכנן.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד גד רווה למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 15.10.75).

ע.פ. 249/75 - אגון הרשקוביץ נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (עבירות זנות) המערער, בעת שהיה נשוי לאשה אחרת והיתה לו בת, שידל את המתלוננת לעסוק בזנות וחי על רווחיה במשך תקופה של כשלוש שנים. הוא נדון ע"י ביהמ"ש המחוזי למאסר בפועל של שלוש שנים, והערעור על חומרת העונש נדחה. עונש מאסר של שלוש שנים אינו מוגזם גם אם אין מתחשבים בשתי ההרשעות הקודמות של המערער. לטענה שהמערער קיבל בעבר טיפול פסיכיאטרי וכי מצב בריאותו מעורער - במידה שיש אמת בתיאור מצב הבריאות של המערער יוכלו שלטונות בית הסוהר לדאוג לכך שיקבל את הטיפול המתאים.

(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 17.9.75).

המ' 434/75 - כבסים...בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל.

*רישוי עסקים השאלה אשר המבקשים רוצים להעמיד לדיון בביהמ"ש העליון, הנוגעת לענין שעבר כבר שתי אינסטנציות, היא אם עסקם של המבקשים בא בגדר פריט מסוים לתוספת צו רישוי עסקים וטעון רשיון או לא. יתכן שבשאלה האמורה היה מקום לתת רשות ערעור, ואולם המבקשים הימרו את פי ביהמ"ש ולא סגרו את עיסקם תוך הזמן שנקצב להם ע"י ביהמ"ש ואף לא ביקשו מתן אורכה נוספת, וממשיכים בניהול עסקם ללא רשיון. מטעם זה בלבד לא יישמעו בביהמ"ש העליון.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד פ. קלייר למבקשים, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 9.10.75).

המ' 544/75 - מרים לוי ואח' נגד משה עגיב ואח'

*תשלום חוב ע"י צד שלישי לחייב למרות שהכסף עוקל לטובת הנושה המבקשים התקשרו בחוזה עם החייב שלפיו התחייב הלה להקים למבקשים בנין. לפני שהבנין הושלם ולפני ששולם כל המחיר הוטל על ידי משרד הוצאה לפועל, לבקשת נושה, עיקול על הכספים המגיעים לחייב מאת המבקשים. החייב איים שאם לא יקבל ישירות את הכספים שהמבקשים היו חייבים לו לא ימשיך בבניה ואז היו המבקשים מפסידים את הכסף ששילמו לחייב מראש על חשבון מחיר הבניה. אי לכך העבירו המבקשים את כספי החוב לחייב ולא להוצל"פ עפ"י העיקול. ראש ההוצל"פ חייב את המבקשים, בתור צד שלישי, לשלם שנית את סכום החוב לזוכים והערעור על כך נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן המבקשים נקלעו למצב ביש אך המצב שבו היו אינו יכול לשמש הצדק סביר כאמור בסעיף 48 לחוק ההוצל"פ.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ב. גבאי למבקשים, עו"ד א. לפיד למשיבים. 9.10.75).

ב"ש 222/75 - עטיה שמעון ויוסף נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה שני העוררים הועמדו לדין יחד עם אחרים באישום של סחר בסמים, חבלה גופנית, חטיפת אדם, סחיטה בכח ובאיומים והחזקת נשק וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד לתום ההליכים. עררם נדחה. העורר הראשון קובל על כך שטרם הועמד לבדיקה רפואית כפי שהורה ביהמ"ש המחוזי אך זה ענין לביהמ"ש המחוזי לענות בו ועל הסניגור לפנות לפרקליטות כדי שתנקוט בצעדים הדרושים לבצע את הוראת השופט. אשר לעורר השני - חומר הראיות שהיה בפני ביהמ"ש מספיק כדי להראות את מעורבותו בפשע. אשר לחשש של נקיטת צעדים אלימים ע"י העורר השני אם ישוחרר - לחשש זה אין צידוק כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, אך בהתעלם מנימוק זה הרי חומרת העבירה המיוחסת לעורר מחייבת החזקתו במעצר.

(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן עו"ד קליינר לעוררים, עו"ד גב' ראב למשיבה. 9.10.75).

ע.פ. 228/75 - חלוה מסלח נגד מדינת ישראל.

*הרשעה ברצח עפ"י הודאת הנאשם וה"דבר מה" הנוסף בתה של המערערת בת ה-15 נמצאה מתה בבית אמה, היא המערערת, כשעל גופה סימני כויות ולפי עדות רפואית נגרם מותה של המנוחה ע"י שריפה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת ברצח והערעור על כך נדחה. במשטרה מסרה המערערת הודאה כי כאשר ראתה שבתה מיפה את עצמה לפני שעמדה להפגש עם מאהבה לא יכלה לשלוט על עצמה ומשכה אותה בשערותיה ושפכה עליה ספירט ובמנורה שעמדה במקום הדליקה את בתה. גם כשהופיעה בפני השופט להוצאת פקודת מעצר הודתה שהיא שרפה את בתה. בביהמ"ש המחוזי ניסתה הסנגוריה לפסול את ההודאה ונכשלה ובביהמ"ש העליון כבר לא טענה כלפי כשרות ההודאה ולמעשה לא היה לטענה כל סיכוי להצליח לאחר שהמערערת הודתה גם בפני השופט. אולם הסניגור טען כי תוכן ההודאה לא היה אמת ומותה של המנוחה נגרם ע"י התאבדות. טענת ההתאבדות נשללה ע"י השופטים ונדחתה על ידיהם ואכן עפ"י המצב שבו נמצאה הגופה לא יתכן שהיתה זו התאבדות. מתוך העדות הרפואית עולה כי המנוחה איבדה את הכרתה לפני שנשרפה וברור על כן כי מישהו גרם לאיבוד הכרתה של המנוחה. התביעה לא הוכיחה מה גרם לחוסר ההכרה אך היא לא היתה צריכה להוכיח זאת ודי בכך שמצב גופתה של המנוחה תומך יותר בגירסת השריפה מאשר בגירסת ההתאבדות. אשר ל"דבר מה" הדרוש הרי היה דבר מה כזה במידה מספקת. ליד גופת המנוחה נמצא חומר יפוי שעליו דיברה המערערת בהודאתה, ונמצאה עששית נפט כסיפורה של המערערת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. טויסטר למערערת, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 16.10.75).

ע.פ. 503/74 - מדינת ישראל נגד נסים חדד ואח'

*החזקה התכופה לצורך הרשעה לפי סעיף 309 או 310 לפח"פ בחנות מצקין בחיפה נגנבו דברי הלבשה בין התאריכים 16 ו-18 באפריל שבהם חל ערב חג הפסח ויום הראשון של החג. המשיבים נעצרו ביום 20.4.73 כאשר בידם היה הרכוש הגנוב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים בעבירה של החזקת רכוש גנוב לפי סעיף 310 לפח"פ ודן כל אחד מהם לתשלום קנס בסך 1,500 ל"י ומאסר על תנאי של 18 חודש. ערעורה של המדינה נסב על כך שהמשיבים לא הורשעו בפריצה עצמה עקב החזקה התכופה ברכוש הגנוב ולחילופין על שלא הורשעו על פי סעיף 309 לפח"פ. ערעור זה של המדינה נדחה. ביהמ"ש המחוזי רשאי היה להגיע למסקנה כי החזקה התכופה במקרה הנדון לא היתה ראיה בטוחה להשתתפות המשיבים בפריצה. האפשרות שלמרות הזמן הקצר שחלף הספיקה הסחורה לעבור מידי הגנבים למקבלים מסתברת לא פחות מאשר ההשערה שהמשיבים הם שפרצו לחנות. (שווי הסחורה הגנובה היה כ-24 אלף לירות
ואצל המשיבים נתפשה כמות בסכום של 6,000 ל"י בלבד). כמו כן יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה של ההרשעה לפי סעיף 310 ולא לפי סעיף 309. במקרה אחר שבו הורשעו נאשמים עפ"י סעיף 309, מדובר היה ברכוש שכלל תכשיטים ומטבע זר וכדומה, דהיינו סוג של סחורה שנוהגים להחזיק במקומות סגורים בנגוד למקרה דנא. מאידך צודקת המדינה בערעורה על קולת העונש שכן העונש מוגזם בקלותו. הרכוש שנתפש בידי המשיבים היה בעל ערך ניכר ולמשיבים הרשעות קודמות מרובות. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל של שניים מהמשיבים על שנה אחת ושל משיב אחד על 9 חדשים.

(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי .עו"ד גב' גורני למערערת, עו"ד מרקוביץ למשיב הראשון. 7.10.75).

ע.פ. 37/75 - גבריאל ביטון נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח עפ"י הודאת הנאשם וה"דבר מה" הנוסף המערער הורשע בכך שיחד עם אחיו רצח את בני הזוג רגינה ושמואל חורש ונדון למאסר עולם. המערער הורשע על סמך הודאתו במשטרה שבה מסר במפורט על הדרך בה בוצע הרצח וכן שיחזר את מעשה הרצח. אחיו של המערער התאבד מספר ימים לאחר מעצרו. בביהמ"ש טען המערער כי אחיו שהיה בעל הפרעות נפשיות רצח את בני הזוג והוא חשש שמא הלה יתאבד אם יאסר לבד לכן הודה, כדי שיאסר יחד עם אחיו וישמור עליו. גירסה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש ורשאי היה לדחותה כבלתי מהימנה וכבלתי מתקבלת על הדעת. את ה"דבר מה" הדרוש מצא ביהמ"ש המחוזי בין היתר בהתאמת דברי ההודאה על אופן ביצוע הרציחות עם מימצאי הדו"ח הפאתולוגי, הצבעת המערער על מקומות ביצוע הפשעים, על המכשירים שבהם בוצע הרצח, וכן הפרטים שנתן בדבר השלל מדירת הנרצחים שתאמו את המציאות. "דבר מה" נוסף היה בעובדה שברשות המערער היו שני שיקים לפקודת המנוח שנלקחו מדירתו והופקדו בחשבונו של המערער לאחר שחתם עליהם חתימת היסב מזויפת. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על הדברים הנ"ל לצורך "הדבר מה" הדרוש. אכן, במקרה אחר קבע ביהמ"ש שדברים שהנאשם שמע מעבריין אחר, המתאמתים בראיה אחרת, אינם יכולים לשמש כ"דבר מה" באשר לא הגיעו לנאשם מידיעתו שלו, אך באותו מקרה ידוע היה כי הנאשם שמע את הדברים מפי עבריין אחר, ואילו בעניננו אמנם טוען המערער שאחיו סיפר לו כיצד ביצע את הרציחות, אך ביהמ"ש לא האמין לסיפור זה. משנדחתה גירסת המערער כי אחיו סיפר לו על הרציחות נותרה בתור מקור יחיד לידיעתו את פרטי הרצח רק נוכחותו והשתתפותו בביצוע הרצח.

(בפני השופטים: לנדוי, קיסטר, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 2.10.75).

ע.פ. 320/75 - חיים טוייג נגד מדינת ישראל

*השיקולים להפחתה בעונש מאסר עקב סחבת במשפט המערער שהוא יליד 1953 עבר בשנת 1971 מספר עבירות הנובעות ממעשה אחד והן: נהיגת הרכב בקלות ראש, בלי פוליסת בטוח, בלי רשות הבעלים, ללא רשיון נהיגה והפקרה אחרי פגיעה. המשפט התברר רק בשנת 1974 וביהמ"ש גזר על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ופסילה למשך שלוש שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן בזמן ביצוע העבירה היה המערער צעיר בן 18 ומאז עברו כבר ארבע שנים. לא פעם נוהג ביהמ"ש העליון להקל בגז"ד של מאסר בפועל אם הוטל אחרי תקופה כה וארוכה מיום ביצוע העבירה, אך במה דברים אמורים - כאשר הנאשם נהג במשך כל התקופה כאזרח ישר שומר חוק, אך כאן לא הראה המערער כל רצון לשפר את התנהגותו גם בזמן שהתבגר לאחר אותה עבירה. כך שאין סיבה להתערב לא בעונש המאסר ולא בעונש הפסילה.

(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, שמגר. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.10.75).

בג"צ 473/75 - לובה נאה ואח' נגד מנהל המכס והבלו

*דרישת מסמכים מסויימים לצורך מתן תמריצי יצוא העותרים הם יצואנים של תשמישי קדושה ועבור היצוא הם מקבלים תמריצים לפי ערך היצוא. כדי לקבל את התמריצים מן האוצר הם צריכים להציג רשומוני יצוא מאושרים ע"י אגף המכס. בעבר קרו מקרים של ניצול לרעה של הסדרים שהיו נהוגים ועל כן דורשת הנהלת המכס, בין היתר, הגשת קבלות מאת יצרני תשמישי הקדושה שמהם רוכשים היצואנים את הסחורה ליצוא כדי לודא מהם המחירים הנכונים. העותרים טוענים שאינם יכולים לעמוד בדרישה זו כי העוסקים ביצור החפצים אינם מוכנים לתת להם קבלות, וביקשו לחייב את המשיב לאשר להם את רשומוני היצוא גם בלי הבאת הקבלות. עתירתם נדחתה. אין עילה להתערב בעמדה שהנהלת המכס נוקטת, כדי להשתכנע שכספי המדינה אכן מוצאים על תמריצים המגיעים תמורת יצוא לפי מחירים נכונים. לטענת העותרים שבידי שלטונות המכס דרכים אחרות, כגון הערכת המוצרים וכדומה - אם גם פתוחות דרכים אחרות בפני הנהלת המכס אין זה מונע ממנה ללכת בדרך הפשוטה והקלה לבדוק את מחירי היצוא על יסוד מחירי הקניה של הסחורה.

(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. עו"ד עין דור לעותרים. 6.10.75).

בג"צ 429/75 - ד"ר רשיד סלים נגד מפקד אזור יהודה ושומרון ואח'

*איסור ביקור בשטחים נגד העותר, תושב נצרת, ניתן צו ע"י מפקד איזור יהודה ושומרון הדורש ממנו להשאר מחוץ לשטח איזור יהודה ושומרון. אין חולק על כך שתקנות ההגנה שלפיהן ניתן הצו חלות בשטח האיזור, אך העותר מתרעם שביקש רשיון לבקר ברמאללה במשך מספר ימים ונתקל בסירוב. עתירתו נדחתה. הצו שהוצא נגדו נובע מכך שהוא ידוע כאדם קיצוני המסית נגד השלטונות וכל עוד הצו של מפקד האיזור עומד בתוקף אין כל זכות לעותר לקבל רשיון לביקור בשטחי האיזור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י .כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד וליד פאחום לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים. 8.10.75).

בג"צ 260/75 - נחום ורמוס נגד שר הבטחון ואח'

*פירוש סעיף בתקנות הנכים לצורך קביעת נכות ענינה של עתירה זו, קביעת נכות לעותר, שהוא נכה צה"ל בגין פגיעה בפרק הירך והמחלוקת בין העותר לבין הרשויות המוסמכות הינה פירוש סעיפי התוספת לתקנות הנכים וייחוס סעיף מסוים לפגיעה של העותר שהיא בפרק הירך. הועדות הרפואיות השונות קבעו את הסעיף של הפגיעה ועתירת העותר נדחתה. נראה כי פירושו של הרופא מטעם המשיבים ביחס לפירוש הסעיף הנוגע לענין הוא הנכון, ועל כל פנים פירושו של הסעיף ניתן בידי הרופאים לפרשו ואין לבג"צ להתערב בפרושם כיון שזו שאלה רפואית מובהקת.

(בפני השופטים: קיסטר, עציוני, שמגר. העותר לעצמו, עו"ד יאראק למשיבים. 2.10.75).

בג"צ 491/75 - מאירה ריינר נגד היועהמ"ש לממשלה

*מעמד בבג"צ לצורך בקשת שחרור בערובה העותרת מבקשת סעד שיצהיר כי הזכות להשתחרר בערובה היא זכות אבסולוטית הנתונה לכל עצור. עתירתה נדחתה. בעתירה נאמר כי אחיה של העותרת עצור וכי המעצר יכול לעלות לו בחייו וכי הזכות להשתחרר בערובה היא זכות אבסולוטית של כל עצור בישראל למעט עצורים שהחוק שלל זאת מהם מפורשות. בדחותו את העתירה ציין בג"צ כי אין הוא דן במתן צוים כלליים המתייחסים לפירוש החוק, ומטעם זה ברור שאין העתירה מגלה על פניה עילה. אם כוונת העותרת היא לבקש צו לשחרור אשר בערבות, לא ידון בזה בג"צ משני טעמים: ראשית, לעותרת אין זכות עמידה בבקשה כזו ואחיה יכול לבקש זאת בעצמו; שנית - הדרכים בקשר לבירור בקשות לשחרור בערובה קבועים בחוק והדרך לבג"צ אינה מן הדרכים הקבועות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. 7.10.75).

ב.ר.ע. 192/75 - זכי דג'אני ואח' נגד אסטרן גז קומפני בע"מ ואח'

*מתן צו כינוס נכסים במעמד צד אחד ביום 30.6.75 ביקשו המבקשים בביהמ"ש המחוזי, עפ"י צד אחד למנות כונס נכסים זמני לחברה פלונית ולביסוס בקשתם זו הגישו כל אחד תצהיר בו טענו כי במשך השנים 1970 ועד 1972 עשו הסכמים עם בעלי המניות של החברה לרכישת חלק מהון המניות. אחד המבקשים אומר בתצהירו כי נודע לו ביום 2.1.75 כי לא הוקצו לו מניות, ואילו השני אומר שנודע לו לאחרונה שלא הוקצו לו מניות ולא אומר מתי נודע לו. ביהמ"ש המחוזי נתן עפ"י צד אחד צו כינוס נכסים זמני, אך לאחר מכן ביטל את הצו לפי בקשת המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. למרבה הפלא השיגו המבקשים את הצו מלכתחילה עפ"י צד אחד למרות שעפ"י תקנה 304 אין נותנים צו עפ"י צד אחד זולת אם הדיון בדרך הרגילה עלול לגרום נזק חמור או נזק שאין לו תקנה. בתצהירי המבקשים אין כל עובדות המראות שאמנם נתקיים התנאי לדיון עפ"י צד אחד. מתוך התצהירים עולה שהבקשות הוגשו באיחור ועל כן הענין אינו דחוף כדי שישמע במעמד צד אחד אם בכלל הוא ראוי, לנוכח השיהוי, לקבל סעד זמני. כבר מטעמים אלה צדק השופט כאשר ביטל את הצו שנתן עפ"י צד אחד.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד ש. בן-סירא למבקשים, עו"ד ז. טרייניץ למשיבים. 6.10.75).

ע.פ. 182/75 - סברי הלאילה נגד מדינת ישראל

*הוספת סעיף אישום לפני התחלת פרשת הסניגוריה

בשלושה מקרים נטפל המערער לאנשים שונים בחיפה וביקש מהם להלוות אליו כדי לסייע לו בפיוס חברתו. הוא הוביל אותם לסימטה אפלה ובאחד המקרים ביצע עבירה של משכב זכר בכוח ובאלימות, במקרה השני מעשה מגונה ובנוסף לכך שדד את קורבנותיו. במקרה השלישי ביצע רק עבירה של שוד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שבע שנות מאסר וביהמ"ש העליון, בהיסוס מה, החליט להקל במידת מה בעונשו של המערער, שבעת ביצוע העבירות היה בן שש עשרה וחצי, והעמיד את העונש על שש שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. לפני פתיחת פרשת הראיות של ההגנה תיקן ביהמ"ש המחוזי, לבקשת המדינה, את כתב האישום והוסיף הוראת חיקוק לגבי פרט האישום הראשון אשר על פיו נענשים בעונש חמור יותר כשעבירת האינוס מבוצעת על ידי מי שנושא נשק חם או קר. ב"כ המערער טען שבכך קופחה הגנתו של המערער וביקש לסמוך על הוראת סעיף 166 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי שלפיו כאשר ביהמ"ש מרשיע נאשם בעבירה שונה מזו שפורטה בכתב האישום לא יטיל עונש חמור מזה שהיה מטיל אילו הוכחו העובדות שבכתב האישום. בטענה זו אין ממש. לפי סעיף 82 לחוק סדר הדין הפלילי רשאי ביהמ"ש בכל עת לתקן כתב אישום ובלבד שתנתן לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן בפני כתב האישום המתוקן. הא ותו לא. הסייג שנקבע בסעיף 166 סיפא נובע מכך שבסיום המשפט משתמש ביהמ"ש בכוחו ומרשיע את הנאשם בעבירה אחרת ולא העמידו בעוד מועד על כך כי נשקפת לו סכנה של הרשעה בה הורשע. מה שאין כן בתיקון כתב האישום לפי סעיף 82, שכן כאן מצווה ביהמ"ש ליתן לנאשם שעת כושר להתגונן והדבר לא בא לו כהפתעה. זאת ועוד, גם הסייג של סעיף 166 אינו קובע אלא זאת שביהמ"ש לא יעבור את תקרת העונשין שנקבעה לעבירה המקורית, אך באותה תקרה אין ביהמ"ש מנוע מלהטיל על הנאשם את העונש המתחייב מהנסיבות, ובעניננו העונש המקסימלי לפי סעיף האישום המקורי היה 14 שנות מאסר.