ע.א. 79/76 - ג'ולייט מרציאנו ואח' נגד סימון בן שושן
*חריגת בורר מסמכותו.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בתיק 1969/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
הצדדים עשו הסכם שותפות לניהול עסק ובהסכם היה קיים סעיף בוררות זבל"א. השותפות לא עלתה יפה והצדדים עשו הסכם לפירוק השותפות. התעוררו בעיות כספיות והמערערים ביקשו להביא את הענינים לבוררות. המשיב לא מינה בורר מטעמו וביהמ"ש המחוזי נתבקש למנות את הבורר השלישי. בהסכמת הצדדים מינה ביהמ"ש בורר יחיד במקום הבוררות זבל"א ולאחר שהבורר החל במילוי תפקידו התעוררה שאלה מהו היקף הסמכות שלו עפ"י החלטת ביהמ"ש. הבורר קבע כי הוא מוסמך לדון בכל הענינים שנשארו במחלוקת ואז הודיע המשיב כי הוא ממשיך בהתדיינות תוך מחאה ושמירה על זכות לבקש ביטול פסק הבורר, לכשינתן, עקב חוסר סמכות, בפסק הסופי שוב דן הבורר בשאלת הסמכות וקבע כי היה מוסמך לדון בכל הענינים שהובאו בפניו. הענין הגיע לביהמ"ש המחוזי שקבע כי עפ"י נוסח מינוי הבורר הוא אכן חרג מסמכותו; כי ביהמ"ש רשאי לאשר פסק בוררות למרות שהבורר חרג מסמכותו; כי עצם העובדה שהבורר חרג מסמכותו ופסק בדברים שהמשיב לא חפץ כי יפסוק בהם מהווה עוות דין ועל כן יש לבטל את פסק הבורר. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי בפירוש ההחלטה של מינוי הבורר ואכן חרג הבורר מסמכותו. אין לקבל את הטענה כי על ביהמ"ש להרחיב את מסגרת ההסכם למינוי הבורר עפ"י חוק החוזים (חלק כללי), שכן כוונת הצדדים ברורה והבסיס לפירוש החוזה נקבע עפ"י לשונו של החוזה עצמו ורק כשאין לדלות מתוכו את כוונת הצדדים יש להזקק לנסיבות האופפות את עשייתו. כאן מתגלה כוונת הצדדים מן ההחלטה.
ב. עילת ביטול פסק בורר מחמת חריגה מסמכות היא כזו שביהמ"ש רשאי לאשר את פסק הבוררות גם אם הוא מגיע למסקנה כי הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מסמכויותיו. זאת אם החריגה מן הסמכות לא גרמה לעוות דין.
ג. אין לקבל את גישתו של ביהמ"ש המחוזי כי עצם החריגה מסמכות מהווה עוות דין. אם אכן מהווה זה עוות דין נמצא כי הענקת הסמכות לביהמ"ש לאשר פסק בורר גם אם הוא חרג מסמכותו לא תהיה לה משמעות כלשהי. גם אם הבורר פעל ללא סמכות עדיין אפשר לאשר את הפסק אם יימצא לאור מכלול הנסיבות כי לא נגרם עוול לאף אחד מהצדדים. כאן לא נגרם עוול לאף אחד מהצדדים שכן בין הצדדים היה הסכם בוררות ואם אמנם יוחלט שלא לאשר את פסק הבורר יוכלו הצדדים לחזור ולדרוש למסור את הענינים השנויים במחלוקת לבוררות.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. עו"ד י. ע. כהן למערערים, עו"ד א. רפאל למשיב. 3.8.76)
ע.פ. 515/75 - צבי כץ נגד מדינת ישראל
*גניבת כספים ע"י גזבר עמידר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 237/75 - הערעור נתקבל בחלקו) .
העובדות:
המערער היה מנהל הגזברות של עמידר. באחד הימים הוטל עליו למצוא הסדר של הקמת קרן למתן הלואות לעובדי עמידר לשם רכישת רכב. עמידר משמשת סוכנת של גופים שונים לשם
גביית כספים המגיעים להם מחייבים ובכללם בנק טפחות. עפ"י ההסדר היתה עמידר מעבירה לטפחות בשיקים את הכספים שגבתה עבורה. בין היתר היה לעמידר חשבון בבנק אגוד לישראל ומדי חודש נמשכו שיקים לפקודת טפחות על חשבון עמידר בבנק אגוד. המערער פתח חשבון נוסף באותו בנק והגיע להסדר עם הבנק כי באותו חשבון יפקיד כספים בריבית של 17 אחוז וכספי הרבית שימשו קרן למתן הלוואות לעובדי עמידר. כאשר קיבל המערער שיקים להעביר לטפחות השהה אותם במשך שלושה ארבעה חודשים והעביר את הכספים שנועדו לטפחות מהחשבון הרגיל לחשבון המיוחד. לאחר שעבר הזמן כאמור, תיקן את מספר החשבון בשיקים למספר החשבון המיוחד, ומכיון שלשיק היתה הגבלה שניתן לגבותו תוך חודשיים מיום הוצאתו, תיקן גם את התאריך של הוצאת השיק. בדרך זו העביר במשך הזמן כששים מליון לירות מהחשבון הרגיל לחשבון המיוחד והריבית שהצטברה הגיעה למליון לירות שניתנו על ידו כהלוואות לעובדי עמידר. מלבד הלוואות אלה רכש גם אגרות חוב בסכום של כחצי מליון ל"י שהכניסם לחשבונו וטען כי רכש אותם מכיון ששני שיקים הלכו לאיבוד ולא רצה כי ערך הכספים ירד, וכן חילק גמח"ים לכל מיני אנשים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגניבה של כל אותם סכומים שהעביר מהחשבון הרגיל לחשבון המיוחד, היינו גניבה של כ- 60 מליון ל"י, כן הרשיע אותו בזיוף השיקיםועוד הרשעות שונות, ודן אותו למאסר של 8 שנים. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה - הנשיא אגרנט:
א. לשאלה אם המערער שימש כ"עובד הציבור" - המערער כפר בכך והתביעה הסתפקה בהגשת תקנות התאגדות של עמידר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי תקנות ההתאגדות אינן מהוות ראיה מספקת כי הממשלה משתתפת בהנהלת עמידר, ברם לדעת ביהמ"ש המחוזי נתונה העובדה בידיעתו השיפוטית. נימוק זה של ביהמ"ש המחוזי אינו יכול לעמוד, שכן ענין השתתפות הממשלה בהנהלת עמידר עדיין אין לראותו כדבר שהוא מן המפורסמות. ברם מתוך תקנות ההתאגדות של עמידר שהוגשו לביהמ"ש המחוזי ניתן להסיק כי הממשלה משתתפת בהנהלת עמידר ועל כן מהווה המערער "עובד הציבור".
ב. אין לפסול את קבילות ההודאה שמסר המערער במשטרה לאחר שהוגש נגדו כתב האישום ולאחר שכבר היה ידוע שיש לו עו"ד ועוה"ד לא הוזמן. הדבר הקובע בהודאה אם היא קבילה או לא, הינו אם זו נעשתה בנסיבות המחייבות להסיק את המסקנה שניתנה מתוך רצון חופשי.
ג. אין צורך להכריע כאן בטענה שהעלה המערער, ואשר ניכרים בה דברי טעם, כי אין אפשרות לגנוב יתרה של חשבון בנק. זאת משום שיש לבטל את ההרשעה בגניבת אותם סכומים מטעמים אחרים. מן הדין לראות את החשבון המיוחד שפתח המערער בבנק כחשבון של חברת עמידר ולא כחשבונו הפרטי של המערער, וכיון שכך העברת הכספים מחשבון אחד של עמידר לחשבון שני אינה מהווה גניבה.
ד. אין להרשיע את המערער בגניבת השיקים שעיכב בידיו. אין לאמר כי העביר את תמורת השיקים מהחשבון הרגיל לחשבון המיוחד, כי למעשה הפקיד בידו את השיקים ואת הסכום העביר ע"י מתן הוראה נפרדת לבנק. כן מוטעית המסקנה כי ע"י עצם פעולת העיכוב של השיקים ניטל ערכם המקורי והשיק עבר מן העולם. כל עוד לא נמסרו השיקים למוטבים נשארו בבעלותה של עמידר, ואילו העיכוב בשליחתם לתעודתם לא גרם נזק כלשהו לעמידר.
ה. העובדה שזמן העיכוב של חלק מהשיקים היה יותר מחודשיים מתאריכי ההוצאה אין בה כדי לשנות דבר. ראשית, גם אם לא הוצג לפרעון תוך זמן סביר מיום הוצאתו, אין זה פוגע בתוקפו של השיק. שנית, אף העובדה שבשיק היה כתוב כי הוא ניתן לגביה תוך חודשיים מיום הוצאתו אין בה כדי לגרום בכך שפג תוקפם של השיקים. ההגבלה לגבייה תוך חודשיים אין לראותה כחלק מגוף השיק, שאם לא תאמר כן היה זה תנאי
השולל את תוקפו של השיק. מכאן שיש להתייחס להגבלה זו המופנית למוטב השיק או לבנק כבקשה אשר דבר כיבודה תלוי ברצונו של זה או של זה.
ו. העובדה שהשיקים לא נשלחו לתעודתם יש לראות בה משום מעשה של לקיחת השיקים ללא הסכמת הבעלים, אך ברור שהדבר נעשה למטרה ארעית גרידא ולא מתוך כוונה להתכחש לזכויות עמידר על השיקים ולשוללם ממנה לצמיתות.
ז. טעה ביהמ"ש דלמטה כאשר סבר כי ע"י תיקון תאריך השיק ומספר החשבון יצר המערער יש מאין, שכן תוקפם של השיקים לא נפגם עקב עיכובם בידי המערער. תיקון התאריכים ללא סמכות יש לראותו כתיקון מהותי של השיקים המבטל את תוקפם ומבחינה משפטית ניתן לאמר שהמערער נטל מהשיקים הנדונים את סגולתם, דבר שכמוהו כמעשה של נהיגת מנהג בעלות בגינם, אלא שגם לענין זה חסר היסוד של כוונת הגניבה. כוונתו היתה להבטיח באמצעות תיקון התאריכים שהשיקים ייפרעו ואין לאמר שהיתה מצד המערער התכחשות לבעלות עמידר לשיקים.
ח. אין לייחס למערער את גניבת הרווחים בכך שנתן הלוואות לעובדי עמידר לרכישת רכב, שכן לחברה היתה ידיעה על ההסדר ועל המטרה שיעד לו המערער כאשר פתח את החשבון המיוחד אם כי המנהלים לא ידעו על שיטתו של המערער לעיכוב השיקים.
ט. מאידך אישר ביהמ"ש העליון הרשעת המערער בחלק מן האישומים שיוחסו לו וזאת בזיוף מסמך ע"י שינוי המועדים ומספר החשבון בשיקים ללא סמכות, וכן גניבה של 2 שיקים בסך חצי מליון לירות.
י. לענין העונש הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה שהמערער למעשה לא הפיק ולא התכוון להפיק שום טובת הנאה אישית ממעשי הגניבה הנדונים, והומרץ כולו ע"י הרצון לעזור לאנשים. עם זאת סבר הנשיא אגרנט כי יש להעמיד את עונש המאסר בפועל על תקופה של שלוש וחצי שנים ואילו השופטים שרשבסקי וברנזון סברו כי די בכך שהעונש יועמד על שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, שרשבסקי. עו"ד י. אדרת למערער, עו"ד רודה למשיבה. 29.7.76).
ע.א. 14/76 - מרים בר- זאב ואח' נגד ישראל רוטנברג ואח'
*טענת דיירות מוגנת של דייר משנה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 425/74 - הערעור נדחה) .
העובדות:
בשנת 1944 השכיר המשיב לרב רבינוביץ (להלן - הרב) בית שבו ארבעה חדרים למטרת בית כנסת. עוד באותה שנה החל בעלה של המערערת הראשונה (אביה של המערערת השניה) להחזיק בחדר בבית הנ"ל וניהל בו עסק של ממכר פירות וירקות. הלה נפטר בשנת 1967 ושתי המערערות יחד עם בעלה של המערערת השניה ממשיכים להחזיק בחדר הנ"ל. בשנת 1951 הגיש המשיב תביעת פינוי נגד הרב ונגד המנוח כשהתביעה היתה מבוססת על כמה עילות וביניהן נטען שהרב השכיר למנוח חלק מהבית בניגוד לאיסור שבחוזה השכירות. התביעה נדחתה אז וביחס להשכרת המשנה לא נקבע מימצא, אך נאמר כי החוזה שבין המשיב לבין הרב אינו אוסר
על השכרת משנה. בשנת 1966 הגיש המשיב תביעת פינוי שניה והפעם נגד הרב בלבד ובו נטען כי נטש את המושכר. ביום 30.6.70 ניתן פס"ד פינוי נגד הרב ואז הגישו המערערות לבימ"ש השלום בקשה לפס"ד הצהרתי כי פסק הפינוי שניתן נגד הרב אינו בר ביצוע כלפיהן. תביעתן נדחתה ע"י בימ"ש השלום מכמה טעמים: כי לא הוכח שהיה קיים קשר של שכירות בין הרב לבין המנוח; העדות היחידה שבאה על קשר השכירות היתה מפי אחותה של המערערת השניה שסיפרה כי אביה מסר לרב 700 ל"י ואז אמר לו הרב כי יהיה דייר משנה אצלו לכל החיים ועדות זו לא היתה מהימנה על בימ"ש השלום; כי המערערות לא שילמו כל דמי שכירות; כי החדר הנידון אינו משמש למטרת אותו העסק שניהל המנוח מורישן של המערערות; כי גם אילו היה קיים קשר שכירות כפי שהעידה אחות המערערת, היתה זו שכירות משנה לתקופה ארוכה שהיתה חייבת להירשם בפנקס רישום המקרקעין ומכיון שהיא לא נרשמה הרי היא משוללת תוקף חוקי. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעורן של המערערות ועל כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. לא היה זה הכרחי כי המשיב יצרף לתביעת הפינוי גם את המערערות ודי בכך שהגיש תביעה נגד הדייר הראשי. סעדו של צד שלישי הוא פניה ליו"ר ההוצל"פ כי יעכב את הפינוי עד שהצד השלישי יפנה לביהמ"ש ויתבררו טענותיו כי יש לו זכות להשאר במושכר.
ב. כדי לדחות את תביעת המערערות די בנימוק היחידי כי שכירות לכל ימי החיים הינה בגדר דיספוזיציה לפי סעיף 2 לפקודת העברת קרקעות שחלה על המקרה דנא, ודיספוזיציה כזו חייבת היתה ברישום ומשלא נרשמה השכירות היא בטלה ומבוטלת.
ג. העובדה שבתביעת הפינוי הראשונה נגד הרב, טען המשיב בין היתר, כי הרב השכיר למנוח חדר אחד בשכירות משנה, אין בה כדי למנוע מהמשיב לטעון כיום ששכירות כזו לא היתה קיימת. בפסה"ד בתביעה הראשונה שנדחתה, לא נקבע שהחדר הושכר ע"י הרב המנוח, אלא נאמר שלא הוכח שלפי חוזה השכירות אסור היה לרב להשכיר חלק מהבית. אין איפוא להגיד שנוצר השתק ע"י פסה"ד שניתן במשפט הראשון לגבי עובדת ההשכרה.
השופט ברנזון: מסכים.
השופט לנדוי:
א. את דחיית הערעור יש להעמיד על מימצאו של שופט השלום כי לא הוכח שהרב השכיר אי פעם חדר בדירה למנוח. בימ"ש השלום לא נתן אימון בעדות שהובאה לפניו ובכך אין להתערב.
ב. אילו הוכח שהיתה השכרת משנה הרי העובדה שנאמר כי היא לכל ימי חייו של שוכר המשנה לא היתה מחייבת רישום. הרב הרי לא יכול היה להעניק למנוח שכירות משנה לתקופה הארוכה מתקופת השכירות שלו עצמו. (הזכויות שהחוק העניק לדייר המשנה לראשונה בשנת תשט"ו אינן יכולות לבוא בחשבון). אם כך הדבר לא היתה זו שכירות משנה שהיתה חייבת רישום לפי פקודת הקרקעות. אולם ניתן להשאיר שאלה זו פתוחה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. עו"ד פ. הרצברג למערערות, עו"ד מ. ויזל למשיב. 3.8.76).
בג"צ 43/76 - חברת עמיהוד בע"מ נגד שר התיירות ואח'
*רשיון לרכישת אוטובוסים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת היא בעלת מספר אוטובוסים להולכה פרטית של נוסעים ובסוף שנת 1974 ביקשה ממשרד התיירות רשיון לסוכנות להסעת תיירים. עפ"י צו הפיקוח על מצרכים ושירותים זכאי לקבל רשיון להסעת תיירים מי שימלא שורה של תנאים עפ"י אותו צו, ובין היתר מי שיש לו מספר אוטובוסים כפי שנקבע ע"י מנהל משרד התיירות, והמנהל קבע את מספר האוטובוסים ל- 25. כיון שלעותרת לא היה מספר כה רב של אוטובוסים פנתה למשרד התחבורה וביקשה רשיון לרכוש אוטובוסים. דא עקא שמשרד התחבורה אינו נותן את הרישיון אלא למי שמביא המלצה ממשרד התיירות ואילו משרד התיירות סירב לתת את ההמלצה ונימק את סירובו בכך שענף התיירות מוצף בחברות העוסקות בהסעת תיירים והוספת אוטובוסים מביא להורדת מחירים ולהורדת הרמה. דין שונה חל לגבי חברת תיירות שיש לה רשיון ויכולה לרכוש אוטובוסים כאוות נפשה ללא צורך בהמלצת משרד התיירות. עתירת העותרת נתקבלה. עפ"י הצו צריכה חברה למלא תנאים מסויימים ואז היא זכאית לקבל רשיון להסעת תיירים ואין להוסיף לתנאים אלה תנאים נוספים. המדיניות של אי מתן המלצה המביאה לידי כך שמבקש הרשיון לא יכול למלא אחר הוראות הצו היא מדיניות פסולה באשר יש בה משום הפלייה בין חברות ותיקות לבין חברות חדשות. אין גם טעם במדיניות שלא להרבות חברות להסעת תיירים שכן יש כבר בענף 20 חברות להסעת תיירים, ועל כן אינו דומה עניננו למקרה שבו בקשה חברה פרטית רשיון להולכת נוסעים. הועלה גם נימוק של הקצבת מטבע חוץ, אך העותרת הודיעה כי תרכוש את האוטובוסים בישראל ללא הקצבת מטבע חוץ. עם זאת סבר השופט ברנזון כי משרד התיירות איננו ממונה על ענינים הנוגעים למטבע חוץ שהם בסמכות שר האוצר וכמו כן לא ראה סבירות בנימוק הזה כאשר כל מי שרוצה לרכוש מכוניות פרטיות יכול לרכוש ללא הגבלה. מאידך סבר השופט ויתקון כי אילו אכן היתה בעיה של מטבע חוץ הוא לא היה מוצא הצדקה להתערב בשיקול דעת הרשויות המוסמכות. חובתו של כל משרד ממשלתי לדאוג לעניני מטבע חוץ ולא רק משרד האוצר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. אמיתי לעותרת, עו"ד ד. גורני למשיבים. 19.7.76).
ב"ש 158/76 - מדינת ישראל נגד מוסה גדה ואח'
*הארכת מעצר (הבקשה נתקבלה).
המשיבים נעצרו באשמת נסיון לרצח ושוד ובימים אלה עומדת להסתיים שנה מיום הגשת כתב האישום והמדינה ביקשה כי ביהמ"ש העליון יאריך את מעצר המשיבים מעבר לשנה. הבקשה נתקבלה. ביהמ"ש העליון הביע צער על כך שהמשפט לא נגמר עד כה אף כי עברה כבר שנה מעת הגשת כתב האישום, אעפ"כ החליט להאריך את המעצר לתקופה נוספת של שלושה חודשים בהתחשב בחומרת העבירה ובנסיבות הענין. האשמה כוונה כלפי שני המשיבים ונאשם נוסף שהודה באשמה ונדון לשבע שנות מאסר. אחד המשיבים מסכים להארכת המעצר. לאור כל אלה אין לצוות על שחרורו של המשיב האחד המתנגד להארכת המעצר.
(בפני: השופט ברנזון. עוה"ד י. דוויק ואבו עטה למשיבים. 27.7.76).
ב"ש 159/76 - מדינת ישראל נגד אברהם נג'אג'רה ואח'
*הארכת מעצר (הבקשה נתקבלה).
שלושת המשיבים מואשמים ברצח אחותם על רקע כבוד המשפחה ומאז הגשת כתב האישום נגדם עברה שנה ואילו המשפט טרם נסתיים, כיון שכך מבקשת
המדינה הארכת המעצר לשלושה חודשים נוספים, אך ביהמ"ש העליון האריך את המעצר לחודשיים בלבד. המשפט יחודש עם שמיעת עדי ההגנה ביום 6.9.76 ואין מניעה לכך כי יסתיים תוך חודש ימים מעת חידושו.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד צ. מזור למשיבים. 1.8.76).
בר"ע 154/76 - יוסף איזן נגד יאיר עמית... בע"מ
*הסכם שקיבל תוקף ע"י בימ"ש (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה על סכום כסף גדול ובין הצדדים הוסכם כי המבקש יפקיד וישלם עד ליום 15.7.76 סכום של 100 אלף ל"י על החשבון, ואם לא ישולם סכום זה במועדו ייחשב הדבר כאילו נדחתה בקשת המבקש לרשות להתגונן לגבי סכום של 200 אלף ל"י, והמשיבה תהיה זכאית לקבל אותו יום פס"ד על סכום של 200 אלף ל"י. הסכמת בעלי הדין קיבלה תוקף על פי החלטת ביהמ"ש. לאחר מכן ביקש המבקש כי ביהמ"ש יאריך לו את המועד לתשלום הסך 100 אלף ל"י, ביהמ"ש דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. צודקת המשיבה שאין ביהמ"ש מוסמך לשנות מן ההסכם שנעשה בין בעלי הדין.
(בפני: השופט ח. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד ש. נסים למשיבה. 27.7.76).
ע.א. 898/75 - אליעזר מרדכי נגד קצין התגמולים
*תביעת נכה עקב מחלה בשרות הצבאי (הערעור נתקבל).
המערער שירת במלחמת יום הכיפורים ולאחר כשבוע ימים חש בקוצר נשימה, אושפז בביה"ח, אובחנה אצלו מחלה הידועה בשם פנויטוטורקס. מחלה זו היא לעתים קרובות "ספונטנית" היינו תוצאה פתאומית של אירוע חיצוני וגם על מחלת המערער נאמר שהיתה מסוג ספונטני. הוכח שעבודתו של המערער בצבא באותם הימים היתה בהרמת פגזים והעמסתם תחת הפגזת הסורים ברמת הגולן. קוצר הנשימה שהוא מסממני המחלה והמחלה עצמה, לא נתגלו אצל המערער אי פעם לפני תחילת שירותו הצבאי. אעפ"כ קבע המומחה הרפואי מטעם המשיב שיש לשלול את הקשר הסיבתי בין השירות לבין המחלה באשר המחלה לא פרצה תוך כדי העבודה אלא לאחר שנת לילה. הערעור על כך נתקבל. המערער טוען כי למעשה לא ישן אותו לילה אך דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד. עובדה היא שהמחלה פורצת לאחר מאמצים גופניים קשים, המערער עבד במאמץ גופני קשה שהיה מאמץ נמשך, ואין נפקא מינה אם סממני המחלה הופיעו באשמורת הבוקר או ברדת הלילה. משקבע המומחה הרפואי שהמחלה באה בעקבות מאמץ גופני, הרי הפכה שאלת הקשר הסיבתי לשאלה משפטית והלכה פסוקה היא שמחלה הפורצת לראשונה כתוצאה מהשירות הצבאי רואים אותה כאילו נגרמה עקב השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. שרון למערער, עו"ד ש. דורנר למשיבים. 29.7.76).
ע.א. 251/75 - אברדס הלנה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל בחלקו).
הערעור נסב על בקשתה של המערערת, ישישה כבת 76, להכיר בה כנכה בגין מחלות עצבים, שגרון, דליות ונשירת שיניים, וכן על הכרה חלקית בלבד במחלת עמוד השדרה. הערעור נתקבל לענין מחלת הדליות ונשירת השיניים ונדחה לענין יתר המחלות. המערערת הביאה תעודה רפואית מרופא ברומניה לגבי כל מחלותיה וביהמ"ש העיר שהמשיבים דקדקו עם תעודה זו דקדוקי עניות שלא כהוגן. אשר למחלות העצבים, מעידה התעודה שבשנים שלאחר השואה סבלה המערערת מעצביה, אך בבדיקותיה לאחרונה לא נמצאה חולה במחלה זו ואין לשלול את האפשרות כי המחלה חלפה. הוא הדין למחלת השגרון. אשר למחלת הדליות הרי מחלה זו כבר אובחנה ברומניה ואין ספק שהמערערת עודנה סובלת ממנה. אעפ"כ דחתה המשיבה את תביעת המערערת בגין מחלה
זו באשר בינתיים ילדה המערערת ואף עברה ניתוח בורידיה "ויתכן שהמחלה שנותרה קשורה בכך ולא עם רדיפות". כאן נתפשה הועדה לכלל טעות. משהוכיחה המערערת שמחלת הדליות באה לה עקב הרדיפות, והיא עודנה סובלת ממחלה זו, יצאה ידי חובת הראיה המוטלת עליה ואין להתלות באפשרות ספקולטיבית שמא הופסק הקשר הסיבתי בינתיים. הוא הדין לענין השיניים. המערערת לא הביאה תעודה רפואית המעידה על קשר בין נשירת השיניים בעת הרדיפות לבין הרדיפות, ואולם משהוכיחה המערערת שנרדפה על צוארה ושיניה שהיו בפיה נשרו, ולא נמצאה סיבה רפואית אחרת כלשהי לנשירה זו, ברור שיש לייחס את הנשירה לרדיפות. אשר לענין עמוד השדרה מסכימים כל הרופאים שהרדיפות החמירו את המום שהיה קיים קודם לכן אצל המערערת, אך רופאי המערערת אומרים שהרדיפות החמירו את המחלה כדי מחצה ואילו רופאי המשיבה אומרים שהחמירו אותה רק כדי שליש והרשות המוסמכת הלכה אחרי הממעיט. קשה לתפוש על שום מה ועל סמך מה ראה הרופא מטעם המשיבה לחלוק על קודמו ולהוריד מן המחצה לשליש, ואולם מכיון שהרשות המוסמכת סמכה על חוות הדעת האחת כנגד רעותה אין להתערב בהחלטתה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. וולר למערערת, עו"ד ח. גולווסר למשיבה. 29.7.76).
ע.א. 657/74 - מלכה שורץ נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*קביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערערת הגישה תביעה להכיר בנכותה בגין מחלות שונות והערעור נסב על דחיית תביעתה בגין מחלות עמוד השדרה והקיבה. ערעורה נדחה. את תביעתה הגישה ביום 28.4.69, בעקבות תיקון מס' 2 לחוק נכי רדיפות הנאצים, שהאריך את המועד להגשת תביעות ובלבד שהתגמול ישולם מתאריך הגשת הבקשה. המערערת נבדקה ע"י ועדה רפואית מטעם המשיבה ונמצא שאינה חולה במחלות הנ"ל. המערערת מצידה הגישה תעודות רפואיות שלפיהן היתה חולה במחלות אלה בשנת 1952 אך הרשות המוסמכת וכן ועדת העררים, בדחותם את תביעתה, אמרו כי הקובע הוא המצב הרפואי כפי שהוא בעת הגשת התביעה כאשר התגמול משתלם מעת הגשת התביעה וכיון שבאותה עת כבר לא סבלה המערערת ממחלות אלה אין לשלם לה פיצויים בגינה. עמדה זו אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. מסקנה זו זהה לפסיקת ביהמ"ש העליון כי במידה ומתעוררת מחלה הנובעת מרדיפות הנאצים, מגיעים תגמולים לנכה מיום פרוץ המחלה, ולא עבור התקופה שלפני כן.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, עציוני, י. כהן. החלטה - הנשיא אגרנט. עו"ד א. חורן למערערת, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 29.7.76).
ע.א. 480/74-478 - נהר השקעות בע"מ נגד מדינת ישראל ואח'
*הקניית רכוש ציבורי לעיריה (ערעורה של המערערת נדחה וערעורה של עירית נהריה נתקבל).
ענינו של ערעור זה צו הקניית רכוש ציבורי של מפעל המים ונכסים אחרים השייכים למערערת ולאגודה החקלאית נהריה, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, לעירית נהריה. הצו ניתן ע"י שר הפנים עפ"י חוק הרשויות המקומיות (הקנית רכוש ציבורי) וביהמ"ש המחוזי אישר חלק מן הצו בעוד שביחס לחלק אחר של הצו ביטל אותו והכניס בו שינויים. ערעורה של המערערת ושל נהריה כפר שיתופי בע"מ נדחה ואילו ערעור העיריה על אותו חלק שבצו ששונה ע"י ביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את הדינים השונים הנוגעים לצוי הקניה והתנאים לכך והגיע למסקנה כי הצו בדין יסודו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ע. ברנבלום למערערת, עוה"ד נ. ליפשיץ וי. בן-אור למשיבים. 29.7.76).
ב.ש. 184/76 - יהודה לוי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בסרסרות למעשה זנות לגבי אשה מסויימת. לגבי אותה אשה כבר הורשע קודם לכן במעשה דומה והוטל עליו מאסר. עכשיו מצהירה האשה שהיא חוזרת בה מתלונתה וכי עדותה נגדו במשטרה באה כדי להתנקם בו. על כן מבקש הוא להשתחרר בערבות. בקשתו נדחתה. אין בתצהירה של המתלוננת משום עילה לשנות את צו המעצר כל עוד לא בוטל כתב האישום. ביהמ"ש המחוזי בדק ומצא כי קיימות ראיות אובייקטיביות לכאורה נגד המערער ונוכח פני הרשעתו הקודמת וטיב העבירה אין לשחררו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד יהב למבקש, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 17.8.76).
ב.ש. 181/76 - אשור שלמה נגד מדינת ישראל
*פסילה מנהלית של נהג שגרם למוות (הבקשה נדחתה).
המערער גרם בנהיגת כלי רכב למות אדם. קצין משטרה פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופת 90 יום בתוקף סמכותו לפי פקודת התעבורה. הערכאות דלמטה אישרו את הפסילה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם אם יצליח העורר לשכנע את ביהמ"ש כי נהג בזהירות הרי העובדה בעינה עומדת שגרם בנהיגתו למות אדם. הפסילה במקרה כזה אינה באה כדי להעניש את הנהג. הרעיון שבפסילה זו הוא לא רק דאגה לבטחון הציבור ושלומו, כי אם גם למען בטחונו האישי של הנהג שעבר עליו הלם כזה, דרושה תקופת זמן של הרגעה והנזרות מן הנהיגה וזו התקופה שהמחוקק שיערה לשלושה חודשים לפחות.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד חקק למבקש, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 17.8.76).
ב.ש. 177/76 - חיים דהבני נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
העורר מואשם בסדרת פשעים חמורים שביצועם נמשך כשנה תמימה וביהמ"ש המחוזי ציוה על מעצרו עד לגמר משפטו. השופט כהן הטעים כי יתכן שאילו ישב לדין במקומו של השופט המחוזי לא היה מחליט כמותו, ואולם בערר כזה מוטל על העורר לשכנע כי נפלה טעות בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה המחייבת התערבות ביהמ"ש שלערעור. העורר לא שכנע שנפלה טעות כזאת.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 17.8.76).
ב.ר.ע. 160/76 - דוד שושן נגד אוטוקרס חברה בע"מ (בפירוק)
*מינוי מומחה רפואי (הבקשה נדחתה).
במשפט המתנהל בין בעלי הדין, אחת השאלות השנויות במחלוקת הינה אם קיים קשר סיבתי בין תאונת עבודה שאירעה למבקש לבין מחלת הסכיזופרניה שהוא סובל ממנה. בבירור שאלה זו מינה ביהמ"ש המחוזי מומחה רפואי פסיכיאטרי והלה נתן חוות דעתו בכתב ונחקר עליה בביהמ"ש, וכאשר כבר החלו בשמיעת עדים מטעם ההגנה והמשפט עמד להסתיים ביקשה המשיבה למנות פסיכיאטרים אחרים כמומחים נוספים. ביהמ"ש המחוזי השתמש בסמכותו לפי תקנה 177 ומינה פסיכיאטר נוסף כמומחה רפואי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בהעדר הוראה מפורשת אחרת בחוק הרי סמכותו של השופט למנות מומחה רפואי כוללת גם סמכות לחזור ולמנות מומחה רפואי ככל שהענין צריך. נוסף על כך ניתן לקרוא בנוסחה של תקנה 177 כי ביהמ"ש רשאי לא רק להורות שהתובע יבדק בדיקה נוספת אלא גם שביהמ"ש ימנה מומחה נוסף. השימוש בסמכות לפי תקנה 177 נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ואין מקום להתערב בשיקול דעת זה, אם כי בנסיבות המיוחדות של ענין זה בא המינוי של המומחה האחר בשלב מאוחר של המשפט ותקופה ממושכת לאחר שהמומחה הראשון נחקר בפני ביהמ"ש.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד י. ענבר למבקש, עו"ד י. גולדברג למשיבה. 18.8.76).
בג"צ 342/76 - שחף שרותי תעופה בע"מ נגד שירותים חשמליים מכניים בע"מ
*פרסום מכרז ע"י חברה ציבורית (העתירה נדחתה).
המשיבה הינה חברת בת של מקורות ולטענת העותרת הינה חברה ממשלתית, אך אין חולקין על כך שהיא אמנם חברה בבעלות ציבורית וכספיה כספי ציבור. היה צורך לבצע עבודות לשם הורדת גשמים בדרך מלאכותית והמשיבה פרסמה מכרז. הצעת העותרת היתה הזולה ביותר, והמשיבה הודיעה על ביטול המכרז והעותרת חוששת כי המשיבה מתכוונת למסור את העבודות לחברה אחרת. היא פנתה לבג"צ ועתירתה נדחתה. יהא מעמדה המשפטי של המשיבה אשר יהא על כל פנים ברור שאין עליה חובה חוקית למסור את עבודותיה וחוזיה בדרך של מכרז פומבי דוקא. דרך זו נקבעה בחיקוק ובהוראות מינהליות של רשויות מקומיות למשרדי ממשלה ולגופים ציבוריים אחרים אך אין לאמר שעניניה ועסקיה של חברה ציבורית אינם יכולים להתנהל כתקנם גם ללא זיקה למכרזים פומביים. כשאין מוטלת חובה חוקית על גוף פלוני לפרסם מכרזים אין לאכוף עליו פרסומם ואם פרסמו מכרזים אין מניעה שיבטלום. רק אם לא ביטלו את המכרזים והענינים מתנהלים עפ"י המכרז יטול ביהמ"ש סמכות לפקח על כך שהמכרז יבוצע כדין.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. אמיתי לעותרת. 12.8.76).
בג"צ 386/76 - ד"ר יוחנן פרידמן ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*רישום ילדים לכתה א' (העתירה נדחתה).
העותרים גרים בשכונת בית וגן בירושלים והם רשמו את ילדתם לכיתה א' של בית הספר הממלכתי בית הכרם שהוא באיזור מגוריהם. נתברר כי נרשם מספר תלמידים שהוא למעלה מכפליים מכושר הקליטה של ביה"ס ומתוך אלה כמחציתם גרים בשכונת בית וגן. הילדה של העותרים נרשמה בין הראשונים והוריה מבקשים שבהתאם לכך יובטח לה מקום בבית הספר בית הכרם. עתירתם נדחתה. כמסתבר מתכוונת עירית ירושלים לפתוח בשכונת בית וגן סניף של בית ספר קיים, על מנת שכל הילדים מבית וגן שלא נקלטו בבית הספר בית הכרם, ילמדו שם. עפ"י סעיף 23 (א) לתקנות חינוך חובה ממלכתי צריכה העיריה להודיע עד תחילת חופשת הקיץ על העברת תלמידים שאין ביכולתם להקלט בבית ספר מסויים, אך זאת רק כאשר יש מקומות קליטה אחרים. כשאין מקומות קליטה אחרים לא חלה התקנה ואז על הרשות המקומית ליצור מקומות קליטה ודבר זה אינו יכול להסתדר מהיום למחר עד תחילת חופשת הקיץ. אין לאמר שבענין דנא לא יצאה העיריה ידי חובתה כלפי ילדת העותרים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. שטנדל לעותרים, עו"ד י. בר- סלע למשיבים. 17.8.76).
בר"ע 156/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות זמניים (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור על פסיקת מזונות זמניים והבקשה נדחתה. כל טענות המבקש יוכלו לבוא על בירורן המלא במשפט עצמו ואין להפוך ענין המזונות הזמניים לזירה של חזרה כללית לפני המשפט עצמו.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד כ. חנוך למבקש, עו"ד צ. נרקיס למשיבות. 3.8.76).
ב"ש 166/76 - מדינת ישראל נגד מיכאל מיכאלשווילי
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בזיוף של 10,000 שטרות בני עשרה דינרים ירדניים. הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הבקשה להחזיק את המשיב במעצר עד תום הליכי המשפט. הערר על כך נתקבל. העבירה כשלעצמה היא מן החמורות בתחום הכלכלי והכספי ופגיעתה קשה. מדובר בסכום של כמליון וחצי לירות
ואם הופצו השטרות עלולים להפגע הרבה מאד אנשים. אכן כל העדויות הרלבנטיות כבר נגבו ואין סכנה לטשטוש ראיות, אך קיימת אפשרות של השפעה על עדים. המשיב הוא תושב חולון והעדים הם תושבי חיפה ונצרת, אעפ"כ לא די בהגבלת המשיב שלא לצאת מתחום עירו לחיפה ולנצרת עד לגמר המשפט. ישנן הרבה דרכים להפגש עם עדים ולהשפיע עליהם כפי שמלמד הנסיון. אי לכך הוארך המעצר בשלושה חודשים נוספים.
(בפני: השופט ברנזון. עו"ד אקסלרד למשיב. 1.8.76).
ע.פ. 199/76 - דן אלמגור וחיים ישעיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון שוד) (הערעור נתקבל).
שני המערערים הורשעו בעבירה של נסיון לשוד מזויין. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליהם 18 חודשי מאסר בפועל ו- 30 חודשי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל, ועונשם הועמד על שנה אחת מאסר בפועל ו- 36 חודשי מאסר על תנאי. עברם של המערערים היה נקי, שניהם שירתו ביחידות קרביות בצה"ל ועשו חובתם במלחמת יום כיפורים ושניהם נפצעו במלחמה. עבר עליהם משבר ונוספו נסיבות אישיות מיוחדות לגבי כל אחד מהם שגרמו לביצוע המעשה הנדון. המאסר שהוטל עליהם איננו מוגזם בהתחשב בצורך להרתיע אחרים ממעשי פשע דומים, אך בינתיים ריצו המערערים שבעה חודשי מאסר והדבר גרם להם זעזוע נפשי שיהיה די בו כדי לשמור עליהם מפני סטיות פליליות בעתיד.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. המערערים לעצמם, עו"ד י. בן אור למשיבה. 29.7.76).
בג"צ 257/76 - הרשקוביץ יעקב וג'ולט נגד שר החקלאות ואח'
*רציפות מגורים לצורך קבלת דירה מעמידר (הצו הפך להחלטי).
העותרים ביקשו לקבל דירה בשכירות מוגנת ממינהל מקרקעי ישראל בעין כרם בירושלים, לאחר שנרשמו עפ"י תנאי ההרשמה שפורסמו ע"י המשיבים. זכות ההרשמה ניתנה לתושבי עין כרם שהיו דיירים בשכונה בתאריך מסויים ולטענת המשיבים לא היו העותרים דיירים בתקופה הרלבנטית. עתירת העותרים נתקבלה. בחלק מן התקופה הקובעת היו העותרים בניגריה בשליחות בחברת סולל בונה, אך אין לראות בשהייה ארעית בחו"ל לצורך עבודה מטעם חברה ישראלית, הפסקה ברציפות המגורים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד אריאלי לעותרים, עו"ד י. בן אור למשיבים. 29.7.76).
בג"צ 73/76 - אסם אקספורט בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*הקטנת תמריצי יצוא עקב הפיחות (העתירה בוטלה).
העותרת עוסקת ביצוא מוצרי אסם לחו"ל וככל היצואנים מסוגה היא מקבלת תמריצים מהמדינה לעידוד היצוא. שיעורי התמריצים ותנאיהם נקבעים מדי פעם בפעם בחוזרים של משרד מסחר ותעשיה. תמריצים אלה הסתכמו בשעתו לגבי העותרים בסך 160 אגורות לכל דולר יצוא, אך בחוזר צויין במפורש שאין הוא מהווה התחייבות מטעם המדינה לשלם את התמריצים הכלולים בו. לאחר הפיחות הופחת מהתמריצים ההפרש שבין שער הדולר הקודם לבין שער הדולר החדש. עתירת העותרת נגד הוראה זו נדחתה. בכל הנוגע לבחינה המשפטית הרי קובע החוזר במפורש כי אין לראות בהוראותיו משום התחייבות המשרד לתשלום התמריצים. אשר לשאלה של ההגינות במגעים בין המדינה לבין האזרח - התמריץ נועד לתת ליצואן שער יותר גבוה עבור הדולר שהוא מקבל, בהתחשב בכך ששער הדולר הרשמי אינו ריאלי בכל הנוגע ליצואנים. ממילא, אין שום סיבה מדוע לא יופחת התמריץ באופן שהיצואן יקבל למעשה אחרי הפיחות אותו סכום בלירות ישראליות שהובטח לו לפני כן עבור כל דולר יצוא. אין גם לבוא בטענת השתק נגד הרשויות בגין הבטחת התמריץ. ראשית, העותרת
לא הרעה את מצבה עקב הבטחת התמריץ. שנית, בהתחשב במדיניות מתן התמריצים ברור כי מקבל התמריץ צריך לחזות מראש כי במקרה של פיחות ושינוי השער עשוי להשתנות גם התמריץ.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד אלראי לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 27.7.76).
ע.א. 881/75 - יצחק מוריץ נגד מדינת ישראל
*תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חשבונות טלפון (הערעור נדחה).
המערער ניהל מזנון בשדה התעופה באילת. במזנון היה טלפון ציבורי שהופעל באסימונים. המערער היה מוציא את האסימונים ובהסכם עם הדאר התחייב לשלם חשבון הטלפון עפ"י שיחות המונה שנרשמו. במשך תקופה של קרוב לשנה הצטברו קרוב ל- 70 אלף שיחות, המערער לא הסכים לשלם את חשבונות הטלפון והוגשה נגדו תביעה בסדר דין מקוצר. בקשתו לרשות להתגונן נדחתה וניתן נגדו פס"ד והערעור על כך נדחה. לענין היותה של התביעה ראויה להיות נדונה בסדר דין מקוצר - לפי תקנות בתי הדאר מהווה חשבון טלפון ראיה לכאורה על הסכום הנקוב בו וממילא ניתן להגיש תביעה בגין חשבון כזה בסדר דין מקוצר. בנוסף לכך צורף לכתב התביעה ההסכם בין המערער לבין הדאר והחשבון היה מבוסס על ההסכם הנ"ל. אשר לטענות ההגנה שהעלה המערער, הרי בתצהירו סתם ואמר כי אין אפשרות שיצטבר חוב בסדר גודל כזה, אך לא עשה דבר כדי להוכיח זאת. טענה סתמית בבקשה לרשות להתגונן כי החייב אינו חייב סכום התביעה אינה מזכה אותו ברשות להתגונן.
(בפני השופטים: מני, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ח. סופרין למערער, עו"ד ש. דורנר למשיבה. 3.8.76).
ע.א. 847/75 - פרידקו בע"מ נגד מרדכי וילוז'ני ואח'
*התישנות בתביעה להעלאת דמי שכירות (הערעור נדחה).
בערעור זה התעוררה שאלה אם תביעה להעלאת דמי שכירות עבור מושכר מהווה תביעה במקרקעין, שההתיישנות לגביה הינה כתביעת מקרקעין, או שתקופת ההתיישנות היא כבתביעה כספית אחרת. ביהמ"ש המחוזי, ברוב דעות פסק כי תקופת ההתיישנות הינה כבתביעה כספית רגילה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון פסק כי אין כל מחלוקת כיום מבחינת ההלכה כי דיירות מוגנת היא זכות או טובת הנאה במקרקעין, אך מאידך, תביעת חוב עבור דמי שכירות היא תובענה שאינה במקרקעין אלא תביעה כספית גרידא, והוא הדין לקביעת דמי שכירות חוקיים, שאין לראותן כתובענה במקרקעין לצורך חוק ההתיישנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. לם למערערת, עו"ד ד. פוטשבוצקי למשיבים).
ע.א. 382/75 - סניור שורץ ואח' נגד אברהם בן- הר ואח'
*הסכם למתן שירותים כבסיס לצו מניעה זמני (הערעור נתקבל).
המשיב הגיש תביעה נגד המערערים בה טען כי המערערים התחייבו כלפיו שהוא ישמש סוכן בלעדי של מוצריהם לשווק והפצה בארץ ועל כן ביקש להורות להם שלא ישווקו את תוצרתם באמצעות אחרים. כן ביקש וקיבל צו מניעה זמני שאסר על המערערים הפצת סחורותיהם שלא באמצעות המשיב והערעור על כך נתקבל. ההסכם שעליו מסתמך התובע הוא הסכם למתן שירותים ובגלל אופיו זה ספק אם ביהמ"ש יאות לבצעו בעין, וכבר נפסק כי כאשר הסיכוי לזכות בביצוע בעין מוטל בספק אין מוציאים צו מניעה זמני שלמעשה כמוהו כצו לביצוע בעין. כמו כן אחד השיקולים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון הוא אם ניתן לפצות את המבקש בכסף במקרה שלא יקבל סעד זמני, וכאן לא נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו על שאלה זו. נוסף לכך, סעד זמני
כגון זה ינתן רק אם אי נתינתו עלולה לסכל את התביעה כולה דבר שלא נטען.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. החלטה - השופט מני. עו"ד גולדשמיד למערערים, עו"ד וולף למשיבים. 3.8.76).
ע.א. 29/76 - קרל שונגמן נגד חיים קרקובסקי
*אכיפת פס"ד חוץ (הערעור נתקבל).
המערער הגיש בקשה לאכיפת פס"ד חוץ שניתן בביהמ"ש המחוזי במינכן שבגרמניה. השאלה שבמחלוקת היא אם עומדת למשיב הגנה עפ"י סעיף 6 (2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, שלפיו לא יוכרז צו כאכיף אם הוכח שלא ניתנה לנתבע אפשרות סבירה לטעון טענותיו ולהביא ראיותיו בפני ביהמ"ש שנתן את פסה"ד בחו"ל. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הוכחה מסירת הזמנה למשיב והערעור על כך נתקבל. מתוך אישור המסירה עולה כי כתבי התביעה נמסרו בבית קרובי משפחה של המשיב, בכתובת שלמעשה היה גר בה לפני שנים מספר הנתבע עצמו, ואם כי הנתבע עבר לעיר אחרת לא שינה באופן רשמי את כתובתו. הוכח גם כי למעשה ידע הנתבע כי מסמכים בגין התביעה נמסרו באותה כתובת. לצורך מסירת כתבי בית- דין, הכתובת שצויינה באישור המסירה כמקום מגוריו של המשיב היא אכן מקום מגוריו, כי באופן רשמי לא שינה את כתובתו. רוח הפסיקה בענין מסירת כתבי בית- דין הינה שאם יש פגמים במסירה מיחסים חשיבות לידיעת הנמען את הכלול בכתב בית- דין שנמסר. לפגם במסירה יש משקל מועט יחסית. אם המשיב רצה לטעון בגרמניה יכול היה לעשות כן, באשר הזמנה לדיון הומצאה למעונו והוא ידע על הגשת התביעה. לכן אפילו אם היה פגם במסירה אין בו כדי להושיע למשיב.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. פ. האז למערער, עו"ד ש. לברון למשיב. 28.6.76).
ע.א. 715/75 - הרי פרנקל נגד זאב קאופמן ואח'
*מסירת מסמכי בית- דין לחו"ל (הערעור נתקבל).
המערער יושב בארה"ב דרך קבע והמשיבים הגישו נגדו תובענה בארץ. הם ביצעו מסירת מסמכי התביעה בארה"ב באמצעות הדאר. לאחר שהלה לא התגונן וניתן נגדו פס"ד ביקש המערער את ביטול פסה"ד וביהמ"ש המחוזי סירב. הערעור על כך נתקבל. בביהמ"ש העליון נדונו השאלות השונות הקשורות להיתר מסירת מסמכים לחו"ל, דרך המסירה בדאר או בצנורות הדיפלומטיים, וכן הזמן שצריך לתת למצהיר מראש כשמבקשים לחוקרו על תצהירו. ניתנו שני פסקי דין, האחד מפי השופט ח. כהן שסבר כי המסירה של המסמכים לא היתה כדין, וכן כי צריך היה להזמין את המערער במועד מוקדם להחקר על תצהירו והדבר לא נעשה ועל כן יש לבטל את פסה"ד. מ"מ הנשיא זוסמן סבר כי המסירה היתה כדין אך לדעתו צריך היה לתת זמן למערער לבוא לישראל ולהחקר על תצהירו שבו טען שלא קיבל את המסמכים, אם כי חתימתו היתה על אישור המסירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, שרשבסקי. עוה"ד א. פולק וא. מעוז למערער, עוה"ד מ. טורבוביץ וח. ונגלוביץ למשיבים. 30.6.76).
ע.א. 101/74 - חירם לנדאו עבודות עפר... בע"מ ואח' נגד פתוח מקורות מים בע"מ ואח'
*פירוש הסכם (הערעור נדחה).
חברת ורד, אחת המשיבות, ניהלה מו"מ עם ממשלת אוגנדה, על בניית שדה תעופה. החברות המערערות שהיו פעילות באוגנדה באו לכלל הסכם עם חברת ורד שלפיו יקבלו המערערות את העבודה של בניית שדות התעופה. נערכו הסכמים שונים בין הצדדים ולבסוף גובש הסכם שלפיו רכשו המערערות מאת חברת ורד ציוד כבד. בהסכם נאמר כי מחיר הציוד הינו כ- 7 מליון שילינג של אוגנדה. צויין במפורש כי מכר הציוד יהיה לו תוקף גם אם החוזה בין המערערות לבין ממשלת אוגנדה לא יקבל תוקף,
וגם אם יופסק ביצועו מסיבה כלשהי ללא יוצא מהכלל. לאחר מכן חלה המפולת ביחסי ישראל אוגנדה והמערערות הפסידו את כספם. עתה תבעו המערערות מהמשיבות חלקים גדולים מהסכומים ששילמו בטענה כי למעשה חלק מהמחיר ששילמו היה דמי עמלה עבור השגת ההסכם עם ממשלת אוגנדה, ומכיון שההסכם סוכל צריך להחזיר להן דמי עמלה. ביהמ"ש המחוזי מחק חלק גדול מפריטי התביעה והערעור על כך נדחה. בין הצדדים מחייב ההסכם הסופי שנקשר ואם העדיפו הצדדים להלביש לתשלום צורה של תמורה עבור הציוד הכבד הרי צורה זו מחייבת את הצדדים. אין להביא ראיות מהסכמים מוקדמים שנערכו, שכן בחתימת ההסכם הסופי קבעו הצדדים בהסכמה הדדית את הצורה הסופית של העיסקה. אם החליטו הצדדים לקבוע מחיר הציוד באופן מלאכותי משום שהיה להם נוח כך, אין טעם לפתוח את העיסקה מחדש ולערוך חשבון חדש. לענין סיכול ההסכם ועשיית צדק על יסוד חוק החוזים הרי הצדדים חזו מראש אפשרות של ביטול "ההסכם בהתחשב במצב הפוליטי באוגנדה ונטלו על עצמם את הסיכונים לעומת הסיכויים.
(בפני השופטים: לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד ד. הרמן ומ. ענבר למערערים, עו"ד י. בן- פורת למשיבים. 29.7.76).
ע.א. 774/75 - צביה עובדיה ואח' נגד מיכאל אזרני
*ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה (הערעור נדחה).
המערערת הינה בעלת זכויות חוזיות כלפי חברת עמידר לרישום זכות חכירה על דירה. בנובמבר 1971 נערך הסכם עם המשיב שלפיו התחייבה המערערת להעביר את זכויותיה בדירה למשיב תמורת סכום של כ- 10,000 ל"י. מתוך סכום זה שולם סך 500 ל"י ואילו היתר לא שולם באשר המערערת הפרה את התחייבותה להעביר את זכויותיה בדירה למשיב. המשיב הפקיד את הכסף בביהמ"ש והגיש תביעה לביצוע בעין נגד המערערת. תביעתו נתקבלה והערעור על כך נדחה. בזכרון הדברים שנחתם בין הצדדים לא צויין במפורש באיזו דירה מדובר, לא צויין מתי ישולם הכסף ומתי תימסר החזקה, אך צויין מחיר הדירה וכן תאריך הרישום על שם הקונה. המערערת טענה כי זכרון הדברים אינו עונה על הנדרש בסעיף 8 לחוק המקרקעין. ביהמ"ש העליון הביע ספק אם בכלל חל כאן סעיף 8 שכן כאן מדובר על העברת זכות חוזית אצל חברת עמידר. ברם טענה כזו לא הועלתה ועל כן יש לצאת מתוך הנחה שסעיף 8 חל על המקרה דנן, ובשאלה אם נתמלאו התנאים של סעיף 8 התשובה היא חיובית. לענין העברת החזקה בדירה הרי היא נמסרה למעשה מיד אחרי חתימת ההסכם. אשר למועד תשלום מחיר הדירה הרי עפ"י חוק המכר חל התשלום יחד עם מסירת הממכר ועל כן מועד התשלום ניתן לקביעה והוא המועד שיש לרשום את הזכויות על שם הקונה. אשר לזהות הדירה -למערערת דירה אחת וזו הדירה הנדונה, והרי זה מקרה מובהק שבו נשוא העסק ידוע או ניתן להוודע וכדי לזהות את הדירה ניתן להעזר בראיות מבחוץ. נותרה שאלה אחת בלבד והיא אם על ביהמ"ש לצוות על ביצוע בעין ולא להתנות תנאים בדבר תשלומים נוספים בהתחשב בירידת ערך הכסף מאז החוזה ועד עתה. בהתחשב בכך שהמערערת היא שהפרה את ההסכם והיא שהתחמקה מביצועו, והזדון היה כולו מצד המערערת אין סיבה שלא לאכוף את ההסכם כמות שהוא למרות הירידה שחלה בערך הכסף. ברם המשיב הצהיר כי הוא מוכן להוסיף תשלום של 10,000 ל"י ועל כן הותנה הביצוע בעין בתשלום נוסף זה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט לנדוי. עוה"ד מ. שחטר וח. שבלסקי למערערים, עו"ד ש. הדרי למשיב. 12.7.76).