ע.א. 809/75 - אנג'ל שרה ואח' נגד חיים מאיש ואח'
*ביצוע בעין של הסכם למכירת דירה (הערעור נתקבל).
ביום 9.8.70 נערך חוזה בין המשיבים לבין המערערים שלפיו התחייבו המשיבים להעביר למערערים זכות חכירה בדירה בחולון כשהמחיר נקבע בסך 26,500 ל"י. חלק שולם והיתרה בסך 10,000 ל"י נקבע תשלומה במעמד העברת הדירה לקונים והמועד היה יום 1.10.70. המשיבים צריכים היו לקבל את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל אך הם לא ביקשו את ההסכמה ולא קיבלו אותה עד לתאריך 1.10.70. ההעברה לא בוצעה במועד הקבוע וכעבור כ- 20 יום ביטלו המשיבים את החוזה בטענה כי בתאריך 1.10.70 לא הסכימו המערערים לקבל את העברת הדירה ולשלם את עודף המחיר. המערערים הכחישו זאת וטענו כי בכלל לא נדרשו להופיע במשרד מספרי האחוזה. בבימ"ש השלום נסב הדיון בשאלה אם היתה בידי המערערים ביום 1.10.70 יתרת המחיר ונקבע כי לא היה להם תשלום זה, ועל כן נדחתה תביעתם לביצוע בעין. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסה"ד והערעור על כך נתקבל. השאלה אינה אם היה או לא היה בידי המערערים הכסף באותו תאריך, אלא אם המשיבים ביטלו את החוזה כדין ואם לאו. כל זמן שהמשיבים לא היו מוכנים לבצע את ההעברה לא היו חייבים המערערים לשלם את יתרת הכסף. על כן יש לצוות על ביצוע בעין של ההסכם. עם זאת מחייב הצדק לפצות את המשיבים במידת מה על ירידת ערך הכסף מאז עשיית החוזה ועד עתה. זכות החכירה בדירה שווה היום פי כמה ממה שהיתה שווה אז ואין לזקוף לחובת המשיבים דוקא את כל האחריות לאי ביצוע ההסכם. על כן הוחזר הענין לביהמ"ש המחוזי על מנת שיובאו בפניו ראיות בדבר ערך זכות החכירה כיום ועל המערערים יהיה לשלם למשיבים מחצית ערכה הנוכחי של זכות החכירה.
(בפני השופטים: ח.כהן, מני, בייסקי. החלטה - השופט ח.כהן. עו"ד נ. קובלר למערערים. עו"ד ח. אליגון למשיבים. 22.7.76).
ע.א. 602+603/74 - מיכאל שוקלינסקי ואח' נגד חזית יעקבסון ואח'
*זכות דיירות מוגנת ליורשי שותף שנפטר (שני ערעורים - הערעורים נדחו).
עיקרו של פסה"ד נשוא הערעורים דנא הינו אישור קביעת ביהמ"ש המחוזי בשניים אלה: כאשר בית עסק מושכר לשני אנשים שהם שותפים בו, ואחד השותפים נפטר ואין ילדיו ממשיכים לעבוד בעסק כמצוות סעיף 27 לחוק הגנת הדייר, אין לילדים חלק בזכות הדיירות של המושכר וביחסים שבין השותף הנשאר לבין יורשי השותף המנוח הופך הדייר הנשאר לבעל השכירות כולה. מה שנקבע ביחס לזכויות הדיירות בין השותפים אינו מחייב את בעל הבית שלא היה בעל דין במשפט דנא; הקביעה השניה הינה ביחס לעיסקי השותפות. אם השותף הנותר ימשיך להשתמש בנכסי השותפות רשאים יורשי השותף שנפטר לפעול בהתאם לסעיף 54 לפקודת השותפויות.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו"ד מ. כספי למשיבים. 27.7.76).
ע.א. 471/74 - ראג'י שאקר חטיב נגד האג'ה שאקר חטיב ואח'
*סכסוך מקרקעין בין יורשים על סמך הודעת ויתור (הערעור נדחה).
המערער והמשיבים הם יורשים של אביהם המנוח ונשותיו. חלקת קרקע עברה בירושה ליורשים והמשיבה חתמה בבוהן ידה על כתב ויתור על חלקה בקרקע לטובת המערער. לאחר מכן חתמו המערער והמשיבה על הסכם עם המינהל להעביר אותה חלקת קרקע למינהל בתמורה לחלקת קרקע אחרת שתירשם על שמם. לאחר מכן ביקש המערער כי כל הקרקע תירשם על שמו והסתמך על כתב הויתור של המשיבה לטובתו. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. ראשית, המערער מסתמך בתביעתו נגד המינהל על ההסכם שנחתם בינו לבין המינהל ואולם אותו הסכם מחייב את המינהל לתת את הקרקע לשני החותמים עליו וממילא אין המינהל יכול להתעלם מהמשיבה. נוסף לכך קבע ביהמ"ש דלמטה כי כתב הויתור אינו תופש באשר המוותרת לא התכוונה לוותר על
חלקה, והיא חשבה שמדובר בחליפין של קרקע וממצא זה ניתן היה להשתיתו על חומר הראיות.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. מ. יעקבי למערער, עו"ד א. רגירר למשיבים. עו"ד י. בן- ישי למינהל. 27.7.76).
ע.א. 563/75 - אברהם שמחה ואח' נגד הממונה על המרשם משרד המשפטים
*טענת "טעות סופר" ברישום מקרקעין (הערעור נדחה).
המנוח משה שמחה רכש נכס במכירה פומבית במשרד ההוצל"פ והנכס הנ"ל נרשם על שמו במרץ 1938. לפני הרישום הודיע המנוח כי קנה את הנכס לעצמו ולשלושת אחיו ועל כן הוא מבקש כי מחצית הנכס תירשם על שמו ומחציתו על שם אחיו. אעפ"כ נרשם הנכס על שם המנוח עצמו ומכאן המסקנה כי המנוח השלים עם הרישום על שמו בלבד. המנוח נפטר ב- 1950 והנכס הועבר על שם יורשיו. רק בשנת 1972 קמו המערערים, אחי המנוח ויורשיהם, וביקשו את רישום המחצית על שמם, עפ"י תקנה 90 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), בטענה שהיתה כאן טעות סופר ברישום. לחילופין, ביקשו לראות את רישום מחצית הנכס על שם המנוח כרישום על שם נאמן והעברת הנכס על שם המערערים אינה מהווה על כן עיסקה, הקנייה או העברה החייבים במס. הממונה על המירשם דחה את בקשת המבקשים. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והערעור על כך נדחה. אפילו אמת הדבר שהמנוח רכש את הקרקע בשבילו ובשביל אחיו, הרי הרישום נעשה בניגוד לתוכנו של המכתב שכתב המנוח והמערערים או מורישיהם השלימו עם הרישום במשך כל השנים. מתוך עובדה זו והעובדה שרישום הירושה נעשה ללא התנגדות יורשי המנוח, עולה כי המנוח היה הבעלים של הנכס. גם בהנחה שהמנוח לא היה הבעלים, אלא השאיל את שמו, הרי הרישום כעת הינו הקניית בעלות או העברתה כלשון החוק. אם נראה את מעמדו של המנוח כפי שראוהו לפני חוק המקרקעין הרי מעמדו היה מעמד של נאמן המחזיק בנכס עבור מישהו אחר והעברת האדמה מאותו אדם לנהנה חייבת במס. מאידך, אם נראה את המצב כפי שהוא לאחר חוק המקרקעין הרי אין אלא בעלות אחת במקרקעין ואין לפקפק בכך שהמנוח הוא בעל הקנין ויהיו זכויותיהם של אחיו כלפיו אשר יהיו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד גב' א. שמחה למערערים, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 10.8.76).
ע.א. 891/75 - מדינת ישראל ואח' נגד אשר מעוז, עו"ד
*פירוש סעיף בתנאים של מפעל החסכון לבנין (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המשיב השתתף במפעל החסכון לבנין של משרד- השיכון, ובתנאים הכלליים קיים סעיף האומר כי זכאי להשתכן שרכש דירה יהיה זכאי לקבל הלואה "בסכום אשר לא יעלה על 40 אחוז מערך הדירה הנרכשת". המשיב רכש דירה ומשביקש הלואה בגובה של 40 אחוז ממחירה נדחתה בקשתו. המשרד סבר שבידיו הזכות להקצות את גובה סכום ההלוואה עד 40 אחוז, אך אין זכות בידי המשיב לבקש הלואה עד לגובה של 40 אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק כי כוונת ההסכם הינה שהמשתכן יוכל להחליט על גובה סכום ההלוואה עד 40 אחוז והערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון ומני כנגד דעתו החולקת של השופט ח. כהן. השופט ברנזון הטעים כי גם הוא הגיע למסקנתו לאחר היסוסים מרובים. כשמדובר במשרד השיכון הרי הסכום העומד לרשותו משתנה משנה לשנה במסגרת תקציבית שהכנסת ממונה עליו, ואין המשרד יכול לדעת מראש מהם הסכומים שיועמדו לרשותו להלוואות למשתכנים. על כן יש לפרש את החוזה כך שמשרד השיכון יוכל לקבוע מפעם לפעם את גובה ההלוואות שיתן בהתחשב בסכום שיעמוד לרשותו. השופט ח. כהן, בדעת מיעוט, פירש את הסעיף כי הכוונה שהמשתכן יקבע את גובה ההלוואה שהוא מבקש עד לגבול של 40 אחוז מערך הדירה הנרכשת. כללי הפרשנות החלים על כל חוזה חלים גם על החוזים הממשלתיים,
והחבויות שהממשלה נטלה על עצמה כלפי בעלי חוזיה מחייבות אותה בין אם אושר לה תקציב לקיומן ובין אם לאו. יש לפרש את החוזה כנגד מנסחו גם בענין דנא, ומכיון שהמדינה ניסחה את ההסכם יש לאמר כי אילו התכוונה למה שהיא טוענת צריכה היתה לנסח את ההסכם כך שיהיה ברור כטענתה.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. עו"ד פ. אלבק למערערת, המשיב לעצמו. 12.8.76).
ע.א. 831/75 - פלונית נגד היועהמ"ש לממשלה
*אימוץ (הערעור נתקבל).
המערערת, שאף פעם לא היתה נשואה, ילדה בינואר 1970 את בתה השלישית, אחרי ששתי בנותיה הראשונות נמסרו לאימוץ. במשך השנים, עד 1974, היתה הילדה במוסד ויצ"ו ובאותן שנים היתה האם עוסקת בזנות, עישון סמים וכו'. ביוני 1974 אירע מקרה שהשפיע על האם וזו חזרה אל בית הוריה והחלה באורח חיים סדיר ובעבודה קבועה. מבלי לשאול את האם נטלו אנשי משרד הסעד בחודש מאי 1975 את הילדה ומסרו אותה למשפחה אומנת למטרת אימוץ. המערערת הביעה מיד התנגדותה ודרשה שהילדה תוחזר אליה. ביוני 1975 ביקש המשרד מביהמ"ש הצהרה כי המערערת הפקירה את הילדה באופן שנתמלאו התנאים לפי סעיף 11 לחוק האימוץ, וכי על כן ניתן למסור את הילדה לאימוץ בלי הסכמת המערערת. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצו המבוקש והערעור על כך נתקבל. הכלל הבסיסי הוא שטובת הילדה היא כי תהיה ברשות אמה ומי שמבקש להוציא את הילדה מרשות האם עליו להביא ראיה כי אין הילדה יכולה להיות אצל האם. כאן נקבע כי המערערת שינתה את אורח חייה באופן יסודי מאז יוני 1974 וכאשר הילדה נלקחה מרשותה ונמסרה למשפחה אומנת כבר לא היו קיימים התנאים לפי סעיף 11 לחוק האימוץ המאפשרים מסירת ילד לאימוץ בלא הסכמת ההורה. מכיון שלא הוכחו הנסיבות המצדיקות מסירת ילד לאימוץ ללא הסכמת ההורה ומכיון שאין גם לאמר שטובת הילדה דורשת את מסירתה לאימוץ, יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי, עו"ד י. כהן למערערת, עו"ד בר- אור למשיב. 14.7.76).
ע.א. 837/75 - מוסטפה אל עלמי נגד שיך מחמד אלעלמי ואח'
*טענת מרמה נגד מעשה בית דין (הערעור נדחה).
בין הצדדים התנהלו משפטים, בקשר לבעלות על בית מסויים בירושלים העתיקה, בפני בתי המשפט הירדניים בכל הערכאות ובאותם הליכים נפסק סופית בדבר בעלות הבנין. עתה הגיש המערער תביעה חדשה בענין הבעלות וביהמ"ש דחה את התביעה על הסף, מחמת מעשה בית דין. הערעור על כך נדחה. טענת המערער הינה שפסקי הדין שניתנו הושגו במרמה, ועל כן אין להם תוקף, ואולם כתב התביעה איננו מגלה כל טענה ממשית של מרמה בקשר לפסקי דין אלה. מי שטוען טענת מרמה חייב לפרט את העובדות שעליהן הוא מבסס את טענתו ואין הוא יכול להסתפק בטענה סתמית.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד מ. טרנטו למשיבים. 10.8.76).
ע.א. 142/75 - סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד הממונה על המירשם
*הערכת מקרקעין לצורך תשלום אגרות העברה (הערעור נדחה).
המערערת קנתה מקרקעין בשנת 1971 במחיר של כ- 2 מליון ל"י, היא לא ערכה הסכם, אלא שהמוכרת נתנה יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לעו"ד של המערערת להעביר למערערת את המקרקעין הנדונים. המערערת עמדה להעביר את המקרקעין על שמה רק בשנת 1973 והמקרקעין הוערכו לצורכי תשלום אגרות העברה
בסכום של כ- 4 מליון ל"י. המערערת פנתה למשיב כי יגבה את אגרת הרישום לפי שווי המקרקעין בעת הרכישה של המקרקעין בשנת 1971 בהתאם לסמכות הנתונה לו לפי תקנה 23 לתקנות המקרקעין. המשיב דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. לפי תקנה 23 רשאי הממונה בשעת רישום המקרקעין לגבות את אגרת הרישום "לפי שווים בזמן עשיית ההסכם...". לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב, והדרישה הזו היא מהותית ואם לא נתמלאה לא קיים הסכם בין הצדדים לגבי עיסקה במקרקעין. יפוי הכח הבלתי חוזר איננו ממלא אחר הוראות סעיף 8 באשר לא נקבעו בו תנאים כלשהם ביחס לעיסקה. כיון שכך הרי שלא היה הסכם בין הצדדים בשנת 1971 וממילא אי אפשר היה להעריך את המקרקעין "לפי שווים בזמן עשיית ההסכם".
השופט ברנזון הסכים והוסיף, כי אמנם אין יפוי הכח מהווה הסכם תקף בין הצדדים כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין, אך אעפ"כ אין יפוי הכח מאבד מתוקפו, ובהיות זכויות צד שלישי תלויות בו, איננו ניתן לביטול ומיופה הכח יכול להמשיך ולפעול על פיו וכל אשר יעשה על פיו יהיה שריר וקיים.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד עבר כהן למערערת, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 3.8.76).
ע.א. 418/75 - מלכה אפרים נגד מוסך קובלנץ ובניו בע"מ ואח'
*זכויות דיירות מוגנת בבית עסק ליורשי דייר שנפטר (הערעור נדחה).
המערערת היא בעלת שטח אדמה שעליו מתנהל מוסך. הנכס הושכר בזמנו לאחד יהושע קובלנץ שהחזיק בו כדייר מוגן עד לפטירתו. בניו עבדו איתו במוסך לפני פטירתו ולאחר הפטירה המשיכו הבנים בניהול העסק. המערערת הגישה תביעת פינוי נגד המשיבים ועילת הפינוי היחידה שנותרה לדיון הינה שבני המנוח לא נעשו לדיירים אחרי פטירתו, הואיל ולפני פטירתו היה המנוח נשוי לאשה והיא לא ניהלה את העסק בחיי המנוח ולא רצתה לנהלו אחרי פטירתו. המערערת טענה כי לפי סעיף 23 לחוק הגנת הדייר יכולים ילדים להיות לדיירים של בית עסק כאשר מת המוריש רק אם המנוח לא השאיר אחריו בן זוג, ואילו אם השאיר בן זוג ובן הזוג מסרב להמשיך בדיירות אין הילדים יכולים לבוא בשם המנוח. הערכאות דלמטה דחו טענה זו והערעור על כך נדחה. כאשר בן הזוג שנותר מסרב להמשיך בעסק ולהיות דיירו יכולים הילדים לבוא במקום המנוח ודי בכך שהם מתחילים לנהל את עיסקו של הנפטר לאחר פטירתו של הדייר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. עבר כהן למערערת, עו"ד ד. רימלט למשיבים. 10.8.76).
ע.א. 163/76 - אוירום נתיבי אויר בע"מ נגד חברת בטוח הסנה בע"מ ואח'
*פירוש סעיף בפוליסת ביטוח (הערעור נתקבל).
המנוח שמעון רוטברד (להלן - המנוח) נספה בתאונת מטוס שהיה בבעלות המערערת. הטיסה בוצעה ע"י המערערת לפי הזמנת חברת שחם שבה עבד המנוח ומטרת הטיסה היתה זריעת עננים באמצעות ציוד עזר שהיה מותקן על גוף המטוס. שאירי המנוח הגישו תביעת פיצויים נגד המערערת ונתבעים אחרים וזו שלחה הודעת צד שלישי למשיבות שהן חברות בטוח לביטוחי תעופה. טענת המערערת היתה כי היא זכאית לשיפוי לפי פוליסת בטוח שהוצאה ע"י המשיבות ואילו המשיבות טענו בכתב הגנתן שאינן חייבות לשפות את המערערת באשר לפי תנאי הפוליסה אין הביטוח חל אם האדם שנפגע היה "עובד בתוך, על או בקשר עם האוירון". השאלה היתה אם סעיף הגבלה זה תופש ביחס למנוח ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי פירש את הסעיף כך שהוא מוציא מתחולת הביטוח גם את המנוח ומחק את התביעה על הסף ואילו ביהמ"ש העליון קיבל את פירושה של המערערת וקיבל את הערעור. ביהמ"ש העליון העיר כי
בכל מקרה שביטוי בפוליסה הוא דו משמעי יש לתת לו את הפירוש שהוא לטובת המבוטח. בעניננו ניתן לפרש את הסעיף הן כפי שמבקשת המערערת והן כפי שפירשו ביהמ"ש המחוזי, אך נראה יותר פירושה של המערערת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. עליאש למערערת, עו"ד י. וינדר למשיבות. 17.8.76).
ע.פ. 432/76 - מדינת ישראל נגד ציון גאזי ומשה קמחי
*קולת העונש (החזקת סם) (הערעור נדחה).
שני המשיבים הורשעו בהחזקת אקדח ללא רשיון. הראשון נדון ל- 3 חודשי מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי והשני נדון ל- 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס כספי. ערעור המדינה נדחה. אשר למשיב הראשון, הוא ריצה את מאסרו בפועל ואין מקום להחזירו לכלא. אשר למשיב השני, הוא קיבל את האקדח מהמשיב הראשון ולא היתה לו יד בהשגתו הבלתי חוקית. גם עברו אינו מהווה עילה מספקת לשלחו למאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' וכסלר למערערת, המשיבים לעצמם. 12.8.76).
ע.פ. 431/76 - דניאל יעיש ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה מבית הסהר) (הערעור נתקבל בחלקו).
שני המערערים ברחו מבית הסוהר והמערער הראשון ביצע שורה של עבירות בהיותו מחוץ לבית הכלא. ביהמ"ש המחוזי דן את שני המערערים לשנה אחת מאסר בפועל בשל הבריחה מבית הסוהר ואת יעיש לשלוש שנות מאסר נוספות בגין העבירות האחרות שביצע, כששני העונשים מצטברים. ביהמ"ש המחוזי העיר כי אינו מתעלם מכך שהבריחה מהמאסר גוררת אחריה סנקציות נוספות בתוך כתלי בית הסוהר ובפני ועדת השחרורים, אך סבר שאלה אינן ענין לביהמ"ש להתחשב בהן. ביהמ"ש העליון העיר כי אין להסכים לגישה זו וכי יש להתחשב בסנקציות הנוספות כשבאים למדוד את מידת העונש. אך שנה אחת מאסר בגין בריחה אינה מהווה עונש חמור, גם בהתחשב בסנקציות נוספות אלה. באשר ליעיש, החליט ביהמ"ש העליון, על מנת לעודדו שיחזור מדרך הפשע לחיי עבודה תקינים, כי עונש השנה שהוטל עליו בגין הבריחה מבית הסוהר תהיה חופפת לשלוש שנות המאסר האחרות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. המערערים לעצמם, עו"ד וכסלר למשיבה. 12.8.76).
ע.פ. 511/75 - יששכר בוריה נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער בעל את המתלוננת לאחר שאיים עליה שאם לא תתמסר לו יפגע בה בצורות שונות. בביהמ"ש המחוזי התעוררה שאלה אם בעזרת איומים אלה השיג המערער בסופו של דבר את הסכמת המתלוננת להתמסר לו, או גם לאחר איומים אלה, היא לא הסכימה להבעל לו. שופטי הרוב הרשיעו את המערער לפי סעיף 152 לפח"פ ואילו שופט המיעוט סבר כי לאור האיומים הסכימה המתלוננת להבעל למערער ועל כן יש להרשיעו רק לפי סעיף 153. המדינה הסכימה בערעור להסתפק בהרשעה לפי סעיף 153, ואכן ביהמ"ש אישר את ההרשעה לפי סעיף זה ודחה את הערעור על ההרשעה בכלל. בהתחשב באיומים שאיים המערער על המתלוננת, עולה המסקנה הבלתי נמנעת שאילולא האיומים לא היתה המתלוננת נכנעת לו. על השמעת איומים אלה באה עדותה של המתלוננת שהיתה מהימנה על ביהמ"ש וגם המערער הודה בכך במשטרה. המערער נדון לשלוש שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וביהמ"ש העליון החליט כי למרות החלפת סעיף ההרשעה לסעיף קל יותר אין העונש חמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבים. 11.7.76).
ע.פ. 487/76 - חיים ארביב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון סחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בכך שניסה להוציא בכח ובאיומים אלפיים לירות מידי המתלונן ונדון ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 10 חודשים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותו של המתלונן ואין לסטות מן הכלל שענין מהימנות העדים נתון לביהמ"ש השומע אותם. כמו כן באה עדות מסייעת לעדותו של המתלונן. התמונה שנתגלתה לפני השופט היתה תמונת אימים ומתמיה הדבר שלאחר שביהמ"ש הרשיע את המערער לא הטיל עליו אלא עונש הגובל בסמליות גרידא.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד שיאון למערער, עו"ד גריפל למשיבה. 10.8.76).
ע.פ. 457/76 - אליהו עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה) (הערעור נתקבל).
לפני שלוש שנים, כאשר המערער היה כבן 17 שנה, לקח בחורה על אופנועו בשעת לילה מאוחרת כדי להובילה למחוז חפצה ובדרך עשה בה מעשה מגונה. בינתיים הוא משרת בצה"ל ושירות המבחן המליץ שלא לשולחו למאסר. אעפ"כ הטיל ביהמ"ש המחוזי על המערער עונש של ששה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי והערעור על כך נתקבל. בהתחשב בהמלצת שירות המבחן, ובכך שהמערער נתפש למעשה חד פעמי ואינו טיפוס של עבריין, ניתן להמיר את עונש המאסר בפועל במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גרינבוים למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 3.8.76).
ב.ר.ע. 132/76 - מישל אזוני ואח' נגד יוסף זהר
*עיכוב יציאה מהארץ (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים ובין היתר השיג צו עיכוב יציאה נגד המבקש בטענה שהוא עומד לצאת מן הארץ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה מן הטעם שבינתיים נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד בתובענה והמבקשים חוייבו לשלם למשיב סכומי כסף ניכרים. כיון שכך הרי לפי חוק ההוצל"פ רשאי ראש ההוצל"פ לתת צו עיכוב יציאה מהארץ אף מבלי שיוכח לו שהחייב עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. כיון שכך אין נפקא מינה שהראיות על כוונת המבקש להעדר מן הארץ לא היו מספיקות.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ר. שינקר למבקש, עו"ד ל. חורב למשיב. 9.8.76).
ב.ר.ע. 144/76 - יציקות המפרץ בע"מ נגד מוחמד ספי
*מחיקה על הסף (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעת פיצויים נגד המבקשת אחרי שעברה תקופת התיישנות והמבקשת ביקשה לדחות את התביעה על הסף. כמסתבר נתגלה חלק מן הנזק במועד מאוחר שלגביו לא עברה תקופת ההתיישנות וביהמ"ש לא דחה את התביעה על הסף לגבי אותו חלק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת טענה כי אין כאן התגלות של נזק חדש אלא של החמרת הנזק הקיים, ואולם השאלה אם הנזק שנתגלה בזמן מאוחר יותר הוא אותו הנזק שהיה ידוע ביום התאונה או שהוא נזק חדש שלא יכלו לדעת עליו אלא ביום שנתגלה, היא שאלה עובדתית שביהמ"ש יחליט בה לאחר שמיעת ראיות וטענות ששעתן בעת בירור המשפט.
(בפני: השופט ח. כהן. 9.8.76).
ב.ש. 182/76 - מדינת ישראל נגד מזרחי בתיה
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
המשיבה הואשמה בעבירה של תקיפה ופציעת המתלונן וביהמ"ש
המחוזי החליט לשחררה בערבות. הערר על כך נתקבל אם כי בהסתייגות. העבירה היא חמורה למדי והמשיבה היא בעלת הרשעות קודמות אחדות. מבחינה זו ומחשש השפעתה על עדים יש לכאורה מקום להחזיק את המשיבה במאסר עד גמר משפטה. אולם כמסתבר נמצאת המשיבה בהריון וכן עולה מתוך הראיות שגם המשיבה נפצעה בשעת המעשה נשוא האישום, ורק במשפט יתברר מי התחיל במעשה ומי הגיב. כמו כן נמצאת המשיבה במעצר מיום 25.7.76 והסניגור ביקש לראותה אך לא ניתנה אפשרות לשוחח עימה. דבר זה כשלעצמו הוא עילה מספקת לשחרר את המשיבה ממעצרה, אם אין לאל ידי עצור להשתמש בזכותו ולהוועץ בעו"ד כשהוא נמצא במעצר אין מנוס מאשר לשחרר את העצור כדי שיוכל להשתמש בזכותו החוקית. לאור כל הנ"ל הוארך מעצרה של המשיבה, בתנאי שיאופשר לסניגורה לשוחח איתה מיד, ואם המשיבה לאחר מכן תמסור למשטרה הודעה מלאה על ההתרחשויות הנדונות בכתב האישום, לפי גירסתה, תשוחרר ממעצרה בערובה.
(בפני: השופט ח. כהן. 11.8.76).
ב.ש. 180/76 - יוסף אסא נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
העורר הואשם בקבלת שוחד בשנים 1972- 1974. כבר בתחילת 1975 נוהלה חקירה משטרתית נגד העורר בלי שנעצר. עתה, ביולי 1976, הוגש כתב אישום נגדו ומאז הוא נמצא במעצר. ביהמ"ש המחוזי ציוה להחזיק את העורר במעצר עד לגמר משפטו והערר על כך נתקבל. בלי להתעלם מחומרתה של עבירת השוחד, ומה גם שהעורר מואשם גם בנסיון להשפיע על נותני השוחד למסור גירסה נוחה לו במשטרה, הרי אין מקום לעצור את העורר עד לסיום המשפט נגדו. כל התקדימים שהיו עד כה אינם כאלה הדומים למקרה שלפנינו, ואין זה מקרה שבו יש להחזיק נאשם במעצר עד לגמר המשפט. אין לייחס לאישום הנוסף של נסיון להשפיע על עדים חשיבות במובן זה שהסיכון של השפעה על עדים אלה או אחרים עדיין קיים. או שהצליח העורר להשפיע על העדים או שלא הצליח ובינתיים נתנו הודעותיהם במשטרה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. וגמן לעורר, עו"ד גב' מ. רוזנפלד למשיבה. 17.8.76).
ע.פ. 453/76 - נח רוזנבליט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת עובד מדינה) (הערעור נתקבל).
המערער הוא סוחר שביקר במשרד מס הכנסה אצל המתלונן, המשמש כראש חוליה שטיפל בתיקו של המערער. התפתח דין ודברים בין המתלונן לבין המערער והלה הרים על המתלונן כיסא וחבט בו. המערער נדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן שומה על ביהמ"ש להגן על עובדי ציבור ולהטיל על מתפרעים עונשים חמורים כדי שלא ינסו להשיג את מבוקשם ע"י אלימות. ברם כאן מדובר באדם שהוא נכה של 85 אחוז כתוצאה מתאונת עבודה, עברו נקי ואיננו נראה טיפוס אלים שעלול לחזור על מעשהו. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שלושה חודשים ובנוסף לכך הוטל על המערער קנס של 5,000 ל"י בעוד שהמאסר על תנאי נשאר בתוקפו.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד הגב' ז. לויצקי למשיבה. 27.7.76).
ב.ר.ע. 163/76 - עלי דבה נגד מוחמד אבו ריא
*הדרישה לנקיון כפיים בהשגת צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקש- התובע - קיבל צו מניעה זמני נגד המשיב לגבי עתירה מסויימת, עוד לפני הגשת התובענה, אך משהוזמן המשיב להתייצב לדין בוטל צו המניעה הזמני באשר המבקש לא בא לביהמ"ש נקי כפיים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש העליון העיר כי למעשה בתצהיר ששימש בסיס למתן הצו הזמני לא
היתה כל טענה עובדתית המראה כי הזמנת המשיב לדיון עלולה היתה לגרום למבקש נזק שאין לו תקנה ונזק חמור, וכל שכן לא היה צידוק למתן הסעד עוד בטרם הוגשה התובענה. אולם ביהמ"ש נתן את הצו הזמני וכשהופיע המשיב הוברר כי המבקש העלה בפני ביהמ"ש גירסת עובדות כוזבת ועל סמך גירסה זו השיג את הצו הזמני. המשיג סעד בהעדר יריבו חייב חובת יושר מירבית והבאת עובדות כוזבות או העלמת האמת דיין כדי להשיב פניו ריקם.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד א. מרגלית למבקש, עו"ד ח. יאסין למשיב. 27.8.76).
ב.ר.ע. 138/76 - קלמנטה חכמון נגד שולמית סטודינסקי ואח'
*סנקציה של מחיקת כתב הגנה (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי ציוה על המבקש לשלם למשיבים כסעד זמני סכומי כסף בתאריכים שונים ובהחלטתו קבע כי תשלום הסכומים האלה הוא תנאי שהמבקש יוכל להמשיך בהגנתו. המבקש ערער על התנאי וערעורו נתקבל. טענת המערער היא שתוספת הסנקציה בדבר מחיקת הגנתו במקרה של אי תשלום נעשתה ללא סמכות וטענה זו נכונה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. עמית למבקש, עו"ד ב. טלמון למשיבים. 24.8.76).
ב.ש. 197/76 - מדינת ישראל נגד יצחק נפתלי
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בעבירות של החזקת רכוש גנוב ששויו רב ביותר וביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערבות בנקאית של 300 אלף לירות והורה על המשיב להפקיד את דרכונו במשטרה. הערר על שחרורו נדחה. אין ספק שהאישומים המיוחסים למשיב הם חמורים אך לא תמיד חומרת העבירה לכשעצמה היא עילה למעצר הנאשם עד לגמר ההליכים. הדבר תלוי בטיב האשמה. בדרך כלל כאשר מדובר בעבירות אלימות, או מסחר בסמים, או בעבירות הקשורות בהתערבות בהליכים התקינים של ביהמ"ש בעקבות איומים על עדים וכדומה, יטה ביהמ"ש יותר לתת צו מעצר עד גמר ההליכים. אך בענין כמו זה שלפנינו אין שחרורו של המשיב מהווה סכנה לציבור ואין הוא עלול להשפיע על עדים או לחזור על מעשיו תוך מהלך המשפט. למשיב אין הרשעות קודמות, הוא נכה צה"ל, יש לו ארבעה ילדים והופעתו במשפט הובטחה ע"י החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט עציוני. 25.8.76).
ב.ש. 169/76 - בן ציון פלדמן נגד יעקב פלדמן
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
ביום 5.7.76 ניתן נגד המבקש פס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים והמבקש איחר בהגשת בקשה לרשות ערעור ובקשתו להארכת מועד נדחתה. המשפט בביהמ"ש המחוזי היה קבוע ליום 5.7.76, המבקש נעדר מהארץ ויוצג במשפט ע"י אימו. זו הופיעה לפני כן בביהמ"ש המחוזי וביקשה לדחות את הדיון ובקשתה נדחתה. אעפ"כ לא הופיעה האם במעמד מתן פסה"ד, ונימוקו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור היתה כי סבר שהתקופה היא 30 יום ולא 15 יום, ועל כן הוא ביקש הארכת מועד. בקשתו נדחתה באשר המבקש התנהג כמי שמזניח את ענינו ועל כך אין הוא יכול לכפר בטעותו התמימה. טעות זו איננה הטעם המיוחד שעליו להראות ולזכות בהארכת המועד שהוחמץ.
(בפני: הרשם ברטוב. 25.8.76).
ע.א. 64/76 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד ג'ני כהן
*פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
(הערעור נדחה).
המשיבה טענה כי עבדה עבודת כפיה אצל הנאצים ברומניה במשך שלוש שנים, הרשות המוסמכת לא האמינה לה, והיא ערערה לועדת העררים. הועדה שמעה
עדים ואם כי לא האמינה למשיבה קבעה עפ"י עדות של עד אחד כי היא עבדה לפחות מספר חודשים עבודת כפיה. הערעור נדחה. המערערת ביקשה לשכנע כי לא צריך היה להאמין לאותו עד וכי העבודה הנדונה לא היתה עבודת כפיה. טענות אלה אין להזקק להן. משקבעה ועדת העררים כעובדה שהעבודה שעבדה המשיבה היתה עבודת כפיה וכן משנתנה אימון בראיות עובדתיות שבאו לפניה אין להתערב בקביעותיה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערערת, עו"ד ד. דודזון למשיבה. 24.8.76).