ע.א. 366/73 - חיים בורנשטיין נגד ולריסלב גדומסקי ואח
*פעולת שלוחים עפ"י יפו"כ בניגוד לתנאי השולח.
* זכויות צד שלישי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט דמרי) בת.א. 933+955/71 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביום 12.6.70 חתם המשיב על יפוי כח נוטריוני שלפיו הוא מסמיך את עורכי הדין צימרמן ובנבנישתי לפעול בשמו בבחירת מגרש מסוים בחיפה. משקיבלו השלוחים את ההרשאה התברר להם בלשכת רישום המקרקעין כי הוטל עיקול זמני על הנכס לטובת תובע (להלן הנושה) שהגיש תביעה בסדר דין מקוצר על סכום 26 אלף דולר. עורכי-הדין הודיעו למשיב על העיקול הזמני ואז שלח מכתב ביום 9.7.70 כי במצב זה "מכירת המגרש יכולה להתבצע רק אחרי הורדת העיקול". אעפ"כ המשיכו השלוחים במו"מ עם אחד אליעזר בורנשטיין וביום 2.8.70 חתם עו"ד צימרמן על חוזה (ת/1) בשמו של המשיב בדבר מכירת המגרש לאליעזר בורנשטיין בשם חברה ביסוד (אשר למעשה לא נוסדה לבסוף). בהסכם היה סעיף (להלן סעיף 12) - כי במקרה שלא ניתן יהיה להעביר את המגרש כשהוא נקי מכל עיקול יבוטל ההסכם. השלוחים הודיעו למשיב על מכירת המגרש וציינו כי העיקול שהוטל יוסר באשר אין לביהמ"ש סמכות להטיל את העיקול. על כך השיב המוכר כ אם יבוטל העיקול הוא מסכים למכר והוא מבקש להעביר לו מיד את הכסף ואם לא יבוצע העיקול הוא מבטל את המכר. משהחליט ביהמ"ש שלא לבטל את העיקול והענין הגיע לערעור שוב ביקש המשיב לבטל את ההסכם אך הוא לא בוטל ע"י השלוחים. להיפך, בחודש מרץ 1970 נחתם (ת/10) שהוא הסכם משולש בין אליעזר בורנשטיין לבין חיים בורנשטיין (המערער דנן) והשלוחים בשם המשיב, ולפי אותו הסכם הועברו הזכויות של אליעזר בורנשטיין לחיים בורנשטיין. הקונה שילם לשלוחים את מחיר המגרש לאחר המועד שהיה קבוע בחוזה, הקונה לא ביצע סעיף בהסכם שלפיו עליו היה לשלם את המסים עד מועד מסוים ולבסוף סירב המשיב לבצע את ההסכם וביטל את יפוי הכח, המערער הגיש תביעה לביצוע בעין של ההסכם, תביעתו נדחתה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט קיסטר:
א. יפוי הכח הנוטריוני מיום 12.6.70 בוטל סופית ע"י המכתב מיום 10.6.71 הכתוב בכתב ידו של המשיב. לפי החוק אין כל עליונות להרשאה הנוטריונית על המכתב שנכתב בכתב היד והרשאה נוטריונית יכולה להתבטל ע"י מכתב רגיל.
ב. כאשר מבטלים הרשאה לא ינזק אדם שלישי מפעולות של השלוח אם האדם השלישי לא ידע על ביטול השליחות, בהגבלה אחת שאם הצד השלישי יכול היה לדעת על סיום השליחות או על חריגה מההרשאה לא יחייב הדבר את השולח.
ג. אין פלוגתא על כך שהמכתב מיום 9.7.70 שבו הודיע המשיב לשלוחיו כי מכירת המגרש יכולה להתבצע רק אחרי הורדת העיקול מבטלת באופן זמני את סמכותם למכור את הנכס עד לאחר הסרת העיקול.
ד. היה ברור לשלוחים, והדבר מובן מאליו, כי אם קיים עיקול על הנכס והאיש אינו יכול לקבל את כספו ולהשתמש בו, הרי אין רצונו למכור את הנכס. לכן גם לא צדקו השלוחים כאשר עשו סידורים שלפיו יועבר העיקול מהמגרש לכספים שהם מקבלים עבור המשיב על מנת שיוכלו להעביר את המגרש כשהוא נקי מכל עיקול.
ה. השלוחים יכלו לקיים את רצונו של המשיב לביטול ההסכם הן על יסוד סעיף 12 הנ"ל באשר אי אפשר היה להעביר את הנכס נקי מעיקול, והן באשר הקונה לא הסדיר את תשלום המסים ותשלום היתרה בתוך הזמן שהיה נקוב בהסכם. הוסכם כי כל סעיף מהווה תנאי עיקרי שאם לא יבוצע יכול הצד השני לבטל את ההסכם.
י. ההסכם המשולש שנחתם ע"י השלוחים בשם המשיבים (ת/10) הנ"ל היה בו ויתור על
זכויות המשיב בגין חלק מהעילות לביטול החוזה (ת/1) ולגביו יכול המשיב לאמר "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם". הוא הסמיך אותם למכור ולבצע כל פעולה הדרושה לביצוע המכירה אבל אין יפוי הכח מסמיך את השלוחים לעשות חוזה נוסף שאינו קשור לביצוע החוזה ובמיוחד שהחוזה הנוסף נעשה ללא תמורה נוספת, ע"פ סעיף 5(א) לחוק השליחות אין לבצע פעולה ללא תמורה בלי הרשאה מפורשת, ביפוי הכח.
ז. המשיב ביטל את יפוי הכח כאשר הגביל אותו בביטול העיקול. אמנם עפ"י חוק השליחות זכותו של צד שלישי לראות את ההרשאה נמשכת אך זאת בתנאי שלא ידע על תום השליחות. בעניננו לא עלה התובע לדוכן העדים כדי להעיד שלא ידע על ההוראות שניתנו לשלוחים כאמור. על כן לא היו השלוחים מוסמכים לחתום על ת/10 הנ"ל, ממילא אין למערער מעמד בתביעה.
ח. לטענת המערער כי דינו של ת/10 כדין העברת החוזה אפילו לא באה על כך הסכמת המוכר - אין מקום לפי החוק בישראל לחוזה להעברת חוזים אלא לחוזה להעברת חיובים. אך בכלל נראה כי לפי החוזה ת/1 לא נקבע שהקונה רשאית להעביר לאחר את זכויותיה, ולא נאמר שלאליעזר בורנשטיין יש בכלל זכות של קונה. הוא פעל בשם חברה ביסוד וכאשר החברה לא קמה הרי שהחוזה סוכל. (אם כי ספק אם מנימוק זה בלבד ניתן היה להכריע נגד המערער).
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר. עו"ד א. תירוש למערער, עו"ד א. לוין למשיב. 3.10.75).
ע.פ. 438/75 - אלברט ממן ואח' נגד מדינת ישראל
*ראיות נסיבתיות שעליהן ניתן לבסס הרשעה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בת.פ. 339/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
באחד הלילות הבחין דייר ברחוב המלך ג'ורג' בת"א בשתי דמויות שנעו בחצר ביתו ליד צריפון, פורצים חלון של הצריפון ונכנסים לצריף. הוא טילפן למשטרה ותוך חמש דקות הגיעההמשטרה למקום ומצאה את שלושת המערערים בחצר הבית בתוך המעבר במרחק מן הכביש. לשאלה מה מעשיהם במקום השיבו שניים מהם כי עשו במקום את צרכיהם אך משנתבקשו להראות את המקום לא נתגלה סימן כלשהו לכך. השופט קיבל את עדות השוטרים ודחה את גירסת המערערים, כך שהוכחה ביצועה של פריצה והמצאותם של הנאשמים חמש דקות אחרי הפריצה,ליד פירצה בקיר המוליכה לחצר בה בוצעה העבירה, היינו בקירבתו המיידית של מקום הפשע.ביהמ"ש בחן אם יש למצוא יסוד כלשהו להסברי המערערים שיותירו ספק בדבר משמעותן של הראיות הנסיבתיות והגיע למסקנה שלילית והרשיעם. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. כאשר מדובר בשתי מערכות של ראיות כשביהמ"ש קמא נתן אמונו באחת מהן לא יתערב ביהמ"ש שלערעור בקביעתו הנוגעת למהימנות של העדים.
ב. לטענה כי העד שהזעיק את המשטרה ראה רק שתי דמויות בעוד שנעצרו במקום שלושה אנשים ושעל כן נותק הקשר בין מבצעי העבירה לבין המערערים - אין להביא ראיה ממה שהעיד העד שכן היתה חשיכה ויתכן שאותו עד לא יכול היה להבחין בנעשה בשטח כולו. מאידך עובדה מוכחת היא כי שלושת המערערים נמצאו ליד הפירצה בצוותא.
ג. נטען כי על כל פנים רק שניים נכנסו לצריפון והשלישי מביניהם רק נוכח במקום, ומאחר שלא הוכח כי סייע לעבירה וגם לא הוכח מי מהשלושה לא נכנס לצריפון הרי לא הוכחה נגד אף אחד מהם עבירה כלשהי - גם טענה זו אין לקבל. לא הובאו כל ראיות המאפשרות אבחנה בין המערערים השונים. לגבי שלושתם ביחד נוצרה מערכת ראיות נסיבתיות הקושרת אותם, באופן ובהיקף זהים, לפריצה וכל מסקנה העולה לגבי אחד מהם עולה באופן זהה ומלא גם נגד כל אחד מרעיו אשר היו יחד עימו.
ד. כאמור הראיות הן נסיבתיות, וכאשר יש גירסאות סותרות, הרי רק מששוכנע ביהמ"ש כי הגירסה המזכה איננה סבירה כלל ועיקר, מותר לו לדחותה ולבכר על פניה את הגירסה של התביעה. בעניננו נדחתה גירסתם של המערערים כולה כבלתי אמינה וכך נותרה גירסה אחת להמצאות המערערים במקום והיא גירסת התביעה. זאת ועוד, שקריו של הנאשם שבדרך כלל אין בהם כדי להוות מרכיב עצמאי במערכת הראיות, יש בהם כדי לחזק את הראיות הנסיבתיות הקיימות.
ה. העונש שהוטל על המערער הראשון הוא שנה אחת מאסר, על המערער השני 18 חודשי מאסר, והשלישי ששה חודשי מאסר על תנאי וקנס. בנסיבות הענין אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד מ. מרוז למערערים, עו"ד גורני למשיבה. 4.11.75).
ע.פ. 246/74 - אליהו זאדה נגד מדינת ישראל
*הודאת נאשם כסיוע לעדות שותף לדבר עבירה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (השופטים: אשכנזי, לרון, טירקל) בת.פ. 211/73 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביולי 1972 נשדד סניף בנק הפועלים באשדוד ע"י ארבעה אנשים. כ- 10 ימים לאחר השוד יצא המערער מהארץ. לאחר כשנה הסתבך עם משמר משטרה בהולנד והוא נורה ונעצר. אל המערער הובא ע"י משטרת הולנד מתורגמן והמערער סיפר לו כי ביצע שוד בארץ ביחד עם אנשים אחרים ושניים מהם הזכיר בשמותיהם, והם צרפתי ויעקובוב. משטרת הולנד דווחה למשטרת ישראל על המקרה והמערער שב ארצה וכאן הועמד לדין באשמת שוד. המדינה העידה מטעמה את צרפתי שהשתתף בשוד ועל עדותו השתית ביהמ"ש את הרשעת המערער במעשה השוד. ביהמ"ש המחוזי הטעים כי עדותו של צרפתי כשותף לדבר עבירה טעונה סיוע, והוא היה מוכן להסתמך עליה רק לאחר שמצא לה סיוע מהותי, להבדילו מסיוע פורמלי, וזאת בשל אישיותו המפוקפקת של צרפתי ואופיו השלילי כעבריין מועד. הראיה המסייעת לעדותו של צרפתי באה מפי המערער עצמו שגילה למתורגמן בהולנד את חלקו בפשע בישראל כאשר לא היה בחזקת חשוד באותו פשע. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. דברי המערער למתורגמן דיים כדי לשמש בסיס להרשעה אם כי אילו ביסס ביהמ"ש את הרשעת המערער על הודעה זו היתה מתעוררת שאלה אם היה צורך ב"דבר מה" נוסף לחיזוק הודאתו של הנאשם. עכשיו כאשר יסוד ההרשעה הוא עדותו של שותף לדבר עבירה יכולה הודאת הנאשם לשמש סיוע לעדותו של השותף, גם אם אין "דבר מה" נוסף הדרוש להודאתו של נאשם.
ב. אין הדבר דומה לעדות של שני שותפים לדבר עבירה שאף עדות אינה יכולה לשמש סיוע לעדות השניה. כאשר מדובר בהודאת הנאשם נדרש "דבר מה" נוסף כדי להראות שהנאשם לא בדה את הסיפור מהלב, אך רעיון זה אינו תופש כשביהמ"ש נותן אמון בעדותו של שותף לדבר עבירה ומבקש רק להשתכנע שהעדות יכולה לשמש יסוד בטוח להרשעה.
ג. לטענת הסניגור כי לא היה מניע למערער להודות בעבירת שוד בהולנד כאשר היה מעורב בעבירה פלילית קלה יחסית - ביהמ"ש אינו יכול לחקור ולדרוש מצפונו של אדם המתוודה. ביהמ"ש המחוזי שבידו לשקול את ההודאות ולקבוע מהימנות דברי המערער, החליט ליחס אמון לדברים אלה וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך.
ד. המערער נדון ל- 17 שנות מאסר וטענתו נגד חומרת העונש היא כי יעקובוב שהובא לדין בשל חלקן באותו פשע נדון רק ל- 15 שנות מאסר. אין צריך לאמר שביהמ"ש חייב היה להחמיר עם שודד בנק כאשר תוך כדי ביצוע השוד נורו יריות ונפצעו עוברי דרכים. אין פסול בשיקוליו של ביהמ"ש שהטיל על המערער 17 שנות מאסר למרות שעל יעקובוב הוטל עונש של 15 שנות מאסר. המערער הוא שסיפק את התחמושת שגרמה לפציעת אנשים חפים מפשע, ודי בעובדה זו בלבד כדי להצדיק החמרה בדינו. בנוסף לכך, יעקובוב הודה במהלך הדיון בביצוע העבירות ונהוג הוא להקל במידת מה בעונשו של נאשם כזה. בהודאתו של הנאשם הוא מקצר את ההליך השיפוטי וגורם לחסכון בזמן הציבור. אין פירוש הדבר שמחמירים בדינו של נאשם שכפר באשמה, אבל משהורשע על יסוד הראיות אין הוא יכול לצפות שכלפיו יובא בחשבון המשקל של ההודאה כנסיבה מקילה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, קיסטר, י. כהן. עו"ד מלצר למערער, עו"ד ג. גורני למשיבה. 1.10.75)
ע.פ. 489/74 - משה שטם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנהיגה בלתי זהירה, והסקת רשלנות מעצם קרות התאונה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופטים: אור, זליגמן, בהלול) בע.פ. 79/74 -הערעור נתקבל).
העובדות:
ביום שלג נהג המערער באוטובוס ברמת-הגולן. הוא נסע בעקבות שיירה צבאית כשלפניו נוסע ג'יפ צבאי. כעבור זמן מה נעצר הג'יפ והאוטובוס פגע בחלקו האחורי.
בבימ"ש השלום הועמד המערער לדין בעבירות של נהיגה בלתי זהירה ושל אי שמירת מרחק. בימ"ש השלום זיכה את המערער מעבירה של אי שמירת מרחק אך הרשיעו בנהיגה בלתי זהירה בנסיבות הענין, וזאת משום שלא הבחין בג'יפ שלפניו בזמן. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בימ"ש השלום טעה בקביעותיו העובדתיות. עם זאת נחלקו השופטים בביהמ"ש המחוזי כאשר שופטי הרוב סברו שיש להרשיע את המערער למרות שלא קיבלו את קביעותיו העובדתיות של בימ"ש השלום ואילו השופט בהלול סבר כי יש לזכות את המערער. שופטי הרוב הסיקו את רשלנות המערער מניתוח היפוטתי של סיבות ההתנגשות והם אומרים או שאמנם המערער ראה את הג'יפ באיחור ובכך התרשל, או שראה את הג'יפ בהזדמנות הראשונה שיכול היה לראותו אך מהירות נסיעת האוטובוס לא היתה זהירה ואחת משתי סיבות הרשלנות הנ"ל היא שגרמה לתאונה. העובדה שאין די ראיות לקבוע במה נעוצה רשלנות של המערער אין בה כדי להועיל למערער כאשר ברור שאחד מפרטי רשלנות אלה נתקיים. עצם קרות התאונה מלמד שאחת מרשלנויות אלה גרמה לתאונה. על ההרשעה נסב הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. המערער העיד כי בראותו את הג'יפ ניסה להאיט ולעצור אך בגלל השלג והרטיבות החליק האוטובוס. הוא ניסה מספר פעמים ללחוץ על הבלמים על מנת שלא להחליק והדבר לא עזר לו.
ב. אין לקבל את עמדת שופטי הרוב. מבחינה עובדתית לא היתה כל ראיה כי מהירות הנהיגה או אופן הבלימה של המערער היה בהם דופי. הלכה פסוקה היא כי החלקת המכונית כשהיא לעצמה אינה יכולה לשמש הוכחה לרשלנות. אמנם קיימת נטיה להחמיר עם נהג שהחליק ולהטיל עליו נטל יותר כבד להוכיח שלא התרשל. אך גם לפי הלכה מחמירה זו יצא המערער ידי חובתו כאשר הקטין את מהירות הנסיעה וניסה לבלום את האוטובוס בזהירות ובהדרגה בהתחשב במצב הכביש.
ג. טעות היא להרשיע נהג על יסוד ההנחה כי עצם קרות התאונה היא כשלעצמה ראיה לרשלנות. הכלל הוא שעל התביעה להוכיח כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנהג וכי הוא נהג לפני התאונה מבלי להתחשב בגורמים שהוא חייב היה להתחשב בהם.
ד. החובה אשר לפי הפסיקה מוטלת על נהג לנסוע במהירות המתחשבת באפשרות של עצירה בתוך טווח הראיה שלו במזג אויר גשום או בערפל, אינה חובה אבסולוטית אלא חובה מוטלת על הנהג להראות שאמנם הוא התחשב עם מצב הכביש והתאים לכך את המהירות, אפילו הוברר לאחר מכן שטעה בחישובו ולא יכול היה לעצור.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד ויטגרונד למערער, עו"ד מ. נאור למשיבה. 19.10.75).
ע.פ. 153/75 - אליהו עוקשי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) המערער דקר את המתלונן בסכין בחזהו בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, המתלונן איבד דם רב והיה צורך בעירוי דם ובטיפולים אחרים כדי להציל את חייו, ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 שנות מאסר, מהן שנה וחצי מאסר בפועל, והערעור על כך נדחה. אכן הדקירה היתה מעשה נקמה אחרי התקרית שהתרחשה זמן קצר לפני כן שבה פצע המתלונן את המערער בשיפוד; המערער היה בעת ביצוע העבירה בן 71 ולאחרונה נשא אשה וקיימת תקוה שישקם את עצמו לאחר שורה של מעשי עבריינות שביצע, המתלונן מחל למערער על מעשהו והשניים חזרו להיות חברים, אך כל אלה נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. עו"ד מ. דרור למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 8.10.75).
בג"צ 433/75 - תחנת רמת אביב בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*בקשה לרשיון יבוא בנזין מזוקק לעותרת תחנת דלק ועד למרץ 1975 היה קיים חוזה בינה לבין חברת "דלק" שהסדיר אספקת מוצרי הדלק לעותרת. אחרי שפג החוזה לא הצליחה העותרת להשיג מקור אחר שתספק לה מוצרי דלק והיא פנתה למינהל הדלק בבקשה שיוענק לה רשיון ליבוא מוצרי דלק ובין היתר בנזין מזוקק. מינהל הדלק סירב להעניק לה רשיון מן הטעם שבארץ מזקקים
בנזין בכמויות מספיקות לצריכה בארץ ויש עודף בכושר הזיקוק. עתירת העותרת נגד מינהל הדלק נדחתה. הסמכויות שניתנו למשיב לפי פקודת הסמכויות בדבר היבוא ויצוא הן רחבות והוא רשאי להפעיל הגבלות האוסרות את היבוא לישראל: הנימוק שניתן בסירוב לתת לעותרת רשיון יבוא איננו בלתי סביר.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד גרינברג לעותרת. 7.10.75)
בג"צ 490/75 - חביב סיבני נגד שר הפנים ואח'
*הרכב ועדת בחירות לעיריה כאשר מכהנת בה ועדה קרואהבנצרת היתה מועצה נבחרת ובה זכה העותר במקום אחד בבחירות. בינתיים פוזרה המועצה הנבחרת וכוננה ועדה קרואה. הבחירות הבאות למועצת העיריה עומדות להתקיים בעוד כחודשיים ועפ"י החוק על שר הפנים למנות ועדת בחירות. את הועדה צריך השר לבחור לאחר התיעצות עם גופים מיצגים את תושבי המקום "ובהתחשב ככל האפשר בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת בתחומי אותה רשות מקומית". העותר טוען כי שר הפנים אמנם מתכוון למנות את חברי ועדת הבחירות, ,כמספר חברי המועצה העומדים לבחירה, עפ"י תוצאות הבחירות לכנסת ומכיון שהעותר עמד בראש רשימה מקומית ולא היתה לו רשימה בבחירות בכנסת נמצא שלא יהיה חבר בועדת הבחירות. עתירתו נגד שר הפנים נדחתה. העותר מבקש לפרש את ההוראה הנ"ל לא כהוראה דווקנית, אלא שניתן לשר שיקול דעת. לגבי טענה זו כבר נפסקה הלכה ע"י בג"צ כי הכוונה היא שחברי ועדת הבחירות ימונו בדיוק בהתאם לתוצאות הבחירות לכנסת ולא יצורף לועדה זו נציג של הרשימה המקומית שאינו מיוצג בכנסת. אם התוצאה הנובעת מפירוש זה של החוק אינה מתקבלת על הדעת הרי זה ענין למחוקק לענות בו. אין גם לקבל את טענת העותר כי ההוראה הנ"ל היא רק למקרה שמעולם לא היתה מועצה נבחרת וכי במקרה שהיתה כבר מועצה נבחרת יש למנות את ועדת הבחירות עפ"י הרכב המועצה הנבחרת האחרונה שלפני מינוי הועדה הקרואה.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. טריינין לעותר. 9.10.75).
בג"צ 493/75 - רפאל שוקרון נגד שר המשפטים.
*טענה בבג"צ כי חדשי מעצר לא הובאו בחשבון בקביעת עונש מאסר העותר טוען כי נדון בשני תיקים נפרדים לעונשי מאסר מצטברים של 15 שנים וביהמ"ש לא הביא בחשבון את תקופת המעצר של 7 חודשים עד למתן פסה"ד. העותר פנה לשר המשפטים בענין ולא קיבל תשובה ועתירתו לבג"צ נדחתה. לעותר היתה פתוחה הדרך לערער לביהמ"ש העליון על העוול שנגרם לו ע"י כך שלא הובאו בחשבון שבעת חודשי המעצר. עתה פתוחה לעותר דרך אחת שהיא בקשת חנינה מהנשיא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, 10.10.75).
בג"צ 506/75 - לוי פינגרהרוט נגד ועדת החנינות ואח'
*דחיית בקשה לחנינה ע"י הנשיא העותר נידון למאסר עולם באשמת רצח ופניותיו לועדת החנינות של משרד המשפטיםכי יחונו אותו ועונשו יופחת ממאסר עולם לתקופה מוגבלת נדחתה. עתירתו נגד המשיבים נדחתה. בתשובה שקיבל העותר לבקשת החנינה נאמר כי הנשיא נתן דעתו לעתירתו ולנסיבותיה אך לאחר שקיבל מאת הרשויות המוסמכות את החומר הנוגע לעותר הגיע לכלל מסקנה שאין מקום להפחתה המבוקשת של העונש. הסמכות לחון עבריינים נתונה לנשיא המדינה ובהתאם לחוק היסוד לא יתן נשיא המדינה את הדין לפני כל בימ"ש בשל דבר הקשור בסמכויותיו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן, 15.10.75).
בג"צ 441/75 + 183 - ערמון סרדו נגד שר הפנים ואח'
*צירוף חברים לעיריה מרשימה שכל מועמדיה התפטרו המשיבים 2 - 4 נבחרו למועצת עירית דימונה מטעם רשימה מקומית "דימונתי". בפברואר 1975 התפטרו מכהונתם וגם הבאים אחריהם ברשימת המועמדים של הרשימה התפטרו. כיון שכך פנה הממונה על מחוז הדרום, בהתאם לפקודת העיריות, לב"כ רשימת "דימונתי" כדי לקבל את הצעת ב"כ הרשימה את מי למנות כחברי מועצה במקום החברים שהתפטרו. תשובתה של רשימת "דימונתי" היתה כי מועמדיו הם המשיבים 2 - 4 אשר התפטרו לפני כן מהמועצה. טענת העותרים כי מן הנמנע למנות מחדש את מי שכיהן כבר כחבר ,מועצה וחדל לכהן נדחתה ע"י בג"צ. עפ"י סעיף 125 לפקודת העיריות ימונה חבר חדש במועצה עפ"י הצעת הרשימה שחבריה התפטרו וכשמדובר בחבר חדש אין להוציא מכלל זה אנשים שהיו חברי מועצה והתפטרו. (בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד טריינין לעותר, עו"ד עדיאל למשיבים. 9.10.75.)
בג"צ 316/75 - יהודית מילר בע"מ נגד שר המסחר התעשיה ואח'
*תמריצי יצוא החברה העותרת מיצרת מוצרי בושם ומוכרת אותם בארץ ובחו"ל. על היצוא לחו"ל מקבלת החברה תמריצים והמחלוקת היא ביחס למכירת סחורות העותרת בחנויות פטורות ממכס בשדה התעופה בן גוריון. משרד המסחר מבדיל בין יצוא לחו"ל ובין יצוא בדרך מכירה באותן חנויות, המכונה "יצוא עקיף", ומזכה את העותרת במכירות שבארץ בשיעורים מופחתים לעומת היצוא הישיר לחו"ל. העתירה נגד מדיניות זו נדחתה. עמדת משרד המסחר הוסברה היטב, והיא שבעוד היצוא הישיר דרוש לעידוד רב באשר השיווק בשוקי חוץ כרוך בהתחרות קשה וגורם להוצאות מרובות, הרי היצוא העקיף אינו צריך עידוד כה רחב. הרי זה ענין שכולו בשטח המדיניות הכלכלית ואין בג"צ מוצא עילה להתערב בענין כגון זה.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. וינדר לעותרת. 13.10.75).
בג"צ 496/75 - ישראל מור נגד לשכת עורכי - הדין ירושלים ואח'.
*קיצור תקופת התמחות העותר נקרא לשירות מילואים ביום 6.10.73 ושירת עד ליום 5.3.74. שלושה ימים לפני שנקרא לשירות ניגש לבחינה בדיני נזיקין ולא עמד בבחינה. העותר פנה ללשכת עורכי - הדין וביקש לקצר לו את תקופת ההתמחות בהתאם לכללי לשכת עורכי - הדין (קיצור תקופת התמחות) והלשכה דרשה ממנו כי יביא אישור על כך שבתקופת שירות המילואים נמנע ממנו לגשת לבחינות אשר אילו עמד בהן היה זכאי להתחיל את ההתמחות. (כל עוד היה חייב בחינה בדיני נזיקין לא יכול היה להתחיל בהתמחות). העותר לא הביא ראיה כזו ועל כן דחתה הלשכה את בקשתו. עתירת העותר נדחתה. המגמה היא כי מי שמשרת בשירות מילואים לא יגרע חלקו מאחר שאינו משרת. כאשר המשרת בשירות מילואים חייב בחינה שבלעדיה אינו יכול להתחיל התמחות ובתקופת שירותו אין בחינה באותו מקצוע הרי ששעת החירום לא היא שמנעה ממנו את התחלת ההתמחות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו. 16.10.75).
בג"צ 345/75 - אשור ... בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה ואח'.
*מסירת מכרז כאשר כל בעלי ההצעות לא עמדו בתנאי המכרז משרד מסחר והתעשיה פירסם מכרז בו ביקש הצעות ליבוא בשר קפוא כשר. המציעים נדרשו, בין היתר, לצרף להצעות הסכמה של מחלקת הכשרות לייבוא המוצע וכן ערבות בנקאית. הוגשו מספר הצעות אך בכולן חסרו מסמכים שונים. חלק מן ההצעות
נדמה מכל מיני סיבות, ונותרו ההצעות של העותרת שנדחתה ושל המשביר המרכזי שנתקבלה. הצעת העותרת חסרה את ההסכמה של הרבנות והערבות הבנקאית היתה מוגבלת בזמן שלא תאם את הזמן שנועד לביצוע היבוא. גם הצעת המשביר המרכזי חסרה את הסכמת הרבנות והערבות הבנקאית היתה בסכום יותר קטן מן הנדרש, בעוד שעל יתרת הסכום ניתנה ערבות של חברה פרטית של המשביר. עתירת העותרת נדחתה. העותרת לא ביקשה לפסול את המכרז כולו מחמת הפגמים הרבים שהיו בו וסטיות ועדת המכרזים מן הדרישות שהיו במכרז, אלא היא ביקשה כי הצעתה היא תתקבל באשר היתה זולה יותר מהצעת המשביר. הלכה היא שמציע שהוא עצמו לא קיים תנאי המכרז אין לו מעמד ואינו יכול לחלוק על מסירת המכרז למציע אחר, אף שגם זה לא קיים את התנאים.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עוה"ד ש. תמיר וי. מוריץ לעותרת, עוה"ד י. עדיאל וא. שפאר למשיבים. 13.10.75)
ע.א. 147/74 - קצין התגמולים נגד עו"ד ראובן חן.
*הענקת זכויות של שאירי נספי צה"ל לפנים משורת הדין אביו של המשיב שירת במלחמת העולם השניה בבריגדה היהודית ונפצע קשה והוכר כנכה. ב- 1939 נולד המערער, ב- 1950 התגרש אביו מאשתו, אמו של המשיב, ונשא אשה שניה וממנה נולדו לו שני בנים נוספים. ב- 1955 נפטר המנוח וב- 1965 פנתה אלמנתו לקצין התגמולים להכיר בה ובילדיה כשארי נספי צה"ל. במשרד הבטחון אישר לה, לפנים משורת הדין, "השוואת זכויותיך לאלה המוענקות לשאירי נספי צה"ל". למשיב נודע הדבר בשנת 1973 ואז פנה לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כבילדו של נספה במשמעות חוק משפחות חיילים שניספו במערכה. קצין התגמולים השיב כי לאמו החורגת ולילדיה הוענקו זכויות רק לפנים משורת הדין ואין לתביעתו בסיס חוקי או כלכלי. ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו של המשיב בציינה כי ברגע שהושוו זכויות האלמנה לזכויות שאירי נספי צה"ל הוענק לאב מעמד של נספה ועל כן המשיב הינו בנו של נספה כמשמעותו בחוק. הערעור על כך נתקבל. השופט ויתקון בפסק דינו ציין כי בתביעות לפי החוק הנ"ל אין מעניקים "מעמד" אלא הענקת תגמול או זכות אחרת. אין לראות באשורו של מנכ"ל משרד הבטחון החלטה של קצין התגמולים המעניקה לאלמנה ולבניה מעמד של בני משפחה של חייל שנספה במערכה, אלא השוואת זכויותיה שלה לזכויות שארים של חייל שנספה במערכה. השופט לנדוי העיר כי מכיון שהמנוח לא היה "נספה" בגדר החוק אין קצין התגמולים מוסמך לתת למשיב את ההכרה שהוא מבקש, וכל אשר שולם לאלמנה ולבניה האחרים יש לראותו כהענקת חסד בלבד. מעמד משפטי שאינו מגיע עפ"י החוק, אי אפשר להעניקו בצורת חסד. השופט עציוני הוסיף כי למעשה מבקש המשיב שיעניקו גם לו מעמד לפנים משורת הדין ואולם אין כל בסיס חוקי לפעולות שעושה המשרד לפנים משורת הדין. אין לקבל את טענת המשיב שצריך להעניק לו אותן זכויות שהחוק אינו מעניק לו רק בשל כך שהמערער העניק אותן לפנים משורת הדין לבני משפחה אחרים. (בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ד. גולדמן למערער, עו"ד ר. חן למשיב 6.10.75).
ע.א. 106/75 - ברוך קפלינסקי, עו"ד ואח' נגד שאול יחזקאל ואח'.
*פירוש הסכם לצורך קביעת מועד פירוק שותפות המנוח נסים מועלם היה שותף עם המשיב וביום 1.4.70 חתמו על הסכם פירוק השותפות וצויין בו כי השותפות פורקה וחוסלה בו ביום. בהסכם היו תנאים שונים שהצדדים צריכים היו לקיים ונקבעו סנקציות שונות במקרה של הפרה. המנוח נפטר ביום 13.12.70 והמערערים הם נאמנים על עזבון המנוח בפשיטת רגל. הם הגישו המרצת פתיחה
בה ביקשו שביהמ"ש יצהיר כי השותפות פורקה ביום מות המנוח ולא ביום חתימת הסכם הפירוק, וטעמם עימם ששני הצדדים לא קיימו את תנאי הסכם הפירוק. בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה. מתוך לשון ההסכם עולה כי השותפות מתפרקת ביום חתימתו וכי נקבעו סנקציות שונות למקרה של אי קיום תנאי ההסכם אך אין שום סנקציה של ביטול הסכם פירוק השותפות במקרה של אי קיום התנאים. המערערים הגישו גם בקשות נוספות שונות בהמרצת הפתיחה אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנפול הבקשה העיקרית נופלות גם הבקשות האחרות. ביהמ"ש העליון העיר כי בקשות שונות לא היו תלויות בבקשה העיקרית. ברם אין מקום להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בבקשות האחרות שכן את אלה יש להגיש בתובענה רגילה ולא בהמרצת פתיחה. תקנות סדר הדין אינן פותחות פתח בפני הנאמנים להגשת תביעות כספיות הנובעות מהפרת הסכם או תביעות כספיות אחרות בדרך של המרצת פתיחה, ואין לאמר שהשאלות הנ"ל נובעות במישרין מתוך הנהלת העזבון או הנאמנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ב. קפלינסקי למערערים, עוה"ד לרר וסייק למשיבים. 5.10.75).
ע.א. 361/75 - ישעיהו משה נגד קצין התגמולים.
*תקופת החמרה של "גל" סכיזופרני עקב השרות הצבאי המערער חלה במחלת הסכיזופרניה לפני גיוסו לצה"ל. הגל האחרון של המחלה פרץ בעת שירותו בצה"ל והועדה הרפואית קבעה החמרה זמנית של המחלה במשך שנה אחת מזמן שחרורו. הערעור על תקופת הזמן שנקצבה נתקבל. אכן אין דרכו של ביהמ"ש העליון להתערב במימצאים שהם כולם בתחום המדע הרפואי אלא אם הם עומדים בסתירה להלכה המשפטית. אך כאן קיים ספק אם לא החמירו הרופאים עם המערער מעבר למה שקבעו במקרים דומים ולמה שהיתה דעתו של פנל המומחים שדנו בענין זה בשנת 1969. אותו פנל קבע תחום של שנתיים לגל אחד והשאלה היא מדוע קבעו כאן שנה אחת בלבד כאשר המערער נשאר מאושפז לאחר תום השנה הראשונה. שאלה אחרת היא כיצד רואים הרופאים את מהלך המחלה כאשר אין לאמר שהגל המסוים בא לקיצו. על כן על ועדת הערר לדון מחדש בענין. השופט ח. כהן הוסיף כי הרופאים רשאים לקבוע בדרך כלל מסקנה בדבר גל מחלה מסוים שהוא נובע מן השירות הצבאי וגל אחר שאינו נובע מכך. ההבחנה הרפואית צריך שתעשה לגבי מקרה אינדיוידואלי זה או אחר ואנשי המשפט לא יערערו אחריה. כאן הגל שהופיע בעת השירות נמשך והלך הרבה מעבר לתקופת השנה שהרופאים קבעו. אם הרופאים קבעו כאן תקופת השנה עפ"י הניסיון של המדע הרפואי הרי כבר התריע ביהמ"ש העליון על הפסול שבמבחן הטיפוסי לעומת המבחן הקונקרטי אינדיוידואלי.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, קיסטר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. רוזין למערער, עו"ד מלכי למשיב. 16.10.75).
ע.א. 246/74 - הרשות המוסמכת נגד אסתר אנגל.
*תביעת פיצויי נכות עקב רדיפות הנאצים המשיבה תבעה תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, בציינה כי היתה בגטו בוטושני ברומניה משנת 1941 עד 1944 ועקב התנאים ששררו בגטו בעבודה הגופנית, קור, מזון ירוד וכו' נגרמו לה מחלות שונות. המערערת דחתה את תביעת המשיבה באשר לא הוכיחה כי נכותה נגרמה עקב היותה נתונה בתנאי מאסר כאמור בסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמניים וכי אלמלא השילומים היתה זוכה לפיצויים מגרמניה. ועדת העררים קיבלה את הערר של המשיבה וקבעה בין היתר כי המערערת לא הוכיחה מהו תוכן החוק הגרמני ואין באפשרות הועדה לקבוע שסעיף 43 הנ"ל עומד בדרכה של המשיבה.
הערעור על כך נתקבל. בין היתר ציין ביהמ"ש העליון כי מספר קביעות עובדתיות של ועדת העררים לא התאימו למציאות ובכללן הקביעה כי המשיבה היתה בגטו. על כל פנים עפ"י סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים מוגדר נכה מי שלקה בנכות ואשר אלולא הסכם השילומים היה זוכה לתגמולים מגרמניה. נוכח הגדרה זו, השאלה אם זכאית המשיבה לתגמולים מגרמניה מוכרעת לפי החוקים השוררים בגרמניה ועל המשיבה, כתובעת, היתה מוטלת החובה להביא לידי הרשות המוסמכת תוכנם של חוקים אלה ולהראות כי היא באה בגדרם.
(בפני השופטים: מ~מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - השופט מני. עו"ד פ. אלבק למערערת, עו"ד א. סולר למשיבה. 30.10.75).
ע.א. 250/75 - יוסף שניידר ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*תביעת פיצויי נכות עקב רדיפות הנאצים המערערים תבעו תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, אך תביעתם נדחתה באשר שהו ביום 1.1.47 במחנה עקורים בגרמניה, ועל כן, לכאורה, יכלו לתבוע פיצויים על נזקי בריאות מאת השלטונות הגרמניים. הערעור על כך נדחה. המערערים אינם כופרים בכך שהיו בגרמניה במועד הקובע, אך לטענתם פנו לעו"ד גרמני שיגיש בשמם תביעה והלה סירב באשר לא היה בידיהם אישור מאת שירות האיתור הבינלאומי של הצלב האדום כי בתאריך הקובע שהו בגרמניה, וללא אישור כזה לא היו להם סיכויים בתביעתם בגרמניה. אולם עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון מצב כזה לא די בו כדי לזכות בפיצויים לפי החוק הישראלי. גם לפי גישה ליברלית ביותר, דרושה מצד התובעים מידה קטנה של הוכחה כי לא יכלו לזכות בפיצויים מגרמניה. לשם כך דרושה לפחות החלטת רשות מוסמכת גרמנית או איזו שהיא ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית כי הם לא זכאים לפיצויים שם. פניה בלבד לעו"ד שקבע כי אין להם סיכוי ללא אישור מהצלב האדום אינה מספקת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערערים, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 5.10.75).
ע.א. 283/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד משה לוי.
*תביעת פיצויי נכות עקב רדיפות הנאצים המשיב הגיש לרשות המוסמכת תביעה לתגמולים, הוא השמיע את עדותו וכן העידו שני עדים אשר שמעו מפי דודו של המשיב על אירוע המעשה שבו נפגע המשיב בידי חייל גרמני. ב"כ המערערת טענה כי לפי סיכום החוקר לא הוכחה הפגיעה ע"י חייל גרמני, ולחילופין כי העדויות היו רק עדי שמיעה, ולחילופין ביקשה להשמיע את העדים. בקשתה להשמיע את העדים בפני ועדת העררים נדחתה והועדה קיבלה את ערעורו של המשיב. היא ציינה, בין היתר, כי כאשר ב"כ המשיב ביקש להשמיע את עדות המשיב הודיע ב"כ המערערת כי אין צורך בכך מאחר והבעיה היא משפטית והוא נכון לצאת מההנחה כי דברי העורר בפני חוקר המשיבה הן אמת. על כן החליטה הועדה שאין לפקפק בסיפור המשיב ובגין כך קיבלה את ערעורו. בביהמ"ש העליון טען ב"כ המערערת כי נציג המערערת בועדת העררים לא אמר כי הוא מוכן לצאת מההנחה כי דברי המשיב בפני החוקר הן אמת. ביהמ"ש העליון החליט כי במחלוקת לגבי מה שהתרחש בפני ועדת העררים יש להכריע לפי הרישומים בפרוטוקול, מתוך הנחה שהם משקפים באופן נכון את דברי באי כוח בעלי הדין ובפרוטוקול אין הצהרה מפי ב"כ המערערת כי הוא מוכן לצאת מתוך הנחה כי מה שאמר המשיב הוא נכון. כמו כן כשביקשה נציגת הרשות המוסמכת שהועדה תשמע את העדים חייבת היתה הועדה להעתר לבקשה זו. התיק הוחזר לועדת העררים בהרכב אחר כדי שזו תשמע את העדים שבעלי הדין מבקשים להביא בפניה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. ראב למערערת, עו"ד ל. גולדנפרב למשיב. 15.10.75).
ע.א. 652/74 - ישראל רוזן נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.
*תביעת פיצויי נכות עקב רדיפות הנאצים המערער עבד בעבודת כפיה ברומניה במלחמת העולם השניה ובאותה שעה, עפ"י ראיות שבאו לפני המשיבה, קיבל אגזמה בידים. הוא עלה ארצה בשנת 1949 ובעת גיוסו לצה"ל צויין בטופס הבדיקה הרפואית ליד המילה: עור - "במ"פ", כלומר, בלי מימצא פתולוגי. משנתקבל המערער לקופת חולים ב- 1952 נתקבל ללא הגבלה ולא נרשם כל טיפול בעור עד שנת 1969. אותה שנה התלונן המערער על אגזמה וביקש להכיר בו כנכה לגבי אותה מחלה. הרשות המוסמכת דחתה את תביעתו והערעור על כך נדחה. לנוכח הנתונים דלעיל אין להתערב במסקנת ועדת העררים שלא הוכח קיום קשר סיבתי בין המחלה ממנה סובל המערער כיום לבין סבלותיו במחנה העבודה של הנאצים. אין לקבל את הטענה שבעת גיוסו לא נקבע כל מימצא חיובי במצב העור שלו שכן הציון "בלי מימצא פתולוגי" הינו מימצא חיובי שמצב העור של המגויס הינו תקין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ברנזון, מני. החלטה - הנשיא אגרנט, עו"ד י. שכטר למערער, עו"ד ז. לויצקי למשיבה. 14.10.75).
ע.א. 200/74 - גב' אסתר מטלון ואח' נגד עזבון המנוח אלישע מטלון ואח'
*פירוש צוואה בענין ניכוי מס עזבון מ"מנה" שיוחדה לאחד היורשים.60 המנוח אלישע מטלון השאיר אחריו צוואה, שבה ציווה מנכסיו מנות למערערות ולאחרים ויתרת רכושו, כוללת מזומנים ושטרות וקרקעות שלא צויינו מפורשות, לשלושת בניו המשיבים. באחד הסעיפים צווה כי לאחר פטירתו תסודר רשימת הרכוש שממנה ינוכו הסכומים הנחוצים לתשלום החובות והמסים "ורק לאחר מכן יועבר רכושי לבני כאמור לעיל". השאלה שהתעוררה היתה אם מס העזבון ישולם מכלל נכסי העזבון, כולל הנכסים שצוו כמצות למערערות, או שמא אלה נקיים ממס ואילו המס ישולם מיתרת הרכוש. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מס העזבון ישולם מכלל נכסי העזבון והערעור על כך נתקבל. עפ"י חוק מס עזבון ישולם המס מכלל העזבון וכל יורש אחראי לחלקו במס עזבון כולל גם מי שזוכה במנה. אולם המוריש יכול לקבוע בצוואה כי הזוכה במנה לא ישא בחלק ממס העזבון אלא ירש מנתו כשהיא נקיה מכל מס או ניכוי אחר. כוונתו זו של המוריש - חייבת לעלות בבהירות מנוסח הדברים ויראו קביעה כאמור כתקפה רק אם בוטאה בצוואה במילים מפורשות או אם היא לפחות משתמעת מן הצוואה בבירור. על כן יש לבחון בעניננו את נוסחה של הצוואה כדי להגיע לאומד דעתו של המנוח. כאן נראה כי אכן כוונת המוריש היתה כי המנות יינתנו לזוכים נקיות מכל מס או חוב וכל המסים והחובות ישולמו מיתרת העזבון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. לוריא למערערות, עוה"ד קטן ואיתן למשיבים. 7.10.75).
ע.א. 298/75 - יוסף כלפון ואח' נגד יוסף זנגורי ואח'
*השיקולים להעברת דיון מהמרצת פתיחה לתובענה רגילה שני קבלנים מכרו למשיבים דירה ובחוזה התחייבו לרשום על שם הקונים את הדירה תוך שנה מיום כניסת הקונים לדירה, או מיום גמר פיצול החלקה במשרד ספרי האחוזה במידה ויהיה צורך בפיצול. המשיבים הגישו תביעה בה ביקשו לחייב את המערערים לרשום על שמם את הדירה וכן לתת צו המצהיר כי המוכרים הפרו את ההסכם. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערעור על כך נתקבל בשל טעמים דיוניים. הקונים פנו לביהמ"ש בדרך המרצת פתיחה וביהמ"ש העליון הטעים כי אפשר היה לבקש את בירור הסכסוך בדרך זו. ברם גם כאשר רשאים לפתוח בהמרצה, בעיקר כאשר מבקשים סעד של ביצוע בעין, לא תמיד מן הראוי להמשיך בהליכים של המרצה עד להכרעה סופית. לעתים רשאי ביהמ"ש לבטל את ההמרצה ולהפנות את בעלי הדין לתובענה בדרך רגילה. כאן היתה התחייבות
המוכרים מותנה בגמר פיצול החלקה, אם יהיה צורך בכך, וביהמ"ש סבר כי המוכרים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם כי היה צורך בפיצול. בנקודה זו שלל ביהמ"ש העליון את מסקנת ביהמ"ש המחוזי. אחד המוכרים ביסס את הטענה שהיה צורך בפיצול על מה ששמע מפי פרקליטו ולכך אין ערך הוכחתי. אולם מוכרת אחרת, אמרה כי "במקרה זה התעורר צורך לפצל את החלקה" ולא נחקרה ולא הוגש תצהיר נגדי. בכך יצאו המוכרים ידי חובתם להוכיח את הצורך בפיצול החלקה. ביהמ"ש המחוזי סבר גם כי היה על המוכרים לקיים את חובת הפיצול, אם נדרש הפיצול, תוך זמן סביר שאם לא כן יוכלו למשוך את הענין עד אין סוף. נימוק זה יכול להיות שבדין יסודו ואולם הוא לא נטען בהמרצת הפתיחה ולא הועלה תוך כדי חקירת העדים ולא בא זכרו בסיכומי הפרקליטים. הענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי לברור בדרך של תובענה רגילה. (בפני השופטים: ויתקון, קיסטר, י. כהן. עו"ד א. לין למערערים, עו"ד קגנובסקי למשיבים. 7.10.75) .
=ע.א. 42/75 - פלוני נגד פלונית.
*מזונות בעלי הדין, הוריהם של שני ילדים קטינים, הסכימו בסוף אפריל 1973 כי המשיב ישלם למערערת עבור שני הילדים סכום של 300 לירות לחודש מזונות. לאחר מכן ביקשה המערערת הגדלת סכום המזונות וביהמ"ש המחוזי פסק החל ביום 1.12.74 סכום של 450 ל"י לחודש צמוד למדד. הערעור על כך נתקבל. המשיב שהתגרש מהמערערת נישא שנית ואין לו ילדים מנישואים אלה ואשתו השניה משתכרת כפועלת תעשיה. בהתחשב עם נסיבות הענין ובהתחשב עם עליית יוקר החיים לעומת המצב בסוף אפריל 1973 עולה המסקנה כי הסכום שנקבע נמוך במקצת. על כן החליט ביהמ"ש העליון להעלות את סכום המזונות ל- 575 ל"י לחודש החל ביום 1.4.75 וסכום זה יהיה צמוד למדד יוקר המחיה.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. 13.10.75).
המ' 554/75 - יצחק מסיקה נגד מדינת ישראל.
*הגשת הודאה מתיק פלילי קודם לתיק פלילי חדש המבקש הורשע עפ"י הודאתו בעבירת תנועה, ומשנפטרה נפגעת התאונה הועמד שנית לדין באישום של עבירה על סעיף 218 לפח"פ. המבקש הורשע וערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי ובקשתו לרשות ערעור נדחתה. המבקש טען כי שלא כדין הוגש בעת משפטו השני התיק של משפטו הראשון שבו הורשע לפני פטירת הנפגעת. אין ספק בכך שהתיק של הרשעה קודמת לא היה כשר לשמש ראיה, ואולם הודעת הנאשם שנמסרה במשפט הקודם היא לבדה היתה כשרה לשמש ראיה. נראה הדבר שהשופט אכן הגביל את אמצעי ההוכחה של התיק הקודם להודאה הזו בלבד. נימוק שני שהעלה המבקש להרשות ערעור נוסף היה שכיום פס"ד מרשיע משמש גם ראיה להוכחת החבות במשפט אזרחי. אולם מימצאיו של שופט השלום נבדקו ע"י ערכאת הערעור ובאין שאלת חוק בעלת חשיבות כללית אין זה מן הראוי להתיר הגשת ערעור שני.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד גדנסקי למבקש, עו"ד מישייקר למשיבה. 14.10.75).
המ' 538/75 - עמר אסתר נגד עמידר בע"מ
*ביטול פסק פינוי שניתן ללא הגשת כתב הגנה המשיבה הגישה תביעת פינוי נגד המבקשת בעילת נטישת המושכר והמבקשת לא הגישה כתב הגנה ולא התייצבה לדיון בתובענה ולפיכך ניתן נגדה פס"ד. ביהמ"ש המחוזי אישר את צו הפנוי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. חוזה השכירות שבין הצדדים היה מסמך מהותי שהמשיבה חייבת היתה לצרף לכתב התביעה עפ"י תקנה 82 לתקנות סדר הדין, אך לא צירפה אותו ולא נתנה כל נימוק לכך. מן הראוי ששופטי בימ"ש השלום בפניהם באות תביעות המשיבה יבטלו על הסף את תביעותיה הפגומות עד אשר תערוך כתבי
טענות כדין. עם זאת הפגם הנ"ל אינו יכול להושיע את המערערת שכן ביטול פס"ד שלא, ניתן בפני בעל דין מסור לשיקול דעתו של השופט. בדרך כלל על ביהמ"ש להתייחס בליברליות לבקשת ביטול, אלא שכאן יצא רשם בימ"ש השלום לביקור במקום וממראה עיניו נוכח לדעת שהמושכר ניטש. מכיון שלמעשה הוכחה הנטישה צדק הרשם כשדחה את הבקשה לביטול פסק דינו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. שטיינמן למבקשת, עו"ד בקנשטיין למשיבה. 14.10.75).
המ' 548/75 - הזה בע"מ נגד חיים דיין.
*ראיות שניתן לבסס עליהן קיום יחסי שכירות המשיב גר בשנת 1955 בדירה בת 2 חדרים בבית שהמבקשת רכשה אותו והוא נתבע לסילוק יד בטענה שאין לו חוזה שכירות. הוברר שהמשיב נכנס לגור בדירתו עפ"י חוזה שכירות ממי שהיה בזמנו בעל הנכס ועל כך העיד מנהל החברה שמכרה את הנכס למבקשת. חוזה השכירות לא הומצא, כנראה מפני שאבד, ולא נקבע מה היה אורך השכירות, ואולם העובדה שהדירה הושכרה למשיבה נקבעה עפ"י ראיות מספיקות ובכללן שטרות שניתנו ע"י המשיב לחברה שהיתה בעלת הדירה, מכתב של אותה חברה למשיב לסלק את חלקו בתיקונים חיוניים שהוצאו בבית בהתאם לחוק הגנת הדייר.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, עו"ד מ. שרף למבקשת, עו"ד ד. ויינגרטן למשיב. 14.10.75).
ב.ר.ע. 206/75 - ד"ר הנרי נרסון נגד משה"ב... בע"מ.
*ייצוג במשפט ע"י מורשה שאינו עורך - דין החברה המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד "ד"ר הנרי נרסון... ע"י מיופה כוחו ד"ר יעקב מירון... לפי יפוי כח נוטריוני". ד"ר מירון בא ליצג את הנתבע הנרי נרסון בפני ביהמ"ש אך הדבר נמנע ממנו כיון שאינו עו"ד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. תקנה 433 מרשה לבעל דין לפעול במשפט בין בעצמו ובין ע"י עו"ד ובאין הוראת דין מפורשת אחרת, אין הוא יכול להסמיך מי שאינו עו"ד לייצגו בהליך משפטי. העובדה שהמשיבה עצמה שלחה את כתבי בית - דין לד"ר מירון כמיופה כוחו של הנתבע, אינה מקנה לו זכות ייצוג. יכול אדם למנות מורשה לקבלת כתבי בית - דין אך בכך לא קנה לו רשות ייצוג בהליך גופו.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן, ד"ר י. מירון למבקש, עו"ד מ. וגנר למשיבה. 21.10.75).
ב.ר.ע. 210/75 - שולמית גריסטו ואח' נגד בן שמן מושב עובדים בע"מ
*בקשה למניעת קיום אסיפה כללית של מושב עובדים במושב המשיב יחידת משק אשר המבקשים רוצים אותו עבור בנם ואילו אסיפה כללית הכריעה נגד מסירתו לבנם ועל כך הגישו המבקשים ערעור בפני המוסדות המתאימים.בינתיים מבקש המשיב לכנס אסיפה כללית חדשה כדי להחליט על מסירת הנשק האמור למועמד מן החוץ. המבקשים ביקשו למנוע הכרעה זו כל עוד תלויים ועומדים הליכי הערעור שלהם על ההחלטה הקודמת.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למנוע כינוס האספה הכללית והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אם ניתן לערער על החלטות אסיפה כללית, וערעור כזה הוגש ע"י המבקשים בגין ההחלטה הראשונה, אז צריכים המבקשים לחפש סעדם גם לענין עיכוב הביצוע באותם מוסדות ערעור, המוסמכים לפי התקנות של המושב. הכלל הנהוג בבתי המשפט הוא שהגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי להצדיק עיכוב ביצוע החלטה שעליה מערערים, זאת בערעור התלוי ועומד בביהמ"ש ובודאי שזה המצב בערעור התלוי ועומד במוסד לא שיפוטי.
(בפני: השופט ח. כהן 27.10.75).
ב.ר.ע. 221/75 - צבי ושרה גולדנברג נגד יוסף גויטע.
*מתן תוקף של פס"ד להסכם כאשר צד אחד חזר בו המבקשים בקשו בביהמ"ש המחוזי רשות ערעור על החלטת ביניים של בימ"ש השלום, בקשתם נדחתה והבקשה לרשות ערעור על סירוב זה נדחתה. אכן לפי תקנות סדר הדין האזרחי אין לערער על החלטה הנותנת רשות ערעור ומכאן אתה למד שעל החלטה המסרבת לתת רשות ערעור ניתן לערער. אך לגופה של הבקשה צדקו בתי המשפט דלמטה בהחלטתם. המדובר הוא בהסכם בכתב שנעשה בין בעלי הדין כאשר ערעור היה תלוי ועומד בביהמ"ש המחוזי וב"כ המבקשים ביקש לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פס"ד. ב"כ המשיב התנגד ועל כן נתן ביהמ"ש המחוזי את פסק דינו לגופו של הערעור. על מנת שבימ"ש יתן להסכם תוקף של פס"ד חייבים שני בעלי הדין להתייצב בפניו ולבקש זאת ממנו ובחתימתם על הסכם שבכתב לא סגי. יתכן כי התנגדותו של אחד הצדדים להפיכת ההסכם לפסק דין מהווה הפרת ההסכם שתשמש בידי יריבו עילה להגשת תובענה אחרת ויכול גם היריב לתבוע על פי ההסכם שבכתב גם מבלי שניתן לו תוקף של פס"ד, אך ביהמ"ש לא יתן תוקף של פס"ד להסכם אלא אם שני הצדדים מבקשים זאת.
(בפני:השופט ח. כהן. 27.10.75).
בג"צ 160/75 - פלוני נגד הרב שלמה גורן ואח'
*שיקול דעת הרבנים הראשיים במתן היתר לשאת אשה שניה העותר והמשיבה השניה נישאו בשנת תשט"ז במרוקו ולאחר מכן עלו לישראל. לא נולדו להם ילדים. בני הזוג חיו בשלום במשך כל השנים ולפני כשנתיים ביקש העותר בביה"ד הרבני האזורי היתר לשאת אשה שניה. אשתו נתנה הסכמתה לכך וביה"ד נתן לעותר את ההיתר המבוקש. ההיתר נשלח לשני הרבנים הראשיים לשם קבלת אישור מהם עפ"י סעיף 5 לחוק תיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין). הרב עובדיה יוסף נתן את אישורו אך הרב גורן סירב לתת את האישור. העתירה נגדו נדחתה. כמסתבר קיימות דעות שונות של חכמי ההלכה בשאלה זו ומשהוברר שעמדתו של המשיב לגבי מתן ההיתר איננה שרירותית ואיננה נובעת משיקולים פסולים אלא יש לה בסיס מספיק בדברי חכמי ההלכה, לא יתערב בג"צ בענין, שהמחוקק מסר אותו להכרעת שני הרבנים הראשיים לישראל.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה: השופט י. כהן. עו"ד אלפייה לעותר, עו"ד חשין למשיב. 22.10.75).
בג"צ 477/75 - צבי הופנר ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה.
*בקשה להרשות שימוש חורג לפי חוק התכנון לעותרים מפעל המפרנס משפחות אחדות ומשהתלוננו השכנים על מטרד מתרוצצים העותרים למצוא חלקת אדמה שעליה יוכלו להקים את מפעלם. לבסוף מצאו חלקה ורכשו אותה אך זו מסווגת כאדמה חקלאית וועדת התכנון המקומית מסרבת להעניק להם רשיון להקים מפעלם על חלקה זו. עתירתם נדחתה. טוענים העותרים כי הם מופלים לרעה באשר ניתן היתר למפעלים אחרים, גדולים ממפעלם, להשתמש בעצם האדמה הזאת שימוש חורג לתעשיה ואולם אפילו חטאה הועדה המקומית בעבר לא יכפה עליה בג"צ לחטוא גם בעתיד.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד מ. אהרון לעותרים. 22.10.75).
בג"צ 267/75 - פלונית נגד הרבנים הראשיים ואח'
*מתן היתר ע"י הרבנים הראשיים לשאת אשה שניה ביה"ד הרבני, ולאחריו ביה"ד הגדול לערעורים, פסקו כי על העותרת ובעלה להתגרש. האשה סירבה לקבל את הגט ואז החליט ביה"ד להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו והיתר הנישואין טעון אישור שני הרבנים הראשיים. עתירת העותרת נדחתה. העותרת טענה כי
נודע לה שהרבנים אישרו את היתר הנישואין אך אין לבג"צ להתערב במה שנפסק ואושר ע"י ביה"ד הרבני. הסכסוך בין בני הזוג נתון לסמכות בלעדית של ביה"ד הרבני והחלת ההלכה בענין שהובא בפניהם נתונה לשיפוטם ולשיקול דעתם בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. העותרת לעצמה, עוה"ד חשין וישראלי למשיבים. 22.10.75).
ע.פ. 144/75 - יוסף פיזנטי ואלברט טוקשיר נגד מדינת ישראל.
*הרשעה באינוס וחומרת העונש שני המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בבאר - שבע בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות ונדונו ל- 6 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. עפ"י עדותה של המתלוננת נסעה כטרמפיסטית במשאית שבה היו שני המערערים בשעות לילה ובמקום מבודד אנסו אותה. אין מחלוקת בכך שהם קיימו יחסים מיניים עם המתלוננת אלא שהם טענו שהדבר נעשה מרצונה. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלוננת בהתרשמו שהיא דוברת אמת ומצא לעדותה סיוע בראיות אחרות, ובעיקר בדברי המערערים עצמם בהודעותיהם למשטרה, כי הבעילה של המתלוננת לא נעשתה מרצונה. אשר לעובדה שהמתלוננת הודיעה למשטרה על המקרה רק כעבור שבועיים - גם זה אינו יכול לעזור למערערים. הוכח שמיד לאחר המקרה סיפרה המתלוננת לנוסעי טנדר שהזדמנו למקום דברים שכתוצאה מהם היכו נוסעי הטנדר את אחד המערערים, וכשהמתלוננת המשיכה בנסיעה במכונית שהזדמנה למקום סיפרה לאחת הנוסעות דברים שמהם הבינה העדה שבוצע במתלוננת מעשה אינוס. על כן אין לאמר שהיתה איזו שהיא אי עקביות בהתנהגות המתלוננת ושלא הושמעה מפיה תלונה מידית. המתלוננת נתנה הסבר מניח את הדעת למניע שלא להתלונן מיד במשטרה. אשר לעונש למרות עברם הטוב של המערערים, הרי בהתחשב בחומרת המעשים אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד לידסקי . למערערים, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 17.9.75).
ע.פ. 455/75 - מאיר אוחנה נגד היועץ המשפטי לממשלה.
*חומרת העונש (תקיפת שוטרים) המערער, יליד 1958, הורשע בעבירות של תקיפת שוטר וגניבה, ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של ארבעה חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. לפי האישום שבו הודה המערער ניסה לתקוף שוטר במקל "סנוקר" בעל ראש מתכת כאשר הלה ביקש לעצור אותו וכן איים על השוטר, ושוב, לאחר מספר ימים, באו לביתו שוטרים והמערער זרק בקבוק ריק ופגע בראשו של אחד השוטרים ונמלט ולבסוף נעצר. למערער הרשעות קודמות שביניהן גרימת נזק לרכוש והתנהגות פרועה וכן תקיפת שוטרים ועל כן אין העונש מוגזם.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד מ. נאור למשיב. 26.10.75).
ע.פ. 493/75 - אורי דוגה ואח' נגד מדינת ישראל.
*הרשעה באיום על עדים וחומרת העונש המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בירושלים בעבירה עפ"י סעיף 104 א' לפח"פ ונדונו, המערער הראשון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והמערער השני 18 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי. המערערים מערערים על הרשעתם ואילו המדינה מערערת על קולת העונש. לענין ההרשעה צודקים המערערים בטענתם כי כתב האישום פגום בכך שלכאורה מאשימים אותם בארבעה סעיפים קטנים של סעיף 124 א' בו בזמן שכל אחד ואחד מסעיפים אלה קובע עבירה נפרדת ומיוחדת. על כן יש להרשיעם רק בעבירה לפי סעיף 124 א' (ד) לפח"פ. אשר לעונש - יש לקבל
את ערעורה של המדינה. המחוקק גילה דעתו כי יש צורך בהחמרת עונשם של אלה המאיימים על עדים בכח שלא יעידו או שיעידו עדות שקר. אין כל אפשרות להלחם בתופעה זו אלא בדרך של ענישה חמורה ומרתיעה ביותר. על כן החליט ביהמ"ש העליון כי המערער הראשון ישא בעונש של שנתיים מאסר בפועל והמערער השני 33 חדשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עוה"ד מקרין ומוסק למערערים, עו"ד גב' ראב למשיבה. 22.10.75).
ע.פ.373/75 - רפאל מיכאלי נגד מדינת ישראל.
*קולת העונש (זיוף רשיונות נהיגה) המערער הורשע בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמכים מזויפים וקבלת דבר במרמה. כמסתבר נפל ברשתם של אנשים אחרים שעסקו בזיוף רשיונות נהיגה ומכירתם לעולים חדשים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. צודקת המדינה בטענתה שחמורה מעצם ביצוע הזיופים היא המטרה שלשמה נעשו, שהרי עפ"י מסמכים מזויפים אלה עלולים היו המשתמשים להשיג רשיונות נהיגה שלא כדין ונהיגתם בכבישים מסכנת חיי אדם. העוסק בתעשיה מעין זו צריך להכלא לתקופה ממושכת מאד, אלא שביהמ"ש המחוזי הקל עם המערער באשר הוא עולה חדש. אין ספק שבמקרה כזה על ביהמ"ש חובה פשוטה ללמד אנשים כמו המערער דנא שאין החברה הישראלית סובלת בתוכה פושעים המחטיאים ומכשילים את הרבים. רק מפני שזו הפעם הראשונה שהמערער נתפש בקלקלתו לא ימצה עימו ביהמ"ש העליון את כל חומר הדין ויסתפק בעונש שלא יוכל לשמש תקדים למקרים אחרים. העונש יהיה שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד קנת למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 22.10.75).
ע.פ. 116/75 - עמוס זגרון נגד מדינת ישראל.
*זיכוי מעבירה של גניבה ממעביד המערער עבד כגזבר של מושב שמרת, ניהל את קופת המזומנים יתד עם קופתו הפרטית והועמד לדין בגין מספר שיקים שמסר לאנשים שונים תמורת כסף מזומן וכן שיק של המושב שנתן עבור תקון רכב שהוא שכר ושיק אחר שנתן לעובדת שעבדה בעסקו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של גניבה ממעביד ועבירות מרמה וערעורו נתקבל. אכן מערכת ניהול החשבונות היתה פגומה כאשר קופת המזומן וקופתו האישית של המערער היו היינו הך. אולם הוברר כי בסוף כל חודש היתה מתאזנת קופת המזומנים וביהמ"ש המחוזי שהיה ער לכך הבהיר כי אדם הנוטל דבר הניתן להגנב עובר את העבירה גם אם הוא מתכוון להחזיר דבר שווה ערך. הלכה זו נכונה אך אין בכך לבסס את אשמת המערער. כאן כאמור התנהל חשבון עו"ש בין המושב והמערער וכל עוד היה החשבון מאוזן בעת מסירת הדו"ח בסוף כל חודש אין בכך גניבה. התביעה לא הוכיחה שלפי צורת ניהול החשבון היה הוא חייב להתאזן בכל רגע או בסופו של כל יום. לא צדק ביהמ"ש המחוזי כי משמשך המערער שיקים של המושב עליו היה להוכיח כי משך אותם לטובת המושב. היו עדויות שלפעמים היה המערער צריך לשלם כספים מזומנים כגזבר ואם לא היה לו כסף מזומן נטל כסף מחברי המושב תמורת שיקים. על כן מתן השיקים אינו מוכיח שהמערער גנב את הסכום מהמושב אלא שיתכן שהוא חלק מניהול החשבון. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי מכיון שלכאורה השתמש המערער בכסף של המושב עליו חובת ההוכחה כי בזמן שמשך את הכסף היתה לו זכות לגבי המושב.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד בועז רוה למערער, עו"ד מישייקר למשיבה 29.10.75).
ע.פ. 450/74 - דאיק ג'לי נגד מדינת ישראל.
*גרימת מות בתאונת דרכים המערער נהג במכונית מסחרית באמצע היום בכביש שרוחבו כ- 6.5 מטר. על השפה הימנית של הכביש עמד ילד בן ארבע וחצי שנים כשגבו מופנה אל הכביש. מהירות נסיעתו של המערער היתה 40 קמ"ש וכשהגיע למרחק של כמטר וחצי מהילד הסתובב הלה וזינק לעבר הכביש, נפגע ע"י המכונית ונהרג. בימ"ש השלום זיכה את המערער מאשמת גרימת מות, ביהמ"ש המחוזי ביטל את הזיכוי והרשיע את המערער והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי השתית את הרשעת המערער על כך כי על המערער היה לצפות שהילד איננו יודע על מציאות המכונית המתקרבת ולהזהירו ע"י צפירה ממרחק ניכר של 50 מטר שממנו נראה הילד לראשונה. נוסף לכך צריך היה המערער להתרחק ככל האפשר משפת הכביש הימנית ולהאיט את מהירות נסיעתו כדי שיוכל לעצור על אתר בהתאם לתגובת הילד. אין לאמר שביהמ"ש המחוזי טעה במסקנותיו הנ"ל.
ביהמ"ש הזכיר פס"ד אחר שבו צויין כי מציאותם של ילדים על הכביש או בקרבתו חייבת להדליק אור אדום אצל נהג. בענינינו לא עשה המערער דבר כדי לקדם פני סכנה אפשרית וזה מכיון שלא נדלק אצלו אותו "אור אדום" שעליו מדובר בפסה"ד האמור. %
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן עו"ד ג. מנחם למערער, עו"ד רוזנפלד למשיב. 8.10.75).
ע.פ. 530/75 - דהוד פואד נגד מדינת ישראל.
*השוואת עונשים בין עבריינים באותו מעשה עבירה בפס"ד קצר קיבל ביהמ"ש העליון את ערעורו של המערער וקבע כי בהתחשב בכך שכל השותפים האחרים במעשה העבירה שבו הורשע המערער, יצאו בקנסות ובמאסר על תנאי בלבד, יש לבטל את גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי ולהטיל על המערער קנס ומאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד י. תוסיה כהן למערער, עו"ד י הורוביץ למשיבה. 27.10.75) .
=ע.פ. 467/75 - אמנון אביטון נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (שימוש ברכב ללא רשות הבעלים) המערער ביצע שורה של עבירות גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון ובטוח. ביהמ"ש המחוזי גזר עונש מאסר של שלוש שנים וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי של תשעה וחצי חודשים ביחד כשהם מצטברים לעונש החדש. ביהמ"ש העליון החליט כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף, בהתחשב בכך שמדובר באדם צעיר יליד 1958. ביהמ"ש עמד על החומרה שבמעשי המערער שיש לו נטיה לגניבת רכב ונהיגתו ללא בטוח שיש בו משום סכנה לציבור, אך אעפ"כ החליט בהיסוס רב ומתוך כוונה לעודד את המערער לחזור למוטב, להקל במקצת בדינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, לנדוי, ח. כהן. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 23.10.75).
המ' 581/75 - רוני מזרחי נגד מדינת ישראל.
*השמעת עדות של מתלוננת שלא מסרה "הודעה פורמלית" במשטרה התובע במשפט פלילי ניסה להשמיע בבימ"ש השלום עדותה של מתלוננת נגד המבקש ועפ"י התנגדות הסניגור סירב בימ"ש השלום לשמוע את עדותה. בסופו של דבר זיכה את הנאשם מחוסר הוכחות. התנגדותו של הסניגור היתה מבוססת על הוראת סעיף 70 (א) לחוק סדר הדין הפלילי באשר לא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה, לעיין בהודעת המתלוננת במשטרה, מן הטעם שהודעה כזו לא נגבתה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה וקבע כי צריך היה לאפשר העדת המתלוננת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לנאשם
ניתנה הזדמנות נאותה לעיין בתלונתה של המתלוננת שהוגשה למשטרה ואין לקבל את הטענה כי חובה על המשטרה לגבות "הודעה" פורמלית מכל עד שהיא רוצה להשמיע בביהמ"ש. תכליתה של הוראת המחוקק בסעיף 70 הנ"ל למנוע את הפתעתם של הנאשם או סניגורו בחומר ראיות שקיומו לא היה ידוע להם ותכלית זו הושגה בגילוי כתב התלונה של המתלוננת.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד ליכטמן למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 28.10.75).
המ' 342/75 - הכטר חביבה ואח' נגד ד"ר קורץ אריה ואח'
*נסיון לעקוף את החוק המונע מתן צו מניעה נגד המדינה; מתן רשות ערעור על החלטה המסרבת לתת רשות ערעור המבקשים ביקשו למנוע קיום מוסד של משרד הסעד בבנין שלהם מחמת היותו מטרד, אך מכיון שלפי החוק אין לתת צו מניעה נגד המדינה ונגד עושי דברה הפועלים מכוחה, פנו המבקשים לביהמ"ש וביקשו צו מניעה באופן אישי נגד מנהל משרד הסעד ונגד מנהל המוסד. לאחר שניתן צו מניעה זמני ביטל ביהמ"ש השלום את הצו, ביהמ"ש המחוזי סירב לתת רשות ערעור ובקשה לרשות ערעור על החלטה זו נדחתה. צדק בימ"ש השלום שאין בין המבקשים לבין פקידי משרד הסעד כל יריבות בענין זה, ושאין המבקשים רשאים לעקוף את החוק האוסר מתן צו מניעה נגד המדינה ע"י החלפת המדינה בעובדיה כנתבעים לתביעתם. לענין השאלה הדיונית אם יכול ביהמ"ש לתת רשות ערעור על החלטת בימ"ש שלערעור שלא לתת רשות ערעור, נראה כי יכול ביהמ"ש לתת רשות ערעור במקרה כזה ומתוך התקנה השוללת זכות ערעור על החלטה הנותנת רשות ערעור, אתה שומע את ההן של אפשרות מתן רשות ערעור על החלטה המסרבת לתיתה.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד דגן למבקשים, עו"ד גורני למשיבים. 28.10.75).
המ' 602+622/75 - יעקב בדר נגד סוכני דלק בע"מ ואח'
*מתן צו פינוי כשלא הוגש חוזה שכירות
תביעת פינוי שהגישו המשיבים נגד המערער נמשכה שמונה שנים עד שניתן פס"ד בבימ"ש השלום. העדות לגביה חיווה בימ"ש השלום את דעתו ניתנה כשלוש שנים לפני מתן פסה"ד. לבסוף הורה ביהמ"ש על פינוי המבקש, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. מ"מ הנשיא זוסמן העיר כי עברו שלוש שנים משמיעת העדות האמורה ועד פסה"ד ונשאלת השאלה מה ערך חוות דעת השופט לגבי מהימנותו של העד, האם זוכר הוא אחרי שעבר זמן רב מה היתה התרשמותו מן העדות. ברם השאלה המכרעת בענין זה היתה קיומו או אי קיומו של חוזה שכירות ולדעת הכל באין חוזה כזה, העדות לא היתה קבילה. לא מפני שלא ניתן להוכיח שכירות בדברי עדים, אלא מפני שהשכירות ניתנה בכתב והבטיחו להמציא את המסמך וההבטחה לא קוימה.
(בפני: מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד י. וסטמן למבקש, עו"ד מ. פוש למשיבים. 28.10.75).