ע.א 91+135/75 - מאיר פרץ ואח' נגד אדמונד ביטון ואח'
*הפרת הסכם וביטולו.
* ביצוע בעין.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (שופט נועם) בת.א. 282/74 - ערעורם של המערערים נתקבל וערעורם של המשיבים נדחה)
העובדות :
ביום 15.2.74 מכרו המערערים את דירתם למשפחה בשם כליף. לפי המוסכם היו צריכים לקבל סכום של 50,000 ל"י עד ליום 30.4.74. חודש לאחר מכן רכשו המערערים מן המשיבים דירה והתחייבו לשלם סכום של 50,000 ל"י לא יאוחר מיום 1.5.74. שבועיים לאחר מכן רכשו המשיבים דירה מאת קבלן, גיסו של המשיב, והתחייבו לשלם סכום של 50,000 ל"י לא יאוחר מיום 2.5.74.משפחת כליף התקשתה ,בהשגת הכסף ואיחרה בתשלום הסכום של 50,000 ל"י עד 7.5.74. כיון שכך איחרו המערערים לשלם למשיבים והמשיבים איחרו לשלם לקבלן. כבר ביום 1.5.74 בערב הודיע המשיב למערער בשיחה טלפונית כי הוא מבטל את החוזה וביום 6.5.74 שלחו המשיבים הודעה בכתב למערערים על ביטול החוזה. ההודעה הגיעה לידי המערערים ביום 4ד.8.5 לאחר שיום קודם לכן שלחו למשיבים המחאה ע"ס 50,000 ל"י. המשיבים החזירו את ההמחאה למערערים, הקבלן הודיע מראש למשיבים שאם לא ישלמו את הסכום במועד יבטל את ההסכם ביניהם ואכן עשה זאת בו ביום שהסכום לא שולם לו. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנות הבאות : תנאי התשלום בחוזה שבין המערערים ובין המשיבים לא היו יסודיים ובגלל איחור של שמונה ימים לא היו המשיבים רשאים לבטלו ; מאחר שהקבלן מכר את הדירה שהיתה מיועדת למשיבים לא יהא צודק לבצע בעין את החוזה בין המערערים ובין המשיבים ; אין להענות לתביעת הפיצויים שהגישו המשיבים נגד המערערים. על כך הערעורים.
החלטה - השופט ברנזון :
א. בהסכמים לא נקבע מפורשות כי המועדים מהווים תנאי עיקרי שהפרתו תיחשב להפרה יסודית של החוזה. לפי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), הפרה יסודית היא גם כזו שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה את ההפרה ותוצאותיה. המבחן להפרה יסודית הוא אובייקטיבי. גם כשמעמידים את האדם הסביר בנעלי הנפגע יש לבחון את ההפרה לגביו ותוצאותיה על פי מעשיו האפשריים של המפר ולא מעשיו ומחדליו של הנפגע עצמו לאחר ההתקשרות. על כן אין לקבל את טענת המשיבים כי יש לראות את תגובת האדם הסביר במקרה כמו בעניננו, שהמוכר רכש מצידו אף הוא דירה והוא עלול להפסיד את דירתו אם לא יקבל את התשלום בזמן.
ב. הדברים המובאים בחשבון בבחינת התוצאה של הפרה אפשרית, כדי שזו תיחשב להפרה יסודית של החוזה, קיומם צריך להיות ידוע לצד השני. דברים שהצד האחר מתכוון לעשותם בעתיד אין להביאם בחשבון מבחינת תוצאות ההפרה, אלא אם הובאו לתשומת ליבו של הצד השני בעת ההתקשרות או שהם מן המפורסמות או מובנים מאליהם במהלך הרגיל של הענינים. בעניננו נקבע כי המערערים לא ידעו בעת עשיית העיסקה כי המשיבים עומדים לרכוש דירה מהקבלן ולהתאים את מועדי התשלומים שלהם למועדי התשלום שבהסכם שבין המערערים למשיבים.
ג. אין זאת אומרת שתמיד איחור בתשלום ואפילו לזמן קצר יחסית אינו מהווה הפרה יסודית אם לא הותנה תנאי מפורש בחוזה גם בהעדר תניה כזו יתכן שאיחור קצר יחסית בתשלום ייחשב כהפרה יסודית. הדבר תלוי בנסיבות המקרה. למשל, כאשר החייב יודע שהצד השני זקוק לכסף למטרה שאינה סובלת דיחוי כי אז איחור כלשהו בתשלום, שלא נבע מסיבות שאינן תלויות בחייב, עלול להחשב כהפרה יסודית של החוזה. בעניננו האיחור היה קצר למדי, הוא נבע מסיבה חיצונית שלא היתה תלויה במערערים, הם הבטיחו לעצמם את הכסף בזמן המתאים כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבותם כלפי המשיבים אך למרות כל המאמצים לא קיבלו את הכסף.
ד. כיון שאין באיחור של המערערים הפרה יסודית של החוזה המקנה למשיבים את הזכות לבטל מיד את החוזה, היה על המשיבים לנהוג לפי סעיף 7 (ב) לחוק החוזים הנ"ל ולתת אורכה לקיום החוזה. גם אילו קיבל ביהמ"ש את טענת המשיבים שמתן אורכה אינו דורש הודעה מורשת בכתב או בע"פ ושאפשר להסיקה גם מהתנהגות, הרי ההתנהגות צריכה להיות כזאת שהמפר יבין שפירושה מתן אורכה למילוי החיוב והאורכה עצמה חייבת להיות לזמן סביר בשים לב לכל נסיבות המקרה.
ה. השאלה שנותרה היא, אם מן הדין לצוות על אכיפת החוזה כדרישת המערערים. עפ"י סעיף 3 לחוק החוזים הנ"ל הנתבע זכאי לאכיפת החוזה, ובדרך כלל זהו הסעד הראשוני והעיקרי שהנפגע זכאי לו. הסעיף מונה מקרים יוצאים מהכלל שבהם לא ינתן סעד של ביצוע בעין וביניהם כאשר אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, וזה מקרה הנוגע לנו. השאלה מהו הצדק המונע אכיפת החוזה. אין הוא זהה בהכרח לעיקרי היושר האנגלי שחל לפי הדין הקודם לגבי הסעד של ביצוע בעין, כן לא יחול גם סימן 46 לדבר המלך בענינים שהחוק דן בהם. צריך לשקול במאזני הצדק את התנהגותם של שני הצדדים ואת האינטרסים שלהם. לא תמיד רק עפ"י הנסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה, אלא לעתים עפ"י עובדות ונסיבות שנוצרו לאחר מכן. בבחינת האינטרסים - שקול האינטרס של המערערים העשויים להפסיד את הדירה לאחר שמכרו את דירתם, כנגד האינטרס של המשיבים העשויים להפסיד מצדם את הדירה כאשר הקבלן ביטל את ההסכם איתם. אולם התנהגותם של הצדדים היתה שונה בתכלית. המערערים מצידם התחשבו בקושי שנתקלו בו אלה שקנו אצלם את הדירה ולא ביטלו את העיסקה עקב האיחור, ולעומת זאת נהגו המשיבים שלא כשורה עם המערערים ובאחור של יום אחד הודיעו על ביטול העיסקה מצידם. המערערים נהגו ביושר, בהגינות ובהתאם לחוק ואילו התנהגות המשיבים היתה פזיזה ושלא כחוק ותקיפה כלפי המערערים וותרנית כלפי הקבלן.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר עו"ד י. חובב למערערים, עו"ד ע. בריק למשיבים. 30.10.75).
בג"צ 182/75 - ביטון מוכן תדיר בע"מ נגד ראש עירית פתח-תקוה
*אי חידוש רשיון למפעל עקב מטרד.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העובדות:
בשנת 1968 התחילה העותרת לייצר ביטון מוכן במפעלה בקרית אריה וקיבלה רשיונות כמעט מדי שנה. הרשיון האחרון ניתן לעותרת ביום 4.2.74 ותוקפו עד לסוף 1974. לקראת שנת 1975 סירב המשיב להוציא לה רשיון. החל בשנת 1971 היו תלונות כי המפעל מהווה מטרד הן מבחינת זיהום האויר שהמפעל גורם, והן ע"י שפיכת מים מהולים במלט על הדרכים בסביבה בגלל חוסר ניקוז מתאים במפעלה. נשלחו לעותרת התראות שונות ע"י מחלקות הפיקוח והתברואה בפתח תקוה, שתתאים את מפעלה לתנאים הנדרשים ותכשיר אותו לכך שימנע את המטרדים. כיון שלא חודש הרשיון הוגשה העתירה הנדונה.
החלטה - השופט קיסטר:
א. העותרת ביקשה מהמשיב פרטים על הדרישות של העיריה וכיצד לארגן את מפעלה שימנע את המטרד. כאשר מדובר בדבר שהוא פשוט ביותר לפי טיבו כי אז תאמר הרשות מהו הדבר שהיא דורשת מן האזרח. אך כאן הענין אינו פשוט ועל העותר לקבל עצה
ממומחים ולערוך תכניות ולקבל עבורם אישור ואף להקים את המבנים והמתקנים הדרושים, ואז תוכל הרשות לבדוק אם המפגע סולק וניתן להעניק רישיון.
ב. מדובר כאן בחידוש רשיון ולפעמים תדרש הרשות להאריך רשיון אפילו לא היתה מוכנה לתת את הרשיון מלכתחילה. זאת כאשר אין נזק מקיום המפעל ולא במקרה כמו דנא כאשר המפעל מהווה מטרד או מפגע המזיק לבריאות האנשים בסביבה. הרשות המוציאה רישיון, לפעמים אינה ערה במידה מספקת למטרד שמפעל מסוים עלול לגרום, אך כאשר מתברר שאותו מפעל גורם מטרד רשאית, ואף חייבת, הרשות למנוע את התוצאות המזיקות, שגורם המפעל.
ג. ניתן לדחות את העתירה גם מן הטעם שהמפעל נמצא באיזור שבו לא מותרת תעשיה מזיקה. לטענת העותרת כי אין הגדרה של תעשיה מזיקה - אין צורך להזקק להגדרות שבחיקוק כאשר הבדיקות העלו כי התעשיה של העותרת היא מזיקה.
השופט ברנזון מסכים ומוסיף :
א. זכותו של כל אדם לנהל עסק שאינו אסור או מוגבל עפ"י החוק, ואם העסק טעון רישוי יש להעניק את הרישיון הדרוש אם הוא ממלא אחרי הדרישות החוקיות החלות עליו. אבל, אין זאת אומרת שרשות הרישוי חייבת ליטול על עצמה תפקיד של יועץ ולקבוע, מראש מה על בעל הרישיון לעשות כדי לזכות ברישיון. אם התנתה הרשות תנאים על המבקש רשיון למלא אחריהם, אך גם אם לא הותנו תנאים אין זה גורע מחובתו הראשונית של מבקש הרשיון לקיים את הדרישות והתנאים של החוקים השונים החלים עליו כדי שיוכל לזכות ברשיון.
ב. המפעל גורם זיהום אויר ומטרדים אחרים ומהווה מפגע חמור בניגוד לחוק למניעת מפגעים תשכ"ט. לפי סעיף 9 לחוק זה כל רשיון הנדרש עפ"י חיקוק וניהול מפעל מותנה בקיום הוראות החוק למניעת מפגעים, כלומר, אין להוציא רשיון לניהול מפעל כזה אלא אם ברור שלא יגרום לאחד המפגעים הנדונים בחוק. נוכח המימצאים בענין זיהום האויר מצד מפעל העותרת לא יכול המשיב לנהוג אחרת מאשר לסרב להוציא את הרשיון.
ג. אשר להגדרת תעשיה מזיקה - אין הגדרה למונח זה והמבחן הוא אם בפועל גורם המפעל נזק לבריאות או מהווה מפגע בריאותי. אין נפקא מינה אם הדבר נובע מעצם טיבו ומהותו של המפעל או מאופן ניהולו והעיקר שהוא מזיק וכל עוד שאין מסירים את הנזק אין לו מקום באיזור המיועד לתעשיה קלה בלתי מזיקה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, קיסטר עוה"ד א. אולשנסקי וי. גרנות למערערת, עוה"ד א. בר וגב' איינהורן למשיב. 23.10.75).
בג"צ 238/75 - שושנה מזרחי ואח' נגד ביה"ד השרעי נצרת ואח'
*המרת דת וסמכויות שיפוט.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותרת נתאלמנה מבעלה ונותרו לבני הזוג שלושה ילדים קטינים. העותרת היתה יהודיה ובעלה המנוח היה מוסלמי, כשנישאה התאסלמה וכשהתאלמנה חזרה והתיהדה. המשיב השני (להלן - המשיב) הוא אחיו של המנוח ודודם של הילדים. הוא הגיש לביה"ד השרעי תביעה למשמורת על הילדים בטענה כי הם מוסלמים וטובתם מחייבת שיגדלו בסביבה מוסלמית. העותרת התיהדה בבי"ד רבני אשר הוציא לה תעודת התיהדות עפ"י פקודת העדות הדתיות (המרה). למחרת יום מתן התעודה כאמור, נתן ביה"ד הרבני "החלטה" שלפיה שלושת הילדים הם יהודים לפי דין תורה. העותרים פנו לבג"צ שימנע מביה"ד השרעי מלהזקק לתביעת המשיב.
החלטה -השופט ח. כהן:
א. לטענת המשיב כי העותרת לא יכלה להתיהד שכן אין עוד במדינת ישראל "עדה יהודית" במובן פקודת העדות הדתיות - אם כך הרי המוסלמים כלל לא היו בגדר עדה דתית. על כן אם אמנם הפקודה חלה על עדות דתיות בלבד אז גם התאסלמותה של העותרת לא תפשה מלכתחילה.
ב. לטענת המשיב כי ביה"ד הדתי לא הורשה ע"י ראש "העדה היהודית" לתת תעודה לפי הפקודה האמורה - טענה זו לא נטענה בתצהיר התשובה ועל כן לא הוזמה ע"י ב"כ העותרת ולפיכך לא יזקק אליה בג"צ. מה גם שחזקה על ביה"ד הרבני שאינו חורג מסמכותו החוקית כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
ג. אשר לילדי העותרת, ביה"ד הרבני החליט שלפי הדין היהודי נחשבים הילדים כיהודים. צודק המשיב שלפי הדין המוסלמי נולדו הילדים מוסלמים כשם שלפי הדין היהודי היו הילדים ונשארו יהודים. כיון שלפי הדין המוסלמי הילדים הם מוסלמים ולפי הדין היהודי יהודים טובתם של הילדים היא אשר צריכה לקבוע עפ"י איזו דת יגדלו ויחונכו. אלא שמטבע הדברים יש להניח שבי"ד שרעי ימצא שטובת הילדים בדת המוסלמים, ובי"ד רבני שטובת הילדים בדת היהודית. אך למעשה אין שאלת טובתם של הילדים מתעוררת בענין דנא.
ד. בימ"ש מחוזי יפסוק בתוקף סמכותו לפי סעיף 13 א' לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, האוסר המרת דתו של קטין אלא בדרכים הקבועות בו. אמנם מהחלטת ביה"ד הרבני עולה שאין צורך בהמרת דת כדי שהילדים יהיו יהודים, אולם די בספק בדבר מהי דתם של הילדים, המתעורר לאור הדין השרעי כדי לקיים את ההליך של המרת הדת לשם העמדת מעמדם של הילדים על בסיס ודאי.
ה. אמנם לפי חוק האפוטרופסות משמת אחד ההורים נשאר ההורה השני אפוטרופוס יחיד על הילדים ועל כן לטענת העותרים די בהסכמת ההורה שנשאר בחיים להמרת הדת. אולם לטענה זו יש שתי תשובות : ראשית, העותרת לא נתנה אי פעם הסכמה פורמלית בכתב להמרת דתם של הילדים ; שנית, כששני ההורים היו בני דתות שונות ואחד מהם מת יש להניח שכוונת המחוקק שלא לשלול ממשפחת ההורה המת ובני דתו פתחון פה לפני ביהמ"ש לאמור שטובת הילדים מחייבת גדולם וחנוכם בדתו של ההורה המת. ו. על כן הדרך הנכונה ללכת בה שהעותרת תפנה לביהמ"ש המחוזי ותבקש אישורו להתיהדותם של ילדיה הקטינים. עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי תיפול או תקום סמכותו של ביה"ד השרעי או של ביה"ד הרבני.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר עו"ד.אולמן לעותרים, עו"ד זועבי למשיב. 9.11.75).
ע.א. 620/74 - פלוני נגד פלונית
*קביעת אבהות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק מ.א. 220/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
ביהמ"ש המחוזי הצהיר כי המערער הוא אביה של המשיבה הקטינה שנולדה לאמה, אשה אלמנה, בפברואר 1973, המערער טען כי לא מן הראוי לקבוע אבהותו של אדם על דרך של הצהרה. לגופו של ענין טען כי לא באו ראיות מספיקות לביהמ"ש המחוזי לקבוע את העובדות.
החלטה-מ"מ הנשיא זוסמן:
א. משהובא ענין אבהות לפני ביהמ"ש המחוזי כוחו עימו, לתת פסק הצהרתי ואין מסרבים מתן סעד על שום שנתבקש על דרך של הצהרה בלבד. היום אין עוד ספק בכך שביהמ"ש רשאי, בגדר סמכותו, ליתן פסק דין הצהרתי אף על פי שההצהרה עומדת לבדה ושום סעד אחר אינו נלווה אליה. בענינים של קבלת סעד הצהרתי שנקבע בחיקוק חייב ביהמ"ש לתת את ההצהרה אם התובע הוכיח את צדקתו, ואילו בענינים שבהם הסעד לא נקבע בחיקוק נתון הדבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש והוא יכול לסרב מתן הצהרה אפילו המבקש הוכיח את צדקתו.
ב. מותר לתובע לבקש סעד הצהרתי גם על דרך המרצה וביהמ"ש מכח סמכותו יכול להורות על קיום הדיון בדרך הרגילה כאשר הדבר נראה לו. בעניננו הוגשה התובענה מלכתחילה על דרך של כתב תביעה ואכן מן הראוי לנהוג כך בענין אבהות.
ג.הוברר לביהמ"ש כי אמה של המשיבה קיימה מגעים מיניים עם גברים אחרים אולםבתקופה הרלבנטית לא היו לה יחסים עם גבר אחר. נשארת טענת המערער כי עדות התובעת חסרה סיוע אך בכך אינו צודק. ביהמ"ש המחוזי ראה את עיקר הסיוע בעדותה של האם על סימן מסוים שראתה במקום נסתר בגופו של המערער וציירה את הסימן על פיסת נייר. השופט הציע למערער להבדק ע"י רופא שיעיד. הלה לא הסכים להצעה זו וביהמ"ש המחוזי פירש את סירובו כרצון להסתיר את האמת המשמש סיוע לעדות האם. בכך לא צדק. אין ספק כי ענין הסימן האמור המייחד את המערער מאחרים היה בעל חשיבות רבה. אולם אין באי רצונו של המערער להבדק משום סיוע לעדות המשיבה. הסירוב אינו אלא המנעות מהבאת ראיה העומדת לרשותו של בעל דין. המנעות שכזאת בכוחה להוסיף תוספת משקל לראיותיו של בעל דין יריב, ולהקטין את מידת הסיוע הדרוש כאשר ראיותיו של בעל הדין נזקקות לסיוע, אבל עצם ההמנעות אינה בעצמה בחזקת ראיה מסייעת.
ד. מאידך קיימת ראיית סיוע אחרת והיא העובדה שכאשר האם אמרה למערער כי היא בהריון והאשימה אותו כי הוא האב של הילד נתן לה כתובת של רופא לשם ביצוע הפלה ומשסירבה והילדה נולדה בא אליה הביתה. כאשר מאשימים אדם כי הוא גרם להריון, וזו אשמת שוא, אין האיש ממשיך בקשר עם אותה אשה שהאשימה אותו באשמת שוא ואין הוא מנסה לעזור לה לקיים הפלה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ברנזון, שמגר עו"ד א. פלדמן למערער, עו"ד כהן-צידון למשיבה. 9.10.75).
בג"צ 198/75 - מ.אגולסקי עו"ד מנהל עזבון נגד ראש עירית בת-ים
*החיוב בתשלום מס השבחה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
עתירה זו נוגעת לאישור העברה שביקש העותר ביחס לחלקה מסוימת והמשיב סירב לתת את האישור באשר לא שולם מס ההשבחה על החלקה. העותר טען כי החוב של מס ההשבחה לא הוטל כדין ועתירתו נגד המשיב נתקבלה. הנימוק שנתקבל על דעת כל שופטי ההרכב היה כי לא נשלחה הודעה כחוק לעותר על החיוב בתשלום מס השבחה. ההודעה נשלחה למנוח ומשלוח הודעה לאדם שאיננו עוד בחיים אינו עונה על החובה החוקית לשלוח את ההודעה לבעל הנכס. אחרי מות המנוח צריך היה לשלוח ההודעה אל הבאים מכוחו ולכל הדעות לא נשלחה להם הודעה כלל. גם לא הוכח
שההודעה, למרות שנשלחה על שם המנוח, אחרי פטירתו, הגיעה בפועל ליורשיו או למנהל עזבונו. נימוק אחר השולל את זכות העיריה לגבות את המס הוא שסכום המס צריך להיות מוסכם על שני הצדדים או מוחלט בדרך של בוררות. בעניננו לא הוסכם הסכום ע"י שני הצדדים והדבר לא נמסר לבוררות.
עיקרו של פסה"ד מתייחס לשאלת קשר הגומלין שבין הההנאות הקשורות בהכנת תכנית בנין עיר הגורמת להשבחת הנכס לבין מס ההשבחה ; האם יש קשר בין ההוצאות לבין תשלום המס ; האם ומתי ניתן להטיל מס השבחה כשמדובר בתכניות חדשות שאושרו. בענינים אלה חלוקים דיעותיהם של השופט ברנזון מחד והשופט שמגר מאידך, בעוד שהשופט ח. כהן העיר כי מכיון שניתן לעשות את הצו על תנאי להחלטי מן הסיבות שצויינו לעיל אין בדעתו לחוות דיעה ביתר השאלות שהועלו ע"י שני השופטים בפסקי דינם הנפרדים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר עו"ד א. אולשנסקי לעותר, עו"ד י. ברוש למשיב, 20.10.75).
בג"צ 463/75 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האזורי ת"א ואח'
*התערבות בענין הנתון לסמכות בי"ד רבני אשת העותר הגישה נגדו תביעה לביה"ד הרבני לגט והעותר קובל על כך שלפני שנתיים כבר פסק ביה"ד הרבני כי אין לחייבו במתן גט והוא רואה בכך מעשה בית-דין, בעוד שביה"ד הרבני לא דן בטענת מעשה בית-דין שהוא העלה. עתירתו נדחתה. ההליכים במשפט הגירושין הם בסמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני וכל עוד הוא לא חורג מסמכותו לא יתערב בכך בג"צ. אם העותר לא מרוצה מפסיקת ביה"ד הרבני או מדרך טיפולו בהליכים התלויים ועומדים בפניו, הוא יכול לערער לביה"ד הרבני לערעורים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שמגר, 30.10.75).
בג"צ 519/75 - מוחמד אל גבארי נגד משרד החקלאות ואח'.
*פניה לבג"צ כאשר בימ"ש סירב לתת צו מניעה נגד מינהל מקרקעי ישראל העותר טוען לבעלות על שטח אדמה אשר מעובדת על ידו ולדבריו נודע לו ביום 6.7.75 כי נציגי מינהל מקרקעי ישראל עלו על השטח והתחילו להשחית את הזריעות שזרע. למחרת היום קיבל צו מניעה זמני נגד המינהל שלא בפני המנהל ולאחר מכן ביטל ביהמ"ש את צו המניעה באשר אין לו סמכותו לתיתו נגד רשות מרשויות המדינה. כן נדחתה בקשת העותר למתן צו הצהרתי על חזקתו בשטח הנדון והערעור על כך תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. רק ביום 20.10.75 הגיש את עתירתו לבג"צ והסביר כי הוא חושש שהמינהל שהפסיק את פעולותיו בשטח כשהחל הדיון בבימ"ש השלום יחדש את פעולתו ויתפוש את יתרת השטח. העתירה נדחתה. לתמיכת עתירתו מסתמך העותר על הפסיקה בדבר התערבות בג"צ במקרים של "פלישה טריה" ואולם עפ"י פסיקה זו יפעיל בג"צ את סמכותו במקרה של "פלישה טריה" רק אם הפניה אליו גם היא "טריה" בכל המהירות הדרושה לאחר שהחזקה נתפשה. כאן חל איחור של למעלה משלושה חדשים שהוא זמן רב מדי לפי אותם תקדימים.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שמגר. עו"ד זלצמן לעותר. 30.10.75).
ע.פ. 507/75 - מדינת ישראל נגד מחמוד חסין.
*קולת העונש (הסתננות ללבנון) בעקבות סכסוכים בין אשתו ואמו של המשיב עזב את הבית ועבר ללבנון. שם נאסר ונחקר וכעבור מספר שבועות הוחזר ארצה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של 6 חודשים מאסר בפועל ו-6 חודשים על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש סטה מהעונש המקובל על בתי המשפט בשל עבירה כזאת ואף שאין להניח שיש רקע
בטחוני למעשה המשיב, סיכון בטחוני יש בכל מקרה כזה. העוברים את הגבול נחקרים ע"י שלטונות האויב העשויים לקבל ידיעות מאת תושבי הארץ. עם זאת לא מיצא ביהמ"ש העליון את הדין עם המשיב והטיל עליו עונש של שנה מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 30.10.75).
המ' 676/75 - שלמה אמבר נגד ביבי עזרא ואח'
*הארכת מועד על פס"ד ביהמ"ש דלמטה הוגש ערעור ע"י המשיבים והמבקש איחר בהגשת ערעור שכנגד ועתה הוא מבקש להאריך לו את המועד להגשת ערעור שכנגד. נימוקו הוא שב"כ היה זקוק לעיון יסודי בפרוטוקול של ביהמ"ש ורק אז הגיע למסקנה כי עליו להגיש ערעור שכנגד. בקשתו נדחתה. המועד להגשת ערעור שכנגד נקבע בחיקוק ועל המבקש להוכיח טעם מיוחד לשם הארכתו. נכון שביהמ"ש רואה לפעמים "טעם מיוחד" אם החמצת המועד מוסברת כראוי ובנוסף לכך עומד ותלוי הליך באותו ענין בביהמ"ש. כאן עומד ותלוי ההליך של המשיבים ואולם המבקש לא נתן כלל הסבר להחמצת המועד, העובדה שהדיון בערעור טרם נקבע ולא ייגרם נזק לצד שכנגד אינה טעם להארכת מועדים, שאם לא תאמר כן יוכל כל בעל דין לבקש הארכת מועד בכל עת עד לעצם הדיון בהליך.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ישראלי למבקש, עו"ד מ. קריצמן למשיבים. 5.11.75).
המ' 716/75 - הרפובליקה הגרמנית נגד אליהו דוידוביץ.
*הארכת מועד המבקשת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב ובקשתו לרשות להתגונן נדחתה. רשם ביהמ"ש העליון האריך למשיב את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על ההחלטה שלא לתת לו רשות להתגונן. אלא שבינתיים כבר ניתן פס"ד בתביעה עצמה. כיון שכך נשמט היסוד מתחת לבקשת המשיב למתן רשות לערער על ההחלטה שלא להרשות לו להתגונן ועל כן נתקבל ערעורה של המבקשת ובוטלה ההחלטה להארכת המועד. עתה, לאחר שכבר ניתן פסה"ד יכול המשיב לבקש הארכת מועד להגשת ערעור על פסה"ד שניתן נגדו ואם יוארך המועד יוכל להשיג במסגרת ערעורו גם על ההחלטה שלא להרשות לו להתגונן.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד ד. יואל למבקשת, המשיב לעצמו. 4.11.75).
ע.פ. 309/75 - יעקב מזרחי נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (בעילת קטינה) המערער הורשע בבעילת קטינה ונדון ע"י ביהמ"ש המחוזי למאסר ששה חדשים וערעורו על מידת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון הטעים כי צדק ביהמ"ש המחוזי שבדרך כלל אין להעלות על הדעת שיטילו על מעשה מגונה בילדה קטינה עונש אחר זולת מאסר. אולם במקרה דנא המדובר באדם בגיל העמידה, אב לבנים וסב לנכד, ללא כל עבר פלילי. הקטינה שמדובר בה הובאה אליו ע"י מאהבה שהוא אחד מחבריו של המערער ולא המערער הוא שיזם את מעשה ההתעללות. אי לכך הומר עונש המאסר בקנס של 10.000 ל"י ומאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. עו"ד אלוני למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 6.11.75).
ע.פ. 542/75 - מיכאל חייט נגד מדינת ישראל.
*בקשה לפסילת שופט המשיב הועמד לדין בפני שופט ביהמ"ש המחוזי בת"א ולשופט הגיעו שמועות מחוץ לכותלי ביהמ"ש כי המערער ניסה בדרכים פסולות להשפיע עליו. אי לכך ביקש המערער מנשיא ביהמ"ש המחוזי להעביר את משפטו לשופט אחר בטענה כי מאחר שהשופט שמע כי המערער מנסה להשפיע עליו הרי הוא "רוגז" ורוגזו עלול להעבירו על דעתו השקולה.
נשיא ביהמ"ש המחוזי סירב להעביר את הדין לשופט אחר והערעור על כך נדחה. ראשית, משנעשה נסיון השפעה כלפי שופט, הרי כל שופט יהיה מרוגז על נסיון כזה ולאו דוקא השופט אשר עליו נוסו להשפיע. שנית, מי שמנסה להשפיע השפעה פסולה אינו יכול לטעון אחר כך שהרגיז את השופט ועל כן השופט רוגז ועל כן פסול אותו שופט מלשבת בדינו. שלישית, ה"רוגז" שחוששים מפניו אינו מוגבל רק לנסיון להשפיע השפעה פסולה על השופט, אלא מטבע הדברים "רוגזים" השופטים על הפשיעה ולמרות רוגזם וזעמם מסוגלים הם להעמיד כל נאשם בחזקת חף מפשע עד שלא תוכח אשמתו.
(בפני השופט: ח. כהן. 3.11.75).
ע.פ. 478/75 - מדינת ישראל נגד יהושע דונט.
*קולת העונש (עבירות מרמה ע"י הבטחת נשואין) המשיב הוא עבריין מועד בעבירות מרמה, כאשר עשה לו מנהג לחפש היכרויות עם נשים פנויות, להבטיח להן נישואין ולהוציא כספיהן במרמה. כבר בשנת 1970 נדון על שני מקרים כאלה ל-3 שנות מאסר ומששוחרר חזר פעמיים על מעשים כאלה והוציא מאשה אחת 10,000 ל"י ומאשה אחרת 5,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הסתפק בהטלת מאסר של שנה וחצי בפועל ושנה וחצי על תנאי בשל שתי העבירות וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל. לאור עברו של המשיב והשיטה שלפיה הוא פועל ובשים לב לעונשים שכבר הוטלו עליו בעבר העונש קל מדי. אין ברירה אלא להרחיק את המשיב מהציבור לתקופה ממושכת כדי להציל נשים תמימות מתעלוליו. אי לכך הועמד עונשו על שלוש שנים מאסר ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: .ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד בלטמן למערערת, המשיב לעצמו. 30.10.75).
ע.פ. 381/75 - ליאון בניטו נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות פריצה) המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירה של נסיון לפריצה יחד עם אדם אחר שהועמד לדין בנפרד ממנו. השני הורשע בעבירה של התפרצות ונדון לששה חודשים מאסר בפועל והיתרה על תנאי ואילו המערער הורשע רק בנסיון לפריצה ונדון ל-3 שנות מאסר מחצית בפועל ומחצית על תנאי. הערעור על מידת העונש נתקבל באשר מדובר בנסיון לפריצה שהעונש המקסימלי עליו הוא שנתיים וחצי מאסר בלבד. ביהמ"ש העליון הפחית את העונש לשנתיים וחצי מאסר, מחציתו בפועל ומחציתו על תנאי. לטענה כי הנאשם שהורשע בפריצה נדון לששה חודשים מאסר בפועל ואילו המערער שעבר עבירה יותר קלה נדון לעונש יותר חמור - ביהמ"ש שגזר את דינו של השותף הביא בחשבון את העובדה שבינתיים נדון אותו שותף לשלוש שנות מאסר בפועל בגין עבירות אחרות כך שלמעשה ישב בכלא שלוש וחצי שנים. אמנם זה עונש הנוגע לעבירה נוספת אבל גם כך אין לאמר בצורה סתמית כאילו יש דיספרופורציה בלתי מתקבלת על הדעת בין עונשיהם של השניים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד גב' רוזנפלד למשיבה. 3.11.75).
ע.פ. 307/75 - חיים טוייק נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגין אי מניעת בצועו של פשע פצצה הוטלה למועדון בר אוריון ע"י אחד בשם אברהם עזרא ולאחר מכן נתברר, לפי הודעתו של המערער במשטרה, כי אותו עזרא שאל אותו "איך לשרוף את המועדון בר אורין" על שבעל המועדון התלונן במשטרה עליו. עפ"י הודעתו הנ"ל של המערער במשטרה הסיקו השופטים בערכאות דלמטה כי המערער ידע שאותו עזרא זומם לעשות מעשה פשע כאמור בסעיף 33 לפח"פ ומשלא הודיע על כך למשטרה הורשע בעבירה לפי סעיף 33
הנ"ל. הערעור נדחה. חובתו של המערער לאחר מה ששמע היתה לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע מאותו עזרא לבצע את זממו. אין נפקא מינה שבסופו של דבר ביצע הלה את זממו לא בדרך של הצתה אלא בדרך של הטלת פצצה. הפשע שזמם ושהמערער היה חייב למונעו היה מעשה אלימות לשם נקמה בבעל המועדון ולא חשוב באיזו דרך בוצע מעשה האלימות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 27.10.75).
ע.פ. 315/75 - דוד נגרין נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (בעילת קטינה) המערער הכיר ילדה בת 14 ומחצה שהתאהבה בו ונטפלה אליו ובמשך תקופה ממושכת קיים עימה יחסי מין. בנוסף לכך שידל אותה בשתי הזדמנויות לזנות עם שניים מחבריו וקיבל מקצת מהאתנן לידיו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של בעילת קטינה ובעבירות זנות והערעור על כך נדחה. הסניגור עורר את השאלה אם על המערער היה להוכיח את טענתו כי חשב שהמתלוננת היא למעלה מגיל 16, או על התביעה להוכיח שידע כי הילדה היא למעלה מגיל 16, אך ביהמ"ש העליון לא הכריע בשאלה זו. אף אם צודק הסניגור כי חובת ההוכחה חלה על התביעה הרי באו לפני ביהמ"ש ראיות מספיקות שהמערער ידע שהילדה למטה מגיל 16. כמו כן, נראה, שההלכה היא שדי בכך שהמערער בעל את הילדה בקחתו עליו את הסיכון שהיא ילדה מתחת לגיל המותר וסיכון זה בודאי היה קיים כאן יהא אשר יהא מצבה הגופני המפותח של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 4 שנות מאסר וגם הערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. עו"ד דגן למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 6.10.75).
ע.פ. 219/75 - הרצל מסיקה נגד מדינת ישראל.
*העדפת עדות מתלוננת לביתו של המערער באה המתלוננת ובילתה שם שעות אחדות בשתיית משקאות חריפים ובהתעלסות עם המערער. לאחר מכן לקח אותה המערער לבית מלון בקרבת מקום ושם כפה עליה את רצונו בעל כורחה ותוך כדי מכות שגרמו לה חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המערער כי המתלוננת שחושיה נתערפלו ידעה כי המערער לא לוקח אותה לביתה אלא לבית המלון, אך לענין מה שקרה בתוך חדר בית המלון העדיפו השופטים את עדות המתלוננת על פני עדות המערער, ואין להתערב בכך. אשר לעונש, אמנם בנסיבות הענין, לנוכח התפקיד שמילאה המתלוננת עצמה לפני המעשה, העונש של 4 שנות מאסר שהוטל על המערער הוא עונש חמור למדי, אולם למערער הרשעות קודמות והמעשה עצמו נעשה באכזריות ועל כן אין להקל בעונשו.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. עו"ד אלוני למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 6.11.75).
ע.פ. 460/75 - לוי מוסק ואח' נגד מדינת ישראל.
*תקלה של מתן גז"ד ללא רישום הכרעת הדין לאחר הודאה באשמה בביהמ"ש המחוזי הואשמו ארבעה אנשים, ביניהם שני המערערים, בעבירות של שוד מזוין ונשיאת נשק שלא כחוק. באחת הישיבות הופיעו שלושה נאשמים והמערער השני לא הופיע. באותה ישיבה הודו הנאשמים בחלק מן האשמות וניתנה הכרעת הדין נגדם. המשך הדיון, לצורך מתן גזר הדין, נדחה, ואז הודה גם הנאשם הרביעי, אך לגביו לא נרשמה הכרעת הדין וניתן גזר דין נגד כל ארבעת הנאשמים. רק לאחר שיצאו הנאשמים מאולם ביהמ"ש התבררה הטעות כי נגזר דינו של המערער השני בלי שנרשמה קודם לכן הכרעת הדין ביחס אליו. נקבעה ישיבה למחרת היום ואז קבע ביהמ"ש כי השמטת הכרעת הדין היתה מתוך טעות גרידא ואם נאשם זה מתנגד לתקן את הטעות הרי יתכן שבאופן טכני הוא צודק אך באופן מהותי אין בהשמטת רישום הכרעת הדין כדי לפגום בגזר הדין שניתן.
הערעור על כך נדחה. התקלה שקרתה הוסרה ע"י ביהמ"ש העליון ע"י רישום הרשעה במקום ביהמ"ש המחוזי, מכח סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי המאפשר לביהמ"ש שלערעור ליתן בקשר לפסה"ד נשוא הערעור כל החלטה, שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתיתה. אשר לעונש - על המערער הראשון הוטל עונש של שנה וחצי מאסר על תנאי ושנה וחצי מאסר בפועל ועל המערער השני ארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. בסן למערערים, עו"ד מ. רוזנפלד למשיבה. 3.11.75).
ב.ר.ע. 202/75 - מרדכי דורנפסט נגד מרדכי עדיאל.
*דיני ערעור בבזיון בית המשפט המבקש הגיש לביהמ"ש השלום בקשה נגד המשיב לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש וביהמ"ש דחה את הבקשה והטיל על המבקש הוצאות המשפט. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי אך ערעורו נדחה על הסף באשר לא קיבל רשות ערעור תחילה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. עפ"י סעיף 8 לפקודת בזיון ביהמ"ש ניתן לערער בזכות על כל צו המטיל קנס או מאסר בשל בזיון ביהמ"ש. מצד שני קיימת הלכה פסוקה כי צו הדוחה בקשת מאסר או קנס אינו ניתן לערעור אלא ברשות ועל כן צדק ביהמ"ש המחוזי. למעשה לא נגרם למבקש ע"י דחיית ערעורו נזק של ממש באשר הזכות בידו לחדש את בקשתו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש אם המשיב עומד במריו ואינו מציית עוד לפסה"ד.
(בפני: השופט ח. כהן. 7.11.75).
בג"צ 387/75 - ג'וברין מחמוד עאטי ואח' נגד משרד החנוך והתרבות ואח'.
*קרבת משפחה של חבר בועדת מכרזים לאחד המשתתפים במכרז תקנות חינוך ממלכתי (סדרי הפיקוח) מסדירות מינוי מנהלי בתי ספר הממלכתי ובעניננו עמדו למנות מנהל לבית ספר יסודי באום אל פחם ו'. עפ"י התקנות האמורות קיימת ועדת מכרזים מיעצת הכוללת בין היתר נציג של הרשות המקומית. טענת העותרים הינה כי נציג הרשות המקומית היה קרובו של אחד המועמדים ואכן אותו מועמד הוצע למשרת המנהל. עתירת העותרים נדחתה. בהתכנס הועדה הודיע נציג המועצה המקומית כי באום אל פחם ישנן ארבע חמולות והוא נמנה על אחת החמולות אשר עימה נמנים שלושה מבין המועמדים וביניהם האיש שלאחר כך נתמנה. נציג המועצה הסביר כי אין בינו לבין אף אחד מבין המועמדים קירבה אחרת ולמעשה הובאו ראיות כי הקירבה בין נציג המועצה לבין המשיב שנתמנה היא עד לדור החמישי לפחות. יש להקפיד על כך כי נציג בועדה כזו לא יהיה אחד שדעתו נתונה למועמד מסוים מתוך טעמים שאינם לגופו של ענין, אך אין להרחיק לכת להקפדה עד כדי פסילתו של אדם שכל קשריו הם קשרי חמולה רחוקים גרידא. בקשר לטענת העותרים שהמועמדים אין להם השכלה ערבית כנדרש במכרז, העיר ביהמ"ש כי נדרש מן המועמד "השכלה ערבית, כללית ופדגוגית, של 12 שנות לימוד לפחות", ואין הכוונה להשכלה ערבית של 12 שנות לימוד אלא שבמסגרת 12 שנות לימוד יכלל גם לימוד המעניק למועמד השכלה ערבית שתשביע את רצון הועדה המיעצת עפ"י התקנות האמורות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 2.11.75).
ב.ר.ע. 233/75 - סאלח דוד ואח' נגד יעקב דגן.
*אי פסיקת הוצאות לבקשת המבקשים ביטל ביהמ"ש המחוזי פסק בורר שניתן בין המבקשים למשיב, אך ביהמ"ש לא זיכה את המבקשים בהוצאות ועל כך ביקשו רשות ערעור ובקשתם נדחתה. גם כאשר החוק מעניק לבעל דין זכות ערעור אין זה מדרכו של ביהמ"ש העליון להתערב בשיקול דעת של ביהמ"ש המחוזי בכגון דא. מקום שהחוק אינו מעניק לבעל דין זכות
ערעור אלא ברשות מיוחדת תחילה, לא תנתן בדרך כלל רשות ערעור כשאין לביהמ"ש שלערעור במה לדון כי אם בפסיקת או באי פסיקת הוצאות בלבד.
(בפני: השופט ח. כהן. 9.11.75).
בג"צ 358/75 - עמוס אוריון נגד היועהמ~ש לממשלה.
*שקול דעת פרקליט המדינה שלא להעמיד לדין העותר הורשע ברצח ולטענתו הועלמו ע"י אחד אלכסנדר גרוס ראיות העשויות להוכיח את חפותו מן הפשע שבו הורשע. הוא ביקש כי המשטרה תחקור בתלונתו נגד גרוס אך המשטרה סירבה ופרקליט המדינה דחה את עררו של המבקש. עתירתו נדחתה. פרקליט המדינה הגיע למסקנה שאין בעובדות המקרה כדי להצדיק פתיחה בהליכים פליליים נגד גרוס ובענין כגון זה לא יתערב בג"צ בשיקול הדעת של היועהמ"ש או פרקליט המדינה, אלא אם נטענת טענה, המבוססת לכאורה, שההחלטה נתקבלה שלא בתום לב. מעבר לתחום הצר הזה שמורה ההחלטה לסמכותו הבלעדית של היועהמ"ש או של פרקליט המדינה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' נאור למשיבים. 11.11.75).
ב.ר.ע. 220/75 - ליטור בע"מ נגד יובל ציוני ואח'.
*צו מניעה זמני לבקשת המשיבים הוציא ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני נגד המבקשת לענין בניית בית על חלקה מסוימת. המבקשת טוענת כי הראיות שהובאו ע"י המשיבים להוכחת עילתם אינן קבילות ואינן מספיקות ועל כן היא מבקשת רשות ערעור על צו המניעה הזמני. בקשתה נדחתה. לענין הענקת סעד זמני שמטרתו לשמור על המצב הקיים היו בפני השופט תצהירים ועדויות שהניחו דעתו ובשיקול דעת בכגון דא אין ביהמ"ש שלערעור עשוי להתערב. לטענת המבקשת נגד אי חיוב המשיבים במתן ערובה - סמכותו של שופט לתת סעד זמני גם בלי לחייב את הצד המבקש לתת ערובה, אך כנראה לא שמע השופט בעניננו טענות הצדדים לענין מתן ערובה ולא נתן דעתו לשאלה זו. אלא שאין זה ענין לבימ"ש שלערעור לענות בו, אך המבקשת עוד יכולה לבקש מהשופט להטיל על המשיבים מתן ערובה.
(בפני השופט: ח. כהן. 10.11.75).
בג"צ 231/75 - יוסף סוקי ואח' נגד משרד התחבורה ואח'
*דחיית עתירה כאשר העותר מפר חוק העותרים מכפר ג'לג'וליה, בעלי מוניות ביקשו היתר נסיעה בינעירונית בצורה של שירות ומפעם לפעם נדחו בקשותיהם ע"י הרשויות המוסמכות. עתירתם לבג"צ נדחתה. כמסתבר מקיימים העותרים את השירות הבינעירוני למרות האיסורים עפ"י החוק וכשהם באים לבג"צ בבקשת עזרה נגד רשויות המדינה לא ישעה בג"צ לעתירתם. בג"צ אינו עוזר ולא יעזור למפירי חוק וסדר אשר באופן מודע עושים דין לעצמם. מי שמבקש לבוא בשערי בג"צ עליו לבוא בנקיון כפיים וראשיתו של נקיון כפיים הוא שמירה על חוקי מדינה הנוגעים לענין ועל הסדר הציבורי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר' שרון לעותרים, עוה"ד י. עדיאל וא. בר למשיבים. 4.11.75).
בג"צ 263/75 - פרופסור בנימין פרנקל ואח' נגד שר החינוך ועירית ירושלים. + בג"צ 376/75 - פרופסור רפאל פלק ואח' נגד שר החינוך ועירית ירושלים.
*דחיית עתירה עקב שיהוי בפניה לבג"צ נשוא העתירות בשתי הבקשות לבג"צ הינו בנין ביה"ס על שם פולה בן גוריון שבעמק המצלבה בירושלים. רשויות החינוך החליטו לחלק בינתיים את המבנה באופן שבחלקו ישמש בי"ס ממלכתי כללי ובחלקו ישמש בי"ס ממלכתי דתי. בבג"צ 263 מבקשים העותרים כי
המבנה כולו יועמד לרשות ביה"ס, הממלכתי דתי, ובבג"צ 376 מבקשים העותרים כי המבנה כולו יועמד לרשות ביה"ס הממלכתי כללי. שתי העתירות גם יחד נדחו מן הטעם שהעותרים השהו את עתירתם יתר על המידה. במשך השנה שעברה בין ההחלטה בדבר חלוקת הבנין לבין הפניה לבג"צ נוצרו עובדות קיימות, בכך שתלמידים בשתי המגמות התחילו ללמוד בבנין הנדון והעברתם משם היתה מעוררת בעיות חדשות לתלמידים ולהוריהם ולראשויות החינוך. לטענת באי כוח העותרים שלא פנו לבג"צ יותר מוקדם כי ניסו להשיג את מבוקשם בדרך של מאבק ציבורי - גם בכך אין להצדיק את השהוי. אם היה בכוונת הצדדים לגייס גם עזרתו של בג"צ, היה עליהם לדעת כי גורם הזמן הוא המכריע בכגון זה. בעתירה בבג"צ 263/75 ביקשו העותרים גם להורות למשיבים על בנית בנין ביה"ס הממלכתי דתי והדיון בעתירה זו יימשך.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט לנדוי, עו"ד מ. שרף לעותרים בבג"צ 263/75, עו"ד גרין לעותרים בבג"צ 376/75, עוה"ד מ. נאור וברסלע למשיבים. 30.10.75) .
=ע.א. 607/74 - רוברט סמואל נגד קצין התגמולים.
*תביעת תגמולים ע"י נכה צה"ל(סכיזופרניה) בשעת שירותו הצבאי פרצה לראשונה אצל המערער מחלת הסכיזופרניה שממנה הוא סובל מאז. ועדת הערעורים פסקה כי המחלה פרצה לאתר שנתיים של שירות בתנאים הקשים הרגילים, על כן קבעה למערער החמרה עקב השירות שתקופתה תקבע ע"י הועדה הרפואית ערעורו של המערער נתקבל ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא זוסמן והשופט ח. כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר. בהחלטתם אומרים שופטי הרוב כי ועדת הערעורים טעתה בסוברה שפסיקת ביהמ"ש העליון מחייבת קביעת החמרה בלבד. לפי פסיקת ביהמ"ש יש לראות בשירות צבאי בתנאים קשים משום גרימת המחלה ולא החמרתה בלבד, כאשר המחלה לא פרצה לפני תחילת השירות מעולם. השופט שמגר סובר, מאידך, כי על יסוד חוות הדעת של המומחים הרפואיים לענין הסיבתיות שבין השירות הצבאי של המערער לבין המחלה בה נתקף, יכלה הועדה לבכר את חוות הדעת שהיו בפניה כי המחלה רק הוחמרה עקב השירות ולא נגרמה ע"י השירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד ה. גרינברגר למערער, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 6.11.75).
ע.א. 173/74 - מרדכי טל נגד קצין התגמולים.
*תביעת תגמולים ע"י נכה צה"ל (סכרת) המערער חוייל במאי 1969 לשירות סדיר בצה"ל בפרופיל 45. בבדיקה רפואית לא נקבעו אצלו שום סימנים של מחלת סכרת. המערער הועסק במשך כמחצית השנה בשלישות הראשית ולאחר מכן הועבר לקצין העיר חיפה שם הוטל עליו להודיע לבני משפחה על מקרים של מות חיילים או פציעתם. בתפקיד זה שירת המערער כשנה וחצי. כארבעה חודשים לפני שחרורו הופיעה אצל המערער מחלת הסכרת וטענתו שהגורם לפרוץ המחלה, או לפחות להחמרתה, היה במהות התפקיד הקשה שהוטל עליו באותה תקופה, בה התחוללה מלחמת ההתשה.ועדת הערעורים לא הביעה אי אמון בנכונות הדברים שאמר המערער אך על יסוד חוות דעתה של הועדה הרפואית קבעה שלא הוכח כי המתח השפיע מבחינה רפואית על הופעת המחלה או על החמרתה. הערעור על כך נתקבל. אילו השאלה היתה רפואית גרידא, מסוג השאלות שבהן אין ביהמ"ש העליון עוסק בערעור על ועדת הערעורים, לא היה ביהמ"ש מתערב גם בענין דנא. אולם קיים חשש כי הרופאים ששללו את הקשר הסיבתי, עשו כן מבלי שהיו לנגד עיניהם כל העובדות החשובות שמן הדין היה לשקלן. המתח במקרה דנא, לכאורה, לא נפל ממתח נפשי בפרשה אחרת שבאה לפני ביהמ"ש העליון ואשר שם נקבע קיום קשר בין השירות לבין מחלת הסכרת. ביהמ"ש העליון מוכן לקבל את דעתם המקצועית של הרופאים בשאלות כגון אלה, אך רק אם ברור שלא נתעלמו
מהרופאים נתונים שהיו חשובים להכרעתם. לא בטוח שדבר כזה לא קרה כאן. על כן הוחזר הענין לועדה הרפואית שתשמע מחדש את המערער וראיות של הצדדים.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. קרישר למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיב. 29.10.75).
ע.א. 321/75 - שרות ארצי להדברה בע"מ נגד דוד בחבוט.
*סמכות בי"ד לעבודה בשאלה אם קיימים יחסי עבודה עפ"י סעיף 24 לחוק בי"ד לעבודה מוקנית לביה"ד סמכות ייחודית לדון בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה, בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד. כאן שנויה במחלוקת בין הצדדים השאלה אם המשיב היה עובד של המערערת ובדין פסק ביהמ"ש המחוזי כי הדיון בתובענת המערערת ובתביעה הנגדית יש להעביר לביה"ד לעבודה. זאת לא רק אם יש טעם לכאורה בטענה של קיום יחסי עובד ומעביד, אלא די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש. צדק גם ביהמ"ש המחוזי שעתירה אמת שבתובענת המערערת חורגת מיחסי עובד ומעביד. המדובר בעתירה שעילתה היא הפרת התחייבותו של המשיב שלא להתחרות במערער לאחר תום תקופת החוזה או לאחר ביטולו. התחייבות כזו נועדה להגן על מצב מסוים אחרי סיום עבודת העובד ועילת התביעה אינה ישירה של יחסי העבודה אלא הפרת התחייבות חוזית אשר בינה לבין יחסי עבודה יש רק קשר עקיף בלבד.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. הלמי למערערת, עו"ד א. קרני למשיב. 9.11.75).
ע.א. 205/75 - אברהם גוטמן נגד פקיד השומה רחובות.
*שומת מס הכנסה המערער ביצע עבודות שונות עבור חברת מקורות, הוא לא ניהל ספרים ונקבעה לו שומה המתבססת על מחזור העיסקות, כשפקיד השומה קובע את הרווח ל-25 אחוז של המחזור. ביהמ"ש המחוזי שלפניו הביא המערער את ענינו הקטין במקצת את השומה וקבע את ההכנסה הנקיה של המערער בשיעור של 20 אחוז מהמחזור. הערעור על כך נדחה. המערער לא ניהל תשבונות ולא הגיש לפקיד השומה כל מסמכים או נתונים שלפיהם ניתן היה לברר מה היה הרווח שהפיק מעבודותיו וראיות כאלו לא הובאו בפני ביהמ"ש המחוזי. חובת הראיה כי השומה היא מופרזת מוטלת על המערער ולא היה זה מחובתו של פקיד שומה להצדיק את שומתו. פקיד השומה לא נהג בשרירות כאשר קבע את שעור הרווח אלא הסתמך על נתונים שהיו בידו ועל סמך נסיונו ומומחיותו. במצב ענינים זה לא יעמיד ביהמ"ש את הערכתו במקום הערכתו של פקיד השומה.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד צנעני בן ציון למערער, עו"ד חיים ברנזון למשיב. 20.10.75).
ע.א. 139/75 - פלוני נגד פלונית.
*כריכת בעיה של דירת המגורים בתביעת גירושין הצדדים נשואים מאז 1950 ובשנת 1972 נוצר ביחסיהם קרע והאשה חדלה להתגורר בדירה המשותפת הרשומה על שמו של המערער בלבד שעד אז שמשה למגוריהם המשותפים. ביום 18.7.72 הגיש המערער תביעת גירושין לביה"ד הרבני וביום 14.12.72 הגיש הודעה בה ביקש לכרוך אגב תביעת הגירושין את כל השאלות הכספיות והרכושיות שבין הצדדים, וכן ביקש פס"ד הצהרתי כי הדירה הרשומה על שמו היא שלו בלבד. כשבועיים לאחר מכן הגישה המשיבה לביהמ"ש המחוזי תביעה בה ביקש פס"ד הצהרתי כי היא בעלים של מחצית מדירת המגורים של בני הזוג. מספר חודשים לאחר מכן הגיש ב"כ המשיבה לביה"ד הרבני כתב הגנה לבקשת הכריכה האמורה וטען כי אין לביה"ד הרבני סמכות לדון בבקשת הכריכה של הבעל. ביה"ד פסק כי הוא מוסמך לדון בבקשת הכריכה ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי ביה"ד לא היה מוסמך לדון בכל הקשור לדירה
למרות שהדבר נכרך בתביעת הגירושין, וכי מחצית הדירה שייכת לאשה. הערעור על כך נתקבל. עפ"י סעיף 3 לחוק בתי"ד רבניים יהיה לביה"ד שיפוט ייחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין והשאלה היא מהו ענין שניתן לכרוך אותו בתביעת הגירושין. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי ניתן לכרוך לאו דוקא ענין של המעמד האישי אלא גם ענין אחר, כגון פינוי דירה משותפת. דירת מגורים היא מן השאלות הכרוכות באופן ישיר ואמיץ בנישואי בני הזוג בניגוד לרכוש אחר של בני הזוג המהווה ענין של בעלות ברכוש גרידא היכול להתעורר גם בין בני אדם שאין קשרי נישואים ביניהם. ברור שהכרעה בשאלת הבעלות בדירה המשותפת דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים ועל כן ניתן לכרוך אותה בתביעת הגירושין.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. זינגר למערער, עו"ד צ. וקסמן למשיבה. 20.10.75).
ע.א. 392+360/75 - עזבון המנוח גרשון פוגל ואח' נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים.
*זכויות ההורשה של תביעות נכי רדיפות הנאצים בערעור זה התבררו במאוחד שני ערעורים, שבשניהם הגישו נרדפי הנאצים תביעות תגמולים ונפטרו, ועזבונם בא במקומם בתביעות. עיקרם של הדברים שעמדו לבירור היו אלה: המנוח הגיש תביעה לפיצויים לפי התיקון לחוק נכי רדיפות הנאצים תשכ"ט, ובעוד לפי אותו תיקון, הפיצויים יינתנו למי שזכאי להם רק מהחודש שבו הוגשה בקשה, הרי בחוק העיקרי קיים סעיף שלפיו ניתן להאריך את המועד. נכותו של המנוח באחד התיקים הוכרה ע"י הרשות המוסמכת, אך דרגת הנכות לא נקבעה לו עד שנפטר וכן לא ניתנה החלטה בבקשתו להארכת המועד. סעיף 23 לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע כי זכות היולית של נרדף אינה עוברת בירושה, ומאידך, לאחר שהתגבשה הזכות לפיצויים עוברת הזכות בירושה. ועדת הערר קבעה כי אין מקום להאריך את המועד על מנת לאפשר תביעה משנת 1954, שכן הזכאות שנקבעה הינה מכאן ולהבא בעוד שהזכות לתקופת העבר היא זכות היולית בלבד שלא נתגבשה ועל כן אינה עוברת בירושה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי למעשה משהוכרה הנכות גובשה הזכות וענין הארכת המועד רק מסירה את ההגבלה של ההתיישנות. ברגע שמוסרת ההגבלה מתעוררת הזכות המהותית גם לתקופת העבר. בשאלה אם הזכות מתגבשת מקביעת הזכאות או רק משקובעים את דרגת הנכות - לא נטען כאן כי הזכות מתגבשת רק מקביעת דרגת הנכות ועל כן לא יעלה ביהמ"ש העליון את השאלה מיוזמתו. אך ניתן להניח שגם אם לא נקבעה דרגת הנכות כבר התגבשה זכות הנרדף העוברת בירושה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. 7.10.75).
ע.א. 104/75 - תעשית קונפציה הר חב"ד בע"מ נגד זיאד זוראפה ואח'.
*פירוק חברה
המשיב הגיש בקשה לפירוק החברה המערערת על סמך חוב של פס"ד על סך 26 אלף ל"י. לבקשה הצטרפו נושים אחרים התובעים סכומים של רבבות לירות ולטובת אחד מנושים אלה ניתן פס"ד על סך 36 אלף ל"י. על חשבון החובות האמורים שולם סכום קטן ואין צל של ספק שהחברה המערערת אינה מקיימת את התחייבויותיה. טענת ב"כ המערערת שספרי החברה נשרפו ועל כן אינו יכול לדעת מה באמת מגיע לנושים אין בה כדי להושיעה שכן עובדה היא שהחברה אינה פורעת את חובותיה. על כן החליט ביהמ"ש העליון לדחות את ערעורה של המערערת וקבע כי הערעור הוא טרדני מאין כמוהו וחסר כל ממשות וחייב את עוה"ד שייצג את המערערת לשלם באופן אישי למשיבים הוצאות בסכום כולל של 6,000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. 2.11.75).