ע.א. 401/75 - נכס ברחוב בורוכוב בע"מ נגד קלמן שוימר ואח'
*טענת ויתור על עילת פינוי.
* הענקת סעד מן הצדק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים דבורין, אשר, כהן) בע.א. 38/74 - הערעור נתקבל ברוב דעות) .
העובדות:
ביום 22.8.67 נערך הסכם שכירות בין הצדדים שלפיו השכירה המערערת למשיבים דירת מגורים לתקופה של 12 חודש. דמי השכירות נקבעו בסכום של 180 ל"י לחודש ובנוסף לכךהתחייבו המשיבים לשלם למערערת בתום שנת השכירות סכום של -.15,000 ל"י כדמי מפתח ואילו אם יפנו את הדירה יהיו פטורים מתשלום דמי המפתח. לצורך הקלת הגביה של דמי המפתח הפקידו המשיבים שטרות בידי פרקליט המערערת. בהסכם נקבע מפורשות כי דין תשלום דמי המפתח כדין תשלום שכ"ד, ואי תשלום דמי המפתח במועד יהא בו משום הפרת תנאי עיקרי ויסודי של ההסכם המזכה את המערערת בביטול הסכם השכירות ובפינוי המושכר. עוד נקבע בהסכם כי במקרה שהמערערת לא תשתמש מיד בזכויותיה הנובעות מההסכם לא ייחשב הדבר כויתור על זכויותיה. המשיבים לא פינו את הושכר בתום שנת השכירות, לא שילמו את דמי המפתח עד היום, אך המשיכו לשלם את דמי השכירות שהוגדלו תחילה ל- 200 ל"י ולאחר מכן ל- 280 ל"י. כשהגיע זמן תשלום דמי המפתח פנה מנהל המערערת למשיב שהבטיח לבוא ולשלם את דמי המפתח. במשך הזמן כתבה המערערת מכתבי דרישה לתשלום דמי המפתח, ולבסוף, במרץ 1973, הגישה המערערת תביעת פינוי בעילה של אי תשלום דמי המפתח. בימ"ש השלום דחה את התביעה בהיותו סבור שהסכם השכירות לא הופר ע"י המשיבים מאחר והשטרות שהופקדו בקשר לדמי המפתח לא הוצגו לפרעון. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיבים הפרו את חוזה השכירות הפרה יסודית המזכה את המערערת בפינוי המושכר, אך העניק למשיבים סעד מן הצדק ובלבד שישלמו תוך חודש ימים את סכום דמי המפתח וכן פיצוי. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת הרוב):
א. טעה בימ"ש השלום כאשר סבר כי הפקדת השטרות מהווה תשלום דמי המפתח, מתן שטרות כאלה אינו פוגע ואינו גורע במאומה מההתחייבות העיקרית לשלם את דמי המפתח במועד הקבוע.
ב. אין לקבל את טענת המשיבים כי ע"י התנהגותה ויתרה המערערת על זכותה לראות באי תשלום דמי המפתח עילת פינוי. אין לאמר שהמערערת ויתרה, אי פעם על זכותה לתבוע את פינוי הדירה שכן המערערת עשתה מספר נסיונות לקבל את דמי המפתח. מתוך התנהגות המשיבים שהמשיכו לשלם דמי שכירות גבוהים מאלה של מושכר מוגן יכלה המערערת ללמוד כי המשיבים מתכוונים להמשיך להחזיק בדירה כדיירים לא מוגנים בהתאם לחוזה המקורי.
ג. כן צויין במפורש בהסכם כי במקרה והמשכיר לא ישתמש מיד בזכויותיו לא ייחשב הדבר כויתור על זכויותיו, וכשיש תניה כזו בחוזה אין להתייחס אליה כדבר שהוכנס לחוזה לשם תפארת המליצה בלבד, ובהיותה תניה חוקית יש לתת לה את מלוא התוקף כשאר התניות שבהסכם.
ד. לשאלת הסעד מן הצדק שהוענק ע"י ביהמ"ש המחוזי- אין ספק כי אין זה המקרה שבו יש להעניק סעד מן הצדק. בנסיבות המקרה יש לראות התעלמות זדונית ומכוונת מצד המשיבים מזכויות בעל הבית וזלזול מוחלט במילוי התחייבות מפורשת שנטלו על עצמם.
השופט שמגר (מסכים ומוסיף):
המערערת הוכיחה מספר פעמים כי היא עומדת על תשלום דמי המפתח ופנתה לשם כך למשיבים. אם הפר דייר סטטוטורי תנאיו של הסכם ובעל הבית המשיך לגבות שכ"ד תהיה זו שאלה שבעובדה הנתונה להכרעתו של ביהמ"ש, בהתחשב בכלל הנסיבות, אם
יש לראות בקבלת דמי השכירות משום ויתור על עילת התביעה לפינוי. מן הראוי לתת את הדעת למשקל המצטבר של כל העובדות ולא לגבית דמי השכירות בלבד. השופט י. כהן (דעת מיעוט):
לפי ההלכה של בימ"ש העליון ניתן לראות בקבלת דמי שכירות ויתור על עילת פינוי עקב הפרה, ויש לאמר גם בענינו שבהתנהגותה של המערערת שהשעתה את תביעתה למשך ארבע שנים וחצי ויתרה על זכותה לתבוע את הפינוי. העובדה שבהסכם נקבע שאי שימוש בזכויות אינו מהווה ויתור, אין בה כדי לשנות את המסקנה המתבקשת מהמעשים הפוזיטיביים של המערערת במשך תקופה ארוכה, שמשמעותם הברורה היא ויתור על ההפרה כעילה לתביעת פינוי.
(ראה ד"נ 43/75 להלן).
(בפני השופטים: מני, י. כהן, שמגר עו"ד י. רפלד למערערת, עו"ד שלמון למשיבים. 30.10.75).
ע.א. 386/74 - פלוני נגד פלונית
*הפרת הבטחת נישואין.
* הכלל של מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה והחלתו בדיני נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט לנדא) בת.א. 638/68 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערער הוא נהג מונית, נשוי ואב לשלושה ילדים, שפגש את המשיבה בשנת 1958 בהיותה צעירה בגיל 17- 18, כאשר ביקשה לנסוע איתו בשעת לילה מאוחרת מעבודתה לביתה. באותה הזדמנות הציג עצמו המערער כגרוש שבא ארצה להתחתן וזמן קצר לאחר מכן החלו לקיים יחסי מין כשהמערער הבטיח לשאתה לאשה. לאחר מספר חודשים נודע למשיבה שהמערער נשוי ואב לילדים. אעפ"כ המשיכה המשיבה לחיות איתו חיי אישות כשלדבריה הבטיח כל הזמן להתגרש מאשתו ולהתחתן איתה. על פי העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש הבטיח המערער למשיבה לשאת אותה לאשה לאחר שיתגרש מאשתו בעוד שלמעשה לא היתה לו כל כוונה למלא אחר הבטחה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העילה של הפרת נישואין אינה קיימת באשר מדובר בהבטחה שניתנה ע"י אדם נשוי שיחסיו עם אשתו יא היו מעורערים מיסודם. מאידך חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער בתשלום פיצויים למשיבה בגין עילת תרמית. כאן הוכחו כל יסודות העילה, היינו שהנתבע הציג לתובעת מצג שוא, שלא היתה לו כל כוונה לפעול על פיו ושהוא לא פעל על פיו. שהתובעת סמכה על המצג ושנגרם לה נזק ממון כתוצאה מכך. על כך פסק ביהמ"ש תשלום של כ- 5,000 ל"י נזק ממון ממשי ו- 10,000 ל"י פיצוי כללי עבור סבל, צער ובושה והפחתת הסיכוייםלהנשא. על כך הערעור.
החלטה -השופט ברנזון:
א. התנאי הנדוש לביסוס עילה של הפרת הבטחה לנישואין ע"י אדם נשוי הינו שהיחסים בינו לבין אשתו מעורערים מיסודם ולא נשאר ביניהם אותו קשר של חיבה ונאמנות הדדית שיכול להפגע ע"י ההתקשרות עם האשה האחרת. בענינו המצב לא היה כזה וצדק ביהמ"ש המחוזי כאשר דחה את התביעה בעילה של הפרת הבטחה לנישואין. ב. לענין התרמית - מתעוררת השאלה של החלת הכלל כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה, באשר ההבטחה כפי שנטענה ע"י המערערת היא בלתי חוקית ונוגדת את תקנת הציבור. בשאלה של החלת הכלל הנ"ל בתביעת נזיקין נחלקו הדעות בביהמ"ש העליון בעבר. השופט ברנזון מטעים כי דעתו היא שאין להחיל את הכלל הנ"ל בדיני נזיקין, אך אין צורך להכריע כאן בשאלה זו. בענינו אין שני הנאשמים אשמים במידה
שווה. כשהכיר המערער את המשיבה היה אדם נשוי ומנוסה בחיי אישות בעוד שלמשיבה לא היה כל נסיון והמערער פיתה אותה לחיי אישות בתרמית כפולה. העובדה שהמשיבה המשיכה ביחסים עם המערער גם לאחר שנודעה לה האמת שהוא נשוי, אינה מפחיתה מחומרת התרמית שלו בראשית היחסים שלהם.
ג. אין לקבל טענת אשם תורם מצד המשיבה. בכלל קשה לראות איך בתביעת תרמית יכול להיות אשם תורם במובן הרגיל של המילה.
השופט שמגר:
את הענין נשוא תביעה זו ניתן להכריע על סמך המימצא כי בעת שהמערער הכיר את המשיבה והבטיח כי ישאנה לאשה הציג את עצמו בפניה, כגרוש ולכן אין צורך לפסוק כאן בשאלה אם ניתן להחיל את הכלל כי מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. השופט לנדוי :
בשאלה אם ניתן להחיל את הכלל הנ"ל בדיני הנזיקין דעתו של השופט לנדוי כדעת אלה המחייבים את קיום הכלל הזה גם בדיני נזיקין. אמנם רשימת העילות בנזיקין סגורה, אך אין לאמר שגם רשימת ההגנות בפני תביעת נזיקין סגורה ומוגבלת לאותן הגנות שהפקודה מפרטת. למעשה הכלל אינו קובע הגנה לבעל דין אלא יסודו בסלידת ביהמ"ש להושיט עזרתו לבעל דין המבסס את תביעתו או הגנתו במעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור ועל כן אין זה משנה, אם המדובר בתביעת חוזים או בתביעה בדיני נזיקין. ברם בעניננו אין צורך להכריע בשאלה הנ"ל שכן המערער הציג את עצמו מלכתחילה כרווק ועל כן לא היה פגם בהתנהגות המשיבה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שמגר עו"ד י. שוסטר למערער, עו"ד מ. יאיר למשיבה. 18.11.75).
ע.א. 436/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד אברהם שוורצאפל
*הארכת מועד בגין "הטעות הגרמנית".
(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוקי נכי רדיפות הנאצים - הערעור נדחה)
העובדות:
המשיב ביקש מן הרשות המוסמכת הארכת מועד להגשת תביעה לתגמולים משנת 1954 עד 1959, הרשות דחתה את בקשתו וועדת העררים קיבלה את עררו ונתנה לו את הארכה המבוקשת. הבקשה הוגשה ביולי 1970 והמבקש ביסס את "הטעם המיוחד" הנדרש כדי להאריך את המועד על שלושה נימוקים: על "הטעות הגרמנית" שענינה הטעות של מבקשי תגמולים שסברו כי אינם יכולים להגיש תביעה כאן אלא לאחר שניתנה החלטה שלילית בגרמניה על בקשה לפיצוי מחמת שלילת החירות ; "טעות גרמנית" אחרת של מבקשי תגמולים מאיזורי תרבות גרמנית שסברו כי אם היו זכאים לקבל תגמול מגרמניה אינם יכולים להגיש תביעה בישראל ; מצבו הבריאותי של המבקש שהיה בן 85 כאשר הוגשה התביעה. הרשות המוסמכת חקרה את המשיב והגיעה למסקנה על יסוד תשובותיו שלא טעה את הטעות הגרמנית ושלא מצא ידיו ורגליו בכל השאלות הקשורות לעניני החוק והאפשרויות לקבל פיצויים מגרמניה. ועדת העררים קיבלה את ערעורו של המשיב, וקבעה כי לענין הטעות הגרמנית, חקירתו של המשיב דנא אינה מעלה ואינה מורידה, ומספיקים הנתונים העובדתיים האובייקטיביים שעל פיהם ניתן לבסס את הטעות הגרמנית. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. עפ"י הפירוש הליברלי שנתן ביהמ"ש העליון לחוק, צדקה הועדה כי די בקיום הנסיבות האובייקטיביות שהיו עשויות ליצור את הטעות הגרמנית. אין זה מן הדין
לחקור את מצבו של כל נכה ונכה. אין טעם בחקירות כאלה שכל תכליתן לקבל מהנחקרים הצהרות שאין כל אפשרות לעמוד על מידת כנותן ואמיתותן.
ב. אין להחשיב את האלמנט הנפשי לענין הטעם המיוחד, ואפילו אין יסוד יציב להנחה שהנכה המיוחד שמטפלים בענינו היה ער למצב וטעה את הטעות הגרמנית, גם אז קיים הטעם מיוחד להארכת המועד. זאת על יסוד מספר שיקולים שאם לא כל אחד מהם לחוד, אז לפחות כולם או מקצתם ביחד דים להכיר בטעם המיוחד. השיקול הראשון הוא שכל האנדרלמוסיה של הטעות הגרמנית נגרמה ע"י השלטון, החוק והתקנות לא היו ברורים, חל שינוי במדיניות הרשות שלא נתפרסם כדבעי ; השיקול השני הוא שהשלטון תובע מהאזרח להזדרז ולקיים ללא שיהוי את הוראת החוק ואילו השלטון עצמו נוהג סחבת ומענה את הדין ; שלישית - כאשר באים לקבוע מי זכאי לדבר מסוים ומי לא, יש להמנע מקביעת מבחנים שאין לבוחן כלים לעמוד על כנות המבחנים. מעשים ומחדלים אפשר לבדוק, אך אין לבדוק את מצבו הנפשי של האדם אם טעה טעות פלונית ואם לאו. אמנם אם יבוא נכה ויאמר במפורש שמעולם לא טעה את הטעות הגרמנית לא תהיה הטעות הגרמנית טעם להארכת המועד, אך לא כשמדובר בזקן מופלג שתשובותיו מבולבלות. רביעית - הדרך שהרשות מבקשת ללכת בה יוצרת הפליה לא רק בין אלה היודעים לעמוד בחקירה ולטעון את הטעות הגרמנית ובין אלה "שנשברים" כמו הזקן בעניננו, אלא יוצרת הפליה בין כאלה שהרשות דורשת מהם חקירה לבין אלה שהיא מוותרת להם על כך.
ג. לטענה כי החוק צופה את העתיד, את מחסוריו השוטפים של הנכה - יש להניח שהחוק קבע לנכה תגמולים מפני שהוא זקוק להם ואם לא הגיעו אליו בעבר, הרי היה מישהו שדאג לנכה, אם ע"י קבלת אשראי או ע"י תמיכת בני משפחתו הקרובים. אם כך ואם כך, אין לשלול מהנכה את הכספים עבור העבר שיוכל לשלם את חובותיו ואת כספי התמיכה שקיבל.
ד. לטענה שלא מדובר במספר קטן של נכים התובעים עבור העבר, אלא באלפים, ועל כן אין לתת פירוש ליברלי לחוק . אם אמנם הפירוש שיש לתת לחוק הוא פירוש ליברלי במקרה מסוים, אין להרתע מאותו פירוש גם כאשר אותה מידה של צדק שרוצים לעשות עם זקנים בודדים יחול על עם רב של מסכנים.
השופט ברנזון - מסכים.
השופט לנדוי:
מסכים שיש לאשר את עמדת ועדת העררים מן הטעם של "הטעות הגרמנית" השניה הנוגעת ליוצאי תרבות גרמנית. מטעם זה בלבד יש לדחות את הערעור. השופט לנדוי חולק על הגישה כי יש להמנע מחקירות של הנכים כאשר הם טוענים את טענת הטעות הגרמנית וכי די בקיום הנסיבות האובייקטיביות שהיו עשויות ליצור את הטעות כדי לקבל אותה כטעם מיוחד. החוק קובע שיש צורך בטעם מיוחד כדי להאריך את המועד, וטעם כזה צריך שיהיה וצריך שיוכח. אם לא תאמר כן, הרי חסל סדר הטעם המיוחד וכל נכה מבין האלפים המגישים בקשות, יטען את הטעות הזאת ויהיה לו "הטעם המיוחד" שאינו ניתן לסתירה בשום ראיה. מי שמבקש הארכת מועד חובה עליו להראות טעם מיוחד לאיחור ולבסס את טענותיו לענין זה. נכון כי די למבקש לטעון את העובדות שגרמו לטעותו, ואין הוא חייב להביא מחדש ראיות על נסיבות אלה אם הן מתייחסות לנסיבות האובייקטיביות בקשר לטעות הגרמנית הראשונה. אבל אין למנוע מן הרשות המוסמכת לחקור אם הטעות כנה עפ"י כל הנסיבות ואם חקירה זו מעלה שהאיחור בהגשת
הבקשה לא היה מחמת טעות כזו, הרי שטענת הטעות יורדת מהפרק.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקין עו"ד פ. אלבק למערערת, עו"ד א. זיינפלד למשיב. 11.11.75).
ע.א. 639/74 - חברת מלונות כהן בע"מ נגד מנהל מס רכוש ירושלים.
*שומת מקרקעין לצורך מס רכוש ענינו של ערעור זה שומת מס רכוש של מקרקעין מסוימים בירושלים המיועדים לבנין מלון. אין חולקין כי לצורך השומה יש להביא בחשבון את ייעודה של הקרקע ובעניננו שהיא מיועדת לבנית מלון בלבד, שכן מדובר בהגבלה סטטוטורית ויש להביאה בחשבון השומה. השאלה שהתעוררה היתה אם ועדת הערר בשומה שלה אכן התחשבה בכך שהקרקע מיועדת לבנית מלון בלבד והתשובה לכך היא חיובית ועל כן יש לדחות את הערעור. הועדה נתנה דעתה לייעוד ורשאית היתה לדחות את חוות הדעת שהביאה המערערת ולהסתמך על ידיעתה את המצב בעיסקאות אחרות דומות. הידיעה השיפוטית של חברי ועדת הערר רחבה יותר ביחס לשומת מקרקעין מזו של שופטים רגילים, ובכגון דא לא יתערב ביהמ"ש העליון במסקנות הועדה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. הכהן למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 6.11.75).
ע.א. 734/74 - עו"ד ארנולד שפאר ומוד שפאר נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים.
*שומת דירה שנרשמה כמספר יחידות נפרדות לצורך מס רכוש למערערים דירת מגורים המכילה 6 חדרים, שתי סדרות נוחיות ושלוש כניסות חיצוניות. הדירה מהווה יחידה כלכלית אחת ודירת מגורים למשפחה אחת ואולם המערערים רשמו את הבנין כבית משותף וחילקו אותו לחמש יחידות נפרדות עפ"י חוק המקרקעין. המשיב ערך את שומת הדירה לצורך מס רכוש כיחידה אחת בעוד המערערים דרשו כי יעריכו את הבנין כחמש יחידות נפרדות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה. קביעת חוק המקרקעין כי משנרשם בית כבית משותף תשמש כל אחת מהיחידות נושא נפרד לבעלות, לזכויות ולעיסקאות כוחה יפה לענינים הקשורים בשטח המשפט הפרטי, אך המחוקק לא התכוון לקבוע ולא קבע כללים בשטח דיני המסים ע"י החיקוק האמור בחוק המקרקעין. את התשובה לשאלה המשמשת מחלוקת בין הצדדים בערעור זה יש לחפש בהוראות חוק מס רכוש ולא בהוראות חוק המקרקעין. מהוראות החוק ניתן ללמוד כי העובדה שנכס מסוים משמש יחידה נפרדת כנושא לבעלות איננה מחייבת את שומתו כנכס נפרד לצורכי מס רכוש. חלוקתה של דירת מגורים אחת ליחידות נפרדות מצביעה על מצב עובדתי מלאכותי לגמרי העומד בסתירה למצב הקיים. אמנם בחוק מס רכוש אין הוראה המסמיכה את המשיב להתעלם מעיסקאות מלאכותיות או בדויות, אך העדר הוראה כזו אינו מחייב את המשיב להתחשב בעיסקה שהיא בעליל מלאכותית, ומחוסרת טעם כלשהו זולת הטעם להמנע ממס. שוויו של נכס לצורכי מס רכוש נקבעעפ"י החוק, בדרך כלל, לפי מבחנים כלכליים, ונוכח כוונה זו של המחוקק, רשאי היה המשיב להתעלם מהרישום המלאכותי ולשום את הבית כיחידה אחת.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. שפאר למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 22.10.75).
ע.א. 410/75 - נעמה שצמן נגד גבעת עדה חברה להספקת מים בע"מ ואח'.
*תביעת זכויות מים (הערעור נדחה).
המערערת קנתה חלקת אדמה בגבעת עדה מהמשיב השני (להלן - המוכר), נטעה על החלקה מטע שזיפים, הזקוק למים רבים. המשיבה שהיא ספק המים בגבעת עדה מסרבת להקציב מים למערערת בלי אישור נציב המים תחילה. למוכר יש 13 מניות בחברה המשיבה ועפ"י מניות אלה הוא זכאי ל- 13 אלף קוב מים לשנה. הוא לא העביר למערערת מקצת מניותיו, אלא כתב מכתב למשיבה ובו ביקש אותה להעביר למערערת 3000 קוב מזכויות המים שיש לו באגודה. המשיבה אינה מתחשבת בכתב העברה זה, תביעת המערערת נגד המשיבה נדחתה והערעור על כך נדחה. למערערת תרופות עפ"י חוק המים, היינו היא יכולה לפנות לנציב המים שיורה למשיבה לספק לה מים. אם לא תבוא על סיפוקה יכולה היא לערור בפני ביה"ד לעניני מים. המערערת תמכה את יתדותיה גם בחוק המחאת חיובים, בטענה שהמוכר המחה לה מקצת זכותו למים שהיה זכאי לתבוע מן המשיבה, וביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת באשר המוכר איננו בבחינת נושה והמשיבה איננה בבחינת חייב לפי חוק המחאת חיובים. בנוסף לכך, החוק הנ"ל אינו יכול לחול באשר נשללה או הוגבלה עבירותה של זכות המים לפי חוק המים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. עברון למערערת, עו"ד מ. נחליאלי למשיבה. 30.10.75).
ע.א. 496/74 - צבי פיינשטיין נגד מדינת ישראל
*ביטול הכרה בבית ספר לצורך הנחות בשכר לימוד (הערעור נדחה).
למערער בי"ס בחדרה והוא זכה בהכרה של משרד החינוך המזכה תלמידים להנחות בשכר לימוד. ההכרה היתה מותנית בקיום תנאים מסוימים ומפורשים במסמך שנחתם, המערער הפר את התנאים ומשרד החנוך ביטל את ההכרה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה כי ביה"ס ממשיך להיות מוכר. התביעה נדחתה והערעור על כך נדחה. המערער טען כי המסמך שנחתם קשר בינו לבין המדינה קשר של חוזה ומשרד החינוך לא היה רשאי לבטל את ההכרה משיקולים פדגוגיים הנעוצים במשפט המנהלי. טענה זו אין בה כדי להועיל, באשר במסמך הנ"ל קיים תנאי המחייב את המערער לקיים רמה לימודית הנדרשת ואם לאו יהא המשרד רשאי לבטל את הכרתו. טענה נוספת למערער כי ההפרה אינה יורדת לשורשו של ענין ועל כן לפי דיני החוזים אין היא נותנת בידי משרד החינוך זכות ביטול. כאן יש להתבונן בחוזה גופו שאם נקבע בו דין ההפרה שוב אין להזקק להלכות דיני החוזים. בהסכם ישנו סעיף שנסוחו אינו משתמע לשתי פנים שאם יפר המערער התחייבויותיו, כולן או מקצתן, יהיה המשרד רשאי לבטל את ההכרה בביה"ס.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ראב למשיבה. 23.10.75).
ע.א. 304/75 - מלון נופש חוף קיסריה בע"מ נגד רונבר אנשטלט.
*פירוש מסמך כהודעה על ביטול הסכם והחובה להחזיר סכומים שנתקבלו ע"י המבטל (הערעור נדחה).
המערערת מכרה למשיבה קרקע במחיר של 70 אלף דולר וקיבלה על חשבון המכר מחצית בעת חתימת ההסכם ואילו היתרה התחייבה הקונה לשלם בתום ארבעה חודשים מתאריך ההסכם. לקונה היתה זכות לקבל בחזרה את כספה, אם לא יעלה בידה בתום ארבעה חודשים להשיג רשיון בניה, ובלבד שהודעת הביטול תנתן תוך 130 יום מתאריך ההסכם. הקונה נתנה הודעה כזו למערערת אך המערערת כפרה בזכותה של המשיבה לבטל את ההסכם, ולאחר חילופי דברים ומכתבים כתבה המערערת למשיבה כי המוכרת תעמוד על כל זכויותיה החוקיות הנובעות מן ההסכם, באשר לדעתה הקונה היא שהפרה את ההסכם, ולהלן נאמר במכתב "כתוצאה מהפרת ההסכם ע"י מרשיך, רואה עצמה
מרשתנו זכאית לעשות במגרשים נשוא ההסכם כראות עיניה". המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת להחזרת הסכום של 35 אלף דולר. התביעה היתה מבוססת על שתי עילות, שאחת מהן היא הודעת המערערת במכתבה שבו ראתה הקונה ביטול ההסכם מצד המוכרת, ועל יסוד סעיפים 8 ו- 9 לחוק החוזים גם משביטל הנפגע את החוזה עקב הפרת הצד השני, חייב הנפגע להשיב למפר כל מה שקיבל על פי החוזה. בגין עילה זו סירב הרשם לתת למערערת רשות להתגונן והערעור על כך נדחה. הכל תלוי בפירוש שיש לתת למכתבה של המוכרת שהרשם ראה בו ביטול ההסכם, במהלך הטיעון ביקשה המוכרת להגיש תצהיר נוסף ולהביא לפני הרשם מכתבים נוספים שכתבה אך הרשם סירב לאפשר הגשת מסמכים אלה. בכך צדק הרשם, שכן רק במקרים יוצאים מן הכלל, מקרי גבול, יכול השופט או הרשם להורות לנתבע להגיש תצהיר נוסף.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. צלרמאיר למערערת, עו"ד נ. פינברג למשיבה. 9.11.75).
ע.א. 291/75 - בנק ישראלי לתעשיה בע"מ נגד שמעון בן יעקב עו"ד מפרק חברה.
*שלילת זכות חפצית שבידי בעל משכון (הערעור נתקבל).
הבנק הלווה כספים לשני אנשים (להלן הלווים) והללו משכנו לו מכונות להבטחת החוב. הלווים העבירו לאחר מכן את המכונות למצפה רמון והחזיקום שם בחצרי נאות מצפה בע"מ חברה שבשליטת הלווים. לאחר מכן צווה ביהמ"ש המחוזי על פירוק החברה ומינה את כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני. הבנק החל בפעולות הוצל"פ לביצוע המשכון וכונס הנכסים הרשמי התנגד לכך. הבנק פנה לביהמ"ש שהורה כי הבנק רשאי "מבחינה משפטית" להמשיך בהליכי הוצל"פ ובלבד שתוקפו של המשכון ייבדק ע"י המפרק ויימצא כשר וכן כי הבנק יימנע בינתיים מלהוציא את הממושכנים מרשות החברה. בינתיים נתמנה המשיב בתור מפרק החברה והבנק שוב ביקש מביהמ"ש להורות למשיב לאפשר לו להוציא לפועל את המשכון. בעוד הבקשה תלויה ועומדת אישר השופט את מכירת המפעל של החברה ומפתחות המפעל נמסרו לקונה. כאשר בא השופט לדון בבקשת המערערת לאפשר לה הוצאה לפועל של המשכון סבר השופט כי לאחר מכירת המפעל עליו לבטל את החלטתו הקודמת שאיפשרה המשך הוצל"פ של המשכון והשאיר בידי הבנק רשות להגיש למפרק הוכחת חוב. הערעור על כך נתקבל. פירושה של החלטת ביהמ"ש המחוזי הוא הלכה למעשה שהשופט שלל מהבנק את הבטוחה שקיבל להבטחת ההלואה ועשה אותו לנושה רגיל. השופט שגה כאשר שלל מהבנק זכות חפצית שניתנה בידו ע"י הממשכנים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן והשופט שמגר. עוה"ד מ. כספי וש.ז. פונדמינסקי למערער, עו"ד מ. בן-יעקב למשיב. 30.10.75).
ב.ר.ע. 209/75 - כימנוכה בע"מ נגד החברה הדרומית לשווק בע"מ ואח'
*סעד זמני (הערעור נדחה).
המבקשת ביקשה צו מניעה זמני נגד המשיבה שיאסור עליה לשווק מוצר מסוים הדומה בעיצובו, בצורתו, ובאריזתו למוצר אשר המבקשת סוחרת בו. ביהמ"ש המחוזי נכנס כבר בשלב זה בעובי הקורה של כל העובדות וההלכות ושמע טיעון עובדתי ומשפטי כאילו דן בתובענה עצמה ולבסוף החליט שלא להוציא צו מניעה זמני. הערעור על כך נדחה. אמנם, אין להכריע את הדין בשלב זה של ההליכים, ויש להשאירו לעת בירור התובענה. עם זאת יש לאשר את החלטת ביהמ"ש המחוזי מן הטעם הפשוט שהנסיבות אינן מצדיקות מתן סעד זמני. אם יימצא שהמבקשת צודקת בתובענתה תוכל לבוא על ספוקה בדרך של עשיית חשבונות וחיוב המשיבה בתשלום פיצויים.
(בפני: השופט ח. כהן. 2.11.75).
ב.ר.ע. 212/75 - פלוני נגד פלונית
*עיכוב יציאה מן הארץ (הערעור נתקבל).
מאז 1956 מתגוררים בעלי הדין בדרך קבע באנגליה ושניהם אזרחים בריטיים. בשנת 1974 באה המשיבה לישראל על מנת לשוב לאנגליה אך בעלה הודיע לה שלא תחזור אליו. היא הגישה תביעת מזונות ואין המערער חולק על חבותו במזונות המשיבה, אך משבא לישראל לביקור ביקשה המשיבה עיכוב יציאתו מן הארץ ומבוקשה ניתן לה, אלא אם יוטל עיקול על חלקו של הבעל בדירת בני הזוג ברמת-גן וכן אם יפקיד במזומן או בערובה בטוחה סך 100,000 ל"י להבטחת ביצוע פס"ד שינתן נגדו. ערעורו של המערער נוגע להפקדת הכסף וערעורו נתקבל. אין כל חשש של הברחת רכוש או כספים מישראל שכן אין למערער סכומים כאלו. אעפ"כ החליט השופט המחוזי להתנות את היציאה מן הארץ בהפקדת סכום הכסף כאמור ונימוקו עימו כי גם אם אין למערער רכוש, עדיין תכביד יציאתו על התביעה, שכן בעל הנמצא בארץ ניתן לחייבו לשלם מזונות אשתו גם אם הוא עני ואף אפשר לאכוף אותו באמצעות מאסר שישתכר על מנת לזון את אשתו. נימוק זה אין לקבל. הקושי או חוסר האפשרות לאכוף במאסר את מי שנעדר מן הארץ, איננו בגדר ההכבדה אשר תקנה 254 לתקנות סדר הדין מדברת בה לצורך עיכוב יציאה מן הארץ. ביהמ"ש העליון חזר על ההלכה כי אין להשתמש לרעה בשוט של עיכוב יציאה מן הארץ ואין מעכבים אדם כדי לאפשר לתובע לנהל נגדו מלחמת התשה ולאלץ אותו מתוך יאוש לפדות את עצמו מן השבי ע"י הענות לתביעות התובע. ביהמ"ש העיר אגב כך כי במתן צו עיכוב יציאה יש להקפיד כאשר שומעים את הבקשה במעמד צד אחד, ועל כל פנים מצווה ביהמ"ש להגביל את תוקפו של צו עיכוב היציאה לימים אחדים בלבד כדי לשמוע את הבקשה במעמד שני הצדדים, ולא לאלץ את הצד השני להגיש בקשה מצידו לבטל את צו עיכוב היציאה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בצלאל בן דוד למבקש, עו"ד ברקול דליה למשיבה. 6.11.75).
ב.ר.ע. 215/75 - סובחייה סורייה ואח' נגד עירית חיפה.
*בקשה להחזיר לרשימה ערעור שבוטל בהסכמת הצדדים (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום צווה על המבקשים לסלק ידם מחלקת אדמה שעליה הם יושבים. הם ערערו לביהמ"ש המחוזי בחיפה אך הערעור בוטל לפי בקשת ב"כ המערערים. עתה טוענת המבקשת כי בא כוחה הסכים לביטול הערעור לאחר ששוכנע כי ייעשה הכל לשיקום המבקשים ומשראו כי עומדים לפנותם בכוח ללא כל סידור הגישו בקשה להחזיר את ערעורם לרשימת הערעורים התלויים ועומדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באומרו כי מלאכתו נגמרה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לביהמ"ש העליון מה לדון עוד בענין זה שכן בא כוח המבקשים ביטל את הערעור ואין עוד להחיותו. עם זאת, ע"י שבא כוח המבקשים ביטל את הערעור עשו המבקשים את אשר היה מוטל עליהם לפי ההסכם שקדם לביטול, ואם הצד שכנגד לא עשה את אשר היה מוטל עליו לעשותו לפי ההסכם, יכולים המבקשים למצוא דרכי סעד אחרות לכפית ההסכם שהם טוענים שנעשה.
(בפני : השופט ח. כהן. 6.11.75).
ב.ר.ע. 231/75 - יוסף יקיר ואח' נגד אוריאל ברץ ואח'
*בקשה למחיקה על הסף (הבקשה נדחתה).
המבקש והמשיב היו מנהלי חברה וחדלו לשתף פעולה ביניהם והחברה חדלה לפעול. המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשים בטענה שהמבקשים קבלו כספים המגיעים לחברה. המבקשים ביקשו למחוק את התביעה באשר לדעתם עדיף לנקוט בהליכי פירוק שבמסגרתם יתבררו התובענות ההדדיות. הבקשה למחיקת התובענה נדחתה
והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אמנם מוטב היה אילו התובענה היתה מתבררת בהליכי הפירוק ואולם העובדה בלבד שהמשיבים נקטו בהליכים שאינם היעילים והמהירים ביותר אין בה כשלעצמה עילה למחיקת התביעה. המבחן הוא אם התובע יהיה זכאי לסעד אם יצליח להוכיח את טענותיו ואם כן הדבר כי אז לא תמחק תביעתו מחוסר עילה. (בפני: השופט ח. כהן. 2.11.75).
בג"צ 196/75 - ורד פפרקורן נגד שר האוצר
*התערבות בג"צ כשמדובר בענין פעוט (העתירה נדחתה).
העותרת מקבלת ממשרד האוצר פיצוי התייקרות לאחר שרכשה רכב והמחלוקת שנשארה שנויה בין בעלי הדין נוגעת לסכום פעוט של פיצויי התייקרות לתקופה שבין הגדלת אחוזי נכותה של העותרת לבין רכישת הרכב החדש. עתירת העותרת נדחתה באשר בג"צ אינו סבור שלמען עשיית הצדק דרושה התערבותו לענין פעוט זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. 29.10.75).
בג"צ 537/75 - אינג' ישעיהו אקשטיין נגד שר המסחר והתעשיה.
*עתירה לבג"צ כשיש לעותר סעד אחר (העתירה נדחתה).
העותר ביקש התערבות בג"צ נגד החלטה של חברת החשמל הדורשת הגדלת דמי הפקדון שהעותר נדרש לשלם לחברה והגביה המאולצת של ההפרש בקשר להגדלת הפקדון המבוצעת ע"י חברת החשמל. העתירה נדחתה. לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט יתערב בג"צ בענינים שאינם בסמכותו של בימ"ש אחר, ובמקרה דנא יש לעותר סעד של הגשת תביעה נגד חברת החשמל להחזרת הסכומים שאותם הוא שילם. בבירור אותה תביעה יוכל בימ"ש השלום להחליט בהתאם לסמכותו הנגררת לפי הסעיף הנ"ל האם תשלום הפקדון הנ"ל מבוסס עפ"י הדין.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, י. כהן. 28.10.75).
ד.נ. 43/75 - קלמן שוימר ואח' נגד נכס ברחוב בורוכוב... בע"מ.
*קיום דיון נוסף בשאלה שבה נחלקו הדעות בפסה"ד הקודם (העתירה נדחתה) העובדה בלבד שבדיון הקודם נקבעה התוצאה הסופית ברוב דעות, לא די בה כדי להצדיק קיום דיון נוסף באותו ענין, אם לא נפסקה הלכה שמפאת חשבותה, קשיותה או חידושה נותנת מקום לכך. בעניננו נפסק הדין בדיון הקודם עפ"י ההלכה שהשאלה אם קבלת דמי השכירות ע"י בעלי הבית בתקופת הדיירות הסטטוטורית מהווה ויתור על הפרת תניה בחוזה השכירות ע"י הדייר, הינה שאלה עובדתית, שקביעתה תלויה בשאלות של כל מקרה ומקרה. חילוקי הדעות שנפלו בין שופטי הרוב והמיעוט נגעו לדרך היישום של הלכה זו על הנסיבות של אותו מקרה ובכגון דא אין מקום להתיר דיון נוסף. (ראה ע"א 401/75 לעיל).
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד דב שלמון למבקשים. 17.11.75).
המ' 668/75 - אליהו ימין ואח' נגד עמוס גז ואח'
*הסכמת בעלי הדירות לבניה ברכוש המשותף (הבקשה נדחתה).
נשוא בקשה זו, פס"ד של ביהמ"ש דלמטה כי המבקשים, הרוצים לבנות חדר נוסף על שטח של רכוש משותף, צריכים לקבל את הסכמת המשיבים שהם חוכרים לדורות של דירה באותו בית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. העובדה שצריכים גם את האישור של המחכיר לדורות של הדירה, אינה משחררת מן הצורך לקבל גם את הסכמת החוכר לדורות לצורך בניה ברכוש המשותף, ובלעדי רשות כזו אין המבקשים רשאים לבנות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד וילנקו למבקשים, עו"ד ר. דן למשיבים. 11.11.75).
המ' 783/75 - ארגון סוחרי ירושלים ואח' נגד שר האוצר.
*התערבות בהליכי חקיקה של הכנסת (הבקשה נדחתה).
בפני ביהמ"ש קיימת עתירה של המבקשים שמגמתה לפסול תקנות שעת חירום הנוגעות לשינוי שער המטבע. טענת המבקשים הינה שהשר חרג מסמכותו כשהתקין את התקנות. בינתיים הוגשה לכנסת הצעת חוק מטעם הממשלה, לתת תוקף של חוק לאותן תקנות, ומוצע להאריך את תוקפן של התקנות עד סוף 1976. תחולתו של החוק למפרע מיום הוצאת התקנות המקוריות, ובכך נתרפא גם כל פגם שניתן למצוא בתקנות המקוריות, כולל הפגם הנטען של החריגה מסמכות ע"י השר. בקשת המבקשים הינה כי ביהמ"ש יורה לכנסת להפסיק את הליך החקיקה של אותו חוק. הבקשה נדחתה. יתכן שצודקים המבקשים שקבלת החוק, שתוקפו למפרע, יעמיד את ביהמ"ש שידון בעתירת העותרים בפני עובדה מוגמרת. אפילו כך הוא הדבר, אין כל אפשרות שבג"צ יתערב במהלך הרגיל של חקיקת הכנסת. אם רוצה הכנסת לחוקק חוק עם תוקף רטרואקטיבי זהו ענינה, וביהמ"ש לא יכתיב לה את רצונו שלו
(בפני: השופט צ. ברנזון, עו"ד משה וגנר למבקשים. 13.11.75).
ב.ר.ע. 224/75 - נתיב, שותפות רשומה נגד אור וקול ... בע"מ
*רשות ערעור על צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
בין הצדדים מתנהלת בוררות ובינתיים נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני נגד המבקשת שהוארך מפעם לפעם, ועתה הוארך עד ליום 30.11.75 (בקשה זו נדונה ביום 10.11.75). בקשת המבקשת לרשות ערעור על החלטת הביניים נדחתה. כל טענות המבקשת נגד המשכת תוקפו של צו המניעה הזמני יכולות לבוא על בירורן בפני השופט דלמטה כאשר ידון בהמשך תוקפו של הצו, אין מקום לערעור ביניים בענינים שצריכים להתברר בפני השופט דלמטה ביום 30.11.75. השופט, הוא שיחליט לאור כל הנסיבות מה דינו של צו המניעה הזמני, ובקשת רשות ערעור על צו מניעה זמני שתוקפו יפקע בעוד 20 יום, גובלת בניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד י.א. שלוש למבקשת, עו"ד וינרוט למשיבה, 10.11.75).
ב.ר.ע. 236/75 - שורה בע"מ נגד שכון עובדים בע"מ
*הכרעות אגב של ביהמ"ש המחוזי לפי בקשת הצדדים (הבקשה נדחתה).
בחוזה שבין בעלי הדין מצוי סעיף בוררות שלפיו יתמנה הבורר ע"י המנהל הכללי של אגודת האינג'נרים. במקום לפנות למנהל זה, פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבקשה למנות בורר, הבקשה נדחתה ועל כך אין ערעור מצד המבקשת. יחד עם זאת ביקשו פרקליטי הצדדים כי ביהמ"ש המחוזי יכריע בשאלות פרשנותו של החוזה הנוגעות לסמכותו של הבורר, ביהמ"ש הכריע בשאלות אלה ועל כך מבקשת המבקשת רשות ערעור ובקשתה נדחתה. הכרעות אגב המצויות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי אינן בגדר עילות סבירות לערעור בפני ביהמ"ש העליון, גם אם יש בהן, כטענת המבקשת, כדי ליצור מניעות ע"י מעשה בי"ד ולסתום את טענותיה בפני הבורר. המבקשת יכלה להשאיר את השאלות האמורות להכרעת הבורר ואם ביקשה מביהמ"ש המחוזי להכריע בהן אין לה להלין אלא על עצמה בלבד.
(בפני: השופט ח. כהן. 13.11.75).
ב.ר.ע. 222/75 - עירית ת"א- יפו נגד עונג בע"מ
*מס עסקים (הבקשה נדחתה).
לענין תשלום מס עסקים היתה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין השאלה אם חנות פלונית משמשת למשיבה למכירה קמעונית, כטענתה, או כמקום עסק סיטוני כטענת המבקשת. ביה"ד למס עסקים קבע שהחנות משמשת לעסק סיטוני וביהמ"ש המחוזי הפך את הקערה על פיה, עפ"י הראיות שהיו בפני ביה"ד, וקבע שהחנות אינה
משמשת לעסק סיטוני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין זה ענין הראוי לבוא בפני ביהמ"ש העליון לערעור נוסף. שום שאלה משפטית אינה מתעוררת בו והשאלה היחידה היא מהי המסקנה העובדתית המתבקשת מן הראיות שהיו בפני ביה"ד. כל החשבונות שהוגשו הראו על מכירות ליחידים, נמצא חשבון אחד בלבד שבו נרשמה "חנות לתינוק ולפעוט" כקונה הסחורה, ועל החשבון נרשם בלשון מפורשת "פרטי". ביהמ"ש המחוזי קיבל את הסברו של פרקליט המשיבה כי מדובר בפריט אחד של סחורה שנמכר לבעל החנות באופן פרטי ולא לשם מסחר חוזר וביהמ"ש יכול היה לקבל הסבר זה. טענת ב"כ המבקשת כי לביהמ"ש לא היתה זכות להאמין לב"כ המשיבה גובלת בקנטור, אם לא לדבר על חוסר הגינות כלפי חבר למקצוע. ברור שמותר לו לעו"ד הטוען בערעור, להציע הסבריו לפירוש מסמך המונח בפני ביהמ"ש, כשם שביהמ"ש שלערעור יכול לקבל הסברים כאלה, ולפרש את המסמך בדרך אחרת מזו שנקט ביה"ד.
(בפני: השופט ח. כהן. 12.11.75).
ב"ש 220/75 - מסעוד אטיאס נגד חנה אוחיון.
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
בקשה זו ענינה הארכת מועד להגשת ערעור ונימוקי הבקשה הם שנים: הצורך באיסוף חומר להגשת בקשה לדחיית תשלום אגרה ושירותו של ב"כ המבקש במילואים. הבקשה נדחתה. לא היה כל צורך לעכב את הגשת הערעור לאיסוף החומר האמור. ניתן היה להגיש את הערעור במועדו בצירוף בקשה לדחיית תשלום האגרה ולאחר מכן להוסיף את החומר לבקשה. כמו כן, גם לאחר שחרור ב"כ המבקש משירותו, לא הוגשה מיד הבקשה להארכת המועד אלא בתום שלושה שבועות לאחר השחרור.
(בפני: השופט ברטוב. עו"ד י. רובין למבקש, עו"ד ד. ארגוב למשיבה. 12.11.75).=ב"ש 231+232/75 - אגד בע"מ ואח' נגד עזבון המנוח איוב ואח'
*העברת דיון מבימ"ש בבאר- שבע לבימ"ש בתל- אביב (הבקשה נדחתה).
בחודש אפריל 1975 הוגשו לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תביעות נגד המבקשים והמבקשים ביקשו לדחות את התביעות על הסף מחוסר סמכות מקומית. בד בבד הגישו בקשה לנשיא ביהמ"ש העליון להורות על העברת הדיון לביהמ"ש בת"א והנשיא דחה את הבקשה מהנימוק שבביהמ"ש המחוזי תלויות ועומדות, בקשות המבקשים לדחיית התביעות על הסף. בינתיים חזרו בהם המבקשים מהבקשות לדחיה על הסף ופנו בשנית לביהמ"ש העליון בבקשה להורות על העברת המשפטים לת"א. הבקשה נדחתה מחמת שיהוי. מאז הוגשו התביעות בחודש אפריל ועד להגשת הבקשות דנא עברו כששה חודשים. בהתחשב בעובדה, שבביהמ"ש המחוזי בת"א מחכים משפטי נזיקין זמן רב לבירור, לא יהא זה צודק להעביר היום את הדיון לביהמ"ש בת"א שם יצטרכו להכנס לסוף התור לשם קביעת מועד הבירור. נכון שבזמנו הגישו המבקשים בקשות שנדחו כאמור, אולם אין על המשיבים לסבול בשל כך שהמבקשים בחרו לעורר את הטענה של חוסר סמכות מקומית שממנה חזרו בהם.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד גב' גולדפרב למבקשים, עו"ד ד. נאסר למשיבים. 11.11.75).
ד.נ. 34/75 - יהושע בן- ציון נגד מדינת ישראל
*קיום דיון נוסף באין הלכות פסוקות חדשות (הבקשה נדחתה).
העותר הגיש בקשה לדיון נוסף כדי להעמיד לדיון בעיות אשר לטענתו נפסקה בהן הלכה חדשה בביהמ"ש העליון בערעורו הפלילי. הבקשה נדחתה. ביחס להלכות כפי שנוסחו ע"י המבקש, שכאילו נקבעו ע"י ביהמ"ש העליון, ציין השופט י. כהן כי ההלכות כפי שנוסחו ע"י המבקש לא נפסקו ע"י ביהמ"ש וממילא אין מקום
לקיים בהן דיון נוסף. לענין העונש - ההחלטה כי אין לקבל מצב בריאות קשה של נאשם כנימוק מספיק לקיצור תקופת המאסר, אין בה חידוש כאשר מדובר בעבירות מסוג זה. אשר לקנס - טוען העותר כי ניתן להטיל קנס פי שלושה מהנזק שגרם אך לא הוכח מה הנזק שגרם. בכך אין סיבה להורות על דיון נוסף. טעותו של ביהמ"ש, אם היתה טעות כזו, אינה יכולה לשמש נימוק לדיון נוסף. לטענה כי נקבעו תקופות מאסר שונות בשל אותו מעשה - אין מניעה להטלת עונשים נפרדים עקב הרשעה בכמה סעיפי אישום, אם היסודות העובדתיים של העבירות היו שונים. טענות המבקש נגד הלכה זו הן ענין אקדמי בלבד שכן המבקש הורשע במעשים רבים שכל אחד מהם מהווה עבירה נפרדת.
(בפני: השופט י. כהן. 1.11.75).
ע.פ. 487/75 - גייס חמו נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (עבירות מוסר) (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, נשוי ואב לחמישה ילדים, פיתה נער בן 14 למשכב זכר ונדון ל- 6 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, וקנס בסך 2500 ל"י. הערעור על עונשי המאסר נדחה ועל תשלום הקנס נתקבל. את הנער פיתה המערער בהיותו עובד במועדון בליארד, כאשר הרשה לנער לשחק שם הינם. ביהמ"ש המחוזי סבר בטעות שהמערער הוא בעל המועדון ועל כן קיימת הסכנה שיחזור על מעשים כאלה ולמעשה הוא איננו בעל המועדון אלא עובד בו. לענין הסכנה שמא יחזור על מעשים כאלה הרי זו קיימת גם אם המערער רק עובד במקום כזה ואיננו בעל המקום. על כן אין לשנות את עונש המאסר. מאידך, עונש כספי אינו מתאים לסוג של עבירה כזו כשהמערער לא התכוון להפיק ממנה טובת הנאה חומרית, וגם היותו עובד שכיר ולא בעל מעמד כלכלי עצמאי מבוסס, אינו מצדיק הטלת קנס כספי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. מן למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 1.11.75).
ע.פ. 470/75 - משה דוש נגד מדינת ישראל.
*חומרת העונש (פריצה) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בפריצה למפעל וגניבה מתוכו ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לחובתו של המערער מספר הרשעות בערכאות אזרחיות וצבאיות והעבירה בה הורשע חמורה במהותה ובנסיבותיה. עם זאת, לנוכח חוות הדעת החיובית של שירות המבחן שלפיה טובים סיכויי המערער לנתק עצמו בעתיד מכל מעשה עבירה, החליט ביהמ"ש העליון להקל בעונשו ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שלושה חודשים ואילו תשעת החודשים הנותרים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד זלצמן למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 13.11.75).
ע.פ. 319/75 - מוחמד סבילה ואח' נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שלושת המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע ב- 12 עבירות של התפרצות וגניבה ונדונו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו. טענת ב"כ המערערים היתה כי תוכן הודעותיהם של המערערים מעיד עליהם שהם, ברמתם השכלית, לא היו מסוגלים למסרן ועל כן לא היה מקום להרשיע לפיהן. לשאלה זו נתן ביהמ"ש המחוזי את דעתו לאור כל הראיות שהובאו בפניו והגיע למסקנה שהמערערים הם אשר נתנו את ההודעות הללו. השופט ציין כי התרשם במהלך המשפט חיובית מהמערערים, שנראו לו פקחים ונבונים
ועל כן יכלו לתת את ההודעות. ביהמ"ש שלערעור לא יהרהר אחרי התרשמות כגון זו של ביהמ"ש דלמטה. עדויות של מומחים שהעידו בענין כושרם ושכלם של המערערים, אינן אלא חומר לשיקול שהשופט צריך להביא בחשבון בטרם יגיע למסקנתו, אך אין הוא חייב להגיע לידי מסקנה הזהה עם מסקנת המומחים. בהתחשב במהות העבירות אין מקום להקל בעונשם של המערערים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, בייסקי. עו"ד שביט למערערים, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 13.11.75).
ע.פ. 215/75 - יואל גבא נגד מדינת ישראל.
*גניבה ע"י סוכן (הערעור נדחה).
המערער יחד עם אחד מינץ ניהלו חברה ומשנסתבכה בחובות החליטו לפרקה, סוכם כי המערער יטול לסילוק חובותיה של החברה מתוך הכספים שברשותו ושיתקבלו מגביית חובות החברה. המערער פנה למינץ וביקש את עזרתו הכספית לסילוק חוב למסגר מסויים ומינץ נתן לו המחאה על סך 1000 ל"י כסיוע לתשלום החוב למסגר. המערער לא שילם למסגר אלא פרע באותו סכום חוב אחר, ולא הודיע על כך דבר למינץ או למסגר. המערער הורשע בעבירה של גניבה ע"י סוכן ונדון לקנס של 500 ל"י ולמאסר על תנאי לשלושה חודשים, וערעורו נדחה. המערער טען כי סבר בתום לב שהרשות בידיו להשתמש בכסף שקיבל ממינץ לסילוק כל חוב מחובותיה של החברה, אולם ביהמ"ש דלמטה קבע שהיה ברור כי הכסף ניתן עבור תשלום למסגר. טענתו הכללית והסתמית של המערער כי נתכוון לשלם את החוב למסגר במועד כלשהו בעתיד, אין בה כדי לשלול את המסקנה בדבר קיום הכוונה לשלול את הכסף עולמית מן הבעלים. אשר לעונש, אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר, עו"ד שרשבסקי למערער, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 10.11.75).
ע.פ. 446/75 - יעיש אברג'ל נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של פריצה ונדון ל- 24 חודשי מאסר בפועל וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. הרשעתו של המערער התבססה על עדותו של המתלונן שראה את המערער קופץ מחלון דירתו, רדף אחריו והצליח לתפוש אותו. המתלונן ביסס זיהויו של המערער על הלבוש שלבש המערער, וכן על רצף המרדף מרגע הקפיצה מהחלון ועד למעצרו של המערער, שנפסק, לדברי העד, רק במשך קטע מזערי של הריצה. ביהמ"ש נתן אמון בדברי המתלונן ואין למצוא בכך פסול. כמו כן, עדותו של המתלונן הסתייעה בעדותו של אחד השכנים, שראה את הרדיפה אחרי המערער וסייע בתפישתו, ובמקום בו קויים המרדף לא היתה תנועה אותה שעה. לנוכח ראיות אלה אין יסוד לטענת המערער שהלך ברחוב לתומו והתנפלו עליו ללא עוול בכפו. אשר לעונש - בהתחשב בחומרת העבירה והרשעותיו הקודמות המרובות של המערער אין מקום להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גולדמן למשיבה. 13.11.75).
בג"צ 545/75 - ברגמן מדלג נגד ראש המועצה המקומית קלאנסואה ואח'
*טענות נגד כשרות הצעות במכרז כאשר הטוען הגיש גם הוא הצעה פסולה (העתירה נדחתה).
המשיבה פרסמה מכרז בדבר בנית בית ספר. המבקש הגיש הצעה שבה הוסיף תנאי שלא היה כלול במכרז, היינו, התנה ספיגת התייקרות עד 10 אחוז כפי שנקבע במכרז, בתנאי שהמועצה תשלם מקדמה להבטחת תשלום החומרים. אין ספק כי
זהו תנאי מהותי החורג מתנאי המכרז וההצעה פסולה. המועצה מסרה את העבודה לקבלן אחר שהשתתף במכרז ולטענת המבקש לקתה גם ההצעה ההיא בפגמים רציניים. עתירת העותר נדחתה. הוא ביקש לבדוק את הפרוטוקולים של ועדת המכרזים ושל המועצה, בטענה כי מלכתחילה נדחתה הצעתו לא בגלל הפסול שבתנאי האמור שהתנה, אלא מסיבות אחרות ורק לאחר מכן החליטה המועצה לבסס את החלטתה שלא למסור לו את העבודה על אותו נימוק של פסלות. יתכן וראש המועצה נהג שלא כראוי כשסירב לעותר לעיין בפרוטקולים, אך לאור המצב שנוצר הדבר לא יכול להועיל לעותר. ברור שכיום מסתמכים המשיבים על הנימוק של התנאי הפסול כדי לפסול את הצעת העותר ואין בידי בג"צ לאמר שהמועצה אינה רשאית לעשות כן, גם אם בשעתו סמכה על נימוק אחר, כשר או בלתי כשר. זאת ועוד, עפ"י הלכת ביהמ"ש העליון משתתף במכרז המגיש הצעה פסולה, אין לו זכות עמידה בבג"צ בעתירה לפסילת הצעות של משתתפים אחרים, גם אם ההצעות האחרות לא עמדו גם הן בתנאי המכרז.
(בפני השופטים: ברנזון ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד. א. מרינסקי למבקש. 11.11.75).
בג"צ 350/75 - סלאמה עדרה נגד הועדה לשחרורים ליד שירות בתי הסוהר ואח'
*רשיון להתהלך חפשי (העתירה נדחתה).
העותר נדון לחמש שנות מאסר בשל עבירות בטחוניות, ומשעברו שני שליש ממאסרו פנה לועדת השחרורים וביקש רשיון להתהלך חופשי. מנהל בית הסוהר המליץ על קבלת בקשתו של העותר, אך ועדת השחרורים דחתה את הבקשה בהתחשב בחומרת העבירות הבטחוניות שבהן הורשע העותר. העתירה נדחתה. הענין נתון לשיקול דעתה של ועדת השחרורים ואין לקבל את טענות העותר כי הוא מופלה לרעה לעומת אסירים יהודים, שכן אלה טענות סתמיות שאין להזקק להן מבלי לדעת את הנסיבות האישיות של כל מקרה ומקרה.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ח. כהן. העותר לעצמו, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 10.11.75).
בג"צ 450/75 - רסקו... בע"מ נגד ראש עירית נתניה ואח'
*רשיון בניה (העתירה נתקבלה).
ענינה של העתירה רשיון בניה בנתניה, אך המשיבים לא הגישו תצהיר תשובה אלא עיקרי טיעון שמהם הסתבר שאין להם תשובה לעתירה. נאמר שם שהועדה המקומית לא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד לרצון הועדה המחוזית. אין צריך לאמר שלועדה המחוזית אין רצון אלא אותו רצון הבא לידי ביטוי בהחלטות ובפעולות על פי דין. על כן הפך הצו להחלטי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. עו"ד אוסטר לעותרת, עו"ד טבקמן למשיבים. 16.11.75).
בג"צ 178/75 - חיים בוטיס נגד נציב בית הסוהר ואח'
*שיקולי הנהלת בית הסהר בעניני גילוח ותספורת
(העתירה נדחתה).
העותר אסור בבית הסוהר ברמלה והוא רואה עצמו כמי שחזר בתשובה ומבקש לקיים כל מצוות הדת ולהדר בהן. על כן ביקש להתיר לו לגדל זקן ופיאות. עפ"י התקנות הנהוגות בבתי הסוהר חייב כל אסיר בתספורת ובגלוח למען שמירת נקיונו האישי ושמירת מצב הגיהות הכללית בבית הסוהר. ניתן היתר לגדל זקן רק כאשר מדובר באסיר דתי אשר מגיע לבית הסוהר כשהוא כבר מגודל זקן או מטעמי בריאות. בעניננו העיד רב בית הסוהר כי עפ"י ההלכה אסור לגלח את הפאה והזקן בתער אך ניתן לגלח במכונה חשמלית. בהתחשב בכל הנ"ל הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי אין למצוא פסול בכללים שקבע שירות בתי הסוהר. עם זאת העיר ביהמ"ש כי התרשם, והדבר עולה גם מחוות דעתו של רב בתי הסוהר, כי מדובר באדם שחזר בתשובה ומבקש להקפיד בכל מצוה קטנה כגדולה. על כן מן הראוי לחזור ולשקול את הבקשה של העותר.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 26.10.75).