בג"צ 465/75 - דגני יצחק נגד שר המשטרה ואח'
*סמכות המעצר של שוטרים.
* הזמנת אדם לחקירה ע"י המשטרה.
(בקשה למתן צו על תנאי והתנגדות לצו על תנאי).
העובדות:
העותר גר בטבריה והוזמן למשטרת רמת-גן לחקירה בענין מתן סיוע לאדם המסרב להחזיר ילד בנגוד לצו ביהמ"ש. העותר סירב לנסוע לרמת-גן ,וביקש כי חקירתו תערך במשטרת טבריה בה הוא גר, ובענין זה הגיש את עתירתו. החשד של הסיוע היה לגבי מעשה שנעשה ביום 14 בספטמבר. כאשר הגיש העותר את עתירתו לבג"צ, למעלה משבוע לאחר מכן, נעצר ע"י שוטר בבנין ביהמ"ש בירושלים, ואז צירף העותר לעתירתו המקורית, בקשה נוספת כי ישוחרר ממעצרו.
החלטה - השופט שמגר:
א. לענין מעצרו של העותר - יש לעשות את הצו על תנאי להחלטי ולהורות על שחרורו (בג"צ נתן את החלטתו על השחרור עוד ביום 24.9.75 והנימוקים ניתנו עתה). השופט שמגר, בפס"ד מקיף, סוקר את הפסיקה, את הוראות החוק הנוגעות למעצר חשודים ע"י המשטרה, את ההסטוריה של הפסיקה האנגלית והרקע המשפטי של התפתחות דיני המעצר, ומסכם את כל הדינים החלים על סמכויות שוטר לעצור בלא צו מעצר. בענייננו מדובר בעוון שעונשו למעלה מששה חודשים ופחות משנתיים, ובמקרה כזה יכול שוטר לעצור רק אם מעשה העבירה בוצע בנוכחותו או זה מקרוב, וכאן העבירה שבה נחשד העותר לא בוצעה בנוכחות השוטר שעצר אותו ולא בוצעה "זה מקרוב" שכן עבר למעלה משבוע מהתאריך שבו לפי החשד נעברה העבירה ועד למעצר.
ב. אשר לעתירת העותר שלא יוזמן לחקירה ברמת-גן אלא במשטרת טבריה - בענין זה לא הוצא צו על תנאי, שכן עפ"י החוק אין כלל סמכות למשטרה להזמין אדם לחקירה בין כעד ובין בשל כך שהוא חשוד בבצוע מעשה עבירה, וכאשר הוא מוזמן לחקירה אין חובה עליו להענות להזמנת המשטרה.
השופטים מ. לנדוי וי. כהן הצטרפו לפסק דינו של השופט שמגר, בהערה כי ביריעה הרחבה שנפרשה בפרשנות הוראות פקודת סדר הדין הפלילי אין הם מסתייגים מדברי השופט שמגר, אולם אין לראות הלכה פסוקה אלא בדברים הצריכים במישרין לענין הנדון לפנינו
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. 6.11.75).
ע.א. 362/75 - סגל סלי נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*זכות נכה לתביעת פיצויים ושהייתו ב"יום הקובע" בגרמניה.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים - הערעור נדחה).
החלטה - השופט בייסקי: א. המערערת הצהירה בתביעתה לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים כי ביום 1.1.47 שהתה במחנות בגרמניה, והיא חזרה על כך מספר פעמים כאשר נחקרה על ידי חוקר מטעם המשיבה, ועל כן אין לקבל את הטענה שהעלתה לאחר מכן בפני ועדת העררים כי לא היתה ביום הקובע בגרמניה.
ב. לפי חוק נכי רדיפות הנאצים אדם שלקה בנכות ואשר אילולא הסכם השילומים היה זכאי לתגמולים מגרמניה ובגין הסכם השילומים נמנעה ממנו הזכות לקבלת הפיצויים זכאי לפיצויים לפי החוק הישראלי. המשיבה היתה בדעה, על יסוד טענות המערערת, כי ביום הקובע שהתה במחנה עקורים בגרמניה ועובדה זו מזכה אותה לתבוע פיצויים משלטונות גרמניה וממילא היא יוצאת מתחולת החוק הישראלי.
ג. אין לקבל את טענת המערערת כי הסמכות לקבוע את זכותו של אדם לתבוע פיצויים משלטונות גרמניה נתונה לרשויות הגרמניות בלבד. כאשר מוגשת התביעה לרשות המוסמכת בישראל מכח החוק שלנו שאלת הזכאות נקבעת לפי הוראות החוק כאן.
ד. לחלק השני של טענת המערערת כי עצם דחיית תביעתה בגרמניה יש בה הוכחה חותכת כי אין היא זכאית לפיצויים מכח החוק הגרמני ועל כן היא נכה לפי הגדרת החוק הישראלי - זו טענה שהמערערת היתה יכולה להעלות אילו הוכיחה שתביעתה נדחתה בגרמניה על יסוד נימוק שלא היתה ביום הקובע במחנה עקורים בגרמניה או שלא הצליחה להרים את נטל ההוכחה בנדון. מכל מקום היתה צריכה להוכיח אפילו במידה קטנה של הוכחה, כי קיומו של הסכם השילומים הוא השולל את זכויותיה עפ"י חוק הפיצויים מגרמניה ואת זאת היא לא עשתה.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, בייסקי. עו"ד ב. מרקוס למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 26.11.75).
333 ע.א. 198/75 - חזן אליאס ואח' נגד כמאל ניהאד
*תביעה עפ"י שיקים.
* עיסקה בלתי חוקית.
* תביעה נגדית.
(ערעור וערעור נגד על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בתיק הוצל"פ 629/74 - הערעורים נדחו).
העובדות:
המערערים מכרו לחברה שכמית, חברה לא רשומה, מלט לפני מלחמת יום הכיפורים ובעקבות המלחמה בוטלה העיסקה. שולם למערערים סכום של 90 אלף לירות ומשבטלה העיסקה ניתן למשיב שיק על הסכום הנ"ל. השיק נחתם ע"י המערערת השניה, שהיא שותפות בלתי רשומה שבה שותפים המערערים, לפקודת המערער השלישי והוא הסב את השיק ומסר אותו למשיב. שיק זה לא נפרע והוגש לגביה בהוצל"פ, הענין הועבר לדיון בפני ביהמ"ש המחוזי שחייב את המערערים בתשלום סכום השיק למערערים. על כך הערעור.
החלטה -השופט שמגר:
א. המשיב היה אוחז בשיק, ואין נפקא מינה אם היה אוחז כשורה או אוחז סתם, באשר לא נפל פגם בשטר. גירסת המערערים שהשיק ניתן כפקדון בלבד, תוך תנאי שלא יפדה, לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ב. לטענה כי לא נמסרה הודעת חילול - הוכח כי המשיב ואחד מעובדי החברה פנו למערערים ואלה הבטיחו כי השיק ישולם תוך כמה ימים. באף שלב לא עוררו המערערים שאלת אי מתן הודעת חילול אלא הבטיחו תשלום השיק. הפניות למערערים נעשו מיד לאחר החילול של השיק ע"י הבנק וניתן לראות בכך הודעה בע"פ. כן ניתן להסיק שהיה במקרה דנא ויתור מכללא על הודעת חילול.
ג. בבקשה לביצוע נאמר כי השיק הוצג לפרעון, כי לא נפרע במועד, כי הבנק לא חייב היה לשלם את סכום השיק בשל הוראת ביטול או בשל העדר כיסוי, וכי נשלחו לחייבים הודעות חילול. אפשר שהביטוי "נשלחו הודעות חילול" סתמי מדי, וצריך היה לפרט למה הכוונה. אולם תהיה זו הקפדה יתירה בענין טכני להכשיל את התביעה רק מפני שלא פורטו בבקשה ביתר דיוק העובדות שפטרו ממשלוח הודעת חילול בכתב.
ד. לטענה כי העיסקה היתה בלתי חוקית, באשר היתה כרוכה בתשלום עבור המלט, שהוא מצרך בר- פקוח, מחיר מופקע העולה על המחיר המקסימלי - ביהמ"ש לא יושיט,
בדרך כלל, סעד לצד הבא להסתייע בערכאות השיפוט כדי להחזיר לידיו רכוש שהועבר לאחר במסגרת עיסקה בלתי חוקית. אולם כלל זה איננו חל מקום בו התחרט צד לעיסקה לפני שבא בשערי ביהמ"ש וביטל את העיסקה מיוזמתו ובעוד מועד. סייג זה נובע מן ההשקפה כי למען תקנת הציבור יש להכיר בזכות החרטה ולטפחה כדי למנוע ע"י כך, במידת האפשר, ביצוע של חוזים בלתי חוקיים. קבלת סעד מידי ביהמ"ש ע"י צו המסתמך על זכות החרטה מותנית בשורה של תנאים מצטברים: כי לא בוצע חלק כלשהו מן העיסקה הבלתי חוקית; כי החרטה היא בגדר חזרה מן הכוונה באופן חופשי מרצון ולא בשל סיכול החוזה ע"י צד שלישי או ע"י השלטונות; כי לא מדובר בעיסקה שפליליותה ופסילותה יורדים לשורשו של ענין. עם זאת אין חשיבות לכך מה המניע לחרטה.
ה. המשיב הגיש ערעור נגדי בו טען נגד מסקנת ביהמ"ש כי הוא איננו אוחז כשורה. כדי להעלות טענה זו אין צורך להגיש ערעור נגדי, אלא יכול כל צד הבא להגן על מסקנתו הסופית של ביהמ"ש דלמטה, לנמק את הגנתו בכל נימוק ולאו דוקא הנימוק שעליו הסתמכה הערכאה הראשונה.
ו. המשיב ערער גם על מיעוט סכום ההוצאות שנפסק לו. אמנם בדרך כלל יש לקבוע הוצאות עפ"י התעריף המינימלי, אך כאן יש להבין כי ביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות מועטות בגין הקשיים שנגרמו ע"י הניסוח הלקוי של התביעה.
ז. ביהמ"ש דלמטה סירב לתקן את הבקשה לביצוע השיק ולהוסיף סעיף בדבר התמורה. לאור התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש אין צורך לדון בשאלה זו אך למעשה צדק ביהמ"ש בענין זה. הבקשה הוגשה עם תום העדויות והיה בתיקון שינוי חזית מהותי, יש שוני בין תביעה על פי התמורה ובין תביעה עפ"י שטר. הבסיס לתביעה חייב להתבהר בעוד מועד. מחובתו של התובע לפרט בתביעתו את העובדות המהותיות המהוות את עילת התובענה ואין זו דרישה פורמלית גרידא. תפנית במשפט המתבטאת בהפיכתו של השטר מן הבסיס לתביעה לראיה בין הראיות, אין לבצעה בשלב של תום שמיעת הראיות.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שמגר. עוה"ד ג. רם וא. שילה למערערים, עו"ד סעיד חמדן למשיב. 20.11.75).
בג"צ 380/74 - סלמאן סלמאן נגד ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ואח'
*כשרות פיטורין.
* סמכות ביה"ד לעבודה להכריז על פיטורין שהם פסולים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
העותר עבד במחלקה הערבית של המשיבה השניה, ההסתדרות הכללית, (להלן - המשיבה), ופוטר מעבודתו. הפיטורין היו בשני שלבים. תחילה פוטר והענין הובא בפני ועדת הבקורת המרכזיתשל ההסתדרות המהווה את מוסד הבוררות שבפניו יש להביא סכסוכים על פי חוקת העבודה של ההסתדרות. מטעם ועדת הבקורת הורכבה ועדת בירור של שני חברים שקבעה כי הפיטורין הם מחמת צמצומים בעבודה ולא מסיבות פוליטיות כטענת העותר, והעבירה את ההחלטה לועדת הערעורים המרכזית לעניני פיטורין מחמת צמצום בעבודה. הועדה קבעה כי לעותר זכות עדיפות על פני עובד אחר ועל כן יש לפטר את העובד האחר ולא את העותר. בעקבות החלטה זו הועבר העובד האחר לתפקיד אחר ושוב נשלח לעותר מכתב פיטורין מחמת צמצומים במחלקה. העותר פנה שנית לועדת הבקורת וזו ראתה את ההחלטה הקודמת של פיטורין מחמת צמצומים בעבודה כשרירה. העותר פנה בתביעה לביה"ד לעבודה שקבע, כי התובע לא פוטר בשל צמצומים בעבודה אלא מסיבות פוליטיות, ,ומניעים אלה זרים לחוקת העבודה ואינם מצדיקים את הפיטורין. כן קבע כי
הפיטורין לא נדונו בפני ועדת הבקורת ולא היה כל מעשה בית- דין בענין זה, שכן ועדת הבקורת דנה בפיטורין הראשונים ואילו פה מדובר בפיטורין השניים שאין להם קשר לפיטורין הראשונים. אעפ"כ דחה ביה"ד האיזורי את התביעה בסוברו כי אינו מוסמך לתת את הסעד ההצהרתי שהפיטורין פסולים שכן יש בכך כדי לאלץ את המשיבה להחזיר את העותר לעבודה, דבר שהוא בניגוד להלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש הגבוה לצדק. התובע ערער לביה"ד הארצי לעבודה ששלל את דעתו של ביה"ד האיזורי שאינו מוסמך לתת פס"ד הצהרתי על בטלות הפיטורין. מאידך סבר ביה"ד הארצי כי ההחלטה הראשונה של ועדת הבקורת שפיטורי העותר נובעים מצמצום בעבודה היא בבחינת מעשה בית-דין; וכן כי אמנם היתה סיבת הפיטורין צמצום בעבודה ולא על רקע פוליטי. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לאמר כי תכליתו האמיתית של הסעד שביקש העותר, להכריז על הפיטורין כנוגדים את חוקת העבודה, הינה כי יוחזר לעבודתו, גם לאחר פסילת הפיטורין אין חובה להחזיר את העותר לעבודה, וגם אין הוא זכאי באורח אוטומטי להמשכת תשלום משכורתו מאז הפיטורין ועד עתה. כדי לזכות בה יהיה עליו להוכיח במשך איזה זמן לא עבד ולא השתכר, או לא השתכר כמידת משכורתו אצל המשיבה.
ב. אין לפסול את החלטת ועדת הבקורת לענין הפיטורין הראשונים כדרישת העותר. הלה העלה כמה וכמה טענות נגד הפסק, היינו שלא נאותו לשמוע את ראיותיו, כי הענין לא הובא בפני מליאת ועדת הבקורת וכו'. בכל הנוגע לחלוקת תפקידים בין גופי העזר של ועדת הבקורת, חזקה על מוסד בוררות כזה שנהג כשורה לפי חוקתו והטוען אחרת עליו הראיה וראיה כזו לא הובאה.
ג. יתר על כן אפילו יכול היה העותר בזמנו לבקש ביטול ההחלטה מן הטעמים הנקובים בחוק הבוררות הרי הוא החמיץ את השעה, בפועל קיבל עליו העותר את דין ההחלטה ופעל על פיה כשפנה לועדה לעניני פיטורין. אין צד לבוררות יכול לקיים את פסק הבוררות ולהנות ממנו וגם לשלול את תוקפו ולבקש את ביטולו. ברם משהחליטה לאחר מכן ועדת הערעורים כי הפיטורין היו לא מוצדקים בטל ענינה של החלטת הועדה כגורם קובע לגבי מה שאירע לאחריה.
ד. אחרי זה באו הפיטורין החדשים וביחס אליהן שום גוף לא דן. השאלה אם פיטורין אלה היו מחמת צמצום בעבודה או מסיבות פוליטיות, נשארה להכרעת ביה"ד האיזורי לעבודה ועל סמך הראיות שבאו לפניו קבע כי הם היו מטעמים פוליטיים. אין לקבל את עמדת ביה"ד הארצי כי ביה"ד האיזורי לא התייחס לעדויות בשלמותן, שכן ביה"ד קבע במפורש כי הגיע למסקנותיו לאחר ששקל את דברי העדים, ואין הוא חייב לנתח במפורט את כל העדויות, ודי בכך שהוא מזכיר את אלה שהוא מוצא לנכון.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. עו"ד ד. קציר לעותר, עו"ד ש. ברמה למשיבה, 2.12.75).
ע.פ. 63/75 - עלי אזבידאת נגד מדינת ישראל
*עבירות מס הכנסה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט אור) בת.פ. 39/73 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער הורשע בשלוש עבירות לפי פקודת מס הכנסה: מסירת תרשומת כוזבת בכוונה להתחמק ממס לפי סעיף 220 (2); השמטה הכנסה בכוונה להתחמק ממס לפי סעיף 220 (1); ומסירת הצהרת הון כוזבת לפי סעיף 217. הוא נדון לתקופות מאסר חופפות שהארוכה מביניהן היא10 חודשים, וכן הוטלו עליו קנסות המצטברים לסכום של 150 אלף לירות. על ההרשעה ועל העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט לנדוי:
א. לענין פרט העבירה הראשון - הוברר כי בהצהרת הון לשנת 1971 העלים המערער פקדונות לזמן קצוב בבנקים שונים בסכום כולל של כחצי מליון לירות. ביהמ"ש רשאי היה שלא לקבל את עדויות ההגנה שלא והיו מהימנות עליו, אשר לפיהן היה המערער חייב את הכספים האמורים לבני משפחתו. משנדחו הסבריו של המערער מתבקשת מאליה המסקנה שהשמטת סכומים אלה מהצהרת ההון באה בכוונה להשתמט מתשלום מס הכנסה.
ב. פרט האישום השני נוגע לדו"ח ההכנסות לשנת המס 1970, שבו הצהיר המערער על הכנסה של כ- 100 עד 120 אלף לירות. בחקירתו ע"י מפקח מס הכנסה מסר המערער על העבודות שביצע אך לא דווח על מספר עבודות שביצע באותה שנה. מתוך הנתונים עולה כי ההכנסה נטו מתייחסת למעשה לכלל העבודות שביצע, כולל אלה שלא דווח עליהן, ומכיון שדווחו על הכנסות נטו היה נכון, לא היה מקום להרשיעו בעבירה על סעיף 220 (1) של כוונה להשתמט ממס אלא על סעיף 217.
ג. סעיף האישום השלישי מבוסס על השמטת הכנסות, בכך שחל גידול הון שהמערער לא הצליח להסבירו. בפרט אחד צריך היה ביהמ"ש לקבל הסברו של המערער כי בהצהרת ההון הראשונה, שמשמשת בסיס לגידול ההון, הושמט סכום שהיה למערער בבנק, וצריך היה לתקן את סכום הגדלת ההון ע"י הפחתת הסכום האמור שלא הופיע בהצהרת ההון הקובעת, אשר לטענת המערער כי קיבל את הכספים בירושה הרי עדותו היתה כללית ביותר מבלי שיתן פירוט מה קיבל ואיך קיבל. הוא לא נחקר על דבריו אלה חקירה נגדית. כאשר נאשם נותן עדות ברורה ומפורטת, מותר להסיק מסקנה מהעדר חקירה נגדית, אבל כשעדותו כללית אין ב"כ המדינה חייב למלא ע"י החקירה הנגדית את אשר החסיר המערער.
ד. אשר לעונש - בעונש המאסר אין להתערב ואולם בגין פרט העבירה השני, יש להפחית את הקנס מ- 30 אלף ל"י ל- 5000 ל"י בהתחשב בהחלפת הסעיף שלפיו הורשע המערער.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, מני. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד ע. וגנר למשיבה. 25.11.75).
ע.א. 549/75 - פלונים נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מסירת ילד לאימוץ בניגוד לרצון ההורים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק אימוץ 48/75 - הערעור נדחה).
בענין נשוא ערעור זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערערים נמנעו דרך קבע מלמלא חובותיהם כלפי ילדתם ועל כן, עפ"י סעיף 11 (1) לחוק אימוץ ילדים, מוסמך ביהמ"ש לתת צו אימוץ אף ללא הסכמת ההורים, ביהמ"ש העליון, בשני פסקי דין מפורטים מפי השופטים ח. כהן ושמגר, עמד על הנתונים הנדרשים כדי לקבוע כי ההורים אינם ממלאים חובותיהם כלפי הילד הן מבחינת סיפוק הצרכים הגשמיים והן מבחינת סיפוק הצרכים הנפשיים של הילד. כן נדונו בפסה"ד טענות המערערים כי החובות המוטלות על הורים הן רק כאשר אין מי שידאג לילד בעוד במדינת סעד, המדינה היא הדואגת לילד, טענה זו נדחתה. כמו כן נדחתה טענה אחרת שבעצם התנגדותם לאימוץ הוכיחו ההורים קיום חובותיהם כלפי הילד. התשובה לכך היא שאין על ביהמ"ש לשקול את התנהגות ההורים לאחר שכבר הוגשה בקשה לביהמ"ש לאימוץ, אלא על ביהמ"ש לראות כיצד התנהגו בעבר עד הגשת הבקשה לביהמ"ש. בעניננו, עפ"י התנהגות ההורים, ניתן לאמר כי לא מילאו חובותיהם כלפי הילד וביהמ"ש רשאי לתת צו אימוץ ללא הסכמת ההורים.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. עו"ד שכטר למערערים, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב. 27.11.75).
בג"צ 532/74 - גדעון בן זאב ואח' נגד המועצה הציבורית להנצחת החייל ואח'
*אחידות מצבות בבית קברות צבאי (העתירה נדחתה).
בנם של העותרים סמל זוהר בן זאב נפל במלחמת יום הכיפורים בקרב הבלימה מול איסמעיליה והובא לקבורה בבית קברות צבאי. עתירת העותרים היא שעל המצבה יחקקו בנוסף לפרטים האישיים גם ציון מקצועו הצבאי כאיש שריון, וציון העובדה שנפל בהלחמו בקרבות הבלימה. המועצה הציבורית להנצחת החייל שהוקמה לפי סעיף 12 לחוק בתי קברות צבאיים, דחתה את הבקשה באשר ציון הדברים הנ"ל פוגעת באחידות המצבות בבתי הקברות הצבאיים ועתירת העותרים נדחתה. בחוק בתי קברות צבאיים והתקנות שניתקנו על פיו, קיימת אסמכתא ברורה המסמיכה את המשיבים לקבוע את אחידות התוכן על המצבות ולמנוע הוספות לפי רצון המשפחה. משבחרו העותרים שיקירם ייקבר בבית קברות צבאי, עליהם להשלים עם הסדר שנקבע על דעת המועצה הציבורית.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד ביקר לעותרים, עו"ד גב' מ. נאור למשיבים. 5.11.75),
ע.א. 439/75 - נודל משה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*בתביעת נכה. פסיקת הוצאות (הערעור נתקבל).
המערער ערר בפני ועדת העררים על החלטת המשיבה, לאחר בירור הערר החליטה הועדה להכיר בחלק מן המחלות של המערער שהן קשורות לרדיפות הנאצים, הועדה לא פסקה למערער הוצאות והערעור על כך נתקבל. נציג המשיבה הסכים בתשובתו לביהמ"ש העליון שייפסקו הוצאות למערער בסכום של 150 עד 250 ל"י ויחד עם זאת ביקש שלא ייפסקו הוצאות ערעור לטובת המערער. אמנם הערר נתקבל בחלקו בלבד, אולם הסכום שהמשיבה מציעה נמוך מדי ויש לקבוע סכום של 400 ל"י בגין הערר בועדת העררים, ומכיון שההצעה לתשלום ההוצאות נעשתה ע"י המשיבה לאחר שהמערער הגיש את סיכום טענותיו לביהמ"ש העליון, יש לחייב את המשיבה בהוצאות הערעור בסכום של 300 ל"י.
(בפני השופטים: מני, י, כהן, בייסקי. החלטה - השופט י, כהן. עו"ד ב. הראל למערער, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 13.11.75).
ע.א 73/74 - יקותיאל נץ נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות של חייל (סכרת) (הערעור נדחה).
קצין התגמולים סירב להכיר במחלת הסכרת שבה חלה המערער כמחלה הנובעת מהשירות בצה"ל, ועדת הערעורים דחתה את ערעורו של המערער, והערעור על כך נדחה. בערעורו צמצם המערער את בקשתו לכך שתוכר החמרתה של מחלת הסכרת עקב השירות אך גם בקשה זו נדחתה. בפני ועדת הערעורים היתה חוות דעת רפואית של שלושה רופאים אשר לפיה הסכרת היא מחלה קונסטיטוציונלית, שמאורעות מיוחדים עלולים לגרום להופעה קלינית פתאומית וקשה של המחלה במועד מסוים. למערער לא היו מאורעות מיוחדים כאלה, הוא מילא תפקידים פיקודיים בשירות הצבאי ורוב הזמן הסכרת נשארה מאוזנת עם טיפול דיאטטי בלבד. הועדה לא התעלמה מן האפשרות שאירוע חריג ומיוחד בשירותו של החייל יגרום להתפרצותה של מחלת הסכרת, אולם הועדה סברה כי לא הוכח שום מאורע המסביר התפרצות המחלה או החמרתה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר, החלטה - השופט שמגר. עו"ד זיו למערער, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב, 9.11.75).
ע.א. 384/74 - עזבון המנוח דוד אזולאי נגד מפעלי יציקה וולקן בע"מ ואח'
*פיצוי עבור קיצור תוחלת החיים (הערעור נתקבל).
המנוח ניספה בתאונת עבודה בגיל 23 כאשר עבד אצל המשיבה. בזמן העבודה נתלקחו בגדיו ועלו בלהבות, הוא נכווה ב- 85 אחוז והתענה במשך ארבעה ימים ביסורים קשים, התרופות שקיבל שיככו אך במעט את הכאבים, וקיצו הלך וקרב והמנוח עצמו היה מודע למצבו. לאחר ארבע ימים נפטר. המנוח השאיר אחריו הורים וששה אחים ואחיות, בגיל 23 תוחלת החיים בארץ היא ל- 50 שנה נוספות. המשיבים קיבלו על עצמם את האחריות לתאונה וסכומי הפיצויים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי היו, בין היתר, עבור כאב וסבל - 5000 ל"י, ועבור קיצור תוחלת החיים 15,000 ל"י, הערעור על הסכום שנפסק בגין כאב וסבל נדחה אם כי יתכן שהסכום הוא על הצד הנמוך, אך לא עד כדי שיצדיק התערבות של בימ"ש שלערעור. מאידך נתקבל הערעור על הסכום שנפסק עבור קיצור תוחלת החיים והועלה ל- 25,000 ל"י כתביעת המערער. בקביעת הפיצוי בראש נזיקין של קיצור תוחלת החיים, יש להדגיש את חשיבות החיים וקדושתם, וקנה המידה לקביעת הפיצוי צריך להיות אורך החיים שאבדו, ופיצוי ממשי על אובדן דבר שהוא יקר מכל. עד כה לא עברו את התקרה של 15,000 ל"י והסכום האחרון שנפסק היה באמצע שנת 1971, מאז עברו מספר שנים ובינתיים ערך הכסף ירד. לאור מציאות זו ובהתחשב במגמה לקבוע פיצוי ממשי בראש נזיקין של אובדן תוחלת החיים, הרי הסכום של 25,000 ל"י שנתבע ע"י העזבון איננו מוגזם ויש לאשרו.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. גלזר למערער, עו"ד מ. מזר למשיבה. 4.11.75).
בג"צ 294/75 - מרדכי חיים נגד מינהל מקרקעי ישראל
*כשרות תנאי במכרז (הצו הפך להחלטי ברוב דעות) העותר ביקש להקים בסביבת ירושלים מוסד רפואי משולב מבית מרפא ובין מלון לאיכסון מבריאים הזקוקים למנוחה, המינהל הסכים בהתחלה להעמיד לרשותו שטח של 30 דונם ללא מכרז ודרש המלצות משרדי הבריאות והתיירות, המלצת משרד התיירות נתעכבה תקופה ממושכת. רק לאחר שקופת חולים נכנסה לענין וביקשה לקבל באותו מקום שטח של 120 דונם כולל השטח שהובטח לעותר, החלו הענינים לנוע במהירות בלתי רגילה, וביוני 1974 נדרש העותר לקבל תוך 30 יום את המלצת משרד התיירות, אחרת יוקצה השטח כולו לקופת חולים. העותר פנה אז לבג"צ ובהסכמת הצדדים הוחלט לפרסם מכרז לגבי השטח של כ- 25 דונמים. המכרז פורסם ובו תנאי כי תוגש המלצת משרד הבריאות. בעוד שלקופת חולים ישנה המלצה כזו, אין העותר יכול להשיג את ההמלצה תוך הזמן שנקבע. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות השופטים ברנזון וח. כהן הפך את הצו להחלטי בקובעו כי התנאי במקרה דנא איננו סביר, השופט לנדוי סבר כי אין פגם בבקשה המלצה מצד המינהל מאת המשרד הנוגע בדבר, והציע שלא לעשות את הצו על תנאי להחלטי אלא לדחות את הדיון למספר חודשים כדי לאפשר לעותר לקבל את ההמלצה.
(בפני השופטים: לנדוי ברנזון, ח, כהן. עו"ד בן- משה לעותר, עו"ד גב' מ. נאור למשיב. 26.11.75).
בג"צ 539/75 - עמירם מזרחי נגד נציב בתי הסוהר ואח'
*הוצאות בעתירה לבג"צ (הבקשה נתקבלה) העותר נכלא וביהמ"ש המחוזי קבע בגזר דינו כי יש לאשפזו בבית החולים בבאר- שבע לשם גמילה. מאחר שלא הועבר לבית החולים, הגיש עתירה ששמיעתה נקבע בפני הרכב של שלושה שופטים. בינתיים בא הענין על סידורו, והעותר הועבר לבית החולים בהתאם לבקשתו. עתה עמדה בפני בג"צ תביעת העותר שיפסקו לו הוצאות.
ביהמ"ש העליון סבר כי אכן היה מקום להגשת העתירה ועל כן זכאי העותר להוצאות. טענו המשיבים כי אין הם צדדים לענין באשר טרם ניתן צו על תנאי וממילא אין מקום לפסוק הוצאות, על טענה זו התגבר בג"צ בכך שנתן צו על תנאי, ביטל את הצו על תנאי מכיון שהעותר בא בינתיים על סיפוקו, וחייב את המשיבים לשלם לעותר הוצאות המשפט.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, ויתקון 19.11.75).
בג"צ 61/75 - יבנה קבוצת הפועל המזרחי בע"מ נגד שר החקלאות ואח'
*פירוש סעיף בענין היטל בענף הלול (העתירה נדחתה) ענינה של עתירה זו כללים שקבעה מועצת הלול בדבר היטלים על ביצי דגירה לאפרוחים בני יומם, עפ"י החוק אין להטיל היטל העולה על ארבעה אחוז מהמחיר הסיטוני של מין מסוים של תוצרת הלול, מועצת הלול רואה בביצי דגירה ואפרוחים בני יומם כשני מינים שונים והטיל על כל מין היטל שאינו עולה על ארבעה אחוז מהמחיר הסיטוני, אך אם לצרף את ההיטלים שהוטלו על שני הסוגים הנ"ל ביחד, עולה ההיטל על ארבעה אחוז ממחיר האפרוח. טענת העותרת היתה כי ביצי דגירה ואפרוחים בני יומם הם מין אחד, ואין להטיל היטל העולה על ארבעה אחוז ממחיר האפרוח, העתירה נדחתה. החוק אינו מגדיר מהו "מין" ובלשון בני אדם אין לאמר כי ביצי דגירה ואפרוחים בני יומם משמעותם הם מין אחד של תוצרת הלול.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, מני, י. כהן. החלטה - השופט י, כהן, עו"ד י. נאמן לעותרת, עוה"ד מ. חשין וש. פלד למשיבים. 24.11,75).
בג"צ 38/75 - פלוני נגד ביה"ד הרבני האזורי חיפה ואח'
*שיהוי ומניעות בעתירה לבג"צ (העתירה נדחתה) העותר והמשיבה החמישית (להלן - המשיבה) נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1966 ועלו ארצה בשנת 1971. חיי הנישואין שלהם מעורערים ובספטמבר 1972 פנתה המשיבה לביה"ד הרבני בחיפה וטענה כי מאחר שהנישואין היו אזרחיים בלבד יש לראות את נישואיהם כאילו לא היו, ולחילופין ביקשה קבלת גט, אם נישואיהם הם כדת משה וישראל. ביה"ד הרבני האיזורי פסק כי הנישואין אינם תופשים והאשה איננה קשורה לבעלה, אד יש לחייב את הבעל במתן גט מחומרה, ואם יסרב יתיר ביה"ד לאשה להתחתן בלי גט. ערעורו של העותר נדחה ע"י ביה"ד הגדול לערעורים ולבסוף החליט ביה"ד להתיר לאשה להנשא ללא גט. בינתיים נמשכו בפני ביה"ד הליכים חדשים בעניני מדור, ובינואר 1975 פנה העותר לבג"צ וקיבל צו על תנאי נגד ביה"ד הרבני לביטול החלטותיו לענין היתר הנישואין של האשה, ונגד משרד הפנים שלא ירשום את האשה כפנויה, ונגד המועצה הדתית שלא לערוך חופה וקידושין בין המשיבה לבין אדם אחר ונגד המשיבה שלא תנשא. הצוים על תנאי בוטלו מחמת שיהוי ומניעות, העותר עצמו לא התנגד מלכתחילה לסמכות ביה"ד הרבני האיזורי, רק בפברואר 1974, באחד הערעורים לביה"ד הגדול, טען חוסר סמכות ואח"כ ויתר על טענת חוסר סמכות וביה"ד הגדול פסק בערעורו ודחה אותו, הרי זו ראיה חותכת שלא זו בלבד שהעותר לא העלה את טענת חוסר הסמכות במועד אלא כשהעלה אותה חזר בו וויתר עליה במפורש. מכאן שהוא מנוע מלעורר עתה טענת חוסר סמכות, כעבור זמן כה רב, לא רק מפני ההוראה המפורשת בסעיף 7 לחוק בתי המשפט, אלא מפני טעמים כלליים של שיהוי או מניעות. גם אם הסוגיה חשובה וחמורה הרי סעיף 7 הנ"ל ודיני השיהוי והמניעות שבג"צ נוהג על פיהם, נועלים בפני העותר שערי ביהמ"ש עוד לפני שהגיע הדיון לגוף העתירה, ועל כן אין הבדל בין טענת חוסר סמכות הנוגעת לאי הכרה בנישואין שנערכו בחו"ל לבין טענת חוסר סמכות אחרת, כל ההחלטות האחרות הנוגעות לרישום המשיבה כפנויה ולעריכת נישואיה כיום, למרות שמדובר בענינים שעומדים לבצעם כיום, הם תוצאה מההחלטה העיקרית של ביה"ד
שהכריז על המשיבה כפנויה, וכשם שאין לתקוף כיום את ההחלטה המקורית מחמת השיהוי כן אין לתקוף עתה את הפעולות האחרות הנעשות.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן, עציוני, י, כהן, החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. בן-מנשה לעותר, עוה"ד מ. חשין, דן אבי-יצחק ויונגר למשיבים. 23,11.75).
בג"צ 289/75 - אסתר מורגנשטרן נגד שר הבטחון ואח'
*שחרור משירות מטעמי דת (העתירה נדחתה) העותרת ביקשה שחרור משרות צבאי מטעמים שבהכרה דתית, ועדת הפטור שליד לשכת הגיוס דחתה את בקשתה והעתירה נדחתה. כל טיעוניה של העותרת הובאו בפני הועדה, אשר לפחות שלושה מחבריה הם אנשים דתיים, וחברי הועדה לא התרשמו כי העותרת היא שומרת מצוות וכי עקרונות הדת אוסרים עליה לשרת בצה"ל. אין תימה שהועדה הגיעה למסקנה זו שכן התברר כי לעותרת אין ידיעות בסיסיות בעניני דת, שהן בידיעת אף לא דתיים. כך למשל לא ידעה העותרת על שום תענית מלבד צום יום הכיפורים, וכשנשאלה מדוע היא מסרבת לשרת בצה"ל, אמרה כי אביה אוסר עליה להתגייס והיא לא רוצה להיות בחברת גברים. על כן בדין נדחתה בקשתה לשחרור מטעמי דת.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי, עו"ד בראוטבר לעותרת, עוה"ד חשין למשיבים, 25.11.75).
בג"צ 408/75 - דוד מזרחי נגד נציב בתי הסוהר ואח'
*מועדי ביקור בבית סהר (העתירה נדחתה) עפ"י פקודת בתי הסוהר זכאי אסיר לביקור, אחת לחדשיים, ולפנים משורת הדין מתיר המשיב ביקור אצל אסירים אחת לשבועיים בכל בתי הסוהר, חוץ מאשר בית הסוהר מעשיהו שלגביו אישר ביקור אחת לשבוע. העותר המוחזק בבית סוהר ברמלה קובל על כך שהוא מופלה לרעה לעומת אסירים שהם מוחזקים במעשיהו. עתירתו נדחתה. גם הביקורים אחת לשבועיים הם לפנים משורת הדין, ואין להשוות את בתי הסוהר האחרים לבית הסוהר מעשיהו, שהוא בית סוהר מיוחד בצורת מחנה פתוח בו מוחזקים כאלה שנדונו לראשונה למאסר. אין כל סיבה למנוע מנציב שירות בתי הסוהר לקבוע את תנאי החיים בבתי הסוהר לפי מהותו וייעודו של כל אחד מבתי הסוהר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. העותר לעצמו, עו"ד גב' נאור למשיבים, 25.11.75).
בג"צ 440/75 - רוזנגרטן רחל נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*הוצאות בעתירה לבג"צ (הבקשה נדחתה) העותרת הגישה בקשה למתן צו על תנאי נגד המשיבה לבוא ולהראות טעם מדוע לא תתן החלטה בענין בקשתה להארכת המועד להגשת תביעת תגמולים, ומדוע לא תאריך את המועד להגשת תביעה כזו. בטרם ניתן הצו על תנאי ניתן לעותרת מבוקשה, ועל כן ביקשה לבטל את העתירה ולפסוק הוצאות. הבקשה נתקבלה. לטענת המשיבה שטרם ניתן צו על תנאי ועל כן אין היא צד בענין ואין אפשרות לחייב אותה בהוצאות, השיב בג"צ כי מכיון שלעותרת מגיעים הוצאות הרי הוא נותן את הצו על תנאי ומבטל את הצו מכיון שבינתיים ניתן לעותרת מבוקשה ועם זאת הוא מחייב את המשיבה בהוצאות. בג"צ ציין כי העותרת זכאית להוצאות בהתחשב בכך שבקשתה להארכת המועד הוגשה ב- 1966 והיא לא זכתה להחלטה במשך תשע שנים. היא הוזמנה לחקירה באפריל 1975 ושוב עברו למעלה מארבעה חודשים מבלי שהרשות נתנה את החלטתה ועל כן פנתה לבג"צ. אין לאמר שפנייתה היתה בלתי מוצדקת או שהוגשה טרם זמנה. לטענת המשיבה כי קיים תור לדיון בבקשות הנכים - אין התשובה ממין הטענה, העותרת לא ביקשה עדיפות
לעומת יתר הנכים המחכים שנים רבות להחלטתם, ותרעומתה היא על הרשות הנוהגת בענינים אלה בסחבת ובעינוי דין ואמנם נראה שהשהוי במקרה הנדון היה חמור באופן מיוחד.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, בייסקי. 2.12.75).
ב.ר.ע. 225/75 - זאב בן חורין בע"מ ואח' נגד אנדאום קריאני
*מינוי מומחה רפואי עפ"י דרישת הנתבע (הערעור נתקבל) בתובענה לפיצויים בשל נזקי גוף, צירף התובע לכתב התביעה חוות דעת רפואית. בהתאם לתקנות סדר הדין בקשו הנתבעים, המבקשים דנן, בקדם משפט, כי ביהמ"ש ימנה מומחה רפואי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לאור התנגדות התובע והערעור על כך נדחה. העובדה שהתובע רוצה להסתמך על חוות דעת רופאו, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זכותם של הנתבעים לבקש מינוי מומחה רפואי. התובע יכול גם לאחר מינוי המומחה להסתמך על דעת רופאו שלו אך אין זה מונע מינוי מומחה רפואי. בביהמ"ש העליון ביסס המשיב את התנגדותו למינוי מומחה רפואי על ויתור שנעשה, לטענתו, ע"י הנתבעים בשלב מסוים. עפ"י התקנות גם אם קיבלו הנתבעים חוות דעת מרופא שלהם עדיין רשאים הם לבקש מביהמ"ש מינוי מומחה רפואי.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. שור למבקשים, עו"ד מ. טנוס למשיב, 23.11.75).
ב.ר.ע. 228/75 - עו"ד דוד ברקן נגד יוסף תמרי ואח'
*הבאת ראיות סותרות בתביעה עפ"י חוק איסור לשון הרע (הערעור נתקבל) המערער הוא התובע בתובענה על פי חוק איסור לשון הרע ולאחר שהובאו טענות ההגנה ביקש להביא ראיות לסתור. המשיבים התנגדו וביהמ"ש קיבל את ההתנגדות ולא הרשה הבאת ראיות לסתור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן רשות ערעור בנימוק שהחוק מקנה שיקול דעת לביהמ"ש. הערעור על כך נתקבל. בניגוד למשפטים אחרים, הרי במשפט לפי חוק לשון הרע מוקנית זכות מוחלטת לתובע להביא ראיות סותרות לראיותיו של הנתבע, ואין הדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש להרשות או לסרב הבאת ראיות סותרות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח, כהן. החלטה - השופט ח. כהן. המבקש לעצמו, עוה"ד צ. רפפורט, ד. כהן ומ. מוזר למשיבים. 27.11.75).
ב.ר.ע. 232/75 - אטבה יוסף ועמרם נגד דן רצבי
*הטלת עיקול על זכות עתידה שטרם באה לעולם (הערעור נתקבל) המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים והשיג צו עיקול זמני על נכסי המבקשים, ובהם גם זכותם העתידה לקבל דמי מפתח באם יעבירו דירותיהם לזולתם. הערעור על כך נתקבל. לפי תקנה 238 לתקנות סדר הדין ניתן להטיל עיקול זמני, בין היתר, על חוב או זכות של הנתבע שבידי אדם אחר בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו. הכוונה היא לחוב או זכות שעילתם כבר באה לעולם, כגון הזכות לשכר עבודה גם אם העבודה טרם בוצעה אך קיים כבר חוזה עבודה שממנו צומחת הזכות. מה שאין כן לגבי זכויות או חובות שעילתם תלויה בחוזה או בהתקשרות אחרת שטרם נעשו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן, החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד פ. קלינר למבקשים, עו"ד י. אבירם למשיב. 27.11.75).
ב.ר.ע. 213/75 - המועצה המקומית טוראען נגד סולל בונה בע"מ
*מתן צו מניעה זמני (הערעור נתקבל) נגד המשיבה ניתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, האוסר עליה לבצע עבודות על חלקת אדמה הרשומה על שם "הנציב העליון בארץ ישראל עבור כפר
טורעאן", והמבקשת חוייבה במתן ערובה בסכום של 500 ל"י להבטחת נזקי המשיבה. לאחר שבימ"ש השלום שמע את טענות שני הצדדים ביטל את צו המניעה הזמני ונימוקו שהמבקשת, השהתה את תובענתה יתר על המידה, ביהמ"ש המחוזי פסק כי לא היה, שיהוי מצד המבקשת, אך מאידך נכנס לעובי הקורה ומצא שזכות קנינה של המבקשת בחלקת האדמה אינה עומדת לה, עד כדי מניעת המשיבה מלבצע עליה עבודותיה, ועל כן אישר את ההחלטה לביטול צו המניעה הזמני. הערעור על כך נתקבל, ענין זכותה של המבקשת בחלקת האדמה נשוא המחלוקת דינו להתברר בשלב מאוחר יותר של המשפט ולא בשלב הדיון על צו המניעה הימני. משדחה ביהמ"ש המחוזי את טעמו של בימ"ש השלום לבטל את צו המניעה הזמני, מן הדין שהצו יוחזר על כנו. עם זאת קיבל ביהמ"ש את בקשתה החילופית של המשיבה, להתנות את הצו במתן ערובה שיהא בה כדי לכסות את נזקה הממשי העלול לעלות למאות אלפי לירות. על כן התנה ביהמ"ש העליון את צו המניעה הזמני בהפקדה במזומן או בערבות בנקאית של 300 אלף לירות, לכיסוי נזקי המשיבה אם תדחה נגדה התובענה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. 21.11.75).
ב.ר.ע. 239/75 - תדיראן שווק ושירותים בע"מ נגד אלן... ארה"ב
*פניה לביהמ"ש עפ"י סעיף 26 לחוק הבוררות (הבקשה נדחתה) המבקשת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה עפ"י סעיף 26 לחוק הבוררות המסמיך את ביהמ"ש המחוזי לתת צו עשה וצו לא תעשה בענין התלוי ועומד בבוררות. בקשת המבקשת נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כדי שביהמ"ש יזקק לבקשה לפי סעיף 26 צריך אחד מן השניים - או שהבורר, או הבוררים, שיפסקו בבוררות כבר נתמנו, או שניתנה הודעה לפי סעיף 8 (ב) לאחר סירוב הצד שכנגד למנות בורר מצידו. האפשרות השניה לא נתקיימה בענין דנא, ובאשר לאפשרות הראשונה, אמנם המבקשת כבר מינתה את הבורר מצידה, אך לא די בכך, שכן כשמדובר בבוררות זבל"א, צריך שהבוררות תהיה כבר מורכבת בהרכבה המלא כדי שלביהמ"ש תהיה הסמכות לפי סעיף 16 הנ"ל.
(בפני: השופט ח. כהן, עו"ד א. קפלן למבקשת, עו"ד א. קידר למשיבה, 27.11.75).
ב.ר.ע. 223/75 - מקס פישר נגד א. צום בע"מ
*המסמך בכתב הדרוש בתביעה בסדר דין מקוצר (הבקשה נדחתה) המשיבה הגישה נגד המבקש תובענה בסדר דין מקוצר המבוססת על שיקים ושטרות, אך לא יכלה להגיש העתקים מדויקים מהם, באשר המסמכים מצויים במשמורת המשטרה לחקירה פלילית והיא סירבה למשיבה עיון בתיק החקירה והעתקת המסמכים. בנסיבות אלה טען המבקש כי התובענה אינה כשרה להתברר בסדר דין מקוצר. טענתו נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין כל ספק שתביעה הבאה מכח שטרות ושיקים נכנסת בגדר הוראת תקנה 269, ולענין חוסר "העתק" של המסמכים הנדרש בתקנה 270, הרי מצורף לכתב התביעה תצהיר ובו פירוט של כל המסמכים על תאריכיהם, סכומיהם ויתר הפרטים הרלוונטיים, וכמוהו כהעתק לענין התקנה 270.
(בפני: השופט ח. כהן. 21.11.75).
ב.ר.ע. 229/75 - פיוניר קונקריט בע"מ נגד רמט בע"מ
*רשות להתגונן המבקשת הגישה תובענה נגד המשיבה בסדר דין מקוצר וזו קיבלה רשות להתגונן. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת הרשם והבקשה לרשות ערעור נדחתה. הערכאות דלמטה דנו בהרחבה בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות שהועלו
ועתה טוענת המבקשת כי היא חוששת שמא ביהמ"ש, כאשר ידון במשפט עצמו, יהיה מושפע מן ההכרעות העובדתיות והמשפטיות שהוכרעו כבר טרם זמנן בדיון על הרשות להתגונן. על כן היא מבקשת כי ביהמ"ש העליון ידון בכל הנושאים האלה, על מנת שהכרעותיו ישפיעו בעת הדיון. כאמור נדחתה הבקשה. הדיונים היו טרם זמנם ואם אמנם ישפיעו על דעת השופט שידון במשפט עצמו, יוכל בעל הדין שנגדו ינתן פסה"ד, לערער על פסה"ד שינתן בתובענה עצמה, בין כה וכה אין ביהמ"ש העליון נוטה להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי להרשות לנתבע להתגונן, אפילו היה בנסיבות דומות מתערב בשיקול דעתו שלא להרשות להתגונן.
(בפני: השופט ח. כהן. 23.11.75).
ד.נ. 33/75 -_ שמחה ניר נגד מדינת ישראל
*בקשה לקיום דיון נוסף כאשר ביהמ"ש כבר דחה בקשה כזו העותר, שהיה המערער בערעור פלילי, ביקש במעמד השימוע של פסה"ד של ביהמ"ש העליון, כי ביהמ"ש ידון בו דיון נוסף. ביהמ"ש דחה את הבקשה וכתב "לא הורינו על דיון נוסף". עתה חידש העותר את בקשתו לדיון נוסף לפי סעיף 8 (ב) לחוק בתי המשפט ובקשתו נדחתה. עפ"י לשון החוק ניתן לעתור לנשיא ביהמ"ש בבקשה לדיון נוסף כאשר ביהמ"ש שדן בגופו של ענין לא נתן החלטה כלשהי בענין דיון נוסף, או שהחליט כי על המבקש לפנות לנשיא ביהמ"ש העליון עם בקשתו לדיון נוסף. כאשר ביהמ"ש החליט שאין להרשות דיון נוסף שוב אין הדרך פתוחה לפני בעל הדין לפנות לנשיא ביהמ"ש העליון שיורה על דיון נוסף.
(בפני: השופט ח. כהן. 25.11.75).
ע.פ. 427/75 - משה שריקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הונאה) המערער ביצע עבירות של קבלת כספים במרמה מנשים תוך הבטחת נישואין ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נדחה. נוכח מהות העבירות והרשימה הארוכה של העבירות הקודמות של המערער אין העונש מוגזם. העובדה שהמערער ברח מבית הסוהר כדי להשתתף במלחמת יום הכיפורים, ואמנם השתתף בה, אינה יכולה להשפיע על מידת העונש של עבירות שבוצעו על ידיו לאחר שנסתיימה המלחמה.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה - הנשיא אגרנט. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 23.11.75).
ע.פ. 461/75 - ציון אליהו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) המערער הגיש תביעה לגט נגד אשתו, בהתאם לעדותו היה לו גיהינום בבית מאז הגשת התביעה, וביהמ"ש המחוזי האמין לו. באחד הימים פרצה קטטה בינו לבין אשתו שמיררה לו את החיים בגידופים ובחרפות ובקטטה זו הופיע סכין. השופטים לא קבעו מי תפש הראשון בסכין, המערער או אשתו, אך הניחו לטובת המערער כי אשתו היא שתפשה בסכין ובאורח שלא הוברר עבר הסכין לידי המערער ואז דקר את אשתו דקירות רבות ומהן דקירות מסוכנות בבטנה וכן בגבה ובפניה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של ארבע שנים מאסר והערעור על כך נדחה. המעשה קרה פחות משלושה חודשים לאחר שהמערער הורשע בחבלה שחבל באשתו ונדון בשל כך למאסר על תנאי בלבד, קולא שהחטיאה בעליל את מטרתה. מעשהו של המערער היה מעשה אלימות מסוכן ביותר ואפילו היה המערער נתון להתגרות קשה עקב התנהגות אשתו אין בכך טעם מספיק להקל בעונשו.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. עו"ד מוסק למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 25.11.75).
ע.פ. 523/75 - מדינת ישראל נגד יעקב כהן
*זיכוי מחמת ספק המשיב מרצה עונש מאסר בבית כלא ונתפש בחצר בית הכלא כשבידו דלי עם בטון ובתחתית הדלי חפצים שונים כולל כמות של חשיש. המשיב העלה גירסה מסוימת בשאלה לשם מה החזיק את הדלי עם הבטון באותו מקום שבו נתפש, אך ביהמ"ש לא האמין לגירסת המשיב והעדיף את עדות עד התביעה. אך יחד עם זה היה לשופט קשה לקבוע האם ידע המשיב שבתוך הדלי נמצא חשיש וזיכה אותו. הערעור על כך נדחה. מפסה"ד נראה כי הספק שבגינו זוכה המשיב לא היה ספק ניכר אלא ספק כלשהו. אמנם לפי חומר הראיות, ואחרי שהשופט דחה את גירסת המשיב, רשאי היה להרשיעו בעבירה שיוחסה לו, אולם אין לאמר שהשופט היה חייב להגיע למסקנת ההרשעה לפי העובדות שהוא קבע, ואם נותר בלבו ספק כלשהו לא יוכל בימ"ש שלערעור להגיד שספק זה בנסיבות הענין מופרך מעיקרו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, בייסקי. עו"ד ראב למערערת, עו"ד אליאס למשיב, 17.11.75).
ע.פ. 390/75 - יעקב אלפרין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה) המערער הורשע בעבירה של סחיטה ואיומים, בכך שניסה לסחוט מבעלת מועדון לילה "דמי שמירה" ונדון לחמישה עשר חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר התייחס בחומרה לעבירה מסוג זה, שהפכה למכת מדינה, ואשר על כן מחייבת החמרה בעונש כדי לדכאה בעודה באיבה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 12.11.75).
ע.פ. 414/75 - מוסבאה סעאידה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של חבלה חמורה וחומרת העונש המערער נהג טרקטור עם פלטפורמה במעלה מנזר המוחרקה על הר הכרמל. ממחנה מדריכים ליד קיבוץ הזורע יצאו נער בן 16 וחברתו המתלוננת שטרם מלאו לה 16 בכוון מעלה המוחרקה. המערער הציע להם הסעה, ובדרך עצר את הטרקטור ודרש מן הצעירים 20 לירות. הם סירבו ואז הציע למתלוננת לבוא עימו במגע מיני, וכאשר סירבה נגע בגופה וכשברחה ממנו ידה בה ובחברה אבנים. לבסוף הסכים להסיע את השניים חזרה, פתח בנסיעה פרועה ומסוכנת במהירות מופרזת, תוך כדי העלאה והורדה של הפלטפורמה שעליה ישבו שני הצעירים, קירב את הפלטפורמה בנסיעה אחורנית אל פני תהום, ואח"כ נכנס בנסיעה אחורנית במכוון אל קטע בו היו גזרי עץ כרותים והנערה נחבלה ברגלה. המערער נדון ל- 5 שנות מאסר ועונשו הוקל במידת מה. ביהמ"ש העליון אישר את מסקנות ביהמ"ש המחוזי בדבר זיהויו של המערער כמי שנהג בטרקטור, זאת על אף העובדה כי המתלוננת טעתה באולם ביהמ"ש והצביעה על אחיו של המערער הדומה לו. אשר לטענה שלא הוכחה הכוונה הפלילית הדרושה עפ"י סעיף 238 שלפיו הורשע המערער - נסיעתו הפרועה של המערער וצורת נסיעתו אחורנית כדי שהפלטפורמה תתקל בגזרי העץ היו מעשים שלא כדין, ובין שהתכוון המערער לפגוע בצעירים בדרך זו ובין שלא היה איכפת לו שיפגעו, די בכך כדי להוכיח את היסוד הדרוש לפי סעיף 238. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי בהתחשב במעשיו החמורים של המערער, אולם בהתחשב במצבו המשפחתי של המערער שכן משפחתו שיכלה בן בעת שירות בצה"ל, ואח אחר משרת במשמר הגבול, החליט ביהמ"ש העליון להקל במידת מה ולהמיר מתוך 5 שנות מאסר בפועל שנה אחת במאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ברנזון. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד עמאר ושלהוב למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 23.11.75).
ע.פ. 406/75 - מוחמד טוויל ואח' נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה המבוססת על הודאה של הנאשמים (הערעור נתקבל) שלושת המערערים הורשעו בעבירה עפ"י סעיף 238 לפח"פ, אחרי שפרקליטם שייצג אותם בביהמ"ש המחוזי הודה מטעמם בעובדות שפורטו בכתב האישום. ערעורם נתקבל. טענתם היתה כי ההודאה בעובדות נמסרה על ידי פרקליטם שלא על דעתם ולא בהסכמתם, וכי כלל לא הבינו את דברי פרקליטם באשר אינם שומעים עברית, לא מונה מתורגמן וגם ביהמ"ש לא תרגם להם את דברי ההודאה של הסניגור. ובנסיבות של מקרה זה, כפי שהן עולות מפרוטוקול הדיון מביהמ"ש דלמטה, יהיה צודק ונכון אם ההרשעה תבוטל ודינם של המערערים יוחזר לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד יפת למערערים, עו"ד מישייקר למשיבה. 19.11.75).
ע.פ. 385/75 - סמי ברו נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה בהחזקת סם וחומרת העונש
(הערעור נתקבל בחלקו) באחד הערבים נראה המערער ע"י איש משטרה כשהוא נוסע במכוניתו מחוץ לעיר חיפה והלה נסע אחריו. המערער הגיע לקרבת חוף הכרמל, החנה שם את מכוניתו, עבר דרך פירצה בגדר החוסמת את פסי מסילת הברזל והלך בשביל עפר לעבר חוף הרחצה. איש המשטרה הלך אחריו כברת דרך קצרה אך המערער נעלם בחשיכה. לאחר כ- 20 דקות חזר המערער למכוניתו וכשהחל לנסוע נעצר. נערך חיפוש במכוניתו ונמצאו בה שתי חבילות אופיום במשקל כולל של 260 גרם. למחרת היום ערכו אנשי המשטרה חיפוש בסביבת חוף הרחצה האמור ומצאו בחבית מכוסה כמות נוספת של למעלה משני ק"ג אופיום ובאחת החבילות שנמצאה חסרה הכמות שנמצאה במכוניתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער הן בהחזקת הכמות של 260 גרם אופיום והן בהחזקת הסם של למעלה משתי ק"ג אופיום וגזר על המערער עונש של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל וכן הורה על חילוט המכונית ששימשה להובלת הסמים, ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור על ההרשעה בגין ההחזקה של שני ק"ג אופיום אך אעפ"כ דחה את הערעור על גזר הדין. לענין ההרשעה בסם שנמצא במכונית - הובאה עדות של אחד השוטרים שערך את החיפוש במכונית ומצא את הסם ודי בהבאת עד אחד כאשר מדובר בעדות ישירה ואין צורך להרבות בהבאת עדים. מאידך, ביחס לסם שנמצא בחבית, הנסיבות מעלות אמנם חשדות כבדים נגד המערער אבל אין די בהם להסיק מסקנה חד משמעית שהמערער הוא בעל הסם. המקום שבו היתה החבית הוא ברשות הרבים ויש גישה חופשית אליו ואין להוציא לגמרי מכלל אפשרות שהחומר היה שייך למישהו אחר. נכון שההסבר של המערער להמצאו במקום באישון לילה לא נתקבל על דעת ביהמ"ש, אבל לפני שהנאשם נדרש לתת הסבר, אשר כשהוא נדחה ניתן להרשיעו, חייבת להיות קודם כל הוכחה מספקת לכאורה בדבר אשמתו וכאן לא היתה הוכחה כזו. עם זאת למרות זיכוי המערער מן העבירה של החזקת הסם שנמצא בחבית אין מקום לשנות את העונש שהוטל על המערער. למערער עבר פלילי עשיר ומגוון, ובתוכו גם הרשעות קודמות של החזקת סם, האופיום הוא מין סם מסוכן מאד, וחזקה על המערער, לפי הכמות שנמצאה אצלו, שהחזיק את הסם שלא לשימוש עצמי בלבד.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד הרצברג למערער, עו"ד סתוי למשיב. 18.11.75).
ב ת ו כ ן
* בג"צ 465/75 - ...............................102 ─ * סמכות המעצר של שוטרים.
─ * הזמנת אדם לחקירה ע"י המשטרה.
─* ע.א. 362/75 - ........102 ─ * זכות נכה לתביעת פיצויים ושהייתו ב"יום הקובע" בגרמניה.
─* ע.א. 198/75 - ..............................103 ─ * תביעה עפ"י שיקים.
─ * עיסקה בלתי חוקית.
─ * תביעה נגדית.
─* בג"צ 380/74 - ...........104 ─ * כשרות פיטורין.
─ * סמכות ביה"ד לעבודה להכריז על פיטורין שהם פסולים.
─* ע.פ. 63/75 - .................................105 ─ * עבירות מס הכנסה.
─* ע.א. 549/75 - .............................106 ─ * מסירת ילד לאימוץ בניגוד לרצון ההורים.
─
─* בג"צ 532/74 -אחידות מצבות בבית קברות צבאי................................107 ─* ע.א. 439/75 - בתביעת נכה. פסיקת הוצאות...................................107─* ע.א. 73/74 - תביעת נכות של חייל (סכרת)...................................107─* ע.א. 384/74 -פיצוי עבור קיצור תוחלת החיים................................108 ─* בג"צ 294/75 - כשרות תנאי במכרז...........................................108─* בג"צ 539/75 - הוצאות בעתירה לבג"צ........................................108─* בג"צ 61/75 - פירוש סעיף בענין היטל בענף הלול.............................109 ─* בג"צ 38/75 - שיהוי ומניעות בעתירה לבג"צ..................................109─* בג"צ 289/75 - שחרור משירות מטעמי דת......................................110 ─* בג"צ 408/75 - מועדי ביקור בבית סהר.......................................110─* בג"צ 440/75 - הוצאות בעתירה לבג"צ........................................110─* ב.ר.ע. 225/75 - מינוי מומחה רפואי עפ"י דרישת הנתבע.......................111 ─* ב.ר.ע. 228/75 - הבאת ראיות סותרות בתביעה עפ"י חוק איסור לשון הרע.........111 ─* ב.ר.ע. 232/75 - הטלת עיקול על זכות עתידה שטרם באה לעולם..................111─* ב.ר.ע. 213/75 - מתן צו מניעה זמני........................................111─* ב.ר.ע. 239/75 - פניה לביהמ"ש עפ"י סעיף 26 לחוק הבוררות...................112 ─* ב.ר.ע. 223/75 - המסמך בכתב הדרוש בתביעה בסדר דין מקוצר...................112 ─* ב.ר.ע. 229/75 - רשות להתגונן.............................................112─* ד.נ. 33/75 - בקשה לקיום דיון נוסף כאשר ביהמ"ש כבר דחה בקשה כזו...........113 ─* ע.פ. 427/75 - חומרת העונש (הונאה)........................................113─* ע.פ. 461/75 - חומרת העונש (חבלה חמורה)...................................113─* ע.פ. 523/75 - זיכוי מחמת ספק.............................................114 ─* ע.פ. 390/75 - חומרת העונש (סחיטה)........................................114─* ע.פ. 414/75 - הרשעה בעבירה של חבלה חמורה וחומרת העונש....................114 ─* ע.פ. 406/75 -ביטול הרשעה המבוססת על הודאה של הנאשמים.....................115 ─* ע.פ. 385/75 - הרשעה בהחזקת סם וחומרת העונש...............................115─
─
─
─
─
─