ע.א. 169/75 - אלימלך דוידסון נגד ישעיהו שפר ומיכאל גרעין

*השלום פיצויים עקב הפרת התחייבות להשיג הסכם מכר.
* טענת שליחות.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2071/73 - הערעור נדחה)


העובדות:
המערער הינו מתווך מקרקעין. המשיב גרעין, רכש באמצעות המערער, בשנת 1972, חלקת קרקע שנרשמה על שם בתו וחתנו של גרעין. לאחר מכן ביקשו למכור את החלקה והמערער, כמתווך, מצא את המשיב הראשון, שפר, והלה הסכים לקנות את החלקה. המערער נטל משפר דמי קדימה על חשבון החלקה כמקדמה והתחייב להשיג מאת הבעלים את מכירת הקרקע לשפר. הוא כתב בקבלה בין היתר "הריני מתחייב כלפיך כי במידה והמגרש הנ"ל לא יימכר אשלם לך דמי נזק קבועים ומוערכים מראש בסך 20,000 ל"י". לאחר מכן סירבו המוכרים למכור את החלקה, שפר הגיש תביעה על סך 20,000 ל"י כנגד המערער, הלה הגיש הודעת צד שלישי נגד גרעין, ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער לשלם לשפר את סכום הפיצויים ודחה את הודעת צד שלישי של המערער נגד גרעין. על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. אין לקבל את תביעת המערער נגד גרעין בטענה כי פעל כשליחו של גרעין. כל שגרעין ביקש ממנו היה למצוא קונה לחלקה, אך לא ייפה את כוחו לשמש כשליחו על מנת להתחייב התחייבות משפטית כלפי קונה. לאור אופי עיסוקו בדרך כלל של המערער כמתווך, ולאור המערכת העובדתית שהוכחה, תפקידו של המערער היה להפגיש את הקונה עם בעל המקרקעין, אך לא לבצע את הפעולה המשפטית. עפ"י המסמך שחתם המשיב לשפר אין הוא מתחייב בשם הבעלים אלא מתחייב להשיג את הסכמת הבעלים למכירת הקרקע לשפר. התחייבות זו מתיישבת עם מעמדו של המערער כמתווך.
ב. אין לקבל את הטענה כי המסמך לא יצר התחייבות תקפה באשר לא היתה תמורה כדי להקנות לו תוקף. התמורה שניתנה היא בתועלת הכספית שהיתה צפויה למערער, ובהקפאה של תנועת דמי הפקדון שקיבל המערער והצורך לגייס את יתר הכספים שבהם התחייב שפר.
ג. לטענה כי על ביהמ"ש להפחית את סכום דמי הנזק מכח סמכויותיו עפ"י חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) - ביהמ"ש רשאי להפחית את סכום הפיצויים אם נעדר כל יחס בין הסכום שעליו הוסכם לבין הנזק שניתן היה לראותו מראש, ואולם המערער צריך היה להוכיח זאת והוא לא הוכיח בנידון זה מאומה, ובהעדר ראיה כאמור לא יראה ביהמ"ש מקום להפחתה כלשהי.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר עו"ד ליאור חורב למערער, עו"ד ש. פלד למשיב הראשון, עו"ד א. קנטי למשיב השני. 3.12.75).


ע.א. 381/75 - יהודה ברקוביץ ואח' נגד מרדכי גבריאלי ואח'

*תביעה לאכיפת הסכם לעריכת שותפות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בת.א. 1084/73 - הערעור נדחה).



העובדות:
המערער ברקוביץ והמשיב גבריאלי עשו הסכם ובמבוא הוצהר כי הצדדים הם מסגרים מעולים במקצועם והביעו את רצונם להתקשר זה עם זה בהסכם שותפות. בגוף ההסכם מודיעים בעלי הדין שהם עומדים לנטוש את עיסוקיהם ויצטרפו לחברה בע"מ שכבר החלו ברישומה.
כל אחד מהשניים היה אמור לרכוש מחצית הון המניות. כן התחייבו לתרום לחברה את חוג לקוחותיהם ואת מרצם וכשרונם ולהמנע מלעסוק בהתחרות. לגבריאלי היה בנין בחכירה ממינהל מקרקעי ישראל, והוא התחייב למוסרו לחברה על מנת שזו תנהל בו את עסקיה. ברקוביץ רשם את החברה ונטל מחצית מניותיה אך גבריאלי התחרט וסירב לקבל את המניות. גבריאלי הגיש תובענה כדי לסלק את ידה של החברה ושל ברקוביץ מן הנכס לאחר שהחלו לפעול בתוך הנכס ואילו ברקוביץ תבע את גבריאלי לאכיפת החוזה. לבקשת הנתבעים מחק ביהמ"ש המחוזי את כתב התביעה של ברקוביץ והורה שההסכם, בהיותו הסכם לעשיית שותפות, אינו ניתן לאכיפה. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא זוסמן:
א. נכון כי הצורה הארגונית שהצדדים בחרו בה היתה חברה בע"מ, אך אין ספק שראו את עצמם כשותפים שעיקר תרומתם לעסק המשותף הוא כושר עבודתם כמסגרים וחוג הלקוחות שרכשו בעבר. גם בגוף ההסכם דיברו על שותפות ולכך גם נתכוונו כפי שהעידו בביהמ"ש המחוזי. הלכה פסוקה היא שמקום ששניים מקימים חברה בא נתונה מחצית כח השליטה בידי כל אחד מהשניים דן ביהמ"ש ביחסים שבינם לבין עצמם כביחסי שותפות.
ב. עיקר שאיפת המערערים היא לזכות בשימוש במקרקעין ואילו עמד החיוב לגבי הבנין בפני עצמו היה ניתן לאכיפה. אולם החיוב אינו עצמאי אלא תוצאת לואי מן ההסכם לייסד עסק משותף. החיוב בענין המקרקעין היה טפל להסכם העיקרי של הקמת העסק המשותף, אך הטפל אין לו דין מיוחד ובנפול העיקר נופל גם הטפל עמו.
ג. עפ"י חוק החוזים אין נפגע זכאי לאכיפת חוזה אם יש בכך משום כפיה לעשות עבודה אישית, או אם ביצוע האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פקוח מטעם ביהמ"ש, בעניננו מבוסס ההסכם על התחייבות שני הצדדים לתרום את מרצם ואונם וכשרונם לניהול תקין של החברה, היינו התחייבות לעבודה אישית וכמו כן ביצועו היה מחייב פקוח מתמיד ע"י ביהמ"ש.
ד. כמו כן לא יכול ביהמ"ש לעזור לאכיפתו של ההסכם, שכן עפ"י ההסכם נוסדה חברה וזו נכנסה למבוי סתום כבר בהתחלה, בלי שים לב על מי רובצת האשמה, הרי באין שיתוף פעולה בין השניים דין החברה להתפרק.
ה. אין אוכפים על אדם להיות שותפו של אחר. אכן יש יוצאים מהכלל האמור, אך הנסיבות ליוצאים מן הכלל לא נתקיימו כאן.
ו. למערערים נותרה האפשרות לבקש תיקון כתב התביעה, באופן שיתבעו תשלום פיצויים עקב הפרת הבטחה להקים שותפות.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מני, שמגר עו"ד מ. כספי למערערים, עו"ד נ. פלדמן למשיבים. 25.11.75).


ע.א. 552/73 - ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נגד ראובן כץ

*אחריות בפרסום לשון הרע ומידת הפיצויים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בת.א. 2000/69 - הערעורים נדחו)


העובדות:
השבועון דורבן היה עיתונם של הסטודנטים באוניברסיטת ת"א ובהסכם עם ידיעות אחרונות
יצא לאור כמוסף שבועי של ידיעות אחרונות. באפריל 1969 הופיעה כתבה שבה פורסם לשון הרע נגד המשיב שהיה אז יו"ר הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטת ת"א. המשיב הגיש תביעה לתשלום 50,000 ל"י פיצויים על הוצאת לשון הרע, ואילו ידיעות אחרונות טען כי הוא אמנם מפיץ את העיתון דורבן, אך אין לו חלק בעריכתו ובהוצאתו לאור ועל כן אין העיתון אחראי לתוכן הפרסום של דורבן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש יריבות בין ידיעות אחרונות והמשיב. העיתון דורבן הופיע כנספח שבועי לידיעות אחרונות, ועל כן נוטל ידיעות אחרונות אחריות למה שמופיע בדורבן. ביהמ"ש חייב את המערערים בתשלום פיצויים על הוצאת לשון הרע, אך קבע סכום 15,000 ל"י ולא 50,000 כפי שתבע המשיב, בציינו כי הטלת תשלום פיצויים גבוה מדי יפגע בחופש העיתונות. על כך מערערים שני הצדדים.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין היריבות בין ידיעות אחרונות לבין המשיב, קבע ביהמ"ש המחוזי על יסוד חומר הראיות שבא לפניו כי ידיעות אחרונות לא היה סתם מפיץ של דורבן, אלא העתון ועורכיו אחראים גם לתוכנו של עתון דורבן. מסקנת ביהמ"ש המחוזי מבוססת על מימצאים עובדתיים שאין להתערב בהם.
ב. החומר שפורסם הנוגע למשיב הוכח כבלתי נכון והסיפור כולו היה פרי דמיון של כתב. משהוכח כי החומר אינו אמת, וכי יש בפרסומו כדי להשפיל את המשיב בעיני הבריות, הרי היא מהווה פרסום לשון הרע, ונותרה למערערים ההגנה של תום לב לפי סעיף 15 לחוק, היינו שהיו זכאים לפרסם את הדברים מתוך חובה חוקית, מוסרית או חברתית כלפי קוראי העיתון וכי הפרסום נעשה בתום לב. גם הגנה זו על שני חלקיה נדחתה בצדק ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ג. ביחסים הרגילים שבין עיתון לקוראיו אין עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי. על כן אין העיתון נהנה מזכיה מיוחדת לגבי פרסומים כאלה שאינם אמיתיים, נטען שמדובר כאן בציבור מיוחד ולגביו נושא העיתון באחריות מיוחדת וחובה עליו להביא לידיעת אותו ציבור כל דבר דופי שנמצא בהתנהגות נציגיו הציבוריים. טענה זו אינה נכונה משתי בחינות: ראשית, דורבן צורף לידיעות אחרונות ונמכר יחד עימו לכל אדם ולא רק לסטודנטים. שנית, לכל כתב עת יש בדרך כלל חוג קוראים משלו המוצא בו ענין מיוחד ובשל כך בלבד הוא לא נעשה בעל זכיה מיוחדת המתירה לו לפרסם דברים לא נכונים לגבי אנשי ציבור מאותו חוג.
ד. נכון כי כאשר פרסום נעשה בקשר לבחירות של גוף בעל אופי ציבורי, מעניק הדבר זכיה מיוחדת לעיתון. אך הטענה שהיא נכונה מבחינה עקרונית אינה מתאימה לנסיבות המקרה. הפרסום צריך להיות בתום לב היינו מתוך אמונה כנה בנכונות הדברים, והוא חייב להיות מוגבל לאותם אנשים שיש להם ענין בבחירות ויש בפרסום כדי להשפיע על אופן הבחירה. כאן פורסמו הדברים לכל הציבור ולא רק לסטודנטים, וכמו כן מדובר בפרסום שלאחר הבחירות ולא לפניהן וממילא אין בו כדי להשפיע על אופן השימוש בזכות הבחירה של הסטודנטים.
ה. אשר לשאלת גובה הפיצויים - אין לקבל את הנימוק של ביהמ"ש המחוזי להקטנת סכום הפיצויים, היינו הצורך למנוע פגיעה בחופש העתונות. אין כל ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של הפרט ע"י פסיקת פיצויים הגונים על פרסום לשון הרע, לבין הבטחת חופש העיתונות. כדי לשמור על חופש העיתונות אין צורך לפרסם דברים שיש בהם משום לשון הרע. בין הדברים העשויים להקל בקביעת גובה הפיצויים - היותו של המפרסם משוכנע באמיתות הפרסום והתנצלותו של המפרסם על הפרסום, פרסום תיקון והכחשה בצורה מתאימה וללא הסתייגויות, אף אחד מהדברים הללו לא היה כאן, כך שלא היה מקום להקטין את הפיצויים לטובת המערערים. אולם על אף השיקול המוטעה הנ"ל, הרי
בסך הכל מצא ביהמ"ש המחוזי אמת מידה נכונה בקביעת הפיצויים ואין מקום להתערבות בפסיקתו.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני עו"ד ש. ליבליך למערערים, עו"ד משה קשת למשיב. 12.12.75).


ע.א. 422/75 - מסעקי כרמלה נגד חדד יוכבד

*מכירת נכס משותף לבני זוג ע"י הבעל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ע.א. 695/73 - הערעור נדחה ברוב דעות).



העובדות:
בפברואר 1972 השכיר בעלה של המערערת למשיבה בית בכפר שלם ללא תשלום דמי מפתח, לתקופה של 10 שנים. במבוא להסכם הציג בעלה של המערערת את עצמו כמחזיק בלעדי של הבית, אך הצהיר שהוא איננו הבעלים של הבית. הותנה שהמשיבה לא תהיה דיירת מוגנת, אך ניתנה לה אופציה לקנות את הדירה בסך 20,000 ל"י, אם תודיע תוך 6 חודשים מיום חתימת החוזה על הסכמתה לקבלת האופציה. המשיבה השתמשה באופציה תוך המועד הנקוב, אך המערערת הגישה נגדה תביעה לסילוק יד, בטענה שהבית שייך למערערת ולבעלה חלק כחלק, ושההשכרה והאופציה נעשו ללא ידיעתה והסכמתה. ביהמ"ש השלום פסק שהתובעת ובעלה עלו על הקרקע והקימו עליה את הבית נשוא הדין במשך מספר שנים וכי לא הוברר מיהו בעל הקרקע אם כי אין חולק שהתובעת ובעלה החזיקו בקרקע ובבית קודם שנמסר לתובעת. ביהמ"ש קבע כי השכרת הבית נעשתה בהסכמת המערערת ובידיעתה, אך מאידך לא הוכח שהמערערת ידעה על המכר והסכימה לו. מכיון שהמערערת לא ידעה על האופציה למכירת הנכס, ומכיון שאין לאמר כי בעלה פעל כשליח שלה עפ"י חוק השליחות, הרי דין תביעתה להתקבל ועל המשיבה לפנות את הבית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה מתוך שני נימוקים: כי המערערת הסכימה כי כלפי כולי עלמא יהיה הבעל הצד לעשות עיסקאות מחייבות בבית; כי האשה לא הגישה את התביעה מיוזמתה אלא תביעתה משמשת מסווה לתביעה של הבעל עצמו. על כך הערעור.
החלטה - השופט מני (דעת הרוב):
א. מסקנת ביהמ"ש המחוזי נגד הפינוי אינה יכולה לעמוד על שני הנימוקים שביהמ"ש סמך עליהם, שכן אין פרטים בחומר הראיות כדי לבסס שני נימוקים אלה.
ב. תביעת המערערת חייבת להדחות מנימוק אחר. בכתב תביעתה, מבססת המערערת את תביעת סילוק היד על הטענה כי היא בעלת מחצית הרכוש המשותף. משהוכח כי אין למערערת כל בעלות בבית, נשמט הבסיס לתביעתה ובגלל כך חייבת היתה התביעה להדחות.
השופט שמגר מסכים ומוסיף:
המערערת ביססה תביעתה על זכות בעלות שיש לה, כביכול, בשותפות עם בעלה בנכס, אך לא הוכח שיש לה זכות בעלות, ולהיפך עפ"י מימצאי בימ"ש השלום אין למערערת ולא לבעלה, זכות בנכס וחזקתו של הבעל נובעת מהשגת גבול בנכסיו של אחר.
השופט בייסקי (דעת מיעוט):
א. אין לחרוץ את גורל התביעה, על טענת המערערת שהיא בעלת מחצית הרכוש המשותף, ועל כך שלא הוכיחה בעלותה. אמנם לא הוברר למי הבעלות על הקרקע, אך עפ"י הראיות היחידות שהיו בפני ביהמ"ש ברור שהזכויות בבית, תהיינה אשר תהיינה, היו שייכות לתובעת ולבעלה, ובנסיבות אלה הוכיחה התובעת זכויות טובות יותר לגבי הדירה מאשר המשיבה, ומשום כך זכאית היא לסילוק ידה של המשיבה.
ב. אם גם הכחש באופן סתמי היותה של המערערת בעלת מחצית הרכוש, הרי הענין לא היה שנוי כלל במחלוקת, ואין טענה מצד המשיבה כי המערערת לא הוכיחה בעלותה כפי שטענה בתביעתה.
ג. לא באה כל עדות פוזיטיבית כי המערערת ידעה שחוזה השכירות שבעלה ערך עם המשיבה כולל גם אופציה למכירת הדירה. אין לאמר כי מכיון שהבעל החזיק בדירה בעצמו יכול היה למכור אותה, שהרי קבע במפורש כי הוא רק המחזיק ולא הבעלים. אין גם לאמר שהמשיבה, שהיא בבחינת קונה בתום לב, רשאית לסמוך על העיסקה שעשה בעלה של המערערת, ואין היא מחוייבת לבדוק יחסי בני הזוג או אם השיג הבעל הסכמת אשתו. אין גם לאמר כי המערערת יוצגה לצורך עיסקת האופציה ע"י בעלה לפי סעיף 3 לחוק השליחות. מכירת דירת המגורים איננה מסוג אותם הענינים ואותן המטרות שעל פי הנוהג והמקובל בין בני זוג מייצג איש את רעהו ללא הסכמה מבן הזוג השני.


(בפני השופטים: מני, שמגר, בייסקי עו"ד מ. שחטר למערערת, עו"ד ר. רהב למשיבה. 9.12.75).


ע.פ. 358/75 - חנניה פרקש ומשה עוקבי נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בביצוע מעשה סדום וחומרת העונש שני המערערים מרצים עונשי מאסר בכלא תל-מונד ובאחד הימים התנפלו על המתלונן, המערער הראשון ביצע מעשה סדום, אך לפני שהשני הספיק לבצע את זממו הצליח המתלונן להשתחרר מן השניים וברח מן התא. הוא פנה לסוהר תורן וביקש לראות את הקצין התורן. הלה הגיע לבית הכלא כחמש שעות לאחר המעשה ואז מסר לו המערער על מה שאירע עמו. הסוהר העיד כי המתלונן היה במתח ועצוב והקצין העיד כי המתלונן היה מבוהל ובמצב של התרגשות. בו בערב נבדק המתלונן ע"י חובש שהעיד כי מצא על גופו של המתלונן סימנים הנוצרים מזרע. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדותו של המתלונן והטיל על המערער הראשון עונש של שנתיים מאסר בפועל ועל המערער השני שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש קיבל ללא היסוס את גירסתו של המתלונן ובמהימנותו אין להתערב. בכך לא סגי, כי מדובר בעבירת מין ועל כן צריכה עדות המתלונן להיות נתמכת על ידי ראית סיוע נוספת, זו אינה חייבת להשתרע על כל שרשרת העובדות שמהן מורכב מעשה העבירה, אך היא צריכה לתמוך בעדותו של המתלונן בנקודה ממשית. סיוע כזה היה בעניננו. ראשית, תוצאות הבדיקה על גופו של המתלונן, סימנים פיזיים על גופו של הנפגע יש בהם בדרך כלל כדי להוות סיוע ובלבד שאין ראיה כי סימנים אלה יכלו להגרם ע"י אירוע אחר, וכאן לא היו ראיות על אירוע אחר. שנית, ניתן למצוא סיוע במצבו הנפשי של המתלונן כפי שהעידו עליו הסוהר התורן והקצין התורן. אשר לעונש אין הוא חמור מדי בהתחשב במהות הענין ובנסיבותיו.


(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד שובל למערערים, עו"ד גב' גורני למשיבה. 11.11.75).


ע.פ. 152/75 - מוחמד מהג'נה נגד מדינת ישראל.

*טענת "קינטור" ברצח הנוגעת לשמירה על כבוד המשפחה המנוחה קיימה יחסים מיניים עם בעלה בטרם נישאה לו ועובדה זו נודעה למערער
שראה בכך פגיעה בכבוד המשפחה. ביום המקרה חזרה המנוחה לבית אביה, והמערער, בהתאם לגירסתו, החל לשתות יין מבקבוק ולאחר מכן הטיף מוסר לאחותו על התנהגותה הבלתי מוסרית והיא השיבה לו כי היא חופשית לנהוג כרצונה ורמזה שכבוד המשפחה ישאר מוכתם. לדברי המערער פגעו בו דברים אלה ואז דקר את אחותו מספר דקירות ולאחר מכן כרך חבל סביב צוארה והרג אותה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת רצח והערעור על כך נדחה. שתי טענות העלה המערער: הראשונה, כי דברי המנוחה בענין המשך התנהגותה כאוות נפשה יש לראות בהם קנטור ; והשניה, כי עקב שתיית היין היה במצב של ערפול חושים. שתי הטענות נדחו. הדברים שיוחסו למנוחה הם חוליה במסגרת טענה של חילול כבוד המשפחה ואין זו ממין הטענות היכולות להחשב קנטור. אשר לטענה של ערפול החושים, באה בפני ביהמ"ש עדות ברורה של מומחה כי הכמות ששתה המערער לא היתה מספקת כדי אובדן חושים.


(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד סולימאן למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 19.11.75).


ע.פ. 78/75 - אליהו ציצינטוס וולריטלב קורנרייך נגד מדינת ישראל

*עבירות מרמה (ערעור של ציצינטוס נדחה וערעורו של קורנרייך נתקבל).

שני המערערים ביצעו עבודות צביעה שונות עבור הקריה למחקר אנרגיה גרעינית והועמדו לדין בשורה של עבירות מרמה. ציצינטוס היה הרוח החיה בביצוע עבירות המרמה ונדון לשלוש שנים מאסר וקנס של מאתיים אלף ל"י וקורנרייך נדון למאסר של שמונה עשר חודש וקנס של חמישים אלף ל"י. ביהמ"ש העליון זיכה את קונרייך מחמת הספק. לא הוכח במידת הבטחון הדרושה שהוא השתתף במעשי המרמה שבוצעו ע"י שותפו. אשר לציצינטוס, הרי הוא זוכה בערעור בחלק מהעבירות ועל כן הופחת עונש המאסר לשנתיים. למרות שהעבירות בוצעו בשנת 1965 לא נמנע ביהמ"ש העליון מלאשר את עונש המאסר בפועל, כי גורם הזמן שעבר מאז כבר הובא בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ובהתחשב בחומרת העבירות והיקפן אין להמנע מהטלת מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון סקר באריכות את הפרשיות השונות הנוגעות למעשי המרמה, אם כי לא התייחס לכל הפרשיות כפי שנדונו בביהמ"ש המחוזי, בציינו כי גם אם ימצא שבפרט זה או אחר טעה ביהמ"ש המחוזי, לא יהיה בכך כדי לשנות את המסקנה הסופית.


(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עוה"ד א. גניהר וי. הכהן למערערים, עוה"ד א. יאראק ובזורה למשיבה. 29.10.75).


ע.פ. 266/75 - אברהם קליכמן ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפריצה על יסוד חזקה תכופה (הערעור נדחה).

לפנות בוקר נפרץ סניף דאר ברמת-גן ונגנבה משם כספת. זו נמצאה יותר מאוחר כשהיא נעולה ומונחת מכוסה בתוך חורשת אקליפטוסים ליד הפארק הלאומי של רמת-גן. המשטרה הציבה בקרבת מקום מארב ובו ביום בשעה 4.00 אחה"צ נראו שלושה גברים מתקרבים למקום הכספת ומנסים לפותחה, אך לאחר כרבע שעה שמעו במקום קריאת ילדים ונמלטו. למחרת היום, שוב הוצבו אותם שוטרים במארב, ובצהרים התקרבו שלושה גברים, שזוהו ע"י השוטרים כאותם גברים שבאו יום לפני כן, ושוב ניסו לפרוץ את הכספת, ונעצרו ע"י המשטרה תוך כדי מנוסה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירת הפריצה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש נתן אימון בעדויות שוטרי המארב שהצליחו לזהות את האנשים כמי שבאו למקום ביום הראשון לאחר ביצוע הפריצה וכיון שכך בדין הורשעו על בסיס ההלכה של "חזקה תכופה". אשר לעונש - המערער הראשון נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמערער השני לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והוא הדין למערער השלישי ואין לקבל את הערעור
על חומרת העונש. אין אלה עונשים חמורים בהתחשב בחומרת העבירות ובהרשעותיהם המרובות והמגוונות של המערערים. צדק גם ביהמ"ש המחוזי כאשר הטיל על המערער הראשון עונש קל יותר בהתחשב בכך שמספר הרשעותיו אינו רב כמו של המערערים האחרים, וגם סוג העבירות שביצעו המערערים האחרים בעבר חמור יותר וכוללים מעשי שוד.


(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד מקרין ומשגב למערערים, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 12.11.75).


ע.א. 304/74 - פלוני נגד פלונית

*אבהות ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הינו אביה של המשיבה לאחר שקיבל כמהימנה את עדותה של אם המשיבה כי במועד הקובע חיה יחד עם המערער בבית מלון וקיימה עימו יחסי מין מלאים במשך שני לילות. עדות זו נסתייעה בעדות המערער עצמו שאמנם בילו אותם לילות בבית המלון. על כן בדין קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערער הינו אביה של המשיבה. אשר לסכום המזונות שפסק ביהמ"ש - המדובר בסכום של 275 ל"י לחודש, וסכום זה אינו מופרז והוא איננו מגיע למינימום המחיה הדרוש לילדה קטינה בימים אלה. השופט כבר התחשב בעליל במצב בריאותו ובמצב הכנסותיו של המערער ואין להתערב בשיקול דעתו.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד פלדמן למשיבה. 23.11.75).


ע.א. 424/75 - חנה שפירא ואח' נגד מנהל מס עזבון.

*תביעת ריבית על סכום מס עזבון ששולם והוחזר למשלמיו (הערעור נדחה).

המערערות הן יורשות עזבון ושילמו מס עזבון בסכום של 51 אלף לירות לפי הודעת שומה זמנית של המשיב. החלק העיקרי מנכסי העזבון היו כספי פיצויים מגרמניה ואחרי התשלום נודע למערערות שנערכה אמנה בין ישראל לבין גרמניה שכספי פיצויים יהיו פטורים ממס עזבון. המערערות ביקשו מהמשיב שיפטור אותן מתשלום המס במידה שהוא מתייחס לפיצויים. המשיב הוציא שומה סופית ופטר את המערערות מתשלום מס עזבון מכספי הפיצויים, באופן שהחזיר להן כ- 50 אלף לירות. זאת לפנים משורת הדין, למרות שהאמנה טרם נחתמה וטרם אושררה בעת עריכת השומה הסופית. עפ"י טיוטת האמנה יהיה לה תוקף ריטרואקטיבי מ-1968 ונציב מס הכנסה החליט להחזיר או לא לגבות מס עזבון עבור פיצויים אישיים מגרמניה כבר לפני האשרור, אך יחד עם זאת החליט לא לשלם רבית עבור סכומי המס שכבר נגבו ויוחזרו. המערערות דרשו תשלום ריבית על הסכום שהוחזר להן, תביעתן נדחתה והערעור על כך נדחה. עפ"י חוק מס עזבון מששולם מס עפ"י שומה זמנית ולאחר מכן התברר שהוא שולם כמס יתר והוא מוחזר יש לשלם עליו ריבית. אולם המדובר רק במס המוחזר בהתאם לחוק בעוד שבעניננו הוחזר המס לפנים משורת הדין. עפ"י הדין היו חייבות המערערות לשלם את כל הסכום ששילמו, הסכום הוחזר להן בגלל הוראה של שלטונות המס שאין לה כל בסיס חוקי, ועל כן יכלו שלטונות המס לקבוע גם את היקפה של אותה הקלה שעליה הם החליטו ויכלו להחליט שלא לשלם רבית בהחזרת כספים לפי אותה הקלה.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד פ. קלוג למערערות, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 30.11.75).


ע.א. 201/74 - ישראל הירפרונג נגד לוסיין שעייה

*אי הכחשת ערך משכון שלא הוחזר כשהתביעה היא בעילת גזל המשיב נתן למערער הלוואה של 6,000 דולר ולהבטחת ההלואה הפקיד המערער בידי המשיב אבני חן, בתובענה שבין הצדדים לא חייב ביהמ"ש את המשיב להשיב למערער
את המשכון באשר אינו חייב להחזירו בארץ אלא בשוויצריה מקום מסירתו. משום כך חייב את המשיב להחזיר למערער את ההפרש שבין ערך המשכון לבין יתרת החוב שהמערער נשאר חייב לו. ביהמ"ש העריך את המשכון בסכום של 10,000 פרנק וכן קבע את שעור החוב והערעור על כך נדחה. לענין שעור החוב היו ראיות מהי יתרת החוב ואין להתערב בפסיקת ביהמ"ש. אשר לקביעת ערך המשכון בסך 10,000 פרנק - נטען בפרשת התביעה שערך המשכון היה 50,000 אלף פרנק והדבר לא הוכחש בכתב ההגנה, אולם החיוב שחוייב המשיב בקשר עם החזרת המשכון היה חיוב בנזיקין עפ"י עילת תביעה של גזל ועפ"י תקנות סדר הדין אין חובה להכחיש בהגנה את שעור דמי הנזק הנחשבים כשנויים במחלוקת גם ללא הכחשה. לטענה כי שאלת ערך המשכון לא נכללה ברשימת הפלוגתות שנערכה בהסכמת באי כח הצדדים - רשימת הפלוגתות לא נערכה בצורה של הסכם בכתב כקבוע בתקנות סדר הדין, ולא היה בכך כדי למנוע העלאת השאלה בדבר ערך המשכון, שהיא לאמיתו של דבר אחת השאלות העיקריות שעמדו להכרעה במשפט.


(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פורסטר למערער, עו"ד רוטנברג למשיבה. 16.11.75).


ע.א. 431/75 - זלמן לייב נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

*הצורך ב"שלילת חרות" לצורך קבלת פיצויים עקב רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).

המערער סבל ממחלת קרום המוח מלפני תחילת רדיפות הנאצים ומחלתו החמירה עקב הרדיפות. אעפ"כ דחתה הרשות המוסמכת את תביעת המערער לתגמולים, באשר לא נתקיים התנאי היסודי האמור בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים. המדובר הוא ברדיפות שברומניה ועל מנת שאלה יכנסו לגדר רדיפות הנאצים המזכות לפי החוקים הגרמניים לפיצויים, צריך שהרדיפות נעשו תוך כדי "שלילת חרות" להבדילה מ"הגבלת חרות". המערער היה זקוק לטיפול דחוף בבית חולים ושום בית חולים בעירו לא היה מוכן להושיט ליהודי עזרה רפואית. אולם המבחן לפי החוקים הגרמניים איננו במידת הסכנה הצפויה לנרדף, אלא אם נשללה ממנו חרותו או רק הוגבלה. ברור שאי הושטת סיוע לאדם חולה אין בה שלילת החרות וגם לא הגבלתה, ומשום כך אין מנוס מלדחות את תביעת המערער.


(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד א. שטיך למערער, עו"ד י. בלטמן למשיבה. 9.12.75).


ע.א. 168/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד אפלבוים משה

*דחיית גירסתו של תובע פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).

המשיב תבע תגמולים ונחקר ע"י המערערת שדחתה את תביעתו מאחר שעדותו לא היתה מהימנה עליה, והעד שנקרא על ידו כדי לאשר את גירסתו, הצהיר כי הוא בכלל אינו מכיר את המשיב ואינו יודע עליו מאומה. ועדת העררים קיבלה את ערעורו של המשיב באומרה כי המשיב העיד כי הוא נולד בורשה וגר בה עם פרוץ המלחמה ונלקח משם לעבודת כפיה ועל כך אין חולק. אם נכון הדבר, כך אומרת ועדת העררים, שהעורר שהה בשטח פולין הכבושה תקופה כלשהי, הרי הוא נרדף הזכאי לתגמולים. הערעור על כך נתקבל. השופט מני ציין כי שהיה בשטח פולין בתקופת הכיבוש לתקופה כלשהי אינה כשלעצמה הופכת את המשיב לנרדף. כדי לזכות בתביעתו לתגמול חייב היה המשיב להוכיח כי בנוסף להיותו בפולין בזמן הכיבוש, הוא היה גם נרדף כמשמעות ביטוי זה בחוק הפדרלי הגרמני לפיצויים ואת זאת הוא לא הצליח לעשות. השופט ח. כהן מוסיף כי הוברר שהמערער הגיש תצהירו של אדם אשר הוחתם על התצהיר על החלק ונאמר לאותו אדם כי הוא חותם על תצהיר הנוגע לתביעתו של אותו אדם לפיצויים, ולאחר מכן הוספו פרטים הנוגעים למערער. כאשר המשיב הביא בפני
רשות המוסמכת עדות שקר שפוברקה באופן מיוחד, הרי עצם המעשה עשוי לשלול מאת המשיב כל מהימנות.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט מני. עו"ד מ. ד. גולדמן למערערת, עו"ד א. שטיך למשיב. 9.12.75).


ע.א. 58/75 - פלוני ואח' נגד פלוני

*מזונות לאשה ולילדים (הערעור נדחה בעיקרו).

המערערת מס' 3 היא אשתו של המשיב ושני המערערים האחרים הם ילדיהם של בני הזוג. ביום 9.1.75 פסק ביהמ"ש המחוזי מזונות לקטינים בשעור של 700 ל"י לחודש מיום 15.11.73. מאידך דחה את תביעת האשה למזונותיה. זאת משום שלאחר שהמשיב לקה במחלת לב אושפז בבית חולים לא זכה בשובו הביתה בטיפול מאת אשתו, ונאלץ להתגורר אצל בן משפחה רחוק, ואח"כ כשרצה לחזור הביתה, מצא כי מנעול הדלת הוחלף, ואשתו אמרה לו שאין לו מה לחפש בבית. צדק ביהמ"ש המחוזי איפוא בדחותו את תביעת האשה למזונות. אשר לסכום המזונות לקטינים, מסתבר שאירעה טעות והכוונה היתה לסכום של 750 ל"י במקום 700 ל"י, על כן יש לתקן את שעור המזונות לסכום של 750 ל"י עד 1.1.75. מאותו תאריך יעמוד סכום המזונות לקטינים על סך 1,000 ל"י. בינתיים החל הבן לשרת בצה"ל ואין הוא זכאי עוד למזונות, על כן חייב המשיב רק במזונות בתו ואלה הועמדו על סכום של 650 ל"י לחודש, בהתחשב בשינויים שחלו לאחרונה בדמי המחיה ויוקר המחיה וכן בעובדה כי קיים שוני בהוצאות כאשר הן נעשות לנפש אחת לעומת משפחה גדולה יותר. ביהמ"ש התייחס גם לסכום הכנסתו של המשיב וקבע כי יש להתחשב בהכנסתו האפשרית של המשיב כדי לקצוב דמי מחייתם של הקטינים ולא בהכנסתו הממשית הנמוכה.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד רפואה למערערים, עו"ד שפיגל למשיב. 9.12.75).

ע.א. 553/75 - מנחם שרגאי נגד אחים ברדה... בע"מ

*דחיית תביעה על הסף ואיחוד תביעות (הערעור נתקבל).

המערער רכש דירה בבית משותף שהקימה המשיבה, היו לו טענות שונות נגד המשיבה והגיש נגדה מספר תביעות. בתביעה אחת תבע פיצויים ובתביעה שניה תבע פסק הצהרתי על זכויותיו לפי החוזה. המשיבה ביקשה לדחות על הסף את התביעה השניה, באשר הוגשה כבר תביעה כנגדה בגין אותה עילה. ביהמ"ש המחוזי אכן דחה על הסף את התביעה, וטעמו כי המערער לא נטל רשות מביהמ"ש לפיצול תביעותיו כנדרש בתקנה 46. הערעור נתקבל. התביעה ניתנת להדחות על הסף לפי הוראות תקנה 46, כאשר התביעה החדשה והנוספת הוגשה לאחר שניתן פס"ד בתביעה הקודמת, מה שאין כן כשהתביעה הקודמת עודנה תלויה ועומדת, כי אז ביהמ"ש יכול להורות על איחוד התביעות אך לא על מחיקת אחת התביעות.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, ח. כהן. החלטה - השופט ח .כהן. עו"ד מ. טורבוביץ למערער, עו"ד ב. לנדה למשיבה. 27.11.75).


ע.א. 310/74 - אליהו שיטרית נגד שלמה מזרחי

*תביעת פיצויים בגין פרסום לשון הרע ע"י הגשת תלונה למשטרה (הערעור נתקבל).

המשיב היה עובדו של המערער שעסק במכירת חלקי חילוף, והמערער קיבל ידיעות כי המשיב עוסק בביתו במכירת חלקי חילוף מאותו סוג הנמכר ע"י המערער. פעולות אחרות של המשיב הגבירו את חשדו של המערער כי המשיב גונב חלקי חילוף ממחסנו והגיש תלונה למשטרה. המשטרה חקרה בדבר והתברר כי המשיב רוכש את חלקי החילוף מסוחרים אחרים ובכך נסתיימו הליכי החקירה. המשיב הגיש
תביעה בגין פרסום לשון הרע בכך שהמערער פנה למשטרה. בימ"ש המחוזי פסק כי המערער הגיש את תלונתו בתום לב, אך אעפ"כ יש לחייבו עפ"י לשונו של סעיף 16 לחוק לשון הרע. הערעור על כך נתקבל. הגשת תלונה למשטרה בה מובע בתום לב חשד על פלוני, אינה מהווה לכשעצמה עילה לתביעה בשל איסור לשון הרע. יתכנו מקרים שבהם תישלל טענת תום הלב גם אם התלונה מופנית רק למשטרה, אך תלונה שגרתית של אזרח החושד בתום לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה, אינה צריכה לגרור אחריה חיוב במעשה עוולה. לא היו בפני המערער כל אמצעים סבירים אחרים לנקוט לפני פנייתו למשטרה.


(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד טאוסיג למערער, עו"ד מיכלובסקי למשיב. 20.11.75).


ע.א. 343/75 - שלמה לויתן נגד דב שוורץ

*תביעה בסדר דין מקוצר שלא צורף אליה השיק שסכומו נתבע (הערעור נדחה).

המשיב תבע מהמערער בסדר דין מקוצר סכום של 15,000 ל"י לפי שיק על סכום זה בחתימת המערער ובקשת המערער לרשות להתגונן נדחתה. הערעור על כך נדחה. המשיב אמנם הפר את הוראת תקנה 270 ולא צירף לכתב התביעה העתק מן השיק, ברם בכתב התביעה מופיעים פרטי השיק ולמערער היתה ידיעה מלאה על איזה שיק מדובר, והמערער לא כפר בכך שהוא חתם על השיק ומסר אותו למשיב. בנסיבות אלה ניתן היה לדון בתביעה בסדר דין מקוצר על אף שהמשיב לא קיים את מצוות התקנה 270. לגופו של ענין טען המערער כשלון מוחלט של התמורה, אך מעדותו של המערער ברור כי השיק ניתן על חשבון עבודות שונות ולאחר מתן השיק בוצע חלק מן העבודות. על כן אין לאמר שהתמורה עבור השיק נכשלה במלואה, אלא יש צורך לערוך חשבון בין הצדדים, ואין זה חשבון שניתן לערוך אותו ע"י פעולה חשבונית פשוטה. במצב ענינים כגון זה אין ביהמ"ש נותן רשות להתגונן בתביעה עפ"י שטר.


(בפני השופטים: מני, י. כהן, בייסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. קובו למערער, עו"ד ד. וינגרטן למשיב. 27.11.75).


ע.א. 319/74 - רובינשטיין ושות' ואח' נגד תמרה פיין ואח'

*תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין (הערעור נתקבל).

שתי החברות המערערות הן בעלות משותפות בחלקים בלתי מסוימים של מגרש באיזור תכנית מתאר ל' ליד הרצליה, ובעלי יתר החלקים במגרש הם שלושת המשיבים. המערערות רכשו את חלקיהן בקרקע בסוף 1971 ובינואר 1972 הגישו תביעה לפירוק השיתוף בחלקה. טענת המשיבים היתה כי יש לחכות עם הליכי הפירוק עד שהחלקות תאוחדנה ותחולקנה מחדש לפי תכנית בנין מפורטת, ואז יעלה גם בידם להשיג חלקה שלמה שתהיה ראויה לבניה, וכך ישמר רכושם בידם במלוא ערכו הפוטנציאלי, בעוד שבהליכי הפירוק כיום תמכר הקרקע במכירה פומבית לפי מחירם במצב התכנוני הנוכחי של החלקה. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשיבים שלא להורות על הליכי הפירוק, ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום והערעור על כך נתקבל. עפ"י חוק המקרקעין זכאי כל שותף במקרקעין לבקש את פירוק השיתוף ואז ההליכים הם כמו בהוצל"פ, נערכת שומה של המקרקעין ולראש ההוצאה לפועל שיקול דעת לאשר את המכירה או לא לאשרה. אם המחיר הוא ירוד יש להניח שהוא ימנע מלאשר את המכירה ואין לקבל את טענת המשיבים על נישולם.


(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד א. עברון למערערות, עוה"ד יהב ושוחט למשיבים. 27.11.75).



ע.א. 729/74 - מרדכי פרידמן נגד בנק ברקליס בע"מ ואח'

*בקשת רשות להתגונן (הערעור נדחה).

המערער חתם על ערבות כלפי הבנק לגבי חוב שיגיע מאת חברה באשקלון, המשיבה מס' 2, והוא נתבע ע"י הבנק לתשלום סכום החוב של המשיבה. בקשת המערער לרשות להתגונן נדחתה והערעור על כך נדחה. לכתב התביעה צורף צילום כתב הערבות באנגלית ובהצהירו טען המערער שאינו יודע קרוא וכתוב באנגלית ולא ידע על מה חתם. בחקירתו הנגדית נתברר כי לצד הנוסח האנגלי היה תרגום לעברית והמערער חתום על שניהם. לפי המוסכם המחייב הוא הנוסח האנגלי ועל כן לא היה צורך לצרף את הנוסח העברי לתביעה. על כל פנים אין לאמר שהיתה כאן הפתעה, באשר המערער ידע, או צריך היה לדעת, שהיה גם נוסח עברי ושהוא חתום עליו. המערער טען גם טענת תרמית כי "נאמר לו" שמדובר בחוב של 30 אלף לירות בעוד שבתביעה מדובר על סכום העולה על מאה אלף לירות. הטענה כי "נאמר לו" הינה סתמית ולא נאמר מיהו שאמר לו את הדברים האמורים ואין לקבלה. מלבד זאת הטוען טענת תרמית חייב להוכיח את טענתו ועל יסוד טענה סתמית של הגנת תרמית לא תנתן רשות להתגונן. העובדה שהמשיב לא התנגד לקבלת תצהיר שמדבר באופן סתמי על תרמית, אין בה כדי למנוע העלאת הטענה של סתמיות התצהיר.


(בפני השופטים: ברנזון, מני, שמגר. החלטה - השופט ברנזון, עו"ד א. קלינגר למערער, עוה"ד א. אלגואטי וי. גרטנר למשיבים. 18.11.75).


ע.א. 146/75 - סלומון פריד נגד יוסף גליק

*בקשת רשות להתגונן (הערעור נדחה).

המשיב תבע מהמערער סכום כסף בסדר דין מקוצר לפי פסק בורר, והמערער ביקש רשות להתגונן ובין היתר טען כי אין סמכות לביהמ"ש לדון בתביעה באשר הוא אזרח אוסטרי והבוררות נתקיימה בוינה, בפני הרשם ביקש מי שהיה בא כח המערער לדחות את הדיון כדי שיוכל להגיש בקשה לדחות את התביעה על הסף והצהיר כי הוא מגביל את טיעונו לטענת חוסר סמכות בינלאומית. הרשם החליט לדחות את הדיון כדי שהמערער יוכל להגיש בקשה לדחיה על הסף המוגבלת לטענת חוסר הסמכות הבינלאומית. המערער הגיש בקשה לדחיה על הסף ובה לא טען חוסר סמכות בינלאומית אלא חוסר סמכות מקומית. הטענה נדחתה ולאחר מכן ניתן פס"ד נגד המערער. ערעורו נדחה. בא כח המערער הגביל את בקשתו לטענת חוסר סמכות, ויכול היה לבקש רשות להתגונן על סמך טענה זו, אך הוא לא עשה כן אלא הוא הגיש בקשה לדחיה על הסף. מדברי ב"כ המערער בפני הרשם ניתן היה להסיק כי אם תדחה הבקשה לדחיה על הסף לא יבקש המערער רשות להתגונן על סמך אותו נימוק, והמערער גם לא ביקש לאחר מכן.כי הרשם יתן לו רשות להתגונן על סמך אותו נימוק.


(בפני השופטים: הנשיא אגרנט, לנדוי, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ב. ליכטנברג למערער, עו"ד י. שיצר למשיב. 20.11.75).


ע.א. 228/75 - מרדכי שטרק נגד עמנואל קופרמן ואח'

*בקשה לביטול פס"ד (הערעור נדחה).

המשיבים הגישו תביעה כספית לביהמ"ש המחוזי נגד המערער. כתוצאה מהסתבכויות שונות הנוגעות ליחסים שבין המערער לבין פרקליטו, הגיע המצב לידי כך שניתן פס"ד נגד המערער בנוכחותו, וזאת לאחר שהוא לא הופיע לישיבה שנקבעה ע"י ביהמ"ש לשמיעת הראיות ואלה נשמעו שלא בנוכחותו. בקשתו לביטול פסה"ד נדחתה והערעור על כד נדחה. פסה"ד נגד המערער ניתן כדין והתנאים הנדרשים לביטול פס"ד לא נתמלאו כאן. תנאים אלה הם כי פסה"ד ניתן עפ"י צד אחד או באין כתבי טענות, וכאן לא ניתן פסה"ד עפ"י צד אחד באשר המערער היה נוכח בעת מתן פסה"ד, והיו כתבי
טענות מצד הצדדים. על כל פנים, גם אילו ניתן היה לראות את פסה"ד כאילו ניתן עפ"י צד אחד, גם אז צדק ביהמ"ש בסרבו לבטל את פסה"ד. השיקול לביטול פס"ד הינו מהי הסיבה שהמבקש לא הופיע למשפט ומהם סיכויו להצליח בהגנתו אם יבוטל פסה"ד. נכון הוא ששאלת הסיכויים היא העיקר, אך במה דברים אמורים כאשר בעל דין התרשל, ולא כשמדובר בבעל דין שמדעת התעלם מהליך משפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסה"ד שניתן בהעדר צד על אף סיכויו של הנתבע להצליח בהגנתו. למערער היתה הזדמנות להביא את ראיותיו אך לא הופיע לישיבת ביהמ"ש ולא הביא ראיות. אין פלא, איפוא, שביהמ"ש סירב לדחות את הדיון כאשר הצדדים באו לשמיעת פסה"ד. שאלת מתן דחיה מסורה תמיד לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את המשפט ובימ"ש לערעורים אינו מתערב בשיקול דעת זה.


(בפני השופטים: לנדוי, מני, שמגר. החלטה - השופט מני. עו"ד קונפינו למערער, עו"ד נ. צפרירי למשיבים).


המ' 734/75 - שלמה אריאל ואח' נגד צורי קירשנבאום ואח'

*תקפותו של ערעור נגדי כאשר הערעור הראשי נדחה עקב אי הפקדת ערבון (הבקשה נדחתה).

המבקשים הגישו ערעור על פס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי והמשיבים הגישו ערעור נגדי. לאחר מכן החליטו המערערים שלא להפקיד את הערבון שנקבע ועל כן נדחה ערעורם, וטענתם היא כי משלא הפקידו את הערבון וערעורם נדחה, אין מקום לבירור הערעור הנגדי. טענתם נדחתה. אכן, הזמן של 30 יום להגשת ערעור נגדי מתחיל לרוץ מהיום שהופקד הערבון ע"י המערערים, ואולם אין מניעה לכך כי הערעור הנגדי מוגש עוד לפני הפקדת הערבון ע"י המערערים. דחית הערעור הראשי אינה גוררת בעקבותיה דחית הערעור הנגדי והמערערים שכנגד יכולים להמשיך בערעורם.


(בפני הנשיא אגרנט. עו"ד י. גרנות למערערים, עו"ד אנוש בר- שלום למשיבים. 19.11.75).


ע.פ. 451/75 - שמעון שטרית נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זנות) (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירה של חיים על רווחיה של זונה, בכך שבמשך שלוש שנים חי על רווחי המתלוננת. בתחילת התקופה היתה המתלוננת בת 14 שנה, שנתיים לאחר מכן ילדה המתלוננת בן למערער ולאחר כשנה התלוננה נגד המערער. עברו כשנה וחצי עד שהוגש כתב אישום נגד המערער וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו, עונשו הוקל במידת מה והועמד על שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. העבירה היתה חמורה בהתחשב בכך שנמשכה כשלוש שנים והמתלוננת היתה אז למטה מגיל 18 שנה וכן יש למערער עבר פלילי. מאידך מסתבר שהמערער נשא אשה בינתיים, ובמשך שלוש שנים מנהל חיי משפחה תקינים והצליח לבנות לעצמו בית מסודר ומטופח. נראה כי המערער ניתק לחלוטין את קשריו עם הזנות ומתפרנס מאז נשואיו בעבודה רגילה. אם כי העונש אינו נראה מוגזם ניתן להקל במידת מה בעונשו של המערער, מתוך התחשבות בכך שעברו למעלה משנה וחצי מאז הגשת התלונה ועד הגשת כתב האישום, וכן שחל שינוי לטובה באורח חייו של המערער.


(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 25.11.75).


ע.פ. 345/75 - מחמוד עבאס נגד מדינת ישראל

*טענת אי שפיות בעבירת רצח (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת רצח וסניגורו מעורר טענת אי שפיות דעתו של המערער. טענתו לא נתקבלה. עפ"י חוות דעת הרופאים אין המערער מגלה
סימנים פסיכוטיים והוא אחראי עבור המעשה בו הוא מואשם והוא מסוגל לעמוד לדין. לטענת פרקליטו של המערער ברור שהמדובר הוא באיש שמבחינה נפשית אין מצבו תקין ואשר מעצורים רגילים של אדם נבון ובריא ממנו והלאה. עפ"י החומר שבא בפני ביהמ"ש המחוזי לא היה מנוס מהמסקנה שהמערער לא סבל בשעת המעשה ממחלת נפש, ועל כן כל דחף אשר על פיו פעל, על כל פנים לא פעל ממחלת נפש, ובכך נשמט הבסיס מתחת להגנת אי שפיות דעת.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. עו"ד נ. כהן למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 17.11.75).


ע.פ. 357+365/75 - אחמד אלדבאס חמדאן ויוסף אל- עביד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור אחד נתקבל ואחד נדחה).

בשלהי דצמבר 1974 בוצעו במקומות שונים בנגב חמש פריצות וגניבות נועזות והרכוש הגנוב הסתכם במאתיים אלף לירות. המערער חמדאן אירגן את העברת הסחורה הגנובה וטיפל במכירת הרכוש הגנוב של כל הפריצות ואילו המערער אל- עביד השתתף רק באחת הפריצות. למערער הראשון אין עבירות קודמות נגד הרכוש ולמערער השני מספר עבירות כאלה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער הראשון חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס כספי, ועל המערער השני שנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן קנס כספי. ערעורו של המערער הראשון נתקבל ועונשו הוקל. אכן, אין להתעלם מנגע הפריצות והגנבות שהפכו להיות מכת מדינה ואשר יש לעשות הכל, ע"י הטלת עונשים מתאימים, כדי להתגבר על הנגע הזה. אולם במידה שמדובר במערער הראשון זוהי שורת עבירותיו הראשונות, וכדי לעודדו לסור מן הדרך הזו ולנהל אורח חיים תקין, מן הראוי להקל עימו ולהעמיד את עונשו על שלוש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. אליעד למערער הראשון, המערער השני לעצמו. עו"ד רוזנפלד למשיבה. 16.11.75).


ע.פ. 339/75 - שמעון הרוש ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (בעילת קטינה) (הערעור נדחה).

שלושת המערערים הורשעו בעבירה של בעילת קטינה כבת 14 ונדונו - שניים מהם למאסר שלוש שנים ואחד למאסר 30 חודש. ערעורם על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש מוכן להניח לטובת המערערים שהמעשה שעשו לא היה פשע מתוכנן כי אם כניעה ליצרים בלתי מרוסנים, אבל עובדה בעינה עומדת שהתעללו בקטינה בצוותא חדא, ובזה אחר זה, וזה במעמד זה, והיתה זו עבירה חמורה ומכוערת. לכל אחד מהמערערים הרשעות קודמות ונראה שביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות האישיות המקלות של המערערים כאשר הסתפק בעונש שהטיל.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עוה"ד חנוך ישראל וליפשיץ למערערים, עו"ד רוזנפלד למשיבה. 24.11.75).


ע.פ. 405/75 - הרצל ניסן נגד מדינת ישראל

*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירת אינוס ונדון למאסר שלוש שנים וערעורו על ההרשעה נדחה ועל חומרת עונשו נתקבל, והעונש הועמד על שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בשלבים שקדמו לשלב הקובע נאותה המתלוננת, אם במפורש ואם במשתמע בשתיקתה, לסבול ולהסכים להתקרבויותיו של המערער, ואולם בשלב הקובע התנגדה המתלוננת ודיה בהתנגדות רק בשלב האחרון על מנת ליצור את האיסור לאונסה בעל כורחה. הטענה כי אחרי מה שקדם לכך בין המערער
לבין המתלוננת לא היה המערער מסוגל לכבוש את יצרו, אין בה כדי לפוטרו מן האחריות הפלילית למעשיו. ראיית סיוע ניתן לראות בסימנים שנמצאו על גופה של המתלוננת, המצביעים על שימוש מה בכח נגדה וכן מצב הבהלה שבו נמצאה המתלוננת סמוך לאחר המעשה. אשר לעונש - למערער אין הרשעות קודמות ועצם המעשה אין בו ובנסיבותיו כדי להעיד עליו שהוא איש אלים העלול לסכן את שלום הציבור. היה למתלוננת חלק לא מבוטל בהתפתחות הדברים, ואם כי אין דבר זה יכול להשפיע על אחריותו הפלילית של המערער, מן הראוי לקחתו בחשבון לענין מידת העונש.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד משגב למערער, עו"ד מישייקר למשיבה. 7.12.75).


ע.פ. 602/75 - ד"ר יעקב כורזים נגד מדינת ישראל

*שוחד (הערעור נדחה).

המערער שימש כוטרינר ראשי בעירית ת"א והורשע בקבלת שוחד בארבעה תשלומים, מאדם בשם רייניש שהיה בעל מפעל למוצרי בשר באיזור חיפה, ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. רייניש היה משווק את תוצרתו גם באיזור ת"א והיה לו ענין בבדיקות שהיו נערכות ע"י המערער באיזור ת"א בקשר למצבו של הבשר ממפעלו של רייניש. לפי עדותו של רייניש ניתנו התשלומים למערער על מנת שיעשה חסד לרייניש בבדיקת הבשר ויגרום להקלה במשפטים בקשר עם טיב הבשר. המערער הודה שקיבל 3 תשלומים של 800 ל"י בס"ה, אך לפי גירסתו קיבלם עבור עצות מקצועיות שנתן לרייניש בקשר עם שמירה על טיב הבשר. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל גירסה זו וקבע שהכסף ניתן כשוחד. ברם, צדק ביהמ"ש המחוזי שגם אילו היתה גירסת המערער נכונה, היה יסוד להרשיעו בעבירת שוחד. העצות המקצועיות שעליהן דיבר המערער היו צריכות להנתן על ידו במסגרת תפקידו וקבלת תשלום עבורם מהווה שוחד. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.


(בפני השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד הגלר למערער, עו"ד מישקייר למשיבה. 7.12.75).


ע.פ. 323/75 - אליהו מור יוסף ומלכה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (גניבת ציוד לחימה ושימוש בנשק חם) (הערעור נדחה).

שני המערערים היו מעורבים בפרשה של גניבת ציוד לחימה מהצבא ושימוש בו בהיותם חיילים. לבקשת מלכה גנב מור יוסף רימוני יד מהצבא ומסרם לו והלה זרק אחד הרימונים לעבר מסעדה ובהתפוצצות נגרמו נזקים לרכוש אך איש לא נפגע. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערים שלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על כך נדחה. זה מקרה נוסף בשורת המקרים שרבו בזמן האחרון, שבהם מנסים אנשים לסדר את חשבונותיהם בצורה אלימה ואף בשמוש בנשק חם. לשני המערערים עבר פלילי וכולל התפרעות במקום ציבורי. ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות המקילות, ואין להקל נוספות בענשם של המערערים.


(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. המערערים לעצמם, עו"ד י. מישייקר למשיב. 1.12.75).


ב"ש 258/75 - פלוני נגד פלונית

*הארכת מועד

(הבקשה נדחתה).

המבקש הוזמן למשפט ולא הופיע, וזאת לאחר שההזמנה בוצעה ע"י פקיד ממשרד פרקליטה של המשיבה, והמבקש קיבל את העתק ההזמנה, סירב לחתום עליה והחזיר אותה לאחר העיון בה. מסירה זו מהווה מסירה כדין ואם לא הופיע המבקש לביהמ"ש ביום שהוזמן, ובאותה ישיבה ניתנה החלטה, הרי מנין הימים לצורך הגשת הערעור מתחיל מיום מתן ההחלטה. אי לכך אין עילה מספקת להאריך את המועד.


(בפני: הרשם ברטוב. 10.12.75).



בתוכן

* ע.א. 169/75 - ........................118 ─ * השלום פיצויים עקב הפרת התחייבות להשיג הסכם מכר.
─ * טענת שליחות.
─* ע.א. 381/75 - .................118 ─ * תביעה לאכיפת הסכם לעריכת שותפות.
─* ע.א. 552/73 - .....................119 ─ * אחריות בפרסום לשון הרע ומידת הפיצויים.
─* ע.א. 422/75 - .................................121 ─ * מכירת נכס משותף לבני זוג ע"י הבעל.
─* ע.פ. 358/75 - הרשעה בביצוע מעשה סדום וחומרת העונש.......................122 ─* ע.פ. 152/75 - טענת "קינטור" ברצח הנוגעת לשמירה על כבוד המשפחה...........122 ─* ע.פ. 78/75 - עבירות מרמה...............................................123 ─* ע.פ. 266/75 - הרשעה בפריצה על יסוד חזקה תכופה...........................123─* ע.א. 304/74 - אבהות.....................................................124 ─* ע.א. 424/75 - תביעת ריבית על סכום מס עזבון ששולם והוחזר למשלמיו.........124 ─* ע.א. 201/74 - אי הכחשת ערך משכון שלא הוחזר כשהתביעה היא בעילת גזל.......124 ─* ע.א. 431/75 - הצורך ב"שלילת חרות" לצורך קבלת פיצויים עקב רדיפות הנאצים..125 ─* ע.א. 168/75 - דחיית גירסתו של תובע פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים....125 ─* ע.א. 58/75 - מזונות לאשה ולילדים.......................................126 ─* ע.א. 553/75 - דחיית תביעה על הסף ואיחוד תביעות..........................126 ─* ע.א. 310/74 - תביעת פיצויים בגין פרסום לשון הרע ע"י הגשת תלונה למשטרה...126 ─* ע.א. 343/75 - תביעה בסדר דין מקוצר שלא צורף אליה השיק שסכומו נתבע.......127 ─* ע.א. 319/74 - תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין...............................127 ─* ע.א. 729/74 - בקשת רשות להתגונן.........................................128 ─* ע.א. 146/75 - בקשת רשות להתגונן.........................................128 ─* ע.א. 228/75 - בקשה לביטול פס"ד..........................................128 ─* המ' 734/75 - תקפותו של ערעור נגדי כאשר הערעור הראשי נדחה עקב ─ אי הפקדת ערבון............................................129 ─* ע.פ. 451/75 - חומרת העונש (זנות)........................................129 ─* ע.פ. 345/75 - טענת אי שפיות בעבירת רצח..................................129 ─* ע.פ. 357+365/75 - חומרת העונש (התפרצות).................................130 ─* ע.פ. 339/75 - חומרת העונש (בעילת קטינה).................................130 ─* ע.פ. 405/75 - הרשעה באונס וחומרת העונש..................................130 ─* ע.פ. 602/75 - שוחד......................................................131 ─* ע.פ. 323/75 - חומרת העונש (גניבת ציוד לחימה ושימוש בנשק חם).............131 ─* ב"ש 258/75 - הארכת מועד................................................131 ─
─
─