ע.א. 354/75 - סעדיה עורקבי נגד אהובה מגורי-כהן ואח'
*מחיקת כתב תביעה מחוסר עילה.
* פיצול תביעת נזיקין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 5988/67 - הערעור נדחה).
העובדות:
למערער דירה ונגריה בנכסי דלא ניידי השייך לו, ולטענתו ערכו הנתבעים פרעות ברכושו ביום 10.9.65 ואיימו עליו ועל בני ביתו. המערער פינה את דירתו כדי להמנע משפיכות דמים ובשלהי נובמבר 1965 הגיש תביעה לפיצויים נגד המערער בגין התקיפה מיום 10.9.65 וכן בעד נזקיםשנגרמו מיום 10.9.65 ועד 26.11.65, בכך שצריך היה לשכור לו דירה אחרת ונגריה אחרת. בימ"ש השלום נעתר לתביעה וחייב את המשיבים בפיצויים. לאחר מכן הגיש המערער תביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי בגין נזקים שנגרמו לו מיום 25.11.65 ועד 1.11.67 בכך שלא יכול היה לחזור לדירתו בטענה שפחד, לטענתו שלח גם מכתב התראה נוטריונית למשיבים שלא יטרידו אותו אך הם לא הגיבו על כך. ביהמ"ש המחוזי מחק על הסף את תביעת המערער מחוסר עילה למרות שהדבר לא נטען ע"י המשיבים. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ביהמ"ש המחוזי היה רשאי לעורר מיוזמתו את השאלה אם כתב התביעה מגלה עילה ואם לאו, למרות שהמשיבים לא העלו טענה זו, ולא ביקשו שביהמ"ש ישתמש בסמכותו לפי תקנה 105 לתקנות סדר הדין. סמכותו של ביהמ"ש אינה מותנית כלל בהעלאת הטענה או הגשת בקשה בענין זה ע"י נתבע.
ב. לגופו של ענין אין ספק שביהמ"ש המחוזי צדק במסקנתו. מכתב התביעה ברור שמעשה העוולה היחיד שעליו מבוססת התביעה הוא אותו מעשה שנעשה ביום 10.9.75. אין בכתב התביעה כל טענה שלאחר אותו תאריך עשו המשיבים איזשהו מעשה שעליו ניתן לבסס תביעת נזיקין. הם לא הגיבו על התראה נוטריונית שהמערער שלח להם, אך העדר תגובה כזו איננו מחדל שניתן לבסס עליו תביעת נזיקין כלשהי.
ג. העוולה שעשו המשיבים ביום 10.9.75 שימשה כבר נושא לדיון בבימ"ש השלום והמערער נפרע מפיצויים עפ"י עוולה זו. לפי סעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין אדם שנפרע פיצויים בשל עוולה לא יפרע פיצויים נוספים בשל אותה עוולה. על כן גם אם הנזק שנגרם ע"י האיומים מיום 10.9.75 נמשך אחרי התאריך של 26.11.65, הרי היה כאן מעשה חד פעמי ולא עוולה נמשכת. על המערער היה לתבוע את הפיצויים עבור הנזק שנגרם לו עקב אותה עוולה בתביעה אחת ואין הוא רשאי לפצל את תביעתו.
השופט ח. כהן מסכים ומוסיף:
אילו היו רגליים לחשד כי המשיבים אמנם חזרו והפחידו את המערער לאחר נובמבר 1965, וגרמו לו אותו פחד שאילץ אותו להמנע משימוש סביר במקרקעין, היה מקום לראות בכך עילת תביעה לטובת המערער. אבל המעשה היחיד שנעשה ע"י הנתבעים הוא זה שנעשה ביום 10.9.65 ועל המעשה הזה כבר נשפטו המשיבים ואף נתחייבו בתשלום פיצויים למערער.
כאשר אדם מפחיד את השני, וגורם לידי כך שהשני יתנהג התנהגות הגורמת לו נזק, הרי אותו אדם חייב בנזיקין בגדר סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין, ברם אפילו לא היתה בפקודת הנזיקין עילה מפורשת שתחת כנפיה ניתן היה להכניס מעשה עוולה של נזק ע"י הפחדה, ניתן היה למצוא עילת תביעה לנפגעים במסגרת סעיף 63 לפקודת הנזיקין.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שמגר. עו"ד י.צ. בוכהלטר למערער, עו"ד ש. רום למשיבים. 3.12.75).
ע.א. 318/75 - הנרי... לימיטד, חברה אנגלית נגד ארגמן מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ
*הפרת הסכם.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1651/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת מייצגת בית חרושת איטלקי המיצר מכונה מיוחדת במינה. המשיבה רכשה מכונה כזו במישרין מבית החרושת בשנת 1963. לאחר מכן נתמנתה המערערת כסוכנת יחידה של בית החרושת בישראל. כאשר המשיבה רכשה את המכונה הוענקה לה זכות ייחודית בישראל להשתמש במכונה זו וההסכם פג בינואר 1966. אותו חודש נעשה הסכם בין המערערת לבין המשיבה אשר לפיו התחייבה המערערת "לדאוג לכך" שלא היא עצמה ולא בית החרושת ימכרו מכונה כזו ליצרן בגדים בישראל, תמורת תגמולים בשעורים ובמועדים הקבועים בהסכם. לאחר מכן ביקשה חברת פולגת לרכוש מכונה כזו, המערערת ובית החרושת סירבו למכור לה, אז התקשרה פולגת עם יצרן טקסטיל בגרמניה שהזמין את המכונה כאילו עבור עצמו אך למעשה רכש אותה עבור פולגת. בית החרושת המוכר מכונה כזו, חייב גם לשגר טכנאי להרכיב אותה, והרוכש הגרמני ביקש לשגר טכנאי לישראל כדי להרכיב כאן את המכונה. מנהל המערערת ביקש מבית החרושת לא למכור את המכונה לישראל, כדי לא להפסיד התגמולים, אך בית החרושת הודיע כי עפ"י ייעוץ משפטי שקיבל יתחייב בפיצויים אם לא ימכור את המכונה, וכי בית החרושת בוחר את הנזק במיעוטו, ומסתכן באובדן התגמולים מהמשיבה. המשיבה הפסיקה לשלם למערערת תמלוגים עפ"י החוזה. המערערת תבעה את המשיבה לתשלום התמלוגים, ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת ועל כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין ספק כי המערערת אמנם הפרה את החוזה. בשלב שבו נודע לה שלמעשה נועדה המכונה לישראל, היתה המערערת צריכה לדאוג כי המכונה לא תגיע לישראל, וגם מנהלה של המערערת הבין זאת. המערערת כנראה אף הזהירה את בית החרושת שאם המכירה תצא לפועל תחדל המשיבה לשלם תמלוגים עפ"י החוזה, לבסוף העדיפו הפרת החוזה עם המשיבה על פני הפרת חוזה בית החרושת עם לקוחו הגרמני, ולענין הפרה זו אין נפקא מינה שהמערערת פעלה עפ"י הוראתו של בית החרושת, ואפילו היתה ההפרה כפויה עליה מצד בית החרושת, היא אחראית לה כלפי המשיבה, ומה גם שכל החוזה עם המשיבה נעשה בידי המערערת כשלוחת בית החרושת.
ב. אין לקבל את הטענה שהמערערת רק התחייבה שהיא או בית החרושת לא ימכרו מכונה לישראל, אך אין הם אחראים למכירת מכונה דרך גרמניה. אין המערערת רשאית להסתתר מאחורי הקונה הגרמני לאחר שנודע לה שהלה שימש מסווה לקונה ישראלי.
ג. המדובר בדיני ממונות והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אין לך ראיה טובה מזו שבעלי הדבר עצמם ראו מחובתם עפ"י החוזה עם המשיבים למנוע מסירת המכונה לישראל, אף שלכאורה נמכרה לגרמניה.
ד. ההפרה שהפרה המערערת את ההסכם היתה הפרה יסודית והצדיקה את המשיבה לעקור את החוזה מן השורש. המבחן לקביעת הפרה יסודית הוגדרה בחוק החוזים, והיא הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. אכן חוק זה אינו חל על החוזה דנן, ואולם הגדרת המחוקק רק מנציחה את המבחן המקובל של סיכול מטרת החוזה. היינו שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה למטרה זו אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה. כל מטרתה של המשיבה בעשיית החוזה החדש היתה להשאר היחידה בישראל העובדת במכונה כזו. כאשר ישנו עוד מפעל העובד במכונה כזאת על שום מה תוסיף המשיבה ותשלם תמלוגים?
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד מ. כספי למערערת, עו"ד א. טל למשיבה. 7.12.75).
ב"ש 256/75 - מדינת ישראל נגד יוסף מחמוד עמאר
*העברת משפט פלילי מחיפה לנצרת (הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות אינוס וגרימת חבלה חמורה כאשר מקום העבירה הוא בעכו. המשפט הוגש לביהמ"ש המחוזי בחיפה, אך המתלוננת הצהירה כי יהיה לה קשה מאד להעיד באופן חופשי בביהמ"ש בחיפה, הואיל ומקום עיסוקיה הוא במשרדי העיריה והממשלה בחיפה, הסמוכים לביהמ"ש המחוזי והיא מוכרת לרבים מאנשי הסביבה כך שהופעתה בביהמ"ש שם עלולה לגרום לה נזק נפשי וכלכלי גם יחד. על כן ביקשה המדינה להעביר את המשפט לנצרת. עדי הקטיגוריה הם בעיקר שוטרים של העיר עכו והנאשם עצמו עצור בבית הסוהר, ואם יש לו עדי הגנה הרי גם הם מעכו, כך שמבחינת הנוחיות יהא זה בשביל הנאשם היינו הך אם המשפט יתקיים בחיפה או בנצרת. נשיא ביהמ"ש העליון העיר שלא היה רואה בנימוקים שנטענו ע"י המדינה כדי להצדיק את הבקשה להעברת הדיון. אולם כיון שב"כ המשיב הודיע כי אינו מתנגד להעברת הדיון לנצרת ומשאיר את הענין לשיקול דעתו של הנשיא, החליט הנשיא להעביר את המשפט לנצרת.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד ר. סוכר למבקשת, עו"ד מ.ס. סולימאן למשיב. 7.12.75).
ב"ש 263/75 - דוד צלניק נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).
נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירה של החזקת 33 ק"ג חשיש וביהמ"ש המחוזי צווה על מעצר המבקש עד לגמר ההליכים הפליליים נגדו. הבקשה לשחרור בערובה נדחתה. העדויות שגבתה המשטרה די בהן כדי להצדיק מעצר המבקש עד לסיום משפטו ואין לאמר שאין שמץ ראיה המסבכת אותו בעבירה הנדונה כפי שטען. לכך יש לצרף את אופיה הרציני של העבירה והרשימה הארוכה מאד של הרשעותיו הקודמות של המערער.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א .פרוסט למבקש, עו"ד סוכר למשיבה. 2.12.75).
המ' 636/75 - מישל אבומנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה והפקרת הקרבן) (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בגרימת מוות בשל נהיגה רשלנית ביותר, לפי סעיף 218 לפח"פ, וכן בהפקרת הקרבן אחרי הפגיעה בו, ואי מתן הודעה למשטרה ונדון למאסר בפועל של שנתיים, מאסר על תנאי של שנה וקנס כספי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש כי ביצע את עבירת ההפקרה מפני שפחד כי בהיותו נוצרי יעשו בו שפטים האנשים המוסלמים שהיו בקרבת מקום, מאבדת את ערכה נוכח העובדה שלאחר התאונה המערער לא הודיע על כך למשטרה, וכאשר זו הגיעה אליו כפר שבכלל היה במקום התאונה.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד קנת למבקש, ועו"ד גורני למשיבה. 25.11.75).
המ' 714/75 - שאול עגיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות תעבורה) (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירה לפי סעיפים 62 (ב) ו- 37 לפקודת התעבורה והוטל עליו עונש של חודשיים מאסר בפועל וששה חדשים על תנאי וכן לפסילה, ערעורו בביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המערער הגביל את הבקשה לרשות ערעור לעונש המאסר אך אין סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב בעונש זה. זאת בשים לב לכך שרשלנותו של המבקש היתה בדרגה גבוהה, המבקש נכנס לצומת בלי
לשעות לתמרורי עצור שהיו בקרבת הצומת והתנגש עם המכונית שבאה מימינו ללא תרומת רשלנות מצד נהג המכונית אחרת. למבקש גם רשימה של הרשעות קודמות של אי עצירה לפני תמרור עצור ולפני רמזור עצור, ושל נסיעה במהירות מופרזת ועל כן העונש איננו מוגזם.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד מצגר למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 25.11.75).
המ' 690/75 - מדינת ישראל נגד מוסה המימי
*קולת העונש (עבירות תעבורה) (הבקשה נדחתה).
המשיב נהג במכונית ותוך כדי נהיגה נכנס למצב שהעריך אותו כמצב מסוכן, עקב נסיון עקיפה של מכונית שנסעה מאחוריו כאשר באה מכונית ממולו. במצב זה סטה המשיב סטיה קיצונית ימינה לשולי הכביש ולא שם לב לכבל של עמוד חשמל שעמד שם וכך נגרמה תאונה קטלנית. בימ"ש המחוזי השלום הטיל על המשיב עונש של שלושה חודשים מאסר בפועל, ואילו ביהמ"ש המחוזי הפך את העונש למאסר על תנאי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. בנסיבות כפי שצויינו לא קיים סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד גורני למבקשת, עו"ד עבדללה עורה למשיב. 25.11.75).
המ' 830/75 - דוד פרבר נגד מדינת ישראל
*עכוב בצוע עונש שלילת רשיון נהיגה (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום גזר על המבקש שלילת רשיון הנהיגה לשלושה חודשים בפועל, בימ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור ויחד עם זאת ביקש עיכוב בצועו של העונש. הבקשה לעיכוב הביצוע נדחתה. אין בנמוקים שהובאו כדי להצדיק את העיכוב, אחרי שענינו של המבקש נדון בהרחבה בשתי ערכאות. הגשת בקשה לערעור אין בה כשלעצמה, בנסיבותיו של מקרה זה, כדי להצדיק עכובו של בצוע העונש.
(בפני: השופט שמגר. 1.12.75).
המ' 761/75 - עבדול נוסייבה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בניה בניגוד לצו הפסקת עבודה) (הבקשה נדחתה).
המבקש החל בבניה במזרח ירושלים, ניתן נגדו צו הפסקת עבודה ע"י ביהמ"ש והוא המשיך בבניה ובנה בנין בן שלוש קומות ללא היתר בניה. ביהמ"ש העירוני גזר על הנאשם עונשים שונים ובין היתר עונש של 90 יום מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי. בימ"ש המחוזי דחה את הערעור בגין המאסר בפועל והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענתו העיקרית של המערער היא, שתושבים במזרח ירושלים אינם יכולים לקבל היתר להקים מבנה באשר אין תכנית מתאר במקום ועל כן הם נאלצים לבנות ללא היתר בניה. טענה זו אין לה סיכוי להתקבל. גם אילו היה בה אמת לא היה בכך כדי להצדיק שביהמ"ש יקל ראש במעשי העבירה החמורים של המבקש. אולם האמת היא, כדברי ב"כ המשיב, שקיימת תכנית מתאר מקומית לגבי איזור מזרח ירושלים וגם אם טרם אושרה, הרי הועדה המקומית נותנת היתרי בניה במקרים מתאימים.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד בייניש למבקש, עו"ד יורם בר-סלע למשיבה. 30.11.75).
המ' 686/75 - בן שמחון יום טוב נגד סלאח יצחק
*קבלת דמי שכירות בדירות לא מוגנות לאחר תום התקופה החוזית (הבקשה נדחתה).
ביום 30.8.70 השכיר המשיב דירה למבקש לתקופה המסתיימת ביום 30.6.71 בדמי שכירות של 60 ל"י לחודש, וקדם לכך חוזה שכירות אחר שנעשה בין הצדדים בתנאים דומים בדמי שכירות אחרים. בשני החוזים ניתנה למבקש אופציה, לשלם דמי
מפתח בסך 10,000 ל"י אם לא יעזוב את הדירה בתום תקופת השכירות. אין זה שנוי במחלוקת שהמבקש לא שילם דמי מפתח למשיב וכן אין גם חולקים שביום הקובע עפ"י חוק דמי מפתח לא החזיק בדירה דייר מוגן. לאחר שנסתיימה תקופת השכירות המשיך המשיב לקבל דמי שכירות מהמבקש עד סוף אפריל 1972 ואז סירב לקבל עוד דמי שכירות באשר דרש סכום גבוה יותר והגיש תביעת פינוי נגד המבקש. ביהמ"ש השלום דחה את בקשתו, ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעורו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לפי ההלכה שנפסקה בע.א. 651/73 (פד"י כ"ח (2) 365) ניתן להסיק מעובדת הצעת דמי השכירות ע"י המבקש וקבלתם ע"י המשיב, אחרי תום תקופת השכירות, משום גילוי רצונם של הצדדים לקיים את תנאי השכירות כמקודם בנתון לפטור מהגנת החוק, אלא שכאן מוארך החוזה מכללא מחודש לחודש עם הצעת דמי השכירות החודשיים וקבלתם. כאשר החל מסוף אפריל 1972 סירב המשיב לקבל עוד את דמי השכירות, הרי שהשכירות הגיעה לקיצה והמבקש היה חייב לפנות את הדירה עפ"י חוזה השכירות.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד א. נמרוד למערער, עו"ד וללנקו למשיב. 25.11.75).
ב.ר.ע. 235/75 - מימון נסים נגד לאנה יצחק ואח'
*העברת משפט (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים שאחת מהם היא חברת הסנה, התביעה הוגשה לביהמ"ש בנצרת והועברה עפ"י החלטת שופט בנצרת לביהמ"ש המחוזי בת"א מן הנימוק של חוסר סמכות מקומית. הבקשה לרשות ערעור נתקבלה. המבקש טוען כי חברת ביטוח הסנה מנהלת עסקיה גם בתחום סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת. כמסתבר יש למשיבה סוכנויות בערים שונות באזור שיפוט ביהמ"ש של נצרת, אך השאלה היא אם הסוכנים של הסנה מנהלים את עסקיהם שלהם בלבד, או שמא מנהלת המשיבה את עסקיה באמצעותם. על כן ניתנה רשות ערעור, על מנת שביהמ"ש העליון יפסוק בשאלה אם ניהול עסקים למען הנתבע בידי סוכן עצמאי הוא בגדר "עסקיו של הנתבע" לצורך הקנית סמכות לביהמ"ש שבאותו איזור.
(בפני: השופט ח. כהן. 2.12.75).
ב.ר.ע. 243/75 - בטון חיים נגד הפול חברה לבטוח בע"מ ואח'
*דחיית אגרה
(הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תובענה נגד המשיבים על סך מליון ושלוש מאות אלף לירות, וביקש שחרור מאגרת ביהמ"ש על אותו סכום. רשם ביהמ"ש העריך את סיכויו של המבקש, כמצוות תקנות בתי המשפט (אגרות), בסכום של חמש מאות אלף לירות ולגבי סכום זה שחרר אותו מאגרה. המבקש ערער בפני שופט שהעלה את האומדן לשש מאות ושבעים אלף לירות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. התקנות מסמיכות לענין זה את הרשם ואם טעה הרשם בשיקול דעתו, ניתנת החלטתו לערעור בפני שופט ביהמ"ש המחוזי. השופט ששמע את ערעורו של המבקש, בדק את שיקולי הרשם בדיקה יסודית ולא מצא בהם דופי פרט לאותם פריטים שבהם הגדיל את האומדן, אין מקום לבדיקה נוספת של שיקול הדעת כאמור.
(בפני: השופט ח. כהן. 3.12.75).
ב.ר.ע. 201/75 - עזבון המנוח אגבריה נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח'
*הארכת מועד בתביעה לפי פקודת הסדר קרקעות (הבקשה נדחתה).
אדמות המריבה נרשמו בפנקסי המקרקעין עפ"י לוח זכויות, לפי פקודת הסדר זכויות מקרקעין, על שם רשות הפיתוח (המשיבה מס 2) עוד בשנת 1970. המבקשים טוענים לזכות בעלות באדמות והם מבקשים אורכה להגשת בקשת תיקון.
לפי סעיף 59 לפקודת ההסדר יש להגיש בקשת תיקון שכזאת "תוך שלושה חודשים מהיום שהוצג לוח הזכויות" ומשלא הוגשה בקשה כזו רואים הרישום בלוח הזכויות כנגמר. המבקשים תמכו יתידותיהם בתקנה 488 לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיו רשאי ביהמ"ש להאריך כל מועד שנקבע לעשיית דבר שבסדר הדין, אם מצא טעמים מיוחדים לעשות כן. ביהמ"ש המחוזי לא מצא טעמים מיוחדים להאריך למבקשים את המועד. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בין אם צדק ביהמ"ש המחוזי שאין טעמים מיוחדים, ובין אם לא צדק, על כל פנים אין בתקנה 488 כדי להסמיכו להאריך את המועד הקבוע בסעיף 59 לפקודת הסדר הקרקעות. לענין הארכת המועד להגשת ערעור קובע סעיף 92 של הפקודה במפורש מהם הטעמים הראויים לשמש עילה להארכת מועד, ולאור הוראתו המיוחדת של סעיף 92 אין תקנה 488 יכולה עוד לחול בכל הנוגע להארכת המועד עפ"י הפקודה.
(בפני: השופט ח. כהן. 7.12.75).
בג"צ 369/75 - בי.סי.או. אלקטרוניקה בע"מ נגד שר הבריאות ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
ענינה של עתירה זו מסירת הזמנה לאספקת ציוד מסויים לבתי החולים הלל יפה בחדרה וולפסון בתל גבורים, כאשר ההזמנה נמסרה לטכניכון בע"מ (המשיבה החמישית) ולא לעותרת. בשעתו הוצא צו על תנאי אך הצו בוטל מאחר שהוברר כי העותרת השהתה פנייתה לבג"צ יתר על המידה. בג"צ חזר על עמדתו כי מי שמשהה את פנייתו ואינו טורח בעוד מועד לממש הזכויות להן הוא טוען, לא יזכה לסעד מבג"צ.
(בפני השופטים: לנדוי. מני, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד הומינר לעותרת, עוה"ד גב' נאור, גולדנברג ובלושטיין למשיבים).
בג"צ 461/75 - מוריס בן-שושן ואח' נגד שר הדתות ואח'
*ייצוג במועצה הדתית בעכו (העתירה נתקבלה).
העותרים הם שלושת הנבחרים של הרשימה, בעלת אותיות "עכ" במועצת עירית עכו: לפי בקשת שר הדתות דנה מועצת העיריה במועמדים שעליה להציע למועצה הדתית לקראת הרכבתה מחדש של המועצה. על המועצה היה, להציע ששה מועמדים שמהם ארבעה מסיעתו של ראש העיר ושניים מסיעות אחרות, בעוד שלרשימה שהעותרים מייצגים אותה, לא ניתן ייצוג במועצה הדתית. עתירת העותרים נתקבלה. קביעת החברים במועצה הדתית מטעם הרשות המקומית אינה ענין להחלטה ברוב קולות של מועצת העיריה, שאילו תאמר כן היית שולל מסיעות המיוצגות במועצה והמייצגות את הציבור זכותם להשתתף בפעולות המועצה הדתית. על הרשות המקומית מוטלת חובה לדאוג לכך שהמועמדים שהיא תציע לא רק יהיו מבחינתם האישית מתאימים לשמש חברי המועצה הדתית, כי אם ייצגו בצורה נאותה כל הגופים והעדות, המעונינים בקיומםשל שירותי הדת היהודיים. העותרים אומרים בעתירתם כי רבים מבוחריהם מעונינים בקיומם של שירותי הדת היהודית ולא באה על כך הכחשה מצד המשיבים או מי מהם. על כן זכאים הם לייצוג מתאים במועצה הדתית.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לין לעותרים, עוה"דחשין ומ. כהן למשיבים. 2.12.75).
בג"צ 600/75 - אפרים קורן נגד שר הבטחון ומפקד איזור יהודה ושומרון
*זכות עמידה בבג"צ (העתירה נדחתה).
העותר הינו המרכז הארצי של הדור הצעיר במפ"ם ועתירתו היתה להורות לשר הבטחון ומפקד איזור יהודה ושומרון שינמקו מדוע לא ינקטו בצעדים נגד מתנחלי סבסטיה. העתירה נדחתה. טענת העותר הינה כי מעשי המתנחלים פוגעים בו
אישית ובפעולותיו החינוכיות בקרב הדור הצעיר, אך בכך אין מוקנית לעותר זכות עמידה בבג"צ. על העותר להצביע על ענין אישי של ממש הכרוך בפנייתו. ענינו האישי יכול שהוא ילבש לבוש של תביעה לזכות חוקית מוגדרת שלו, או של ציבור שעליו הוא נמנה, או של פגיעה באינטרס אישי מוחשי וישיר. שיטת המשפט בישראל איננה מכירה בתביעת הפרט בשם הציבור. האינטרס שעליו הצביע העותר, הוא ערטילאי וסתמי מדי כדי להקנות לו מעמד בשאלה שבפנינו. זאת ועוד, מי שבא ומבקש להביא ענינו בפני בג"צ עליו לפנות תחילה לרשויות המוסמכות, ופרט למקרים יוצאים מן הכלל לא תהיה הדרך לבג"צ פתוחה בפני הפונה אליו, אם הנפגע לא פנה תחילה לרשויות המופקדות על הענין נשוא הבקשה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. 4.12.75).
ע.א. 74/75 - אברהם טראוב נגד מדינת ישראל
*חישוב דמי נזק (הערעורים נדחו בעיקרם).
המשיבה חוייבה בתשלום פיצויים למערער ושני הצדדים השיגו בערעור על פריטי חישוב שונים של ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש העליון אכן מצא י כי הן המערער והן המשיבה צודקים בכמה טענות שהעלו אך הגיע למסקנה שהסכומים מתקזזים ובקבלו את הערעורים של שני הצדדים השאיר את סכום הפיצויים על כנו. ערעורו של המערער שנתקבל הוא לגבי שיעור התשלום עבור עזרה שיזדקק לה עקב נכותו. ביהמ"ש המחוזי קבע את העזרה בראש נזיקין זה עפ"י ההוצאה הכרוכה בשהיית המערער במוסד, אך ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי בנסיבות המיוחדות ראוי היה לחשב את הפריט עפ"י ההוצאה הכרוכה בעזרה שתוגש למערער בביתו. מאידך צודקת המדינה בערעורה שכנגד ביחס לחישוב תקופת הפסד שכר של המערער עד למתן פסה"ד, ביחס לחישוב ריבית, וכן בחישובי הוון שונים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד זוהר למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 23.11.75).
ע.א. 275/75 - פקיד השומה ת"א נגד לפת סוכנויות 1970 בע"מ
*קביעת הוצאה כהוצאות שבפירות לצרכי מס הכנסה (הערעור נדחה).
החברה המשיבה רכשה מחברה אחרת (להלן - החברה) סוכנויות ושילמה לחברה תשלומים עבור סוכנויות אלה. השאלה שהתעוררה היתה אם התשלומים של המשיבה לחברה הינם הוצאות שבהון או הוצאות שבפירות. ביהמ"ש המחוזי קבע שאלו הוצאות שבפירות והערעור על כך נדחה. השאלה היתה אם רכישת הסוכנויות היתה לצמיתות או רק לתקופה מסוימת, ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שרכישת הסוכנויות לא היתה לצמיתות על כן יש לראות את התשלומים כהוצאה שבפירות. העיסקה היתה למעשה העברת נכס לרשות המשיבה על מנת שתנצל אותו באופן מסחרי ותשלם עבור השימוש כל עוד הוא נמשך, חלק מהכנסתה מהנכס.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. 30.11.75).
בג"צ 299/75 - אליאס פריד חבה נגד שר הפנים
*דחיית בקשה להתאזרחות של עבריין (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להתאזרח ושר הפנים דחה את בקשתו בשל הרשעותיו של המבקש בפלילים. העתירה נדחתה, למערער עבר פלילי ובענין זה נתון שיקול דעת מלא לשר הפנים. אין לבג"צ עילה להתערב בשיקול הדעת הרחב שניתן לשר הפנים. אם יחדל העותר מביצוע עבירות לאחר שישב בבית הסוהר בודאי ישקול שר הפנים בקשה נוספת שתוגש לו כעבור זמן.
(בפני השופטים: לנדוי, ח. כהן, בייסקי. עו"ד צמל לעותר, עו"ד חשין למשיב. 3.12.75).
בג"צ 509/75 - אריאל... בע"מ נגד עירית חולון ואח'
*דחיית הצעה במכרז הוצא מכרז להתקנת רמזורים והמכרז כלל סעיף בדבר החזקה ושירותים במשך חמש שנים. המציעים נדרשו לציין מחיר האחזקה לשנה ומחיר לתקופת האחזקה של חמש שנים, וסעיף זה הווה חלק מנשוא המכרז. העותרת לא פירטה את המחירים שהיא דורשת על כן נפסלה הצעתה, ועתירת העותרת נדחתה. אין לקבל את טענת העותרת שמדובר בשני מכרזים נפרדים, אלא מדובר במכרז אחד בלבד שכולל גם. את ההתקנה וגם את האחזקה.
(בפני השופטים: לנדוי, שמגר, בייסקי. עו"ד פירון לעותרת, עוה"ד טויסטר ומעוז למשיבים. 9.12.75).
ד.נ. 54/75 - הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד אברהם שוורצאפל
*בקשת דיון נוסף בשאלה משפטית כאשר הערעור הוכרע מטעמים אחרים (הבקשה נדחתה).
בע.א. 436/75 נפסק ברוב דעות שדי בקיום הנסיבות האובייקטיביות שהיו עשויות ליצור את "הטעות הגרמנית" כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד להגשת תביעה לתשלום תגמולים. שופט המיעוט סבר שלא די בקיום הנסיבות האוביקטיביות, אלא צריך שתובע הפיצויים אכן טעה את הטעות האמורה, הבקשה לדיון נוסף נדחתה שכן גם שופט המיעוט הסכים באותו ענין לעמדת הרוב בדבר דחיית הערעור וזאת מנימוק של "טעם מיוחד" אחר. כיון שהלכת שופטי הרוב הפכה לשאלה תיאורטית גרידא, אין מקום לקיים דיון נוסף.
(בפני: הנשיא אגרנט. 15.12.75).
ב"ש 275/75 - מדינת ישראל נגד אברהם סבג
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירת אינוס וביהמ"ש דחה את הבקשה לצוות על מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. הערר על כך נתקבל. אכן אין ביהמ"ש נוהג להתייחס בשלב זה למהימנות הראיות שעליהן סומכת התביעה, ואין הוא בוחן אם יש בראיות אלה כדי לבסס הרשעה בדין. בשלב זה העיון הוא טרומי ובא לבחון אם יש ראיות לכאורה התומכות באישום, ואם יש כאלה מתעוררת שאלה נוספת אם יש בנסיבות הענין הצדקה למעצרו של הנאשם. הלה הוא אמנם, עדיין בגדר חף מפשע, אך אם קיים חשש בשל אופי העבירה ובשל אופיו של הנאשם כי הוא עלול לנסות להפריע לקיום ההליכים, מתיר האינטרס הציבורי פגיעה בחופש הפרט. לאור מהותה של העבירה בה הואשם הנאשם, הכרוכה בהפעלת אלימות רבה, לנוכח הראיות לכאורה הקיימות, יש יסוד לחשש כי הנאשם עלול להפריע לקיום הליכים משפטיים תקינים אם ישוחרר. על כן יש לעוצרו עד לגמר ההליכים נגדו.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד א. דיין למשיב. 11.12.75).
ב"ש 254/75 - ציון דהאן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
המבקש הואשם בעבירת אינוס והתפרצות לבנין וביהמ"ש המחוזי צווה לעוצרו עד לסיום ההליכים נגדו. הערר על כך נתקבל. נוכח מצב ההוכחות בתיק משטרה ונוכח העובדה כי מאז שהמתלוננת נחקרה ע"י המשטרה ביוני 1975 ועד למעצרו של העורר ביום 18.9.75, אין עדות על נסיון מצידו להשפיע על המתלוננת לשנות את עדותה, יש מקום להעתר לבקשת המבקש ולשחררו בערובה עד לבירור משפטו.
(בפני: הנשיא אגרנט. עו"ד בסן למבקש, עו"ד גולדמן למשיבה. 9.12.75).
ב.ר.ע. 211/75 - יוסף רייכמן נגד יצחק קראוז ואח'
*בקשה לביטול פסק בוררים (הבקשה נדחתה).
המבקש היה צד לבוררות ופסק הבורר ניתן בשנת 1965. רק בשנת 1975 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררין ובקשתו נדחתה מחמת השיהוי בהגשתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש היתה שפסק הבוררין הומצא לו פורמלית רק ב- 1975 ואז הזדרז להגיש את בקשתו לביטול הפסק. אין המבקש יכול להשמע בטענה זו באשר עוד בשנת 1965 החל בהליכים בביהמ"ש כדי למנוע ביצוע פסק הבוררין. על כן צודק ביהמ"ש המחוזי שלענין השיהוי בהגשת הבקשה הנוכחית, מועד ההמצאה הפורמלי של הפסק אינו יכול לא להעלות ולא להוריד. אמנם לפי פקודת הבוררות החלה על הענין דנא, אין מועד קבוע להגשת בקשה לביטול פסק בוררין, אך יש להגיש בקשה כזו תוך זמן סביר ותקופה של 10 שנים אינה סבירה לענין זה.
(בפני: השופט ח. כהן. 3.12.71).
ע.פ. 383/75 - עבד אלראוף נגד מדינת ישראל
*התערבות בימ"ש שלערעור בזיכוי ע"פ סעיף 218 לפח"פ (הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בשל עבירות לפי סעיף 64 ו- 38 לפקודת התעבורה וסעיף 218 לפח"פ בגין שני מעשי התרשלות. בימ"ש השלום זיכה את המערער בקבעו כי שתי טענות ההתרשלות לא הוכחו. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי דלו מחומר הראיות אפשרות של התרשלות שלישית שלא נטענה נגד המערער בבימ"ש השלום. ב"כ המערער לא התנגד לשמוע טיעון המתייחס להתרשלות זו וברוב דעות החליט ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער. הערעור על כך נתקבל. בימ"ש שלערעור אינו צריך לערער אחר מימצאים עובדתיים של השופט שראה ושמע את העדים והגיע לידי מסקנותיו עפ"י עדויותיהם שהיו מהימנות עליו, אפילו יכול שופט אחר להגיע לידי מסקנות שונות, אין בכך בלבד כדי להצדיק התערבות במימצאי ביהמ"ש שקבע את העובדות. אם בדיני ממונות כן בדיני נפשות לא כל שכן, שביהמ"ש שלערעור לא יהפוך על פיה את הקערה כאשר זוכה הנאשם עפ"י העובדות שנקבעו. אכן צריך היה ב"כ המערער להתנגד כאשר ב"כ המדינה העלה טענת התרשלות אשר לא נטענה בבימ"ש השלום, אך משלא עשה כן אין להעניש את המערער על שתיקת סניגורו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. סגל למערער, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 12.75.).
ע.פ. 379/75 - איברהים כורי נגד מדינת ישראל.
*הרשעה בגרימת מוות עפ"י סעיף 218 לפח"פ (הערעור נדחה).
המערער נהג מכונית פרטית בדרכו מירושלים לרמאלה. הוא עקף אוטובוס שחנה בצידו הימני של הכביש, במהירות של 64 קמ"ש, ותוך כדי כך פגע בילד שיצא בריצה מלפני האוטובוס מימין לשמאל. בימ"ש השלום זיכה את המערער מאשמת קן גרימת מוות לפי סעיף 218 לפח"פ והרשיעו בנהיגה במהירות מופרזת, והטיל עליו קנס של 500 ל"י ופסילה ל- 6 חודשים מזה חודש אחד בפועל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והרשיע את המערער גם בעבירה של גרימת מוות ודן אותו לשלושה חודשי מאסר בפועל, קנס של 1500 ל"י ופסילה לשנתיים. הערעור על כך נדחה, כאשר אוטובוס מלא נוסעים חונה בצד הדרך, אפילו אם לא בתחנת הנוסעים, ניתן לצפות אפשרות שנוסע יצא מלפניו, ועל כן הרוצה לעקוף את האוטובוס חייב לנהוג במהירות נמוכה אשר תאפשר עצירה כמעט במקום. אשר לטענה נגד עונש המאסר שהוטל על המערער הרי עם כל הרצון להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובתרומת הרשלנות של הילד שנהרג, אין מקום להתערב בעונש שנקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי. (השופט ח. כהן הסתייג מהטלת מאסר בעבירות תעבורה מסוג זה ולדעתו עדיף פסילה לזמן ממושך).
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, בייסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד תמימי למערער, עו"ד י. מישייקר למשיבה. 1.12.75).
ע.פ. 354/75 - יוסף אהרנפלד נגד מדינת ישראל
*גניבה ממעביד ועבירות מכס (הערעור נדחה).
המערער בא כעולה חדש מבלגיה והביא איתו יהלומים שלא הצהיר עליהם. כאן החל לעבוד בבית חרושת ליהלומים ונחשד כי הוא מחליף את היהלומים שהוא מקבל בתחילת היום לצורכי עבודתו ביהלומים מסוג פחות טוב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של גניבה ממעביד, הפרת חוקי המכס, בגין יבוא היהלומים כאשר עלה ארצה, וכן עבירה של החזקת יהלומים ללא היתר מן המפקח על היהלומים. הוא נדון לקנס של 10,000 ל"י בגין עבירות המכס והחזקת היהלומים והערעור על כך נדחה. לענין עבירות המכס והחזקת היהלומים מסתבר שזו היתה עבירה טכנית בלבד שכן המערער כעולה חדש יכול היה להצהיר ולהביא איתו את היהלומים. עם זאת הקנס של 10,000 ל"י איננו מוגזם. אשר לעבירה של גניבה ממעביד יכול היה ביהמ"ש המחוזי להגיע למסקנת ההרשעה.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, בייסקי. עו"ד מ. בן-ברוך למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 2.12.75).
ע.פ. 403/75 - אלמליח יוסף נגד מדינת ישראל
*טענת שכרות בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בעבירות של אינוס לפי סעיף 152 לפח"פ וכן בשתי עבירות תקיפה חבלנית באשתו ואיומים ונדון למאסר עשר שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה, הטענה היחידה, שבפי ב"כ המערער בערעור הינה כי המערער היה במצב של שכרות כאמור בסעיף 15 לפח"פ אך אין לקבל טענה זו. לענין הוראה שבסעיף 15 (2) (ב) בענין שכרות, אין מחלוקת שעל הסניגוריה. הראיה שהשתכרות שבה המערער היה מצוי גרמה לאי שפיות דעתו, עד כדי חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע, וראיה כזו לא הובאה. אשר להגנת השירות לפי סעיף 15 (4) אין מצבו של המערער נח יותר. אפילו "אם אלך לפי שיטתי" אשר לפיה חובת ההוכחה לפי סעיף 15 (4) מונחת על התביעה, הרי התביעה הוכיחה כאן ששכרותו של המערער לא השפיעה כלל על צלילות דעתו. אשר לעונש, בהתחשב בהרשעותיו הקודמות של המערער ובפרטי המעשה הנידון ואופן ביצועו, המעידים על המערער שהוא מהווה סכנה חמורה לשלום הציבור, אין העונש חמור מדי. בתי המשפט לא יקיימו את החובה המוטלת עליהם להגן על הציבור מפני בעלי זרוע אלא אם כן יכלאו אותם לתקופות ממושכות מאד.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 4.12.75).
ע.פ. 328/75 - אוריאל קדוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (השלכת רימון יד לבית מלאכה) (הערעור נדחה).
המערער נטל רימון רסס מיחידתו בצבא, וזרק אותו לתוך מבנה בחולון המשמש כבית מלאכה לגראפיקה וגרם לנזק של כ- 30,000 ל"י. ביהמ"ש הטיל על המערער עונש של ארבע שנות מאסר וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים כששנה אחת מתוכו מצטברת. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הדגיש את נסיבותיו האישיות של המערער הסובל מהפרעות נפשיות והמניעים הפסיכולוגיים שהביאוהו למעשה דנא. יהיה ההסבר פסיכולוגי או הפסיכיאטרי למעשה המערער אשר יהיה, עדיף על שיקול כזה הצורך החיוני להגן על הציבור בפני מעשי בריונות כגון אלה, שרבו בזמן האחרון והם מאיימים איום חמור על הסדר החברתי.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, שרשבסקי. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.12.75).