תקציר סביר כרך י"א חוברת 10

ע.א. 358/76 - קרינקו אזטד נגד המגן חברה לביטוח בע"מ

*סעיף בוררות בשטר מטען.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמ' 1504/76 (ת.א. 1075/75) - הערעור נתקבל)

העובדות:
משרד המסחר והתעשיה רכש מהמערערת סוכר והביטוח נעשה אצל חברות הביטוח המשיבות. בהסכם שבין המשרד לבין המערערת היה סעיף בוררות. המערערת חכרה אוניה ובחוזה שבין המערערת לבין בעלי האניה נקבע שכל סכסוך לפי חוזה החכירה יועבר לבוררות. בשטר המטען של משלוח הסוכר נאמר כי כל תנאי חוזה החכירה מהוים חלק משטר המטען. נגרם נזק וחברות הביטוח שילמו סכום של כ- 130 אלף דולר למדינה ומכח סוברוגציה תבעו הטבת הנזק מאת המערערת. זו ביקשה לעכב את ההליכים ולהעביר את הענין לבוררות. ביהמ"ש המחוזי התייחס רק לחוזה שבין המערערת לבין בעלי האוניה וקבע כי סעיף הבוררות שבו אינו חל ועל כן סירב לעכב את ההליכים. על כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. צדק ביהמ"ש המחוזי שסעיף הבוררות שבחוזה החכירה אינו חל על התביעה הנדונה. כאשר קיים חוזה חכירה, ובשטר המטען נכללו כל תנאי החוזה, ואחד התנאים הוא סעיף בוררות, משמעות הדבר הוא שרק סכסוכים לפי חוזה החכירה הם נושא לבוררות, אך לא סכסוכים לפי שטר המטען. סעיף בוררות שאינו מתייחס באופן ישיר לענינים שכרגיל מטפל בהם שטר המטען לא יתחשב ככלול בשטר המטען, אלא אם הדבר נעשה במלים מפורשות בשטר המטען.
ב. מאידך חל סעיף הבוררות עפ"י חוזה שבין המשרד לבין המערערת. המשיבות תובעות מכח סובגרוציה ועל כן הן תובעות מכוחו של משרד המסחר והתעשיה, ואם סעיף הבוררות שבחוזה חל על הסכסוך הנוכחי הרי חברות הביטוח קשורות בו.
ג. המשיבות טוענות שתביעתן מבוססת לא רק על ההסכם שבין המשרד לבין המערערת, אלא גם על אחריות המערערת בגין היותה חוכרת האוניה. טענה זו אין לקבל. ההפרדה בין תפקידי המערערת כמוכרת הסוכר ובין תפקידיה כחוכרת האוניה היא מלאכותית ביותר כשמדובר ביחסים בין המערערת למשרד.
ד. אף אם המשיבות מבססות את תביעתן גם על דיני הנזיקין, חל סעיף הבוררות. התביעה עפ"י דיני הנזיקין קשורה באופן הדוק עם העיסקה ששימשה יסוד להסכם ולפיכך יש לראות גם תביעה כזו כתביעה הנובעת מן ההסכם.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי עו"ד פ.ג. נשיץ למערערת, עו"ד א. אשר למשיבות. 30.11.76).

ע.א. 4/76 - יוסף חזום נגד מקס קריצמן עו"ד

*תקפותו של הסכם לפינוי דירה ע"י דייר מוגן לפי החוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן, קווארט וגלעדי) בע.א. 603/74 - הערעור נתקבל ברוב דעות)

העובדות:
המערער מחזיק כדייר מוגן בדירת מגורים השייכת למשיב. הוגשה תביעת פינוי נגד המערער בגין אי תשלום דמי שכירות והמערער התגונן והכחיש את טענת המשיב. לפני שהתביעה הגיעה לבירור הופיעו בביהמ"ש המשיב ועו"ד כליף בשם המערער והודיעו כי הגיעו לידי הסכם שלפיו "ינתן פס"ד פינוי ... בתנאי שהתובע יפקיד ... סכום שייקבע ע"י ביהמ"ש לפי שיקול דעתו וללא
הנמקה...". ביהמ"ש נתן צו פינוי וקבע כי על התובע לשלם לנתבע 55 אלף ל"י. המערער סירב לפנות את הדירה ולקבל את הכסף והגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי בו טען בין היתר שלא הבין את מהות הסכמת בא כוחו למתן פס"ד הפינוי וכן שביהמ"ש חרג מסמכותו כי בהיות המערער דייר מוגן לפי החוק יכול ביהמ"ש לתת פסק פינוי רק אם נתקיימה אחת העילות לכך המנויות בחוק ואין הצדדים רשאים להתנות על החוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והתייחס לפסיקה שהתפתחה מסביב לפירוש הנכון של סעיפים 10 ו- 12 של חוק הגנת הדייר ומסקנתו הסופית היתה שיש לתת תוקף להסכם ולפסה"ד שניתן על פיו. על כך הערעור.

החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי (דעת הרוב):
א. צדק ביהמ"ש המחוזי כי הצדדים רשאים להגיע לידי הסכם על פינוי דירה על ידי דייר המחזיק בה כחוק ובימ~ש יכול לתת אישורו להסכם כזה. מ"מ הנשיא פירש את הסעיפים 10 ו- 12 של חוק הגנת הדייר ואת ההשלכות של סעיף אחד על משנהו.
ב. עם זאת יש לבטל את פסק דינו של בימ"ש השלום שכן ההסכם שנעשה אינו עונה על דרישת התקנות המיוחדות של סדרי הדין לאישור הסכם פינוי. הוראות אלה קובעות את הצורך בהגשת בקשה מיוחדת בדרך המרצה שאליה יש לצרף העתק מההסכם ותצהיר לאישור העובדות המשמשות יסוד לבקשה ודבר מכל אלה לא נעשה כאן. אפשר לאמר שגם אלמלא תקנות אלה לא היה די במה שנעשה כאן כדי להוות הסכם פינוי שאושר ע"י ביהמ"ש. בדברים שנרשמו בפרוטקול לא נאמר שגם המערער אישית נתן את הסכמתו להסכם.
ג. ליקוי נוסף בפסה"ד שהשופט קיבל על עצמו תפקיד של מעין בורר בקביעת דמי המפתח. לפי תקנה 162 לתקנות סדר הדין נראה שביהמ"ש יכול ליטול לעצמו סמכות בורר ביחס לקביעת הוצאות המשפט, ואפשר לטעון שמתוך הן אתה שומע לאו ביחס להשלמת הסכם בין הצדדים ע"י שופט שלא בדרך הפסיקה.
ד. הרעיון של "פינוי קונסטרוקטיבי" שנועד לקיים את רצון הצדדים לחוזה שחזקת הדייר במושכר תהיה בלתי מוגנת, תופש רק כאשר מלכתחילה, בעת כניסת הדייר לנכס, אפשר היה להשכירו בשכירות בלתי מוגנת, ואילו כאן הושכרה הדירה למערער לראשונה לפני שנת תשכ"ח בשכירות מוגנת.
ה. אין גם להעלות טענת מניעות נגד המערער, מאחר שדיני הגנת הדייר קובעים את סמכות ביהמ"ש ושום התנהגות, ואף לא הסכמה מפורשת של הדייר, יש בהן כדי לשלול ממנו את ההגנה שהחוק מעניק לו, אלא אם קיימת עילה לפינויו המוכרת עפ"י הדין.

השופט י. כהן:
יש לקבל את הערעור מן הטעם שהשופט לא היה רשאי לקבל על עצמו את התפקיד שמסרו לו הצדדים לקבוע את הסכום שעל המשכיר לשלם לשוכר לפי שיקול דעתו וללא הנמקה. משנטל על עצמו השופט תפקיד זה הרי הוא חדל לפעול בתפקידו כשופט והחל לפעול בתפקיד של בורר או של שמאי והחלטתו לא ניתנה על כן כחלק מהליך משפטי רגיל ואין היא יכולה להוות חלק מחייב מפס"ד שניתן ע"י ביהמ"ש. לכך יש להוסיף שלפי ההלכה אין בורר מוסמך לפסוק בענין פינוי מושכר שחוק הגנת הדייר חל עליו.
מאידך, אין זה בטוח שקיים כאן פגם באשר לא נתמלאו סדרי הדין המיוחדים בדבר אישור ביהמ"ש להסכם פינוי. התקנות הותקנו כדי להורות את הדרך להגשת הסכם לאישורו של ביהמ"ש בתורת הליך מיוחד, וספק אם יש לנהוג לפי התקנות כאשר הצדדים מבקשים אישור הסכם פינוי במהלך תביעה אזרחית התלויה ועומדת בפני ביהמ"ש.

השופט ויתקון (דעת מיעוט):
עפ"י פירוש סעיפים 10 ו- 12 לחוק הגנת הדייר יכולים הצדדים לבוא לידי הסכם לפינוי דירה המוגנת עפ"י החוק ובעניננו היה הסכם כזה שאושר ע"י ביהמ"ש. אין כל
סיבה להחמיר במקרה המיוחד הזה ולקבוע הלכה שדרושה הסכמתו האישית של הדייר ושלא די בהסכמת בא כוחו. אין כל פגם בכך שהשופט מילא תפקיד של שמאי וקבע את סכום דמי המפתח שעל בעל הבית לתת לשוכר. אולי אין זה רצוי ששופט מקבל על עצמו תפקיד כזה אך כשבעלי הדין מסכימים לכך אין לפסול את המעשה שנעשה עפ"י הסכמה זו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן עו"ד משה ח. כהן למערער, עו"ד מ. זליגמן למשיב. 10.11.76).

ע.א. 592/76 - דב וילנפרוינד נגד מנדל ולובה גרין

*שוויה של דירה "תפוסה" ע"י בן זוג של נפטר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בתיק עזבונות 3285/74 - הערעור נדחה)

העובדות:
המבקש נשא לאשה את בתם של המשיבים שנפטרה כמחצית השנה לאחר הנישואין. בטרם נישאו רכשו בני הזוג דירה כשכל אחד מהם משקיע את מחצית תמורתה. בני הזוג לא הספיקו להכנס לדירה והתגוררו באורח זמני בבית הורי האשה, אך קיבלו את מפתחות הדירה והיו עוסקים בגימורה, ריהוטה וציודה. יורשי המנוחה הינם המערער, שחלקו רבע מהעזבון, והמשיבים שהם הוריה וחלקם שלושה רבעים בעזבון. העזבון כולל את מחצית הדירה וההורים הסכימו למכור את חלקם בדירה לאלמן, אלא שהתעוררו חילוקי דיעות בדבר המחיר. אין חולקים כי מחיר הדירה אילו נמכרה כשהיא פנויה הינו 250 אלף ל"י, ואילו היתה מושכרת בשכירות מוגנת שוויה כארבעים אחוז ממחיר הדירה כשהיא פנויה. ביהמ"ש צריך היה להכריע בשתי שאלות: האם יש לראות את הדירה לצורך המכירה כפנויה או כתפוסה; ואם כתפוסה האם יש לראותה כתפוסה ע"י דייר מוגן ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות את הדירה כתפוסה ע"י בני הזוג ועל כך אין ערעור. מאידך קבע כי אין לראות את האלמן כדייר מוגן לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), כטענת האלמן, אך יחד עם זאת יש לאלמן הזכות לגור בדירה לפי הוראות סעיף 115 (א) לחוק הירושה. זכות זו מצומצמת לעומת זכותו של דייר מוגן ומפחיתה את מחיר הדירה עד כדי 70 אחוז מערכה כפנויה. על כך הערעור.

החלטה - השופט אשר:
א. העובדה שביהמ"ש קבע כי יש לראות את הדירה כתפוסה אינה, מחייבת לראות אותה כדירה תפוסה ע"י דייר מוגן. הביטוי "דירה תפוסה" אין משמעו תמיד תפוסה ע"י דייר מוגן, שכן כל דירה שאיננה פנויה תפוסה היא, ואין זה חשוב אם התופס הוא בעל הדירה, שוכר מוגן או שוכר בלתי מוגן ואפילו משיג גבול.
ב. עם מות האשה באו יורשיה במקומה בכל הנוגע לבעלות הדירה, היינו, האלמן וההורים הפכו להיות שותפים לגביה. העובדה שהשליטה בפועל בדירה היתה בידי האלמן בלבד אין בה כדי לפגוע בזכותם של ההורים אלא זו שליטה מטעם כל הבעלים המשותפים.
ג. הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אינו חל על מקרה כגון זה שלפנינו כאשר אחד משני הבעלים נפטר. אין להרחיב את תחולתו של אותו סעיף על מקרים שאינם מצויים בו במפורש ומקרה כגון זה שלפנינו אינו מצויין באותו סעיף.
ד. לא היה מקום להחיל את סעיף 115 לחוק הירושה שכן לא נתמלאו התנאים הנדרשים באותו סעיף. עפ"י סעיף 115 על היורש לגור בדירה כאשר המוריש, שהדירה היתה
בבעלותו, גר באותה דירה. כאן לא גרו המורישה והאלמן בדירה ערב מותה. אכן החזקה של הדירה כבר היתה בידי בני הזוג והם התכוננו להכנס ולגור בה ואולם אין לאמר על אדם שהוא גר בדירה אלא אם כן הוא מקיים בה באמת ובתמים את מעונו ומשכנו. החזקת דירה בלבד אינה מהווה מגורים בה שכן בן אדם יכול להחזיק מספר דירות והוא גר רק בדירה אחת.
ה. בנוסף לכך קיים ספק אם בכלל חלים סעיף 33 הנ"ל וסעיף 115 הנ"ל על דירה שטרם נרשמה על שם המחזיקים או המתגוררים באותה דירה, ובעניננו קיים רק חוזה בלבד בין בני הזוג לבין הקבלן שבנה את הדירה אך הדירה עדיין לא היתה רשומה על שמותיהם.
י. אעפ"כ ניתן להצדיק את המסקנה שיש לראות את הדירה כתפוסה ולהעריך את שוויה בסכום הפחות מדירה פנויה. המושג של דירה "פנויה או "תפוסה" הינו ביטוי למציאות כלכלית מסוימת, וכאשר דירה מוחזקת בידי דייר, ולא חשוב אם מדובר באלמן וביורשים או בכל צורה אחרת של החזקה בדירה, כי אז ערכה איננו כמו ערכה של דירה פנויה.
ז. אשר לשאלה אם השופט קבע מחיר נכון לנוכח העובדה שהדירה איננה פנויה אלא תפוסה, הרי לא הובאו חוות דעת של שמאי מקרקעין או כלכלנים כדי להדריך את ביהמ"ש, ויכול היה השופט להשתמש בחושו המשפטי כשהוא מסתמך על נסיונו הרב במקרים דומים ולקבוע את המחיר בשעור של 70 אחוז ממחירה של דירה פנויה.

(בפני השופטים: מני, שרשבסקי, אשר עו"ד ח. אליגון למערער, עו"ד פ.ש. פרלס למשיבים. 30.11.76).

בג"צ 368+376/76 - אליהו גוזלן וצוות מא"י לבנין נגד המועצה המקומית בית שמש ואח'

ביטול מכרז כאשר ההצעות עולות על האומדן.
פסילת הצעה במכרז עקב פגם בערבות.
(התנגדות לצוים על תנאי - הצו של צוות מא"י בוטל פה אחד והצו של גוזלן בוטל ברוב דעות)

העובדות:
המועצה המקומית בית שמש פירסמה מכרז לבניית 9 מקלטים, שצומצם לאחר מכן לבניית 7 מקלטים, והוגשו מספר הצעות שבהן הצעת גוזלן היתה נמוכה מן האומדן שקבעה לעצמה המשיבה ואילו הצעת צוות מא"י היתה גבוהה ב- 10 אחוז מן האומדן ובכ- 16 אחוז מהצעת גוזלן. לאחר הצעת גוזלן היתה הצעת צוות מא"י הנמוכה ביותר. להצעת גוזלן היה פגם באשר הערבות הבנקאית שהוגשה היתה של 2 אחוזים מערך ההצעה ולא חמישה אחוזים כפי שנדרש במפורש במכרז. אי לכך נפסלה הצעת גוזלן ע"י המועצה המקומית בהתחשב בפסיקת ביהמ"ש בעבר, בעוד שועדת המכרזים הציעה לקבל את ההצעה למרות הפגם. הצעת צוות מא"י הוחלט לפסול באשר היא עלתה על האומדן ולמשיבה אין תקציב מעל לאומדן. בעקבות פסילת הצעות אלה החליטה המשיבה לפרסם מכרז חדש. על כך העתירות.

החלטה - השופט שמגר:
א. לענין הצעת צוות מא"י (פה אחד):
בדרך כלל מתייחס ביהמ"ש בשלילה לביטול מכרז ופרסום מכרז חדש, שכן בכך נפגמת החשאיות והמציעים יודעים כבר כל אחד על פרטי הצעותיו של השני. עם זאת כאשר ביהמ"ש משתכנע שההצעה הנמוכה ביותר (לאחר שההצעות האחרות נפסלו), עולה הרבה מעל האומדן והיא בלתי סבירה בהתחשב בהשוואה שבינה לבין האומדן וכן בהתחשב בהצעות האחרות הנמוכות שנפסלו, יאשר בג"צ פסילת המכרז ופרסום מכרז חדש. יתכנו תנאים בהם יסמוך בג"צ את ידו על פרסום מכרז חדש ויתכנו מקרים שבהם
לא יעשה זאת. לענין סבירותו או הגינותו של המחיר המוצע יש לבחון כלל הנסיבות ובכלל זה השואה עם האומדן שנערך ע"י עורך המכרז וגם הפער בין ההצעות השונות. הדבר ייבחן בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו.
ב. אשר להצעת גוזלן (דעת הרוב):
כבר נפסק כי כתב הערבות הוא אחד התנאים המוקדמים בהשתתפות במכרז ותנאי זה מצא את ביטויו המפורש במכרז שלפנינו. הערבות היא תנאי בין מוציא המכרז לבין כל אחד מן המשתתפים שנדרש להגישה, והיא גם תנאי הנוגע לכל המשתתפים בינם לבין עצמם, כי השגתה ועריכתה כרוכים בהוצאות ומפאת השויון המתחייב בין המתחרים, לא יתכן כי אחד מהם יתחרה עם האחרים ע"י השתמטות מחובה זו כולה או מקצתה.

השופטת גב' בן-פורת:
לענין הצעת גוזלן (דעת מעוט):
אין ספק שעקרון השויון והתחרות ההוגנת בין כל משתתפי המכרז הוא בעל חשיבות ציבורית רבה ויש לשמור עליו מכל משמר. נכון שהערבות מהווה תנאי לא רק בין המזמין לבין המציע אלא גם בין המציעים לבין עצמם. ברם, משהגיע ביהמ"ש למסקנה שכל ההצעות הגבוהות מהאומדן אינן סבירות, נותרה הצעה ריאלית יחידה והיא זו של גוזלן הבאה בחשבון לפי האומדן.
בנפול ההצעות האחרות שוב אין ערבות גוזלן ענינם של אותם מציעים לענות בו, והמשיבים רשאים לקבל את הצעת גוזלן אם הם חפצים בכך.

(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת עו"ד ר. בר-און לגוזלן, עו"ד ג. רווה לצוות מא"י, עו"ד א. אבלס למשיבים. 30.11.76).

ע.א. 262/76 - שמעון בן-יעקב עו"ד נגד פקיד שומה לגביה מיוחדת

*תביעת מס הכנסה כהוכחת חוב בפירוק (הערעור נדחה).

המערער הינו מפרק חברה בע"מ, החברה לא הגישה דוחו"ת הכנסה ודוחו"ת ניכויים לפקיד השומה והמפרק לא מצא ספרים על מנת שיוכל להגיש את הדוחו"ת. המשיב הגיש הוכחת חוב בפירוק על סכום הניכויים שלדעתו החברה חייבת, המפרק דחה את הוכחת החוב ופנה לביהמ"ש המחוזי שיאשר את דחיית הוכחת החוב. בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. אכן, גם כאשר יש פס"ד לטובת הנושה אין הדבר פוטר את המפרק מחובת הבדיקה אם החוב קיים, ופסה"ד אינו משתיק את טענתו של המפרק, כדרך שהיה משתיק את טענת החייב עצמו. אולם הכלל האמור נובע מן החשש של קנוניה בין החייב לנושה, וכלל זה אינו חל כמובן על תביעת מס הכנסה המגיע למדינה. נוסף על כך - וזה עיקר - פקודת מס הכנסה קובעת את הדרך שבה ניתן להשיג על השומה וחובת הראיה לסתירת השומה חלה על הנישום. מכאן שהמפרק לא היה רשאי לדחות את הוכחת החוב של המשיב ועליו היה לאשרה, כל עוד לא הצליח לשנות את החבות בדרך שנקבעה בפקודת מס הכנסה.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד פ. סלמאן למערערת, עו"ד א. מרצקי למשיבים. 29.11.76) .

ע.א. 239/75 - אחלאם שובון נגד מדלין אבו שרקי ואח'

*שיעורי נזיקין עקב פציעה (הערעור נתקבל).

המערערת היא נערה שנקטעו לה בתאונת דרכים ארבע מאצבעות יד ימינה וביהמ"ש המחוזי פסק לה סכומי פיצויים שונים. ערעורה נתקבל והסכומים
השונים הועלו. בפריט כאב וסבל נפסק סכום של 40 אלף לירות ובהסכמת חברת הביטוח הועלה הסכום בעוד 20 אלף לירות. בעזרה לניהול משק בית נפסק למערערת סכום של 60 אלף ל"י ובהתחשב עם רמת השכר לעוזרות הנוהגת היום והצפויה לעתיד הוסיף ביהמ"ש העליון עוד 10,000 לירות.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מני, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. 5.12.76).

בג"צ 602/75 - יוסף מוקי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*היתר לקיום שרות נסיעות בינעירוני (העתירה נדחתה).

העותרים הם בעלי מוניות המקיימים שירות נסיעות בין-עירוני מכפר ג'לג'וליה לפתח-תקוה ויישובי הסביבה, ועתירתם היא שיינתן להם רשיון לקיום שירות זה. העתירה נדחתה. עפ"י תקנה 490 א' (ג) לתקנות התעבורה כפי שתוקנה ביום 14.10.75 לא יינתן היתר לקיום שירות נסיעות בין-עירוני, אלא למי שפעל למעשה, להנחת דעת הרשות ביום פרסום התקנות. התקנה המקורית פורסמה ב- 1964 ותוקנה ב- 1975 כאמור. השאלה היא אם הנאמר בתקנה כי היתר יינתן רק למי שפעל למעשה "ביום פרסום תקנות אלה" בנסיעה בין-עירונית, מכוון ליום פרסום התקון או ליום פרסום התקנה המקורית. בג"צ קבע כי הכוונה היא ליום פרסום התקנה המקורית ואז לא היו העותרים עוסקים בנסיעה בין-עירונית כאמור.

(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ר. רון לעותרים, עוה"ד גב' מ. נאור וא. בר למשיבים. 16.11.76).

ע.א. 253/74 ואח' - עזבון המנוח נסים חבשוש נגד טוב חבשוש ואח'

*החלטות "חוקר" שנתמנה ע"י בימ"ש בהסכמת הצדדים (ערעור אחד נתקבל ויתר הערעורים נדחו).

בעניננו ארבעה ערעורים הנובעים מהחלטת ביהמ"ש המחוזי בשורה של משפטים בין אחים ועזבונותיהם לבין עצמם בגין שותפות שבה היו האחים שותפים, פירוק השותפות וחלוקת הנכסים. השותפות החלה בתימן ובעדן והתמשכה בארץ עשרות שנים וביהמ"ש הטיל על עו"ד קהתי, לפי הסכם שבין הצדדים, להיות חוקר בכל מכלול הענינים שבין הצדדים. ההסכם הינו מקיף ומוסר לשיקול דעתו של החוקר כמעט את כל הנושאים שבמחלוקת וללא עוררין. עו"ד קהתי אסף משך חודשים מרובים חומר והגיע למסקנותיו ובענין אחד סתר ביהמ"ש המחוזי את מסקנת החוקר וביהמ"ש העליון החזיר על כנה החלטת החוקר. בענין אחד נדון ערעור על מסקנת החוקר שאושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי, בגין מטבעות זהב שהובאו ארצה וכנגד מסקנתו של החוקר נטען בערעור שהפעולות היו בלתי חוקיות ועל כן יש לראות את מכירת המטבעות כאילו לא היתה ולחייב את האח שמכר אותן בתמורת המטבעות כאילו הן היו עדיין בידיו ולפי מחירן כיום. גם טענה זו נדחתה שכן אפילו בדיון בתביעה בביהמ"ש לא היתה טענה כזו מתקבלת במידה שתמורת הזהב כבר הושקעה בינתיים לטובת השותפות בנכסים אחרים. מכל מקום עוסקים כאן בטענה שנטענה בפני חוקר שהוסמך לדון עפ"י רגש הצדק הטבוע בקרבו, ואינו צריך להדריך את עצמו עפ"י דיני הטיעון הנהוגים בביהמ"ש.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. 1.12.76).

ע.א. 448/76 - בורינה בלגרו נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים

*תביעת נכות הנובעת ממחלה קונסטיטוציונלית (הערעור נתקבל).

המערערת סובלת ממחלת נפש שפרצה לראשונה בשנת 1943 כשהיתה נרדפת הנאצים בגיטו, ומאחר וזו מחלה קונסטיטוציונלית לא הכירה בה הרשות המוסמכת אלא בשעור מחצית הגרימה בלבד. הערעור על כך נתקבל. לפני הועדה היתה חוות דעת רפואית שלפיה מחלה קונסטיטוציונלית כגון זו של המערערת יכול ותפרוץ
בכל עת, הן לפני המלחמה והן אחריה, וכן כי המחלה היתה מופיעה ללא שום ספק גם אלולא הרדיפות. בחוות דעת זו אין כל חידוש ואם כי מבחינה רפואית אין להרהר אחרי חוות הדעת של רופא מומחה, הרי מבחינה משפטית חוות דעת זו אינה מעלה ואינה מורידה. הלכה פסוקה היא שרואים מחלה קונסטיטוציונלית שפרצה לראשונה עקב רדיפות הנאצים, כאילו נגרמה כולה ע"י הרדיפות ולא רק נגרמה מקצתה ולא רק הוחמרה עקב הרדיפות.

(בפני השופטים: מ. כהן, שמגר, אשר. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 18.11.76).

ע.א. 602/75 - ישראל בכר נגד מנהל מס עזבון

*פסיקת הוצאות וגובהן (הערעור נתקבל).

זהו ערעור על גובה הוצאות שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי לטובת המערער. אם כי סכום ההוצאות שהמערער מבקש הוא קטן, אין לבוא בטרוניה עימו ויש לקבל את הערעור. המערער הוא היורש היחיד של אשתו וכאשר המשיב עשה את שומת מס העזבון לא ניכה סכום של 7800 ל"י שלפי החוק יש לנכות ממס העזבון שבו הוא חוייב. בגוף ההחלטה של השומה הסופית נאמר כי הנישום רשאי להגיש ערר לביהמ"ש המחוזי תוך 30 יום. כדי למנוע הוצאות מיותרות פנה המערער למשיב והסביר כי הוא משוכנע כי כאן קרתה טעות וביקש לתקן את השומה הסופית. מאחר והזמן עבר והמערער לא קיבל כל תשובה הגיש את הערר ארבעה ימים לפני תום התקופה. נתקיימה ישיבה אחת של ביהמ"ש המחוזי ובה הודיע ב"כ המשיב שאין לו הוראות מהמשיב ועל כן נדחתה הישיבה לשמיעה בתאריך אחר. לפני התאריך השני הודיע ב"כ המשיב לב"כ המערער כי הוא מסכים לקבלת הערר בתנאי שלא ישולמו הוצאות. ב"כ המערער התנגד ובישיבת ביהמ"ש שוב הודיע ב"כ המשיב כי הוא מסכים לקבלת הערר וביקש לפסוק הוצאות סמליות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיב רק בהוצאות נמוכות ופסק שכ"ט עו"ד בסך 150 ל"י, מן הטעם שלדעתו הזדרז המערער להגיש את הערעור. הערעור על כך נתקבל. הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש העליון לא יתערב בקביעת הוצאות ע"י ביהמ"ש דלמטה, אך גם זאת הלכה שביהמ"ש הפוסק הוצאות ישמור על הכלל שלא ייגרם חסרון כיס לאדם שזכה במשפט, ובקביעת ההוצאות על ביהמ"ש להיות מודרך מן התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין, ורק במקרים יוצאים מן הכלל יפסוק הוצאות מופחתות אם יש נסיבות המצדיקות זאת. אכן אין התעריף מחייב את ביהמ"ש לפסוק דוקא בהתאם לתעריף אך התעריף מהווה קנה מידה מנחה. בעניננו לא היה כל יסוד להפחית מההוצאות שהגיעו למערער. לא היה כל מקום להביע מורת רוח מעצם הגשת הערעור, שכן המערער לא נחפז להגיש את הערעור וחיכה כמעט עד תום המועד להגשת ערעור ועד אז לא קיבל תשובה ממנהל מס עזבון. קשה לראות במה חטא האזרח כשנהג כפי שנהג במקרה הנוכחי. מן המפורסמות שסכום של 150 ל"י שנפסק לא יוכל לכסות אפילו חלק זעיר משכ"ט עוה"ד שצריך המערער לשלם לעוה"ד. אי לכך פסק ביהמ"ש העליון כי על המשיב לשלם הוצאות של 2000 ל"י בשתי הערכאות.

(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ח. פ. קלוג למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 17.11.76).

ע.א. 660/76 - אדלה קלינובסקי נגד הרשות המוסמכת לנכי רדיפות הנאצים

*תביעת פיצויי נכות על יסוד שלילת החופש ע"י הגרמנים (הערעור נדחה).

כדי שהמערערת תוכל לזכות בתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, היא צריכה להראות כי לולא הסכם לוקסמבורג בין ישראל לבין גרמניה, היתה היא זכאית לתגמול בגלל נכותה לפי החוק הגרמני. המערערת לא הוכיחה זאת בהליכים דלמטה. אין ספק שמבחינה דיונית פורמלית על התובע הראיה שהוא זכאי לתגמול, ובשלב
זה גם הראיה שלולא הסכם לוקסמבורג היה זכאי לתגמול לפי החוק הגרמני. אולם אין זאת אומרת שגורלה של תביעה כזו תלוי בכך אם יצא התובע ידי חובת הראיה בדבר תוכנו של החוק הגרמני. אם כי חוק נוכרי הוא הרי גלוי לפני הרשות המוסמכת, ועדת העררים וביהמ"ש העליון, וכאשר מתעוררת שאלת החוק הגרמני והתובע לא הביא את הוראות החוק הדרושות, יעיינו הרשויות המוסמכות וביהמ"ש בחוק הגרמני ובפסיקה הגרמנית ויקבעו על פיהם את אשר טעון החלטה. בעניננו מדובר בגירוש מעיר לעיר ברומניה ולטענת המערערת הרי זו שלילת חופש. עפ"י החוק הגרמני רואים גירוש כשלילת חופש כשחיי המגורש היו "בתנאים הדומים למאסר" ולאו דוקא מאסר של ממש. אולם המדובר בתנאים הדומים למאסר, היינו שנשלל מהתובע חופש התנועה. בעניננו לא נשלל חופש התנועה מהמערערת והגירושים שנגזרו עליה ועל משפחתה, לא התנהלו בתנאים הדומים למאסר, אלא המגורשים היו חופשיים להגיע מעיר לעיר בדרך שבחרו בה. אשר למכות שקיבלה המערערת - הרי היא הוכתה ע"י אכרים רומניים ובנסיבות אלה לא היה במכות משום אמצעי אלימות נציונאל סוציאליסטי כמשמעותו בחוק הגרמני.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערער, עו"ד גב' פ. אלבק למשיבה. 1.12.76).

ע.א. 872/75 - פלוני נגד פלונית ואח'

*מזונות (הערעור נדחה).

המערער חוייב לשלם לאשתו המשיבה ולילד הקטין סכום מזונות של 2500 ל"י לחודש כולל 500 ל"י לחודש החזקת מכונית. הערעור על כך נדחה. יתכן שהסכום הוא על הצד הגבוה, אבל בשים לב לרמת החיים שקיימו בני הזוג לפני שהמערער עבר לגור בנפרד, אין לאמר שהסכום מוגזם עד כדי להצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. (בפני השופטים: ברנזון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ד. ליבוביץ למערער, עו"ד מ. ישראל למשיבים. 16.11.76).

ע.א. 127/75 - דורה צרפתי ואח' נגד רדואן חרבאווי ואח'

*פריטי פיצויים עקב תאונה (הערעור נתקבל בחלקו).

המערערת נפגעה בתאונת דרכים ונגרמה לה נכות של 20 אחוז. ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים בסכום כולל של 30 אלף לירות ושכ"ט עו"ד 1500 ל"י. הערעור נתקבל בפריטים שונים. סכום של כ- 8000 ל"י הושמט כאשר ביהמ"ש חישב לסכום עגול של 30 אלף ל"י ראשי הנזקים השונים ויש להוסיף סכום זה. לענין שכירת עוזרת עשה ביהמ"ש העליון חישוב חוזר והעלה את הפיצוי מ- 13 אלף ל"י לכ- 20 אלף ל"י. בהפסד השתכרות בעתיד לא פסק ביהמ"ש המחוזי למערערת סכום כלשהו, מתוך הנחה שמכיון שהמערערת לא השתכרה בעבר גם לא היתה משתכרת בעתיד אלמלא התאונה. כן התבסס על חוות דעת רפואית שהמערערת מסוגלת לעסוק במקצועה כרוקמת גם להבא. בענין זה לא צדק ביהמ"ש. גם אם המערערת לא השתכרה בעבר, כשהיה עליה לדאוג לילדיה הקטנים, אין זאת אומרת שלא תוכל ולא תרצה להשתכר בעתיד. כמו כן יתכן שכושר השתכרותה איננו מוגבל לעת עתה, אך כבר נפסק כי כאשר קיימת נכות של ממש אין לדעת כיצד תשפיע על כושר העבודה בעתיד. על כן נפסק סך 5000 ל"י על הפסד השתכרות. אשר לשכה"ט - הסכום של 1500 ל"י שנפסק הוא נמוך מדי ויש להעלותו ל- 3500 ל"י בביה"מ המחוזי.

(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. אורון למערערת, עו"ד ר. הורוביץ למשיבים. 6.12.76).

ע.א. 265/75 - עזבון המנוחה רחל רוניקובסקי ואח' נגד חיה קולמן ואח'

*תחילת ראיה" לצורך הוכחת רכישת מקרקעין בשנת 1946 (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי נתן הצהרה, לבקשת המשיבה, כי נכס מסוים הרשום על שם המערערים שייך למשיבה, לאחר שקבע כעובדה כי הנכס נקנה ע"י העד
ימניק מאת המערערים בשנת 1946, וכי באותה שנה מכר את הנכס למשיבה. הערעור על כך נדחה. המערערים נתנו יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לבעלה של המשיבה בשנת 1949 להעברת הנכס לכל מי שימצא לנכון. הבקשה להצהרה כי הנכס שייך למשיבה הוגשה לביהמ"ש רק בשנת 1974. לא הובא בפני ביהמ"ש חוזה בכתב על מכירת הנכס מאת המערערים לימניק, ולמרות העדר מסמך בכתב על מכירה זו מצא ביהמ"ש "תחילת ראיה" לאותו מכר, במובן סעיף 80 לחוק הפרצדורה האזרחית העותומנית. ביהמ"ש יכול היה לקבל את עדותו של ימניק כי רכש את הנכס ומכר אותו למשיבה והמסמכים שהגיש, הקושנים שהוצאו על שם המערערים ושנמסרו לידיו של ימניק וכן יפוי הכח הנ"ל יכלו לשמש ראשית ראיה כאמור. טענת התיישנות של המערערים נדחתה בצדק, כי מתן יפוי הכח הבלתי חוזר בשנת 1949 הפסיק את תקופת ההתיישנות של 25 שנה. התמיהה בעינה עומדת מדוע לא הוגשה התביעה עד 1974, וניתן לקבל את ההסבר שבעלה של המשיבה היה טרוד בכל מיני מחלות וכי החל לקבל דרישות תשלום מס רכוש וזה עורר בו הרגשת בטחון כי הנכס רשום על שמו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ח. משגב למערערים, עו"ד אפל למשיבה. 30.11.76).

ע.א. 128/76 - פלוני נגד פלונית

*אבהות (הערעור נדחה).

המשיבה ילדה בת ותבעה את המערער כאבי הבת לחיוב במזונות הילדה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לתביעה והערעור על כך נדחה. המערער קיים יחסי מין עם המשיבה בתקופה המצדיקה את המסקנה שהמשיבה הרתה לו. הוא טען כי באותו זמן בילתה גם עם אחרים שהעידו על כך אך ביהמ"ש לא האמין להם. בפסה"ד נאמר כי "אפילו קיבלתי את עדותם" אין בכך כדי להועיל לנתבע. המילים הנ"ל אינן מראות שהוא האמין לעדים, אלא שלא האמין להם והסתייג ושאפילו האמין להם אין בעדות כדי להועיל. בכך לא די לקבוע שהמשיב הוא אבי הילדה, אך היו אמרות שהיה בהן משום הודאה מפיו כפי שהדבר דרוש עפ"י דיני ישראל. הוא הודה כי כאשר גילתה לו המשיבה שהיא בהריון הלך איתה לרופאים על מנת לבצע הפלה, והליכה זו אין להבינה אלא כראיה שהוא עצמו היה משוכנע כי המשיבה היתה בהריון ממנו. כמו כן אחרי שידע שהיא בהריון המשיך לקיים עימה יחסי מין, והדעת נותנת כי אילו חשב שלא ממנו היא הרה היה מפסיק איתה כל קשר.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד ג. לשם למערער, עו"ד שיוביץ למשיבה. 21.11.76).

ע.א. 285/76 - ליאון כפרי נגד רפאל איתן

*פירוש הסכם (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער חכר מבנים מסויימים ונתן למשיב אופציה להשכירם תוך הסכם כי כל סכום שיתקבל עבור ההשכרה עד 80 אלף ל"י, יקבל המערער ואילו בסכום העולה על 80 אלף ל"י לשנה יתחלקו ביניהם המערער והמשיב בחלקים שוים. חלוקה זו הותנתה בכך שהשיפוצים של המבנים לא יעלו יותר מ- 60 אלף ל"י. כן הוסכם כי התנאים חלים על השכרה גם לאחר השנה הראשונה בתנאי ששכה"ד בשנים הבאות יהיה צמוד לאינדקס יוקר המחיה. המשיב השכיר את המבנים למשרד הבטחון ולאחר שהמשרד דרש שיפוצים השיג המשיב קבלן וזה התחייב לבצע את השיפוצים תמורת 60 אלף ל"י. לבסוף דרש הקבלן מהמערער עבור השיפוצים מחיר יותר גבוה, והמערער הסכים ללכת לבוררות ולבסוף חויב לשלם סכום של כ- 230 ל"י עבור השיפוצים. המערער סירב לשלם למשיב את חלקו וביהמ"ש חייב אותו בתשלום הן עבור השנה הראשונה והן עבור השנה השניה מבלי לתת למערער רשות להתגונן.
הערעור נתקבל בחלקו. לענין השנה הראשונה, אין לקבל את הטענה כי כיון שהשיפוצים עלו על 60 אלף ל"י לא תופשת האופציה. המשיב עשה את שלו כאשר הביא הסכם עם קבלן לביצוע השיפוצים בסכום של 60 אלף ל"י והמערער יכול היה למצות את הדין עם הקבלן, ואם לא עשה כך אין בזאת כדי לפגוע בזכותו של המשיב לקבל את המגיע לו. מאידך יש לקבל את טענת המערער שמשרד הבטחון מסרב להאריך את השכירות כשהיא צמודה לאינדקס וכי הוא עומד לעשות הסכם לשנה חדשה עם משרד הבטחון על דמי שכירות לא צמודים. זו טענת הגנה הראויה להשמע. ביהמ"ש העליון דחה את טענות המערער נגד החלטת הרשם שהרשה לחקור אותו על תצהירו וקבע כי חקירה כזו, כל עוד אינה מתרחבת ללא צורך, היא לגיטימית בהחלט.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי, החלטה - השופט י. כהן, עו"ד ד. אקהויז למערער, עו"ד י. אלראי למשיב. 30.11.76).

ע.א. 224/76 - חברת נופש ערד בע"מ נגד הסוכנות היהודית לא"י

*פירוש הסכם (הערעור נתקבל).

למערערת זכות שכירות של בית מלון בערד והגיעה לידי הסכם עם המשיבה, שלפיו העמידה לרשות המשיבה את המלון, כמקום שיכון ארעי לעולים חדשים במשך תקופה של שלוש שנים. עפ"י ההסכם נקבע מחיר של 24 ל"י ליום עבור כל אורח ולסוכנות ניתנה אופציה לוותר על שירותי כלכלה והמחיר יהיה 12.50 ל"י ליום. בהסכם קיים סעיף הצמדה אשר לכאורה מתייחס רק לסכום של 24 ל"י ולא לסכום של 12.50 ל"י. הסוכנות הפעילה את האופציה ולענין התשלום טענה כי על המחיר של 12.50 ל"י ליום אין הצמידות חלה לפי החוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת הסוכנות והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על ההלכות השונות הנוגעות להכללת תנאי מכללא בחוזה והשאלות הנוגעות לפרשנות חוזים שנוסחו בצורה רשלנית כאשר ההסברים הקבועים בהם אינם ממצים דים ובימ"ש צריך למצוא פתרונות לשאלות המתעוררות. הפרשנות הראויה היא זו התואמת את כוונת הצדדים ואין דרכו של ביהמ"ש לתת לצדדים הסדרים שזכרם לא בא בחוזה ואפילו השכל הישר מחייב הסדר כזה. עם זאת מתמקדת הבעיה במציאת כוונתם הסובייקטיבית של המתקשרים בחוזה, וזאת במיוחד כאשר החוזה סתום וסובל פירושים לכאן ולכאן. בעניננו ספק אם בכלל יש צורך בתורת ההתנאה מכללא שכן נראה לפי לשון החוזה עצמו שהוא מכיל את עקרון ההצמדה על כל הסכומים המשתלמים עפ"י החוזה. כמו כן היועצים המשפטיים של המשיבה הם שניסחו את החוזה וכל ספק בפרשנותו צריך לפעול לרעתה.

(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. בן-עמי למערערת, עו"ד ש. צור למשיבה. 24.11.76).

ע.פ. 286/76 - סלים גראבי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (הערעור נדחה).

המערער יחד עם אדם אחר גנבו מכונית וביצעו פריצה בחנות בבת-ים ושם גנבו סחורות ששוין כ- 30 אלף ל"י. את הסחורות הסיעו לעזה ובמחסום נעצרו והסחורה הוחזרה לבעליה. המערער נדון לשש שנות מאסר וערעורו נדחה. אין ספק שהמאסר של שש שנים המתקרב אל המקסימום הקבוע בחוק הוא מן העונשים החמורים המוטלים בעבירה זו. ברם מדובר באדם שהחל בפשיעה בהיותו נער ומאז לא פסק וכבר נדון לשנות מאסר רבות בגין עבירות פריצה. לגבי עבריין מועד כזה לא היתה ברירה אלא להטיל עונש חמור אף שהסחורה נתפשה, והוחזרה לבעלה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, שרשבסקי, בן-פורת. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 22.11.76).

ע.פ. 369/76 - היאשט עווידה נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברוב דעות בעבירה של אינוס כאשר שופטי הרוב נתנו אמון בעדות המתלוננת כי נאנסה ושופט המיעוט פסק שהאינוס לא הוכח באשר עדות המתלוננת לא היתה מהימנה עליו. הערעור על ההרשעה נדחה. אין ביהמ"ש שלערעור מהרהר בכגון דא אחרי התרשמותם של השופטים מהעדים והעובדות שנקבעו עפ"י עדויות שהושמעו בפניהם. בענין זה הולכים אחר הרוב והתרשמותו השונה של שופט המיעוט אינה מעלה ואינה מורידה. היה סיוע לעדות המתלוננת בכך שהמערער כלא אותה בעל כורחה בביתו וכן שהיא נמצאה לאחר המעשה בוכיה, ושנתגלו על גופה סימני שריטה ואלימות. לטענה שאין להרשיע נאשם במעשה אינוס כל עוד לא הוכח שהוא עשה את המעשה הפיסי להשלמת העבירה - כשיש בפני ביהמ"ש עדות המתלוננת שנאנסה והגנת הנאשם היא שלא היו דברים מעולם ולא נזדמן עימה כלל, השאלה אם היתה חדירה מספקת אם לאו אינה מתעוררת. מה שאין כן כשהנאשם טוען שהיה מגע או נסיון למגע אלא שלא הגיע לידי השלמת המעשה אז השאלה השנויה במחלוקת היא מה טיב המעשה ואם הגיעו לכלל אינוס. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון קביעת העונש של שלוש שנות מאסר את העובדות שלמערער הרשעה קודמת בעבירת אינוס אך מתברר שההרשעה הקודמת לא היתה בעבירת אינוס אלא בעבירות אחרות בלבד, ובהתחשב בטעות זו החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את עונש מאסר בפועל על שנתיים ושנה אחת מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד מ. חרוץ למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 22.11.76).

ע.פ. 128/76 - רודלניק יעקב נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעשיית מעשה מגונה בכח וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בשלוש עבירות: עשיית מעשה מגונה בכח, שימוש ברכב בלי רשות, נהיגה בזמן פסילה. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והופעל נגדו במצטבר מאסר על תנאי של ששה חודשים שיהיה חופף את המאסר החדש, וכן נפסל לנהיגה במשך חמש שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בענין ההרשעה בעשיית מעשה מגונה בכח, האמין ביהמ"ש לעדותה של המתלוננת שכל מה שעשה בה המערער עשה בה שלא בהסכמתה ודחה את גירסת המערער שעשה הכל בהסכמתה. מיד לאחר המעשה ברחה המתלוננת מתוך המכונית שבה היתה עם המערער והגיעה למקום מגוריה שם סיפרה על המעשה לאחיו של החבר שלה וכן התלוננה עוד באותו לילה במשטרה. צורת הופעתה של המתלוננת לאחר המעשה ותלונתה המיידית למשטרה היה בהן כדי לשמש סיוע לעדותה. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות, העבירה שבוצעה כאן היתה חמורה ועל כן אין העונש חמור מדי.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד בר-דיין למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.11.76).

ע.פ. 220/76 - בוריס חכמגרי נגד מדינת ישראל

*סיוע לעדות שותף לדבר עבירה (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירות מרמה בכך שבהיותו עובד במועדון אגודת הסטודנטים בטכניון בחיפה, אסף כרטיסי כניסה משומשים של סטודנטים שנכנסו למופעים ומכר אותם לאחרים. את העבירה ביצע יחד עם סטודנט אחר בשם אבי שפירא והעדות נגדו היתה של אבי שפירא. אין חולק שלעדות זו צריך סיוע, ובא לפני ביהמ"ש סיוע בעדות של סטודנט, אחד גד נחשון, כי ראה את אבי שפירא ואת המערער אוספים כרטיסים מן הרצפה. ביהמ"ש לא קיבל את העדות של גד נחשון כסיוע, באשר אינה תואמת בכל
את עדותו של אבי שפירא, וביהמ"ש העליון העיר כי אילו היתה ההכרעה לענין הסיוע בידיו היה רואה בעדות זו סיוע מאין כמוהו התומך בגירסת התביעה. ברם השופט סבר שאין בכך כדי לחזק עדותו של אבי שפירא ובכך אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי מצא את הסיוע בהופעתו של המערער במפתיע בשעה 4 לפנות בוקר בחדרו של העד גד נחשון כדי לשאול אותו אם יש משהו נגדו בענין הכרטיסים, וזאת לאחר שנודע לו כי החלה חקירה נגד אבי שפירא שנתפש בקלקלתו באותו לילה. אדם המרגיש שהוא חף מפשע אינו מטריח את חברו בשעה ארבע בבוקר כדי לברר מה יש נגדו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד גב' כהן למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 28.11.76).

ע.פ. 210/76 - מנשה בן רחמים נגד מדינת ישראל.

*טענת שכרות לצורך הקלה בעונש בגין הריגה (הערעור נדחה).

המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירת הריגה ונדון ל- 10 שנות מאסר. ערעורו נדחה. טענתו העיקרית היא שאין לצפות מאדם שתוי שיגיב בפרופורציה מתאימה למכה שאדם אחר מנחית עליו ועל כן לא היה מקום לתאר את מעשהו כמתן מוצא ליצרים פראיים. התשובה לכך היא שביהמ"ש התחשב במידה לא מבוטלת במצבו כשתוי אך יחד עם זה הביא בחשבון את חומרת התנהגותו. כל אחת משתי המכות שהנחית על המנוח עשויה היתה לגרום למותו והמכה השניה הונחתה על קורבנו במצב של גסיסה. אם כי העונש הוא על הצד הגבוה, אין הוא חורג מן הסביר ואין להתערב בו. אשר לפסקי הדין שאליהם הופנה ביהמ"ש העליון - אין להקיש לענין העונש ממקרה אחד על משנהו מלבד בקוים כלליים והקובע הוא המקרה המסויים.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד י. בניטה למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיבה. 30.11.76).

ע.פ. 466/76 - עזרא קממי נגד מרינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).

המערער ביצע עבירת התפרצות בשנת 1973, דינו נתברר בתחילת ינואר 1976 ואז הורשע עפ"י הודאתו, אך מתן גזר הדין נדחה כדי לבקש תסקיר קצין מבחן. התסקיר הוגש בחודש פברואר וקצינת המבחן נמנעה מלתת כל המלצה וזאת מסיבות המפורטות בתסקיר. העבירה הנדונה בוצעה כאשר עונש מאסר על תנאי של ששה חודשים היה תלוי ועומד נגד המערער, עונש שכבר הוארך פעם אחת. עתה הטיל ביהמ"ש על המערער עונש של שנה אחת מאסר מצטבר למאסר על תנאי שהופעל. הערעור נדחה. למערער הרשעות קודמות רבות ולקולת העונש ניתן לאמר רק זאת שהמשפט התקיים שלוש שנים לאחר הגשת כתב האישום. כנגד זה יש לציין כי לאחר שהמערער הורשע לא נענה להזמנות ביהמ"ש והיה צורך להוציא נגדו צו מעצר כך שהענין נסחב עד לחודש יוני 1976. ברור שהעונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ועיקר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן-פורת. המערער לעצמו, עו"ד בן-אור למשיבה. 21.11.76).

המ' 665/76 - מאיר חלה נגד מדינת ישראל

*הטלת מאסר על תנאי והפעלתו (הכקשה נדחתה).

אין חולקין על כך ששופט השלום נתפש לכלל טעות כאשר הטיל על המבקש עונש מאסר על תנאי בשל העבירה הנוספת, בעוד שבעצם ביצועה של עבירה נוספת זו הפר המבקש תנאי שנקבע בהרשעתו הקודמת. על כן היה ביהמ"ש המחוזי צריך לקבל את ערעור המדינה על כך. כן לא היה מנוס מלהפעיל את המאסר על תנאי שכן לא היה צידוק להאריך את תקופתו. בבימ"ש השלום נפגמו סדרי הדין בכך שלא
ניתנה למבקש שהות של 48 שעות בין מסירת כתב האישום לבין התחלת הדיון, ואולם מכח סעיף 165 של חוק סדר הדין הפלילי היה ביהמ"ש המחוזי רשאי לקיים את ההרשעה על אף הפגם האמור.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. לוי למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 9.11.76).

המ' 684/76 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אלי עזרא

*אי תקפותו של צו למתן פרטים נוספים בקביעת גיל (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש לבימ"ש השלום בקשה בדרך המרצה לקביעת גיל וזו נתמכה ע"י תצהיר. לפני שהבקשה הגיעה לדיון ציוה שופט השלום, בהעדר הצדדים ובלא שמי מהצדדים יבקש על כך, כי המבקש יגיש תצהיר נוסף שבו יפרט את רשימת האחים והאחיות שלו; רשימת הבנים והבנות; ותאריך נישואים, וכן פרטים אחרים. את הצו נתן השופט בהתיימרו לפעול מכח תקנה 72 לתקנות סדר הדין. המשיב ערער לפני ביהמ"ש המחוזי על הצו וביהמ"ש נעתר לו וביטל את הצו. בקשת היועהמ"ש להרשות לו לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי נדחתה. עפ"י תקנה 72 רשאי בימ"ש השלום לדרוש הרצאה נוספת ומפורטת יותר של מהות התביעה, או של כל ענין הנזכר בכתב הטענות. אולם הפרטים שחייב לספק לביהמ"ש מי שמבקש קביעת גיל, קבועים בתקנה 363 לתקנות סדר הדין, והכל מסכימים כי המשיב דנן סיפק פרטים אלה. צו למתן פרטים לפי סעיף 72 בא בדרך כלל כדי לצמצם טענת בעל דין שלא תהא כללית מדי ותביך את היריב ע"י העלאת טענות בשעת הדיון ככל העולה על רוחו של הטוען. כאן לא הגיש המשיב בתצהירו כל טענה שאפשר לאמר עליה שהיא כללית מדי או שהיא צריכה הבהרה.

(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד רבין למבקש, עו"ד א. ברקאי למשיב. 22.11.76).

בג"צ 499/76 - א. בן עזר ובניו בע"מ נגד שר החקלאות ואח'

*טענת פגמים במכרז

(הצו בוטל).

משרד החקלאות פירסם מכרז בענין עבודות אריזה שווק והובלת פרי משני פרדסים ופורטו בו תנאים שונים, המשאירים בידי המשרד את הזכות לחלק את המכרז באופן שכל מציע יזכה בעבודה בפרדס אחר וכן את הזכות לקבל רק חלק מן העבודות וחלק ההובלות יבוצע ע"י המשרד בעצמו. העותרת זכתה במכרז בפרדס אחד ואילו המשיבה, חברת יכין, זכתה בפרדס אחר. באותו פרדס היתה תחילה הצעת העותרת זולה יותר, אך משרד החקלאות החליט לבצע את החלק של ההובלות בעצמו, ואז יתרת העבודה היתה זולה יותר בהצעת חברת יכין. עתירת העותרת נדחתה. עפ"י לשון המכרז והפירוט בסעיפיו השונים, רשאים היו המשיבים לפעול כפי שפעלו. יתכן שמשרד החקלאות היה צריך להודיע מלכתחילה שהוא מתכוון לבצע את עבודות ההובלה בעצמו, אך היה ברור מתוך המכרז כי קיימת אפשרות כזו והמציעים היו ערים לכך. זאת ועוד, גם אם היה בכך פגם פורמלי הרי העותרת לא העלתה מיד טענות נגד אותו פגם בהתכתבויות שלה עם משרד החקלאות, והלכה פסוקה היא שמי שמשתתף במכרז והוא סבור שנפלו בהליכי המכרז פגמים, חייב לדרוש מיד תיקון המעוות ואין הוא רשאי להמשיך להשתמש במכרז ולטעון נגדו רק אחרי שלא זכה בו. בג"צ העיר כי הפניות אליו לא תמיד יש להן מקום מלכתחילה. מטרת שיטת המכרזים היא כפולה, לאפשר לבעל המכרז להשיג הצעות מתאימות רבות ככל האפשר ולפתוח בפני המציעים את האפשרות לזכות בעבודה על יסוד התחרות הוגנת בתנאים של שויון. רבים מן העותרים הפונים לבג"צ בעניני מכרזים מסיחים את דעתם מן המטרות הנ"ל, ומפנים את כל מרצם בחיפוש פגמים פורמליים בתנאי ובהליכי המכרז.