ע.פ. 388/76 - יוסף ג'מיל איברהים נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח בכוונה תחילה מכח הלכת "הכוונה המועברת".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים י. כהן, הלוי, הדיה) בע.פ. 153/75 - הערעור נדחה)
העובדות:
בסכסוך משפחתי בכפר אבו גוש בענין גדר שהוקמה על חלקת אדמה ליד הבית שבו התגוררו המערער והמנוח, התאספו חמישה עשר איש ולאחר ויכוח בין אשת המערער ובין אחד מהם בשם ג'מיל, יצא המערער מתוך ביתו עם אקדח שהיה לו ברשיון וירה שני כדורים שאחד מהם פגע בג'מיל ופצע אותו והשני פגע במנוח והרג אותו. תוך כדי מרדף אחרי המערער שנמלט מהמקום הסתובב וירה כדור שפגע באחד ג'לל ופצע אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה של המנוח, בעבירת נסיון לרצוח את ג'מיל ובעבירה של נסיון לרצוח את ג'לל. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. ביחס לערעור על המימצאים העובדתיים היה לביהמ"ש על מה שיסמוך במסקנתו כי המערער ירה את היריות שגרמו למוות ולפציעות ואין להתערב במימצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי.
ב. אין לאמר שזהוי התרמילים והקליעים ע"י המומחה היה פגום באשר לא שיתף את ביהמ"ש בפרטי התהליך שהוביל למסקנתו הסופית. אינו דומה מקרה זה למקרה שבו המומחה הסתבך בסתירות וניסה להסתיר מימצאים שיכולים היו להיות לטובת הנאשם, ולא המציא את דפי העבודה לביהמ"ש, כאשר לאור כל אלה קבע ביהמ"ש שעל המומחה שעשה את הבדיקה לרכוש את אמונו של ביהמ"ש ויעשהו שותף למסקנותיו. כאן ביהמ"ש רכש אמון מלא לעד המומחה, העד נחקר ארוכות והסביר את תהליך חקירתו ועדותו המפורטת איפשרה לביהמ"ש לעקוב אחרי מהלך הבדיקה המומחית.
ג. המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה של המנוח, מכח הלכת "הכוונה המועברת" מתוך הנחה שלא כוון את היריה הקטלנית כלפי המנוח אלא כלפי שונאו מחמוד ג'מיל, ודי כדי להוכיח את יסוד הכוונה שבעבירה כאשר כדור זה פגע במנוח שעמד ליד ג'מיל.
ד. היריה שירה המערער כאשר נמלט ושפגעה בג'לל אין לאמר בבטחה כי היא נורתה על מנת לרצוח את ג'לל. על כן אין להרשיעו בנסיון לרצח אלא בגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 235 (א), מאחר שהפציעה באה כתוצאה מכוונת המערער להמנע ממעצר חוקי ע"י רודפיו.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 14.12.76).
ע.א. 228/76 - עו"ד בן ציון צנעני נגד מדינת ישראל ואח'
*סדרי דין כאשר רשם הקרקעות לא הכיר ביפוי כח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ש. לוין) בהמרצה 12267/75 - התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי)
העובדות:
המערער מונה ע"י שלושה אחים ביפוי כח בלתי חוזר להיות מוציא לפועל בשמם של הסכם שעשו לחלוקת עזבון אמם המנוחה. בהסכם נאמר כי נכסי דלא ניידי יימכרו ע"י מיופה הכח, וכי
עליו להתייעץ עם האחים מתי למכור ובאיזה מחיר למכור. אחד האחים נפטר לאחר מכן. המערער פעל עפ"י יפוי הכח, התקשר בהסכם למכירת נכס מקרקעין מסויים. רשם המקרקעין סירב לבצע את הפעולה מן הטעם שיפוי הכח אינו תקף באשר אחד מעושיו נפטר. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש הצהרה על תקפותו של יפוי הכח וכמשיבים עשה את הרשם ואת המדינה. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לצרף את עזבון המנוח ויורשיו שהם המעונינים העיקריים בבקשה הנ"ל ובלעדיהםאי אפשר להמשיך בדיון. בהתאם לכך צירף המערער לבקשתו את שני האחים שנותרו בחיים ואת אלה שלפי דעתו הם יורשי האח שנפטר. המערער הודיע לשאלת ביהמ"ש שטרם ניתן צו ירושה בקשר לעזבונו של האח שנפטר, ושלדעתו יורשיו אינם צד נחוץ בבקשה, וכן שלידיעתו רק אלה שצורפו הם יורשיו. על כך נתן ביהמ"ש החלטה כי היורשים הם בעל דין נחוץ ואי אפשר לדון בבקשה בהעדר צו ירושה. המערער עמד על דעתו כי אין צורך בצו ירושה ואז דחה ביהמ"ש את בקשתו של המבקש. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. המערער שגה בעצם הגשת ההליך לביהמ"ש, במקום לנקוט בהליכי ערר על החלטת הרשם בפני הממונה על המרשם, ובמקרה הצורך לערער בפני ביהמ"ש המחוזי על החלטת הממונה לפי חוק המקרקעין.
ב. מאידך אם בחר המערער בדרך של הגשת ההמרצה לא היה מקום לעשות את הרשם ואת המדינה כמשיבים, כי אם את היורשים החוקיים. מבחינת המערער חשוב היה להכניסם במעגל המשפט כי פס"ד שהיה משיג נגד הרשם והמדינה בלבד לא היה מהווה מעשה בי"ד כלפי היורשים אילו חזרו בהם מהסכמתם לפעולת המערער והיו טוענים נגד תקפותו של יפוי הכח.
ג. אין מקום לדון בערעור בענין תקפותו של יפוי הכח שכן הענין טרם נדון לגופו ע"י ביהמ"ש המחוזי. אין לקבל את טענת המשיבים כי על המערער היה להוכיח כי פעל על פי תנאי ההסכם שהוא הבסיס המשפטי ליפוי הכח וכי התייעץ עם הצדדים מתי ובאיזה מחיר למכור. טענה זו לא רק שלא שימשה יסוד לסירובו של הרשם, אלא שגם לגופו של ענין אין זה מענינו של הרשם אם מיופה הכח פעל כראוי ביחסיו עם שולחיו.
ד. בשאלה העיקרית אם צדק ביהמ"ש המחוזי שעל המערער להשיג תחילה צו ירושה יש להשיב בחיוב. דרושה הודאות שאלה שהוזמנו ע"י המערער כיורשים הם באמת יורשים וכל היורשים וזאת אפשר לודא באמצעות צו ירושה. משמוגשת בקשה למתן צו ירושה מתפרסמת מודעה ברבים וניתנת הזדמנות לכל אדם מעונין להתנגד לה. יתכן שאפשר להסתפק בתצהירים של לפחות אחד האחים, מחותמי יפוי הכח ואחד היורשים לאימות יורשי האח המנוח, ועל כן יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שהשופט יחליט, לפי שיקול דעתו, אם הוא מוכן להסתפק בתצהירים כאמור.
(בפני השופטים: ברנזון, שרשבסקי, אשר המערער לעצמו, עו"ד י. בן-אור למשיבים. 22.12.76).
ע.א. 294/76 - אנגלו סכסון סוכנות לנכסים נגד רחל פסרמן ואח'
*חיוב בדמי תיווך.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 556/74 - הערעור נתקבל ברוב דעות)
העובדות:
המשיבים, בעל ואשתו, ביקשו לרכוש וילה ופנו למערערת, העוסקת בתווך בנכסים, ונציג המערערת הראה למשיבים מספר וילות. לאחר מכן יצא הבעל לחו"ל וביקש מאשתו שתמשיך לעמוד בקשר עם המערערת. נציג המערערת הראה לאשה מספר וילות וביניהן וילה שעבורה ביקשו
הבעלים באותה שעה סכום של 500 אלף ל"י. אז לא נקנתה הוילה. כשחזר הבעל מחו"ל פנה לחברת תווך אחרת עפ"י מודעה בעתון ונציג אותה חברה הראה לבעל את הוילה והוא רכש אותה ב- 475 אלף ל"י ורשם אותה על שמו. הבעל שילם לחברת התווך השניה דמי תווך ואילו המערערת הגישה נגד שני המשיבים תביעה לתשלום דמי התווך. בכתב הגנתם טענו המשיבים כי הם בכלל לא פנו למערערת אלא נציג המערערת הציע את שירותו להם וכן כי נציג המערערת לא הראה למשיבה את הוילה שנרכשה. בימ"ש השלום דחה את גירסת המשיבים וחייב אותם לשלם למערערת את דמי התווך. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים וביטל את החיוב ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני (דעת הרוב):
א. בימ"ש השלום קבע כי המשיבה ראתה את הוילה פעם נוספת לפני שנסתיימה העיסקה ולאור קביעה זו קשה להניח שהמשיבה לא סיפרה לבעלה כי כבר ראתה את הוילה באמצעות שליחה של המערערת. אך אפילו לא סיפרה האשה לבעלה על כך שכבר ראתה את הוילה, כי אז ידיעתה היא כידיעתו, לאור העובדה שמלכתחילה עמדו שניהם בקשר עם המערערת ולפני נסיעתו ייפה הבעל את כוחה של אשתו להמשיך בקשר זה.
ב. השאלה היא אם פעולת המערערת הווה את הגורם היעיל והאפקטיבי לרכישה אף על פי שבשלב הסופי היה מתווך אחר ובמקרה כזה חייבים המשיבים לשלם דמי תווך. העובדה כשלעצמה שבשלבים הסופיים של מו"מ בין הקונים למוכרים פועל מתווך אחר אין בה כדי לשלול את תוקפה של המסקנה כי פעולת המתווך הראשון היתה הגורם היעיל ליצירת ההתקשרות. בלי לקבוע מסמרות, הרי הצעת המתווך היא ההצעה היעילה המביאה לגמר העיסקה אם הצעה זו זהה בקשר לנשוא העיסקה, ואם המחיר שהוצע זהה או קרוב לזה שעליו גמרו הצדדים, ולא עבר זמן רב מדי מעת ההצעה עד לגמר העיסקה. כל הנתונים הללו התקיימו במקרה שלפנינו.
השופטת בן-פורת:
מתווך זכאי לדמי תיווך כאשר פעולתו היתה הגורם היעיל והאפקטיבי למימוש העיסקה, ונטל הראיה שתנאי זה נתקיים רובץ לפתחו של המתווך, ובעניננו הורם נטל זה ע"י המערערת. ההלכה היא כי באין הסכם אחר מתמצה תפקידו של מתווך בזימון הצדדים לעיסקה ואילו המו"מ המוביל לקשר גופו מתנהל בין הצדדים לבין עצמם. התפקיד שאותו נוטל על עצמו המתווך הוא ביצוע פעולה מטריאלית של הפגשת הצדדים ולא יותר מזה. כאן יצאה המערערת ידי חובתה בפעולת התיווך כאשר זימנה את הצדדים ואין שכרה מתקפח עקב העסקתו שלא לצורך של מתווך אחר.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
העובדה שהאשה ראתה את הוילה פחות מחודשיים לפני שהבעל קנה אותה יכולה כשלעצמה לשמש כראיה לכאורה שהצגת נכס זו ע"י המערערת גרמה לקנייתו ע"י הבעל. ברם עובדה זו איננה עומדת לבדה אלא מצטרפות אליה עובדות אחרות שיש בהן להותיר ספק לגבי השאלה אם היה קשר בין ביקור האשה לבין רכישת הנכס ע"י הבעל. אין ספק כי הבעל ראה לראשונה את הנכס באמצעות מתווך אחר ושילם לאותו מתווך דמי תיווך. גם אילו הבעל עצמו היה מבקר בנכס עם נציג המערערת והחליט שלא לקנות אותו ולאחר מכן היה מבקר שם עם מתווך אחר ומחליט לקנותו בהשפעת שכנוע המתווך השני או בגלל שינוי הנסיבות גם אז ניתן היה לאמר כי לא פעולת המערערת הביאה להתקשרות אלא פעולת המתווך השני.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן-פורת עו"ד ד. סופר למערערת, עו"ד א. שטיין למשיבים. 7.12.76).
ע.א. 186/76 - דוד אלפנדרי נגד דוד פודיס ואח'
*החלטה מיוחדת" בחברה.
* טענת עושק המיעוט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רווה) בהמ' 8089/75 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיבה מס' 2, (להלן - החברה), היא חברה פרטית שבה שלושה בעלי מניות, המערער ואחיו, שבידיהם שני שלישים של המניות, והמשיב. אחיו של המערער נמצא בחו"ל ולמערער יפוי כח לפעול בשמו. החברה הוקמה בשנת 1959 ע"י המערער ועוד אדם והמערער היה למנהלה הראשון היחידי. ב- 27.6.59 נתקבלה החלטה מיוחדת שלפיה "משרת מנהל תתפנה בכל מקרה שבאסיפה הכללית של החברה יוחלט על פיטורי מנהל". ביום 31.3.60 הצטרף המשיב לחברה ע"י רכישת מניותיו ובאותו יום קויימה אסיפה כללית שלא מן המנין של החברה ועל סדר היום היה בחירת מנהל נוסף ונתקבלה החלטה פה אחד למנות גם את דוד פודים (המשיב) כמנהל וניתנה זכות חתימה לשני המנהלים יחד עם חותמת החברה. כך התנהלו הענינים עד 1975. אז נתגלעו חילוקי דיעות בין המנהלים ונוצר קפאון בעניני החברה. כמו כן המערער הוא בן 65 ואינו רואה עצמו מסוגל להמשיך בפעילות רגילה. לפיכך התכוון המערער להעלות באסיפה הכללית השנתית של החברה בחירת מנהל נוסף. המשיב התנגד לכך ובפני המערער דרך נוספת, להפעיל סמכות האסיפה הכללית ולבטל את מינויו של המשיב כמנהל, עפ"י ההחלטה המיוחדת של החברה מיום 27.6.59 הנ"ל. המשיב ביקש מביהמ"ש הצהרה כי אין לקיים אסיפה כללית במטרה להרחיב את ההנהלה או להרחיק את המשיב מניהול. הוא ביסס את בקשתו על טענה כי עשה הסכם עם המערער לפיו תהיה ההנהלה מורכבת משני מנהלים בלבד, וכי החלטות ההנהלה תתקבלנה פה אחד ומשכורות המנהלים יהיו שוות. כן טען כי כל שינוי שייעשה בחברה ושיפגע בזכויות המשיב יהווה עושק המיעוט. ביהמ"ש המחוזי נתן את הצו אך לא מטעמיו של המשיב. הוא דחה את הטענה כי הצירוף של מנהל נוסף יהווה עושק המיעוט, לא קבע מימצאים ברורים ביחס להסכם בע"פ שעליו ביסס המשיב את בקשתו, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי החלטת האסיפה הכללית מיום 31.3.60 על צירוף המשיב כמנהל היא החלטה מיוחדת לפי סעיף 76 לפקודת החברות ומעמדו של המשיב משוריין ואין לשנותו אלא עפ"י החלטה מיוחדת אשר לה נדרש רוב של שלושה רבעים מקולות ההצבעה בחברה ובלי הסכמת המשיב אין רוב כזה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. במצב שנוצר בחברה הנתונה במבוי סתום, מינויו של מנהל נוסף אינו פוגע בה כי אם להיפך, הדבר הוא לטובת החברה ולא רק לטובת המערער, וכלל הוא שאין לפסול החלטה או פעולה של הרוב אלא אם הוכח שהשמוש שנעשה בסמכות הרוב לא נעשה בתום לב ולטובת החברה. כאשר הרוב פועל לטובת החברה ואין בכוונתו לשנות דברים כדי לפגוע במיעוט אין לפסול את החלטת הרוב, ואין זה עושק המיעוט.
ב. ההחלטה שנתקבלה פה אחד במרץ 1960 בדבר מינויו של המשיב כמנהל איננה החלטה מיוחדת כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. לכל חברה סמכות טבעית למנות מנהלים, אלא אם סמכות זו מוגבלת בתקנות, ואם אינה מוגבלת ניתן למנות מנהלים ללא החלטה מיוחדת. כדי שהחלטה תהיה מיוחדת לא די שהיא נתקבלה ברוב הדרוש לקבלת החלטה מיוחדת, אלא צריך להציע ולקבל את ההחלטה כהחלטה מיוחדת, וכאן לא הוצע ולא הוחלט כך. גם ההודעה שנשלחה לרשם החברות היתה הודעה רגילה על שינוי שחל במנהלי החברה ולא נאמר שהיא החלטה מיוחדת.
ג. נותר עניו ההסכם בע"פ הנטען ע"י המשיב ושאלה זו לא התבררה די צורכה. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיתייחס לענין ההסכם הנטען.
ד. בענין ההחלטה המיוחדת מיוני 1959 שלפיה ניתן להדיח מנהל ממשרתו טען המשיב כי החלטה זו הועלמה ממנו כאשר המציא את החלטות החברה לרואה החשבון שלו ועל כן אין היא יכולה לתפוש לגביו. טענה זו יש לדחות. ראשית, החומר הועבר לרואה
החשבון כחודשיים לאחר שהמשיב רכש את המניות וממילא לא היה בכוחו לשנות דבר גם לו ידע על קיומה של ההחלטה. שנית, החלטה מיוחדת חובה לדווח עליה לרשם החברות וכל אדם רשאי לעיין במסמכים השמורים אצל הרשם. מכאן שאדם הבא במגע עם חברה מיוחסת לו ידיעה על כל המסמכים המצויים אצל הרשם גם אם בפועל לא עיין ולא ראה את תוכנם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי עו"ד ש. סמואל למערער, עו"ד ה. שיפטר למשיב. 15.12.76).
בג"צ 267/76 - דב מגן נגד שר החקלאות ואח'
*כשרות הנחיות להקצאת קרקע במושב עובדים.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העובדות:
ליד יבניאל הוחלט להקים מושב עובדים בן 30 יחידות משק על אדמות הלאום. נרשמו מועמדים רבים והוקמה ועדת קבלה שבחרה את המועמדים. בחירה זו עדיין איננה השלב הסופי ויש עוד מספר הליכים עד שבא האישור הסופי ע"י המדור לקליטה במחלקת ההתיישבות של הסוכנות. העותר נבחר ע"י ועדת הקבלה ובהגרלה של הראשונים לבנייה מיידית זכה העותר, ואף החל לרכוש חומרי בנין, אך בינתיים נתן שר החקלאות הנחיה בדבר הקריטריונים להקצאת יחידות שבעקבותיה נפסל העותר ממועמדותו. בהתאם לקריטריונים הנ"ל לא יזכו בהקצאת קרקע בנים למשפחות שיש להן מקרקעין רבים במושבה יבניאל. העותר טען בבג"צ כי ההנחייה של שר החקלאות חורגת מסמכותו ואין הוא יכול לקבוע קריטריון כנ"ל שאיננו סביר; מאחר שכבר התקבלכמועמד להתיישבות ובעקבות זאת שינה את מצבו לרעה אין לפסול אותו; הנימוק לפסילתו מהווה התערבות בענינים הפנימיים של משפחתו.
החלטה - השופט ברנזון:
א. שר החקלאות מוסמך להוציא הנחיות כיצד לקבוע את הזכאים להתיישב על אדמת הלאום. הקריטריון שנקבע כאן, המביא בחשבון את האדמות שברשות המשפחה, אינו מיוחד להתיישבות הנדונה, ולא כוון במיוחד נגד העותר, אלא הוא מקובל במושבי עובדים במקומות שונים כל אימת שהביקוש עולה על ההיצע. אין לאמר כי הקריטריון להעדיף אנשים מחוסרי קרקע על פני אלה שהם בני משפחות עתירות קרקע חקלאית הוא בלתי סביר.
ב. אכן, הדבר לא נעשה כראוי מלכתחילה וצריך היה מראש לקבוע את ההנחיות שניתנו לאחר מכן. עבר זמן רב וצודק העותר בתלונתו על שנתנו לו להתהלך באמונה שהוא כבר השיג את מבוקשו. אולם העותר לא הוכיח כי הפסיד מקומות אחרים להתיישבות, ולהיפך יש מקומות פנויים בישובים אחרים.
ג. הבחירה ע"י ועדת הקבלה הינה רק שלב ראשון וזו איננה מוסמכת לאשר סופית מתיישבים. מי שמוסמך לאשר את המתיישב באופן סופי לא אישר לעותר את קבלתו. העותר קיבל חוזר מפקיד משרד החקלאות המתייחס לאישור ועדת הקליטה לקבלתו, אך אם העותר סבר בטעות כי אושר סופית להתיישבות אין בכך כדי ליצור השתק, אפילו שינה העותר מצבו לרעה על סמך מכתב זה. ראשית, המכתב אינו קובע שאושר סופית; שנית, ביחסים שבין האזרח ורשות ציבורית אין בהכרח חשיבות לשאלה אם האזרח שינה את מצבו לרעה על סמך מצג או הבטחה שניתנו ע"י רשות ציבורית. מה שקובע הוא שהדבר נעשה ע"י מי שמוסמך לכך ובכוונה שיהיה לו תוקף משפטי והצד השני מקבל
אותו בצורה זו ובכוחו של איש הרשות לקיים את מעשהו הלכה למעשה. במקרה דנן לא נתמלאו תנאים אלה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, גב' בן-פורת עו"ד בן-דור לעותר, עוה"ד יאראק ובר-זאב למשיבים. 22.12.76).
ד.נ. 39+41/75 - רשות הנמלים בישראל ואח' נגד אררט חברה לביטוח בע"מ ואח'
*חיוב המזיק לשלם לפי ערך הדולר ביום פסה"ד.
(דיון נוסף על פס"ד ביהמ"ש העליון בע.א. 74+306/73/126 שפורסם בפד"י ל' (1) 29 - פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות)
בפסה"ד הקודם שבו תבעה חברת הביטוח, מכח סובוגרציה, את המזיק בגין חוב ששילמה לניזוק, קבע ביהמ"ש העליון כי יש לחייב את המזיק לשלם לפי שווי הדולר כפי שהוא ביום מתן פסה"ד וזאת בהתמשב באינפלציה השוררת בזמננו. ביהמ"ש העליון, במספר פסקי דין, החליט לאשר את פסה"ד הקודם ברוב דעות, נגד דעתו של השופט י. כהן. בפסה"ד נדונו מספר שאלות נוספות שלא נדונו בפסה"ד הקודם. ובייחוד השאלה מתי ביהמ"ש העליון יסטה מן התקדימים שלו עצמו, וכן השאלה אם דין המבטח התובע מכח סובוגרציה כדין הניזוק עצמו לצורך הערכת הנזק לפי ערכו ביום מתן פסה"ד
(בפני השופטים: ברנזון ויתקון, ח. כהן, עציוני, י. כהן 2.12.76).
בג"צ 89/76 - שאול נקר נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*רשיון לדיסקוטק (הצו בוטל).
העותר מחזיק במושכר ברחוב אגריפס בירושלים החל משנת 1967. בשנת 1971 הועברה הבעלות במושכר לחברת כלל ובהתאם לתכנית בנין עיר מאושרת התכוונה החברה להרסו. העותר החזיק ברשיון למסעדה במקום, אך למעשה ניהל בו דיסקוטק ומועדון וכאשר פנה העותר בשנת 1971 לעיריה וביקש רשיון לדיסקוטק נדחתה בקשתו. באפריל 1975 החלה המשטרה להגיש אישומים נגד העותר ואז חזר ופנה לעיריה בבקשה לרשיון. העיריה העבירה את הבקשה למשטרה והמשטרה התנגדה למתן הרישיון באשר העותר הינו עבריין ולמקום נמשכים טיפוסים שליליים. עתירת העותר נדחתה. מתוך העתירה עולה שלעותר היה רשיון לניהול דיסקוטק והעיריה סירבה להאריך לו רשיון זה, בעוד שלמעשה אף פעם לא היה לו רשיון לדיסקוטק וניסוח העתירה היה בו כדי להטעות את בג"צ. הצגה בלתי מדוייקת של העובדות יש בה כשלעצמה כדי לחרוץ את גורלה של העתירה. בג"צ לא יושיט סעד למי שמציג עובדות שלא כהוויתן או שמעלימן מפניו. זאת ועוד, נתברר שהעותר ניהל במשך שנים דיסקוטק ללא רשיון כדין וגם מסיבה זו אין להעתר לו.
עם זאת התייחס בג"צ למספר טענות שהועלו וזאת כדי להעמיד דברים על דיוקם וקבע: כאשר מטרת רישוי עסק היא גם מניעת סכנות לשלום הציבור, טעון הרישוי התייעצות עם שר המשטרה ואין להעניק רשיון אלא אם כן יש אישור משטרתי לכך; כאשר רשות הרישוי נותנת רשיון לניהול עסק לפי חוק אין בכך כדי למנוע ביצוע הריסת המקום כאשר בא העת להגשמת תכנית בנין ערים כדין; סירובה של המשטרה להעניק רשיון בשל הרשעות קודמות, וביקורי עברייני סמים בעסק הוא כדין, לרשות הרישוי יש שיקול דעת בענינים אלה ובג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על
החלטת רשות הרישוי, אלא בודק אם ההחלטה היא במסגרת החוק ואם אינה לוקה בחוסר סבירות או אם אין שימוש לרעה בסמכות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד מוסק לעותר, עו"ד יאראק למשיבה. 29.11.76).
בג"צ 597/76 - אליעזר רונן, ח"כ, נגד יצחק רבין ראש הממשלה ואח'
*טענת חבר כנסת נגד הליך של הכנסת (העתירה נדחתה).
העותר שהוא חבר כנסת וחבר בועדת הכספים שלה, מבקש לפסול את החוק לעידוד השקעות (חברות עתירות הון) שנתקבל בכנסת ביום 8.12.76. טענתו היא שההליך לקבלת החוק היה פגום באשר לא נתקיימו הוראות תקנת הכנסת. באופן רגיל, כך הוא טוען, מוקדש יום ד' בשבוע להצעות לסדר היום ולדיון בהצעות חוק פרטיות ובסדר היום של הכנסת בשבוע הנדון לא נכלל הדיון בחוק הנ"ל. ביום ג' של אותו שבוע הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת, והועברה לועדת הכספים. למחרת, ביום ד' בבוקר דנה ועדת הכספים בהצעת החוק והעותר הציע בה מספר הסתייגויות. החוק הוחזר למליאה ונערך בו דיון בקריאה שניה ושלישית בו ביום, כאשר נעדר מישיבת הכנסת ולא נימק את הסתייגויותיו. העותר טוען כי מאחר והדיון בקריאה השניה והשלישית ביום ד' נתקיים בלי שהדבר נכלל בסדר היום נמנע ממנו לנמק את הסתייגויותיו ולשכנע את חברי הכנסת לקבל אותן באשר עזב את הכנסת לפני שתמה הישיבה ולפני שפורסם תיקון לסדר היום. עתירתו נדחתה. בלי להתייחס לטענות המהותיות והפרוצדורליות של העותר, הרי העותר הקדיח את ענינו והחמיץ את ההזדמנות לקחת חלק בדיון מפאת העדרו מהכנסת לפני שסיימה את עבודתה באותו יום. אין לו אלא להלין על עצמו שבתור חבר כנסת לא מילא את תפקידו הראשוני להיות נוכח בכנסת ומוכן לכל דיון העלול לצוץ.
(בפני השופטים: ברנזון, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. כרמלי וי. ארנון לעותר. 14.12.76).
בג"צ 235/76 - בניני קדמת לוד בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה בלוד ואח'
*ערר לועדה מחוזית בעניני תכנון (הצו בוטל).
העותרת קיבלה מהועדה המקומית לתכנון ולבניה בלוד היתר לבניית בית מגורים של 7 קומות וביקשה היתר להוספת ארבע דירות בקומה שמינית מעבר לתכנית בנין עיר. עפ"י הוראת בג"צ בדיון קודם דנה הועדה המקומית בבקשת העותרת וברוב של ארבעה נגד שלשה החליטה לקבלה. נציג שר הפנים התנגד להוספת הקומה וטען כי הבקשה מהווה סטייה ניכרת ואין סמכות לועדה המקומית לאשרה כהקלה. הועדה לא קיבלה את דעתו ואישרה את הבקשה. על החלטה זו הגישו נציגי שר הפנים והבריאות בועדה המקומית ערר לועדה המחוזית בהתיימרם לפעול לפי סעיף 18 (ג) לחוק התכנון והבניה המאפשר לכל 2 מבין 4 נציגי השרים בועדה המקומית לערור על כל החלטה של הועדה המקומית בפני הועדה המחוזית. העותרת טענה כי הערר בפני הועדה המחוזית איננו חוקי והועדה דנה בהעדר העותרת וביטלה את החלטת הועדה המקומית. העתירה נגד החלטת הועדה המחוזית נדחתה. למעשה הוגש הערר לועדה המחוזית שלא כחוק שכן כאן לא חל סעיף 18 (ג') לחוק, אלא סעיף 154, ועל כן לא היתה הועדה המחוזית מוסמכת לדון בענין. אבל השאלה היא אם הועדה המקומית היתה מוסמכת לתת את מה שכונה על ידה "הקלה". לא הובאו כל ראיות על מנת שניתן יהיה לקבוע אם מדובר בהקלה או בסטיה ניכרת ואם יש סטיה מאחוזי הבניה ואם לאו. על כן מבחינות אלה אין לאמר שהועדה חרגה מסמכותה. ברם על התלייתה של התכנית המפורטת הוחלט ע"י הועדה המחוזית לפני שהועדה המקומית דנה בנושא, והתליית התכנית פירושה הפסקת פעולה באיזור בו חלה התכנית למשך תקופת ההתלייה. משהותלתה התכנית הרי מבחינה חוקית היא אינה קיימת ואין אפשרות לתת הקלה לתכנית שאינה קיימת.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. שחטר לעותרת, עו"ד י. בן-אור למשיבות. 7.12.76).
בג"צ 472/76 - חביב אבו זמיל נגד היועץ המשפטי לממשלה
*עיכוב הליכים בניגוד לרצון הנאשם (העתירה נדחתה).
העותר הואשם בעבירות הקשורות בהברחת חשיש ומשהתחיל המשפט והושמעו מספר עדויות נתברר כי העד המרכזי, אחד יהודה לביא, עזב את הארץ וללא עדות זו אין חומר ראיות מספיק להרשעת העותר. היועהמ"ש נתן צו לעיכוב ההליכים והעתירה נגד צו זה נדחתה. ליועהמ"ש סמכות לעכב את ההליכים לא רק לפי בקשת נאשם, אלא גם כאשר הוא חושב שהדבר הוא לטובת הציבור ובניגוד לאינטרס של הנאשם. על כן אין לאמר שהיועהמ"ש חרג מסמכותו או שפעל לפי שיקול מוטעה. היועהמ"ש הבהיר כי האינטרס הציבורי דורש שביהמ"ש הדן במשפטו של נאשם יוכל לשמוע את כל העדים, ואין להשלים עם מצב דברים שבו מקורבי הנאשמים מאיימים על חייו של עד מרכזי והלה נאלץ לברוח ובגין כך יימנע המשך תקין של המשפט ונאשם יצא זכאי. דברים אלה משקפים נכונה את המצב המשפטי בנדון. ליועהמ"ש היה חומר ראיות כי העד ברח מן הארץ בגין איומים מצד מקורבי העותר, אך סירב להרשות לב"כ העותר לעיין בחומר הנ"ל. סירוב זה בדין יסודו. המדובר במידע פנימי של המשטרה וכל עוד מידע זה איננו בגדר עדות או ראיה נגד העותר שמתכוונים להביאו בפני ביהמ"ש, אין חובה לגלותו גם לאיש הנוגע בדבר ובכך לחשוף את המקור ממנו נתקבל המידע.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. רון לעותר. 21.11.76).
בג"צ 176/76 - נחום צבי נגד ועדת הערר למוניות ואח'
*רשיון למונית (הענין הוחזר לועדה לדיון נוסף).
העותר עבד כנהג מונית כעיסוקו היחיד משנת 1958 עד מאי 1963. מאז עד יוני 1969 עבד כעובד שירות בעבודה מלאה בבנק לאומי לישראל ולטענתו עבד אז גם כנהג מונית. לאחר מכן עבד עד מרץ 1971 כנהג אוטובוס ומאז ועד היום כנהג מונית כעיסוק בלעדי. על מנת לקבל רשיון למונית צריך היה לעבוד שמונה שנים בעבודה קבועה כנהג מונית עד התאריך הקובע, ומכיון שלא הביאו בחשבון את פרק הזמן שבו עבד בבנק לאומי חסרה לו תקופה של כשנה וחצי להשלמת הזמן הדרוש. ועדת העררים דחתה את עררו משום שלדעתה לא היתה נהיגה במונית עיסוקו העיקרי בפרק הזמן שעבד בבנק לאומי ובג"צ החזיר את הענין לועדה לדיון נוסף. מהות העבודה שעבד העותר בבנק לאומי לא התבררה ויתכן שהיתה זו עבודה כה קלה שבאמת היתה עבודתו הצדדית כנהג מונית למעשה עיסוקו העיקרי גם באותו פרק זמן. על כן יש לקבל פרטים נוספים בנדון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. גולדברג לעותר, עו"ד י. הורוביץ למשיבים. 12.12.76).
בג"צ 187/76 - יוסף עבדאללה דיאב ואח' נגד שר הפנים ואח'
*פיזור מועצה מקומית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה הוא צו הממונה על מחוז הצפון שלפיו פוזרה המועצה המקומית תמרה ומונתה ועדה קבועה בראשות ראש המועצה המקומית שפוזרה. עתירת העותרים נדחתה. הענינים במועצה המקומית תמרה התנהלו בצורה כושלת משך זמן רב והממונה שלח מספר אזהרות לאנשי המועצה, אך ללא הועיל. לאחר יום האדמה ביקשו חברי המועצה להדיח את ראש המועצה באשר התנגד להפגנות ולכל אשר התרחש באותו יום ואף בא למשרדי המועצה לעבודה. לפני שהתקיימה ישיבת ההדחה החליט הממונה לפזר את המועצה ולמנות את ראש המועצה כראש הועדה הקבועה. הוא נימק את מעשהו בטיפול הכושל של חברי המועצה הנבחרים בעניני המועצה ובג"צ קיבל את נימוקיו. בג"צ עמד על הצד העקרוני של שלטון דמוקראטי של נבחרים מצד
אחד, ומאידך השיקולים של פיזור מועצה נבחרת במקרים קיצוניים של ניהול כושל, והגיע למסקנה שבעניננו אכן הטיפול הכושל הוא שגרם את פיזור המועצה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד נ. רם לעותרים, עוה"ד יאראק י. גילה וד. סירקין למשיבים. 7.12.76).
ע.פ. 717/76 - בנימין שם טוב נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה ע"י בעל לאשתו (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי עפ"י הודאתו בתקיפת אשתו בסכין וגרימת חבלות חמורות וזאת כשהיה שתוי. בין הסנגוריה לבין הפרקליטות נעשה הסכם כי ביהמ"ש יפעיל מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד לתקופה של חמישה חודשים, ובנוסף על כך יטיל על המערער עונש של חודש מאסר שהמערער כבר הספיק לשאת אותו. הדבר הובא בפני השופט אך הוא לא היה מוכן לפעול לפי ההסכם והפעיל את המאסר על תנאי לתקופה של חמישה חודשים וכן הטיל על המערער תשעה חודשים מאסר מצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ניתן להבין את גישתו של השופט כי אכזריות המערער כלפי אשתו מחייבת הטלת עונש מאסר ממש, ומה גם שלמערער הרשעות מרובות קודמות. ברם המערער אומר כעת כי מנוי וגמור עימו להתנהג להבא עם אשתו בדרך ארץ ומתוך כבוד ועל מנת לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו ניתן לנהוג עימו לפנים משורת הדין. אי לכך נקבע כי המאסר בפועל החדש יהיה חופף את המאסר על תנאי שהופעל, וכן חוייב המערער לתת ערבות של 5000 ל"י להתנהגות טובה כלפי אשתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. עו"ד ט. נדשי למערער. 9.12.76).
ע.פ. 194/76 - יצחק בן שושן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה מביתן שבקיבוץ צובה ונדון למאסר שנה אחת וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים במצטבר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה, באו ראיות לפני ביהמ"ש שלא השאירו ספק שהמערער אשם בהתפרצות וגניבה ולא בעבירה של שוטטות בלבד. שום ספק סביר לא נתעורר בלב השופט שנתן אמון בעדי התביעה ושלל גירסת המערער. לעומת זאת יש מקום להמתיק את דינו של המערער. המאסר על תנאי של שנתיים הוטל עליו עוד בסוף 1973 וגזר הדין הנוכחי ניתן שנתיים ויותר לאחר מכן. בנסיבות אלה דין הוא שתקופת המאסר של שנה שהוטלה על המערער תהיה חופפת למאסר על תנאי שהופעל.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. עו"ד מוסק למערער. 15.12.76).
ע.פ. 639/75 - קבוץ השומר הצעיר בית אלפא נגד מדינת ישראל
*רשיון לעבודת עפר ואבן (הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה על חוק רישוי עסקים בשל ניהול מפעל של גריסת אבנים בלא להיות מורשית לכך על פי הוראות חוק רישוי עסקים. ערעורה נתקבל. המערערת מחזיקה מחצבה שעבורה קיבלה רשיון חציבה כדין מטעם שר הפיתוח הפועל מכח פקודת המכרות, ברם היא מחזיקה במחצבה שתי מכונות ניידות לגריסת אבנים וטענת המדינה היתה שלהפעלת שתי מכונות גריסה אלה צריך היה רשיון עפ"י חוק רישוי עסקים. ביהמ"ש קבע כי לא היה למערערת רשיון כזה וקביעה זו בוטלה. צודקת התביעה כי המכונות אינן מהוות חלק מן המחצבה וכי בהגדרות של העסקים הטעונים רישוי נכללות המכונות האמורות של המערערת. כמו כן המתקן שבו מופעלות המכונות מהווה מקום עבודה כמשמעות ההגדרות בצו רישוי עסקים ואין להקיש על עניננו מהדיבור "מפעל" בפקודת הבטיחות בעבודה. ברם יש לקבל את טענת
המערערת שהרשיון שקיבלה לפי פקודת המלאכות והתעשיות שבו נאמר כי מהות העסק "ציוד לעבודת עפר ואבן" כולל גם גריסת אבנים. אכן צריך היה לציין במפורש ברישיון את סוג העסק, אך משלא פורש ונותני הרישיון ידעו מה מהות העסק, הרי שהרשיון כולל גם את העבודות שביצעה המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד גילאור למערערת. 13.12.76).
ע.פ. 789/76 - נסים סודאי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הצהרת הון) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
בהצהרת הון שהגיש המערער ליום 1.12.71 השמיט סכום של 154 ל"י שהיה מופקד בחשבונו בבנק באותה שעה, ובהצהרת הון ליום 31.3.74 השמיט יתרה שעמדה לחובתו באותו חשבון בסכום של 4000 ל"י בשל משיכות יתר. המערער הורשע ונדון לששה חודשים מאסר בפועל, תשעה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 15 אלף ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה אין בהשמטות הנ"ל כדי להצביע על כוונה פלילית לענין תשלום מס הכנסה ובכתב האישום נאמר שכתוצאה מן ההשמטה הזאת נעלם מעיני פקיד השומה קיום החשבון האמור של המערער. ביהמ"ש העליון קבע כי העונשים שהוטלו על המערער אינם עומדים בכל יחס סביר לחומרת עבירותיו. אם סתם אדם מן הישוב סבר כי חובו לבנק איננו בגדר "הון" שעליו הוא צריך לדווח לשלטונות המס ואם לא דווח על סכום של מאה וכמה לירות לפני שנים כה רבות אין להטיל עליו עונשים כאלה. קשה להבין על שום מה נטפלו אליו שלטונות המס והטרידו את בתי המשפט. על יסוד הנ"ל בוטל המאסר בפועל והמאסר על תנאי והקנס הועמד על 5000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. עו"ד א. רשף למערער. 15.12.76).
ע.פ. 651/76 - ריצה עמירה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בגניבת סכום כסף גדול ממעבידו אך בטרם שנשפט החזיר את כל הגניבה לבעליה. הוטל עליו עונש של שמונה חודשים מאסר בפועל ועשרה חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. זוהי העבירה הראשונה של המערער המטופל באשה ובששה ילדים קטנים ועל מנת לעודד אותו לחזור בו מדרך הרע ניתן להמתיק את דינו. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל על שלושה חודשים, מאסר על תנאי ל- 15 חדשים והקנס הועלה ל- 18 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. עו"ד אבו עטא למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 12.12.76).
ע.פ. 757/76 - דור אורינובסקי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער כיהן שנים רבות כעובד בכיר במשרד הבריאות ובתור שכזה בא במגע רשמי עם חברה תעשייתית שהעניקה לו פעמיים כרטיסי טיסה לחו"ל. הוא הורשע בעבירות שוחד ונדון לששה חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וקנס של 5000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא ידועחולי ומצבו אינו קל. הוא הגיע לגיל 64, קרוב לגיל פרישה, וע"י הרשעה זו איבד את עולמו. בנסיבות אלה ניתן להמתיק את הדין ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שלושה חודשים, והקנס יועלה ל- 15 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד מ. בן-דוד למערער. 9.12.76).
ע.פ. 481/76 - מיכאל אסייג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבעילת קטינה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה בת כ- 13 שנה ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה טען המערער כי לא הוכח למעלה מכל ספק כי הוא בעל את הקטינה אך לטענה זו אין יסוד. בפסה"ד קבע ביהמ"ש העליון: א. עדות המתלוננת שנגבתה ע"י חוקר נוער בהיותה פחות מגיל 14 ניתן היה להגישה כראיה כשרה לביהמ"ש גם אם במשפט היתה למעלה מגיל 14. ב. אם רצה המערער להזמין את המתלוננת כעדה מטעמו לא צריך היה לסמוך על פניה להוריה שימסרו לו את הכתובת ויכול היה להזמינה באמצעות ביהמ"ש עפ"י כתובת המגורים של ההורים. ג. ביהמ"ש המחוזי קבע מהימנות עדותה של המתלוננת לאחר שבדק את העדות ולא סמך רק על חוות דעתו של חוקר הנוער שדבריה היו מהימנים עליו. ד. עדות המתלוננת נסתייעה מפי הרופא שבדק את המתלוננת בו ביום ובעדות על מצבה של הקטינה שנמצאה בוכיה וכידוע התנהגות המתלוננת במקרים אלה המהווה סיוע לעדותה, וסיוע נוסף היה בהשפעה שהיתה למקרה על המתלוננת. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי ואין ללמוד ממקרים אחרים. היו מקרים שבהם הוטלו עונשים קלים יותר והיו עונשים חמורים יותר וקשה להקיש ממקרה אחד על משנהו. יש לדון כל ענין לגופו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד ש. בלט למערער. 16.12.76).
ע.פ. 244/76 - בן ציון ארדנבוים נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער נהג בשעת לילה בכביש הראשי ת"א - נתניה בכוון צפונה. לא הרחק מכפר נטר קיים מעבר חצייה ותחנת אוטובוסים ובמרחק כ- 30 מטר ממעבר החצייה עבר הולך רגל והמערער פגע בו וגרם למותו. בימ"ש השלום זיכה את המערער מגרימת מותו של המנוח, ביהמ"ש המחוזי הרשיעו והערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי לא התערב במימצאים העובדתיים של בימ"ש השלום, היינו, כי המערער האט את נסיעתו מ- 90 ל- 60 קמ"ש וכן כי המנוח לא עבר במעבר החצייה אלא במרחק של 30 מטר ממנו, וכן כי בסמוך למעבר לא היה תמרור. ברם לדעת ביהמ"ש המחוזי היו הוכחות מספיקות להרשעת המערער ולו רק מהטעם שלא ראה את הדמויות שעברו את הכביש עד לרגע האחרון וזה היה מאוחר מדי. אכן ביהמ"ש המחוזי לא צדק באומרו כי העובדה הנ"ל מהווה הוכחה לכאורה שעל הנאשם לסותרה, שכן נטל ההוכחה המשפטי מוטל על הקטיגוריה עד הסוף. אולם במקרה זה לא היה מנוס מהרשעת המערער, שלא ראה את הולכי הרגל כאשר ניתן היה לראותם. מתוך חומר הראיות ברור שהמנוח לא זינק לפתע פתאום לכביש אלא עברו כארבע שניות מהרגע שעזב את השוליים ועד שהגיע למקום הפגיעה, ואפילו בהנחה שרק ברגע שנכנס לטווח אורות המכונית ניתן היה להבחין בו עברו כמעט שתי שניות והמכונית עברה כ- 30 מטר עד למקום הפגיעה. קרה כאן אחד מן השניים. או שהמערער נהג בלי עירנות מספקת ועל כן לא ראה את המנוח כשאפשר היה לראותו או שראה אותו ולא נקט במהירות הדרושה באמצעי בלימה. אילו הפעיל המערער בלמיו מיד יתכן שלא היה פוגע בו או שהיה פוגע בו בסוף הבלימה ולא בתחילתה ואז לא היתה הפגיעה גורמת למותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ג. כהן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 13.12.76).
ב"ש 278/76 - מדינת ישראל נגד מוחמד סבאח
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
המשיב מואשם בשלוש עבירות סמים שאחת מהן רצינית ומתייחסת
לחצי ק"ג אופיום שביקש למוכרו בסכום של כ- 30 אלף ל"י לשוטר. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד גמר ההליכים נגדו וביהמ"ש המחוזי ציוה לשחררו בערובה. הערר על כך נתקבל. אכן, חמור הוא להחזיק אדם במעצר לפני שדינו נחרץ, אך עם כל הזהירות שיש לנקוט במקרים כאלה, אין להתעלם מקשיי המשטרה במלחמתה בסחר הסמים ובמקרים כאלה יש לעצור את הנאשמים עד גמר ההליכים המשפטיים, אם התביעה מראה ראיה לכאורה לביסוס כתב האישום. קיימת עדות של שוטר שלפיה הציע לו המשיב למכירה את כמות הסם הנ"ל ובשלב זה אין מקום להעריך עדות זו. אי לכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עו"ד ר. בסן למשיב. 10.12.76).
ב.ש. 290/76 - אשר ידלין נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר נעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו ועררו נדחה. כשמדובר בעבירות אלימות ויש ראיות לכאורה לביסוס האישום אז מן הדין לעצור את הנאשם וחזקת הזכאות נסוגה מפני משקל חומר הראיות שבידי המדינה והצורך להתגבר על גל עבירות האלימות הגואה. כאן לא מדובר באלימות אלא בתשעה פרטי אישום של לקיחת שוחד בסך 280 אלף ל"י, כשבידי המדינה ראיות בעלות משקל כדי לבסס את האישומים לכאורה. לא הרי עבירות כלכליות כעבירות אלימות לענין החזקתו של הנאשם במעצר עד תום ההליכים. ברם, כאן עיקר החומרה של המעשים בשיטתיות שבה ניצל העורר תפקידו כראש אחד המוסדות החשובים ביותר במדינה לעשיית רווחים לעצמו. אם אמנם נכונה הנחה זו הרי מן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה, ושיקול זה גופו, כשיש ראיות לכאורה, מחייב כי הנאשם לא יתהלך חופשי עד לבירור דינו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. תוסיה כהן לעורר. פרקליט המדינה ג. בך למשיבה. 28.12.76).
ב.ר.ע. 227/76 - פרנק ב. היל סוכנות לבטוח ואח' נגד חברת אינג' דמבו בע"מ ואח'
*השהיית מתן פסק ע"י בורר (הבקשה נדחתה).
בדיון בבקשה לביטול פסק בורר התעוררה שאלה אם העובדה שהבורר השהה מתן הפסק מעבר למועד שנקבע בחוק מחייבת את ביטול פסקו של הבורר. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, לפי סעיף 24 (8) לחוק הבוררות הרי עבירת הזמן משמשת עילה לביטולו של הפסק, אך לפי סעיף 26 (א) אין מבטלים עוד פסק בורר על אף קיום העילה, אם לא נגרם עוות דין. נוסף לכך, עילת הביטול בגין עבירת הזמן מסוייגת ע"י הוראת סעיף 26 (ג) לחוק שעל בעל דין לשמור לעצמו את זכות טענת האיחור ובאין ראיה שהמבקשים קיימו את מצוות סעיף 26 (ג) אין לבטל את הפסק. על כל פנים, פסק בורר שניתן באיחור אינו בטל מעיקרו אלא הוא שריר וקיים כל עוד לא בוטל. זאת ועוד, אפילו פג המועד והפסק ניתן באיחור, משלא נמצא פגם בפסק, מקיים ביהמ"ש, עד כמה שאפשר, את מעשה הבורר ולא יבטלו, ולשם כך ישתמש בכח הנתון בידו עפ"י סעיף 19 (א) לחוק ויכשיר בדיעבד את הפסק.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ג.פ. נשיץ למבקשים, עו"ד מ. בן-דור למשיבים. 10.12.76).
ע.א. 391/75 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער, העובד כפועל נקיון בעירית פתח תקוה, חוייב לשלם לאשתו המשיבה ושני ילדיהם מזונות. שעור המזונות נקבע ב- 1973 בסך 400 ל"י ובאפריל 1975 הועלה ל- 700 ל"י. הערעור נדחה. המערער הציג בפני ביהמ"ש תלוש המשכורת
לחודש ספטמבר 1974 שלפיו משכורתו היתה למעלה מ- 860 ל"י. הוא לא הציג בפני השופט את תלוש המשכורת האחרון שלפני מתן פסה"ד, בחודש אפריל 1975, והשופט יצא מתוך הנחה שמשכורתו עלתה בינתיים ב- 300 עד 400 ל"י. אין צריך לאמר שהסכום של 700 ל"י לשלוש נפשות הוא סכום מינימלי שקשה לקיים בו שלוש נפשות ולא היה מקום לערער עליו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד חן למערער, עו"ד גב' דסקין למשיבים.13.12.76).
ע.א. 219/75 - עזבון אליהו רביע ואח' נגד אני מטר ואח'
*טענת רשלנות בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
בתאונת דרכים בהצטלבות נחלת יצחק ליד תל-אביב נהרג המנוח אליהו רביע, ועזבונו של המנוח ואביו תבעו פיצויים מאת המשיבים. תביעתם נדחתה והערעור על כך נדחה. כמסתבר הגיעה המשיבה לצומת מרומזרת כשהאור היה אדום ועצרה. כשהפך האור לירוק יצאה מהצומת ופנתה שמאלה ואז הגיע המנוח ממול, נכנס באדום אל תוך הצומת והתנגש בה. הטענה שאף על פי כן לא היתה המשיבה פטורה מלשים לב למצב התנועה איננה ענין לכאן. עפ"י ההלכה גם אם המשיכה המשיבה כדין בנסיעתה צריכה היתה לתת את דעתה למתרחש בכביש, אולם בנסיבות התאונה עולה שאירעה בשלב כזה שהמשיבה לא יכלה לעשות דבר כדי למנוע אותה. אשר לטענת המערער שהמשיבה לא העידה ועל כן יש לקבל את גירסת התביעה - המנעות מעדות יש שהיא מחזקת ראיותיו של הצד שכנגד, אך כשבאו בפני השופט ראיות הגנה שהיו מהימנות עליו, אין לבוא בטרוניה עם המשיבה שהיא לא העידה. היא תושבת לונדון ואם נוכח מצב הראיות סברה שלא מן הצורך להוציא הוצאות ולבוא לישראל, אין זה גורע ממשקל הראיות שהביאה ושהיו מהימנות על השופט.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד בן-יעקב למערער, עו"ד גב' ר. עבדי למשיבים. 13.12.76).
ע.א. 396/76 - יהושע ברוסלובסקי נגד ד"ר אלחנן פרידלנדר ועירית ת"א
*טענת רשלנות בטיפול רפואי (הערעור נדחה).
המערער נפגע בתאונת דרכים והובא למחלקה הכירורגית של בית החולים הדסה שבהנהלת המשיבה. בתביעתו טען המערער שהתאונה גרמה לשבר בקרסולו ונכותו הוחמרה מחמת רשלנות המשיב שלא צילם את הקרסול ולא טיפל בריפויו. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, באשר קיבל את גירסת המשיב כי המערער לא התלונן על כאבים בקרסול אלא בירך ועל כן טיפלו בו בפגיעה בירך. כמו כן גם אילו הוכחה גירסת המערער שהתלונן על פגיעה בקרסול לא הוכח הקשר הסיבתי בין הטיפול הלקוי בבית החולים לבין הנזק. ההוראות שניתנו למערער עם שחרורו מבית החולים לשכב במשך עשרה ימים בהשגחה רפואית היו טובות גם לגבי נזק בקרסול. הערעור נדחה. אמנם היו בפני ביהמ"ש ראיות כבדות משקל שאכן התלונן על פגיעה בקרסול. ברם יש לדחות את הערעור מן הטעם שהוראות הטיפול שניתנו למערער התאימו גם לשבר בקרסול.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ב. מרכוס למערער, עו"ד ש. מזרחי למשיבים. 14.12.76).
ע.א. 319/76 - קרול דוד ואח' נגד מרקוביץ יהודה
*טענות קנין פגום בשטרות ואחיזה כשורה (הערעור נדחה).
המערערים נתנו שטרות לפקודת חברה קבלנית על סכומים של 500 ל"י כל שטר, לאחר זמ"פ החליפו את השטרות בשטרות אחרים של 100 ל"י כל שטר, ובאותו מעמד החזיר להם מנהל החברה שטרות קודמים וחתם להם שאין לו עוד שטרות שלהם. כמסתבר הגיעו לידי המשיב, מידי אותה חברה, מספר שטרות מהשטרות של 500
ל"י, והמשיב שהוא מלווה ברבית הגיש תביעה נגד המערערים. הם התגוננו וכנגד טענת המשיב שהוא אוחז כשורה בשטרות טענו המערערים כי השטרות סוחרו למשיב לאחר זמן פרעונם ועל כן הם יכולים לטעון נגדו כל טענה שיכלו לטעון נגד הנפרעים. בימ"ש השלום קיבל את טענת המערערים, וקבע קביעה עובדתית שהשטרות סוחרו לתובע לאחר זמן פרעונם. הוא סמך בין היתר על כך שהתובע לא דרש מהנתבעים תשלום השטרות במועד פרעונם אלא הגיש את התביעה ערב סיום תקופת ההתיישנות של 7 שנים. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי סברו שעל פי חומר הראיות לא היה מקום לקבוע כי השטרות סוחרו לאחר זמן פרעונם ואין לאמר שקנין החברה בשטרות היה פגום וכי המשיב אינו אוחז כשורה. הערעור על כך נדחה ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופט ויתקון כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי. בפסק דינו של השופט ויתקון נאמר כי אילו היתה עדות פוזיטיבית שהשטרות סוחרו לאחר זמן פרעונם היה האיחור עשוי לשמש סיוע לעדות כזאת, אך האיחור כשלעצמו אינו יכול להיות הראיה היחידה שממנה מתבקשת המסקנה שהסיחור היה אחרי זמן הפרעון. אם לא תאמר כן תגרע זכותו של תובע להמתין עד תום תקופת ההתיישנות. מ"מ הנשיא לנדוי בפסק דין המיעוט סבר כי לאחר שבימ"ש השלום קבע קביעה עובדתית שהשטרות סוחרו לתובע אחרי זמן פרעונם אין מקום לשנות את קביעותיו העובדתיות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון. עו"ד א. ובר למערערים, עו"ד צ. בליצר למשיב. 7.12.76).
ע.א. 156/76 - מאיר שטרן ואח' נגד הלמוט פרידמן ואח'
*איחור בניצול זכות קדימה עפ"י הסכם
(הערעור נדחה).
המנוח מקס שטרן והמנוח יהודה שטרן היו בעלים משותפים של בית ברחוב יפו בירושלים ועשו ביניהם הסכם לחלק את הבעלות המשותפת וכתוצאה מכך נרשמה על שם המנוח מקס מחצית הבנין ועל שם המנוח יהודה מחצית הבנין. בהסכם החלוקה הוסכם שאם אחד הצדדים ירצה למכור את החלק שלו לאחר תהיה זכות קדימה לאח השני לרכוש את הנכס. בדצמבר 1958 עשה יהודה שטרן הסכם עם האוניברסיטה העברית למכירת חלקו. הוא נפטר ואחיו מקס שטרן נפטר תקופה ארוכה לאחר מכן. מנהלי עזבון המנוח מקס הגישו בנובמבר 1972 המרצת פתיחה לקבלת הצהרה, כי יש להם זכות קדימה עפ"י ההסכם לרכוש את הנכס. המשיבים הגישו בקשה למחוק על הסף את התביעה, ביהמ"ש מחק את התביעה על הסף והערעור על כך נדחה. גם אם מלכתחילה היה מקום לקבל את טענת המערערים כי טענות המשיבים בבקשה לדחיה על הסף צריכות לידון במסגרת התביעה הכללית, הרי בדיעבד התברר שאין בתובענה עצמה כמעט כל חומר נוסף לזה המצוי בבקשה לדחיה על הסף ועל כן בדין ניתנה ההחלטה באותה בקשה. לגופו של ענין, השאלה העיקרית היתה אם ידע המנוח מקס על ההסכם עם האוניברסיטה ואם יש להסיק מהתנהגותו שהוא ויתר על זכות הקדימה. ביהמ"ש המחוזי ענה על שתי שאלות אלו בחיוב והיה יסוד מספיק לכך בחומר הראיות. זכות הקדימה של המנוח מקס היא זכות חוזית שיש להשתמש בה תוך זמן סביר. כבר בשנת 1959 היה צריך להיות ברור למנוח מקס שאחיו העביר את זכויותיו לאוניברסיטה ולא מסר כל הודעה לאחיו כי הוא מבקש להשתמש בזכות הקדימה. כשמדובר בזכות קדימה לקניית נכס יש להשתמש בה תוך זמן סביר אם לא נקבעה כל תקופה לכך בחוזה, ולגבי זכות זו יש להחיל את סעיף 67 של המגלה שלפיו אמנם אין להגיד "על אדם שותק כי אמר דבר קבוע אבל במקום שהיה עליו לדבר שתיקה כהודאה וכהודעה".
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד מ. מזובר למערערים, עו"ד א. כרמלי למשיבים. 2.12.76).