ע.א. 289/75 - אברהם גרשוני ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*שעורי פיצויים בגין תאונת עבודה.
(ערעור של פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט בייסקי) בת.א. 1971/72 הערעור נתקבל בחלקו).
העובדות:
המערער הינו קטין שנפגע בתאונה והפך לנכה 100 אחוז לכל ימי חייו. בתביעת פיצויים שהגיש פסק השופט כי האחריות לתאונה מוטלת על המשיבים ובאומדן הנזיקין הלך השופט, בהתתשב בנסיבות המיוחדות של המקרה ובהסכמת בעלי הדין, בדרך בלתי שגרתית, היינו, לגביההפסדים לתקופה לאחר פסה"ד קבע לקטין גימלה חודשית צמודה למדד יוקר המחיה. בענין פרטי נזק מסוימים שלטענת המערערים נמוכים מדי נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. פיצוי בגין כאב וסבל נפסק סך של 125 אלף ל"י וביהמ"ש המחוזי ציין שזהו אחד המקרים הקשים אף מאלה הידועים בפסיקה, ובמיוחד בהתחשב בגילו של התובע ובשנות הסבל הארוכות הצפויות לו. ביהמ"ש התייחס לפיצוי שנפסק לתובעת ברון בתיק אחר, ברם באותו ענין העלה ביהמ"ש העליון את הפיצוי עבור כאב וסבל לפני מתן פסה"ד דנא ויש להגדיל כאן את הסכום ל- 200 אלף ל"י.
ב. עבור טיפול בתובע קבע ביהמ"ש המחוזי גימלה חודשית של 1200 ל"י, בעשותו חישוב של שעת עבודה לעוזרת בית ובהתחשב בכך שהמחיר שונה כשמדובר בשכר חודשי. ביהמ"ש התייחס לשכר כפי שהיה באוקטובר 1974 בעוד שעד מתן פסה"ד במרץ 1975 עלה השכר וביהמ"ש העליון העמיד את סכום ההוצאה על סך 1500 ל"י לחודש.
ג. בהפסד השתכרות העמיד ביהמ"ש המחוזי את הגימלה החודשית על סכום של 1400 ל"י והשכר הממוצע היה 2200 ל"י לחודש. אמת שהשכר הממוצע במשק הגיע ל- 2200 ל"י, אך מאידך יש להתחשב בכך שסכום הפסד השתכרות נכלל כתשלום קבוע לכל ימי חייו של התובע מבלי להתחשב בכך שעלולות להיות תקופות אבטלה וכד'. עם זאת יש להגדיל סכום זה במידת מה ולהעמידו על 1700 ל"י לחודש. כן יש להגדיל מ- 500 ל- 700 ל"י פיצוי חודשי כהוצאות נסיעה במונית שהמערער עשוי להזדקק לה במשך שנות חייו. ד. לענין שכ"ט עו"ד קבע ביהמ"ש המחוזי סכום של 60,000 ל"י ולטענת המערערים נמוך הסכום בהרבה מהתעריף המינמלי. לאחר מתן פסה"ד התעוררו חילוקי דיעות בין התובע לבין בא כוחו בקשר לגובה שכה"ט ולשכת עורכי הדין קבעה, עפ"י פשרה שהושגה, כי יש לשלם 150 אלף ל"י. ב"כ המדינה וכן ביהמ"ש המחוזי אישרו פשרה זו. אי לכך יש להעלות את סכום שכר הטרחה בביהמ"ש המחוזי ל- 150 אלף ל"י.
(בפני השופטים : עציוני, י. כהן, גב' בן פורת. עו"ד י. ירון למערערים. 27.12.76).
ע.א. 517/76 - אברהם אליאב נגד קצין התגמולים
*הכרה בנכות של חייל שנפצע תוך שימוש בנשק ללא רשות.
(ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק הנכים - הערעור נתקבל ברוב דעות).
העובדות:
המערער היה חייל צה"ל ובאחד הימים שירת בבסיס ברמת הגולן, נכנס למרפאה והתיישב שם על המיטה ומצא תת מקלע עוזי מתחת למזרון, הוא נטל את הנשק לידיו, נפלטה יריה שפגעה בידו השמאלית ונגרמה לו נכות של 15 אחוז. המערער הועמד לדין בפני בי"ד צבאי והורשע בגין טיפול בנשק ללא סמכות ובחוסר זהירות. הוא הגיש תביעה לתגמולים לפי חוק הנכים
ותביעתו נדחתה. עפ"י החוק מגיע פיצוי לחייל שנפגע בזמן השירות ועקב השירות ולדעת המשיב אמנם נגרמה החבלה בזמן השירות אך לא עקב השירות, כי מה שנעשה בחוסר סמכות אינו יכול שייעשה עקב השירות ומה שנעשה בחוסר זהירות די בו כדי להפסיק את הקשר הסיבתי שבין השירות לבין החבלה. מעשה שנעשה בחוסר סמכות ובחוסר זהירות יכול שיגרום לחבלה "עקב השירות" ורק אם נחבל חייל אחר ולא החייל הרשלן. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. סעיף 9 לחוק הנכים קובע שאין נכה זכאי לתגמול אם "התנהגות רעה חמורה מצידו גרמה לנכותו". היוצא מכאן שאין החייל זכאי לתגמול אך אין הדבר מוציא מכלל ההגדרה "עקב שירותו" חבלה כגון זו. התנהגות כזו יכולה לשלול מאת החייל את הזכות לתגמול, אך אין זה אומר שחבלתו לא נגרמה עקב השירות, והוא הדין בהתנהגות ללא סמכות.
ב. בפני ביהמ"ש העליון העלה ב"כ המשיב את הטענה כי מדובר בהתנהגות רעה, חמורה השוללת את הזכות לתגמולים אך הטענה נדחתה. אין לאמר על המעשה שנכנס לגדר התנהגות רעה חמורה. עצם עבירת עבירה של התרשלות או חריגה מסמכות אין בהם כדי להפוך את המעשה כשלעצמו למעשה של התנהגות רעה חמורה.
ג. אין לאמר כי אם נגרמה לחייל חבלה תוך כדי עבירה צבאית לא יראו עוד את החבלה כנגרמה עקב השירות. יש עבירות צבאיות המבוצעות מטבע ברייתן עקב השירות ודוגמא טובה לכך שימוש בנשק ללא זהירות, והוא הדין בשימוש בנשק ללא סמכות או ללא פקודה.
ד. "עקב השירות" אין פירושו דוקא מילוי תפקיד צבאי כדין. הקשר הסיבתי שבין השירות לבין החבלה אינו נפסק ע"י מעשה רשלנות או מעשה אחר שלא כדין מצד הנחבל. המבחן הוא אם החבלה היתה מתרחשת באותה שעה ובאותה צורה אילו החייל לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאי ונסיבות השירות הצבאי.
השופט שרשבסקי מסכים ומוסיף:
העובדה שהמערער טיפל בנשק שלא היה שייך לו אינה מעלה ואינה מורידה, כי לא השייכות של הנשק גרמה לתאונה, אלא הטיפול בנשק בצורה רשלנית ובנגוד להוראות. לולא היותו של המערער באותה שעה ובאותו מקום בגלל שירותו כחייל לא היתה התקלה קורית בכלל, היינו, הקשר הסיבתי בין התאונה ובין טיפולו של החייל בנשק היה שירותו. אין צורך כאן להכנס לשאלה אם חל על המקרה סעיף 9 הנ"ל שכן בפני ועדת הערעורים הודיע ב"כ קצין התגמולים במפורש שאין הוא מבסס את דחיית תביעת המערער על סעיף 9 הנ"ל ועל כן לא תשמע מפי המשיב בערעור כל טענה כזו.
השופט אשר - דעת מיעוט:
כל מעשי המערער שנטל את הנשק לשחק בו, נעשו שלא לצורך, לא בקשר למילוי תפקיד צבאי כלשהו ולא לקידום מטרות צה"ל. אי אפשר לאמר שכל שימוש בנשק כשהוא נעשה ע"י החייל מהווה שימוש "עקב שירות". כל עוד משרת החייל בנשקו מטרות צה"ל, הרי השימוש, ואפילו הוא רשלני ואפילו ללא פקודה, נעשה עקב השירות. אך אם חורג החייל מההוראות ומהמטרות שלמענם הופקד הנשק בידיו, כגון שהוא משתמש בו למטרותיו הפרטיות אין לאמר שהשימוש הוא עקב השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, אשר. עו"ד מ. ארבל למערער, עו"ד גב, פ. אלבק למשיב. 22.12.76).
ע.א. 347/76 - מדינת ישראל נגד א. טרגר חברה להשקעות ולבנין בע"מ
*השבת כסף שנגבה שלא כדין כאשר קיים חוב אמיתי אחר.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט איתן) בהמ' 694/75 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבה היא חברה קבלנית לבנין שייבאה מחו"ל מוטות ברזל מיוחדים לבניה. משלוח טובין כזה הגיע ארצה והמסמכים המלאים לשחרור הטובין מהמכס נחתמו ביום ששי 8.11.74 אך לא שוחררו באותו יום. ביום ראשון חל פיחות, בו ביום נכנסו לתוקפן תקנות שעת חירום שהטילו היטלים שונים הנובעים מן הפיחות. בין ההיטלים היו היטל מלאי על טובין שרשימונם הותר לצריכהבארץ לפני היום הקובע והיטל יבוא באותו שעור על טובין שרשימונם הותר ולצריכה לאחר היום הקובע. בעניננו שוחררו הטובין מן המכס ביום 17.11.74, אך פקיד המכס הטיל היטל מלאי של 150 אלף ל"י על הטובין ולא היטל יבוא. פקיד המכס הטיב עם המשיבה שכן לצורך מימון היטל מלאי ישנה אפשרות לקבל הלואה ברבית בנקאית והמלצה כזו אמנם ניתנה ע"י גובה המכס. המשיבה שילמה את סכום ההיטל והגישה לביהמ"ש תובענה בסדר דין מקוצר כנגד המערערת להשבת הסכום ששילמה. לטענתה, הטובין הותרו לצריכה רק לאחר היום הקובע והיטל מלאי ניתן היה לגבות רק על טובין שרשימונם הותר לצריכה לפני היום הקובע. בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת רשות להתגונן בטענה כי אם המשיבה אינה חייבת בהיטל מלאי הרי היא חייבת בהיטל יבוא באשר הרשימון הותר לאחר היום הקובע, ושעורו של היטל יבוא זהה בדיוק לסכום הכסף ששולם ע"י המשיבה ויש לעשות קיזוז בין הסכומים האלה. רשם ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לרשות להתגונן ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. אין צורך לדון בשאלה אם בדין הוגשה התובענה בסדר דין מקוצר ואם יש לתת רשות להתגונן, באשר יש מקום להכריע בסכסוך על סמך טענות הצדדים ללא צורך בהחזרת הדיון לשמיעת הוכחות. הלכה היא שמקום שהנתבע אינו חפץ להעלות אלא טענה משפטית אין צורך לתת רשות להתגונן. כאשר העובדות אינן שנויות במחלוקת, אין טעם לדחות את הבירור בשאלת חוק ע"י מתן רשות להתגונן.
ב. ב"כ המערערת מסכים שההיטל שצריך היה להטיל הוא היטל יבוא ולא היטל מלאי ולטענתו כאשר קיים חוב אמיתי הרי דיני עשיית עושר שלא במשפט אינם מחייבים השבת כספים אפילו נגבו שלא כדין. אין לקבל את טענת המשיבה שאין להחיל את דיני היושר באשר חוק מסים עקיפים מסדיר החזרת מס שנגבה ביתר. השאלה. העומדת לדיון איננה זכותה של המשיבה לקבל חזרה את הכסף ששילמה, אלא זכותה של המערערת לקיזוז. בשאלה זו אין למצוא תשובה בחוק מסים עקיפים בענין מס ששולם ביתר. דיני ההשבה מחייבים הוצאת כספים רק אם היושר והצדק מחייבים זאת, שהרי מטרתם למנוע עשיית עושר שלא כדין. ההלכה היא שמקום שקיים חוב אמיתי לא תינתן למשלם זכות השבה כאשר נגבה ממנו כסף שלא כדין.
ג. החתימה בלבד על רשימון להתרת הסחורה לצריכה עדיין אינה מהווה התרה ויש צורך בהוראה של גובה המכס לשחרור הסחורה. על כן אין לאמר שהסחורה כאן שוחררה. לפני היום הקובע. אין גם לקבל את הטענה כי הטובין האמורים אינם מלאי לצורך הטלת היטל, שכן מדובר כאן במלאי עיסקי עפ"י הגדרות החוק.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ח. ברנזון למערערת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבה. 26.12.76).
ד.נ. 1/76 - רפק אלקטירוניקה בע"מ נגד פקיד השומה למפעלים גדולים
*שעור תשלומי מס הכנסה מכספים שהועברו ע"י קופות גמל לחבריה.
(בקשה לדיון נוסף בפס"ד שניתן בע.א. 385/75 פד"י ל' 645 פסה"ד הקודם אושר ברוב דעות השופטים: ח. כהן, מני, י. כהן כנגד דעתם החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי והשופט ויתקון).
בדיון הקודם החליט ביהמ"ש העליון כי המבקשת שהיא חברה בקופת גמל, חייבת בתשלומי מס רגילים על סכומים שנזקפו לזכותה ע"י קופת הגמל, אף כי אותם סכומים באו מהכנסה שבקופת הגמל ראו אותה כהכנסה מועדפת בשיעורי מס נמוכים מן הרגיל. בפסה"ד הקודם קבע ביהמ"ש העליון כי יש להבדיל בין קופת הגמל כגוף משפטי נפרד מחבריה ובעוד שאותן הכנסות בקופת הגמל יש להן שיעורי מס נמוכים הרי ברגע שזוקפים את הרווחים לזכות החברים בטלה ההנחה בתשלומי המס. פסק הדין הקודם אושר בשני פסקי דין של השופטים ח. כהן וי. כהן שאליהם הצטרף השופט מני, כנגד דעתם החולקת של מ"מ הנשיא לנדוי והשופט ויתקון, שבשני פסקי דין נפרדים קבע שגם כאשר הסכומים נזקפים לזכות החברות בקופת הגמל, עדיין יש לראותם כהכנסה מועדפת לצורך תשלומי מס נמוכים.
(עו"ד י. יולוס לעותרת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 30.12.76).
ע.א. 605/76 - המרכז המסחרי החיפאי הראשון בע"מ נגד ד"ר מוריס לוי
*הצורך בבקשת רשות ערעור כשפסק הדין אינו שם קץ להתדיינות (הערעור נדחה).
בשנת 1945 הגיש מורישו של המשיב תביעה בביהמ"ש לקרקעות בחיפה נגד המערערת בתיק קרקעות 28/45 ובמסגרת התביעה הוטל עיקול זמני על מקרקעין השייכים לחברה והעיקול נרשם אצל רשם המקרקעין. לא ידוע מה קרה בתיק התביעה אחרי הטלת העיקול, כי התיק אבד ואיננו. עתה פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בבקשה בדרך המרצה,, כבקשת ביניים בתיק הקרקעות הנ"ל, כי בהסתמך על תקנה 43 לתקנות סדר הדין יחייב ביהמ"ש את המשיב להמשיך בתובענה, שהוגשה ע"י מורישו, שאם לא כן תדחה התביעה שבתיק הקרקעות הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, באשר לא ידוע מה אירע בתיק הקרקעות הנדון וקיימת האפשרות שהדיון נסתיים בו. על ההחלטה הנ"ל הוגש ערעור, ברם הערעור נדחה ללא דיון לגופו מפני שהמערערת לא ביקשה ולכן לא קיבלה רשות להגשת הערעור. החלטת ביהמ"ש המחוזי לא שמה קץ להתדיינות שבתיק הקרקעות 28/45 ועל כן הרי זו החלטה אחרת שאין לערער עליה אלא ברשות. החלטת ביהמ"ש המחוזי אינה מהווה את הצעד האחרון בתיק. המערערת יצאה מתוך הנחה שהבירור טרם הסתיים ויש צורך להמשיך בו ואילו סירוב ביהמ"ש מתיחס לדרך שבה בחרו כדי להביא להמשך הפעולות ולא לעצם הצורך והאפשרות להמשיך במשפט בדרך הרגילה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. א. אבוטבול למערערת, עו"ד ד. גושן למשיב. 21.12.76).
ע.א. 594/76 - משה בורוכוביץ ואח' נגד שלום גניש ואח'
*צו מניעה זמני (הערעור נדחה).
באפריל 1974 נחתמו שני זכרונות דברים בין המערער לבין המשיב שלפיהם רכש המערער שתי דירות בהרצליה לפני בנייתן. זכרונות הדברים נחתמו על נייר פירמה של המשיבה השניה שהיא חברה לבניין בע"מ. היו פיגורים בתשלומי הכספים ואז שלחה המשיבה השלישית גני אדירים בע"מ הודעה למערער על ביטול ההסכם שבזכרונות הדברים. כמסתבר רשומה הקרקע עדיין על שם הבעלים שאינם מוכרים למערערים, ולחברת גני אדירים שמורה הזכות להרשם כבעלת הדירות ולערוך בהן עיסקאות. המערערים הגישו תביעה נגד המשיב, נגד חברת הבניה ונגד גני אדירים
וביקשו צו _מניעה זמני שיאסור על המשיבים לעשות עיסקה בדירות עד לגמר הבירור המשפטי. ניתן צו מניעה זמני ובישיבה שבה נדון הצו במעמד המשיבים, ביקשה חברת גני אדירים למחוק אותה מלהיות בעלת דין במשפט, בטענה שאין יריבות בינה לבין המשיבים, וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. לאחר מכן ביטל ביהמ"ש המחוזי את צו המניעה הזמני שניתן כנגד המשיבים והמערערים קיבלו רשות ערעור רק על מחיקת צו המניעה. הערעור נדחה. מטרתו של צו מניעה זמני לשמור על מצב דברים מסויים כדי להבטיח את יעילותו של הסעד העיקרי המבוקש אם ינתן ע"י ביהמ"ש. בעניננו בין כה וכה אין אפשרות לאכוף על המשיבים 1 ו- 2 את ביצוע זכרונות הדברים, שכן לשני משיבים אלה אין כל זכויות בדירות ואם יש זכויות כאלה, הרי הן לחברת גני אדירים שנמחקה מלהיות צד למשפט. יוצא איפוא שצו המניעה הזמני נגד המשיבים אין בו כדי להועיל לשמירת המצב הקיים. זאת ועוד, ענין מתן צו מניעה זמני נתון לשיקול דעת ביהמ"ש הדן בענין וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בכך.
(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד י. שגב למערערים, עו"ד י. לאלו למשיבים. 7.12.76).
=ע.א. 244/76 שרה ליברמן נגד ציון חברה לבטוח
*תביעה עפ"י פוליסה נגד גניבה (הערעור נדחה).
המערערת ביטחה אצל המשיבה יהלומים לפי פוליסה הכוללת גניבה ע"י התפרצות, לטענתה נגנבו היהלומים והגישה תביעה נגד המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מטעמים מספר, ואחד מהם שהמערערת לא הרימה את נטל ההוכחה בדבר קיומה של פריצה וגניבה בדירתה. ביהמ"ש רמז ברורות כי לדעתו המערערת ביימה את הפריצה והיא אחראית להעלמם של היהלומים. הערעור נדחה. הביטוח הוא נגד אובדן היהלומים, בין היתר, בדרך של פריצה וחובה ראשונית מוטלת על התובע להוכיח את אובדן היהלומים, ובמקרה דנן כי נגנבו בעקבות פריצה. המשיבה הכחישה את קיומה של הפריצה וכאשר המבטח כופר בטענת פריצה נשארת חובת ההוכחה עד הסוף על המבוטח. נטל השכנוע הסופי בדבר התקיימותו של הדבר המונח ביסוד התביעה והשנוי במחלוקת בין הצדדים מוטל על שכם התובע. ביהמ"ש המחוזי אמר כי התובעת לא הוכיחה "באופן קרוב לודאי לפי כמות ההוכחות הדרושה במשפט אזרחי" שהיתה פריצה וכי היהלומים נגנבו. המבחן של "קרוב לודאי" הוא אחד המבחנים המקובלים למידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי המוצאת את ביטויה גם באמרות כמו "מאזן האפשרויות".
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. קונפינו למערערת, עו"ד פ. קלינר למשיבה. 21.12.76).
ע.א. 45/75 - טופיק חמדא נגד עזבון המנוח חסין אבו שחדה ואח'
*הוכחת תביעה נגד עזבון (הערעור נדחה).
המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי הצהרה כי הוא הבעלים של חלקת קרקע מסוימת. את תביעתו ביסס על הסכם מיום 7.3.61, שבו התחייב המנוח חסן אבו שחדה למכור לו מקרקעין אלה תמורת 10,000 ל"י, והמערער הציג קבלה ששילם את הסכום הנ"ל. התביעה הוגשה נגד עזבון המנוח וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה באשר לא שוכנע במידת הבטחון הדרושה בתביעה נגד עזבון, שהחוזה משקף נכונה את העיסקה שנעשתה בין המערער לבין המנוח, ושהתמורה שולמה במלואה. כן ראה ביהמ"ש כמכשול את ההוראה בחוק נכסי נפקדים שלפיה טעונה תביעה בקשר לנכס נפקד הוכחה מעל כל ספק מתקבל על הדעת. הערעור נדחה. מבלי להכנס לפרטי ההנמקה של ביהמ"ש המחוזי הרי התביעה לא הוכחה במידת הבטחון הדרושה. התברר כי ביחס לאותה חלקה קיים חוזה אחר בין המערער לבין המנוח מינואר 1961 שבו הפרטים שונים והשטח שונה,
ועובדה זו לא הוסברה בצורה מניחה את הדעת. כמו כן מתברר שהיו חשבונות שונים בין המערער לבין המנוח עוד מלפני החוזה האמור ואין יודעים מה בדיוק העיסקה שנעשתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד לאלו למערער, עוה"ד ש. ליפשיץ ור. וכסלר למשיבים. 21.12.76).
ע.א. 479/76 - לאה ננס נגד מדינת ישראל
*תביעה לקבל תעודת הסמכה של אחות בית חולים (הערעור נדחה).
המערערת עלתה מחו"ל שם עבדה כאחות מעשית ולמדה בבית ספר לאחיות של ביה"ח שיבא כדי לקבל תעודת הסמכה של אחות מוסמכת. מנהלת בית הספר והפסיכיאטרית חששו מפני יציבותה הנפשית של המערערת ועל כן דרשה ממנה המנהלת כי תיגש לבדיקה אצל פסיכיאטר, אך זו סירבה ולכן הפסיקו את לימודיה. היא ביקשה בביהמ"ש המחוזי הצהרה כי היא זכאית לקבל תעודת הסמכה, בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. אכן חוות דעת רפואית של פסיכיאטר שניתנה אודותיה בלי שנבדקה אין בה כדי לקבוע מעמדה בכל צורה שהיא. ברם, כאשר מנהלת בית הספר התרשמה ביחס למצבה של המערערת כפי שהתרשמה, האחריות המוטלת על מנהלת בית הספר היא כבדה מאד ואין לבוא אליה בטרוניה אם היא מחמירה בכגון דא ואינה, מקילה ראש.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 22.12.76).
ע.א. 697/75 - לילי ניסימוב נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעת פיצויים עקב שלילת חרות ע"י הגרמנים בבולגריה (הערעור נדחה).
המערערת היתה בתקופת השואה בבולגריה וגורשה מסופיה עיר מגוריה לעיר אחרת. לא באה שום ראיה כי לשם גירוש זה או תוך כדי הגירוש, נשללה חירותם של המגורשים ומעדות המערערת עצמה עולה שהמגורשים הגיעו מסופיה בכוחות עצמם. כמו כן לא באה ראיה כלשהי כי במקום גלותם נשללה מהמגורשים חירותם וכי נכלאו בגיטאות. עתה היא תובעת תגמולים, תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. מאחר והיא שהתה בתקופת השואה בבולגריה, עליה להראות שנכותה באה לה עקב אמצעי אלימות נציונל סוציליסטיים כמשמעותם בחוק הגרמני, או עקב שלילת חירותה, להבדילה מהגבלת חירותה. מתוך הנאמר לעיל עולה כי לא נשללה חירותה וכי לא ננקטו עליה אמצעי אלימות.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 29.12.76).
ע.א. 43/76 - שדה אליעזר, מושב עובדים, ואח' נגד יעקב סביר
*מחיקת כתב הגנה בגין אי קיום צו גילוי מסמכים (הערעור נדחה).
המשיב הגיש תביעה בעילת נזיקין נגד המערערים והללו הגישו כתב הגנה בו כפרו באחריותם. בקדם משפט ניתן צו גילוי מסמכים הדדי וצו להשיב על שאלונים תוך 30 יום. התובע - המשיב - קיים את הצו והנתבעים - המערערים - לא קיימו את הצו. לאחר כחודש וחצי ביקשו המערערים וקיבלו הארכת מועד לשבועיים ובירור התובענה גופה נקבע לחצי שנה יותר מאוחר. המערערים לא קיימו את הצו עד ליום שמיעת המשפט, ואז ביקש המשיב מחיקת כתב ההגנה מכח תקנה 136. בא כח המערערים ביקש לתרץ את המחדל בכך שועד האגודה המערערת התחלף. ביהמ"ש המחוזי מחק את כתב ההגנה אך לא נתן פס"ד מחוסר הגנה אלא ביקש לשמוע עדויות בדבר הנזק. המשיב השמיע את עדיו וביהמ"ש הרשה לב"כ המערערים לחקור אותם ולבסוף ניתן פס"ד נגד המערערים. הערעור על כך נדחה. אין ספק כי הנמוק של החלפת ועד האגודה אינו מצדיק איחור במילוי הצו שניתן בקדם המשפט. אכן אין דרכו של ביהמ"ש למחוק כתב הגנה אלא במקרים נדירים, ורק משכלו כל הקיצין יגיב ביהמ"ש בחומרה
על מחדלו של בעל דין הממרה, פיו של ביהמ"ש, אך בעניננו לא מיהר השופט להפעיל את הסנקציה של מחיקת ההגנה ונתן למערערים אורכה, ורק כשהגיעה שעת הדיון בתובענה והמערערים עדיין עמדו במריים מחק את הגנתם. גם בערעור על אומדן הנזק אין ממש. ההוכחה שהשופט רשאי לדורשה בהיעדר הגנה, יכול שתהא הוכחה חלקית, היינו, אפילו דרש הוכחת הנזק אין התובע חייב דוקא להוכיחו על כל פרטיו במידת הדיוק הנדרשת בתובענה מוגנת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. גבע למערערים, עו"ד ד. ויסמן למשיב. 26.12.76).
ע.א. 461/75 - עפר וסלע בע"מ נגד הסנה חברה לבטוח בע"מ
*פירוש פוליסת ביטוח (הערעור נתקבל).
המערערת היתה מבוטחת אצל המשיבה מפני סיכוני צד שלישי בקשר לעבודות עפר שביצעה בהנחת צינור נפט לאורך 52 ק"מ מאשדוד לירושלים. הביטוח היה מוגבל לפי הפוליסה ל"אתר העבודה". באחד המקרים היה צורך להעביר מדחס קדימה לאורך התוואי שבו עבדו הפועלים, השטח היה הררי וסלעי ביותר, על כן רתמו את המדחס לטרקטור שמשך אותו למרחק 100 מטר מהתוואי לכביש העובר במקום כדי להביא את המדחס למקום החדש. כאשר הטרקטור עבר על הכביש נגרם נזק של כ- 8000 ל"י לגדר שהמערערת אחראית לו כלפי צד שלישי. המשיבה לא היתה מוכנה לשפות את המערערת על הנזק, ובימ"ש השלום חייב אותה, בסוברו כי המושג "אתר עבודה" הוא מושג פונקציונלי ולאו דוקא גיאוגרפי, ועל כן גם אם סטה הטרקטור מרחק מאה מטר כדי שיוכל להעביר את המדחס, עדיין יש לאמר שהמקרה אירע באתר העבודה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וסבר כי אין ללמוד מהפרשנות של "מקום עבודה" לצורך היחסים שבין עובד ומעביד למושג כזה בפוליסת ביטוח. הערעור על כך נתקבל. בימ"ש השלום לא התעלם מן ההבדל בין "מקום עבודה" בכל הנוגע לעובד ומעביד לבין "אתר עבודה" לצורך הגבלת סיכון שבפוליסה, אך פירש את המונח "אתר עבודה" כפשוטו ככולל דרכי גישה הכרחיות לפי תנאי המקום והנסיבות. גישה זו היא סבירה ומציאותית. המשיבה העלתה טענה חילופית שדין התביעה להדחות, באשר הטרקטור היה מכוסה ע"י פוליסת ביטוח אחרת, אך טענה זו יש לדחות. היא הועלתה, אמנם בבימ"ש השלום אך לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי והלכה פסוקה שטענה, כזו רואים אותה כזנוחה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. נמשון למערערת, עו"ד ש. נאור, למשיבה. 28.12.76).
ע.א. 379/76 - המהפך אגודה שיתופית בע"מ נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*הסכם בע"פ שלא נכלל בפוליסת ביטוח (הערעור נדחה).
המערערת נהגה לבטח את כלי הרכב שלה ושל חבריה בביטוח צד שלישי אצל המשיבה ותוך תקופת הביטוח של שנת 1969 התעוררה שאלת המשך חידוש פוליסות הביטוח עם תום תוקפן ביום 31.3.70. בעקבות מו"מ נקבעו תנאים חדשים, וביניהם כי יוכנס תנאי בפוליסות כי אין לבטלן עד תום תוקפן. תנאים אלה קיבלו תוקף עפ"י המוסכם החל מיום 1.1.70. ברם בהתחדש שנת הביטוח ביום 1.4.70, לא נכלל בפוליסות החדשות התנאי שאין לבטלן לפני תום תוקפן. באוגוסט 1970 הודיעה המשיבה למערערת על ביטול הפוליסות והמערערת נאלצה לבצע ביטוח צד שלישי חדש אצל מבטח אחר, והגישה תביעה נגד המשיבה להחזיר לה הוצאה זו המסתכמת בכ- 27 אלף ל"י. עילת התביעה היחידה היתה הפרת ההסכם מצד המשיבה שלא לבטל את הפוליסות עד תום תוקפן. באי כח הצדדים הודיעו לביהמ"ש כי הסכימו שביהמ"ש יחליט בשאלה אם הנתבעת היתה זכאית לבטל את הפוליסות ולפי תשובתו לשאלה זו יפסוק בתובענה. לאחר שמיעת הראיות דחה ביהמ"ש את התובענה והערעור על כך נדחה. מאחר שבפוליסות
גופן לא נכלל התנאי שאין לבטלן לפני תום תוקפן, הרי המשיבה היתה זכאית לבטלן לפני תום שנתן. לא נאמר בכתב התביעה אפילו ברמז שהמערערת משתיתה את התובענה גם על העילה של אי מתן הודעה מוקדמת לפי תנאי הפוליסות ואין להעלות עתה עילה זו. הטענה היא שהמשיבה העלתה את הנושא בתצהיר שבו ביקשה בקשת רשות להתגונן. אפילו יכול היה דבר זה באופן רגיל להועיל למערערת להעלאת פלוגתא חדשה, הרי נשלל הדבר כאן עפ"י ההסכם בין הצדדים בפני ביהמ"ש, כי השאלה היחידה להכרעה הינה זכות הביטול של הפוליסה.
פסה"ד ניתן ע"י השופט ברנזון. השופט שרשבסקי הסכים והוסיף כי טענת המערערת היתה הסכם בע"פ שלמעשה סתר הסכם בכתב, היינו תנאי הפוליסה, ועל כן צריכה היתה המערערת להוכיח את טענתה בדבר ההסכם בכתב או ע"י מסמך בכתב, דבר שלא היה לה, או ע"י הודאה מפי המשיבה, ובעדות של מנהל סניף המשיבה בירושלים לא הצליחה המערערת להוכיח את טענתה. העובדה שמנהל אחר של המשיבה לא נקרא להעיד מטעם המשיבה, אין בה כדי לחייב קבלת עדות עדי המערערת.
(בפני השופטים: ברנזון, שרשבסקי, גב' בן- פורת. עו"ד י. רבין למערערת, עו"ד א. שלוש למשיבה. 29.12.76).
ע.א. 784/76 - כונס הנכסים הרשמי נגד יעקב חזן ואח'
*בטלותו של תנאי בצו פשיטת רגל לענין הפקעה אוטומטית של הצו ומעמד כונס הנכסים הרשמי (הערעור נתקבל).
המשיב הוכרז לפי בקשתו כפושט רגל, ובצו שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים חוייב המשיב לשלם לכונס הנכסים הרשמי תשלום חודשי מסויים. בצו נאמר כי אם יפגר פושט הרגל בשני תשלומים חודשיים יתבטל הצו אוטומטית. המשיב פיגר בשני תשלומים, וכשהופיע בביהמ"ש לאחר מכן לחקירה פומבית טען כי אין לקיים את החקירה הואיל והכרזת פשיטת הרגל פקעה באופן אוטומטי. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו והערעור על כך נתקבל. ההוראה בדבר ביטול אוטומטי של פשיטת רגל במקרה של פיגור בתשלומים ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי ללא סמכות, ועל כן כמוה כאפס ולא היה צורך להגיש ערעור לשם ביטולה. אין כל הוראה בפקודת פשיטת הרגל ובתקנות המסמיכה את ביהמ"ש להתנות תנאי מעין זה. אין לאמר כי זו סמכות טבועה של ביהמ"ש, שכן פקודת פשיטת הרגל והתקנות מסדירות את ההליכים בפשיטת רגל ודנות במפורש בדרכי שחרור פושט רגל. עם זאת, התנאת התנאי איננה פוגעת בתקפו של הצו עצמו. אשר לטענה כי אין לכונס הנכסים הרשמי מעמד להגשת הערעור - עפ"י פקודת פשיטת הרגל צוים בפשיטת רגל ניתנים לערעור עפ"י בקשת כל אדם שנפגע, ומאחר שכונס הנכסים ממלא תפקידים שונים בפשיטת רגל, ובין היתר פיקוח על התנהגות החייב והנהלת נכסיו, יש לראות בכונס הנכסים אדם שנפגע לצורך הגשת בקשות בענין פושט הרגל.
(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, אשר. עוה"ד ע. בלום ומ. קליבץ למערער, עוה"ד ג. רווה וד. רותם למשיב. 29.12.76).
ע.א. 345/76 - פלוני נגד היועהמ"ש לממשלה
*אימוץ בין-משפחתי (הערעור נדחה).
המערערים ביקשו לאמץ ילדה. המערערת הינה אחותה של האם הטבעית של הילדה ושתי המשפחות החליטו על "אימוץ בין משפחתי" כאשר המערערים הם זוג בגיל העמידה שאין להם ילדים ואילו ההורים הטבעיים של הילדה יש להם 7 ילדים וקשה להם לגדל את ילדיהם. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת את צו האימוץ והערעור על כך נדחה. עפ"י ספרות מקצועית הנוגעת לאימוץ בין משפחתי, אימוץ כזה איננו לטובת הילד באשר הדבר הראשוני הנדרש הוא ניתוק מוחלט של הילד המאומץ ממשפחתו הטבעית, ואימוץ בין- משפחתי כמו זה שלפנינו אין בו נתוק כזה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ברץ למערער, ש"ד רזניק למשיבה. 28.12.76).
ע.א. 361/76 - פרהפקס בע"מ נגד פקיד השומה
*הוצאות משפט (הערעור נדחה).
המשיב הוציא שומה למערערת וזו הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי. משהגיע הערעור לשמיעה הסכים ב"כ המשיב לקבלתו וניתן פס"ד בהתאם. סכום המס השנוי במחלוקת היה כ- 7000 ל"י ולפי התעריף המינמלי שכה"ט היה צריך להסתכם ב- 530 ל"י בערך. ב"כ המערערת דרש הוצאות של 1500 ל"י וכן הוצאות של רואה חשבון שנקרא להעיד וביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות של 400 ל"י בלבד. הערעור על הוצאות המשפט נדחה. מדובר כאן בסכומים קטנים יחסית ואם כי בדרך כלל דין פרוטה כדין מאה, לא כן במה שנוגע להוצאות משפט הנתונות לשיקול דעת ביהמ"ש שאין להתערב בו אלא במקרים יוצאי דופן. כאן לא חישב ביהמ"ש במדויק את שכה"ט לפי התעריף המינמלי, אך התעריף הוא רק הנחיה או קנה מידה לקביעת שכ"ט עו"ד ואין חובה לחשבו במדויק עד הלירה האחרונה. על הפרש זה לא היה צריך להטריח את ביהמ"ש בערעור מיוחד. אשר לשכר הנדרש עבור טרחתו של רואה חשבון, בדרך כלל מומחה שלא הכין חוות דעת מקצועית או שלא העיד אין פוסקים את שכרו, ומה גם שבעניננו ספק אם היה צורך בעדות רואה חשבון כאשר הבעיה היתה בעיקרה בעיה משפטית.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. שפאר למערערת, עו"ד מ. רוזנפלד למשיב. 0.12.76נ).
ע.א. 642/76 - עזרא רוחמה נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב התפרצות מחלת נפש בתקופת השירות (התיק הוחזר לועדה).
המערערת התגייסה לצה"ל ובתקופת שירותה פרצה אצלה מחלת נפש שהיא מחלה קונסטיטוציונלית. חוות הדעת הרפואית שבאו בפני המשיב וועדת הערעורים קבעו שאין קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי ועל כן נדחתה תביעת תגמולים של המערערת. התיק הוחזר לועדה ברוב דעות השופטים מני ושרשבסקי כנגד דעתו של השופט ח. כהן שיש לקבל את הערעור. השופט ח. כהן אמר כי חוות הדעת הרפואית הן בלתי רלבנטיות שכן דיה למחלה כזו שפרצה לראשונה בתקופת השירות כדי להעמידה בחזקתה שפרצה עקב השירות. זו חזקה משפטית ודעות הרופאים אינן מעלות ואינן מורידות לגביה, פרט לשם הוכחה שהמחלה הנדונה מטבעה לא יכלה להגרם עקב השירות. מאידך קבע השופט שרשבסקי בדעת הרוב, כי כדי לזכות בתגמולים עפ"י החוק היה על המערערת להוכיח שמחלתה אירעה לא רק תוך כדי שירותה אלא גם עקב שירותה. העובדה גרידא שהמחלה פרצה תוך כדי תקופת השירות אין בה כדי ליצור חזקה שהדבר קרה גם עקב השירות. על המערערת נשארה חובת הראיה בדבר הקשר הסיבתי בין השירות לבין המחלה. אמנם לא מחמירים עם חייל בעומס ההוכחה, - אך אין גם לפטור אותו לגמרי מהעול של הוכחת הקשר הסיבתי. כאן לא הובאו כל הוכחות בדבר תנאי השירות או אירועים שלפחות היתה בהם אפשרות להביא להתפרצות מחלת המערערת. אמנם דברי המומחים שלא היו בשירות נסיבות יוצאות דופן אינם חשובים כאן, יתכן שהתנאים בהם שירתה היו אמנם רגילים בבחינת הנוהג בצה"ל, אך המערערת בהיותה נגועה במחלתה לא יכלה לעמור גם בתנאים אלה, אולם מאומה לא הוכח בנידון זה. עם זאת, סיפרה המערערת כי בזמן הטירונות השתתפה באימוני ירי ושם התחילה לקבל פחדים. יתכן שבהתחשב במצב הנפשי הפגום של המערערת גם דבר רגיל כמו זה השפיע עליה. אי לכך יש להחזיר את הענין לועדת הערעורים על מנת לאפשר לצדדים להביא הוכחות רפואיות בנוגע לשאלה אם הדברים הנ"ל, בהתחשב במצבה הנפשי הפגום של המערערת, יכלו לגרום להתפרצות המחלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד ע. שיבר למערערת, עו"ד י. ויכלר למשיב. 23.12.76).
ע.א. 638/76 - דוד סלח ואח' נגד יעקב דגן
*בטלות הסכם בוררות עם ביטול פסק הבורר (הערעור נדחה).
בשנת 1970 הגיש המשיב נגד המערערים שתי בקשות לביצוע שיקים והמערערים התנגדו, אך אחת מהתנגדויותיהם נדחתה מחמת איחור בהגשתה ואילו השניה הועברה להכרעת ביהמ"ש המחוזי. כאשר התייצבו בעלי הדין בפני השופט לבירור ההתנגדות, עמדו המערערים לבקש הארכת הזמן להגשת התנגדות בשיק האחר, אלא שבינתיים חתמו הצדדים על הסכם בוררות והענין הועבר לבורר. הבוררות נתקיימה וניתן פסק בורר שהמשיב ביקש לאשרו והמערערים ביקשו לבטלו וביהמ"ש ביטל את פסק הבורר "מפני הליקויים שהיו בדרך ניהול הבוררות" והשופט אמר שהדרך פנויה בפני המשיב לתבוע את החוב והמערערים יכולים להתגונן. לאחר מכן ביקשו המערערים לחדש את הדיון בפני בורר, ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי עם ביטול פסק הבורר בטל הסכם הבוררות. הערעור על כך נדחה. ברור כי השופט שביטל את פסק הבורר לא החליט על החזרת הענין לבוררות אלא קבע כי הפסק התבטל, ובמקרה כזה שבק הסכם הבוררות חיים לכל חי ואין ביהמ"ש רשאי עוד למנות בורר אחר. עם ביטול פסק הבוררות מתחדשים ההליכים בביהמ"ש אף אם ביהמ"ש השתמש בעת עיכוב ההליכים בלשון "מחיקה" של ההליך שלפניו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ז'בוטינסקי למערער, עו"ד י. רוזן למשיב. 26.12.76).
ב"ש 285/76 - בן יוסף שלמי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני נאשמים נעצרו באשמת סמים ובעוד שביהמ"ש ציוה על מעצר העורר, שוחרר הנאשם השני, אחד בשם פרל. הערר נדחה. יתכן כי מלכתחילה לא היה מקום לשחרר את הנאשם פרל למרות מצב בריאותו, שכן בדרך כלל על ביהמ"ש להזהר מליצור מצב העלול להתפרש כיחס של איפה ואיפה. אולם לא היה ערעור על שחרורו של פרל ובאין ערעור הרי ניתן לראות במצב בריאותו של פרל צידוק מספיק להבחין בינו לבין המערער.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד צ. לידסקי למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 28.12.76).
ב"ש 287/76 - מדינת ישראל נגד דוד אוחיון ואח'
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני המשיבים הואשמו בהתפרצות לבית דירה וגניבת רכוש ששויו כ- 4000 ל"י והמדינה ביקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיבים בערבות תוך כדי התנאת תנאי התנהגות מסויימים והערר על כך נדחה. התביעה מסתמכת בעיקר על עדות שותף לעבירה ושל מקבל הרכוש הגנוב. שני המשיבים יש להם הרשעות קודמות אך אין לאמר עליהם שהם פושעים מועדים. מדובר כאן בהתפרצות אחת וערך הרכוש שנגנב קטן באופן יחסי. כמו כן הראיות מבוססות בעיקר על עדויות של שותפים או מעורבים בעבירה והמשפט עשוי להמשך חודשים מרובים. בהתחשב בכל אלה אין לאמר שנימוקי ביהמ"ש מופרכים עד כדי התערבות בהחלטתו. אכן המשיב השני הוא אסיר ברשיון וזה נימוק חזק על מנת לעצרו עד סיום ההליכים, אעפ"כ בנסיבות הנ"ל אין לעוצרו.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד בן טובים למדינה, עוה"ד גרין ובראון למשיבים. 29.12.76).
ב"ש 276/76 - זלמן כוגן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
הדיון במשפטו של העורר נפסק ביום 15.9.76 בביהמ"ש המחוזי כאשר בשלב מאוחר זה גילה העורר דעתו לשכור לו עו"ד. עד אז נשמעו מקצת מעדי התביעה והשופט אמר שמה שהספיק לשמוע מצדיק להוסיף ולהחזיק את העורר במעצר.
המשך המשפט נדחה ליום 9.11.76, עקב בקשת העורר לאפשר לו להזמין עו"ד, אך המשפט לא נתקיים בחודש נובמבר ונדחה לחודש ינואר מן הטעם שהשופט דן לסירוגין חודש בפלילים וחודש בענינים אזרחיים ובדצמבר מחובתו לדון בערעורים אזרחיים. בהחליטו לקבל את עררו של העורר ציין נשיא ביהמ"ש כי אינו יודע מה טעם ומה הגיון יש בכך ששופט יעסוק לסירוגין חודש בפליליים וחודש באזרחיים, ועקב כך לא ימלא את מצוות חוק סדר הדין הפלילי המחייב לגבות את הראיות מדי יום ביומו עד גמירא. אין להעלות על הדעת שמן הדין ומן הצדק להחזיק אדם חודש ימים במעצר רק בשל כך שהאחראים בביהמ"ש קובעים סדרי דין פסולים. יש בכך פגיעה חמורה בעשיית הצדק ויש לעקור את הרע מן השורש.
(בפני: הנשיא זוסמן. 28.12.76).
בג"צ 516/76 - ש. שבו ושות' בע"מ נגד המועצה המקומית שלומי ואח'
*התחשבות בהנחה במחיר שניתנה במכרז ושצורפה במסמך נפרד בתוך המעטפה של המכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המועצה המקומית שלומי (להלן - המועצה) פירסמה מכרז לעבודות ביוב ובין היתר השתתפו במכרז העותרת והמשיבה השניה חברת סחף בע"מ (להלן - המשיבה). ההצעות הוגשו בזמן והוכנסו לתיבת ההצעות. במעטפה הסגורה שהכילה את הצעת העותרת צורף מכתב למועצה כי העותרת נותנת הנחה של 3 אחוז מהמחיר שהיא הציעה בטופס ההצעה. בהתחשב בהנחה האמורה היתה הצעת העותרת זולה יותר מהצעת המשיבה. ועדת המכרזים המליצה לקבל את הצעת העותרת. לפני שהענין הובא למועצה המקומית הופנתה תשומת לבו של פרקליט המועצה לפסקי דין שניתנו בבג"צ ועל פי הבנתו סבר כי עפ"י אותם פסקי דין פסולה הצעת העותרת מבחינה משפטית, ועל כן החליטה המועצה לקבל את הצעת המשיבה. עתירת העותרת נתקבלה. באותם מקרים שבהם פסק בג"צ כי הצעת ההנחה פסולה לא הוגשה הצעת ההנחה בתוך אותה מעטפה שבה הוגשה ההצעה, ואילו בעניננו הוצעה ההנחה בתוך אותה מעטפה שבה הוגשה ההצעה המקורית והסבר העותרת הינו כי רצתה למנוע את המידע בדבר ההנחה גם מהאנשים שלה כדי שהיא לא תודלף לאחרים. אם כי הכלל הוא שהצעת המחיר צריכה להופיע על פני טופס ההצעה ורצוי שלא תהיה כל סטיה ממצב זה הרי אין זו מצוה לשמה, אלא המטרה היא למנוע אפשרות של פגיעה בטוהר המידות ובעניננו אין כל יסוד לחששות כאלה ואין לדקדק עם המציע רק בגלל זה שיש בצורת הצעתו משום סטיה פורמלית מן הכלל הנ"ל.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד מ. עמאר לעותרת, עוה"ד בן דור וג. קובר למשיבים. 15.12.76).
בג"צ 492/76 - יורם קציר נגד נציב בתי הסוהר ואח'
*הפעלת מאסר עם הפקעת רשיון באופן מצטבר למאסר החדש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר נדון בביהמ"ש המחוזי לשנתיים מאסר ובגזר הדין ציין ביהמ"ש כי הוא מתחשב בין היתר באפשרות שהנאשם יצטרך לרצות מאסר שנגזר עליו בעבר ושמחלק ממנו שוחרר על תנאי, וקבע שהעונש החדש יהיה חופף לכל תקופת מאסר שהנאשם יצטרך לרצות בקשר לענין אחר. העבירות האמורות בוצעו בעת שהמערער היה משוחרר ברשיון ובעקבות ההרשעה החליטה ועדת השחרורים להפקיע את הרשיון שניתן לעותר ושני המאסרים מופעלים באופן מצטבר בהתאם לפקודת בתי הסוהר למרות הוראת ביהמ"ש המחוזי כי עונש המאסר החדש יהיה חופף. העתירה נדחתה. הוראת פקודת בתי הסוהר אינה משתמעת לשתי פנים ואין סמכותו של ביהמ"ש הגוזר את עונשו של נאשם להורות כי עונש המאסר יהיה חופף עם ריצוי שארית תקופת מאסר קודמת שנותר לנאשם לרצות עפ"י רשיון שהופקע.
(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, אשר. העורר לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבים. 29.12.76) .
בג"צ 347/76 - דוד בן ישראל נגד המפקח הכללי של משטרת ישראל ואח'
*פיטורין מהמשטרה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר ששירת במשטרת ישראל הופקד לשמור על מטה המשטרה נגד פיגועים ועזב את משמרתו בשעת לילה כדי לקיים יחסי מין עם נערה. המשטרה ראתה בכך התרשלות העותר במילוי תפקידו והחליטה לפטרו. הפיטורין נעשו ע"י ראש מינהל כח אדם במשטרה שהוסמך להשתמש בסמכות המפכ"ל לפטר שוטר אם הוכח כי התרשל במילוי תפקידו. עתירת העותר נדחתה. השאלה היחידה שהתעוררה היתה אם ניתן היה להעביר לראש מינהל כח אדם את הסמכות של המפכ"ל לפטר שוטרים. עפ"י סעיף 7 לפקודת המשטרה רשאי השר למנות שוטר למלא כל תפקיד מתפקידיו של קצין משטרה בכיר ובהגדרת קצין משטרה בכיר כלול גם המפכ"ל. כיון שכך יכול היה השר למלא את ידו של אחד הקצינים למלא את התפקיד הנ"ל של המפכ"ל. כאשר ממנים אדם אחר למלא תפקיד המפכ"ל עוברת לאותו אדם גם הסמכות להשתמש בשיקול דעתו ואין לאמר כי שיקול הדעת עדיין נשאר בידי המפכ"ל
(בפני השופטים: ברנזון, שרשבסקי, בן-פורת. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד גרין לעותר, עו"ד גב' נאור למשיבים. 14.12.76).
בג"צ 553/76 - הרב דוד דיין ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון מחוז הצפון ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותרים הם תושבי צפת וביקשו צו נגד המשיבות בענין אישור תכנית בנין עיר שהוגשה ע"י המשיבה השלישית אגודת נחל נובע מקור חכמה. בעתירתם אומרים העותרים כי פנו למשיבות לשם ביטול התכנית ולא נענו, אך לא צורפו כל מסמכים המעידים על פניות כאלה, וכלל נקוט בידי בג"צ שאין נותנים סעד לעותר שלא הביא את דברו תחילה בפני הרשות המינהלית הנוגעת בדבר, שמא תתקן היא את המעוות. על דרכם של העותרים עומד גם מכשול נוסף של שיהוי, שכן ההחלטה שקובלים עליה ניתנה בינואר 1976 והפניה לבג"צ -נעשתה רק בנובמבר 1976.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד מ. עמאר לעותרים. 9.12.76).
בג"צ 374/76 - דור לוי נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*עתירה נגד מסירת דירה בדמי מפתח ע"י המינהל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בנובמבר 1975 פירסם מינהל מקרקעי ישראל הודעה על חלוקת דירות בעין כרם בשכירות מוגנת והכוונה היתה למבנים שהיו תפושים ע"י פנימית ליפשיץ ושנתפנו. מונתה ועדה לקבוע את הזכאים ולחלק את הדירות והעותר נרשם והוקצתה לו דירה של חדר אחד. בטרם סיימה הועדה את עבודתה החליט מנהל מקרקעי ישראל להוציא בית אחד מתוך אלה שנועדו לחלוקה ולהקצותו למשיבה השלישית אף שזו לא ממלאת אחר הקריטריונים שנקבעו לזכאות. העותר פנה לבג"צ נגד הקצאה זו ועתירתו נדחתה. בדרך כלל זכאי המינהל לעשות ברכושו ככל שעולה על רוחו, אך מאידך כגוף ציבורי ניתן לצפות כי ינהג ביושר כלפי האזרחים שיש להם ענין בכך אף שאין עשייה זו מעוגנת בחובה מצד המינהל ובזכות חוקית מצד האזרח. ברם במקרה דנן נאמר במפורש בפרסומו של המינהל כי לא תהיה לו כל התחייבות כלפי אלה שנרשמו וכי ההרשמה לא תשמש עילה לכל תביעה כלפי מינהל מקרקעי ישראל. מכאן שמלכתחילה לא התכוון המינהל ליצור כל חובה או קשר משפטי מחייב כלפי הנרשמים וכל שכן מי שנרשם וזכה בדירה פלונית. אין ספק כי הקצאת הדירה למשיבה השלישית נעשתה בתום לב מטעם סביר בהחלט, לאחר שכבר הובטח לה בשנת 1968 כי תזכה בדירה בעין כרם ומאז היא מתדפקת על דלתות המינהל ועד כה לא נמסרה לה דירה. העותר גם לא הצליח להראות שאלמלא הוקצה אותו בית למשיבה השלישית היה זוכה בדירה יותר טובה משקיבל.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, אשר. החלטה - השופט ברנזון. 15.12.76). .
בג"צ 601/76 - ממונה על הווקף של העדה המוגרבית נגד שר האוצר ואח'
*שיהוי בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותר ממונה על הווקף של העדה המוגרבית ועתירתו היא נגד הפקעת נכסי מקרקעין של הווקף לפי הודעה שפורסמה ביום 18.4.68. העתירה נדחתה. ההודעה על רכישת הנכסים פורסמה ב- 1968 והעתירה הוגשה למעלה משמונה שנים אחרי פרסום זה. העותר והממונים על הווקף ידעו על ההפקעה ואף פנו לשלטונות בטענות ובבקשות בקשר לזה במאי 1968, ואף כשנדחו פניותיהם לא עשו דבר. מי שפונה לבג"צ חייב לזרז את פניתו ולא להשהות אותה. לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת מדוע השהה העותר את פנייתו לבג"צ עד כה.
(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד ו. סאבא לעותרים. 21.12.76).
בג"צ 454/76 - יחזקאל חבושה נגד ועדת העררים לעניני מוניות ואח'
*רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המערער הגיש בקשה לרשיון למונית והשאלה שהתעוררה היתה אם הצליח להוכיח שעד ליום הקובע בשנת 1974 נהג לפחות שמונה שנים במונית כעיסוק עיקרי. המערער עבד במשך שנים כמנהל משק בית ברמת- גן ולטענתו עבד בנוסף לכך כנהג מונית וכי עיסוקו כנהג מונית היה עיסוקו העיקרי. הוא הסתמך בין היתר על ההכנסה מנהיגת מונית שעלתה על זו שהשתכר מעבודתו כמנהל משק בית. עתירתו נדחתה. ההוכחה היחידה על הכנסתו כנהג מונית היתה מן הדו"ח שהגיש למס הכנסה. דא עקא שאת הדוחו"ת לכל השנים הגיש לפקיד השומה רק במאי 1974 ובנסיבות אלה לא שוכנעה הועדה שהצהרת המשיב על הכנסותיו משקפת את האמת. היה מקום לחשוב כי מאחר שהעותר לא דווח לפקיד שומה משך כל השנים, הגיש עתה את הדוחו"ת שלו כצעד הכנה לקראת בקשתו לקבלת רשיון מונית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד שניאור לעותר, עו"ד מ. נאור למשיבים. 26.12.76).
בג"צ 616/76 - דאוד מוחמד עליאן ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
*הפקעת מקרקעין ליד ירושלים (העתירה נדחתה).
רשויות התכנון פרסמו תכנית עיר מפורטת מס' 1985 המתייחס לרובע המגורים גילה שבקרבת בית צפפה ירושלים. התכנית היתה כרוכה בהפקעת כל שטחי המקרקעין בשטח עליו משתרעת התכנית, אך בפעולות ההפקעה הראשוניות לא נכללו מקרקעין מסויימים השייכים לעותרים. משרד השיכון סבר כי בהפקעה ראשונה הקיף את כל שטח התכנית ובמכתב שנשלח ב-1974 לעותרים נאמר כי המשרד לא יחרוג מגבולות ההפקעות בהתאם לתכניות בקשר לסלילת כביש בגילה. כמסתבר חלה טעות וועדת בנין ערים נתנה היתר בניה על מקרקעין שהיו בבעלות העותרים ובעקבות הליכים משפטיים הוחלט להפקיע גם מקרקעין אלה. העתירה נגד הפקעה זו נדחתה. הודעת ההפקעה אינה מגלה פגם על פניה ולא נפלו פגמים בהליכים עפ"י חוק התכנון והבניה ששימשו יסוד למתן ההודעה בדבר ההפקעה. ההפקעה החדשה היא בגדר התכנית 1985 הנ"ל ואילו נתנו העותרים דעתם לתסריט של התכנית היו נוכחים לדעת כי היא כוללת גם מקרקעין שבבעלותם. גם אילו התנגדו העותרים לתכנית עת הופקדה לא היו מצליחים בכך, כי לא גילו עילה ענינית להתנגדות לתכנית. העותרים טוענים גם כי היתר הבניה שניתן בינואר ניתן שלא כדין, כי המקרקעין היו עדיין בבעלותם, אך בג"צ אינו דן בעתירה אלא על יסוד העובדות כפי שהתגבשו ליום הדיון, ועתה משפורסמה הודעת ההפקעה אין עוד טעם להתערבות בג"צ במצב דברים שהיה קיים בעבר ושנשתנה באופן מהותי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 30.12.76).
בג"צ 380/76 - וישניץ שרה ושניאור נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה למינוי ועדת חקירה צבאית לבירור סיבות מותו של חייל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בנם של העותרים שירת בצה"ל בשירות סדיר כחשמלאי טנקים ובאחד הימים נמצא בשעות הבקר ללא רוח חיים בתוך טנק. הפרקליט הצבאי הראשי השתמש בסמכותו לפי חוק השיפוט הצבאי והחליט על מינוי שופט שיחקור סיבת מותו של המנוח. בעת החקירה היו הורי המנוח מיוצגים ע"י עו"ד ובמסקנותיו קבע השופט החוקר כי קיימות שתי אפשרויות לגרם המוות: כי חלה תקלה בעת הטיפול של המנוח במערכות הטנק; כי בעת שהמנוח עסק בתיקון הטנק דומם הסמל התורן ביחידה את מנוע הטנק וכיבה בו מתג חשמלי מסוים אשר בתוצאתו אירעה תקלה שגרמה למותו של המנוח. הסמל התורן הועמד לדין וזוכה מהאשמה של גרם מוות ברשלנות אם כי הורשע בהתרשלות ובהתנהגות שאינה הולמת את דרגתו. ביה"ד הצבאי המחוזי קבע שהפעולה שעשה הסמל לא יכלה לגרום למותו של המנוח. בכך נותרה האפשרות השניה שהמוות נגדם תוך כדי טיפול מוטעה של המנוח במנוע הטנק. העותרים ביקשו מהפרקליט הצבאי הראשי לחדש את החקירה אך בקשתם נדחתה והעתירה לבג"צ נדחתה אף היא. סמכותו של בג"צ היא סמכות של בקורת על מעשי רשויות המינהל ולא הוא מפעיל בעצמו את הסמכויות הניתנות בידי רשויות אלה. את החלטות הרשויות לא יסתור בג"צ אלא על יסוד עילה המוכרת בדין. אין לאמר כי עלה בידי העותרים להראות עילה מספקת להתערבות בג"צ. הקמת ועדת חקירה, הנדרשת ע"י העותרים, נועדה לחקירת ענינים הנוגעים לצבא, ולא לחקור מקרה ספיציפי של גרימת מוות. למטרה זו קיים המכשיר המיוחד של חקירת סיבות מוות. משקבעו בתי הדין הצבאיים את אשר קבעו ומצד שני אין כל אחיזה של ממש לחששם של העותרים שמא מת המנוח כתוצאה ממעשה אלימות, אין לראות כיצד יוכל בג"צ לסתור את ההחלטות שקיבלו רשויות הצבא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן-פורת. החלטה מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד נ. ברטוב לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 28.12.76).
ע.פ. 527/76 - יוסף חפיף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה)
(הערעור נתקבל). המערער הורשע בקשירת קשר עם שניים אחרים שיפרצו לחנותו, ואכן אלה פרצו והוציאו מהחנות סחורה שערכה מועט, והמערער הגיש למשטרה הודעה כוזבת שלפיה נגנבה סחורה בשווי של 30,000 ל"י, וביקש את דמי הביטוח מחברת הביטוח. לבסוף נתגלה הענין והמערער הועמד לדין ונדון לתשעה חודשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 5000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ביקש תסקיר מאת שירות המבחן, אך עד למתן גזר הדין לא נתקבל התסקיר באשר קצינת המבחן המטפלת בענין ישבה באבל. אחד משני הפורצים שהודה באשמה יצא בעונש קל ביותר מפני שהשופט שדן בענינו האמין כי המערער דנא הדיח אותו לביים את הפריצה. בקבלו את הערעור עמד ביהמ"ש על תסקיר שירות המבחן שהוגש לביהמ"ש העליון ושלפיו המערער הוא אדם התלוי באחרים, ילדותי ונפחד, ואינו מסוגל לעמוד בלחצים ובהתנהגות תוקפנית של הזולת. כמסתבר שני העבריינים שביצעו את הפריצה המבויימת הם עבריינים אלימים, והם שהדיחו את המערער תוך כדי איומים ובשל פחדו מאנשי העולם התחתון הסכים לביצוע העבירה. אי לכך בוטל עונש המאסר והקנס הועמד על 20,000 ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד קאזיס למערער. 22.12.76).