ע.א. 593/76 - שרה ויצחק איילון נגד ועד הבית מרחוב מורדי הגטאות ואח'
*סמכות כונסי נכסים "להתעלם" מהסכם.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לובנברג) בהמר' 4795/76 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיבים 2, 3 נתמנו כונסי נכסים של חברת בניה לפי תקנה 264 לתקנות סדר הדין האזרחי.בכתב המינוי פורש תפקיד הכונסים, בין היתר, להשלים את הבניה באתרי הבניה. באתר בניה שברחוב מורדי הגיטאות ממשיכים הכונסים את הבניה, ואת הדיירים מייצג ועד הבית המשיב מס' 1. המערערים טוענים שגם הם בעלי חוזה לקניית דירה באותו בית ואילו המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לתת לכונסים הוראות "להתעלם" מן החוזה שבין החברה למערערים. טענת המערערים כי המסגרת שבחר המשיב היא לא המסגרת הנכונה, וכי יש להגיש תביעה ולהעיד עדים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, שנתן החלטה ולפיה התעלמו הכונסים מהחוזה שבין החברה לבין המערערים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין נפקא מינה בעניננו שהבקשה היא להחליט על החוזה שהוא בטל או רק לתת הוראה להתעלם מחוזה שהוא קיים. אין הבדל בין שני אלה וזו סימנטיקה בלבד, שהרי למעשה טענת המשיב הינה שהעיסקה היא בלתי חוקית ושהחוזה מופרך על פניו.
ב. השאלה איננה פורמלית דיונית גרידא כיצד ידון ביהמ"ש בדרישה להתעלם מן החוזה, ואין לאמר כי אין הבדל בין בקשה למתן הוראה לכונסים ובין המרצת פתיחה. בעניננו לא נשמעו ע"י ביהמ"ש כל העלולים להפגע מהדיון, שכן זהו חוזה בין המערערים לבין החברה, והחברה לא היתה מיוצגת לפני השופט אף כי יש לה ענין לגיטימי בכך שלא יתעלמו מחוזים שהתחייבה בהם. לענין זה אין הכונסים עומדים בנעלי החברה ואין ידם כידה ואין פיהם כפיה. כמו כן אין לועד הבית מקום עמידה בדין בענין זה, ואין לו להתערב בשאלת תקפותו של חוזה שלא היה צד לו ולא נהנה ממנו ולא חב על פיו.
ג. זכותו של בעל חוזה לקיום חוזהו הינה זכות מהותית ויסודית ואין לשלול אותה בדרך אגב ובעקיפין ובקפנדריה. כונסי הנכסים נתמנו להשלים את הבניה וחובתם היא להשלים גם את הבניה של המערערים שהחברה התחייבה למכור להם. לענין זה אין נפקא מינה אם החוזה שבין המערערים לבין החברה נראה סביר או בלתי סביר ואם המחיר הוא ריאלי או בלתי ריאלי, כשם שאין נפקא מינה מהם יחסי הקירבה שבין בעלי החוזה. רק עפ"י דיני פשיטת רגל ופירוק חברות ניתן, בנסיבות מסוימות, להביא לביטול חוזים כאלה לטובת כלל הנושים. העובדה שהדירה נמכרה בחצי מחיר אינה משנה לענין תוקפו של החוזה ואם החברה חייבת עפ"י דין לקיים את החוזה לא יכול ביהמ"ש להורות לכונסים להפר את החוזה.
ד. ישנם מקרים שבהם יכול ביהמ"ש להורות לכונס נכסים להתעלם מחוזה, וזאת כשנתמנה הכונס מטעם בעלי אגרות חוב והופקד גם על ניהול עסקי החברה. גם במקרה כגון זה לא יורה ביהמ"ש בנקל להתעלם מחוזה.
ה. לכונס נכסים המתמנה לפי תקנה 264 רשאי ביהמ"ש להעניק את הסמכות להגיש תובענות ובין היתר כדי לקבוע מהו היקף הנכסים שעליהם חל הצו. הוא הדין כאן, אם נראה לכונסים כי החוזה לדירה פלונית בטל עפ"י דין, ורצונם לכנוס דירה זו כנכס שאין התחייבות תופשת לגביו, הרשות בידיהם להגיש לביהמ"ש בקשת הוראות להגשת תובענה
נגד שני בעלי החוזה ולעתור להצהרת בטלות החוזה. ביהמ"ש לא יתן הוראות כאלה אם לא יגלו עילה טובה לתובענה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, ח. כהן עו"ד פישלר למערערים, עו"ד א. מי-טל למשיב, עו"ד וינרוט לכונסים. 10.1.77).
ע.א. 417/75 - בן דוד שלום נגד מפעלי טקסטיל קורדאנה בע"מ
*טענת רשלנות תורמת. * חישוב הפסד השתכרות.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרד) בת.א. 1302/72 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות:
המערער עבד במפעל של המשיבה. חל קלקול במכונה שלידה עבד וכדי לקרוא חשמלאי לתיקון, צריך היה לעבור דרך אולם מסוים שרצפתו היתה מתלכלכת בסבון ובשמנים. בלכתו עבר את האולם בשלום, אך בשובו למכונה החליק, נפל ונפצע. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער אשם תורם, בכך שלא הסתכל על הרצפה למרות שהיה חייב להיות ער לסכנת ההתחלקות ואת הרשלנות התורמת העריך ב- 20 אחוז. את הפסד השתכרותו של המערער קבע ביהמ"ש לגבי חלק מהשנים ע"י השוואה לשכרו הרגיל של פועל אחר מסוגו של המערער בלי שעות נוספות ופרמיות, ולגביהעתיד הביא בחשבון את ההפסד בשכרו של המערער הנובע מכך שבעבודתו החדשה במפעל לא עלה בדרגה. בגין אותו הפסד קבע סכום ממוצע של 300 ל"י לחודש. על חישובי ההפסד ועל הקביעה של אשם תורם נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אין לראות במה אפשר להאשים את המערער באשם תורם. רשלנות תורמת של עובד קיימת כאשר אינו נוקט אמצעי זהירות הנדרשים ממנו בנסיבות המקרה ובכך גורם נזק לעצמו. כאן הכל היה רגיל ושיגרתי ולא היה שום דבר שחייב זהירות מיוחדת, או נקיטת אמצעים בלתי רגילים מצידו של המערער. המעבר היה רגיל, הלכלוך היה רגיל, הניקוי שהוסיף רטיבות היה רגיל. ניתן לטעון נגדו רק שלא הסתכל "במיוחד", אך אם המצב היה רגיל מדוע היה עליו להסתכל במיוחד ? המערער עבר בשלום בדרכו לכוון אחד ובשובו באותה דרך לא נשתנה דבר שחייב זהירות מיוחדת או הסתכלות מיוחדת על כל צעד שעשה. כל האשמה רובצת על המשיבה שלא נקטה באמצעי זהירות למנוע את סכנת ההחלקה לא בימים רגילים ולא בימי הניקוי. מעביד המעמיד בסכנה את עובדיו ע"י יצירת סיכונים במקום העבודה, וסומך על הנס שהעובדים יתגברו בכוחות עצמם על הסכנה, אינו יוצא חובת הזהירות ואינו יכול להאשים את העובדים בחוסר זהירות אם הנס אינו מתרחש.
ב. לענין חישוב הפסד ההשתכרות הרי בזמננו דרך מתאימה ומקובלת היא השוואה לשכר רגיל של עובד אחר. אך אין זו הדרך היחידה, וגם כשהולכים בה אין להרחיק לכת ולנסות תמיד להגיע לחישובים מדוקדקים עד ללירה האחרונה. במקרה הנדון הלך ביהמ"ש המחוזי בדרך ביניים נכונה כאשר לגבי חלק מהזמן חישב את ההפסד מתוך השוואת שכרו לפועל מקביל ולגבי חלק מן הזמן חישב את ההפסד עפ"י נתונים אחרים שהתייחסו לתנאיו המיוחדים של המערער.
ג. לטענת המערער שצריך היה לחשב את הסכום הממוצע של ההפסד בעתיד בגין אי התקדמות בעבודה בסכום של כ- 700 ל"י לחודש במקום 300 ל"י לחודש - גם ב"כ המערער בסיכומיו בביהמ"ש המחוזי לא תבע יותר מ- 400 ל"י לחודש, ואין לבוא לביהמ"ש
לערעורים ולבקש להגדיל את הסכום שהתובע עצמו לא תבע בביהמ"ש המחוזי. אין עילה להתערב באומדן ביהמ"ש המחוזי שהוא קצת פחות מהצעת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, עציוני עוה"ד ש. פיכמן, וד. אדלר למערער, עו"ד צ. אלטר למשיבה. 12.1.77).
ע.א. 897/75 - ווסשצ'סטר... קומפני נגד אברהם קורן ובוגן מלי
*טענת הסתכנות מרצון ורשלנות תורמת.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 54+140/74 - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל)
בעלה המנוח של המשיבה מס' 2 היה חברו של המשיב מס' 1 ושלושתם בילו בבית ידידים בקרית מוצקין. עפ"י כל הסימנים שתה שם המנוח לשכרה ולאחר המסיבה חזרו לחיפה כשהמנוח נוהג במכונית. לאחר כמה מאות מטר התנגשה המכונית בעמוד חשמל, נהגה מת במקום והמשיבים נחבלו קשות. המשיבים הגישו א44 תובענה נגד עזבון המנוח ונגד מבטחיו וביהמ"ש המחוזי דחה את טענת החברה המבטחת כי התובעים הסתכנו מרצון בנוסעם במכונית הנהוגה ע"י נהג שיכור, אך מאידך קבע כי העובדה שנסעו במכונית כזו מהווה רשלנות תורמת בשעור של 20 אחוז. ערעורה של החברה על דחיית טענת ההסתכנות נדחה וערעור המשיבים על קביעת הרשלנות התורמת נתקבל. בשלושה פסקי דין שניתנו ע"י שופטי ביהמ"ש העליון נסקרו ההלכות הנוגעות להסתכנות מרצון ולרשלנות תורמת, אימתי הסתכנות של ניזוק מהווה הסתכנות מרצון הגוררת אחריה שחרור מתשלום דמי נזיקין, ובאיזה מקרים ניתן לדרוש מאנשים שלא יצטרפו לנסיעה עם אדם הנראה כשתוי וכן אימתי הצטרפות לנסיעה כזו מהווה רשלנות תורמת, ומהן הנסיבות שהאדם הסביר היה מפר בהן את חובת הזהירות ומתי הפרה של חובת זהירות אינה בגדר רשלנות תורמת אם גם אדם סביר באותן נסיבות היה מפר אותה. כאן הנסיבות היו כאמור, שהשעה היתה שעת לילה מאוחרת, היה קשה להשיג תחבורה מקרית מוצקין לחיפה, חובת אשה ללכת אחרי בעלה ולא לתת לו לנהוג לבד וכיו"ב נסיבות המשפיעות הן על שאלת ההסתכנות מרצון והן על שאלת הרשלנות התורמת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני עוה"ד י. קורן וצ. אבלסון למערערת, עוה"ד ש. פיכמן וי. ענבר למשיבים. 27.12.76).
ע.פ. 828/76 - מאג'ד בן מוחמד מוראד נגד מדינת ישראל
*סירובו של שופט לפסול את עצמו. (הערעור נתקבל).
בפני שופט תעבורה הועמד המערער לדין ותוך מהלך הדיון, כשעמדה שאלה של קבילות ראיה מסוימת, פנה השופט לסניגור, לפי טענת הסניגור, ואמר לו "אני רואה שאת המשפט הזה נצטרך לנהל לפי הספר אבל זה יכול לעלות יותר ביוקר". בעקבות זאת ביקש הסניגור כי השופט יפסול את עצמו מלהמשיך במשפט אך זה סירב והערעור על כך נתקבל. אכן השופט עומד בחזקה שלא יעוות את דינו של המערער גם אם קו ההגנה היה נוקשה מאשר מקובל בבתי המשפט לתעבורה, אך מבחינת הנאשם יכולים הדברים להתפרש כמכוונים להחמרה בעונש במקרה שיורשע. על כן על השופט לפסול את עצמו ויש להעביר את המשפט לשופט אחר.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד פ. רבינוביץ למערער. 28.12.76).
ע.פ. 268/76 - עייאד עבו עסא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה).
(הערעור נתקבל). המערער הורשע עפ"י הודאתו בגרימת חבלה חמורה ונדון לשנה
אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו נתקבל. באותו מעשה הואשמו ארבעה נאשמים נוספים מבני משפחת המערער, הם הובאו לדין בפני הרכב אחר של ביהמ"ש והודו בהשתתפות בקטטה במקום ציבורי ונדונו כל אחד לקנס של 500 ל"י. לעומת אלה שלא היו נגדם ראיות על גרימת חבלה חמורה הרי המערער הודה מלכתחילה שהוא הוא אשר היכה את המתלונן. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי החמירו עם המערער יתר על המידה. לא זו בלבד שאין לו הרשעות קודמות, אלא הוא השלים בינתיים עם המתלונן וממעשה חבלתו לא נשארו תוצאות. בנסיבות אלה די במאסר בפועל של 17 יום שכבר ריצה המערער ובמקום יתרת המאסר הוטל עליו קנס של 3000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, מני. עו"ד ש. עמית למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 3.1.76).
ע.פ. 379/76 - סמי שמיעה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד).
(הערעור נתקבל). המערער יחד עם שניים אחרים ביצעו שוד אצל אדם זקן, חטפו ממנו סל ובו כמה אלפי לירות, אסימונים ונירות שונים, וביניהם שיק של אחד השודדים שהיה מעונין לקבלו בלי לפרעו. בשוד עצמו השתתפו המערער ועוד אחד ואילו השלישי שהגה את רעיון השוד שימש כמדריך כיצד לבצעו. למחרת השוד הסגיר המערער את עצמו למשטרה וגילה את שמות שותפיו. יוזם השוד נדון לשלוש שנות מאסר מזה שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ואילו המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אמנם, המערער היה בין מבצעי השוד והשתמש באלימות כלפי הקרבן ואילו היוזם שהורשע לא לקח חלק פעיל בשוד. אולם השני הגה את רעיון השוד ועשה לביצועו ומעשיו אינם נופלים בחומרתם מאלה של המערער. מה גם שהמערער פנה למשטרה מיוזמתו והודה במעשיו. על כן יש לקיים בעניננו את עקרון אחידות העונשים ולהשוות את עונשו של המערער לעונשו של חברו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. קאזיס למערער. 7.12.76).
ע.פ. 426/76 - פאול עזריה נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי באופן חופף ומדיניות הטלת מאסר על תנאי. 197 (ערעור וערעור נגדי - שני הערעורים נתקבלו).
המערער הורשע בשורה של עבירות פריצה וגניבה ובהחזקת מטבע חוץ וביהמ"ש המחוזי הטיל עליו עונש של שלוש שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי, וכן הפעיל שנה אחת מאסר על תנאי שיהיה חופף את המאסר בפועל החדש. הן המערער והן המשיבה ערערו על גזר הדין והערעורים נתקבלו. ערעורו של המערער נתקבל לענין המאסר על תנאי. אין פגם או דופי בתקופת המאסר בפועל שהוטל על המערער, באשר יש להגן על הציבור מפני המערער שהוא מועד לעבירות, ומתוך עברו עולה שהוא בעל אישיות מופרעת וכח רצונו אינו עומד לו לחזור בו מסורו על אף כוונותיו הטובות. אולם, אין כל טעם ואין כל תכלית להטיל מאסר על תנאי לתקופה ממושכת. מאסר על תנאי מטילים על אדם שיש סיכוי כלשהו כי המאסר המותנה ירתיע אותו מלחזור ולחטוא ולגבי המערער דנא אין כל סיכוי שכזה. מאידך, אין הצדקה לכך שתקופת המאסר על תנאי שהופעלה תהיה חופפת את תקופת המאסר החדשה, ויש להפעילה באופן מצטבר.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, אשר. עו"ד פרי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 2.12.76).
ע.פ. 64/76 - אליהו אלבו נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (סמים).
(הערעורים נדחו). המערער הורשע במכירת 34 גרם חשיש תמורת 360 ל"י ונדון לתשלום קנס של 3500 ל"י ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו. איש ואשה שקנו את הסם זיהו את המשיב כמי שמכר להם את הסם ואם כי אין לסמוך על הזיהוי של האיש, יכול היה ביהמ"ש לסמוך על הזיהוי של האשה שנסתייע בעדות אחרת. אשר לקולת העונש - אמנם סוחרי סמים אחת דינם למאסר בפועל. אולם במקרה זה ניתן לנהוג במערער לפנים משורת הדין, לא מפני שלא היה ראוי לעונש חמור מזה שהוטל עליו, אלא מפני ששיחק לו מזלו שהשופט בפניו עמד הקל עימו וייחס משקל רב לעובדה שאין למערער הרשעות קודמות ושמדובר בכמות קטנה של סם.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, אשר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד בר-זאב למשיב. 2.12.76).
ע.פ. 593/76 - מדינת ישראל נגד מכס פישר
*קולת העונש (גניבה ממעביד).
(הערעור נדחה). המשיב הורשע בעבירות מרמה בכך שגנב ממעבידו בתקופה של שלוש שנים סכומי כסף העולים על 200 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב עונש של תשעה חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 3000 ל"י. הערעור על קולת העונש נדחה. אכן העונש מפתיע בקולתו הן מבחינת היקף העבירה והן מבחינת תכנונה ואורך זמן ביצועה, וראוי היה המשיב לתקופת מאסר בפועל ארוכה בהרבה מזו שהוטלה עליו, אך מששיחק לו למשיב מזלו והוא בא לפני שופט רחום שלא מיצה עימו את חומר הדין והוא עומד לסיים את תקופת המאסר בפועל, אין ביהמ"ש שלערעור חייב לנהוג עם המשיב לפי מידת הדין דוקא. ביהמ"ש המחוזי התחשב בנסיבות המקילות וגם ביהמ"ש שלערעור אינו בן חורין שלא להתחשב בהן. לא זו בלבד שהמשיב הוא מניצולי השואה ומפצועי מלחמת השחרור הסובל עדיין ממיחושים שונים, אלא שבינתיים הגיע לידי הסכם עם מעבידו לשעבר שלפיו העביר לו את דירת המגורים שלו לסילוק חבותו כלפיו. בכך נופל אחד מנימוקי הערעור שהמשיב לא עשה ולא כלום בכדי להטיב את הנזק. הלכה פסוקה היא שהטבת הנזק, ולו גם בשעה האחרונה של הערעור, היא עילה הולמת להמתקת העונש.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד י. רזניק למערערת, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיב.20.12.76).
ע.פ. 499/76 - חיים אמסלם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד).
(הערעור נדחה). המערער הורשע בכך שהוא וחברו התפרצו לביתו של ישיש כבן 80 לאחר שגילו שיש לו כסף, התנפלו עליו, קשרו אותו וסתמו את פיו והתעללו בו, וגנבו ממנו סכום העולה על 20,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שש שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים שהוטל על המערער בעבירה אחרת של שוד מזויין. הערעור על חומרת העונש נדחה. מעשה העבירה של המערער הוא מכוער במידה שקשה להעלות על הדעת כיעור גדול מזה. הועלה בפני ביהמ"ש עברו וילדותו האומללה של המערער שנפצע קשות בתאונת דרכים וסובל מכך עד היום, אך כל זה אינו פוטר את ביהמ"ש מחובתו הראשונית להגן על שלום הציבור. מעשהו של המערער מעיד עליו שבהתהלכו חופשי הוא מסכן את שלום הציבור.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד נ. רם למערער, 27.12.76).
ע.פ. 589/76 - עבד ג'אברין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד. (הערעור נדחה).
המערער שימש כמנהל בית ספר ושני עדי תביעה שהיו מורים בבית הספר העידו נגדו כי קיבל מהם שוחד. אחד העיד כי שילם למנהל שוחד על מנת שיבטיח הצלחתו בבחינות שאליהן ניגש והשני העיד שהמערער קיבל ממנו שוחד כדי להטיב את תנאי עבודתו בביה"ס. לגבי כל אחת משתי הפרשיות היתה העדות של המתלונן עדות יחידה וביהמ"ש המחוזי ניתח את דברי כל אחד מהם והגיע למסקנה כי ניתן לבסס על עדותם את ההרשעה. הערעור על כך נדחה. בערעור הועלתה הטענה שהשופט צריך היה לפסול את עצמו מאחר שהוא ישב לפני כן בדינו של אחד העדים שהודה במתן שוחד והורשע על סמך הודעתו. ביהמ"ש המחוזי סירב לפסול את עצמו ואכן הבקשה לא היתה מבוססת לגופו של ענין. נוסף לכך, אם רצה המערער לערער על החלטת ביהמ"ש שלא לפסול את עצמו, צריך היה לעשות את זה בדרך הקבועה לפי סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי, ומי שלא מערער לפי האמור באותו סעיף אינו יכול להעלות את טענת הפסלות כנימוק ערעור על פסה"ד. הסנגוריה הצביעה על סתירות בדברי שני עדי התביעה ואולם ענין הסתירות והמניעים שהיו לעדים, לטענת המערער, עמדו לנגד עיני ביהמ"ש כששקל את מהימנות העדים ואם החליט להאמין להם אין להתערב בכך. בענינים אלה רשאי ביהמ"ש להרשיע על יסוד עדות אחת אף אם זו עדות של שותף לעבירה. לטענה שלא היה מקום להרשיע את המערער בפרשת שוחד של אחד העדים שכן לא היה מסמכותו להקל על תנאי העבודה של אותו עד - עפ"י החוק גם אם לוקח השוחד לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה שהבטיח הוא עבר עבירת שוחד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עוה"ד מסארוה ולוין למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 20.12.76).
ע.פ. 622/76 - מדינת ישראל נגד אביחי בושארי
*קולת העונש (מעשה מגונה בילדה).
(הערעור נדחה). המערער עשה מעשה מכוער ומגונה בכח בידידתו הצעירה שטרם מלאו לה 16 שנה ונדון לשנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של 1000 ל"י. הערעור על קולת העונש נדחה. נכון כי העונשים אינם עומדים ביחס סביר לחומרת העבירה, אולם המשיב כבר השלים עם העונשים שהוטלו עליו ובירך על המוגמר על שלא נשלח למאסר בפועל, ובנסיבות הענין אין זה מן המידה לאחר שעברו כחמישה חודשים ממתן פסה"ד וכמעט שנתיים וחצי מביצוע העבירה, להחזיר את הגלגל אחורנית ולשים את המשיב בכלא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. עו"ד י. בן אור למערערת, המשיב לעצמו. 22.12.76).
ע.פ. 319+343/76 - מרק קוזלובסקי ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד).
(הערעור נתקבל). שלושת המערערים ועוד אחד שדדו בני זוג תוך כדי שימוש ברכב ללא רשות וחסימת הדרך בפני הנשדדים. שלשתם הורשעו בעבירה של מעשה שוד, אחד מהם הורשע בעבירה של שימוש ברכב ללא היתר ואחד בעבירה של נשיאת נשק. ביהמ"ש הטיל על כל אחד מהמערערים עונש של ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. מבחינת טיב העבירה וחומרתה בלבד אין העונשים חמורים ואף לא מיצו עם המערערים את כל חומר הדין. אולם טיב העבירה וחומרתה הוא רק אחד הנתונים שצריך לשקול בגזר הדין, ובעניננו לא נתן ביהמ"ש את המשקל הראוי לנסיבות של כל אחד ואחד מהנאשמים כפי שעולה מתוך התסקירים שהוגשו. ביהמ"ש אף אמר כי מבחינת אישיותם למדו המערערים דנן את לקחם לכל ימי חייהם, ולשם תיקונם הם אין צורך בהטלת מאסר עליהם, אלא שבהטלת
העונש יש להתחשב בצורך להרתיע אחרים. בהתחשב בכל האמור די בכך שעל כל אחד מהנאשמים יוטלו שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ. כהן, עציוני, שרשבסקי. עוה"ד ברגר וז. כאמל למערערים, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 12.12.76).
ע.פ. 341/76 - עמוס קמחי ועמוס תמים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד).
(הערעור נתקבל). המערערים ניסו לבצע שוד שסוכל ע"י שימוש בנשק חם מצד הקרבן. להקלה בענשם טענו שזו סטיה חד פעמית מדרך הישר, וכן כי שירתו שירות מלא בצבא ועובדים במקומות עבודה קבועים. ביהמ"ש הטיל על אחד מהם שש שנות מאסר ועל השני ארבע שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן לגבי אנשים כמו המערערים ששירתו שירות מלא ומסור ויש להם עבודה קבועה, השיקולים להחמיר בעונשים שקולים יותר מאשר בעבריינים שאינם נמצאים במצבם הטוב. ברם, קיימתהמלצת שירות המבחן הרואה סיכויים טובים לשקם את המערערים ולהחזירם לדרך הישר. 4 על מנת להעמידם בפיקוח קצין מבחן יש לקצר את תקופת המאסר בפועל אם כי העונש שהוטל לא נראה חמור כלל. אי לכך הועמד עונש המאסר בפועל של המערער הראשון על שנתיים מאסר ושל המערער השני על 18 חודשי מאסר.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. עוה"ד ג. לשם ומ. וקסמן למערערים. 16.12.76).
ע.פ. 448/76 - מיכאל איטמן ויואל מירון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד).
(הערעורים נדחו). שני המערערים עבדו במערכת הבטחון וקיבלו שוחד מספקי ציוד לחיל האויר. מירון היה בדרגה יותר גבוהה מאיטמן וביהמ"ש דן את איטמן לחמש שנים מאסר בפועל ואת מירון לשש שנים מאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש נדחו. אכן, למעשה לא נפגע חיל האויר מקבלת השוחד והמוצרים שנתקבלו מאת הספקים לא היו פחות טובים מאלה שראוי היה לספק, ברם אעפ"כ אין להקל בעונשם של השניים. עברם נקי ואחד מהם אף שירת במסירות ובנאמנות מאז שהתבגר, ואולם בסוג זה של עבירות אין קיזוז בין העבר הטוב להווה הרע והדגשת יתר של העבר לא פעם יש בה משום חרב פיפיות. השיקולים לקולא עמדו לנגד עיני ביהמ"ש המחוזי, אך יש לראות את הענין הזה כחמור במיוחד בגלל העובדה שמדובר בשחיתות שנתגלתה במערכת הבטחון של המדינה. כל שחיתות היא נגע חמור בכל מקום שהיא מבוצעת, אך מבחינת הנזק הנגרם למדינה ולחברה בכללותה יש להחמיר בשחיתות הפוגעת באחת הרשויות הרגישות במיוחד. הציבור בכלל, והחיילים בפרט, רוכשים אמון מלא לבעלי תפקידים במערכת הבטחון, לאי תלותם וליושר לבם ואם יתערער אמון זה אין לשער את התוצאות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד ר. כספי וא. אלמוגי למערער 1, עו"ד רום למערער 2, עו"ד גולדמן למשיבה. 30.12.76).
ע.פ. 513/76 - אליהו מנשה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה ואיום על שוטר).
(הערעור נתקבל). המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי בגין שתי עבירות פריצה ועבירה של איום על שוטר שבא לעצור אותו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העבירות בוצעו בשנת 1973, המשפט התברר בשנת 1976, וחלה השהייה נוספת במתן גזר הדין באשר המערער לא התייצב במועד לאחר שהמשפט נדחה כדי לקבל תסקיר קצין מבחן. בשתי הפריצות לא נגנב דבר, ועיקר חומרת המעשה באיום על השוטר בסכין גילוח כאשר בא לעצור את המערער. על אף השיהוי לא היה מקום להתערב בגזר הדין מה גם שמדובר באדם בעל הרשעות קודמות. ברם המערער
קיבל צו התייצבות ותוך תקוה שלא יסתבך עוד עם החוק לאחר גיוסו ניתן להקל עימו ולהעמיד את המאסר בפועל על שנה אחת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד גונן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 26.12.76).
ע.פ. 628/76 - אליהו חתמוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד זיהוי שוטר שרדף אחרי הפורץ. (הערעור נדחה).
באחד הימים בשעה 4 לפנות בוקר נפרצה חנות ברחוב שטראוס בירושלים ומשהגיעה המשטרה למקום נראו שתי דמויות בורחות. השוטרים רדפו אחריהם ואחד השוטרים הכיר תוך כדי ריצה את אחד הבורחים והודיע מיד את זהותו לשוטר אחר. ביהמ"ש קיבל את עדותו על הזיהוי והמערער הורשע בהתפרצות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. מאחר שהמערער תקף את השוטרים שבאו לעצרו הואשם גם בתקיפת שוטרים ונדון למאסר בפועל חופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. בענין הזיהוי האמין ביהמ"ש המחוזי לשוטר המזהה ואין להרהר אחר המימצאים המבוססים על עדות כזו. לטענת הסניגור כי לרגל הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער ברח בראותו שוטרים, גם אם לא היה מעורב במעשה ההתפרצות - דבר זה יתכן, אך המערער לא טען זאת בביהמ"ש המחוזי והרי זו מחשבה שלאחר המעשה שאף פעם לא העלו אותה בכלל. התוצאה היא שהמערער ברח ממקום המעשה מפני השוטרים ובהתחשב בשעת המעשה והעובדה שעברו רק דקות ספורות מן ההתפרצות ועד תפיסת המערער, רשאי היה ביהמ"ש להסיק את המסקנה כי המערער הוא שהתפרץ. נכון שלא ידוע אם נגנב משהו מתוך החנות, אך עבירה לפי סעיף 298 הושלמה ע"י עצם הפריצה לתוך החנות בכוונה לגנוב ואין צורך בגניבה של ממש. אשר לתקיפת השוטרים - הם לא היו לבושים במדים אולם הם זיהו את עצמם כאנשי משטרה וכן עצם הבריחה של המערער מראה כי ידע שהרודפים היו שוטרים. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד ג. רווה למערער. 29.12.76).
ע.פ. 691/76 - דוד בוניפר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים. (הערעור נתקבל).
המערער היה אסור בבית סוהר ברמון וכשחזר מחופשה הוכנס לצינוק לשם בידוד למשך 24 שעות, כדי לבדוק אותו היטב שלא הבריח סמים. למחרת בבוקר לאחר שהוגשה ארוחה למערער הוצא המגש מהצינוק ע"י אסיר אחר והסוהר גילה עליו חתיכת חשיש תחת פרוסת לחם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהברחת החשיש וערעורו נתקבל. המגש עבר מידי המערער לידי אסיר אחר ואין עדות מה אורך הזמן שבו היה המגש בידי האסיר האחר, ואין לשלול את האפשרות שהסוהר הסב לרגע קט את עיניו מן המגש והאסיר האחר עשה בו מה שעשה בו. דבר זה די בו כדי לעורר ספק אם המערער הוא שהבריח את הסם לבית הסוהר ומה גם שהתביעה לא קראה לאותו אסיר כעד כדי להוכיח שהוא לא שם את החשיש. ספק זה מתחזק נוכח פני החזקה שעליה יש להעמיד את רשויות בית הסוהר שאמנם נבדק המערער היטב כשחזר מחופשתו ולא מצאו עליו את הסם.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד ח. גלזר למערער, עו"ד י. גוטמן למשיבה. 23.12.76).
ע.פ. 549/76 - מדינת ישראל נגד יעקב אברג'יל
*קולת העונש (תקיפה, סחיטה ואיומים).
(הערעור נדחה). המשיב הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בעבירות סחיטה ואיומים ותקיפה חבלנית והוטל עליו עונש של 18 חודשים מאסר בפועל ו-24 חודשים מאסר על
תנאי. הערעור על קולת העונש נדחה. המקרים שבהם הורשע המשיב חמורים ובמיוחד מקרה אחד שבו האשים את המתלונן כי הלה מוציא עליו דיבה רעה, היכה במתלונן וכיבה סיגריה על פניו. מקרים אחרים היו התפרעות בקופ"ח ואיומים על רופא שירשום לו תרופה מסוימת המכילה סם, ופרשה אחרת של תקיפה קשה של נשים שרבו עם אשתו של המערער. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מחומרת מעשיו של המשיב המצביעות על סגנון חיים של אלימות, טירור וסחטנות. כמו כן יש לראות כנסיבה מחמירה את העובדה שאף אחד מן העדים לא התלונן מיוזמתו, כנראה מפני הפחד מהמשיב. כמו כן יש למשיב הרשעות קודמות. אך לעומת כל אלה התחשב ביהמ"ש בעובדות שפורטו בתסקיר שירות המבחן, אשר לפיהן גדל המשיב בתנאים של עזובה חינוכית קשה ובשנים האחרונות עשה מאמצים להנתק מאורח החיים שלו ומעשים אלה הוכתרו חלקם בהצלחה, במיוחד לאחר שהמשיב מצא עבודה, התחתן ונולד לו בן.
(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד מוסק למשיב. 21.12.76).
ע.פ. 619+646/76 - מחמוד עבאס ועלי סעיד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד).
(הערעורים נדחו). שני המערערים הורשעו בביצוע שוד בסניף דאר בכפר מג'דל כרום כאשר שולמו במקום קיצבות זיקנה לתושבי הכפר ושלל השוד היה כ-130 אלף ל"י. למטרת ביצוע השוד השתמשו המערערים יחד עם אדם נוסף, שהפך לעד מדינה, בנשק וביהמ"ש הטיל על המערער הראשון 12 שנות מאסר ועל המערער השני 6 שנות מאסר בפועל ושלוש שנות מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. זהו אחד ממקרי השוד החמורים ולמערער הראשון גם עבר פלילי עשיר ואת העבירה הנוכחית ביצע זמן קצר לאחר שחרורו מבית הסוהר.
(בפני השופטים: עציוני, בן-פורת, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עוה"ד ט. נדשי וע. ראפא למערערים. עו"ד י. רזניק למשיבה. 5.1.77).
ע.פ. 462/76 - משה פרץ נגד מדינת ישראל
*החזקת סמים לצורכי מסחר וחומרת העונש. (הערעור נתקבל).
ברשותו של המערער נמצאה כמות של 108 גרם חשיש וביהמ"ש קבע כי אין זה מתקבל על הדעת שכמות כזאת מוחזקת לשימוש עצמי בלבד ודן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. בפסקי דין אחרים שבהם קבע ביהמ"ש כי למרות הכמות הקטנה של הסם יש לראות את המחזיק כמי שסחר בו, נתפש העבריין בשעת ביצוע פעולה מסחרית ואין צריך לאמר שניתן לסחור גם בכמות קטנה. בעניננו, בהעדר נתונים סותרים ניתן להעמיד את המערער בחזקת משתמש, מה גם שנתפשו אצלו יחד עם הסם גם הכלים לעישון. למערער אין גם הרשעות קודמות המצדיקות החמרה בדינו על כן מן הדין להקל עימו במקצת ולהעמיד את עונש המאסר בפועל על שנה אחת ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, אשר. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 1.12.76).
ע.פ. 287/76 - סאלח גאזוזי וזוהיד קטאוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רכישת נשק שנגנב מצה"ל ומכירתו).
(הערעור נדחה בעיקרו). שני המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירות שונות עפ"י כתב אישום שהכיל תשעה אישומים של קבלת נשק שנגנב ע"י חיילי צה"ל, הובלתו ומכירתו לכפריים שונים, ונדונו ל-10 שנות מאסר שהוא העונש המירבי לגבי כל אחת ואחת מהעבירות שהורשעו בהן. המערערים הודו במקצת העובדות והאישומים וכפרו במקצתם וביהמ"ש המחוזי קבע בהכרעת הדין "אנו מרשיעים את שני הנאשמים עפ"י הודאותיהם". ביהמ"ש העליון קבע כי צריך היה לזכות את המערערים מן האישומים שלא
הודו ולא הורשעו בהם. כן זיכה ביהמ"ש העליון את הנאשמים מן העבירות שהואשמו לפי תקנה 143 לתקנות ההגנה 1945, באשר אישומים אלה הם חילופיים לאישומים של החזקת נשק והובלתו עפ"י סעיף 66 לפח"פ. אשר לחומרת העונש החליט ביהמ"ש העליון לאשר את העונש שהוטל על המערערים. המעשים שבהם הורשעו המערערים הם חמורים ביותר לא רק מפאת סכנתם לשלום הציבור, אלא שנתגלה כאן חוסר כל מעצור וריסון מוסרי. מדובר בנשק שנגנב בכמויות גדולות ע"י חיילי צה"ל והמערערים קנו את הנשק ומכרו אותו ברווח ללקוחותיהם. אילולא נסיבות מקילות אחדות היו המערערים ראויים לעונשים מירביים על כל אחת ואחת מן העבירות. לא מדובר כאן בעיסקה מקרית אחת אלא בשיטה שתכננו אותה והתמידו בה תקופה של שבועות רבים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, אשר. עוה"ד מ. אלוני וח. קאזיס למערערים, עו"ד י. ויכלר למשיבה. 1.12.76).
ע.פ. 507/76 - מדינת ישראל נגד יאשה בוטראשוילי
*צו אישפוז נגד נאשם ברצח. (הערעור נדחה).
המשיב הועמד לדין באשמת רצח בשנת 1973, ומיד עם פתיחת הדיון בינואר 1974 נשלח להסתכלות פסיכיאטרית, וחוות הדעת היתה שאמנם ידע המשיב להבדיל בין טוב לרע בעת ביצוע העבירה, אך לפי מצבו הנפשי בשעת מסירת הדו"ח אינו מסוגל לעמוד לדין. אי לכך ציוה ביהמ"ש על אשפוזו של המשיב. לאחר מכן החליטה ועדה פסיכיאטרית מכח סעיף 17 לחוק טיפול בחולי נפש, לשחרר את המשיב מבית החולים ואז התחדשו ההליכים נגדו. לאחר שנסתיימה פרשת הראיות של המדינה ביקש הסניגור לבדוק שנית את המשיב באשר הועבר מבית הסהר למחלקה הפסיכיאטרית ברמלה, אך התביעה התנגדה והמשפט נמשך והושמעו עדי ההגנה וביניהם המשיב עצמו. בתום מסכת הראיות שוב ביקש הסניגור בדיקה פסיכיאטרית למשיב, ביהמ"ש נעתר וחוות הדעת היתה כי אין זה ברור שהנאשם מבין שהוא בביהמ"ש ואין הוא מסוגל לעמוד בדין. על כן ניתן צו לאשפז את המשיב והערעור על כך נדחה. אמנם, רק עם סיום גביית כל הראיות ובכלל זה דברי המשיב, החליט ביהמ"ש על ביצוע הבדיקה הפסיכיאטרית, אולם נוכח מצב הדברים היו ראיות מספיקות לקבוע כי יש לאשפז את המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. בן-טובים למערערת, עו"ד קנת למשיב. 2.1.77).
ד.נ. 32/76 - מרדכי פרידמן נגד מדינת ישראל ואח'
*העלמת הכנסות. (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בפלילים, בין היתר בשל השמטת הכנסות מהפעלת ציוד שרכש מאת חברה מסויימת. לטענתו היו בתנאי העיסקה שבינו לבין החברה סעיפים שונים ובכללם תנאי שלפיו היתה החברה זכאית לבטל את העיסקה. על כן ביקש העותר לראות ברכישת הציוד לא רכישה מוחלטת אלא "הסבה הניתנת לביטול" לפי סעיף 84 לחוק מס הכנסה שאינה מהווה הסבה ויש לראות את המסב כאילו ההכנסה מן העיסקה היא שלו. טענת העותר נדחתה ע"י ביהמ"ש שקבע כי סעיף 84 חל על הסבה הניתנת לביטול שאינה נעשית בתום לב, אך אין הוא חל על עיסקות מסחריות הנעשות בתום לב. עתירת העותר לקיים דיון נוסף בהלכה משפטית זו נדחתה. מ"מ הנשיא קבע כי ההלכה שנקבעה מעוגנת היתה היטב בפסיקה ובשיקולי הגיון ואין כל סיכוי שההלכה תשונה בדיון נוסף. הוא הצדיק גם את ההזדקקות לפסיקה האנגלית לצורך פרוש סעיף 84 הנ"ל.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. 3.1.77).
ב.ש. 246/76 - מדינת ישראל נגד ג'מיל חמדיה
*העברת דיון. (בקשה לשינוי מקום שפוט - הבקשה נתקבלה).
המשיב אסיר בכלא רמלה ובעבודתו
בבית המלאכה שם אירעה תאונה שבה נקטעה ידו. הוא הגיש תביעת נזיקין לביהמ"ש המחוזי בנצרת והמדינה ביקשה העברת הדיון לת"א מפני שבירור התביעה בנצרת יצריך הסעת התובע תחת שמירה לנצרת וחזרה לכל ישיבות בית המשפט. כן נאמר בבקשה שכל העדים נמצאים באיזור ת"א ומאידך אומר המשיב שישנם עדים המתגוררים בחיפה. המשיב מתנגד להעברת המשפט לת"א שבה חולפות שנים עד שהתביעה מגיעה לבירור. בכל נסיבות הענין החליט מ"מ הנשיא ללכת בדרך אמצעית ולהעביר את בירור התביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה שבו עדיין מגיעות התביעות לבירור תוך תקופת זמן סבירה.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גרוני למבקשת, עו"ד רענן למשיב. 4.1.77).
המ' 752/76 - נביל חאיק נגד ויקטוריה סופיה
*ביטול רשות למגורים. (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה היתה גרה עם בעלה בדירה בה היו לה זכויות של דייר מוגן, והיא ויתרה על חלקה בדמי מפתח כשעזבה את בעלה בהסתמך על הבטחותיו של המבקש לשאתה לאשה. המבקש רכש זכויות בדירה ללא רישום בפנקס המקרקעין כאשר גם המוכרים שמכרו לו את הדירה לא היתה להם זכות רשומה. בינתיים הפר המבקש את הבטחת הנישואין למשיבה ונטש אותה, ועתה הגיש בקשה למתן צו פינוי או סילוק יד נגד המשיבה מהדירה שרכש. בימ"ש השלום קבע כי המשיבה גרה בדירה כבעלת רשות וכי נתנה תמורה עבור הרשות בכך שויתרה על חלקה בדמי המפתח בדירתה הקודמת, ועל כן יכול המבקש לבטל את רשות המגורים רק בתנאי שיעמיד לרשות המשיבה דירה של חדר וחצי בדיירות מוגנת. המבקש ערער על התנאת התנאי הנזכר בפני ביהמ"ש המחוזי, והלה אישר את המימצאים העובדתיים של בימ"ש השלום, אך הגיע למסקנה שיש לקיים בירור יותר מלא על מהות הפיצוי שעל המבקש לתת למשיבה. לשם כך הוחזר הדין לבימ"ש השלום ובקשת המערער לקיים דיון נוסף נדחתה. אין לאמר שביהמ"ש חרג מן המסגרת הדיונית כאשר קבע תנאים לפינוי הדירה. שטח המחלוקת היה תביעת הפינוי והגנת המשיבה כי הרשות שניתנה לה היא בלתי חוזרת ולחילופין שיש לתת לה אורכה של 15 שנה לפינוי הדירה, ובימ"ש השלום יכול היה להתנות את אשר התנה. לטענת המבקש כי הרשות שנתן היתה זכות שביושר שחוק המקרקעין אינו מכיר בה עוד או זכות קנינית שהיתה חייבת רישום ולא נרשמה - זכותו של המבקש עצמו לדירה היא זכות חוזית גרידא וכאשר יש למבקש זכות חוזית בלבד אין הוא יכול להעניק יותר ממה שהיה לו, דהיינו שוב זכות לא רשומה. עפ"י הפסיקה זכות כזו שניתנה בתמורה אינה ניתנת לביטול אלא בתנאים כפי שמחייב הצדק.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. 6.1.77).
בג"צ 631/76 - אלברט שוקרון נגד המפקח על התעבורה
*רשיון למונית. (העתירה נדחתה).
בין יתר הפסלויות לקבלת רשיון למונית נמצאת בתקנות התעבורה גם פסלות זו "בעשר השנים שקדמו למועד הקובע להגשת הבקשות, מגיש הבקשה, לא קיבל מאחר בעלות במונית לבדו או יחד עם אחר ואף מונית לא היתה רשומה בשמו...". העותר דנא קיבל בעלות במכונית יחד עם אחר לפני התקופה של עשר שנים אך הבעלות נמשכה בתוך עשר השנים והמונית לא נרשמה בשמו. המשיבים דחו את בקשת העותר לקבלת רשיון למונית ועתירתו נדחתה. ביהמ"ש העליון סמך ידו על פירוש ועדת העררים כי כוונת התקנה הנ"ל לפסול לא רק מי שקיבל בתוך 10 השנים בעלות במונית, אלא גם מי שקיבל את הבעלות לפני 10 השנים, אך בעלותו נמשכה בתוך 10 השנים. כן קבע ביהמ"ש העליון כי האות ו' במילים ואף מונית וכו' איננה ו' החיבור על דרך ההצטברות אלא על דרך ההפרדה כאילו היה כתוב "או", היינו שכדי לפסול את המבקש מקבלת
רשיון מונית די בכך שהיה בעלים של מונית אך לא היתה רשומה בשמו, או שמונית היתה רשומה בשמו אם כי הוא לא היה בעליה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ר. לויט לעותר. 6.1.77).
בג"צ 596/76 - יעקב אורי בע"מ נגד עירית ת"א יפו והיכל הספורט בע"מ
*התערבות בג"צ. (העתירה נדחתה).
העותרת עוסקת באמרגנות ובמשך שנים הביאה ארצה להקת בלט ובשביל הופעותיה בת"א שכרה מן המשיבה מס' 2 את היכל הספורט. ההיכל הוקם בידי עירית ת"א על אדמתה ולשם ניהולו הקימה העיריה בתוקף סמכותה את החברה המשיבה. כל מניותיה של החברה הם בידי העיריה אך החברה היא תאגיד עצמאי. העותרת מתרעמת על שאחד ממנהלי המשיבה בא בדברים עם מתחריה של העותרת, על מנת להביא אותם ארצה ולדחוק את רגליה של העותרת. עתירת העותרת נדחתה. אין לקבל את טענת העותרת כי מאחר שהרכוש הוא של העיריה, אין היא יכולה להתנער מאחריותה ע"י מסירת רכושה לחברה עצמאית. אין צורך לפסוק הלכה סופית בענין זה ויתכן שבמקרה מתאים יתערב בג"צ כאשר העיריה מוסרת את רכושה למישהו כדי להשתמט מחובותיה החוקיות, אך בעניננו אין ספק כי העיריה פעלה בתום לב כשהקימה את החברה המשיבה, והשאלה היא אם יכפה בג"צ על חברה עצמאית שכזאת שהיא תנהל עניניה כפי שבג"צ מצוה עליה. ברור שסמכות זו של בג"צ מוגבלת כאמור בסעיף 7 לחוק בתי המשפט, ועד שיוכל להושיט לעותרת את הסעד המבוקש חייב בג"צ להשתכנע תחילה כי הצדק מחייב להתערב. יש לעותרת אינטרס לגיטימי להמשיך ולהביא את הלהקה ולהפיק מכך את רווחיה, אך אין הצדק מחייב שבג"צ יסלול בפני העותרת את הדרך לשגשוג מסחרה.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מוריץ לעותרת. 6.1.77).
בג"צ 397/76 - מוריה אל-אעודה נגד נשיא ביה"ד הצבאי
*שינוי הרכב בי"ד צבאי. (העתירה נדחתה).
העותרת הואשמה בפני בי"ד צבאי באיזור יהודה ושומרון, ובתוקף סעיף 5 לצו מס' 378 בדבר הוראות בטחון, קבע נשיא ביה"ד הצבאי שינוי בהרכב השופט את העותרת. אין טוען כי השינוי נעשה מתוך מניעים פסולים, אך העותרת טוענת כי מבחינה עקרונית, שעה שתלוי ועומד משפט פלילי נגד אדם, אין רשות מנהלית, ולענין זה אף נשיא ביה"ד מהווה רשות מינהלית, רשאי להתערב ולשנות ההרכב. לטענתה הוראות סעיף 5 הנ"ל נוגדות את עקרונות השיפוט הפלילי. העתירה נדחתה. סעיף 5 האמור אינו שונה מן ההוראה המקבילה בחוק סדר הדין הפלילי. השאלה היחידה היא אם אמנם נבצר משופט פלוני "מסיבה כלשהי לקיים משפט". אם אכן כך הדבר אין פגם בהעברת הדיון. זאת היא שאלה הנתונה להכרעתו של נשיא ביה"ד הצבאי וכל עוד אין מניעים פסולים לשיקוליו לא יתערב בג"צ.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. עו"ד ברגמן לעותרת, עו"ד בן-אור למשיב. 4.1.77).
בג"צ 303/76 - יוסף איזמרילי ושות' בע"מ ואח' נגד עירית אילת ואח'
*עתירה לבג"צ בענין מכרז כשהעותר עצמו לא עמד בתנאי המכרז. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פירסמה מכרז לביצוע עבודות בניה ועפ"י תנאי המכרז היה על המציע לצרף ערבות בנקאית. העותרות לא צירפו ערבות בנקאית אלא ערבות של חברת ביטוח. עירית אילת וועדת המכרזים לא פסלו את הצעת העותרות בגין הפגם הנ"ל אלא דנו בהצעה לגופה ודחו אותה, וקיבלו את הצעת המשיבה השלישית. עתירת העותרת נדחתה. הלכה פסוקה היא כי אדם הבא לתקוף מכרז שפורסם ע"י רשות ציבורית, חייב בעצמו להיות בעל כל הכישורים כדי לזכות במכרז, והעותרות
נכשלו בכך שהתעלמו מהתנאי המחייב הגשת ערבות בנקאית. העובדה שהעיריה דנה בכל זאת בהצעה והיא דחתה אותה מטעם אחר, אינה מרפאה את הפגם בה לוקה ההצעה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד אולשטיין לעותרות, עוה"ד פרונט ובירן למשיבות. 9.12.76).
בג"צ 609/76 - אסתר רז נגד בית הדין הארצי לעבודה
*פיטורי עובדת מרשות ניירות ערך. (העתירה נדחתה).
העותרת הועסקה ע"י הרשות לנירות ערך ולאחר נסיון נמצא כי אינה מתאימה לתפקידה ומליאת רשות ניירות ערך החליטה על פיטוריה. בעתירה טענה כי לא ניתנה לה אפשרות להשמיע את דבריה בפני הרשות עצמה לפני שהחליטה על הפיטורין. העתירה נדחתה, מתוך פס"ד של ביה"ד לעבודה עולה כי היו"ר תיאר בפני מליאת הרשות את כל השתלשלות הענינים, ואין חובה חוקית לשמוע את טענות העובד ישירות מפיו. פסה"ד ניתן מפי השופט ברנזון והסכים לו השופט שמגר. השופט ח. כהן קבע כי יש לדחות את העתירה מן הטעם הפשוט שלדעתו בענינים הנתונים בסמכות הייחודית של ביה"ד לעבודה, אין לבג"צ סמכות להתערב.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. עו"ד א. שטנדל לעותרת. 28.12.76).
בג"צ 568/76 - הרב י. מ. חרל"פ נגד ועדת השרים לפי חוק שירותי הדת היהודיים
*בקשה לפסול חבר המועצה הדתית. (העתירה נדחתה).
העותר הינו רבה של יקנעם, והוא אחת משלוש הרשויות המציעות מועמדים לחברות במועצה הדתית, ורשימת המועמדים כולם מוגשת לו כדי לחוות דעתו עליהם. הוא התנגד למועמדותם של שניים מבין מועמדי שר הדתות, וביקש לכנס את ועדת השרים הפועלת מכח סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים כדי שתדון בהתנגדותו. נוסף לכך פנה העותר לביה"ד הרבני בתביעות נגד שני המועמדים שיאסר עליהם לכהן כחברי המועצה הדתית. אלה סירבו לקבל עליהם את דין ביה"ד הרבני והוצאו נגדם כתבי סירוב. אז טען העותר בפני ועדת השרים, בין היתר, שמאחר והמועמדים לא קיבלו עליהם דין תורה והוצאו נגדם כתבי סירוב, הרי לפי ההלכה אין הם ראויים לכהן במשרה ציבורית כלשהי והם מנודים לבוא בקהל ישראל. ועדת השרים החליטה לדחות את ההתנגדות ועתירת העותר נדחתה. המועצה הדתית מתמנית לא לפי דין תורה אלא לפי חוק הכנסת וחוק זה אינו קובע כישורים אישיים מיוחדים לחברות במועצה הדתית, אלא זאת שהם צריכים להיות מתאימים לתפקיד זה מבחינה אישית ומבחינת ייצוגם של הגופים המעונינים בקיום שירותי הדת. כיון שכך אין זה מתפקידו של בג"צ לבדוק אם המועמדים כשרים מבחינת ההלכה ולקבוע סגולות הכשרה שאינן כתובות בחוק. ענין ההתאמה של המועמדים נתון מלכתחילה לשיקול דעתן של הרשויות המרכיבות את המועצה הדתית ובמקרה של ערעור נתון הדבר לשיקול דעת ועדת השרים.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. שפירא לעותר. 28.12.76).
בג"צ 9/77 - יוסף ויעקב לוי נגד פקיד שומה חיפה ואח'
*התערבות בג"צ בענין שניתן להשגה וערעור בפני בימ"ש אחר. (העתירה נדחתה).
העותרים השכירו דירה בשכר חודשי לאחר ששילמו לדייר מוגן דמי מפתח שיוותר על זכויותיו. הם ביקשו לנכות את תשלומי דמי מפתח שהם שילמו בשעורים שנתיים, מתוך שכה"ד שקיבלו מהדייר החודשי. לגבי שנת שומה אחת הגיע הענין לביהמ"ש המחוזי ובאשר העותרים הסתמכו על "הוראות מקצועיות שפרסם פקיד מס הכנסה" נדחתה תביעתם בהתבסס על תקדים שלפיו "הנחות אל משפטיות" אינן מקנות לנישום זכות אכיפה בביהמ"ש. על אותו פס"ד הוגש ערעור, אך בינתיים, ביחס לשנות
השומה הבאות פנו העותרים לבג"צ שיורה לפקיד השומה לפעול בהתאם לאותן הוראות מקצועיות. העתירה נדחתה. אין בג"צ דן בענינים שהם בסמכותו של בימ"ש אחר ודין זה חל גם על עניני מס הכנסה שניתן להעלותם בדרך של השגה וערעור לפי פקודת מס הכנסה. אין נפקא מינה, אם הטענה מבוססת על "הוראות מקצועיות" או על כל נימוק אחר.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. 11.1.77).
בג"צ 26/76 - עו"ד אנוש בר-שלום נגד מנהל מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*זכות עמידה בבג"צ. (העתירה נדחתה).
העותר ביקש כי בג"צ ימנע ממינהל מקרקעי ישראל למכור לרב הראשי לשעבר הרב נסים במחיר נמוך ממחירה הריאלי את לשכתו של הרב נסים לשעבר. העותר פנה תחילה למנהל המינהל וקיבל תשובות שונות שלא סיפקו אותו. עתירתו נדחתה, ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי אין לעותר זכות עמידה בענין זה ועל כן לא ראוי להוציא צו על תנאי. השופט ברנזון הנמנה עם "המקילים" בענין זכות העמידה בבג"צ סובר שאין לחסום בפני הפונים לבג"צ את הדרך, ולפעמים יש להעניק זכות עמידה גם אם אין לעותר ענין אישי בעתירתו. ברם, מכיון שלפי מדיניות רוב השופטים בביהמ"ש העליון לא יצליח העותר בעתירתו גם אם ינתן לו צו על תנאי, שכן לגופו של ענין עשויים המשיבים לטעון טענת חוסר עמידה וטענתם עשויה להתקבל, על כן הסכים גם הוא שלא לתת את הצו על תנאי. השופטים ויתקון ואשר, בשני פסקי דין נפרדים, סברו כי אכן אין לפתוח את שערי בג"צ לפני כל פונה, והם מעדיפים את השיטה המחמירה. לדעתם יש ללכת לפי המבחן האובייקטיבי בשאלת זכות העמידה, וכאשר העותר בבג"צ אין לו ענין אישי בעתירה אין להעתר לו. בכל שלושת פסקי הדין נסקרו בהרחבה כל ההלכות הנוגעות לשאלת זכות העמידה, הן אלה שניתנו מפי "המחמירים" והן אלה שניתנו מפי "המקילים".
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. העותר לעצמו, עו"ד חשין למשיב. 10.1.77).
בג"צ 416/76 - עמיצור יאשיהו נגד ראש עירית פתח-תקוה ואח'
*מתן תקופת מעבר לשימוש חורג כאשר השימוש הפך לחורג עקב פרסום תכנית בנין עיר חדשה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ענינה של עתירה זו תכנית חדשה לבנין עיר לפי חוק התכנון והבניה שהוחלה על איזור עין גנים שליד פתח-תקוה, המושב צורף לשטח שיפוט פתח תקוה בשנת 1952, ותכנית חדשה, שקיבלה תוקף ב-1971 הפכה איזור חקלאי לאיזור מגורים. באותו איזור יש לעותר לול וברגע שהאיזור הפך מחקלאי למגורים נהייתה החזקת הלול שימוש חורג, וממילא שימוש בלתי חוקי. עתירת העותר נגד המשיבים נתקבלה במובן זה שעל הועדה המקומית לקבוע, לפי סעיף 178 לחוק התכנון והבניה, תקופה בה מותר שימוש חורג באיזור התכנית לאותם בעלי השימוש הקודם שהפך לחורג לפי התכנית החדשה. ביהמ"ש עמד על הפגם בחוק שאינו דואג לכל אותם משתמשים אשר הופכים בין לילה לעברינים בעלי שימוש חורג ללא רשיון. בג"צ דחה את גירסת העותר כי שימוש קודם מותר אינו הופך לשימוש חורג באופן מיידי עם שינוי התכנית, וקבע כי אמנם המצב הוא קשה ובלתי מתקבל על הדעת אך אין מקשים על המחוקק הריבוני ואי סבירות הוראותיו. בתוך המצב הקיים ישנה אפשרות שכל מי ששימושו הופך לחורג יפנה בבקשה לועדה המקומית להתיר לו שימוש חורג לזמן מסויים ואז מחליטה הועדה לפי שיקול דעת חופשי ללא קריטריונים מוגדרים מראש, ומאידך קיימת האפשרות החוקית כי רשויות התכנון יקבעו מראש לפי מבחנים קבועים ומוגדרים תקופת מעבר שבה מותר השימוש החורג. המשיבים סירבו להשתמש באפשרות זו, אך זו האפשרות היותר מתקבלת על הדעת ועל כן חייבים המשיבים ללכת לפיה.
(בפני השופטים: ברנזון, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. אולשנסקי לעותר, עו"ד א. בר למשיבים. 12.1.77).