ע.א. 50/76 - בו מילר ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצורך חוק מס שבח מקרקעין.
(ערעור על החלטת ועדת ערר לענין מס שבח מקרקעין בת"א בע.ש. 109/75 - הערעור נדחה)
העובדות:
למנוחה טילה צימרמן היתה דירה בת 2 חדרים ברמת גן והיא גרה בה מ-1957 עד ליום מותה במרץ 1971. היא השאירה צוואה שלפיה הורישה את הדירה לשני נכדיה, המערערים, המתגוררים בשבדיה. בצוואתה הורתה כי בעלה יוסף צימרמן יגור בדירה כל ימי חייו ואכן הוא התגורר בה עד ליום פטירתו ביוני 1973. הצוואה נתגלתה במאי 1974 ואז הוכרה זכותם של המערערים על הדירה. ב-30.8.74 נמכרה הדירה והשאלה שהתעוררה היא אם זו דירת יחיד הפטורה מתשלום מס שבח. דירת יחיד מוגדרת בחוק, כ"דירה המשמשת בעיקרה למגורים והיא בבעלותו או בחכירתו של יחיד והוא או קרובו גרים בה רוב ימות השנה". טענת המערערים היא כי המנוח יוסף צימרמן גר בדירה ועל כן זו דירת יחיד. טענה זו לא נתקבלה ע"י המשיב. ועדת הערר שדחתה את הערעורקבעה כי צימרמן היה אמנם קרובם של המערערים, אך לא החזיק בדירה כקרוב שלהם אלא על סמך טענות מנוגדות לזכויותיהם של העוררים ולגביהם ישב בדירה ישיבת פולש ועל כן אינה הופכת את המקום למעון קבע שלו ואין זו דירת יחיד. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני :
א. את נמוקה של ועדת הערר אין לקבל. צימרמן המנוח ישב בדירה מכח ההוראה של הצוואה ובתור שכזה אין לראות בישיבתו בדירה ישיבה של פולש כי אם ישיבה המבוססת על זכות שבדין. אין גם בחוק כל רמז לכך כי התגוררות קרוב לצורך הגדרת "דירת יחיד" חייבת להיות ברשותו ובהסכמתו של היחיד.
ב. ברם יש לדחות את הערעור מן הטעם שאין לראות במגורי המנוח צימרמן בדירה, משך 28 חודשים מתוך 42 חודשים שלאחר פטירת אשתו, מצב המתאים להגדרה של מגורים ברוב ימות השנה.
ג. בהגדרת דירת יחיד מדובר על "רוב ימות השנה" אך אין לאמר שהמחוקק התכוון באופן ממשי למגורים ברוב ימות השנה שלפני מכירת הדירה. כוונת המחוקק היתה לפטור ממס מכירה של דירת יחיד וטעמו עימו שאין לראות במכירה כזו רווח שהרי המוכר רוצה לרכוש דירה אחרת תחתיה. על כן האמור בחוק "רוב ימות השנה" אין לפרשו כפשוטו המילולי. אין לראות זאת כזמן קצוב ומוגדר של שנה כלשהי כי אם מונח שמימד הזמן שבו בא לציין מבחן כללי לצורך הקביעה מתי תיחשב הדירה כדירת יחיד. המשמעות היא שיש לתת פטור לדירה המשמשת באמת ובתמים מקום מגורים עיקרי של היחיד או קרובו, דירה שבהעדרה יחסרו משכן קבע למגורים.
ד. בעניננו אין חולק על כך שהמערערים מעולם לא התגוררו בדירה ואין היא מהווה כל עיקר מקום מגורים עיקרי עבורם, וגם קרובם שגר בה, ובמשך 28 חודשים שימשה עבורו מקום מגורים, הרי משנפטר שוב אין לראות בדירה כמשמשת עבורו מקום מגורים עיקרי. יתירה מזאת לאחר פטירתו של המנוח עמדו לרשות המערערים 14 חודשים להפוך את הדירה למקום מגוריהם הקבוע אך הם לא עשו כך.
השופט ויתקון (הסכים עמו השופט י. כהן) :
א. השיקול שהפטור מהמס ניתן לדירת יחיד כדי שלא להכביד על אדם להחליף דירתו, הוא אמנם שיקול נכון, ואין ספק שעמד לנגד עיני המחוקק, אך אותו שיקול לא מצא ביטוי הולם בנוסח החוק. תחולת הפטור אינה מוגבלת לאותם מקרים שבהם השתמש המוכר בתמורה להשגת דיור אחר. על כן לא היה מקום לדחות את דרישת הנישומים לראות בדירה "דירת יחיד" בשל כך שהדירה לא נמכרה לשם החלפת דיור. אין זה חשוב מה
היה המניע של המחוקק ואין לקרוא בין השיטין תנאי שאין לו רמז בחוק עצמו. לכל היותר ניתן לאמר שכאשר ברור שהדירה נמכרה על מנת להשיג תחתיה דיור אחר, יהא בכך שיקול לפרש את המילים "רוב ימות השנה" פירוש רחב לטובת הנישום. אך אין לאמר הפוכו של דבר שכאשר אין לנישום כוונה כזו רשאי המנהל לסרב לו את הפטור.
ב. אילו מכרו היורשים את הדירה במועד סמוך לאחר פטירת קרובם לא היתה עילה חוקית לסרב להם את הפטור. העובדה שאדם שהתגורר בדירה נפטר ואינו זקוק עוד לדיור אינה רלבנטית כיון שדי לו למוכר שהוא או קרובו היו גרים באותה, דירה.
ג. ברם הזמן הרב שעבר מפטירת הקרוב עד למכירת הדירה הוא בעוכרי המערערים. דירת יחיד היא דירה המשמשת בעיקרה למגורים רוב ימית השנה והסעיף מדבר במגורים שבהווה. דירה שעמדה ריקה ללא שימוש משך 14 חודשים לפני מכירתה אינה עונה על התנאי הזה. נכון שקשה לקבוע מהי תקופת מעבר סבירה בין השימוש כמגורים ובין מועד המכירה ומה אינו רווח זמן כזה, אך ודאי שתקופה של 14 חודשים שהדירה עמדה ללא מגורי מוכר או קרובו מוציאים אותה מגדר דירת יחיד.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן עו"ד דן יואל למערערים, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 31.1.77).
ע.א. 759/76 - צביה פז ואח' נגד יצחק נוימן
*מתן פס"ד בערעור על יסוד עילה שלא נטענה ע"י בעל דין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: כהן דבורין ובר) - הערעור נתקבל)
העובדות :
המערערים והמשיב הם שותפים במגרש חכור בתל ברוך והם חילקו ביניהם את השימוש במגרש עפ"י קו חלוקה החוצה את המגרש לשני חצאים. כל אחד מהצדדים יש לו בית של קומה אחת העומד על חלקו הוא של המגרש. המערערים ביקשו להרחיב את ביתם ע"י בניית קומה נוספת מעל דירתם ולשם כך ערכו תכנית בנין מתאימה וקיבלו את הסכמתו של המשיב לתכנית ועל פיה קיבלו היתר בניה. כמסתבר לא שמרו המערערים על תנאי ההיתר והוגש נגדם כתב אישום ע"י העיריה, הם נמצאו אשמים וחוייבו להרוס את החלקים החורגים. המערערים ביקשו מועדת בנין ערים לאשר את הבניה החורגת בדיעבד ובקשתם זו עדיין בטיפול. בינתיים הגיש המשיב תביעה לבימ"ש השלום למתן צו מניעה נגד המערערים ועילת התביעה שהבניה אינה מתבצעת לפי התכנית המוסכמת ושהיא פוגעת בזכויותיו של המשיב בשלושה אלה: המערערים חדרו מעבר לגבולם אל חלקו של המשיב; הם פתחו חלונות בקיר שבקומה ב' הפונה לכוון ביתו של המשיב; הבניה מסתירה את האור במטבחו של המשיב. בימ"ש השלום מצא כי תלונות המשיב אינן מבוססות, כי החדירה לחלקו של המשיב בוצעה כדי להצמיד קיר מסויים לקיר של בית המשיב וזו נעשתה בהתאם לתכנית ועפ"י בקשתה המפורשת של אשת המשיב ולטובתו, כי החלונות שבקומה ב' אינם אלא פתחי אורור ואף אלה נבנו בהתאם לתכנית המאושרת, וכי לא היתה בחריגה הסתרת האור בבית המשיב. על כן דחה את תביעת המשיב. ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של בימ"ש השלום וזאת ע"פ עובדה שלא נטענה ע"י המשיב לא בבימ"ש השלום, לא בסיכומים ולא בנימוקי הערעור ולא בטיעון בערעור. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי, כי כאשר יבוא המשיב לועדת בנין ערים לבקש היתר בניה לעצמו ישיבו את פניו ריקם בגלל סטיות הבניה של המערערים, וזהו נזק שנגרם או עלול להגרם בעקבות התנהגותם של המערערים, ונזק זה מספיק כדי לזכות את המשיב בצו הריסה. אמנם לא הובאו ראיות כי נזק כזה עלול להגרם, אך ביהמ"ש המחוזי סבר כי נזק כזה הוא "בידיעתםשל השופטים". על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. ביהמ"ש המחוזי סטה סטיה חמורה מסדרי הדין התקינים כאשר עורר מיוזמתו טענה שהמשיב לא העלה אותה ולא הזכיר לא בפרשת התביעה, לא במהלך הראיות, לא בסיכומיו
ולא בנימוקי הערעור. הטענה שמדובר בה היא טענה עובדתית ואילו התעוררה בשלב יותר מוקדם יכלו המערערים לנסות לסתור אותה, דבר שנמנע מהם כאשר כל הענין התעורר רק בשלב הערעור ומפי ביהמ"ש עצמו. ביהמ"ש המחוזי ניסה להצדיק את עמדתו באומרו שהנתונים העובדתיים הצריכים לענין לא היו מתבררים יותר אילו כלל כתב התביעה גם את הנמוק החדש. אולם ביהמ"ש אינו יכול לדעת איזה ראיות מסוגל צד מהצדדים להביא ואינו רשאי להניח שראיות כאלה אינן קיימות.
ב. צודק ב"כ המערערים גם בטענתו כי השימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי "בידיעתו השיפוטית" אינו במקומו. כדי לקבל את צו המניעה צריך היה המשיב להראות כי המערערים עשו מעשה בלתי חוקי, כי המעשה גרם למשיב נזק כספי או פגע בהנאתו מרכושו וכי הנזק הוא תוצאה ישירה מהמעשה הבלתי חוקי. מי שטוען כי התקיימו היסודות הנ"ל חייב להוכיח את טענותיו. ניתן לפטור צד למשפט מהחובה להוכיח עובדה כאשר זו בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש, ומבלי לבחון בפרוטרוט במסגרת ערעור זה מהן העובדות שבידיעתם השיפוטית של שופטים, הרי באופן כללי מדובר בעובדות שהן נחלת הכלל כגון עובדות היסטוריות עובדות בפיסיקה, גאוגרפיה וכדומה. אין לומר כי השאלה כיצד תנהג הועדה המקומית אם המערערים ירצו רשיון, וכיצד תנהג הועדה המחוזית אשר בפניה יש למשיב זכות ערעור, הם דברים שבידיעה שיפוטית של ביהמ"ש.
השופטים עציוני וי. כהן: הסכימו לקבלת הערעור מן הטעם שביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיב על סמך טענה שלא הועמדה לדיון בבימ"ש השלום, מבלי לדון בשאלת הידיעה המשפטית שהועלתה ע"י השופט אשר.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר עו"ד ע. שילון למערערים, עו"ד ע. פלדמן למשיבה. 26.1.77).
ע.פ. 636/76 - משה קרוב נגד מדינת ישראל
*מאסר עדים עפ"י פקודת בזיון ביהמ"ש והסתמכות על העדויות שנתנו לאחר מכן.
* איומים על עדים כנימוק להחמרה בעונש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.פ. 374/76 - הערעור נדחה)
העובדות :
בעלי מוסכים ברמת השרון ובני ברק התלוננו על המערער הדורש מהם שירותים באיומי אלימות ובסחיטות והמערער הועמד לדין בעבירות של סחיטה בכח ובאיומים וגם במאסר שוא. ביהמ"ש המחוזי מצא שהוכחו רק עבירות של תקיפות ולא העבירות החמורות שהואשם בהן המערער, ודן את המערער למאסר של שנה וחצי. על כך הערעור.
החלטה - השופט ח. כהן :
א. בעדותם בביהמ"ש סירבו המתלוננים להשיב על שאלות מרשיעות והתחמקו ממתן תשובות ורשאי היה ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו עפ"י סעיף 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש ולצוות על מאסר העדים. לא זו בלבד שבשעת מעשה לא התנגד לכך הסניגור, אלא שמתברר למפרע שהעדים תודרכו ע"י המערער כיצד להעיד ועמדו בפחד שאם יעידו עדות אמת יורע להם. כיון שמתוך פחד סירבו למסור עדות אמת צדק השופט כשהעמיד לפניהם כמשקל נגד את פחד המעצר.
ב. רשאי היה ביהמ"ש להרשות לתביעה לקרוא את הנאשם חזרה לדוכן העדים לאחר שגמר להעיד, כדי לחקור אותו על אודות חומר שנתגלה לאחר תום חקירתו. משבחר
הנאשם להעיד הרי הוא כעד לכל דבר ומשתמה חקירתו אינה קמה מחדש הפריבילגיה שהיתה לו שלא להעיד ולא צומחת לו מחדש זכות השתיקה. כאשר בחר נאשם להעיד חשף את עצמו לא רק לחקירת שתי וערב על אתר אלא גם לחקירות נוספות.
ג. באו ראיות מספיקות להוכיח את העבירות השונות ואין להרהר אחרי מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי העבירות שבהן הרשיע את המערער אכן הוכחו. נכון שהעדים המתלוננים ניסו בכל כוחם להתחמק ממתן עדות ברורה ואף סתרו את עצמם, אך השופט היה ער לכך והגיע למסקנה שיש די חומר להשתית עליו את ההרשעה.
ד. בגזר דינו ציין השופט את הנסיבות המקילות ולחומרה ציין שאינו מעלים עין מן הנסיונות שעשה המערער להשפיע על עדים בדרכים פסולות. טענת המערער הינה כי לא היה מקום להביא שיקול זה בחשבון הנסיבות המחמירות ונסיונות אלה יכולים לשמש עילה לאישום נוסף. ביהמ"ש המחוזי צדק בגישתו. אי אפשר להתעלם מנסיונותיו של הנאשם להביא לידי שינויי עדויות לטובתו בדרכי איומים אף אם נסיונות אלה יכולים לשמש לאחר מכן עילה לאישום נוסף. ניתן לטעון לענין גזר דין באישום הנוסף שביהמ"ש כבר התחשב בנסיונות ההשפעה כדי להחמיר את הדין של הנאשם במשפט הקודם.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן-פורת עו"ד מ. אלוני למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.1.77).
ב.ר.ע. 230/76 - פאטמה בליילה ואח' נגד חב' שומרון בע"מ ואח'
*מתן רשות למשלוח הודעה לצד ג'(בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
בקדם משפט רשאי השופט ליתן כל הוראה של סדר דין, לרבות רשות למשלוח הודעה לצד שלישי, מבלי לתת הודעה מוקדמת על כך בדרך המרצה. לא היה צורך בטעם מיוחד לצידוק האיחור למשלוח הודעה, שכן לפי התקנות יש להגיש את ההודעה לצד שלישי תוך הזמן שנקבע להגשת כתב הגנה אם לא קבע ביהמ"ש או הרשם מועד אחר. משמע שקביעת המועד היא בידי ביהמ"ש או הרשם, אשר בקבעם את המועד אין הם סוטים ממצוות המחוקק, ועל כן המבקש אורכה אינו חייב לשכנע בקיומו של טעם מיוחד.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. קלר למבקשים, עוה"ד ד. בן-בסט וד. בר-אל למשיבים. 4.1.77).
ב"ש 1/77 - אליעזר שרף נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בגין עיכובים במהלך המשפט (הערר נתקבל).
העורר נעצר בפברואר 1976 באישום של סמים בכמות של שניים וחצי ק"ג אופיום שלטענת המדינה הובא מחו"ל. ביהמ"ש העליון הורה בשעתו על מעצר העורר אך הוסיף כי כעבור זמן סביר יוכל העורר לחדש את בקשתו לשחרור בערובה. החלטה זו היתה ביום 11.3.76 ולאחר כחודשיים וחצי פנה העורר לביהמ"ש המחוזי וביקש לשחררו בערבות. הבקשה נדחתה וכן בקשה נוספת מסוף יולי 1976. המשפט התחיל להתברר בחודש יוני 1976 ובפגרת הקיץ נתקיימו מספר ישיבות. המשפט נקבע להמשך ביום 29.12.76 ואז קרתה תקלה שהצריכה את דחיית המשפט באשר תיק המוצגים לא הובא לישיבה. עפ"י סעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי על ביהמ"ש לגבות את הראיות מדי יום ביומו עד גמירה לאחר שהחל המשפט, ואין כל הסבר לכך מדוע לא נמשך הבירור מדי יום ביומו כפי שהחוק מחייב. מדובר באדם שנעצר באישום של עבירה חמורה, אך אותו חוק שמכוחו הוא נעצר, מורה גם לשופט כיצד לנהל את דינו כדי למנוע עינוי דין ובחובה זו נכשל ביהמ"ש המחוזי לחלוטין. אי לכך יש לשחרר את העורר בערובה של 200 אלף ל"י שיופקדו בקופת ביהמ"ש או ערבות בנקאית באותו סכום.
(בפני הנשיא זוסמן. עו"ד באר לעורר, עו"ד אלון למשיבה. 11.1.77).
ע.א. 559/76 - קצין התגמולים נגד ראובן שטרן
*התפרצות מחלה עקב השירות(הערעור נדחה).
המשיב גוייס לפני מלחמת ששת הימים ושוחרר עשרה חודשים לאחר גיוסו וסעיף השחרור היה אישיות בלתי בשלה. מספר חודשים לאחר שחרורו פרצה אצל המשיב מחלת הסכיזופרניה והתעוררה שאלה אם פרצה עקב השירות. ועדת העררים קבעה שהמחלה שהיא קונסטיטוציונלית פרצה עקב השירות והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים ח. כהן ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר. השופטים ח. כהן ושרשבסקי ציינו כי מתוך מסקנת ועדת העררים עולה, כי היא העדיפה חוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעם המשיב וכן שהועדה נתנה אמון בעדויות אמו של המשיב ודודו כי לפני גיוסו היה בריא וכי ההתפרצות הראשונה היתה בעת השירות. מאידך סבר השופט שמגר כי לנוכח פסה"ד הקצר של הועדה שלא ניתחה את הראיות שבאו לפניה, ניתן לבדוק את חומר הראיות ומתוכו אין לקבוע כי אכן פרצה המחלה בזמן השירות ועל כן אין לאמר כי פרצה עקב השירות, אלא כי החמירה עקב השירות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד ש. דורנר למערער, עו"ד ש. אנורם למשיב. 19.1.77).
ע.א. 669/76 - קצין התגמולים לפי חוק הנכים נגד אדמונד שריקי
*תביעת נכות בגין תאונה במחנה צבאי (הערעור נתקבל).
המשיב שירת במחנה צריפין וחברו נטל רכב צבאי שלא כדין וללא רשות והזמין את המשיב להלוות אליו בנסיעה בתוך המחנה לארוחת צהריים בשק"ם המרכזי. לאחר שסעדו לא חזרו למקומם בדרך הישרה אלא עשו טיול "להנאתם" בתוך המחנה ובמסע זה קרתה תאונה בה נפצע המשיב. קצין התגמולים דחה את תביעת המשיב להכיר בו כנכה עקב שירותו הצבאי ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו והערעור על כך נתקבל. המשיב פצוע קשה ואינו מסוגל להופיע ולהעיד ויש להניח לטובתו שלא ידע על האיסור להשתמש ברכב הצבאי למטרה שבה השתמש בו חברו, ושלא ידע שחברו לא היה רשאי לנהוג. ברם, דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד. עדיין נשארה הנסיעה שנסעו יחדיו חזרה מהשק"ם נסיעת "הנאה" ולא נכנסה בגדר נסיעת שירות. העובדה שהתאונה קרתה בתוך המחנה היא בלתי רלבנטית. טיולו של חייל, אפילו בתוך המחנה, כשהוא נעשה להנאתו האישית בלבד ולא לצורכי שירותו ולא ברשות מפקדיו, לא נעשה "עקב השירות". המשיב נמצא במקום התאונה לא בגלל שירותו, ולא במקום שחייב היה להמצא בגלל השירות, אלא נמצא במקום שבו אסור היה לו להמצא אם כי היה בתוך תחומי מחנה צבאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. בן-אור ,א4 למערער, עו"ד י. עפרון למשיב. 17.1.77).
ע.א. 737/76: עזבון המנוח י. ליכטר נגד הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות הנאצים
*הוצאות משפט (הערעור נתקבל).
המנוח התדיין עם הרשות המוסמכת בועדת העררים משנת 1965 ובשנת 1975 זכה להארכת מועד להגשת תביעתו, אלא שבינתיים נפטר לבית עולמו. ועדת העררים לא פסקה לו הוצאות והערעור של העזבון נתקבל. לטענת המשיבה כי אין לביהמ"ש להתערב בשיקול דעת הועדה בענין ההוצאות - אילו הועדה שקלה, בדעתה והגיעה למסקנה שהמנוח לא היה ראוי להוצאות לא היה ביהמ"ש מתערב בשיקול דעתו. ברם, הועדה קיבלה את ערר המנוח בלי לאמר דבר לענין ההוצאות, וכנראה ענין ההוצאות נשכח ממנה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ז. גוטר למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 17.1.77).
ע.א. 421/76 - הנדל ימימה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*תביעת נכות רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערערת עלתה עם הוריה מרוסיה בשנת 1928 וירדו מא"י לצרפת עוד בשנת 1929 כאשר המערערת היתה בת שנה אחת. בתקופת המלחמה היתה המערערת נתונה לרדיפות בצרפת ואף נשללה ממנה חירותה במחנות ריכוז. על אף הרדיפות אין המערערת זכאית לתגמולים אלא אם היתה זכאית לפי החוק הגרמני אילולא הסכם לוקסמבורג, ואין היא זכאית לפי החוק הגרמני אלא אם כן תוכל להכלל במסגרת סעיף 160 לחוק הגרמני, אשר יצר סוג נוסף של נרדפים, הם מחוסרי נתינות או פליטים כמשמעותם באמנת ז'נבה שסבלו נזק בגופם או בבריאותם או שחירותם נשללה. טענת המערערת שהיתה מחוסרת נתינות וגם פליטה כמשמעות מונח זה באמנת ז'נבה נדחתה ע"י הרשויות המוסמכות ואכן בדין נדחתה. כדי להכלל במסגרת פליט לפי אמנת ז'נבה משנת 1951, צריך האדם להיות מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע דת וכו', ואין לאמר על מי שירד מהארץ בשנת 1929, בין אם הירידה היתה מפאת דאגות פרנסה ובין אם היתה מפאת המאורעות שהיו אז בארץ, כי הירידה היתה מחמת נסיבות שיכלו לנטוע בלב אדם סביר פחד כאמור. המערערת והוריה ישבו בצרפת כ- 10 שנים עד לפרוץ המלחמה ואין לאמר שהיו מחוסרי נתינות שכן הם היו בעלי אזרחות ארצישראלית. העובדה שבבימ"ש גרמני נעשתה פשרה בין רשות השילומים הגרמנית לבין אמה של המערערת, שלפיה קיבלה האם פיצויים במסגרת סעיף 160 הנ"ל אין בה כדי להועיל למערערת. ביהמ"ש הגרמני לא פסק דבר ביחס לשאלת המעמד של האם אלא אישר פשרה, ומן המפורסמות הוא שיש ועושים ומאשרים פשרות גם לפנים משורת הדין כאשר לא מגיע לתובע מאומה. אין באישור הפשרה הנ"ל כדי להוכיח על דבר מעמדה המשפטי של אם המערערת, וממילא אין בפסה"ד ראיה להוכחת מעמד המערערת.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. באלינט למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 4.1.77).
בג"צ 12/77 - עו"ד אברהם פורז נגד עירית תל-אביב ואח'
*השכרת אולם בהנחה ע"י העיריה לארגון פוליטי (העתירה נדחתה).
העותר מתרעם על המשיבה שהשכירה לארגון צעירי תנועת החרות, בהנחה, אולם שבו אירגן הארגון אירוע בשם "עם הפנים לשכונות". לטענת העותר נכנס הארוע בגדר תעמולת בחירות וע"י מתן ההנחה נתנה העיריה תרומה למפלגה בנגוד לחוק מימון מפלגות ודרישתו שהעיריה תגבה מהארגון את ההפרש. העתירה נדחתה. עצם האירוע היה מעשה טוב להקל על המצוקה של שכונות טעונות טיפוח, ובין אם העיריה היתה רשאית לתת למטרה זו את ההנחה שנתנה ואם לאו אין הצדק מחייב התערבות בג"צ. העיריה נהגה בתום לב בהיותה סבורה שהיא נתנה יד לענין שבצדקה ולאחר המעשה אין טעם להלקות את העיריה או את הארגון על שעשה מעשה טוב אפילו היתה בו הפרה טכנית של הוראה מהוראות החוק.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. העותר לעצמו. 30.1.77).
ב"ש 288/76 - פלוני נגד פלונית
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
בתביעת מזונות פסק ביהמ"ש המחוזי ביום 3.11.76 את שעור המזונות שעל המבקש לשלם למשיבה "בשעור התשלום לילד אחד שמשלם המוסד לביטוח לאומי לחודש לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום)" וכן כי הסכום הנ"ל "יהא צמוד להעלאת שעורי התשלום לפי החוק הנ"ל. המבקש היה מיוצג ע"י עו"ד שנתמנה ע"י הלשכה לסיוע משפטי. הזמן להגשת הערעור עבר והלשכה לסיוע משפטי הגישה בקשה בשם המבקש
להארכת המועד, והנימוק הוא חשיבות הבעיה והשלכותיה לגבי מקרים רבים של תביעות מזונות הנדונות כיום בבתי המשפט. הבקשה נדחתה. החמצת המועד מוסברת בקשיי תקשורת בין המבקש הגר בקרית מלאכי לבין פרקליטו הגר בחיפה ומצב בריאותו של המבקש, אך אין לראות בכך הסבר מתקבל על הדעת שכן התקופה הארוכה של 45 ימים להגשת ערעור מספיקה גם בתנאים של קשיי תקשורת או קשיים אחרים. חשיבות הבעיה הנטענת כשלעצמה מהווה משקל מסייע בלבד כאשר יש הסבר סביר לצידוק האיחור, אך הבסיס הוא ההסבר הסביר ובהעדר הסבר סביר אין חשיבות הבעיה יכולה לסייע. אך גם אילו היה הסבר מתקבל על הדעת לאיחור ספק גדול הוא אם ניתן למצוא בערעור בעיה חשובה. התייחסותו של ביהמ"ש המחוזי לתשלום של הביטוח הלאומי היא השוואתית בלבד וכשם שיש נוהל להצמיד תשלומים למדדים שונים המשתנים מפעם לפעם, קיבל ביהמ"ש את הצעת המשיבה והצמיד את גובה דמי המזונות לתשלום של הביטוח הלאומי כפי שישתנה. שיטת ההצמדה כאמור אינה בעיה מיוחדת העולה לכדי טעם מיוחד להארכת מועד.
(בפני: הרשם ברטוב. 26.1.77).
ב"ש 7/77 - מדינת ישראל נגד מאיר דרור ואח'
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
חמשת המשיבים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי באישום של עבירות התפרצות למפעל תכשיטים שבו פרצו שלוש כספות וגנבו מתוכו דברי כסף וזהב כאשר הרכוש הגנוב לא נמצא. לפני ביהמ"ש דלמטה שנתבקש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, באה הודעתו של עד שהעיד כי ראה את המשיבים מתכנסים בשעה 5 לפנות בוקר וכן הובא בפני השופט דו"ח שנכתב ע"י איש משטרה ממחלקת זיהוי פלילי אל הקצין המנהל את החקירה. כדי לבדוק את אמיתות העדות קם השופט בשעה 5 בבקר ומצא כי ברחוב שורר חושך כזה שאין להכיר ולזהות איש. אשר לדו"ח של איש המשטרה לא קיבל אותו השופט, מפני שמדובר בדו"ח פנימי אשר נשלח מקצין משטרה אחד למשנהו. הערר נתקבל לאחר שבמקום אותו דו"ח פנימי הוגשה חוות דעתו של איש המשטרה האמור כעדות לפי פקודת הראיות. מבלי להכנס לדיון בפרטים, הרי חוות הדעת של המומחה מעידה על כך שעל בגדי המשיבים נמצאו רסיסי ריתוך וביניהם רסיסי כסף וזהב ועל בלוני החמצן שעזרו לפריצת הכספות נתגלו שרידים של צבע הדומים לצבע המכוניות של המשיבים. ההגנה לא נתנה כל הסבר לעובדות אלה.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד קירש לעוררת, עוה"ד שחר, בראון, מוסק ושרף למשיבים השונים. 20.1.77).
ב"ש 13/77 - מחמוד בן שחאדה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של קבלת אתנן ושימוש בכפיה להביא אשה לזנות וניתן נגדו צו מעצר עד תום ההליכים. לאחר מכן העידה המתלוננת ולאחר עדותה ביקש הסניגור שהעורר ישוחרר ממעצרו והצביע בעיקר על הסתירות שלטענתו נתגלו בעדות המתלוננת. הבקשה נדחתה והערר על כך נדחה. העבירות המיוחסות לעורר הינן לגבי תקופה שבה מתנהל נגדו משפט אחר בקשר לעבירות דומות כשהוא משוחרר בערובה. יש לו גם הרשעה קודמת בגין שוטטות. ביהמ"ש המחוזי, כנראה, לא היה סבור שעדות המתלוננת כל כך רעועה על פניה שיש בה כדי למוטט את כתב האישום. העבירות שיוחסו לעורר הן חמורות למדי והמשפט נקבע לתאריך קרוב ויש להניח כי יימשך מיום ליום, ועל כל פנים ללא הפסקות ארוכות. מסיבות אלה אין סיבה מספיקה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט י. כהן. 16.1.77).
ב"ש 17/77 - יעקב בן אברהם ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו יחד עם אדם שלישי בפריצה. השניים נמצאו יחד עם האדם השלישי במכונית השייכת לעורר השני כשלוש שעות אחרי שבוצעה הפריצה ושלל הפריצה נמצא במכונית. העוררים לא נתנו בהודעותיהם במשטרה שום הסבר על הנסיבות שבהן הם היו באותה מכונית, לכל אחד מהם עבר פלילי עשיר בעבירות רכוש והעובדה שהאדם הנוסף הודה שהוא ביצע את הפריצה אין בה כדי לנקות את העוררים מהשתתפות בפריצה. בנסיבות אלה אין למצוא פגם בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להאריך את מעצר העוררים עד גמר ההליכים.
(בפני השופט: י. כהן. 23.1.77).
המ' 720/76 - נח אפשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מתן שיקים ללא כיסוי) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי בגין חמישה מקרים של מסירת שיקים ללא כיסוי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, למערער שורה של הרשעות קודמות בעבירות של אותו סוג ולכאורה לא החמיר ביהמ"ש יתר על המידה עם המערער. ברם המערער סילק את כל חובו לפני המשפט ובינתיים שינה את אורח חייו ובמקום לעסוק בעסקים שבהם לא הצליח, החל לעבוד כשכיר ומקום עבודתו מובטח לאחר שחרורו ממאסר. אי לכך ניתן להקל בעונשו באופן ששמונה חודשים יהיו מאסר בפועל ו- 10 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. המערער לעצמו. עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 6.1.77).
המ' 20/77 + 15 - יצחק רובין וישראל רוזנצוייג נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע מאסר עד לשמיעת הערעור (הבקשה נדחתה).
המבקשים הורשעו בעבירות שוחד והוטלו עליהם עונשים שונים ובכללם עונש מאסר של שנתיים. בקשתם היא לדחות ביצוע עונשי המאסר עד לגמר בירור הערעור. הבקשה נדחתה. העבירות הן חמורות ותקופות המאסר אינן קצרות. אין למצוא במקרה דנא נסיבות מיוחדות שיצדיקו סטיה מהכלל שנאשם שנידון ע"י ביהמ"ש קמא לעונש מאסר לתקופה לא קצרה, צריך להתחיל בריצוי העונש מיד אחרי מתן גזר הדין אם לא נקבע אחרת.
(בפני: השופט י. כהן. עוה"ד שכטר ושטיינמן למבקשים, עו"ד גורני למשיבה. 13.1.77).
ע.פ. 811/76 - מרדכי רצאבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קשירת קשר לביצוע פריצה) (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הועמד לדין עם נאשם אחר לפי כתב אישום שבו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסיוע לביצוע פריצה. לאחר שמיעת חלק מהראיות הודה בעובדות הנוגעות בעבירה הראשונה של קשירת קשר והורשע בה וזוכה מן העבירות האחרות. קשירת הקשר היתה לביצוע פריצה והמערער עמד לקנות הסחורה הגנובה. בסופו של דבר בוצעה הפריצה ונגנבו חומרי בנין בערך של 100 אלף ל"י. לפני שהמערער הודה באשמה הוסכם בינו לבין התביעה כי לא ייאסר. ביהמ"ש כיבד את ההסכם הזה, אך הטיל על המערער קנס של 100,000 ל"י. בערעורו טוען המערער כי חלקו בעבירה לא היה גדול ובהתחשב במצבו החומרי הקנס מהווה עונש חמור מדי, ומה גם שלא יוכל לשלם את הקנס והתוצאה תהיה שייאלץ לרצות עונש מאסר למרות עיסקת הטיעון בינו לבין התביעה. הערעור נדחה. העבירה שביצע המערער היא בעלת חומרה רבה ולמערער הרשעה קודמת בעבירה של קבלת רכוש גנוב. בנסיבות אלה עשה ביהמ"ש
חסד עם המערער בכך שכיבד את בקשת התביעה שלא להטיל עליו מאסר בפועל. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון, בהסכמת המשיבה, כי הקנס ישולם בעשרה שיעורים של 10,000 ל"י כל שעור.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. עו"ד ימיני למערער, עו"ד גב' ויכלר למשיבה. 11.1.77).
ע.פ. 601/76 - משה בבלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. העונש כשלעצמו אינו חמור כשמדובר בעבירה שעונשה המירבי הוא 20 שנות מאסר וגם נסיבות המקרה היו חמורות למדי. אעפ"כ ניתן להקל במידה מסוימת בעונש, בהתחשב בכך שאין למערער הרשעות קודמות ולפי תסקיר שירות המבחן יש מקום לתקוה שהיתה כאן הסתבכות חד פעמית שהרקע שלה לא הוברר ושבעזרת בני משפחתו לא יחזור המערער לדרך של עבריינות. אי לכך יומר העונש לשנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד בכר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 30.12.76) .
ע.פ. 556/76 - רפאל ללוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי עפ"י הודאתו ב- 30 מקרי פריצה לבתי דירה וגניבה מתוכם ובנוסף לכך הביא ביהמ"ש בחשבון, לפי בקשת המערער, עוד כ- 130 פריצות לבתי דירה וגניבות מתוכן. כן הורשע המערער בעבירה של מנוסה ממשמר חוקי. בגין כל העבירות הוטל על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל ו- 4 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש הכולל הוא ללא ספק חמור ובמיוחד כשמדובר באדם בן 24, אך אעפ"כ אין להמתיק את הדין. למערער הרשעות קודמות מרובות בעבירות נגד הרכוש. הוא מהווה סכנה לציבור בהתהלכו חופשי ואין מנוס מלהרחיקו מהציבור לתקופה ארוכה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. המערער לעצמו, עו"ד י. רזניק למשיבה. 30.12.76).
ע.פ. 712/76 - אברהם פרוכטמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער עבד במדור המשכורות של משרד הבריאות וניסה לקבל הלוואות של 500 ל"י ו- 600 ל"י משני עובדים, ע"י הבטחות שהיו קשורות במילוי תפקידו כמשלם משכורות. הוא הורשע בעבירות שוחד ונדון ל- 4 חודשים מאסר בפועל ו- 4 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין העונש אמר ביהמ"ש העליון כי אמנם בדרך כלל העונש ההולם עבירות שוחד הוא מאסר, אך יתכנו מקרים מיוחדים שבהם ניתן לוותר על עונש מאסר והמקרה דנא הוא יוצא דופן, וניתן להסתפק בו בקנס כספי. עברו של המערער נקי לגמרי, הוא עובד כבר 13 שנה במקום עבודתו והוא מסור מאד לתפקידו. לרגל תאונת דרכים שבה נפגע קשות נקלע למצב כספי דחוק ונזקק להלוואות חברים בעבודה לתקופה קצרה, אבל הוא עשה זאת כאמור ע"י הבטחות הקשורות במילוי תפקידו. הוא גם אדם מבוגר וחולני. אי לכך ניתן להמיר את המאסר בפועל לקנס של 3000 ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. וסטמן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 12.1.77).
ע.פ. 449/76 - משה אליעז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הגיש לבנק שמונה חשבונות מזויפים שלפיהם מגיע לו כסף מנציבות מס הכנסה וזאת כדי להשיג מן הבנק אשראי בשווי של 70 אחוז מחשבונות אלו. כתוצאה מכך קיבל אשראי של 30 אלף לירות. ביהמ"ש הרשיעו בעבירות מרמה וזיוף ודן אותו לתשלום קנס של 24 אלף ל"י ומאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הקנס שהוטל איננו חורג מן הסכום המירבי שאפשר להטיל על המערער. גם אם אין לנהוג לפי סעיף 29 (א) לחוק לתיקון דיני עונשין, אלא לפי סעיף 28 לאותו חוק עדיין הסכום המירבי גבוה מן הסכום שהוטל כקנס. כל חשבון משמונה החשבונות שזוייפו מהווה עבירה נפרדת ולא רק עבירה אחת אלא שמונה עבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף, רישום כוזב, ושימוש במסמך מזויף דהיינו 34 עבירות בסה"כ. לגופו של ענין העונש איננו מוגזם.
(בפני השופטים: ויתקון, שרשבסקי, אשר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. גולן למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 19.1.77).
ע.פ. 441/76 - מאני דולה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס ושוד) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער בהיותו בן 18 התפרץ יחד עם נער בן 14 לדירתה של אשה זקנה בת 72, השניים היכו את האשה, סתמו את פיה והשכיבוה תוך כדי קשירת ידיה ורגליה. הם הפשיטו אותה והמערער אנס אותה ושדדו אותה. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 14 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. כמסתבר רמת האינטלגנציה של המערער היא למטה מבינונית ורמת התפתחותו הרגשית היא אינפנטילית ואין הוא יכול לעמוד מול דחפים אגרסביים הטמונים בו וכן הוא סובל מתחושת דכאון. כמו כן קיים חשש שהוא יחזור ויבצע מעשי אלימות וכבר ביצע בעבר עבירת אלימות אחרת. בהתחשב בכל האמור אין לאמר שהעונש מוגזם. בכך באה על סיפוקה טובת הציבור ולענין חולניותו של המערער על שלטונות בית הסוהר לדאוג שינתן לו טיפול מתאים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד רום למערער, עו"ד אילון למשיבה. 31.1.77).
ע.פ. 702/76 - מדינת ישראל נגד דוד שם טוב ושלום סוטין
*קולת העונש (תקיפה) (הערעור על קולת העונש נדחה).
המשיבים תקפו את המתלונן בנוסעם במונית ציבורית והמשיב הראשון חבל בפניו של המתלונן בסכין גילוח ופצע אותו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את המלצת שירות המבחן והעמיד את המשיבים בפיקוח קצין מבחן והערעור על כך נדחה. אכן העבירה מצדיקה הטלת עונש חמור ואילו הטיל ביהמ"ש המחוזי עונש מאסר לא היה מקום להתערב בכך. ברם ביהמ"ש המחוזי התרשם מתסקירי קצין המבחן אודות המשיבים כי ניתן לשקם אותם ולהחזירם למוטב ולמעשה השניים משתפים פעולה עם קצין המבחן ורואים ברכה ותקוה בעמלם. בנסיבות אלה אין לאמר שטובת הציבור מחייבת התערבות בשיקול דעת ביהמ"ש המחוזי והחמרה בעונש.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עו"ד י. הורוביץ למערערת, עו"ד קצבורג למשיב מס' 2. 17.1.77).
ע.פ. 30/77 - מדינת ישראל נגד אילן סילבר
*אי התערבות בקולת עונש מאסר כשהנאשם כבר ריצה את עונשו (הערעור על קולת העונש נדחה).
צודק ב"כ התביעה בטענתו שהעונש שהוטל על המשיב קל יתר על המידה ואילו הוגש הערעור במועדו - לא במועדו לפי החוק אלא במועדו לפי ההגינות - היה ביהמ"ש מתערב ומאריך את תקופת המאסר. ברם הערעור
הוגש ביום האחרון ממש הקבוע לכך בחוק וימים ספורים בלבד לפני שחרור המשיב ממאסרו. אם כי הערעור הגיע לידי שמיעה כבר כשבועיים לאחר הגשתו, הרי בינתיים שוחרר המשיב. אי לכך אין לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש. אין לסטות מהמדיניות הנקוטה בידי ביהמ"ש העליון שלא להחזיר אדם למאסר לאחר שכבר הספיק לשאתו ושוחרר ממאסרו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד י. רזניק למערערת, עו"ד ד. מקרין למשיב. 20.1.77).
ע.פ. 506/76 - מדינת ישראל נגד שרה אלקנוביץ
*החלטה כי נאשם אינו יכול לעמוד לדין (הערעור נדחה).
המשיבה הועמדה לדין בגין עבירות של גרימת חבלה חמורה ע"י יריות מתוך אקדח טוטו שבתוך תיק שפצעו מספר אנשים. בפתיחת הדיון בביהמ"ש המחוזי העיד פסיכיאטר לבירור השאלה אם המשיבה מסוגלת לעמוד לדין וביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי אין המשיבה מסוגלת לעמוד בדין. הערעור על כך נדחה. אין ספק כי קביעת יכולתו של נאשם לעמוד בדין לצורך סעיף 6 (א) לחוק לטיפול בחולי נפש, היא ענין לביהמ"ש לענות בו, והוא עושה אמנם את מלאכתו עפ"י החומר שהוא מקבל מידי הרופאים, אך קובע לפי עקרונות משפטיים. ביהמ"ש אינו חייב לקבל חוות דעתו של מומחה זה או אחר, אך אין לבוא עימו בטרוניה אם הוא פוסק עפ"י חוות דעת הרופא ומה גם כאשר לא הובאה לפניו כל חוות דעת אחרת סותרת. עפ"י העקרונות המשפטיים הנוגעים לכך יש לתת לנאשם שעת כושר לקחת חלק במשפט ולהתגונן כיאות ואין דנים דינו של אדם אשר מפאת מחלת נפש אינו מסוגל להבין הליך משפטי מהו או להורות לפרקליטו כיצד לערוך את הגנתו. צריך שהאדם יהיה מסוגל לתפוש את משמעות האירועים ולהגיב עליהם בצורה נבונה, כך שיוכל להדריך את סניגורו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, מ"מ הנשיא לנדוי. גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. בן טובים למערערת, עו"ד י. שפטל למשיבה. 2.1.77).
ע.פ. 450/76 - שמעון בן חמו ואברהם צרפתי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור נדחה).
שני המערערים נדונו לשלוש שנות מאסר בגין התפרצות וגניבה וערעורם על חומרת העונש נדחה. שווי הגנובים מגיע לפחות ל- 30,000 ל"י שמרביתו לא נתגלה. למערער בן חמו הרשעות קודמות ואילו לצרפתי אין הרשעות קודמות משמעותיות, אך על יסוד הכשרתו כמסגר הפעיל את המכשירים שאיפשרו לפרוץ ולפתוח כספת. המדובר בשני אנשים צעירים שלגביהם עונש מאסר בפועל של שלוש שנים איננו עונש קל, אולם מעשה העבירה חמור ומחייב תגובה הולמת כדי להגן על הציבור.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד ע. שיאון למערערים. 19.12.76).
ע.פ. 819/76 - נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בעבירה של קבלת רכוש שהושג בדרך של פשע תוך תקופה ממושכת של 15 חודש. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של 8 חודשים מאסר בפועל ו- 8 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 8000 ל"י והערעור על חומרת העונש נדחה. כאמור לא היה זה מעשה חד פעמי אלא מעשה ממושך ואם כי קיימות נסיבות מקילות, היינו שלמערער עבר נקי והוא בעל משפחה העובד ומתפרנס מיגיע כפיו, הרי כל הנסיבות הובאו בחשבון בביהמ"ש דלמטה ואין לאמר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. בגזר הדין ציין ביהמ"ש המחוזי שהמערער איננו מהווה סכנה לציבור וסניגורו טען כי ביהמ"ש נתפש לגישה "תגמולית" שאיננה
ממטרות הענישה. אין לקבל טענה זו. בין מטרות הענישה ישנה גם המטרה להרתיע עבריינים אחרים שלא לבצע עבירות מאותו סוג ושיקול זה הוא לגיטימי בהחלט.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. עו"ד שגיא למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 12.1.77).
ע.פ. 594/76 - אחמד צלח וסעיד ושרגה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שני המערערים מעזה נתפשו בסביבת ראשון לציון כשמכרו כ- 500 גרם חשיש תמורת כ- 10,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הטיל עליהם עונש של 30 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. זאת היא הרשעתם הראשונה של המערערים שנקלעו דרך מקרה להתעסק בסמים מסוכנים ואין סיבה להניח לרעתם כי הם עוסקים במסחר זה דרך קבע. מסיבות אלה ניתן להמתיק על המערערים את דינם, כך שמתקופת חמש השנים מאסר שהוטל עליהם יהיו 18 חודשים מאסר בפועל וכן ישלם כל אחד מהמערערים קנס של 5,000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד נ. סאבא למערערים עו"ד ר. רבין למשיבה. 13.1.77).
ע.פ. 537/76 - מדינת ישראל נגד בניהו כהן
*זיכוי מאישום של החזקת נשק ללא רשיון (הערעור נתקבל).
המשיב הועמד לדין בעבירה של החזקת נשק ללא רשיון וזוכה באשר לא הוכח שהנשק היה ראוי לשימוש וזאת בדרך שהותוותה בסעיף 66 א' לפח"פ. הערעור נתקבל. הדרך שהותוותה בחוק כאמור אינה הדרך היחידה להוכחת האלמנטים הדרושים להוכחת העובדה שהנשק היה ראוי לשימוש, אלא זו דרך קלה ופשוטה שניתנה לתביעה להוכיח את הדבר. בענין שלפנינו הוכח שהנשק היה במצב תקין ועל כן אין התביעה חייבת עוד להוכיח דבר בענין כשירותו של הנשק. אי לכך יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שידון בהגנות המשיב לגופו של האישום.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. עו"ד מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד קרפ למשיב. 9.1.77) .
ע.פ. 461/76 - מרקו למברטו נגד מדינת ישראל
*הרשעה על יסוד טביעת אצבעות (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בהתפרצות וגניבה כשההרשעה היתה מבוססת על ראיה יחידה, טביעת אצבע של המערער שנמצאה על מגירה שבדירת המתלונן שנפרצה. הערעור על ההרשעה נתקבל. כבר כשנחקר המערער במשטרה טען כי היה נוהג לבקר בדירת המתלונן, משמע שטביעת אצבעו שם אין לפרשה מן ההכרח כמפלילה אותו. המתלונן שהוא נכה הודה בכך שמדי פעם שלח את המערער להביא לו סיגריות וכן הודה כי זמן קרוב לפני ההתפרצות ביקש מן המערער להביא לו ארגז בקבוקים ואכן הוא עשה את זה. נמצא שלמעשה הסתובב המערער בדירת המתלונן ולא ידוע כיצד הסתובב ואם נגע במגירה ואם לאו. לפי ההלכה מותר לביהמ"ש להרשיע נאשם רק על יסוד טביעת אצבעות, אך יש לנהוג כך בזהירות. כאן נתן הנאשם הסבר העשוי להתיישב עם חפותו מפשע ואין לדחות הסבר זה בשל כך בלבד שהמערער הגזים כשאמר כי היה בן בית בדירת המתלונן.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בר-און למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 4.1.77).
ע.פ. 352/76 - סלומון עזרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הואשם בעבירה של התפרצות לדירה והשאלה העיקרית היתה אם אכן יש לקבל את זיהויו של המערער כמי שפרץ לדירה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדויות הזיהוי והערעור על כך נדחה. ארבעה עדים העידו כי זיהו את
המערער ועל אף הסתירות שבין עדויותיהם והודעותיהם במשטרה ואי דיוקים בעדויות האמין להם השופט וקבע את מימצאיו עפ"י העדויות. בכגון דא אין להתערב. אשר לעונש - המערער נדון למאסר של שנתיים בפועל ובכך אין להתערב. ברם הופעל גם מאסר על תנאי של 18 חודשים במצטבר ובזאת ניתן להקל עם המערער ולקבוע כי רק 9 חודשים יהיו מצטברים. זאת באשר עברו כ- 4 שנים מאז העבירה שבגינה הוטל המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה.13.1.77).
ע.א. 527/76 - אהרון קופרברג נגד פקיד השומה חיפה
*פירוש סעיף "ההחזקה בנכס" לצורך מס רווחי הון על נכס בר פחת (הערעור נדחה).
סעיף 91 הנוגע למס רווחי הון כפי שחל בשנת המס הנדונה, 1973, קבע בסעיף משנה (ב) כי "סכום המס על ריווח הון שישלם יחיד... למעט המס על נכסים בני פחת, יופחת בחמישה אחוז לכל שנה משש עשרה השנים..." ובסעיף קטן (ג) לאותו סעיף נאמר כי אם "עלתה תקופת ההחזקה בנכס על ידי הנישום על 18 שנה לא ישולם מס על רווח הון". למערער היה רווח הון במכירת נכס שלגביו עלתה תקופת החזקה על 18 שנה אך הנכס היה בר פחת. המערער טען כי ההבחנה בין נכס בר פחת לבין נכס שאינו בר פחת לצורך הפחתת רווח ההון הינו רק לגבי ההפחתה השנתית בתוך 16 שנה, אך לאחר שעברו 18 שנה פטור ממס רווח הון גם נכס שהוא בר פחת. פקיד השומה לא קיבל פירוש זה, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת פקיד השומה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש פירש את סעיפי המשנה (ב) (ג) לסעיף 91 הנ"ל והגיע למסקנה כי בסעיף משנה (ג) מדובר על הנכס שלפי סעיף המשנה הקודם חלות עליו הפחתות. גם ההגיון מחייב פרשנות כזו שאם לא תאמר כן יווצר פער עצום בין נכס בר פחת הנמכר בתוך תקופה של 18 שנים לבין נכס כזה שנמכר מיד לאחר תום התקופה. אמנם, מקום שנוסח החוק מחייב תוצאה בלתי רצויה כזאת אין להרהר אחר מידותיו של המחוקק, אך כל פירוש המונע הפליה כזאת עדיף. העובדה שבהצעת תיקון מאוחרת לחוק צויין במפורש שמדובר בנכס שאינו בר פחת אינה משנה. כלל פרשנות ידוע הוא שאין לייחס לחוק קודם פירוש מסוים מתוך הנחה שאילולא פירוש זה לא היה צורך לתקנו.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. גונן למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 23.1.77).
ע.א. 808/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*החזקת ילדים
(הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה הינם הוריהם של שני ילדים קטנים ושניהם חפצים להחזיק בילדיהם. האם חולה במחלת נפש המתפרצת מפעם לפעם ובמשך חמש שנים היתה מאושפזת תקופות שונות. מזה כשנה ורבע היא מחזיקה מעמד ללא אשפוז וללא התקף והרופא שלה מעיד כי במצבה הנוכחי היא מסוגלת לדאוג לילדים. הילדים נמצאים אצל האב וביהמ"ש המחוזי פסק כי עליהם להיות אצל האם. הערעור על כך נתקבל. לכאורה הדין אמנם כי טובת הילדים היא להיות אצל אימם ועפ"י חוק הכשרות המשפטית יהיו ילדים עד גיל שש אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. כאן לוקה האם במחלת נפש כאמור המתפרצת גלים גלים. עפ"י הראיות דואג האב לכל צרכי הילדים והם מבקרים יום יום אצל אמם. לא יהא זה לטובת ילדים קטנים אלה להוציאם עתה ממקומם ולטלטלם מרשות לרשות. אין להתעלם מן הסכנה הממשית שמחלת האם שוב תתפרץ והדבר עשוי לגרום להלם אצל הילדים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ח. קהן למערער, עו"די. חובב למשיבים. 24.1.77).