ע.א. 712/76 - בתיה צרני נגד מאיר מורד ואח'
*טענת דיירות מוגנת של "קרוב" שגר עם דייר מוגן שנפטר.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: ב. כהן, דבורין ובר) - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים שמגר ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של השופט אשר)
העובדות:
המשיבים הם בעלי בית בת"א ובו דירה בת 2 חדרים שהתגורר בה המנוח זבולון כהן-צדק עד ליום פטירתו ביום 8.5.74. המערערת היא בת אחותו של המנוח. הוריה גרים ברחובות וארבע שנים לפני פטירת המנוח עקרה מדירתם, עברה לעבוד בת"א והתגוררה עם המנוח עד לפטירתו. חלק מחפציה הישנים וכן חלק מהריהוט שלה נשאר בחדרה בדירת ההורים ולסופי שבוע היתה מבקרת בדירת הוריה. בעירית רחובות רשומה הדירה לצרכי מסים על שם המערערת ואביה. בפני בימ"ש השלום טענה המערערת כי הפכה לדייר מוגן מכח סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר הקובע כי באין בן זוג למנוח ובאין ילדים יהיו קרוביו האחרים של המנוח לדיירים מוגנים, כלאלה "בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו... ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בימ"ש השלום קבע כי אכן התמלא התנאי הראשון שהמערערת התגוררה יחד עם המנוח, אך לא התמלא התנאי השני באשר בזמן פטירתו היתה לה דירה אחרת למגוריה בבית הוריה. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעורה של המערערת בקובעו כי אכן יש לה דירה אחרת למגוריה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר (דעת הרוב):
א. התנאי בסעיף 20 הנ"ל של התגוררות יחד עם המנוח, יש לראותו במובנו הרגיל בעיני הציבור, היינו שאין צורך כי הקרוב יהיה במעמד של דייר משנה, אלא מספיק מגורים עם פלוני בצותא. על כן נתמלא כאן התנאי של מגורים יחד.
ב. בנגוד לבן זוג ההופך לדייר מוגן ומעמדו כמעמדו של הדייר המקורי, מבלי להתחשב בשאלה אם יש לו מקום מגורים אחר, הרי ילד או קרוב קיים לגביהם הסייג שלא תהיה בזמן פטירתו דירה אחרת. אכן אין די במקום אחר כגון חדר זמני בבית מלון, אלא צריך שתהיה דירה למגוריו, שמבחינה משפטית יכולה לשמש לקרוב מקום מגוריו הקבוע.
ג. אין נפקא מינה אם רשומה המערערת ברישומים של עירית רחובות כמחזיקה בדירה ברחובות או לאו, שכן לא מעמדה כלפי הרשות קובע בהקשר זה אלא הזיקה העובדתית בינה לבין מקום המגורים. גם נכונות תיאורטית של קרוב זה או אחר לקלוט את הקרוב בביתו בשל תום מגוריו בדירת הקרוב שנפטר אינה יוצרת מקום מגורים לצורך סעיף 20 לחוק הנ"ל. מה שקובע הוא אם יש לפלוני זכות מגורים עובר לפטירת הקרוב. לכן לא קובעת כאן נכונות ההורים לקבל את המערערת חזרה לדירתם, אלא העובדה כי היה לה ויש לה כל העת חדר מגורים בדירת ההורים. אמנם כארבע שנים לפני פטירת הדוד החלה המערערת לעבוד בת"א ואין ספק כי היה לה יותר נוח לגור שם ואולם המגורים בדירת הדוד לא ביטלו את זיקתה לביתה ברחובות, לחדר שבדירת ההורים ולקשריה הממשיים למקום המגורים האחר שאליו באה מעת לעת. משעלה גם מדברי המערערת שהחדר בדירת ההורים היה מקום מגוריה עד לתחילת עבודתה בת"א, הרי כדי להוכיח העדרו של מקום מגורים אחר לצורך סעיף 20, צריכה היתה המערערת להניח את דעת ביהמ"ש כי הדירה ברחובות שינתה את מעמדה לגביה לחלוטין וכי פסקה להיות את אשר היתה עד לתחילת עבודתה של המערערת בת"א. לענין זה אין משקל מכריע לתדירות השהות בדירה האחת או האחרת.
השופט אשר (דעת מיעוט):
א. המערערת הינה בת 32 אשר עברה לדירה בתל-אביב לא במקרה אלא משום שקיבלה עבודה בת"א והיה עליה לדאוג למגורים בעיר זאת. במשך ארבע שנים גרה עם המנוח
ואם כי לא ניתקה את קשר המשפחה עם הוריה יש לראות את מקום מגוריה בת"א כמקום המגורים הקבוע שלה. בזמננו כאשר ילדים מגיעים לגיל הבגרות והם מצליחים בחיי הכלכלה יוצאים הם כרגיל מבית ההורים ויוצרים לעצמם מרכז חיים נפרד בין אם הם מתחתנים ובין אם נשארים רווקים. זו דרכו של העולם המודרני בו אנו חיים. כאשר הילדים עוזבים את בית ההורים, גם ההורים מסגלים את עצמם למציאות החדשה ואז כאשר הילדים באים לראות את ההורים הם באים כאורחים ולא טוענים לזכויות בדירת ההורים.
ב. כדי שאפשר יהיה לאמר שיש לאדם "דירת מגורים אחרת" צריך שתהיה קיימת בידו "זכות חוקית" לגור בדירה האחרת, היינו שמבחינה משפטית יכולה אותה דירה לשמש לאותה מטרה שלשמה הוא ישב בדירת המנוח. מי שאין לו זכות חוקית לחזור לבית ההורים אין לאמר עליו שיש לו דירת מגורים אחרת, גם אם ההורים לא יגרשו אותו. אין לאמר כי כוונת המחוקק לדאוג לקורת גג לקרוב של המנוח באה על פתרונה כאשר לקרוב יש הורים ולהם דירה.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר 10.2.77).
ע.א. 439/76 - מרכז קופ"ח מכבי נגד מדינת ישראל
*הצורך לבקש רשות ערעור כשנדחתה בקשה לדחייה על הסף.
* טענת אי סבירות של חקיקת משנה.
(ערעור וערעור נגדי על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט קווראט) בת.א. 603/72 - הערעורים נדחו)
העובדות:
המערערת מעניקה עזרה רפואית לחבריה. בין אלה נמנים נכים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, הזכאים מכח חוק זה ותקנות נכי רדיפות הנאצים, לטיפול רפואי מן המדינה. המערערת אינה חייבת ליתן לחברים נכים אלה את הטיפול הרפואי, אך לבקשתם נותנת המערערת את העזרה הרפואית, והגישה תביעה נגד המדינה לתשלום עבור הטיפול הרפואי הנ"ל. עפ"י חוק הנכים והתקנות ינתן הטיפול הרפואי ע"י המדינה או ע"י אחרים ובלבד שהנכה יקבל תחילה אישור לקבלת טיפול כזה. בביהמ"ש המחוזי ביססה המערערת את תביעתה לשיפוי על שלוש טענות חילופיות : בטלותן של תקנות נכי רדיפות הנאצים מחמת אי סבירות ; התעשרות המשיבה שלא כדין על חשבון המערערת ; חיובה של המשיבה לשפות את המערערת מכח הסכם מפורש או מכללא. המשיבה ביקשה לדחות על הסף את התביעה מחוסר עילה. ביהמ"ש המחוזי דחה על הסף, כבקשת המשיבה, את הטיעון של בטלות התקנות מחמת אי סבירות, אך דחה את בקשת המשיבה לענין הטענה בדבר התעשרות המשיבה שלא כדין ולענין הטענה בדבר קיומו של הסכם. המערערת ערערה על מחיקת העילה של אי סבירות התקנות והמשיבה ערערה על אי דחיית התביעה על הסף בגין העילות האחרות. שני הצדדים הגישו את הערעור ללא בקשת רשות, ובערעור טענה המערערת כי יש לדחות את ערעור המשיבה מחמת אי בקשת רשות לערער, ואילו המשיבה לא העלתה את הטענה שהמערערת לא קיבלה רשות לערער.
החלטה - השופט עציוני:
א. דחיית בקשה למחיקת תביעה על הסף אין לראותה כפס"ד אלא כ"החלטה אחרת" שניתן לערער עליה ברשות בלבד. היום המבחן בין פס"ד להחלטה אחרת הוא פורמלי או אפילו אדמיניסטרטיבי, והשאלה היא אם יחד עם מתן ההחלטה תמה ונשלמה מלאכתו של השופט והתיק נסגר. מכאן שדחיית בקשה למחיקת תביעה על הסף הינה "החלטה אחרת". על כן יש לדחות את ערעורה של המשיבה שלא קיבלה רשות להגשת הערעור.
ב. מאידך, החלטת שופט הדוחה תביעה או מוחק אותה על הסף, הינה פס"ד וניתן לערעור בזכות. אך זאת כאשר מוחקים את התביעה כולה ואילו בעניננו נמחקה רק עילה אחת מעילות התביעה של המערערת וניתן לאמר כי מחיקה כזו מהווה גם היא "החלטה אחרת" שכן עומדות וקיימות טענות אחרות של המערערת והתיק לא נסגר. אולם כיון שב"כ המשיבה לא עורר את הטענה ולנוכח העובדה שמדובר בשאלה משפטית גרידא, שהצדדים כבר התייחסו אליה בטענותיהם, אפשר לדון בטענות המערערת לגופן.
ג. בחוק נכי רדיפות הנאצים השאיר המחוקק במפורש למחוקק המשנה קביעת כללים לטיפול בנכים ומכיון שכך יכול היה מחוקק המשנה לקבוע את הכללים של הגשת הסיוע הרפואי ואין לומר שהכללים הם לא סבירים. העובדה שלפי החוק הגרמני זכאי לטיפול רפואי כל נכה אצל כל רופא איננה יכולה לעזור למערערת. הסכם השילומים בין מדינת ישראל לבין גרמניה אין בו כדי לחייב את המדינה כלפי הנכים. כללי המשפט הבינלאומי ההסכמי אינם נקלטים אוטומטית בתוך המשפט הישראלי ויש צורך בחקיקה משלימה מיוחדת כדי להפוך כללים אלה למשפט ישראלי.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן עו"ד ס. וולף למערערת, עו"ד פ. אלבק למשיבה. 5.1.77).
ע.פ. 139/76 - נאוה פאליק נגד מדינת ישראל
*מניע בעבירת הונאה.
* טענת צידוק עקב ציות להוראות המנהל.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת בן-עתו) בת.פ. 141/75 - הערעור נדחה)
העובדות:
המערערת היתה עובדת מטעם העיריה בשנים 1974- 1970 כמזכירה במוסד חינוכי בפתח תקוה, שהיה כפוף מבחינה מנהלית למחלקת החינוך של העיריה. בשנים הנ"ל שימש בה כמנהל מי שהיה הנאשם מספר 1 במשפט (להלן - המנהל) שהיה עובד מטעם משרד החינוך והתרבות. מכיון שהתקציבים לא הספיקו כדי לפתח את הפעילות שלדעת המנהל צריך היה לפתח, היה המנהל מוכר מוצרים שונים שנוצרו במוסד למוסדות חינוך שמחוץ לפתח תקוה, וזאת בנגוד להוראות, ובכסף קידם את טובת המוסד אך לא קיבל כל טובת הנאה אישית. המערערת עזרה לו בפעולות הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירות מרמה ודן אותה לתשלום קנס של 3000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה:
א. לשם ביסוס ההרשעה בעבירה עפ"י סעיף 140 לפח"פ - אין צורך כי לנאשם תהיה טובת הנאה אישית ושיוכח יסוד השחיתות במעשיו של הנאשם. עפ"י הוראת סעיף 11 (3) לפח"פ, אין נפקא מינה מהו הגורם הממריץ אדם לעשות מעשה בכל הנוגע לאחריות פלילית, וגם מניע טהור של נאשם אין בו כדי לנקותו מאשמת מעילה באימון כאשר הוכחו כל יסודות העבירה שמדובר בהם.
ב. אין לקבל טענת צידוק לפי סעיף 19 לפח"פ בעקבות ציות לצו מנהל שהיתה חייבת להשמע לו. גם אם נניח שפעולת המערערת היתה "לשם ציות לצו של רשות בת סמך", ובשאלה זו אין צורך להכריע, הרי על כל פנים לא הוכח התנאי השני הנחוץ לשם הצלחת הגנה זו והיא "מלבד אם היה ברור וגלוי שהצו הוא בלתי חוקי". כאן ידעה המערערת כי ההוראות שקיבלה מהמנהל הן בלתי חוקיות.
ג. המערערת הורשעה כדין בעבירה עפ"י סעיף 10 של עבירות מרמה, אם כי עבירה זו לא יוחסה לה לפי כתב האישום, שכן לא נגרם לה עוול והיתה לה הזדמנות נאותה להתגונן בפני אשמה זו. העובדות שעליהן מבוססת ההרשעה עפ"י סעיף 10 נכללו כולן בכתב האישום והוכחו כראוי אלא שכתב האישום האשים את המערערת בעבירות יותר חמורות.
ד. הקנס שהוטל על המערערת אינו גבוה מדי ובנסיבות הענין אין מקום להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת עו"ד נחשון למערערת, עו"ד גב' וילכר למשיבה. 11.1.77).
ע.פ. 480/76 - רמתי שלום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של קטטה במקום צבורי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש בת"א (השופטים : קנת, שינבוים, ומני).
בע.א. 374/75 - הערעור נדחה)
העובדות:
בין המערער לבין שכנה בביתו ואמה שררו יחסים מתוחים בעקבות סכסוך משפטי ביניהם. באחד הימים נפגשו באופן מקרי ברחוב ופרצה ביניהם קטטה. הצדדים הזמינו את המשטרה ובעוד המערער התלונן כי השתיים התקיפו אותו, הרי אלה האשימו את המערער כי הוא תקף אותן. המשטרה הגישה תביעה נגד המערער ונגד שתי הנשים על השתתפות בקטטה במקום ציבורי, עפ"י סעיף 98 לפח"פ, והשלושה הורשעו ונדונו לתשלום קנס. בפני ביהמ"ש הושמעו עדויותיהם של המערער ושל שתי הנשים וביהמ"ש קבע שהוכחה קטטה במקום ציבורי שבה השתתפו שלושת הנאשמים. אשר לשתי הגירסאות אמר השופט שאין מקום להעדיף אחת מהן על פני השניה. לדעתו היו הנאשמים שותפים לעבירה משותפת אחת ולכן מצבו של כל אחד מהם היה של שותף לעבירה שעדותו זקוקה לסיוע ובהעדר סיוע כזה לא קיבל שופט השלום אף אחת מהגירסות הסותרות של הנאשמים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המערער בענין הצורך בסיוע ואעפ"כ דחה את הערעור בנמוק שגירסת המערער הוותה טענת הגנה מצידו שהיה עליו להוכיחה וכאשר השופט לא קיבל את גירסתו הרי נכשלה הגנתו. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. אין לקבל את טענת המערער כי כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את הצד האחר בתקיפה חובה על התביעה להגיש נגד כל אחד מהם אישום בגין תקיפה דוקא. המקרה הנדון כאן הוא מקרה טיפוסי הקורא להפעלת הסעיף 98. בפני המשטרה היו ראיות חד משמעיות המעידות על קיומה של קטטה במקום ציבורי. במקרים כאלה כל צד מנסה לגולל את האשמה על חברו והסיפורים של כל אחד מהצדדים נוגדים ואין להם תמיכה בעדות סובייקטיבית כלשהי. בנסיבות אלה מחייב ההגיון לוותר על אישומים חמורים יותר של תקיפה שאינם ניתנים להוכחה ולהסתפק באישום קל יותר שניתן להוכחה עפ"י כל הראיות שהובאו.
ב. נכון ששופט השלום טעה כשראה את כל הנאשמים שותפים בעבירה אחת. כל משתתף שלא כחוק בקטטה במקום ציבורי עובר עבירה נפרדת ואין לאמר עליו שהוא משתתף בעבירתם של אחרים. אולם אין לאמר שטעותו של שופט השלום השפיעה לרעה על ענינו של המערער, שכן דוקא הנאשמים האחרים לא תמכו בגירסתו של המערער.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כשדחה את טענת "ההגנה העצמית" של המערער. נאשם הטוען הגנה עצמית חייב להוכיח טענתו זו. אין לאמר כי על התביעה היה להוכיח בראיות
ממשיות שהשתתפות המערער בקטטה היתה "שלא כחוק". בסעיף 98 הנ"ל מצויינות המילים "שלא כחוק", אך די אם הקטגוריה מוכיחה קיומה של קטטה במקום ציבורי והשתתפות הנאשמים בקטטה זו כדי שתווצר הנחה בדבר היות השתתפותם "שלא כחוק". קיומו של היסוד הנ"ל מוסק בהכרח כל עת שהגנת הנאשם אינה סותרת את קיומו. כל עוד לא הוכיח אדם שהשתתף בקטטה במקום ציבורי, שהשתתפותו היתה כדין, רשאי ביהמ"ש להסיק את אי החוקיות מעצם ההשתתפות בקטטה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר עו"ד לוינגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 30.12.76).
בג"צ 622+624/76+621 - זלמן סגל ואח' נגד ממשלת ישראל
*מועד הכניסה לתוקף של פיטורי שרים. (התנגדות לצו על תנאי -הצו בוטל) ר
ענינה של העתירה פירוש סעיף 11 לחוק המעבר בענין הפרת חובת המשמעת הקואליציונית ע"י שרי ממשלה או סיעות קואליציוניות והיחס של סעיף 11 בחוק המעבר לסעיפים 21, 23, 25, לחוק יסוד הממשלה. השאלה העיקרית היתה אם הודעת הממשלה על התפטרות שלושת שרי המפד"ל נכנסה לתוקפה עם מסירת ההודעה לכנסת, או שמא בתום אותו יום או כעבור יומיים ואז כבר מדובר בממשלת מעבר שאי אפשר להתפטר ממנה. בג"צ קבע כי "ההתפטרות" שמדובר בה בסעיף 11 לחוק המעבר, למעשה אינה אלא פיטורין, ודינה שונה מדין התפטרות של שר הבאה מרצונו, ובעוד שהתפטרות השר הבאה מרצונו נכנסת לתוקפה אחרי 48 שעות, הרי "התפטרות" שענינה למעשה פיטורין נכנסת לתוקפה מיד. בג"צ גם דחה את הטיעון כי המילים "מן היום" כוונתן לסוף היום שבו נמסרה ההודעה לכנסת, אם כי הנשיא זוסמן העיר כי אף אם המדובר בסוף אותו יום עדיין הפיטורין תופשים. בג"צ התייחס בהחלטתו לדברי הכנסת ולהסברים שניתנו כאשר החוקים הנ"ל הובאו בפני הכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, י. כהן, שרשבסקי, אש 3.2.77) .
=ע.א. 497/76 - מיכאל אקסלרוד נגד מנהל מס שבח מקרקעין
[פ"ד לא (1) 823]*תקופת ההחזקה" לצורך ניכוי מתשלום מס שבח (הערעור נדחה). המערער רכש מקרקעין בשנות השלושים, ובנה עליהם בית קטן בשנות הארבעים. עתה עומד הבית להריסה. המערער מכר את המקרקעין לקבלן ובהסכם התחייב המוכר לפנות את הבנין ואת הדייר המוגן שגר בו ולמסור את המקרקעין לקונה כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. מאידך התחייב הקבלן להרוס את הבנין ולמסור למוכר את כל החומרים של הבנין. עפ"י חוק מס שבח מקרקעין שחל בשעת ההסכם הופחת שעור המס בגין כל שנת החזקה ע"י המוכר, ואחרי 37 שנים היה שעור המס מופחת עד כדי אפס. כאן עברו 37 שנים מיום הרכישה ועד המכירה ואולם עפ"י סעיף 48 (ב) של חוק מס שבח שחל אז, תהיה התקופה הקובעת, התקופה שחלפה מיום גמר הבניה עד יום המכירה בתוספת מחצית התקופה שמיום הרכישה ועד יום הבניה. עפ"י חישוב כזה לא עברה התקופה של 37 שנים והמערער חוייב במס שבח. עררו בפני ועדת ערר נדחה והערעור על כך נדחה. אין ספק שבמועד המכירה כלל הממכר גם את החלקה וגם את הבנין שנבנה עליו ועל כן יש לחשב את התקופה לפי המצב של מקרקעין עם מבנה. אין לפרש את
ההסכם כאילו נמכרו המקרקעין בלא הבניה. המס חל או אינו חל על העיסקה כפי שנעשתה ולא כפי שהיה אפשר לעשותה ולא נעשתה. אולי אפשר היה להגיע למטרה שאותה חפץ המערער להשיג אילו פינה תחילה את הבית והרס אותו, אך משקדמה המכירה לפינוי ולהריסה חל על המקרה הדין של מגרש שנבנה עליו מבנה.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. רווה למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 11.1.77).
ע.א. 453/75 - פלוני נגד פלונית ואח'
*אבהות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כעובדה שהמערער הוא אביו של המשיב השני אשר נולד למשיבה הראשונה. הערעור על כך נדחה. לקביעה הנ"ל יש סימוכין בחומר הראיות. אין חולק על כך שהמערער בא על המשיבה פעמים אחדות ולא היתה כל ראיה שבאותה תקופה היא באה במגע עם גברים אחרים. בחומר הראיות היה סיוע לטענת האבהות שנטענה ע"י המשיבה וזאת בשיחה שהיתה למעבידה של המשיבה עם המערער והעובדה שהמערער נלווה למשיבה כשהיא הלכה לרופא, ושהמערער לא התנגד לכך שאביו ישא בהוצאות ההפלה שחשבו לבצע.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד י. פרק למערער, עו"ד א. לוי למשיבה. 2.1.77).
ע.א. 306/75 - פלוני נגד פלונית
*טענה כי הסכם גירושין נחתם תוך אילוץ (הערעור נדחה).
שני הצדדים חתמו על הסכם גירושין וכעבור זמן טען המערער כי יש לבטל את ההסכם באשר התקשר בו עקב ניצול שניצלו המשיבה ועורך הדין שלה את מצוקתו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענתו והערעור על כך נדחה. טענת המערער כי מצוקתו היתה בכך שאשתו ופרקליטה הטמינו לו פח כאילו תבטל את תביעת המזונות שהגישה נגדו וביום שנקבע לשמיעת הבקשה למזונות זמניים מצא להפתעתו שהמשיבה הופיעה עם עו"ד והבקשה למזונות זמניים עומדת להתברר. באותו מעמד הובא ההסכם לפני השופט שעמד לשמוע את הבקשה למזונות זמניים והשופט שאל את המערער אם הוא מבין את האמור בהסכם והמערער השיב בחיוב. רק אז אישר השופט את ההסכם בפס"ד. ביהמ"ש המחוזי שדן בבקשת ביטול ההסכם קבע כי התרשמותו היא שהמבקש אינו נבהל בקלות ואילו היה חש שנעשה לו עוול היה מתריע על כך. אכן קשה לראות מה מנע מהמערער להודיע לשופט כי המשיבה הוליכה אותו שולל ולבקש לדחות את הדיון בבקשה למזונות זמניים. על כל פנים הסיכון לא היה אלא צו לתשלום מזונות זמניים ואין זה מתקבל על הדעת שמתוך תדהמה וזעזוע חתם המערער על ההסכם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן-פורת. עו"ד מ. זפט למערער, עו"ד אליגון למשיבה, 3.1.77).
ע.א. 340/76 - אדית ורן גרד נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חיוב בתשלום תוספת מס לפי חוק מס שבח (הערעור נדחה).
ביום 10.8.59 נעשה הסכם בין חברת רסקו לבין הזוג מלמד (להלן - המתיישבים) שלפיו התחייבה רסקו, שהיא חברה העוסקת בהתיישבות חקלאית להעמיד לרשות המתיישבים יחידת משק הכוללת חלקת קרקע עם בית מגורים. הוצאות ההתיישבות נקבעו בסכום של כ- 22 אלף לירות בתשלומים שונים. סעיף 15 של ההסכם קבע כי זכותם של המתיישבים תירשם בדרך של חכירה מטעם בעלי הקרקע (מינהל מקרקעי ישראל), ותקופת החכירה תקבע ע"י בעלי הקרקע. מלכתחילה נקבעו תקופות החכירה לשלוש
שנים ומשנגמרה תקופת שלוש השנים הראשונות התחדש ההסכם מפעם לפעם. חכירה לתקופה ארוכה טרם נרשמה. ביוני 1974 מכרו המתיישבים את זכויותיהם למערערים בסכום של 300 אלף לירות ומשהוגש הסכם המכר למשיב קבע כי על המערערים לשלם תוספת מס על העיסקה. ועדת הערר דחתה את עררם של המערערים והערעור על כך נדחה. המערערים טענו כי הזכות שרכשו איננה "זכות במקרקעין" כמשמעות הגדרה זו בחוק מס שבח מקרקעין, באשר המתיישבים היו בני רשות גרידא ולא היתה להם כל זכות חכירה, ודאי לא זכות חכירה העולה על עשר שנים כדרישת חוק מס שבח מקרקעין. הטענה נדחתה ע"י ועדת הערר מן הטעם שבפועל החזיקו המתיישבים ביחידת המשק למעלה מ- 15 שנים. נימוק זה אינו יכול לעמוד. כשהגדיר המחוקק "זכות במקרקעין" הוא בחר כמבחן לא אורך התקופה שבה מחזיק האדם במקרקעין בפועל ולא את צפיותיו של הקונה לגבי העתיד אלא את זכותו המשפטית של בעל הזכות, בין אם זו זכות שבדין או זכות שביושר. אולם צדקה הועדה בנימוק שני והוא עדותו של איש מינהל מקרקעי ישראל כי המינהל כבר קבע כי תקופת החכירה של המתיישבים ואלה שבאו במקומם תהיה ל- 49 שנה. כיון שכך הפכה זכות ההחזקה לזכות במקרקעין עפ"י החוזה שבין המתיישבים ורסקו.
(בפני השופטים: מני, י. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. סירוטה למערערים, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 30.12.76).
ע.א. 572/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*סמכות דיון מקומית בתביעת מזונות (הערעור נתקבל).
המערערים הם אשתו של המשיב וילדיו. לבני הזוג המתדיינים שתי דירות, אחת בפתח-תקוה ואחת בקרית גת ובעוד שפתח-תקוה נמצאת בתחום שיפוט ביהמ"ש המחוזי בת"א הרי קרית גת נמצאת בתחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע. אין חולקין כי עד לאחרונה התגוררו בני הזוג בדירה שבקרית גת אלא שבינתיים עקרה האם יחד עם ילדיה לפתח תקוה והגישה בת"א תביעת מזונות בשמה ובשם ילדיה נגד המשיב. בפרטים נוספים לתביעה מסרה כי מקום מושב בני הזוג בקרית גת. המשיב ביקש להעביר את התובענה לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע וביהמ"ש המחוזי בת"א קבע כי ביחס לתביעת האם מקום השיפוט הוא אכן בבאר-שבע שכן האשה קשורה למה שהצהירה כי מקום מושב בני הזוג הוא בקרית גת. מאידך, סמכות השיפוט בענין הילדים הוא בת"א שכן הילדים נמצאים היום במשמורת האם בפתח תקוה עקב צו זמני של ביהמ"ש המחוזי בת"א ועפ"י העקרונות הכלליים חובה על האב לזון את ילדיו במקום בו הם נמצאים, ופתח תקוה היא המקום שנועד לקיום ההתחייבות. הערעור על הקביעה שבענין תביעת האם הסמכות היא לביהמ"ש בבאר שבע נתקבל. משהצהירה האשה בחלק אחר של הפרטים הנוספים על מגוריה בפתח תקוה, לא ניתן עוד לקשור אותה בהצהרתה כי מקום המושב הוא בקרית גת. בשלב זה כאשר תובעת האשה מזונותיה, אף על פי שאין היא עם בעלה, יש להניח לצורך קביעת הסמכות שהיא זכאית לחיות בנפרד והבעל חייב לזון גם אותה במקום בו היא נמצאת ועל כן ניתן כח השיפוט גם לביהמ"ש המחוזי בת"א. אם לא תוכיח האשה את זכותה לגור בנפרד ולהפרע מזונות, יהא דין תביעתה להדחות לא רק מפני שתבעה בבימ"ש חסר סמכות אלא גם לגוף הענין.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד מ. בר שלטון למערערים, עו"ד א. גיפס למשיב. 30.12.76).
ע.א. 593/75 - מנשה קריק ואח' נגד עזבון המנוח אהרון קסטנברג ואח'
*ביטול רישום מקרקעין עקב שינוי בצו ירושה (הערעור נתקבל).
המנוחה דבורה קסטנברג נפטרה בפולניה בשנת 1941 והשאירה בישראל נכסי דלא ניידי. בשנת 1951 נתן ביהמ"ש המחוזי בת"א צו ירושה לגבי עזבונה
ובצו תשעה יורשים בנים ונכדות. בשנת 1971 עשה המשיב השישי חיים קופרבס (להלן - המשיב) הסכמים עם אחדים מיורשי המנוחה לקניית חלקיהם בנכסים של העזבון. לאחר חתימת אותו הסכם פנתה אחת מינה קסטנברג לביהמ"ש המחוזי וביקשה לתקן את צו הירושה ולכלול גם אותה ברשימת היורשים של המנוחה. המשיב התנגד בטענה שרכש את חלקי היורשים הנ"ל בתום לב ובתמורה על יסוד צו הירושה המקורי, אך ביהמ"ש דחה את התנגדותו בקבעו כי אין לו מעמד לענין תיקון צו הירושה והוא יכול להגן על הזכויות שרכש בהליך נפרד. ביהמ"ש החליט כי אכן יש צורך לתקן את צו הירושה ולהכליל בו את הגב' מינה קסטנברג, אך כיון שחלו שינויים נוספים בהרכב רשימת היורשים, רצוי שביהמ"ש ידון במתן צו חדש לגבי כל השינויים יחדיו. כך שבאופן פורמלי לא נתן את הצו לתקן את צו הירושה. ב"כ המשיב לא פנה לביהמ"ש בהליכים להגן על זכויות המשיב, אלא פנה לרשם הקרקעות והסתמך על צו הירושה הישן בלי לגלות שניתן הצו החדש כאמור, פתח תיק העברה והעביר את חלקי היורשים על שם המשיב. המערער הראשון פנה לביהמ"ש וביקש לבטל את העברת הנכס על שם המשיב, ונשיא ביהמ"ש קבע כי מכיון שבינתיים ניתן צו ירושה מתוקן הרי על המערער לפנות עם הצו המתוקן לרשם המקרקעין ולבקש את ביטול הרישום הנ"ל. המערער פנה לרשם המקרקעין אך הלה הודיע כי הוא יבטל את הרישום עפ"י צו הירושה רק לפי צו ביהמ"ש. ערעור המערערים נתקבל. צדק הרשם שעל ביהמ"ש לתת את הצו בענין ביטול רישום ההעברה ואין להסתפק בצו הירושה המתוקן. לגופו של ענין קבע ביהמ"ש העליון כי משקבע ביהמ"ש קביעה עקרונית שיש לתקן את צו הירושה אסור היה על המשיב לפנות לרשם המקרקעין עם צו הירושה הראשון בלי לגלות שיש החלטה עקרונית לתקן את רשימת היורשים. מכיון שהדיון מתנהל עדיין בין בעלי הזכות הישירים דין העברת הזכויות להתבטל. אם למשיב טענות שרכש בתום לב את הזכויות עפ"י צו הירושה המקורי עליו לפנות לביהמ"ש בהליכים אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ט. בוכהלטר למערער, עו"ד י. עציון למשיב. 6.1.77).
ע.א. 36/75 - חגי עותמאן חסן ואח' נגד אהרון משה מוזדן
*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד לפני כשלושים שנה (הערעור נדחה).
המשיב הוא יהודי יליד עירק שישב בה עד שנת 1952. בשנת 1943, בהיותו בארץ, רכש חלק בחלקת אדמה ביזור והחלקים הנותרים היו בשמם של המערערים, אשר במקומם בא כיום האפוטרופוס לנכסי נפקדים. הרישומים במשרד רושם הקרקעות לא נמצאו ובשנת 1952 נרשם המשיב, עפ"י בקשתו, מחדש כבעל החלקים בחלקה בפעולת החזרת הרישום של פנקסי מקרקעין שאבדו או הושמדו. ב- 1973 נתגלה הרישום הישן ובו פס"ד שניתן בביהמ"ש השלום ביפו ביום 7.2.46 שלפיו נמכר חלקו של המשיב במכירה פומבית והמערער רכש את החלק הנ"ל. מה בדיוק היה בתיק התביעה לא ידוע שכן התיק נעלם, אך כנראה היתה זו תביעת חלוקה. משנתגלה פסה"ד הגיש המשיב בקשה לבימ"ש השלום לבטל את פסה"ד שניתן לפני 27 שנה, בימ"ש השלום דחה את הבקשה אך ביהמ"ש המחוזי נעתר לה והערעור על כך נדחה. עפ"י תקנה 163 לתקנות הדיון בבימ"ש השלום - 1940, שחלה על הענין דנא, מוסמך ביהמ"ש לבטל, עפ"י בקשת בעל דין, החלטה שניתנה במעמד צד אחד תוך ארבעה חודשים ממסירת החלטה למבקש. בהליכים נשוא פסה"ד לא היה המשיב נוכח. כנראה שהודעה ניתנה בדרך פרסום בעתון כפי שניתנה ההזמנה למשפט בעתון א-דיפאע. המשיב לא ביקר בארץ מאז תום מלחמת העולם השניה ולא היה לו מקום מושב בארץ. על כן יש יסוד לטענת המשיב שלא הגיעה אליו שום ידיעה על משפט החלוקה או על תוצאותיו. כיון שלמשיב לא היה מקום מושב
בארץ ניתן היה להזמינו רק בדרך של תחליף מסירה לפי תקנה 34 לתקנות הדיון הנ"ל ודבר זה לא נעשה והוא הדין בהודעה על פסה"ד. הפרסום בעתון המקומי א-דיפאע לא היה בו תחליף מסירה כדין ועל כן זכאי המשיב לביטול פסה"ד מחובת הצדק למרות שעבר זמן רב. טעמים נוספים המצדיקים ביטול פסה"ד הם : הפרסום נעשה בעתון בשפה הערבית שלא היו לה מהלכים בציבור היהודי ; לפי האמור בפסה"ד נהג ביהמ"ש בהליכי חלוקה לפי חוק ההוצל"פ העותומני ובכך שגה ביהמ"ש ; הנכס נמכר למערער במחיר שהיה הרבה למטה ממחיר ההערכה ; אין זה ברור כלל שאי אפשר היה לחלק את החלקה בעין. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, מני, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. אולשטיין למערערים, עו"ד י. יהלומי למשיב. 3.1.77).
ע.א. 451/76 - יעקב מרקוביץ נגד קצין תגמולים לפי חוק הנכים
*סמכות קצין התגמולים לאשר תגמולים למפרע (הערעור נדחה).
המערער נפצע קשות במבצע קדש בשנת 1956 בצרור יריות וכבר אז התלונן על הפרעות בראיה ואבחנו שטף דם בעין. הטיפול הכירורגי התרכז במיחושים אחרים ששימשו לו גם עילה לתביעת תגמולים. בינתיים שוחרר המערער מהשירות הצבאי 'אי ורק בשנת 1974 גילו גוף זר בתוך אחת מעיניו שנותר מאותה פציעה והדבר גרם לו לעוורון. המערער הגיש תביעה לתגמולים בגין הנכות החדשה של העוורון וקצין התגמולים נענה לבקשה לגופה, אך מכח הוראה מפורשת שבחוק משתלמים תגמולים במקרה כגון זה רק מן המועד של הגשת הראיות החדשות ולא יותר מאשר שנה אחת למפרע. קצין התגמולים אכן הורה לתשלום פיצויים עבור שנה אחת למפרע, אך המערער ביקש לקבל את התגמולים למפרע מיום פציעתו, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. אם נגרם עוול למערער, ואכן נפגמה כאן מידת הצדק, הרי נגרם העוול בידי המחוקק ואין המשיב יכול להושיע. עפ"י החוק מוגבל קצין התגמולים לאשר פיצויים לשנה אחת בלבד למפרע כאשר נתגלו ראיות חדשות, ועל כן לא יכול קצין התגמולים לעזור למשיב.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. בירן למערער, עו"ד גב' פ. אלבק למשיב. 25.1.77).
ע.א. 473/76 - יאשיהו מזרחי ואח' נגד עירית תל- אביב
*חישוב ערך קרקע לצורך תשלום פיצויים עקב הפקעה (העירעור נדחה).
בערעור זה התעוררה שאלה אם פיצוי בגין קרקעות שהופקעו ע"י העיריה צריך להיות מחושב עפ"י ערכם של המקרקעין לפי התכנית החדשה שהועידה את החלקות המופקעות להקמת תחנת אוטובוסים מרכזית, או שמא מן הדין להתעלם מתכנית זו ומהמטרה הכלולה בה ולהעריך את המקרקעין עפ"י ייעודם וערכם לפי התכנית הקודמת. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש להעריך את המקרקעין לפי מצבם אלמלא התכנית החדשה שלמטרתה הופקעו הקרקעות והערעור על כך נדחה. אילו נתקבלה טענת המערערים הרי שמשנעשתה תכנית למטרה ציבורית והיא משביחה את שווי הנכסים הכלולים בה, כל בעל נכס כזה היה הופך מיד לשותף להתעשרות זו, אם כי אין לו חלק בהוצאות המוצאות ע"י יוזמי התכנית. לטענה, כי יש לשלם למערערים סכום גבוה עפ"י הודעת הממשלה מאוקטובר 1975, שלפיה בעלים שרכושם הופקע זכאים לתמורה לפי השווי צמוד למדד בצירוף רבית - הודעה זו נוגעת לכל מקרקעין שהופקעו ע"י מינהל מקרקעי ישראל ואילו לגבי מקרקעין שהופקעו ע"י העיריה כוחה של ההודעה יפה רק לכאלה שהופקעו לאחר פרסום ההודעה ולא לפניה.
(בפני השופטים: ויתקון, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. עברון למערערים, עו"ד א. אולשנסקי למשיבה. 31.1.77).
ע.א. 611/76 - באסם פרח נגד עזבון המנוח עודה סעיד עודה
*הצורך ברישום אחיד של דירה ומערה שמתחתיה (הערעור נתקבל).
למערער בית בן שלוש קומות הרשום על שמו. מתחת לבית ישנה מערה. בהסדר זכויות המקרקעין הוגשו שתי תביעות סותרות לבעלות במערה ופקיד ההסדר נתן למערה מספר זמני שונה מזה של הבית שמעליה. התביעה על המערה הוגשה ע"י המערער על יסוד רישום בפנקס המקרקעין שלפיו הועבר לו הבית בשנת 1957, ואילו המשיב תבע על יסוד קניה בלתי רשומה מבעלים בלתי רשום. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המנוח גר יחד עם בני משפחתו במערה הנדונה, כי האיש שמכר למנוח את המערה גר בה מ- 1925 וכי הקונים תיקנו את המערה ושיפצו אותה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי המערה תירשם בשלמותה בשם יורשי המנוח ואילו הבית שמעל המערה יירשם בשם המערער. הערעור על כך נתקבל. המערה איננה ניתנת לרישום נפרד מן הבית שמעליה. רישום של המערה בהסדר מקרקעין בנפרד מן הבית אינו בא בחשבון ובתחרות בין בעלי שתי הזכויות, הרי זו של המערער שהיא רשומה עדיפה על זו של המשיב שאיננה רשומה. רכישת בעלות בהסדר על יסוד חזקת שנים תיתכן רק כאשר התובע מחזיק במקרקעין, ואילו העזבון והמנוח לא החזיקו ואינם מחזיקים ביחידה העונה על ההגדרה של מקרקעין בסעיף 1 של פקודת הסדר זכויות במקרקעין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. אבו- חנא למערער, עו"ד ע. ח. דראושה למשיב. 3.1.77).
ע.א. 554/75 - מוחמד בדאווי נגד דאדו מרים
*פיצויים עקב הפרת הבטחת נישואין (הערעור נדחה).
המערער הבטיח לשאת את המשיבה לאשה והפר את הבטחתו וביהמ"ש המחוזי חייב אותו לשלם 15,000 ל"י למשיבה כפיצויים. הערעור על כך נדחה. אין לאמר כי הסכום גבוה יתר על המידה וביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות המיוחדות שהעלה המערער בערעורו.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. 6.2.77).
בג"צ 321/76 - יוסף לוי ואח' נגד ראש עירית הרצליה ואח'
*שיקולי בג"צ במתן סעד שביושר כשיש בו פגיעה באחרים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים קנו דירה בבית משותף שצריך היה להבנות על עמודים ובנגוד לחוק בנו הקבלנים ארבע חנויות בקומה התחתונה, מכרו אותן ובעליהן הפעילו אותן. העיריה הגישה תחילה אישומים נגד בעלי החנויות על ניהול עסק ללא רישיון, אך בסוף נתנה להם העיריה רשיונות לצמיתות. העותרים ביקשו כי הרשיונות יבוטלו ועתירתם נדחתה. החנויות מתנהלות במקום כבר כשמונה שנים והעותרים פנו בעבר לבג"צ אך הופנו לביהמ"ש המחוזי וזה קבע כי החנויות אינן מהוות מטרד. בינתיים גם עומדים לשנות את האיזור מאיזור מגורים לאיזור מסחרי ועל סמך זה ניתן הרשיון כאמור. אין לצוות היום על רשות הרישוי לבטל את הרשיונות. אין בימ"ש של יושר נותן סעד כשיש בו כדי לגרום לבעל דין אחר נזק שאיננו עומד ביחס סביר לטובת ההנאה או התועלת אשר בעל הדין הפונה אליו זכאי להם.
(בפני השופטים: מ. כהן, מני, עציוני. עו"ד מ .מזור לעותרים, עו"ד ע. גל למשיבה. 19.1.77).
המ' 623/76 - עו"ד ס. פישלר ואח' נגד פלוני ואח'
*הטלת קנס כספי יומי בגין אי קיום הוראות בג"צ להחזיר ילד לאמו. 235 (הבקשה נתקבלה בחלקה).
בשעתו הורה בג"צ למשיב למסור את הילד שנולד לו ולאשתו לידי האם. המשיב נעלם יחד עם הילד ובינתיים נתמנו העותרים לכונסי נכסים של המשיב וניתנה להם רשות להשכיר דירת המשיב כדי לכסות את ההוצאות הכרוכות
בתפקידם ותשלום הוצאות משפט שנפסקו לטובת האם. כונסי הנכסים ביקשו עתה הוראה למכור את הדירה מכיון שלא הצליחו להשכיר אותה וכן ביקשו להטיל על האב קנס בגין בזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש החליט שטרם הגיע העת למכור את הדירה ויש לעשות מאמץ להשכירה ולהשתמש בכסף לצורכי ההוצאות. עם זאת, מכיון שהמשיב עומד במריו ואינו ממלא אחר הצו, הוטל עליו קנס כספי של 500 ל"י ליום עד שימסור את הילד לאמו.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד דנאי לעותרים, עו"ד מ. ינובסקי למשיב. 28.12.76).
המ' 918/76 - עו"ד גרשון עודד נגד מדינת ישראל
*מתן רשות לערעור שני כשלא נגרם עיוות דין (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בנהיגת רכב בדרך עירונית במהירות העולה על המהירות המותרת ובעדותו עורר את השאלה אם אמנם הדרך שבה הוא נהג, שהיא רחוב ראשי בבת ים, יש בה בכניסתה תמרור שמשמעו כניסה לדרך עירונית. המבקש העיד שלא ראה תמרור כזה ולא הוכח שאמנם הוצג שם תמרור כחוק. בתי המשפט דלמטה דחו את הגנתו והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן כנראה שהמבקש צודק בטענתו הפורמלית. כדי להוכיח שמעשה עבירה היה בשטח עירוני צריך להוכיח את האלמנטים הקבועים בחיקוק להגדרת מושג זה של שטח עירוני. ברם השאלה היא אם ענין זה ראוי לערעור נוסף בפני ביהמ"ש. עפ"י סדר הדין הפלילי אין בימ"ש שלערעור חייב להזקק לערעור גם אם טענה מטענות המערער בדין יסודה, אם סבור ביהמ"ש שלא נגרם עוות דין. כאן לא נגרם עוות דין שכן המהירות שבה נהג המערער היתה מהירות מופרזת לגבי אותו כביש שהוא כביש ראשי של עיר ואם בישראל.
(בפני: השופט ח. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 18.1.77).
המ' 841/76 - מאפית אילת בע"מ נגד מדינת ישראל
*תשלום קנסות בעבירות מוחלטות לפי חוק הפקוח על מצרכים (הבקשה נדחתה).
המבקשת הועמדה לדין בבימ"ש השלום בשל עבירות לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, שהן עבירות מוחלטות, ונדונה לקנסות בסכום כולל של 14 אלף ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת וציין בסיפוק ששופטי השלום חדלו להטיל עונשים סמליים בעבירות מסוג זה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין כל אפשרות ואף אין מקום לקבוע מדיניות קבועה ונוקשה בכגון דא וככל עונש אחר כך בעבירות מוחלטות אלה נתון הדבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בענין ואשר עליו להביא במסגרת שיקוליו את כל הנתונים לחומרה ולקולא הנוגעים לענין. למעשה אין המבקשת טוענת לענין חומרתו של העונש המיוחד שהוטל כאן, אלא לענין מדיניות אי הענישה בעבירות מוחלטות וטענתה מופנית כלפי חוסר האפשרות של מפעלים גדולים לעמוד בקנסות כאלה המוטלים עליהם על לא עוול בכפם. ברם שאלה נכבדה זו לא על ביהמ"ש לפתור אותה אלא על המחוקק.
(בפני: השופט ח. כהן. עו"ד א. גדעוני למבקשת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 18.1.77).
המ' 799/76 - פנחס ואסתר יזדי נגד יצחק ושרה בלומנפלד
*זכויות שביושר שנרכשו לפני חוק המקרקעין (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום קבע כי המשיבים רכשו זכויות שביושר בדירה נשוא התובענה ע"י הסכם שעשו עם בעל הדירה ושילמו לו כסף לשם רכישתה. זאת, לפני שחוק המקרקעין נכנס לתוקפו והשאלה היחידה שנותרה היא אם זכות הקנין שביושר שנרכשה ע"י המשיבים עומדת להם גם היום אחרי צאת החוק, התשובה שניתנה לכך היתה חיובית והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן דין הוא לפי החוק החדש שעיסקה במקרקעין טעונה רישום והתחייבות לעשות עיסקה טעונה הסכם בכתב. כמו כן מונע
החוק החדש לידת זכויות חדשות מן היושר כבעבר. אולם אין למנוע את ביצוען של התחייבויות לעשות עיסקה שנעשו כדין לפני צאת החוק החדש, שאם לא תאמר כן יחול החוק החדש למפרע ויפסול תוקפן של עיסקות שנעשו כחוק לפי הדין הקודם. חזקה על המחוקק שאינו מתכוון לפסול זכויות שנרכשו כדין לפני מעשה החקיקה החדש.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ל. ניוביץ למבקשים, עו"ד שמיע למשיבים. 28.12.76).
ב.ר.ע. 250/76 - פרנק ב. הול... בע"מ נגד חברת דמבו בע"מ ואח'
*בקשת עיקול כשלא נמסרו פרטים על החוב הנתבע (הבקשה נדחתה).
אין מקום להתיר הגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש דלמטה שדחה בקשת עיקול. אף אם תאמר שהוגשה ראיה מהימנה להוכחת החוב, כדרוש עפ"י תקנה 238, מן הנמנע לעקל מבלי שסכום החוב יהא ידוע בקירוב. כאן לא באה בפני הרשם אלא הצהרה על יעוץ שקיבל המצהיר לגבי שעור החוב, לפיו יש לו סיכויים טובים לזכות במשפט, ואין זה מספיק לעקל.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד פ. ג. נשיץ למבקשת, עו"ד רות פרג' למשיבים. 28.1.77).
המ' 125/77 - מילטון גבאי נגד עזבון המנוחה מטילדה גבאי
*בקשה לתיקון נוסח פשרה שניתן לה תוקף של פס"ד (הבקשה נדחתה).
בשעתו נתן ביהמ"ש העליון תוקף להסכם בין הצדדים, כפי שנרשם בפרוטקול, וביהמ"ש קבע כי ההסכם האמור יבוא במקום פס"ד ביהמ"ש המחוזי שערערו עליו. בין היתר נקבע בהסכם כי מקרקעין מסוימים יירשמו "על שם תשעה ילדי בני הזוג בחלקים שוים". גם בסעיפים אחרים של ההסכם אוזכרו מספר פעמים "תשעת ילדי בני הזוג". משבאו לרשום מקרקעין עפ"י ההסכם במשרד רושם הקרקעות, סירב הרשם לרשום את המקרקעין על שם "תשעת ילדי בני הזוג" ודרש כי בפסה"ד יפורטו שמות הילדים ומספרי תעודות הזהות שלהם. אי לכך הוגשה הבקשה דנא לתיקון הפרוטקול של ההסכם שנרשם בשעתו. הבקשה נדחתה. הפרוטקול כפי שנרשם משקף, לדעת הכל, את מה שנאמר בעת הדיון, ולא נטען כי נפלה טעות סופר או שחלה פליטת קולמוס או השמטה מקרית. מה שנטען הוא כי בעת ניסוח ההסכם לא דאגו הצדדים לנוסח שיהיה בו כדי להניח דעתו של רשם המקרקעין, והם מבקשים עתה להוסיף לפרוטקול דברים שלא נאמרו בבימ"ש בשעתו. אין זה בסמכותו של ביהמ"ש להוסיף לפרוטקול דברים שלא נאמרו.
(בפני: השופט שמגר. 8.2.77).
המ' 826/76 - חרמון ציוד לבנין בע"מ ואח' נגד סילביה הלפרין
*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).
בביהמ"ש המחוזי בחיפה ניתן בשעתו פס"ד נגד המבקשים והיום האחרון להגשת הערעור היה 3.8.76. מי שהיה אז פרקליטם של המבקשים שלח ב- 30 ביולי בדאר דחוף ורשום את הודעת הערעור למזכירות ביהמ"ש, אך הערעור לא קובל לרישום בשל שורה של פגמים שהיו בו (העתקי פסה"ד לא היו קריאים, לא צורף טופס של הודעה על הפקדת ערבון, לא צויינו כתובותיהם של בעלי הדין ולא צורף טופס אגרה) ועל כן הוחזר הערעור לפרקליט ביום 2.8.76. בינתיים חלף הזמן להגשת הערעור והמבקשים פנו לרשם ביהמ"ש העליון וביקשו הארכת מועד. בקשתם נדחתה באשר לא הראו טעם מיוחד לצידוק האיחור. המבקשים יכלו לערער על החלטת הרשם תוך המועד הקבוע בתקנות, אך הם לא עשו כן וגם המועד להגשת ערעור על החלטת הרשם עבר ורק כעבור חודשיים פנו המבקשים לביהמ"ש וביקשו להאריך את המועד להגיש ערעור על החלטת הרשם. הבקשה נדחתה. המבקשים החליפו בינתיים את פרקליטם והטענה העיקרית שנטענה בתצהיר אחד המבקשים היתה שפנה לפרקליט הקודם בבקשה להעביר את הטיפול בענין לפרקליט הנוכחי ועד שמבוקשו ניתן לו חלף הזמן להגשת הערעור על החלטת הרשם.
טענה זו אין בה כדי לשמש טעם מיוחד כדי להצדיק את הבקשה. הדברים מנוסחים בצורה מעורפלת, המצהיר נמנע מלנקוב בתאריך שבו פנה אל פרקליטו הקודם ולא נקב בתאריך שבו קיבל את המסמכים ואת הסכמת פרקליטו הקודם לחילופי הפרקליט. אין גם הסבר מדוע לא ביקש המצהיר את הפרקליט הקודם להגיש את הערעור במועד על החלטת הרשם. המבקש להראות טעם מיוחד לצידוק האיחור חייב לפרש את המועדים של האירועים הרלבנטיים ואינו יכול לצפות לכך שעפ"י טענה כללית וסתומה בתצהיר ישיג כעבור חודשים הארכת המועד.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. ברק למבקשים, עו"ד מ. הס למשיבה. 21.12.76).
ע.פ. 459/75 - שביב שריף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בניה ללא היתר) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של בניה ללא היתר והוטלו עליו 3 חדשים מאסר בפועל וקנס מירבי בסך 2500 ל"י ותשלום כפל אגרה בסך 3,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל בוטל. לעיכוב בקבלת היתר הבניה גרמה התנגדות שכנו של המערער, אך בינתיים הסיר הנ"ל את ההתנגדות וכעת יש למערער סיכוי סביר לקבל את ההיתר. בנסיבות אלה ניתן לבטל את עונש המאסר. החלטה זו אין לפרשה כהבעת דעה שבדרך כלל אין להשתמש במאסר בפועל כאמצעי הרתעה אפקטיבי לבניה בלתי חוקית. להיפך יתכן שיש להשתמש באמצעי זה לעתים יותר מזומנות במקרים מתאימים כדי להתגבר על ההפקרות ועל האנדרלמוסיה ההולכת ומשתררת בחלקים רבים של הישוב בתחום הבניה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד פ. הרצברג למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 12.1.77).
ע.פ. 243/76 - מדינת ישראל נגד אפרים מליק ואח'
*זיכוי נאשמים עקב אי הופעת התובע שלא באשמתו (הערעור נתקבל).
שני המשיבים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בנצרת באישום של התפרצות וגניבה. ביום הקבוע לשמיעת הראיות לא התייצב התובע וביהמ"ש זיכה את המשיבים. הערעור נתקבל. כמסתבר קרתה תקלה למכוניתו של התובע שיצא בעוד מועד מחיפה ובשל התקלה נזקק לתחבורה ציבורית ועקב כך איחר והגיע לביהמ"ש בשעה 9.40, ורגעים אחדים לפני כן זוכו המשיבים. מאחר שהתקלה האמורה אינה נובעת מאשמת הפרקליט יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הזיכוי ולהחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שיברר את המשפט לגופו. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן-פורת. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת. 3.2.77).
ע.פ. 232/76 - שמעון דהן נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה שהושתתה על זיהוי שהתברר כבלתי מספיק (הערעור נתקבל).
בבית קולנוע פרצה קטטה ושלושה בחורים גרמו חבלות למתלונן ולחברה שהיתה עימו. המתלונן יצא החוצה והביא אתו שוטר, עבר בין הנוכחים כשהשוטר מאיר לפניו ואז הצביע המתלונן על שלושה אנשים וביניהם המערער כעל אלה שתקפו אותו ואת חברתו. השלושה הועמדו למשפט וכולם הכחישו שהיה להם חלק בקטטה. בעדותו בביהמ"ש הצביע המתלונן בבטחון על השלושה כעל התוקפים וחברתו המתלוננת זיהתה באולם רק את המערער שישב עם הנאשמים האחרים באולם ואילו את השניים האחרים לא זיהתה. שלושת הנאשמים העידו בשבועה והכחישו שלקחו חלק בקטטה, ושני הנאשמים האחרים אף העידו שלא הכירו כלל את המערער. ביהמ"ש זיכה את שני הנאשמים האחרים, שעשו עליו רושם מהימן ואשר למערער קבע על סמך עדות המתלוננים
שהוא היה אחד מהתוקפים, בציינו שהמתלונן זיהה את המערער בבטחון על סמך המעיל שלבש בזמן המקרה. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה ואילו הערעור לביהמ"ש העליון נתקבל. צודק ב"כ המערער כי אין זה בטוח להרשיע את המערער לפי הראיות שהובאו. הזיהוי ע"י המתלוננת נעשה רק בביהמ"ש, כשנה ומחצה לאחר המקרה, ולא נערך כל נסיון של זיהוי ע"י הושבת המערער בין הקהל באולם ביהמ"ש. בנסיבות אלה אין כמעט כל משקל לזיהוי זה. גם על הזיהוי שנעשה לאחר המקרה ע"י המתלונן אין לסמוך כאשר ביהמ"ש התרשם מעדות שני הנאשמים האחרים וזיכה אותם. על כן ברור שעדות המתלונן בדבר שני הנאשמים האחרים היתה מבוססת על טעות בזיהוי, ואילו את המערער זיהה המתלונן לפי המעיל שלבש ומכאן שלא הכיר אותו לפי תווי פניו ואילו באשר למעיל הרי היה זה בחודש ינואר ויש להניח שאז היו בקולנוע צעירים רבים שלבשו מעילים כאלה. (בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד א. קידר למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 6.1.77).
ע.פ. 324/76 - יהושע פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חסימת נמל אשדוד) (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות שונות הנובעות מחסימת נמל אשדוד לאחר ששוטר משמר הגבול דרש ממנו הצגת רשיון כניסה לנמל בעת שהמנהל כיהן כראש ועד העובדים במקום. ביהמ"ש דלמטה הטיל על המערער עונש של חודשיים מאסר בפועל וקנס של 5,000 ל"י וערעורו נדחה. בפני בימ"ש השלום באו ראיות המוכיחות מה נזק עצום שנגרם למדינה ע"י חסימת הנמל למשך זמן ממושך, כאשר נהגים לא יכלו להוציא סחורות מהנמל ומאניות נבצר להפליג כי לא קיבלו את הטיפול הדרוש. ביהמ"ש הקל עם המערער יתר על המידה, כאשר המערער גילה את קטנותו ברבים ואגב כך מעל בתפקידו. ואילו העונש היה חמור יותר לא היה מקום להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן פורת. המערער לעצמו, עו"ד סוכר למשיבה. 26.12.76).
ע.פ. 479/76 - ניסן שמואלוב נגד מדינת ישראל
*טענת הגנה של שכרות
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה ע"י כך שדקר את המתלונן בסכין בבטנו ונדון למאסר בפועל ולמאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה. בענין קבילות ההודאות שמסר המערער למשטרה - אכן סמוך לביצוע העבירה שתה המערער כמות לא מבוטלת של משקה חריף וכשהתייצב במשטרה לאחר הדקירה עשה רושם של אדם שיכור אך הוא מסר הודאות שמהן מצטיירת תמונה ברורה למדי. הודאה אחת מסר ביום המעשה והודאה אחרת מסר יומיים לאחר מכן כאשר תוצאות השתיה כבר פגו. על כן בדין נתקבלו ההודאות. אשר לטענה כי מן הדין היה לזכות את הנאשם הואיל ועומדת לו הגנת השכרות עפ"י סעיף 15 לפח"פ - עפ"י הסעיף הנ"ל מובאת שכרות בחשבון לצורך קביעה אם היה הנאשם במצבו מסוגל ליצור בלבו כוונה מיוחדת שהיא ממרכיבי העבירה שבה הוא מואשם. כאן אמנם לא יכול היה המערער ליצור את הכוונה להרוג או לפצוע את המערער ועל כן המיר ביהמ"ש סעיף האישום והרשיע בעבירה על סעיף 238 לפקודה אשר שום כוונה מיוחדת אינה נמנית עם מרכיביה. אין גם לקבל את הטענה כי עומדת למערער ההגנה של שכרות המשמשת הגנה לאישום פלילי, שכן זאת רק כאשר לקה הנאשם עקב שכרותו במחלת נפש זמנית או קביעה בנוסף על כך שהוא לא ידע מה הוא עשה או שלא ידע שמעשיו הם בחזקת אסור. אך אפילו תאמר שהנאשם לא ידע מה שהוא עושה הרי אין בחומר הראיות יסוד למסקנה שעקב שכרותו היה חולה נפש. (בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד אליעז למערער. 19.12.76).