תקציר סביר כרך י"א חוברת 16

ע.א. 529/76 - פלונית נגד פלוני ואח'

*טענת שיתוף בנכסי בני הזוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חלימה) בהמ' 1522/76 - הערעור נדחה)

העובדות:
בני הזוג נישאו בשנת 1944, המשיב החל לעבוד אז כשכיר בחברה ישראלית עד 1970. בשנים 1954-1950 למד ראיית חשבון ועסק במקצוע זה בנוסף לעבודתו כשכיר. מעבודותיו הצטברו כספיםבשתי קופות גמל. במשך השנים רכש המשיב נכסים מהכנסותיו ובין היתר רכש שלוש דירות לשלושת ילדיו והדירות נרשמו על שם הילדים. הוא ייסד חברה משפחתית ואת מניותיה חילק לעצמו, למערערת ולשלושת ילדי בני הזוג. כבר בשנת 1951 הגישה המערערת תביעת גירושין נגד המשיב, אך היא ביטלה את תביעתה ומאז ועד 1970 קיימו בני הזוג חיי משפחה משותפים. אותה שנה העתיק המשיב את מקום מגוריו לאנגליה והמערערת ובנה בן ה-15 הצטרפו אליו לאחר מכן. בתחילת 1975 עזב המשיב את דירת בני הזוג והמערערת הגישה באנגליה תביעת גירושין, ביקשה את המשמורת על הבן ותשלום מזונות וכן צו בדבר הסדר זכויות הרכוש. ברכוש זה כללה גם את הכספים שהצטברו בקופות הגמל בישראל. בשנת 1976 הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לפס"ד הצהרתי כי מחצית הכספים המופקדים בקופות הגמל על שם בעלה שייכת לה. בקשתה נדחתה ועל כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. השאלה אם המערערת עבדה מחוץ למשק הבית של המשפחה בתקופה הרלבנטית אין לייחס לה חשיבות. המערערת גידלה את שלושת ילדי בני הזוג וניהלה את משק הבית של המשפחה ובכך תרמה את תרומתה לקיום המשפחתי. אין כל הבדל מבחינת הזכויות לשיתוף נכסים בין עבודת האשה בביתה ובין עבודתה מחוץ לבית. ברם השאלה היא אם היה הסכם בדבר שיתוף נכסים, הסכם מפורש או הסכם מכללא.
ב. המערערת מבססת את תביעתה על הסכם מכללא בדבר שותפות בנכסים. קיימות גישות שונות בין שופטי ביהמ"ש העליון בענין מידת ההוכחה הדרושה לשם ביסוס הסכם כזה. חלק מהשופטים דורש ראיה חיובית לכוונת בני הזוג לנהוג שותפות בנכסיהם, וחלק אחר, שהוא המקל לגבי האשה, מסיק את המסקנה לשיתוף בנכסים מעצם חייהם בשלום של בני הזוג במשך שנים רבות. על כל פנים הדרישה לשלום בית היא דרישה מינימלית למסקנה של שיתוף בנכסים.
ג. בעניננו חיו בני הזוג יחדיו שנים רבות, אך לפי עדות הבעל, שהיתה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי, היו ביניהם סכסוכים והמערערת אף הגישה תביעת גירושין בתחילת שנות ה-50. נוסף לכך יש לשים לב לעובדה שבני הזוג עשו הסדרים נוספים עם השקעת הכנסות המשיב לטובת בני המשפחה. נוכח עובדות אלה נראה שלו היו מעמידים בפני בני הזוג בזמן שהצטברו הכספים בקופות הגמל את השאלה למי שייך הכסף, אין זה בטוח כלל שהמשיב היה עונה שהכסף שייך לשניהם בחלקים שוים. לא הוכח על כן שהיתה כאן גמירות הדעת בין בני הזוג בדבר השיתוף בנכסים.
ד. לאור האמור לעיל אין צורך לדון בטענת המשיב שענין חלוקת נכסי המשפחה צריך לעמוד לדיון רק בבימ"ש בלונדון לפי התביעה שהגישה שם המערערת.
השופטת בן-פורת - מסכימה ומוסיפה:
א. המערערת פתחה בהליכים משפטיים באנגליה וכללה גם את ענין קופות הגמל. על כן נראה שנתקיימו כאן שני התנאים המצדיקים מחיקת התביעה: קיום ההליכים בישראל בצד אלה שבאנגליה יגרום לנתבע הטרדה; המחיקה לא תגרום עוול לתובעת שהעלתה את הנושא בתביעתה באנגליה. ברם, מכיון שהתביעה הוכרעה לעיצומה לטובת המשיב,
אין צורך לקבוע עמדה סופית בשאלת המחיקה על הסף. מדובר כאן בסמכות ענינית שאינה נפגעת עקב ההליך האחר, וניתן לדון בענין גם אם יש מקום למחוק את התביעה על הסף.
ב. אין מקום להתערב במסקנה הסופית של ביהמ"ש המחוזי בדבר אי הסכמה מכללא על שיתוף בנכסים, בהיות מסקנה זו בגדר מימצא עובדתי המבוסס על כלל נסיבותיו של המקרה. יחד עם זאת יש להעיר כי בעמדת השופטים בעלי ההשקפה המקילה על האשה, הדרישה של חיים בשלום, יש לפרשה כהעדר קרע או פירוד של ממש, להבדיל ממריבות אפילו הן תכופות.

(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת עו"ד ט. גלעד למערערת, עו"ד ד. מועלם למשיב. 31.1.77).

ע.א. 536/76 - רפאלי מזרחי נגד אליהו ידיד ואח'

*פירוש סעיף הצמדה בחוזה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט לוין) בתיק המרצה 2361/76 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ואשר כנגד דעתו החולקת של השופט שרשבסקי)

העובדות:
בפברואר 1973 נחתם הסכם שלפיו התחייבו המשיבים למכור למערער דירה. סעיף 7 של ההסכם קבע את התמורה של 80 אלף לירות ואת השעורים ואופן התשלומים במשך כשנה וחצי. סעיף 8 בהסכם כלל שתי פסקאות. בראשונה דובר על כך כי על השיעורים המופיעים בסעיף 7 יתן הקונה שטרי חוב לזמני הפרעון המוסכמים, ואם לא יכובדו תחול ריבית של 20 אחוז עבור תקופת הפיגור. בפיסקה השניה של סעיף 8 נאמר: "בנוסף לכך ישלם הקונה את השיעורים המופיעים לעיל ואשר טרם שולמו לקבלן בפועל בתוספת של הצמדה למדד יוקר המחיה... כשבסיס החישוב... יהווה המדד שהתפרסם לאחרונה סמוך למועד חתימתו של החוזה". המערער שילם את התשלומים במועד, ברם לאחר התשלום האחרון ולקראת ההעברה טענו המשיבים כי ההצמדה חלה על כל הסכומים הנקובים בסעיף 7, ולאו דווקא במקרה של איחור בתשלום. המערער פנה לביהמ"ש וביקש הצהרה כי אין הוא חייב לשלם תוספת הצמדה. ביהמ"ש המחוזי פירש את הפיסקה השניה של סעיף 8 כמכוונת לתשלום תוספת הצמדה גם אם ישולמו התשלומים במועד ועל כך הערעור.

החלטה - השופט י. כהן (דעת הרוב):
א. נכון כי במקרה של ספק יש לפרש את החוזה נגד המשיבים הואיל ונוסח ע"י עו"ד שלהם. אמנם נטען ע"י המשיבים כי עוה"ד שניסח את החוזה פעל כב"כ שני הצדדים, אך אין ספק שבפועל היה פרקליטם של הקבלנים.
ב. הפיסקה הדנה בהצמדה אינה מופיעה כסעיף נפרד, אלא כהמשך של הפיסקה הראשונה של סעיף 8, שבה מדובר על שטרות להבטחת התשלומים ועל זכויות הקבלן אם לא ייפרעו התשלומים בזמנם, אולם אין ספק שהכוונה היא להצמדת כל התשלומים. אכן, ניתן היה לנסח את הוראת ההצמדה באופן יותר ברור ומוצלח, אך גם בנסוחה הקיים היא ברורה וחד משמעית כגירסת המשיבים. כוונה זו הובלטה גם ע"י כך שההצמדה נקבעה לא מזמן הפיגור בתשלומים אלא ממועד חתימת החוזה.

השופט שרשבסקי (דעת מיעוט):
א. על ביהמ"ש הבא לפרש חוזה לקבוע מתוך הכתוב בו מה היתה כוונת הצדדים ולשם זה יש לבדוק את החוזה בשלמותו ולא להוציא קטע ממבנה אחיד ולא להעניק לקטע כזה
עצמאות ללא שמירה על הקשר בינו ובין יתר החלקים. בנידון זה אין להעלים עין גם מהמקום שהועד בחוזה לדברים מסויימים, אלא אם ברור על פני הכתוב שאין לייחס חשיבות לזה.
ב. לפי כללים אלה אין כל אפשרות לפרש את החוזה כך שהפיסקה השניה של סעיף 8 מתייחסת לסעיף 7 בדבר כל התשלומים. אם רצו המוכרים, שניסחו את החוזה, לקבל הצמדה על כל התשלומים, צריכים היו לציין זאת במפורש ודבר כזה לא נעשה.
ג. העובדה שההצמדה היא מחתימת ההסכם ולא מתאריך הפיגור, אין בה כדי לתמוך בגירסת המשיבים. הוראה זו מצביעה על העיקביות מטעם מנסח החוזה, וחוסר ההגינות כלפי הקונה, הבולט בכל החוזה ואשר הוא חמור במיוחד לנוכח הטענה כי עוה"ד ייצג את שני הצדדים.
ד. גם התנהגות הצדדים אחרי חתימת החוזה, היינו שהמוכרים לא דרשו את ההצמדה בכל תשלום וקיבלו את התשלומים כפי שכתוב בחוזה, מצביעה על כך שסעיף ההצמדה חל רק על פיגור בתשלום.
ה. על כל פנים, אין לאמר שנסוחו של סעיף 8 ברור בתכלית עד כדי כך שאין מקום לכל ספק, ומאחר שהחוזה נוסח ע"י עו"ד של הקבלן יש לפרשו נגדו.

(בפני השופטים: י. כהן, שרשבסקי, אשר עו"ד י. לאונר למערער, עו"ד י. כהן למשיב. 31.1.77).

ע.א. 252/76 - עזבון המנוחה עליזה מילר ואח' נגד מלון סטפניה בע"מ

חתימת הסכם מכר עפ"י יפוי כח.
דרישה לפיצוי ירידת ערך הכסף כאשר המוכר עיכב ביצוע העיסקה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ש. לוין) בת.א. 1776/72 - הערעור נדחה)

העובדות:
המנוחה עליזה מילר חתמה על "יפוי כח" לעו"ד מקליס המנוח, שבו נאמר "אני הח"מ... ממנה בזה את עו"ד מקליס... בענין מכירת בתים... בתל-אביב רחוב... והעברה בטאבו... להיות בא כוחי... לעשות את הפעולות... להופיע בפני מוסדות, משרדים ממשלתיים.. לחתום על כל בקשה... או מסמך אחר הדרושים לביצוע הפעולות דלעיל...". עו"ד מקליס חתם חוזה עם המשיבה שלפיו מכר לה נכסים של מרשתו במחיר של 400,000 ל"י. התשלום הראשון היה 150 אלף ל"י, ואילוהיתרה לא שולמה. המנוחה, עליזה מילר, נפטרה והעזבון סירב לבצע את העיסקה בטענה שעו"ד מקליס לא היה מוסמך לחתום על החוזה. כיון שכך לא שילמה המשיבה את היתרה של 250 אלף ל"י והגישה בקשה לביהמ"ש לאכיפת החוזה. ביום 8.12.75 נתקיים קדם משפט וב"כ המערערים אמר שמרשותיו מתגוררות בחו"ל והוא צריך הודעה מוקדמת של שלושה חודשים שיוכלו להגיע ארצה. כיון שכך נקבע התיק לשמיעה ליום 9.3.76. לאחר כחודשיים הוגשה בקשה לדחיית המשפט באשר למערערות קשה להגיע ארצה, אך הבקשה נדחתה וביום שמיעת המשפט סירב ביהמ"ש לדחות את הדיון, לאחר שב"כ המשיבה התנגד בתוקף לדחייה העשויה להסב נזק לקונה. ב"כ המערערים לא הביא עדים ולאחר שמיעת עדויות מטעם המשיבה החליט ביהמ"ש להורות על אכיפת החוזה. ביהמ"ש קבע כי המנוחה נתנה במפורש הסכמתה כי עו"ד מקליס יחתום על ההסכם ויבצע את העיסקה עם המשיבה, על כך הערעור.

החלטה - השופט מני:
א. לנוכח הנסיבות הנ"ל של קביעת המשפט ומתן אורכה מספקת למערערים להגיע מחו"ל, צדק ביהמ"ש כאשר סירב לתת את הדחייה המבוקשת.

ב. אין לקבל את הטענה שיפוי הכח הנ"ל לפי תוכנו ומהותו לא הסמיך את עו"ד מקליס לחתום על החוזה. טענה זו אינה מתיישבת עם קביעתו העובדתית של ביהמ"ש כי המנוחה נתנה הסכמתה לעיסקה הנדונה. אך גם ללא קביעה זו נראה כי מתוך יפוי הכח משתמעת הסמכות לחתום על החוזה. עפ"י יפוי הכח מוסמך מיופה הכח למכור את הנכס ולהעבירו בטאבו, ומי שהוסמך כך ממילא הוסמך גם לחתום על הסכם מכר ולהביא לתוצאות הללו.
ג. המערערים טענו כי לנוכח האינפלציה מאז 1972, יש לחייב את המשיבה לשלם את יתרת הכסף כשהיא צמודה. טענה זו אין לקבל. לפי החוזה צריכה היתה המשיבה לשלם את היתרה במעמד העברת הנכס, ומי שעיכב את ההעברה היו המערערים עצמם שהתכחשו לחוזה. אם כתוצאה מכך ירד ערך הכסף הרי האשמה היא במערערים בלבד.
השופט שרשבסקי - מסכים ומוסיף:
לענין ירידת ערך הכסף - הכלל הוא שיש לקיים חוזה לפי תנאיו והעובדה גרידא של ירידה אינפלציונית בערך הכסף אין בה כדי להצדיק באופן אוטומטי שינוי התנאים של ההסכם. אמנם ניתנו בעבר פסקי דין שבהם הטיב ביהמ"ש עם המוכר כדי להושיעו, כאשר ערך הכסף ירד, אך באותם מקרים היו נסיבות מיוחדות, כאשר גם הקונה היה אשם במידה מסוימת באי ביצוע ההסכם ולמען עשיית הצדק חייב ביהמ"ש בתשלום נוסף.

(בפני השופטים: מני, שמגר, שרשבסקי עו"ד פ. קליינר למערערים, עו"ד י. פריבס למשיבה. 27.1.77).

ע.א. 45/76 - רפאל קליין נגד מעגל בע"מ

*ביצוע שיקים וטענת כשלון תמורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ש. לוין) בת"א 834/75 - הערעור נדחה)

העובדות:
המשיבה הגישה לביצוע שיקים שמשך המערער לפקודתה, בסכום כולל של כ-50 אלף ל"י. בתצהיר התנגדות לביצוע טען המערער כי הסכים עם המשיבה שתייבא עבורו מאיטליה עטים מסוגים שונים בסכום כולל של 100,000 ל"י ולהבטחת תשלום "ההזמנה" נמסרו השיקים למשיבה, כי ההזמנה לא בוצעה ועל כן כשלון התמורה הוא מוחלט. בתצהיר נאמר עוד כי בין בעלי הדין היו עוד עיסקאות, אך התמורה עבורן סולקה במלואה. במהלך הדיון הביאה המשיבה ראיות כדי לבסס את גירסתה שהשיקים נמסרו לה עבור סחורות אחרות שסופקו בפועל למערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת התביעה וחייב את המערער בתשלום הסכום הנ"ל. על כך הערעור.

החלטה - השופטת בן-פורת:
א. אין לקבל את טענת המערער שהמשיבה היתה חייבת להגיש כתב תשובה בקשר לאותן עיסקאות שוטפות שהיא טענה להן, ומשהיא לא עשתה כן עמדה לדיון כפלוגתא יחידה רק טענת ההגנה בדבר ההזמנה וכשלונה. אינו דומה המקרה דנא לטענת פרעתי כאשר על התובע הטוען שהפרעון היה על חשבון אחר, להגיש כתב תשובה בדבר קיומו של החוב האחר, ואם אינו עושה כן אין מרשים לו להעלות גירסתו במהלך הדיון. אין הנדון דומה לראיה. האוחז בשיקים נהנה מחזקה שניתן ערך עבורם ואין על התובע חובה לציין מה התמורה שניתנה עבור השיקים. כאשר הנתבע טוען כי השיקים ניתנו עבור עיסקה פלונית שנכשלה, מוטל עול ההוכחה עליו. די בשתיקת התובע כדי שיראוהו ככופר בטענת ההגנה. אילו התייחס כתב ההגנה של המערער רק להזמנה הנטענת בלי לגלות שהיו קיימים יחסי מסחר נוספים בין בעלי הדין, ואילו המשיבה היתה מתכוונת להודות בקיומה של ההזמנה ובאי ביצועה אז היה עליה להגיש כתב תשובה. מה שאין כן כאשר
המערער בכתב הגנתו מודה כי היו עיסקאות נוספות, והמשיבה אינה מודה בקיומה של ההזמנה ובאי ביצועה.
ב. משקבע ביהמ"ש שקיומה של ההזמנה וכשלונה לא הוכח, די בקביעה זו כדי לקבל את תביעות המשיבה, מכח החזקה של תמורה ועול ההוכחה המוטל על הנתבע באשרלעיסקה הנוגעת לענין. ספק שקול בענין שקיים לגביו חזקה שבדין משאיר את החזקה בעינה. קל וחומר כאשר העדיף ביהמ"ש את גירסת התובע בדבר ההספקה של סחורה בפועל על פני גירסת ההגנה.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת עו"ד מ. אסטרייכר למערער, עו"ד י. אקשטיין למשיבה. 27.1.77).

ע.א. 345/75 - מדינת ישראל נגד מנורה חברה לבטוח... בע"מ ואח'

*תביעה מהמזיק להשבת סכומים ששילם המטיב לניזוק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 38/74 - הערעור נתקבל)

העובדות:
שופט ביהמ"ש השלום בחיפה ד"ר אונגר ז"ל נספה בתאונת דרכים והשאיר אחריו אלמנה שתבעה מאת נהג המכונית וחברת הביטוח פיצויי נזיקין על גרימת מות בעלה. היא זכתה בתביעתה ובחישוב דמי נזקה של האלמנה ניכה ביהמ"ש את תשלומי המשכורת והגימלה שהמדינה שילמה ותשלם לה בתור אלמנת שופט. המדינה שילמה ומשלמת תשלומים אלה והיא תבעה מהנתבעים סכומים אלה מכח דיני נזיקין (הטבת נזקי גוף), "הטבת נזק" מוגדרת כהוצאות שהוצאו כדי לתקן נזק גוף, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו. החוק קובע כי הטבת הנזק צריכה להיות סבירה ולענין זה רואים משכורת ושכר עבודה ששולמו כהוצאה סבירה. באשר לתשלום דמי גימלה אין החוק קובע, כמו במשכורת, שרואים אותה כהוצאה סבירה וצריך להראות כי ההוצאה היא סבירה. האלמנה זכתה בירושה בסך 50 אלף ל"י וכן היא מקבלת שילומים מגרמניה בסכום של כ-2000 ל"י לחודש. מכיון שכך סבר ביהמ"ש המחוזי כי האלמנה אינה זקוקה לגימלה ממשלתית למחייתה עקב פטירת המנוח, ועל כן אין הגימלה נחשבת להוצאה סבירה ואין היא נכנסת למסגרת של הטבת נזק לפי החוק הנ"ל, על כך הערעור.

החלטה - השופט ברנזון:
א. במידה מסויימת אפשר להקיש מקביעת החוק לענין המשכורת על תשלום גימלה, וכשם שאין הגבלה על תשלום המשכורת שהוא בבחינת הוצאה סבירה, כך בגימלה ובתמיכה הנועדת לשמור על רמת המחיה הקודמת של השאירים שהיו תלויים במנוח. בעניננו נהנתה המשפחה, המנוח ואשתו, ממשכורתו של המנוח כשופט ומהשילומים מגרמניה ועל כן אין לראות את הגימלאות משני המקורות האלה ביחד כהוצאה בלתי סבירה.
ב. החוק מגביל את זכות המטיב להטבה לתמיכה שהיא לצורך מחייתם של השאירים ויש לבדוק בכל מקרה אם היא סבירה לצורך זה. יש למדוד את סבירות התמיכה עם מחיית התלויים במנוח לפי קנה המידה של המחייה בחייו. לפי קנה מידה זה גימלה שהאלמנה מקבלת מהמדינה, כשלעצמה, ודאי שאיננה מעבר לתמיכה סבירה למחיה רגילה. גם השילומים שהאלמנה מקבלת מגרמניה אין בהם כדי להביא לכך שאפשר יהיה לאמר שאין היא זקוקה לגימלה הממשלתית למחיה נאותה. ככלל אפשר לאמר שחזקה על גימלה הניתנת לעובד או לשאיריו אחרי מותו, שהיא למחיה שנצטרכו לה, וכשם שהנותן לא
התנה את נתינתם במצב הכלכלי של מקבליה, כך לא יוכל המזיק לחטט ולפשפש במשאביהם ובנכסיהם כשהוא נתבע לשפות את המטיב על תשלומיו.
ג. זאת בכל הנוגע לתשלומי הגימלה עד לשנה שבה השופט היה מגיע לגיל פרישה ופורש, שכן לגבי אותן שנים נובע התשלום ממות המנוח. מאידך, מהשנה שבה היה השופט מגיע לגיל פרישה, היתה המדינה צריכה בין כה וכה לשלם את הגימלה ועל כן תשלום זה אינו נובע ממות המנוח ואין לחייב בו את המזיק.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני עו"ד י. בן-אור למערערת, עו"ד י. גולדברג למשיבים. 25.1.77).

ע.א. 207/76 - הרשקו מילק נחמן נגד יעקב וכפר

*טענה של "הפרה יסודית" עקב איחור בתשלום ומתן ארכה כשההפרה אינה יסודית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בהמ' 11133/75 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, ויתקון, כנגד דעתם החולקת של השופטים ח. כהן וגב' בן-פורת.

בין הצדדים נערך חוזה מכר מקרקעין שלפיו מכר המשיב למערער קרקע בסכום של 100,000 ל"י כשמועדי הפרעון היו 10,000 ל"י ביום החתימה, 20,000 ל"י ביום 30.7.75, ו-70,000 ל"י בעת העברת הבעלות ביום 1.9.75. לא נאמר בחוזה שאיחור בתשלום מהווה הפרה יסודית. השעור השני לא סולק במועדו ושבועיים לאחריו שלח המוכר לקונה באמצעות עו"ד מכתב (להלן - המכתב) ובו נאמר כי האיחור "מהווה הפרה של סעיף מסעיפי החוזה" והפרה זו מזכה את המוכר לתבוע פיצויים "ובד בבד אף לתבוע ביצוע בעין". הקונה לא שילם ובתאריך 29.9.75 שלח המוכר לקונה הודעה על ביטול החוזה, בטענה כי האיחור מהווה הפרה יסודית של החוזה. שבועיים לאחר מכן שילם הקונה למוכר את השעור השני הנ"ל וביהמ"ש נתבקש לקבוע אם ביטול החוזה היה כדין ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי איחור בתשלומים הקבועים בחוזה מהווה הפרה יסודית של החוזה גם אם לא נקבע כך בחוזה וכי החוזה ניתן לביטול ללא משלוח התראה. הערעור על כך נדחה בנימוקים שונים ברוב דעות.
מ"מ הנשיא לנדוי סבר כי איחור קל בתשלום סכום כסף, כאשר התשלום במועד לא נקבע כהפרה יסודית, אמנם איננו מהווה הפרה יסודית ואילו אחור ממושך כגון זה שלפנינו מהווה הפרה יסודית ונותן לצד השני את הזכות לבטל את ההסכם.
השופט ויתקון סבר כי ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה אם היתה הפרה יסודית, אם כי הוא נוטה לקבל את דעת מ"מ הנשיא, אך לדעתו ניתן לדחות את הערעור אפילו ההפרה איננה הפרה יסודית, שכן המכתב מהווה התראה מספיקה לצורך ביטול ההסכם בהפרה שאיננה הפרה יסודית. לדעתו ניתן לראות במכתב אורכה מספיקה, גם אם הנסוח הוא שהמוכר רואה לעצמו זכות לתבוע ביצוע בעין.
השופט ברנזון קבע גם הוא כי יש לדחות את הערעור מן הטעם שאיחור כה ממושך מהווה הפרה יסודית. לדעתו צריך לקבוע כי כל איחור בתשלום מהווה הפרה יסודית, ואפילו איחור קל, אלא אם יוכיח הצד המאחר כי בנסיבות המקרה, האיחור היה קל יחסית. והיו נסיבות מיוחדות שגרמו לכך ושיש בהן כדי להצדיק את האיחור. עם זאת סבור השופט ברנזון כי ניתן לדחות את הערעור גם מן הנימוק שהמכתב היה בו מתן אורכה מספיקה לצורך ביטול הסכם עקב הפרה לא יסודית.
השופטת בן-פורת והשופט ח. כהן בשני פסקי דין סברו שיש לקבל את הערעור. נימוקם הוא שהאיחור בתשלום איננו מהווה הפרה יסודית, לא איחור קל ולא איחור ממושך, וכן כי המכתב שנשלח איננו מהווה אורכה הנדרשת בהפרה לא יסודית. אמנם מכתב התראה יכול להיות מספיק גם אם לא נאמר בו שהמוכר עשוי לבטל את ההסכם אם לא ישולם המחיר בזמן, ואולם כאן לא היה מכתב סתמי, אלא היה בו כדי להטעות, כאשר המוכר נתן לקונה להבין שהוא לא עומד לבטל את ההסכם אלא עומד לתבוע את ביצועו בעין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, ויתקון, ח. כהן, גב' בן-פורת עו"ד ח. סמו למערער, עו"ד ג. מרגליות למשיב. 8.2.77).

ע.פ. 155/76 - עזאת חוויק נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים ונדון ל-12 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, ולאחר שנגזר דינו התברר שבטעות לא הובא לידיעת ביהמ"ש שנגד המערער תלוי ועומד מאסר על תנאי שיש להפעילו. על כן הגישה המדינה בקשה נפרדת להפעלת המאסר על תנאי וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערעור על כך נדחה. ההפעלה המאוחרת של המאסר על תנאי היתה מותרת לפי החוק לתיקון דיני עונשין דרכי ענישה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. 24.1.77).

ע.פ. 630/76 - טוולי אבנר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים).

(הערעור על חומרת העונש נתקבל). המערער הורשע בהחזקת 2.3 גרם הירואין ו-2 גרם קוקאין, שהם שניהם בחזקת סם מסוכן, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ומאסר על תנאי ותשלום קנס של 10,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על 15 חודשים והקנס הועלה ל-25,000 ל"י. ביהמ"ש דלמטה החמיר בעונש המאסר בסברו כי הכמות שנתפשה מעידה על כך שהמערער היה סוחר בסמים. נוכח ההלכה הפסוקה יש להחמיר עם סוחרי סמים למיניהם, לעומת אנשים המחזיקים סם לצורך עצמי בלבד איתם נוהגים בתי המשפט להקל. אילו אכן היה זה בטוח שהמערער החזיק את הסמים למסחר ולא לצריכה עצמית לא היה מקום להתערב בעונש, אולם קיים ספק בכך ולפיכך רשאי המערער להנות מן הספק.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. עו"ד א. רון למערער. 26.12.76).

ע.פ. 574/76 - שלמה הרוש נגד מדינת ישראל

*השיקול של "עינוי דין" לענין הטלת עונש מאסר (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

בחודשים יולי-דצמבר 1970 עבר המערער יחד עם אחרים סידרת עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעצמו עבר חמש עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי. המעשים נתגלו בשנת 1971 ובגלל מעורבותם של הרבה אנשים בפרשה נמשכה חקירת המשטרה זמן ממושך. בדצמבר 1972 הוגש כתב אישום נגד המערער ובישיבה הראשונה של ביהמ"ש בינואר 1973 כפר הנאשם באשמה, ומכיון שהיה משוחרר בערבות הגיע המשפט לבירור רק ביוני 1976. הפעם ויתרה התביעה על מספר אישומים והנאשם הודה בעבירות הנותרות. ביהמ"ש המחוזי התלבט בהטלת העונש באשר המשפט הגיע לבירור כעבור תקופה של קרוב לשש שנים מאז שבוצעו העבירות. במשך הזמן הוכיח המערער את עצמו כאזרח שומר חוק, קיבל עבודה קבועה, נשא אשה ובנה קן משפחתי והוא מפרנס בכבוד את המשפחה. כמו כן פיצה המערער במשך הזמן את הנפגעים ממעשיו הפליליים על הנזק שנגרם להם. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל האמור לעיל ודן את המערער לשנה אחת בלבד מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הגורם שהניע את השופט שלא לשחרר את המערער ממאסר בפועל היה כי בקשר עם אותה פרשה הודתה שותפה אחת באשמה בשנת 1971 והיא נדונה לשנתיים מאסר וריצתה את עונשה. השופט אמר כי עובדה זו מציקה עד מאד שכן לא יתכן לפטור עבריין כליל מעונש מאסר שעה ששותפו לדבר עבירה ריצה מאסר כבד למדי. הערעור נתקבל. אין לזלזל בשיקולו של ביהמ"ש המחוזי. ע"י כפירתו באשמה האריך המערער את משך המשפט וע"י כך הוא זוכה להקלה בעונשו בהשואה לשותפו. מצד שני ניתן לאמר כי החברה יצאה נשכרת, שכן בינתיים שיקם המערער את עצמו וסר מדרך הפשע. יש להצטער על התופעה של דחיית בירור משפטים לזמן כה ארוך ועינוי הדין הנגרם לעתים
לנאשם שלא באשמתו עשוי לשמש נסיבה להקלה בעונש. אולם בדרך כלל אין לפטור כליל נאשם מעונש מאסר בגין עבור הזמן עד המשפט כאשר עונש המאסר הוא העונש המתאים. ברם במקרה מיוחד דנא לאחר שקילת כל הנסיבות כולן נראה כי שליחתו של המערער כעת למאסר תועלתה מעטה ונזקה מרובה. בהמנעות זו מלהטיל על המערער דנן עונש מאסר בפועל אין לראות סטיה מן העקרון שבדרך כלל ההקלה בעונש לרגל עינוי הדין אינה צריכה להגיע לאי הטלת מאסר בכלל כשזה העונש המתאים. אי לכך בוטל עונש המאסר בפועל והומר בתשלום קנס של 20,000 ל"י.

(בפני השופטים: ויתקון, ברנזון, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד י. דן למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 4.1.77).

ע.פ. 627/76 - אליהו בוגנים נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (הטרדת עד) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של הטרדת עדה ונדון ל-18 חודשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי, הדן במשפטים פליליים, הדגיש בגזר הדין את החומרה הרבה בעבירות הקשורות בהטרדות עדים על מנת לאלצם לחזור בהם מגירסתם. גם ביהמ"ש העליון הדגיש לא פעם את החומרה הרבה בעבירות מסוג זה החותרות תחת אושיות המשפט ומיצוי הדין עם עבריינים וההולכות ומתרבות בזמן האחרון, ואשר על כן יש להטיל על עושי העבירות עונשים מרתיעים.

(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. המערער לעצמו, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 10.1.77).

ע.פ. 442/76 - אברהם טנדורי ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בבעילת קטינה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערערים הורשעו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של בעילת קטינה ונדונו לשמונה שנים מאסר. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. אכן המתלוננת שינתה עדותה והודתה ששיקרה וסתרה את עצמה סתירות לא מעטות, אך כל הדברים האלה היו לנגד עיני השופטים ואין כאן כל עילה לסטות מהכלל הגדול שאין מהרהרים אחר התרשמותם ומסקנותיהם של השופטים ששמעו את העדים. אשר לעונש - למעשה לא החמיר ביהמ"ש עם המערערים יתר על המידה בהתחשב בטיב המעשה וחומרתו. אך מאידך אין להעלים עין מן העובדה ששותפם לעבירה של המערערים יצא בעונש קל הרבה יותר. אכן אין להשוות את חלקם של המערערים במעשה הפשע עם חלקו של אותו שותף לעבירה ויש להחמיר בעונשם לעומתו, אך דין ייעשה אם גזר הדין ישונה ושש שנים מתוך השמונה יהיו מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. עוה"ד י. גרין ומ. ינובסקי למערערים, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 17.1.77).

ע.פ. 523/76 - אלפרד זקס נגד מדינת ישראל

*ביטול הרשעה שהתבססה על עדות המתלוננת כאשר לאחר פסה"ד נתגלה חומר על אופיה של העדה (הערעור נתקבל).

המערער הורשע בעבירה של בעילת קטינה ונדון למאסר שלוש שנים. ערעורו על ההרשעה נתקבל והדין הוחזר לביהמ"ש המחוזי. לטענת הסניגור נתגלה לאחר ההרשעה חומר על אודות אופיה ועברה של המתלוננת ובחומר הזה יש, לטענתו, כדי לערער את האימון המלא שנתן השופט בעדות המתלוננת. נראה שבנסיבות המיוחדות של המקרה הזה, וככל שהדבר כשלעצמו אינו רצוי, אין מנוס מלהעתר לבקשת הסניגור. זאת בהתחשב שההרשעה היתה מבוססת בעיקר על האימון שרכש השופט למתלוננת ושהעדות שנתנה המתלוננת בנוגע לעברה עומדת בסתירה גמורה למידע שהגיע לידיעת המערער אחרי ההרשעה.

(בפני השופטים: ויתקון, שרשבסקי, אשר. עוה"ד ש. תוסיה כהן וי. גולן למערער, עו"ד סוכר למשיבה. 19.1.77),

ע.פ. 416/76 - אפרים גבריאלוב נגד מדינת ישראל

*ביטול עונש מאסר עקב סחבת בניהול המשפט (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער נמצא אשם בהחזקת סם מסוכן ובנסיון ליצא אותו ונדון לששה חודשים מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי, יחד עם המערער הואשם אחיו המבוגר והאח הודה באשמה ונדון למאסר שנתיים בפועל, ואילו המערער כפר באשמה והמשך משפטו נדחה והגיע לשמיעה רק כעבור כארבע שנים. בהתחדש המשפט ויתר ב"כ המדינה על אישום של סחר בסמים ואז הודה המערער. בקבלו את ערעורו של המערער ציין השופט ויתקון כי גזר הדין, לפי חומרת העבירה, כשלעצמו הינו קל יתר על המידה. ברם, כאן היתה סחבת שאין לה לא צידוק ולא הסבר. המערער נשא אשה והקים משפחה ומפרנס את ביתו בכבוד, ובמשך השנים לא היתה לו שום הרשעה חדשה. הסחבת בניהול משפטים פליליים מהווה פגם חמור בחברה וכתם על דמות המשפט בישראל. לא זו בלבד שכליאת עבריין שנים רבות לאחר שחזר למוטב אינה משמשת שום מטרה חיובית, אלא מעשה כזה מעוות את הדין והצדק. אכן צריך לדון כל מקרה לפי נסיבותיו ולא כל עבריין יזכה מן ההפקר. יש עבירות ויש עבריינים שלגביהם הצורך להרחיקם מהחברה עדיף על כל שיקול אחר אך המקרה שלפנינו אינו כזה. אין לקבל את הדעה כי מכיון שנאשם כופר באשמה וע"י כך גורם לדחיית משפטו, אין לו אלא להלין על עצמו, אם יבוא על עונשו לאחר זמן רב. יתירה מזו, המערער כלל לא השתמש בתכסיס כדי להרחיק את יום הדין, וכאשר התחדש המשפט הוא לא הודה בעבירה החמורה ביותר שבה הואשם, אלא התביעה ויתרה על אישום זה ורק אז הודה. אי לכך יש לבטל את המאסר בפועל ובמקום זאת להטיל על המערער עונש של 6000 ל"י קנס.
השופט ברנזון הסתייג מפסה"ד הנ"ל באומרו כי העובדה שעובר זמן רב עד לקיום המשפט אינה צריכה לשמש סיבה לפטור כליל את הנאשם מעונש מאסר כאשר הנסיבות הכלליות של המקרה מחייבות הטלת מאסר. הסחבת יכולה להוות סיבה טובה להקלה בעונש מאסר אך לא לביטולו. בעניננו מצדיקות הנסיבות עונש מאסר ואלמלא החליטו שני השופטים האחרים להמיר את המאסר בעונש כספי, היה רואה מקום לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד י. וילכר למשיבה. 1.2.77).

ע.פ. 92/76 - חיים נבון נגד מדינת ישראל

*קבלת דבר במרמה ע"י זיוף טפסי אש"ל (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בזיוף חתימות של הממונה עליו על טפסי אש"ל ושימוש ברכב, ונדון לתשלום קנס של 4000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה ואילו על ההרשעה נתקבל ביחס לחלק מן האישומים. כתב האישום מתייחס לתקופה של חודשים מרובים וביחס לחלק מן הטפסים הוברר כי אכן המערער זייף את חתימתו של הממונה עליו וקיבל בגין כך כספים שלא הגיעו לו. ביחס לחלק אחר של מסמכים הובאו עדויות סותרות של מומחים. ביהמ"ש קבע שאינו יכול להכריע בין שתי עדויות המומחים, ברם הסתמך על עדות המערער עצמו שאמר כי "עלול להיות שפה ושם אכן חתם כך". על אמירה זו התבסס ביהמ"ש המחוזי להעדיף את עדות המומחה מטעם התביעה ובכך שגה. כל זמן שחובת ההוכחה היתה על התביעה להוכיח שאמנם נעשה זיוף, הרי היא לא יצאה ידי חובתה בהסתמכה על מלים אלה של המערער.

(בפני השופטים: ויתקון, מני, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 18.1.77).

ע.פ. 473/76 - מדינת ישראל נגד צהל כהן

*טענה לאחידות עונשים בין הנאשמים השונים בעבירת שוד (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).

המשיב, יחד עם שלושה אחרים, ביצעו שוד מזוין של תכשיטים ששויים כ-10,000 ל"י, מכרו את התכשיטים ב-1,600
ל"י וחילקו ביניהם את השלל. שלושת הנאשמים האחרים הועמדו לדין בנפרד מן המערער, ונדונו ע"י ביהמ"ש המחוזי לארבע שנים מאסר בפועל. הם ערערו לפני ביהמ"ש העליון וההרכב שישב בערעור המיר את העונש לשנתיים מאסר בפועל. מערער זה נדון ע"י ביהמ"ש המחוזי לשלוש שנים מאסר בפועל, המדינה מערערת על קולת העונש ואילו המשיב טוען כי בהתחשב בצורך באחידות העונשים יש להעמיד את עונשו על שנתיים מאסר בפועל בלבד. שני הערעורים נדחו. לענין ערעורה של המדינה - אלמלא הקל ביהמ"ש העליון בעונשם של השודדים האחרים היה מקום להחמיר בעונשו של זה, אך מאחר שביהמ"ש הקל עם האחרים אין להעתר לערעור המדינה. אשר לערעור הנגדי - אם כי בדרך כלל רצוי לשמור על אחידות העונשים, הרי כאן יש נסיבות המצדיקות להחמיר עם הנאשם דנא יותר מאשר עם חבריו. בעוד השלושה האחרים החזירו כל אחד את חלקו בשלל למתלוננים הרי המערער דנא לא החזיר את חלקו. לשלושת האחרים לא היו הרשעות ולנאשם דנא יש הרשעות קודמות מרובות. השלושה האחרים הודו באשמה וביהמ"ש ראה בכך סימן של חרטה ואילו הנאשם דנא לא הודה והמשפט נמשך עד גמירא.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד בן-טובים למערערת, עו"ד ר. בר-און למשיב. 16.1.77).

ע.פ. 367/76 - עבדול טמרו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירת סמים) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער נמצא אשם בעבירות סמים וביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא רואה אותו כסוחר זוטר בסמים והטיל עליו עונש של שלוש שנים מאסר בפועל וקנס של 15,000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן יש לנהוג כלפי סוחרי סמים למיניהם בכל חומר הדין, וגם אם מדובר בסוחר זוטר אין להקל בעונשו. ברם, בעניננו גילה המערער למשטרה את זהותו של הספק שממנו קנה את הסם ובעזרתו הובא הלה לדין. אי לכך נקבע שמתוך שלוש שנות המאסר רק שנתיים יהיו מאסר בפועל.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, עציוני. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד גב' צמל למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 23.1.77).

ע.פ. 708/76 - מרדכי חוואי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (הערעור על חומרת העונש נדחה).

המערער נמצא אשם בשתי עבירות של התפרצות וגניבה כאשר שווי הגנובים היה 50,000 ל"י וחלק גדול של השלל לא נמצא עד כה. בגין העבירות נשוא ערעור זה נדון לשלש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הוא הועמד לדין בגין עבירות נוספות והעונש הכולל שעליו לשאת עתה הוא חמש שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. אכן מדובר בבחור צעיר ואין ספק שהעונש הוא חמור, אך לנוכח חומרת המעשים לא היה מנוס מלהטיל עליו עונש שכזה. יש לקחת בחשבון את העובדה שחלק מהשלל לא נמצא, במשך המשפט לא גילה המערער סימני חרטה, ולהיפך, כאשר נתבקש ע"י המשטרה לסייע בידה למצוא את הרכוש שטרם נתגלה, הוא שיטה במשטרה והביא את השוטרים למקומות שונים שבהם לא נמצא דבר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, לנדוי, גב' בן-פורת. עו"ד משגב למערער, עו"ד אילון למשיבה. 31.1.77).

ע.פ. 772/76 - יצחק בן דוד נגד מדינת ישראל

*הוצאת כסף במרמה (הערעור נדחה).

בתקופה של פחות מחודש ימים פנה המערער כמאה פעמים למשרדי נסיעות שונים בת"א ובסביבותיה, וקנה כרטיסי טיסה לחו"ל תוך כדי תשלום מס נסיעות המגיע ממנו, וכך פנה לבנקים שונים וקיבל בגין כל כרטיס נסיעה את ההקצבה של 450 דולר, הניתנת כדבר שבשיגרה לכל תושב העומד לצאת לחו"ל. הוא הורשע בעבירות של
מכירת מטבע חוץ ובעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ונגזר עליו עונש מאסר של שנה אחת. הערעור היה מכוון כלפי ההרשעה בקבלת דבר במרמה. הערעור נדחה. אין ספק שלא היה כאן רק ניצול של פירצה בחוק אלא מעשה מרמה. מי שפונה לבנק ומגיש כרטיס נסיעה ומבקש על סמך זאת למכור לו מטבע חוץ, הרי הוא מציג בפני פקיד הבנק ודרכו לפני האוצר מצג דברים כוזב. אין ספק כלשהו לגבי כוונתו הפלילית של המערער שעה שקיבל את המטבע על סמך כרטיסי הנסיעה שהציג.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד שור למערער, עו"ד וילכר למשיבה. 24.1.77).

ע.פ. 498/76 - יוסף טל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת רכב) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בעבירות רבות של גניבת רכב ונדון למאסר בפועל של שנתיים וחצי ומאסר על תנאי של שנתיים וחצי, וכן הועמד בפקוח שירות המבחן למבוגרים לאחר שחרורו. הערעור על חומרת העונש נתקבל. מבחינת חומרת העבירות אין העונש חמור יתר על המידה ולא היה מקום להתערב בגזר הדין, אילולא שני אלה: שותפו של המערער, שלמעשה היה הרוח החיה ברוב העבירות, יצא ללא כל עונש מאסר בפועל לאחר שהודה באשמה בו בזמן שהמערער כפר באשמה ; גם ביהמ"ש המחוזי ראה שמן הדין להעמיד את המערער בפקוח שירות מבחן והסיכויים בהצלחת שירות המבחן לאחר שתעבור תקופה ארוכה של מאסר בפועל מופחתים במידה נכרת. אמנם אין לנקוט כלל נוקשה של אחידות עונשים על שני שותפים לאותה עבירה, ויש לנקוט בשיטה אינדבידואלית, אך על כל פנים לכאורה צריך הצדק להראות והחומרה שבה נהגו השופטים כלפי מערער זה אינה מוסברת לעומת הקולא שנהגו כלפי שותפו. בהתחשב בכל הנ"ל הופחת המאסר בפועל לשנה וחצי בלבד.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד א. רינון למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 30.1.77).

ע.פ. 709/76 - משה אשור ואח' נגד מדינת ישראל

*מדיניות הענישה כאשר מפעילים מאסר על תנאי (ערעור המערערים נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

כאשר ביהמ"ש בא למדוד את העונש בגין עבירה מסויימת אין הוא צריך לקחת בחשבון את העובדה שהנאשמים באו לפניו עם מאסר על תנאי מעבירות קודמות שיש להפעיל אותו. מאסר על תנאי שהוטל בעבירות קודמות, אין כוונתו שכאשר יופעל יתחשב בכך ביהמ"ש. אי לכך אין להביא בחשבון את המאסר על תנאי שהופעל כאשר מודדים את העונש החדש לקולא או לחומרה.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עוה"ד בסן ומ. אסולין למערערים, עו"ד י. רזניק למשיבה. 30.1.77).

ע.פ. 501/76 - מדינת ישראל נגד פלוני

*קולת העונש (בעילת קטינות) (הערעור על קולת העונש נתקבל).

המשיב הינו גבר בן 36 שהיה נשוי, ואב לשבעה ילדים מאשתו החוקית, ובנוסף על כך התגורר עם ידועה בציבור וגם ממנה נולדו לו ילדים. אשתו עזבה את הבית וקיבלה גט וכל הילדים נמצאים בפיקוחה של הידועה בציבור. המערער אילץ שתיים מבנותיו הקטינות, אחת בת 12 ואחת בת 13, להכנע לדחפיו המיניים, הורשע בעבירות של בעילת קטינה, ונדון לחמש שנים מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר באיש בעל אופי אלים, שיכור מועד שאינו שולט על דחפיו והוא מסוכן למשפחתו ולילדיו הקטינים. הוא אינו חולה נפש אך אין סיכוי לשיקומו. על כן,
על אף השיקולים האישיים, יש להעדיף את השיקול של הרחקת המערער מהציבור בכללו ומילדיו הקטינים במיוחד. אי לכך הועלה עונש המאסר בפועל לשמונה שנים.

(בפני השופטים: ויתקון, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עו"ד מ. רום למשיב. 25.1.77).

ע.פ. 322/76 - עובדיה ואריה עבד נגד מדינת ישראל

*בקשה לחזור מהודאה באשמה (הערעור על חומרת העונש נדחה).

המערערים הועמדו לדין בעבירת רצח תוך כדי קטטה המונית עם אנשי כפר אחר שנכנסו כאורחים לכפרם וגרימת מותו של אחד האורחים. אחרי שהעידו מספר עדים הגיעו התובע והסניגור לידי הסדר שלפיו הודו המערערים בעבירה של הריגה בלבד, ונדונו האחד לעשר שנות מאסר והשני שסייע לאחיו לחמש שנים מאסר. הערעור נדחה. פרקליטתם של המערערים, שלא ייצגה אותם בביהמ"ש המחוזי, ביקשה להרשות להם לחזור מהודאותיהם, ונימוקה שאחד העדים שמסר עדות במשטרה מוכן לחזור בו מעדותו, ועל כן הם רוצים לחזור בהם מהודאתם. בקשה זו נדחתה. כל השאלות הנוגעות לעדות זו, אינן רלבנטיות, לאחר שהמערערים הודו באשמות. בתצהירו של עוה"ד שהגן על המערערים נאמר שהוא ניהל את המו"מ עם התביעה והוא יעץ לשולחיו להודות באשמת הריגה, לאחר שהם הסכימו להודות וזאת תוך כדי ידיעת כל הנתונים והנסיבות. אין להעלות על הדעת שהמערערים היו מודים במעשה שלא עשו כלל כדי להביא שינוי באישומם מסעיף לסעיף ואין להעלות על הדעת שעו"ד שייצג את המערערים היה מייעץ להם להודות במעשה שלא עשו. לענין העונש - הרי הוא מפתיע בקולתו ואין למצוא מלים די חריפות להוקיע את מעשה הבריונות של המערערים שפגעו במצוות הכנסת האורחים הרגילה והמקובלת בין שכנים.

(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד כ. חנוך למערערים, עו"ד רזניק למשיבה. 30.1.77).

ע.פ. 271/76 - מוחמד גלאייני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בשש עבירות של קבלת רכוש גנוב בכך שקנה טלויזיות, רשמקול, ומצלמות במחיר נמוך בהרבה משווים האמיתי, מאנשים שהיה ברור שהרכוש אינו שלהם והושג בדרך בלתי חוקית. הוא נדון לשנה אחת מאסר בפועל ולשנה אחת מאסר על תנאי ולקנס של 3000 ל"י. ערעורו על חומרת העונש נתקבל. אכן העבירה של קבלת רכוש גנוב איננה פחות חמורה מן הגניבה עצמה, ואלמלא היתה זו הפעם הראשונה שהמערער מעורב במעשים פליליים לא היה מקום להקל עימו בעונש. אך בהתחשב בסיבה זו ניתן להעמיד את המאסר בפועל על ששה חודשים בלבד ולעומת זאת להגדיל את הקנס ל- 10,000 ל"י. אנשים המבקשים להתעשר בקלות בדרכים לא כשרות מוטב שירגישו זאת בכוון הפוך ע"י כך שיוטל עליהם קנס כספי מתאים.

(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד א. גת למערער, עו"ד וילכר למשיבה. 1.2.77).

בג"צ 100/76 - דוד מאיר נגד שר הדתות ואח'

*הרכב מועצה דתית (העתירה נדחתה).

העותר קיבל בשעתו צו על תנאי, על יסוד הטענה שבהרכבת המועצה הדתית ביקנעם קופחה העדה הכורדית עיראקית, שלא ניתן לה ייצוג במועצה הדתית, בעוד שלדעתו מגיעים לה שלושה נציגים לפחות. בינתיים נתמנה נציג אחד מעדה זו, אך העותר טוען שאין די בכך ועתירתו נדחתה. לטענת העותר מונה העדה שליש מתושבי יקנעם אך מספר זה שנוי במחלוקת. ברם, גם אילו כך היה הדבר לא היה בג"צ מתערב. העדה הכורדית- הבבלית היא אמנם מעין עדת משנה, אך עפ"י החוק יש לתת
את הדעת בהרכבת המועצה הדתית לא רק לייצוג מתאים של עדות, אלא של הגופים המעונינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים. הייצוג העדתי הוא רק אחד הגורמים ולא רק הגורם הבלעדי שיש להביאו בחשבון.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. שפירא לעותר, עוה"ד יאראק ובן-דוד למשיבים. 3.2.77).

בג"צ 288/76 - סיעת אגודת ישראל בעירית הרצליה ואח' נגד שר הדתות ואח'

*הרכב מועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

למועצה הדתית בהרצליה מינה המשיב נציג אחד של אגודת ישראל ועתירת העותרת הינה כי נציג אחד אינו מספיק וכי האיש שמונה איננו מייצג את אגודת ישראל בהרצליה. העתירה נדחתה. אגודת ישראל לא זכתה בבחירות למועצת עירית הרצליה אפילו לנציג אחד, ולפי אמת מידה זאת לא היתה לה זכות למינוי נציג בכלל, וודאי לא מגיע לה נציג שני במועצה הדתית. אשר לעתירה כי הנציג שמונה יוחלף - אין מקום לכפות זאת על השר. הנציג שמונה הינו חבר אגודת ישראל בהרצליה זה שנים רבות וגם ייצג את המפלגה משך שנים הן במועצת העיריה הן במועצה הדתית, השר אינו מוגבל למינוי זה או אחר המומלץ ע"י אישיות זו או אחרת, וכל עוד אין לראות במינוי שימוש שאינו מתקבל על הדעת בכוחותיו לא יתערב בג"צ בפעולת השר.

(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, אשר. החלטה - השופט אשר. 27.1.77).

בג"צ 392/76 - יהודה מלכה ואח' נגד המועצה המקומית בית שמש

*הקמת סיעה נפרדת בעיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותר הגיש בקשה נגד המשיבה בשם העותרת השניה "סיעת י.מ. בבית שמש". בג"צ החליט שלא קיימת כיום סיעה כזו במועצה המקומית ועל כן אין צורך לדון בשאר הענינים הנוגעים לעתירה. העותר אמנם נבחר למועצת בית שמש ברשימת י. מ. אולם עוד לפני שפורסמה ברשומות ההודעה על הרכב המועצה המקומית שלח מכתב למפלגת העבודה - המערך בבית שמש והודיע על העברת המנדט שלו למפלגת העבודה, ובישיבת מליאת המועצה הודיע על השתייכותו למערך. כיום רואה העותר את עצמו כאיש האופוזיציה שאינו סר עוד למשמעתה של סיעת המערך, אך לא הובאה ראיה שמבחינה משפטית פורמלית פרש העותר מהמערך והצהיר על הקמתה מחדש של סיעת י. מ. כסיעה נפרדת. הסיעות במועצה המקומית הן גופים המוכרים עפ"י דין, וכל שינוי של השתייכות סיעתית של חבר המועצה הוא אקט משפטי שעליו חייבת לבוא ראיה ברורה בדרך הצהרה מפורשת במסגרת הליכי המועצה המקומית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בן-זאב לעותרים, עו"ד אבלס למשיבים. 3.2.77).

בג"צ 62/77 - אריה דגני, עו"ד נגד שר הפנים ואח'

*בקשה לפיזור עירית בת-ים (העתירה נדחתה).

העותר שהוא תושב בת ים ביקש למנוע הדחת ראש העיר ולקר ובחירתו של ראש עיר חדש, וביקש כי בג"צ יורה על שר הפנים לפזר את המועצה הקיימת ולבחור מועצה חדשה שבה ייבחר ראש העיר בבחירות אישיות עפ"י התיקון בחוק הרשויות המקומיות הנוגעות לבחירת ראש העיר וסגניו. העתירה נדחתה. החוק הנ"ל נכנס לתוקפו אחרי הבחירות למועצת העיריה הקיימת ועפ"י החוק ייבחר ראש הרשות ביום הבחירות של המועצה עצמה ואין כל הוראה בחוק המסמיכה את השר לפזר את המועצה רק משום שרוצים להחליף את ראש העיר.

(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד ד. שרף לעותר. 7.2.77).

ב"ש 133/76 - עזיזה יוסף סוילה נגד יוסף פמיני

*הארכת מועד (הבקשה נדחתה).

ניתן פס"ד חלקי לטובת המשיב והמבקשת איחרה את המועד להגשת הערעור ובקשתה להארכת המועד נדחתה. נימוקי הבקשה הם כי פסה"ד ניתן בהעדר המבקשת וב"כ ששירת שירות חובה בצה"ל. פרקליטה הנוכחי טוען כי המבקשת היא נכה וכל המאמצים להתקשר עם בא כוחה הקודם המשרת בצה"ל עלו בתוהו. ברם, כאן מדובר במועד שנקבע בחיקוק והמבקש חייב להראות טעם מיוחד וכאן אין טעם מיוחד כזה. הצדדים הוזמנו לביהמ"ש למתן פסה"ד והיתה להם ידיעה ממשית על נתינתו לאחר שבדיון האחרון שלפני מתן פסה"ד היה נוכח גם בעלה של המבקשת שלדבריו מנהל את עניניה. לא היתה איפוא כל מניעה להגשת הערעור בזמן.

(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד א. חורי למבקשת, עו"ד א. הקר למשיב. 9.2.77).

ע.א. 409/76 - ברזל הצפון בע"מ נגד שכון עובדים בע"מ ואח'

*הפניה בחוזה לסעיפי "חוזה תקני" של הממשלה

(הערעור נתקבל).

המשיבה השניה (חברת לביא) שהיא חברה קבלנית רכשה ברזל בניה אצל המערערת והביאה אותו לאתר בניה שבו ביצעה עבודות עבור שכון עובדים. המערערת פתחה בהליכי הוצל"פ נגד חברת לביא לשם סילוק חוב בגין הברזל שרכשה, ועיקלה את הברזל שבאתר הבניה. חברת שכון עובדים פנתה לביהמ"ש וביקשה הצהרה כי חומר הבניה של חברת לביא שבאתרי הבניה הוא רכושה. היא הסתמכה על חוזה הבניה שבינה לבין חברת לביא, שבו קיימת הפניה "לחוזה תקני" הנהוג בהתקשרויות בין מדינת ישראל לבין קבלנים, ובחוזה תקני זה קיימים סעיפים שלפיהם כל חומר המובא לאתר הבניה אין הקבלן רשאי להוציאו ללא הסכמת נותן העבודה. התעוררו שאלות משפטיות שונות הנוגעות לזכות המערערת על הברזל שמכרה לחברת לביא, לשאלת החלות של החוזה התקני שסעיפיו אינם מצויינים בחוזה ואם עברה הבעלות בברזל מחברת ברזל הצפון לחברת לביא וכיו"ב שאלות משפטיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל טענות המערערת והצהיר שאין העיקול חל על הברזל האמור. הערעור על כך נתקבל. לא הובאה ראיה להוכיח מהו בדיוק החוזה התקני ומהם הסעיפים באותו חוזה תקני שעליהם מסתמכת שכון עובדים. אכן, אין מניעה לכך כי תנאים כלליים יאומצו ע"י צדדים בחוזה פלוני בדרך האיזכור וההפניה בלי הבאת הנוסח המלא של הסעיפים בגוף החוזה, ואין לקבל טענה של מי שחתם על החוזה שלא קרא את הסעיפים ואינו מכיר אותם. ברם, מי שטוען לקיומם של תנאים חיצוניים שאומצו, עליו להוכיח את מהותם של אותם תנאים. החוזה התקני לא צורף לחוזה הבניה וממילא גם לא נחתם ולא סומן בצורה כלשהי במעמד חתימת החוזה. כאשר הוגשה התביעה לפס"ד הצהרתי ע"י שכון עובדים צורפו רק חוזי הבניה ללא החוזה התקני, וזה הוגש, בהתנגדות המערערת, בשעת הדיון. העדר חתימה בראשי תיבות על מסמך שאליו מפנים, אין בו כשלעצמו כדי לחרוץ גורל החוזה כאשר מדובר במסמך שפורסם בדרך מוגדרת באופן שניתן לכל מעונין לעמוד על הוראותיו. כאן לא הוכח כי פורסם כדבעי בדרך מקובלת כלשהי. יתכן ואיזכורו בלבד היה מספיק לו הוכח שמדובר במסמך שפורסם פעם אחת בלבד והוא משמש מאז להגדרתם של התנאים הכלליים הבלתי משתנים. אך כאן עולה מחומר הראיות כי היו לחוזה זה מספר מהדורות ואין אנו יודעים למה התכוונו הצדדים בהפנייתם.