ע.פ. 756+802/76+733 - אברהמי שמשון ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסם מסוכן וחומרת העונש.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ד. לוין - בת.פ. 164/75 - הערעורים נדחו בעיקרם)
העובדות:
ששה נאשמים הורשעו בעבירות סמים והוטלו עליהם עונשים שונים. חמישה מהם ערערו. אחד המערערים משה אטשי, ערער הן על ההרשעה והן על חומרת העונש ויתרם על חומרת העונש.
החלטה :
א. אטשי הורשע באישום של סחר בסם מסוכן. בתיאור העובדות נאמר שאטשי מכר, בין היתר, לאחד עבדללה פעמיים סם מסוכן וביהמ"ש המחוזי האמין לעדות של עבדללה. ביהמ"ש צריך היה להתעלם מעדותו של עבדללה מכיון שהיה שותף לדבר עבירה והוגש נגדו כתב אישום ובעת מתן עדותו טרם נדון. לפי ההלכה, ראוי היה לגמור את משפטו של עבדללה לפני שהעיד או להפסיק את ההליכים נגדו. ברם בלעדי עדותו של עבדללה היו ראיות מספיקות להרשעת המערער.
ב. ניתן היה להרשיע את אטשי גם בהחזקת סם מסוכן שנמצא מאחורי ביתה של חותנתו הנמצא בקרבת ביתו. כאשר נמצא הסם הגיב "אולי זה שלי, אולי זה לא שלי". בהתחשב בכך שהמרחק מביתו של אטשי לאותו מקום הוא 30 מטר ובהתחשב בתגובה של אטשי ניתן היה לקבוע שהסם הוא שלו. אלמלא היה שלו לא היה מגיב כפי שהגיב.
ג. אשר לעונשים - אחד המערערים נדון לעונש של ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי על תנאי ואין עונשו חמור. מדובר בסחר באופיום שזה סם קשה ועל אף נסיבותיו האישיות אין להתערב בעונש. אטשי נדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי, יש לו הרשעות קודמות ושוב בהתחשב בהרשעותיו ובעובדה שסחר בסם מסוכן אין להתערב בעונש. מערער נוסף הורשע בשימוש בסם ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי וגם בעונשו אין להתערב. הוא עבר את העבירה כששירת במשטרה והשתמש ברכב משטרתי כדי להביא את חבריו למקום מפגש שבו השתמשו בסמים. במקרה כזה מן ההכרח היה להטיל עונש מאסר. מערער נוסף שעברו נקי נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בגין יבוא אופיום בכמות של מאתיים גרם ועונשו הוקל. עונש המאסר בפועל הועמד על שנה אחת והמאסר על תנאי על שלוש שנים. מערער זה התמכר לשימוש בסמים בגלל מצב בריאותו ולא הוכח שסחר בסמים. עוד מערער נדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וביהמ"ש המיר את כל המאסר למאסר על תנאי והטיל עליו קנס של 6,000 ל"י. הלה מתקרב לשנתו הששים, עברו נקי והוא לא סחר בסמים אלא השתמש בהם לעצמו.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת 20.1.77).
ע.פ. 337/76 - כמיל ביארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סם מסוכן.
* השיקול של הקלה בעונש עקב עינוי הדין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שטיינברג) בת.פ. 944/72 - הערעור נדחה)
העובדות :
חוליה של אנשי משטרה היתה במארב ביפו. המערער נראה כשהוא ניגש לערימת אבנים ומוציא משם חבילה, וכאשר יצאו השוטרים מהמחבוא זרק את החבילה. נמצאה בה כמות של 22 גרם אופיום. אחד השוטרים שהיה בתצפית העיד על כך ואילו הסמל שהרים את החבילה לא העיד
אך הדו"ח שרשם הוגש בהסכמת המערער. המערער הועמד לדין כבר בשנת 1972 אך כפר באשמה ושוחרר בערבות ומשפטו הגיע לבירור רק באפריל 1976. ביהמ"ש הרשיע את המערער ודן אותו ל-18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי, וכן הפעיל מאסר על תנאי חופף של ארבעה חודשים. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. לענין ההרשעה - יכול ביהמ"ש לסמוך על עדות השוטר כנגד עדותו של המערער. כשקיימות עדות מול עדות, צריך ביהמ"ש לשקול יפה את שתי הגירסאות ולהגיע לאחר מכן למסקנתו. אך אין ביהמ"ש חייב לציין במפורש בפסה"ד שהוא מזהיר את עצמו או שהוא ער לכך שההרשעה מבוססת על עדות יחידה. די בכך שברור מתוך פסה"ד שביהמ"ש ידע את אשר הוא עושה.
ב. לאחר שהוטל המאסר על תנאי, עבר המערער עבירה נוספת מחוץ לעבירה נשוא ערעור זה, ובגין אותה עבירה החליט ביהמ"ש להאריך את המאסר על תנאי ולא להפעילו. כשמוטל מאסר על תנאי והמערער עובר מספר עבירות יכול ביהמ"ש באחד המשפטים להחליט שיש מקום להאריך נוספות את המאסר על תנאי ויכול הוא במשפט אחר להחליט שיש להפעיל את המאסר על תנאי.
ג. אשר לעונש - עברו ארבע שנים עד לגזר הדין ואולם מדובר בעבריין מועד מזה קרוב ל-25 שנה והעונש איננו חמור. במצב הקיים בבתי המשפט הולכת ונשנית טענת מערערים שזו נסיבה להקלה בעונש כאשר הנאשם נתון זמן רב באימת הדין הצפוי לו.אכן זו זכותו של הנאשם לכפור באשמה ולבקש להיות משוחרר בערבות עד לשמיעת משפטו, אך כאשר הוא נוהג כך ובקשתו נענית, ובסופו של דבר הוא מורשע לאחר זמן רב, אין לאמר שלו עצמו אין חלק במה שקרה. על כן גם אם במקרה מתאים זה או אחר יכול האיחור לשמש להקלה מסוימת בעונש, אין זה יכול לשמש עילה לפטור כלל מעונש מאסר ההולם את חומרת המעשה.
השופט ויתקון הסכים והוסיף:
יש מקרים של עינוי דין שבהם מן הדין והצדק להמנע מלגזור על נאשם מאסר בפועל, אף כי אלמלא הסחבת היה זה העונש הראוי לנאשם. הכל תלוי בנסיבות הענין, מידת עינוי הדין, השאלה מי היה האחראי לסחבת, וכן טיב העבירה וסוג העבריין. כאן העבירה של החזקת אופיום בכמות ניכרת, היא מן החמורות ביותר והעבריין הוא פושע מועד, ובנסיבות אלה הרי העונש הקל שהוטל על המערער כבר ניתן על יסוד ההתחשבות בעינוי הדין.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן 12.1.77).
ע.פ. 21/76 - יעקב מזר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בדיווח כוזב למס שבח מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט ב. כהן) בת.פ. 837/74 - הערעור נדחה)
העובדות :
המערער, שהוא עו"ד, הואשם בעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וסעיף 98 לחוק מס שבח מקרקעין ובסיכומו של משפט זוכה מן העבירות לפי פקודת מס הכנסה והורשע בעבירות מס שבח. הוא נדון לעונש מאסר של שנה אחת. העובדות ששימשו יסוד להרשעה היו: שני סוחריקרקעות התקשרו בעיסקאות שונות עם בעלי מקרקעין לרכישת חלקות אדמה וקיבלו מהם יפויי כח ע"ש המערער. הם פירסמו מודעות בעתונים על מכירת האדמות האמורות ומכרו ללקוחות שונים חלקים קטנים מתוך החלקות האמורות. שני הסוחרים נטלו מהקונים מחירים יותר גבוהיםמששילמו עבור המקרקעין וערכו עם כל קונה זכרון דברים. לאחר מכן הופנו הקונים למערער
והלה ערך הסכמים חדשים עם הקונים, על פי יפויי הכח שבידו, שבו נקב את המחיר ששילמו סוחרי הקרקעות לבעלי המקרקעין הרשומים. המערער הגיש טפסי מס שבח שעליהם חתם בשם המוכרים, הצהיר בהם כאילו המכירה נעשית ישירות מן הבעלים לקונים, וכן הצהיר על המחיר שלמעשה קיבלו הבעלים הרשומים ולא הצהיר על המחיר ששילמו הקונים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי לא הוכח שהמערער נתן דעתו על כך שבפעולה הנ"ל הוא עוזר לסוחרי הקרקעות להתחמק מתשלום מס הכנסה. מאידך קבע כי ביודעין הגיש דווחים כוזבים למס שבח. על ההרשעה ועל חומרת העונש נסב הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. אין מנוס מהרשעת המערער לפי חוק מס שבח מקרקעין בגין מסירת הודעות כוזבות ביודעין שאינן נכונות. ההצהרות שחתם עליהן המערער היו כוזבות, המחיר הנקוב בהצהרות היה נמוך בהרבה מזה ששולם, בהצהרות לא גילה המערער כי את המקרקעין רכשו הקונים מהסוחרים ולא מהבעלים. כל הנסיבות מראות שהחוזה שערך המערער בינו לבין הקונים, היה מסמך מלאכותי המגלם עיסקה מדומה שכל תכליתו להטעות את השלטונות.
ב. ייפוי הכח לא היו בלתי חוזרים, ולא נרמז בהם שניתנו למערער בקשר עם עיסקה במקרקעין שנעשתה בין המוכרים לבין סוחרי הקרקעות. מנהל מס שבח יכול היה לראות ביפויי כח אלה, אילו הגיעו אליו מהנוטריון הציבורי, הרשאה לעשות עיסקות בשם הבעלים, אך לא את האמת שסוחרי הקרקעות קנו את המקרקעין ומכרו אותם לקונים.
ג. אין לקבל את הטענה שמכיון שהאמינו למערער שלא התכוון לסייע לסוחרי הקרקעות בהעלמת מס הכנסה, ששיעורו גבוה, צריך היה להאמין שלא התכוון לסייע בהעלמת מס שבח ששעורו נמוך. ביהמ"ש קבע רק שיש לו ספק אם המערער העלה על דעתו את ענין מס ההכנסה, ובכך עשה ביהמ"ש חסד רב עם המערער.
ד. לטענה כי הרווח של סוחרי הקרקעות היה נתון ממילא לשומת מס הכנסה ופטור ממס שבח - ראשית, לפי גובה הרווחים של הסוחרים לא היו פטורים מתשלום מס שבח גם אם חל על העיסקאות מס הכנסה; נוסף לכך, עצם מסירת ידיעה לא נכונה ביודעין מהווה עבירה ואין נפקא מינה אם יתברר לאחר מכן שהעיסקה לא היתה חייבת במס.
ה. אין לקבל את הטענה כי משחוקק חוק המקרקעין החדש ובוטלה הזכות שביושר שבמקרקעין לא חלה יותר חובת תשלום מסים לפי חוק מס שבח על הסבת זכות במקרקעין. לעניני חוק מס שבח מקרקעין כל עיסקה של מכירת זכות במקרקעין חייבת במס, ועפ"י חוק מס שבח בעלות שביושר משמעה זכות לאכוף חוזה להסבת בעלות. על כן ההסכמים שעשו סוחרי הקרקעות עם הקונים היו מכירת זכות במקרקעין. יתירה מזו אפילו תאמר שכל ההסכמים אינם בגדר מכירת זכות במקרקעין, והמכירה היחידה היתה זו שבין הבעלים הרשומים לבין הקונים, עדיין אשם המערער בעבירה של מסירת הצהרות כוזבות, שכן הממיר ששילמו הקונים שונה מזה שהוצהר בטפסי מס שבח.
ו. לטענה כי ההסכמים שנעשו ע"י הסוחרים עם הקונים לא היו בגדר התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין כמשמעות ביטוי זה בסעיף 8 בחוק המקרקעין, באשר הקבלות הזמניות לא כללו פרטים מספיקים של העיסקאות - ההסכמים הזמניים כללו את התנאים הדרושים לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין, שכן את החסר ניתן למלא לפי ההוראות המתאימות בחוק המכר או בחוק החוזים. ברם גם אם היתה מתקבלת הטענה, לא יכלה לשנות את המסקנה שהמערער נתן הצהרות כוזבות ביודעין.
ז. לענין גזר הדין - סוחרי הקרקעות, שהיו הדמויות הראשיות בכל הפרשה, נדונו לעונשי מאסר קלים ואף נחונו ולא ריצו עונש מאסר בכלל, ברם עובדה זו אין בה
להשפיע על עונשו של המערער. לא ידוע מה הניע את ביהמ"ש, ולאחר מכן את רשויות החנינה, להקל בעונשיהם של השניים. כאן מדובר בעו"ד, שתפקידו בפרשה לא היה צדדי כלל. הוא ביצע שורה של עבירות שנמשכו תקופה ניכרת כדי ליצור איצטלה חוקית למראית עין, לסדרה של עיסקאות על מנת להונות את שלטונות המס. על ביהמ"ש להגיב בכל חומר הדין על מעשים כאלה של עו"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר עו"ד י. רסלר למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 2.2.77).
ע.א. 525/75 - אורי צאלח ואח' נגד מרגלית יוסף
*פסיקת פיצויים בגין נזקי גוף בסכום העולה על המבוקש בכתב התביעה.
* פריטי נזק ושיעור הניכוי של קיצבת הביטוח הלאומי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת (השופט זליגמן) בת.א. 124/71 - הערעור נדחה)
החלטה - השופט ברנזון:
א. בתאונת דרכים שאירעה כאשר המערער סטה עם רכבו אל מסלול נסיעתו של המשיב נפגע המשיב קשות והוא נכה של 100 אחוז. אין לקבל את טענת המערער כי המשיב צריך היה לברוח לשוליים כשראה את המערער נוסע מולו. ראשית, היו השוליים במקום התאונה משובשים ולא היה בטוח לרדת אליהם פתאום. שנית, לא הוכח אם היתה שהות למשיב, לברוח לשוליים. ובכלל, שאלה היא אם בנסיבות רגילות אפשר לייחס לנוהג ברכב רשלנות כאשר הוא נוסע כראוי בקצה צידו הימני של הכביש והשני נכנס פתאום למסלולו וגורם להתנגשות.
ב. נפסק פיצוי העולה על המבוקש בכתב התביעה אך אין בכך פגם. התביעה הוגשה בשנת 1971 ופסה"ד ניתן אחרי ארבע שנים. לפני נתינתו הוגשה בקשה להעלות את סכום התביעה ואז הסכים ב"כ המערערים כי ביהמ"ש יהיה זכאי להזקק לנתונים שהוגשו לו בדבר השינויים שחלו באינדקס יוקר המחיה, ויוכל לפסוק אף מעבר לסכום הנקוב בתביעה. זאת ועוד, בתביעה לפיצויים על נזקי גוף, שבה דמי הנזק העתידים נתונים לאומדן שקשה לשערו כאשר מגישים את התביעה, אין לשלול מביהמ"ש את הכח להעניק לתובע את הסכום המגיע לו, לדעת ביהמ"ש, גם כאשר לא נתבקש לתקן את התביעה והסכום הפסוק עולה על סכום התביעה המקורי. כמו כן, לאחרונה בא תיקון בחוק הפוטר בכלל לפרש בכתב התביעה את הסכום הנתבע בעד נזק כללי, זו הוראה דיונית והיא חלה גם על הליך תלוי ועומד.
ג. בצדק קבע ביהמ"ש פיצוי עבור הטיפול האישי במשיב במשך שלוש שנים לאחר התאונה כשהיה מאושפז. בפועל שהו במחיצתו הוריו או חברים מקיבוצו ועזרו בטיפול שנזקק לו התובע. במצב הקשה וחסר האונים בו היה נתון כל הזמן אין לראות בהגשת עזרה נוספת זו מעשה מיותר או בלתי סביר.
ד. בתור נכה עבודה שדרגת נכותו היא 100 אחוז לצמיתות, זכאי המשיב לקיצבה מיוחדת לאחזקתו האישית או לשיקומו המקצועי עקב נכותו, שלא תעלה על שליש הקיצבה המקסימלית המשתלמת לפי סעיף 67 לחוק הביטוח הלאומי, שהיא בגובה של דמי הפגיעה המשתלמים למבוטח. את הסכום הזה ניכה ביהמ"ש המחוזי מסכום הפיצויים, ואין לקבל את טענת המערערים שהניכוי צריך להיות לא לפי הקיצבה הממשית שתשולם למשיב כי אם לפי הקיצבה המקסימלית העשויה להשתלם בכלל. אין הגיון להעניק למזיק את
הזכות לנכות מדמי הניזוק סכומים שבפועל אינו מקבל אותם לפי הנוהג של המוסד לביטוח לאומי בענין זה.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן עו"ד ד. לאלו למערערים, עו"ד ויתקון למשיב. 31.1.77).
ע.א. 35/76 - יחיאל עוזרי נגד שרה רוהלד ואח'
*התנאים לאי תחולת חוקי הגנת הדייר על דירה שנתפנתה והושכרה ללא דמי מפתח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 20/75 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן)
העובדות:
סעיף 10 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), שענינו שחרור דירות במקרים מסויימים מתחולת חוק הגנת הדייר, קובע שנכס שנתפנה כדין אחרי תשכ"ח מכל דייר הזכאי להחזיק בו, לא יחול חוק הגנת הדייר על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח. לענין דמי מפתח נפסק כי דמי מפתח אינם צריכים להיות תשלום כספי ממש, אלא כל תמורה שאינה דמי שכירות הניתנת בקשר לשכירות של מושכר מהווה דמי מפתח. המשיבים הם בעלי דירה שבה גרו דיירים ערבים, אך לא הוברר אם היו דיירים מוגנים או לאו, ובעלי הבית וכן השכנים סבלו מאותם דיירים. המערער סיכם עם נציגו של בעל הבית כי הוא יפנה בכח את הדיירים והבעלים ישכירו לו את הדירה. הוכח כי המערער השקיע בשיפוצים לפחות 10,000 ל"י. לאחר שהמערער פינה בכח את הדיירים, ולטענתו שילם להם אף 2000 ל"י שיפנו, חתמו המשיבים אתו על חוזה שכירות לשנתיים ובו נאמר שלא שילם דמי מפתח והדיירות אינה מוגנת. בתום שנתיים תבעו המשיבים את פינויו של המערער מן הדירה. בימ"ש השלום דחה את תביעת המשיבים וקיבל את שתי טענות ההגנה של המערער : ששילם דמי מפתח שהתבטאו בהוצאת הדיירים הקודמים מהדירה, בתשלום סכום הכסף למפונים, ושיפוץ הדירה על חשבונו, וכן כי מכיון שהדיירים הקודמים פונו בכח ע"י המערער, לא נתפנתה הדירה כדין אחרי תשכ"ח, ועל כן חל על הדירה חוק הגנת הדייר. ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של בימ"ש השלום בקובעו שלא ניתנה תמורה עבור ההשכרה וכן שלל את ההגנה של פינוי שלא כדין וציוה לפנות את המערער מן הדירה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מבחינה משפטית די בעזרתו של המערער לפינוי הדייר הקודם כדי שיראו בכך דמי מפתח. השתתפות המערער בהוצאת הדיירים הקודמים מהדירה, שנעשתה בידיעת נציג בעל הבית, מהווה שירות בעל ערך ממשי מצד המערער לבעל הבית לפינוי הדירה, וזו היא תמורה ממשית. אך אין צורך לקבוע בענין זה מסמרות.
ב. בתיקונים שעשה המערער בדירה אין לראות תשלום דמי מפתח. סעיף התיקונים על חשבון המערער בא בחוזה השכירות בסמיכות להצהרתו שלא שילם דמי מפתח וזה מצביע על כוונתם הברורה של הצדדים שהתיקונים לא יחשבו כדמי מפתח. אכן, מדובר בהשקעה נכבדה למדי, אך כנגד זה נקבעו דמי שכירות נמוכים יחסית וניתן לראות את התשלום על חשבון דמי השכירות הנמוכים.
ג. יש לקבל את הערעור מן הטעם שהסיוע שסייע המערער להוציא את הדיירים הקודמים בכח הזרוע מהווה הוכחה ברורה שהפינוי לא היה כדין. אכן, צריך שהדיירים המפונים יהיו זכאים להחזיק בנכס המתפנה, והחובה להוכיח קיומו של תנאי זה חלה על השוכר, המבקש להחיל את החוק על שכירותו, אך בעניננו לא הוטל ספק בכך שבעת פינוי הדירה מהדיירים הקודמים החזיקו הללו בדירה בזכות כדיירים, ואין צורך שיהיו דוקא דיירים מוגנים עפ"י החוק.
השופט שרשבסקי:
אין צורך להכנס לדיון בשאלה אם פינוי הדירה היה כדין ואם לאו, די בכך שהמערער עזר למשיבים להוציא את הדיירים הקודמים בכח מן הדירה, ועזרה זו מהווה תמורה מספקת לצורך הגדרת דמי מפתח. העובדה שהמערער נקט בדרכים בלתי חוקיות אינה חשובה כאן. המשיבים מבחינתם כבעלי הדירה השיגו את התמורה המוסכמת כאשר הדיירים הקודמים פונו מן הדירה.
השופט י. כהן (דעת מיעוט):
א. אילו היו הדיירים הקודמים בעלי זכות מגורים בדירה, היה פינויים בכח פינוי שלא כדין וחוקי הגנת הדייר היו חלים על השכרת הדירה לאחר הפינוי. ברם לא הוכח שהאנשים שפונו היו דיירים הזכאים להחזיק בכלל במושכר, בין לפי חוזה ובין עפ"י הגנת החוק, וכן לא הובהרו נסיבות הפינוי במידה מספקת כדי לבסס קביעה שהם פונו שלא כדין.
ב. בשאלה אם הפינוי בכח שעשה המערער נגד המחזיקים הקודמים מהווה תמורה כהגדרת דמי מפתח - לא הוכח שהוא פינה את המחזיקים ע"י שימוש בכח ואף אילו היתה הוכחה כזו, גם אז אין לראות עזרה זו שנתן המערער למשיבים תשלום דמי מפתח. כוונת המחוקק היא לתמורה עפ"י דין ולא לשימוש בכח המהווה עבירה פלילית.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שרשבסקי עו"ד מ. שמיר למערער, עו"ד ד. גנור למשיבים. 25.1.77).
ע.א. 310/75 - איגוד ברייער להשקעות בע"מ נגד יוסף גרבורג ואח'
*סתירה בין שטר משכנתא לבין הרישום בספרי מרשם המקרקעין בדבר היותה של משכנתא "משכנתא ראשונה".
* דיני עשיית עושר ולא במשפט.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט רוה) בת.א. 1679/70 - הערעור נדחה)
בשנת 1962 נרשמה על חלקת מקרקעין בת"א משכנתא ראשונה, פרי פסו, לטובת המשיבים עם משכנתא ראשונה אחרת שנרשמה בו ביום. המשכנתא האחרת נפדתה בשנת 1963. ב- 22.5.67 פתחו המשיבים בהליכי הוצל"פ של המשכנתא. ביום 20.7.67 נרשמה משכנתא נוספת על הנכס לטובת המערערת. בעלת הנכס רשאית היתה לרשום משכנתא ראשונה יחד עם המשכנתא של המשיבים, ובשטר המשכנתא אכן נאמר כי זו משכנתא ראשונה, פרי פסו, עם המשכנתא של המשיבים. אולם בפנקס הרישום לא נאמר שזו משכנתא ראשונה ומי שראה את פנקס הרישום יכול היה להניח שמדובר במשכנתא שניה. בינתיים נמשכו הליכי ההוצל"פ מטעם המשיבים והנכס הועמד למכירה, המשיבים רכשו אותו בסכום השווה לסכום החוב שתבעו וקזזו את התשלום כנגד החוב. לאחר מכן באה המערערת ודרשה מן המשיבים השבת חלק יחסי מהסכום שקיבלה וזאת מטעמים של עשיית עושר ולא במשפט. התעוררו שתי שאלות : האם המשכנתא שנרשמה לטובת המערערת אכן היא משכנתא ראשונה, בהתחשב בסתירה בין האמור בשטר המשכנתא ובין האמור בספר הרישום, ואם תאמר שזו משכנתא ראשונה, האם צריכים המשיבים להחזיר חלק מהכסף מכח דיני עשיית עושר, כאשר הם לא גבו יותר מאשר הסכום המגיע להם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשכנתא איננה משכנתא ראשונה, שוות ערך לזו של המשיבים ועל כן דחה את תביעת המערערת. הערעור נדחה מתוך נימוקים שונים, ע"י שופטי ביהמ"ש העליון. השופט שמגר סבר כי לא הוכח שהמשכנתא של המערערת היא משכנתא ראשונה שוות דרגה עם זו של המשיבים ועל כן אין על המשיבים להתחלק עם המערערת בתמורה של הנכס. השופט שמגר הוסיף כי אילו היה מדובר במשכנתא ראשונה, היה מקום לחייב את המשיבים להתחלק בתמורה עם המערערת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
השופט מני אמר כי יש לדחות את הערעור מן הטעם שלא הוכח במידה מספקת שהמשכנתא של המערערת היתה משכנתא ראשונה פרי פסו.
השופט ח. כהן, מאידך, סבר כי צודקת המערערת שהמשכנתא שנרשמה לטובתה היתה משכנתא ראשונה שוות דרגה עם זו של המשיבים. ברם, בנסיבות הענין, כאשר המערערת חיכתה שנים עד להגשת תביעתה, וכאשר המשיבים למעשה קיבלו רק את החוב שהגיע להם, אין לחייב את המשיבים להתחלק עם המערערת בתמורה של הנכס.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר עו"ד ר. כספי למערערת, עו"ד ש. גראטש למשיבים. 24.1.77). ע.א. 277/76 - יצחק קוטר ואח' נגד המועצה המקומית מגדל העמק
*התנגדות מחזיק בחנות שבבית משותף להקמת מקלט ע"י העיריה (הערעור נדחה).
המשיבה עלתה על חלקת קרקע במגדל העמק והחלה להקים מקלט ציבורי. החלקה היא בבעלות רשות הפיתוח, נמסרה לרסקו וזו הקימה מבנה הכולל גם חנויות שרוכשים שונים רכשו אותן ושתיים מתוך החנויות הגיעו מרוכשים אחרים למערערים. הבניה על החלקה טרם נסתיימה ורסקו עומדת לבנות עוד באותה חלקה. המערערים ביקשו מביהמ"ש למנוע מאת המשיבה את הקמת המקלט, בקשתם נדחתה והערעור על כך נדחה. עפ"י סעיף 17 לחוק המקרקעין מי שמחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מאת כל מי שאין לו זכות לכך שימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין, ואין לקבל את מסקנת בימ"ש השלום שהקמת המקלט אינה מהווה הפרעה, לשימוש בחלקה. כל הסגת גבול יש בה משום הפרעה לשימוש במקרקעין לצורך סעיף 17. אך די בהסכמתן של רשות הפיתוח ושל רסקו כדי להכשיר את הפעולות שהמועצה מבצעת שם והסכמה כזו נתקבלה. סעיף 17 הנ"ל בא להגן גם על מחזיק בפועל רק כנגד פולש, אך לא לגבי אדם הבא מכח הבעלים. השאלה אם אין כאן מצב שבו הבעלים העבירו את כל זכויותיהם בחלקה ונשארו רק בבעלות ערטילאית. כדי שרסקו תוכל לנצל את החלקה הבטיחה לעצמה בחוזים שליטה גמורה בחלקה ונקבע במפורש כי עד לרישום הזכויות ע"ש הרוכשים יהיו אלה בני רשות בלבד. מכאן שהקנין שבדין של רשות הפיתוח אינו ריק מתוכן.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד מ. מולדבסקי למערערים, עו"ד ש. כהן למשיבה. 6.1.77).
ע.א. 715/76 - אריה דמתי נגד יוסף בוליוט
*טענת נטישה כאשר הדייר המוגן שפוט למאסר עולם (הערעור נדחה).
המשיב שכר אצל המערער דירה בשנת 1961 ומתגורר בה עד עתה. המשיב הוא ערירי בן 74 ובשנת 1972 הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. בשנת 1973 הגיש המערער תביעת פינוי שהתבססה על מספר עילות ובכללן נטישת המושכר ואי תשלום דמי השכירות במועד. את עילת הנטישה ביסס על כך שהמשיב יושב בכלא ואין לו סיכוי להשתחרר, ומאז מאסרו שילם פרקליטו של המשיב את שכה"ד באיחורים של מספר חודשים כל פעם. למעשה כלל לא גבה המשיב את שכר הדירה ובעדותו נימק זאת בכך שלא ראה עוד את המשיב כדייר. בימ"ש השלום קבע לענין הנטישה כי התביעה הוגשה מוקדם מדי, התייחס לשאלה אם יש סיכוי למשיב לקבל חנינה והסיק כי המשיב הצליח להראות שכוונתו לחזור לדירה עם שחרורו או בחופשות הקצרות שהוא מקבל. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער והערעור על כך נדחה. העדרו של הדייר מן המושכר אין בו כשלעצמו לשלול את זכויותיו כדייר מוגן כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו. אין להסיק מסקנות החורצות את גורלו של הדייר
מעובדת העדרו מן המושכר בלבד. העדר ממושך יכול לעורר הנחה לכאורה בדבר הפסקת החזקה אשר הדייר רשאי לסותרה ע"י מתן הסבר המוכיח כוונתו ורצונו להחזיק במושכר והמבהיר כי העדרו לא נובע מרצונו לנטוש את המקום אלא מסיבות אחרות. במקרה דנא אין ספק כי לא בשל רצונו ועקב החלטתו נעדר המשיב מהמקום. הדבר נכפה עליו ע"י מאסרו. ההנחה לכאורה בדבר נטישה עקב העדרות נחלשת ומתדלדלת רבות כאשר מדובר על אדם שאין לו כלל מקום מגורים חילופי ואשר נעדר מדירתו שלא מרצונו. יש להוסיף לכך את העובדה שהמשיב השאיר בדירה את חפציו ורהיטיו והורה לפרקליטו לשלם את דמי השכירות. גילו הגבוה של המשיב והיותו ערירי מחזקים את ההנחה כי לא בשלה בלבו הכוונה לעבור למקום אחר אם ישתחרר ביום מן הימים. אין גם מקום לבחון בנסיבות המקרה את הסיכויים להמתקת העונש. כאשר הוכחה הכוונה לחזור לדירה אין לאורך הזמן שחלף מעת תחילת ההעדרות אלא משמעות משנית בלבד. אשר לפיגורים בתשלום דמי השכירות - אכן אלה לא שולמו במועדם, כאמור בחוק הגנת הדייר, אך בנסיבות הענין ועקב התנהגות המערער ראוי המשיב לסעד מן הצדק.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. 9.1.77).
ע.א. 515/76 - ד"ר יצחק לוי ואח' נגד חיים ויימן ואח'
*ביטול רשות מגורים והפיצוי לבר הרשות (הערעור נתקבל בחלקו).
למנוח דוד ויימן היה בנין בן קומה אחת ועם פטירתו זכו כל אחד מילדיו בחלק מן הירושה. אחת הבנות נישאה למערער ובני הזוג בנו על קומת הגג דירה בת שלשה חדרים שבה התגוררו. בשנת 1967 נפטרה אשת המערער והמערערים, שהם בעלה ושתי בנותיה, המשיכו להתגורר בדירה וכיום הם בעלים מכח ירושה של 15 אחוז מהנכס כולו. בעלי הנכס האחרים רצו למכור את הנכס כפנוי והגישו תביעה לסילוק יד נגד המערערים. בתי המשפט דלמטה קבעו כי זכויות המערערים בדירה הן של ברי רשות בלתי הדירה לאורך ימים כל עוד יחפצו בה. עם זאת סבר בימ"ש השלום כי בנסיבות הענין ולנוכח הסכסוכים שבין הבעלים השונים מן הדין לתת צו פינוי, אך יש לפצות את המערערים בשניים אלה : 65 אלף ל"י גובה דמי המפתח עבור דירה כמו זו המוחזקת בידי המערערים, ועוד 80 אלף ל"י הוצאות שהוציאו המערערים על בניית הדירה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין לקבוע את דמי הפיצויים עפ"י שעור ההשקעות בבניית הדירה, אלא בהתחשב בזכות למגורים ולקורת גג המוצאת את ביטויה בדמי המפתח בלבד. הערעור בכל הנוגע לעצם צו הפינוי נדחה ואילו באשר לגובה הפיצוי נתקבל. ביהמ"ש העליון קבע כי את הפיצוי יש לתת לא עפ"י שעור דמי המפתח אלא עפ"י ההוצאות וערך הבניה בעת מתן צו הפינוי. כיון שבימ"ש השלום קבע את ערך ההשקעה בדצמבר 1973 לכדי 80 אלף ל"י ומאז עלה מדד יוקר הבניה, הרי כיום השווי הוא 185 אלף ל"י. מזה יש לנכות 15 אחוז שכן 15 אחוז מן הבעלות וההנאה ישארו בידי המערער. בענין מתן רשות וביטולה, ציין ביהמ"ש העליון כי כל מקרה של מתן רשות ותנאי ביטולה תלויים בנסיבות המיוחדות של המקרה וזאת בין אם שולמה תמורה עבור מתן הרשות ובין אם לאו. בכל מקרה על ביהמ"ש לבדוק את נסיבות הענין ולקבוע אם יש לתת צו פינוי ואם לאו.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. 17.1.77).
ע.א. 212/75 - בית הכנסת דחסידי אוסטרובצה נגד אברהם קולסקי ואח'
*הסמכות לדון בטענה של יצירת הקרן לצרכי צדקה (הערעור נדחה).
ענינו של ערעור זה טענת המערערים כי מורישם של המשיבים עשה הקדש של בית לטובת בית הכנסת של המערערים. הטיעון מסתמך על כתב הנקרא "זכרון עדות" שנערך בשנת 1953, ואשר לכל הדיעות לא נעשה דבר כדי לממשו לא בביה"ד הרבני ולא בביהמ"ש לפי סעיף 37 לפקודת הקדשות לצרכי צדקה. בימ"ש השלום
ראה מקום לרשום הערת אזהרה על המקרקעין עפ"י זכרון העדות האמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסמכות מלכתחילה היא בידי ביהמ"ש המחוזי והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון לא נזקק לכל השאלות שהועלו בערכאות דלמטה, והגיע למסקנה כי כאשר מועלית טענה שביקשו לייצר הקדש תקף ולא ניתן לכך אישור לפי המבחנים המקובלים עפ"י הדין, ויש סימנים ומסמכים כדי להוכיח קיומו של הקדש כזה, הרי מונח בכך יסוד לפניה לערכאות ולפי סעיף 37 לפקודת ההקדשות הסמכות היא לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מני, שמגר, הגב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. 31.1.77).
ע.א. 471/76 - אברהם גויטע נגד חיים וייס ואח'
*התנאים ליצירת קשר חוזי מחייב בחתימת זכרון דברים (הערעור נדחה).
ענינו היסודי של הערעור, אם זכרון דברים שנערך בין מיופה כוחם של המשיבים (להלן - גרוסמן) לבין המערער בדבר העברת דירתם של המשיבים למערער תקף או לאו. בתי המשפט דלמטה דחו את טענת המערער כי רכש את הדירה עפ"י אותו זכרון דברים והערעור על כך נדחה. זכרון הדברים קובע שגרוסמן מוכר למערער את הדירה תמורת סכום של 15,000 ל"י וכן רהיטים הנמצאים בה תמורת סכום נוסף של 10,000 ל"י וכי התמורה תשולם למוכר ע"י הקונה "בשטרות בחתימת יד מיישר - בונה בע"מ", וכן נאמר בזכרון הדברים כי "המוכר מתחייב בזה לערוך חוזה מכירה ע"ש הקונה באמצעות עו"ד ... ובמעמד זה הקונה ימסור למוכר את השטרות כנ"ל". חוזה כזה לא נערך וביהמ"ש דלמטה קיבל את גירסת המשיבים שהמערער לא הביא עימו לעו"ד את השטרות שהתחייב עליהם ולא בא לחתום על החוזה. הערעור על החלטת ביהמ"ש דלמטה כי זכרון הדברים איננו תקף נדחה. השאלה אם זכרון דברים שנערך לפני עריכת החוזה מחייב תלויה בכוונת הצדדים בעת עשיית זכרון הדברים כעולה מתוכנו וממה שהתרחש לאחריו. את כוונת הצדדים אפשר להסיק לא רק מלשון ההסכם המוקדם ביניהם הכפוף לעשיית חוזה נורמלי, אלא גם מהתנהגותם תוך כדי המעשה ולאחריו. כדי שההסכם המוקדם ישמש עדות ראשונה, לפחות, על כוונה ליצור קשר חוזי מחייב הוא כרגיל להכיל את כל התנאים החיוניים לקיום חוזה מכר, וכסימן לרצינות הכוונה ניתן לרוב תשלום של דמי קדימה. במקרה דנן לא נכללו הפרטים בזכרון הדברים ולא שולמו כל דמי קדימה. כל אלה מוכיחים על העדר כוונה רצינית ליצור קשר מוגמר ומוחלט וכוונה להשאיר כל זאת למועד חתימת ההסכם הסופי. יתירה מזו הקונה לא סמך על זכרון הדברים ודרש מהמוכר לערוך חוזה מכירה אצל עו"ד ודחה כל תשלום על חשבון המחיר עד שייערך החוזה. פרט יחידי שכן נקבע בזכרון הדברים, של תשלום ע"י השטרות, התדיינו עליו אחרי כן והגירסה שנתקבלה ע"י ביהמ"ש היתה שהוסכם על שינוי בסעיף זה. פסה"ד נכתב ע"י השופט ברנזון, והשופט ויתקון העיר כי הוא מסכים לפסה"ד לאור ש4 מה שקרה לאחר עריכת זכרון הדברים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני, עו"ד א. הלר למערער, עו"ד א. גרוסמן למשיבים.31.1.77).
ע.א. 524/75 - שמיר נחום ואח' נגד אמנון הרמתי ואח'
*טענת מצג שוא במכירת מקרקעין שבבעלות המינהל (הערעור נדחה).
המערערים רכשו מהמשיבים את זכויותיהם כחוכרים לדורות של מקרקעין מסויימים ויתרת מחיר של 150,000 ל"י סירבו לשלם, בטענה שהמשיבים הציגו בפניהם מצג שוא בכל הנוגע לתשלום דמי הסכמה, וכי בעקבות מצג זה נאלצו המערערים לשלם 75,000 ל"י דמי הסכמה למינהל. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיבים את יתרת המחיר וכן 50,000 ל"י פיצויים והערעור על כך נדחה. אין להאשים את המשיבים בכל מצג שוא. בהסכם הוצהר במפורש שהמערערים התענינו במינהל מקרקעי ישראל בכל הנוגע לתנאי המינהל להעברת זכות החכירה ונטלו על עצמם את החובה
לשלם את דמי ההסכמה. כל מה שהצהירו המשיבים בהסכם על זכויותיהם בחלקה היה נכון, ואם המערערים קיבלו לפני שעשו את ההסכם ידיעות בלתי שלמות ובלתי מדוייקות מהמינהל אין זו עילה לטעון מצג שוא. אשר לתשלום הפיצויים - בהוראות ההסכם נאמר כי אם יפגרו הקונים בתשלום אחד יהיו חייבים בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ל"י. פיצוי זה חל על כל פיגור ופיגור והעובדה שבגין פיגור קודם שילמו המערערים למשיבים פיצוי של 15,000 ל"י, איננה שוללת את הזכות לתבוע את הפיצויים בגין הפיגורים בתשלומים אחרים.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן, עו"ד נ. אמיתי למערערים,עו"ד מ. קטרון למשיבים. 31.1.77).
ע.א. 436/76 - פלונית נגד היועהמ"ש ופלוני
*התנגדות לאימוץ (הערעור נדחה).
למערערת נולדה ילדה בהיותה רווקה בת שבע עשרה וחצי. מספר ימים לפני הלידה הופיעה האם עם האב בפני ביה"ד הרבני ושם הצהיר הלה כי הוא אבי הילד והשניים ביקשו היתר נישואין. לאחר מכן חזר בו האב מהצהרתו ומנכונותו לשאת את המערערת וכפר באבהותו. משנולדה הקטינה סירבה האם באופן החלטי לקחתה לביתה, ורשויות הסעד העבירו את התינוקת למוסד ולאחר מכן למשפחה שביקשה לאמץ את הילדה. כל העת סירבה המערערת לטפל בילדה ובכלל להתייחס לילדה. בינתיים נישאה המערערת לאדם אחר והיא הרה ללדת ולאור פס"ד ביה"ד הרבני זכאית היא לתשלום מזונות הקטינה מאת אבי הילדה. בעת הדיון התנגדה המערערת לאימוץ, אך ביהמ"ש המחוזי פסק כי נתקיימו התנאים של מתן צו אימוץ ללא הסכמת האם, והערעור על כך נדחה. המערערת העלתה טענות שונות לסיבה שהיא זנחה את הילדה ובכללם שהיתה חולה אך כל אלה לא הוכחו. גם כעת היא מבקשת למסור את הילדה לסבתא וזאת מנמוקים שאין בהם מאומה עם טובתה של הקטינה, וכל כוונתה היא להתנקם באבי הילדה ולהוציא ממנו מזונות. ביהמ"ש העליון העיר כי העובדה שהמערערת הסכימה בעבר לקחת את הילדה בתנאי שהאב ישאנה לאשה אינה מטיבה את מעמדה. ביהמ"ש מופקד על שמירת טובתו של הקטין וטובת הילד היא השיקול הסופי והמכריע בהתנגשה עם זכות האפוטרופסותהטבעית. קיום חובות על תנאי לאו קיום חובות הוא ושלומו וטובתו של הקטין דורשים כי יחסו של ההורה אל ילדו תושתת על חיוב מוחלט שאיננו מותנה בתנאים חיצוניים מוקדמים. שינוי עמדת ההורה בעת הדיון המשפטי אין בו, בדרך כלל, כדי להשפיע באופן מהותי על ההכרעה בעת קיום הליך האימוץ. נוסף לכך יש לציין את חוות דעתו של הפסיכולוג כי החזרת הקטינה למערערת לאחר שכבר שנתיים היא נמצאת אצל המועמדים לאימוץ יביא לערעור מצבה הנפשי.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד ברקמן למערערת, עוה"ד בן-אור למשיבים. 31.1.77).
ע.א. 225/76 - פלונית נגד היועהמ"ש ופלוני
*התנגדות לאימוץ (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב השני היו נשואים ולהם מספר ילדים. ההורים נמנעו דרך קבע מלמלא את חובותיהם כלפי שניים מתוך שלושת ילדיהם, וביהמ"ש נקט בהליכים לפי חוק האימוץ. ערעורה של המערערת נדחה. אכן, החלטה שמשמעותה ניתוק ילדים מעל הוריהם הטבעיים היא חמורה עד מאד, אך יש לראותה כהכרח בל יגונה כאשר טובת הילדים מחייבת לנקוט צעד קיצוני כזה. בעניננו נטשה המערערת את הילדים בעודם תינוקות, את האחד בגיל חודש ואת השני בגיל ששה חודשים, ומאז טיפלו בילדים ידיים זרות. גם אזהרה כי הילדים יימסרו לאימוץ לא הועילה והאם לא גילתה כלפי הילדים כל יחס משפחתי. גם אם מצבה הכלכלי של המערערת לא היה טוב, היה באפשרותה
ומחובתה הראשונית להקדיש לילדים מזמנה, ולהעניק להם אהבת אם פשוטה. כדי להמנע ממתן צו אימוץ צריך ההורה לספק לילד את צרכיו ולדאוג לו, ואם אין באפשרותו לדאוג לצרכיו של הילד הוא צריך לפחות להעריף עליו אהבה וליצור קשר משפחתי, החשוב להתפתחות הנפשית של הילד. כאן לא סיפקה המערערת דבר מכל אלה לילדים. העובדה שעתה האם מביעה את רצונה לקבל את הילדים אינה עשוי לעזור לה, שכן יש להתחשב רק בהתנהגות ההורה עד להליכים המשפטיים ולא אחרי שהחלו ההליכים המשפטיים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד י. וינוגרד למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיב. 9.2.77).
ע.א. 242/76 - אפרים מרקו נגד קצין התגמולים
*הארכת מועד להגשת תביעת תגמולים בטענה של מחלה מהשירות (הערעור נדחה).
נתגלה מום בלב המערער. הוא טוען שהנכות נגרמה עקב שרותו ואת תביעתו הגיש כחמש שנים לאחר שחרורו מן הצבא. המשיב דחה את תביעתו מטעמי התיישנות והערעור על כך נדחה. עפ"י חוק הנכים מתיישנת תביעת נכות בתום שנתיים מיום השחרור מן השרות הצבאי, אלא אם כן הנכות נובעת ממחלה ששר הבטחון קבע לגביה תקופת התיישנות ארוכה יותר, ואין חולקין שלגבי מחלת הלב לא נקבעה תקופת התיישנות ארוכה יותר. אין סמכות למשיב להאריך את תקופת ההתיישנות ועל כן אין בג"צ יכול לעשות זאת.
(בפני השופטים: ברנזון, ח. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. בן-ברוך למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 16.2.77).
ע.א. 221/75 - לינדה שוורץ נגד מקס שוורץ ואח'
*טענת יורש כי חשבון בנק משותף שלו ושל המנוח אינו חלק מהעזבון (הערעור נדחה).
המנוח פאול שוורץ נפטר והניח אחריו אלמנה שהיא המערערת וכן אחים ואחיות. העזבון מתחלק בין היורשים כך שהאלמנה זכאית ל- 8 חלקים מתוך 12 וכל אחד מן האחים והאחיות זכאי לחלק אחד. הסכסוך נוגע לכספים שבחשבונות בנק מסויימים שהמנוח פתח על שמו ועל שם המערערת במשותף. המערערת ראתה בכספים אלה כספים שלה ואילו המשיבים טענו שהכספים הם חלק מן העזבון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים והערעור על כך נדחה. המערערת העידה כי את הכסף הכניס המנוח לבנק והיה מיועד לשמש לבני הזוג לעת זקנתם ולמי שישאר מהם בחיים. ביהמ"ש דחה גירסה זו וכן גם דחה את הגירסה שהמנוח התכוון לתת את הכספים למערערת. ואכן שתי הגירסאות אינן יכולות לעלות בקנה אחד. לחילופין טענה המערערת שאם לא היתה כאן מתנה של כל הכספים, לפחות מגיעה לה מחצית הסכום מכח הדין של שותפות בנכסי בני הזוג. גם טענה זו יש לדחות. הכספים נובעים ממקורות שהיו למנוח לפני שהתחתן עם המערערת, ,אי שהיתה אשתו השניה, ועל המערערת היה להביא ראיה המאשרת את כוונת המנוח לראות את הכספים האלה כחלק מן הרכוש המשותף. ראיה כזאת לא היתה כאן. העובדה שהחשבון היה משותף יכולה אמנם להצביע על כוונת בעלי הפקדון לעיסקת השותפות בהתחשב בנסיבות הענין, אך כוונה לכאורה זו נסתרה ע"י עדותה של המערערת עצמה שהכסף היה מיועד לשמש את שני בני הזוג ומי מהם שישאר בחיים, וזה נוגד את הגירסה שהמנוח התכוון לשתף אותה כבר בעת הפקדת הכספים במחציתם.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ש. אבניאל וסלומון למערערת, עו"ד י. שאנן למשיבים. 3.2.77).
ע.א. 560/75 - סהר חברה לבטוח בע"מ נגד חנניה חממי
*טענת חברת ביטוח כי המבוטח אין לו "ענין בר ביטוח" ברכוש שנגנב (הערעור נדחה).
המשיב היה מבוטח אצל המערערת לפי שתי פוליסות בטוח - האחת ביטוח מקיף על תכולת דירה והשניה מיוחדת לתכשיטים וטובין יקרי ערך שהוערכו ופורטו בגוף הפוליסה. המבוטח טען לאחר מכן כי היתה אצלו פריצה ושנגנבו ממנו
התכשיטים שצויינו בפוליסה חוץ משניים וכן חפצים אחרים. חברת הביטוח סברה כי פריצה כזו לא היתה ודחתה את התביעה. ביהמ"ש קיבל את תביעת המשיב והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי אמנם התייחס בחשדנות לראיותיו של המשיב, אך סבר כי לא די בחוסר אימון זה ולא די בכך שגירסת המבוטח ועדיו אומרת דרשני מכמה בחינות, שכן בסופו של דבר הרים המבוטח את נטל הראיה המוטל עליו במשפט אזרחי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו היה התובע צריך להוכיח את הבעלות על התכשיטים ועל היהלומים, הרי לא היו ראיות כאלה. ברם חברת הביטוח לא השכילה להתנות את הבטוח בהצהרה או תנאי שהמבוטח הוא בעליהם של התכשיטים, או כי הוא חייב להוכיח את מקורם, שאם לא כן לא יחול עליהם הבטוח. לטענת המערערת שגה ביהמ"ש המחוזי כאשר שלל את הצורך בקיום ענין "בר בטוח" שבדרך כלל הוא תנאי נדרש בתורת הביטוח. ביהמ"ש העליון קיבל טענה זו שכן לפי ההלכה הפסוקה דרוש שיהיה למבוטח ענין בר בטוח ברכוש המבוטח, אם כי לאו דוקא בעלות. כמו כן מדובר בשתי הפוליסות הנדונות במפורש בחפצים שהם רכושו של המבוטח. ברם חברת הבטוח לא העלתה כלל את שאלת בעלותו של המבוטח על הרכוש. המבוטח טען בפרשת התביעה שהרכוש הוא רכושו ובהגנת החברה לא זו בלבד שלא כפרה בטענת הבעלות אלא אף הודתה בה. על כן גם לא נדונה השאלה אם יש למבוטח ענין בר ביטוח אם לאו. נוסף לכך יש לציין, אגב אורחה, שלגבי החפצים הנדונים המזוהים במיוחד בגוף הפוליסה צוין שהם רכושו של המבוטח ובכך יש הוכחה לכאורה על קיום האינטרס של המבוטח.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בן- בסט למערערת, עו"ד א. קלינג למשיב. 9.2.77).
ע.א. 639/75 - אריה פרייס נגד קאסם אדריס ואח'
*חלוקת האחריות בין עובד ומעביד בתאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער היה מעבידו של המשיב בעבודה של טלפי פרות. המשיב נפצע תוך כדי נסיון לטלוף פרה שכנראה היתה "עצבנית" וברור שלא רצתה בטילוף. הוא תבע מאת המערער פיצויים וביהמ"ש ייחס 60 אחוז מן האחריות למערער ו- 40 אחוז למשיב. הערעורים על חלוקת האחריות כנ"ל נדחו. לא היו בין בעלי הדין יחסים רגילים של מעביד ועובד, שניהם היו מומחים במקצוע הנדיר של טלפי פרות, עבודתם הצריכה צוות של שניים. לא ברור אם המערער אמר למשיב להמנע מלטפל בפרה או שהמשיב יעץ למערער שלא לטפל בה. לא היה צורך להכריע בשאלה זו מפני שגם המערער וגם המשיב ידעו היטב כיצד לטפל בפרה ואם להמנע מטיפול כזה. ברם, מלכתחילה הודה המערער שהוא היה מעבידו של המשיב ושהתאונה קרתה תוך כדי עבודתו בשבילו. עפ"י הפסיקה מוטלת אחריות חמורה למדי על המעביד, כמעט בכל תאונה אשר קורית לעובד תוך כדי עבודה, ואם כי אין זו אחריות מוחלטת, על כל פנים בתוקף מעמדו כמעביד יכול היה המערער למנוע את התאונה ולא יצא חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי עובדו אם סמך רק על מומחיותו של העובד. לענין מידת האחריות אין מקום להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה. יש רק לתקן תיקון אחד. ביהמ"ש המחוזי ניכה את הגימלאות של המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצויים לפני ניכוי הסכום של 40 אחוז שיוחס לרשלנות המשיב, ומן הדין היה לנכותם מן היתרה שנשארה לטובת המשיב לאחר ניכוי 40 אחוז.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, אשר. עו"ד גוטשלק למערער, עו"ד ח. ברטוב למשיב. 14.2.77).
ע.א. 292/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*תביעת מזונות של גרושה שחיה עם בעלה לאחר גירושיהם (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת הינה גרושתו של המשיב, לאחר גירושיה חי עימה שנים רבות ואף נולד להם בן, הוא המערער מספר 3 שהינו כיום בן 10 שנים. המערערת מס' 2 היא בתם של בני הזוג מלפני גירושיהם והיום עברה את גיל ה- 18.
השלושה תבעו מזונות מן המשיב. ביהמ"ש המחוזי פסק שהמערערת אינה זכאית למזונות ואילו לכל משני הילדים קבע סכום של 1250 ל"י לחודש. ערעורה של הבת שעברה את גיל ה- 18 לאחר פסה"ד נדחה, שכן כעת כבר אין האב חייב במזונותיה. ערעורו של המערער השלישי נתקבל וביהמ"ש העליון פסק כי הסכום 1250 ל"י אינו מספיק באורח סביר לסיפוק צרכיו של ילד זה בעידן שלנו. המשיב הוא איש אמיד אם כי לא עשיר, ורמת החיים של המשפחה היתה תמיד גבוהה עד מאד. צרכיו הסבירים של ילד כזה אינם נמדדים לפי קנה מידה מינימלי ויש להעמיד את סכום המזונות על 2000 ל"י. ערעורה של האשה נדחה. בנוסף לתביעת המזונות בביהמ"ש המחוזי, תבעה המערערת גם שלום בית בביה"ד הרבני, אך בי"ד זה פסק כי המערערת איננה אשתו של המשיב, וכי אסור להם לגור ביחד, אם כי המערערת צריכה גט מספק קידושין. כיון שהאשה לא הוכיחה את טענתה שהתקדשה למשיב לאחר גירושיה אין היא זכאית למזונות. יש ובתי המשפט המחוזיים פסקו מזונות לגרושה שחזרה לחיות עם בעלה, אך דין הוא שספק קידושין אין בו כדי לזכות אשה במזונות, שאין מוציאים ממון מספק. במידה ופסק דינו של ביה"ד הרבני ישונה או יבוטל, או שהמשיב יסרב לתת גט למערערת, תהא האשה רשאית לחדש את תביעתה עפ"י עילה נאותה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נ. קנת למערערים, עו"ד מ. הוכמן למשיב. 27.2.77).
ע.א. 692/75 - בני עטרות מושב עובדים... ואח' נגד אל-על נתיבי אויר... ואח'
*המשמעות של פס"ד הצהרתי נגד המדינה (הערעור בוטל).
המערערת הגישה תביעה נגד המדינה לפס"ד הצהרתי שמסלול מסויים בשדה תעופה בן גוריון מהווה מטרד למערערים. הם חששו כי אם התביעה תהיה נגד המדינה בלבד, אז גם אם יקבלו הצהרה שהשימוש במסלול מהווה מטרד, לא יוכלו לקבל צו מניעה ועל כן צירפו את חברת אל-על כנתבעים לצורך קבלת צו מניעה. ביהמ"ש העליון העיר כי אין להעלות על הדעת שהחלטה סופית של בימ"ש כי הפעלת מסלול מסוים מהווה מטרד לא תקויים ע"י המדינה ורשויותיה. הרעיון המונח ביסוד הפריבילגיה של המדינה שלא ינתן נגדה צו עשה או צו לא תעשה הוא שכל פס"ד שינתן ע"י ביהמ"ש על דרך ההצהרה ממילא יקויים כלשונו ולא יהיה צורך להשיג את בצועו באמצעות משרד ההוצל"פ. לנוכח הבהרה זו של ביהמ"ש העליון הסכימו המערערים לבטל את הערעור.
(בפני השופטים: ברנזון, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד ר. כספי למערערת, עוה"ד ע. וינדר והורוביץ למשיבים. 22.2.77).
ע.א. 167/76 - פלונית נגד היועהמ"ש לממשלה
*התנגדות לאימוץ (הערעור נדחה).
המערערת, בהיותה רווקה, הרתה לאדם שהבטיח לשאתה לאשה ולא קיים את הבטחתו. בתחילת אוגוסט 1974 נולד לה בן ושבוע לאחר מכן חתמה המערערת על הסכמתה לאימוץ הילד, אך נקבע שהאימוץ לא יבוצע משך חודש ימים. במשך החודש לא נמצא כל פתרון לילד, והיה במוסדות שונים חמישה חודשים עד שנמסר למשפחה אומנת. היא ביקשה לבטל את הסכמתה לאימוץ, בקשתה נדחתה והערעור על כך נדחה. אין להטיל ספק בתום לבה של האם שרגשותיה אינה מאפשרים לה להפרד מילדה, אך השאלה המכרעת היא טובת הילד עצמו, ובענין זה אין ספק כי טובת הילד שלא יוחזר לאמו. המערערת היא אדם חסר ישע שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות, היא לא מצאה אפשרות לבנות לה בית, מעולם לא עבדה עבודה סבירה ומצאה לה אכסניה אצל אדם ישיש בן 80 תמורת הטיפול בו, ואין היא יכולה להציע כל הצעה של סידור לילד אם יוחזר לה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. המערערת לעצמה, עו"ד י. בן-אור למשיבים.17.2.77).
ע.א. 154/76 - ישעיהו לייב נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תשלום מס שבח ב"חילופין" של מקרקעין בעקבות תכנית בנין עיר חדשה (הערעור נדחה).
המערער רכש ב- 1940 מקרקעין, בשנת 1954 הוחלה על השטח תכנית בנין עיר מסויימת אשר בעקבותיה הוקצו חלקים לדרכים ונשתנו גודל החלקות וצורתן. הדבר גרם לכך שמקרקעין של המערער לא היו ראויים לבניה ובאותו מצב היה בעל קרקע אחר שעל ידו. שני הצדדים החליטו להחליף חלקים ביניהם כדי שיוכלו לקבל היתרי בניה. החילופין נעשו בשנת 1969 ומנהל מס שבח לא אישר את החילופין כמי שנעשו עפ"י צו של רשות מוסמכת, וחייב את המערער לשלם מס שבח. כיום מכר המערער את החלקה. אילו היו החילופין תוצאה מצו של רשות מוסמכת, והיו פטורים מתשלום מס שבח בשעתו, היה יום הרכישה של החלק שנתקבל בחילופיו נחשב כיום הרכישה של המקרקעין המקוריים ב- 1940. מנהל מס שבח קבע את המס על אותו חלק כאילו נרכשו ב- 1969. ועדת העררים דחתה את ערעורו של המערער והערעור על כך נדחה. העובדה שב- 1969 הסכים המערער לשלם מס אין בה משום השתק ויכול היה להעלות את הטענה שהחליפין היו פטורים ממס. ברם, לגופו של ענין תכנית בנין עיר החדשה שהיא צו של רשות מוסמכת אמנם גרמה לכך שהמערער היה נאלץ לבצע את החליפין אך אין לאמר שהחליפין היו בשל צו. אילו הרשות המוסמכת היתה קובעת לפי חוק התכנון והבניה חילופין בין הבעלים השונים כפי שהיא מוסמכת לעשות כי אז ניתן היה לראות בכך צו של רשות מוסמכת.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. יהלומי למערער,עו"ד י. אלון למשיב. 24.2.77).
עש"מ 2/76 - פלוני נגד נציב שירות המדינה
*השיקולים בהטלת עונש על עובד מדינה שהורשע ע"י בי"ד משמעתי . 271
(הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בעבירה של מעילה באימון בכך שבהיותו חוקר מס הכנסה מסר למנהל החשבונות של חברה שנגדה התנהלה חקירה, העתקים של העדויות שנגבו למרות שידע שהחומר הוא חסוי. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער למאסר ולקנס. לאחר מכן הובא המערער בפני ביה"ד למשמעת באישומים של התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו ועבירה שיש עמה קלון, אך ביה"ד לא הרשיעו בסעיפים שבהם הואשם, אלא בעשיית מעשה הפוגע בשירות המדינה ובאי קיום המוטל עליו כעובד מדינה. העונש שנפסק היה פיטורי המערער משירות המדינה ושלילת הזכות לקיצבת פרישה תוך תשלום מלוא פיצויי הפיטורין. הערעור מופנה נגד שלילת הקיצבה ונתקבל. יש לראות בחומרה רבה כל סטיה מן החובה שהוטלה על עובד מדינה לשמור על הכללים שעליהם התחייב לשמור ובעיקר על טוהר מידות. רק לעתים רחוקות יתערב ביהמ"ש העליון בשיקוליו של ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. יחד עם זאת יש להתייחס לכל עבירה לפי נסיבותיה, ולהבחין בין עבירה חמורה יותר לבין עבירה קלה יותר. אילו מצא ביה"ד למשמעת את המערער אשם בעבירות שיוחסו לו, היה מקום לאשר את גזר הדין, גם אילו נשללה מהמערער הזכות לפיצויי פיטורין. ברם המערער הורשע בעבירות יותר קלות ובנסיבות המקרה נראה שביה"ד החמיר יתר על המידה עם המערער. הוא לא קיבל כל טובת הנאה כתוצאה מביצוע העבירה, והוא מסר לרואה החשבון את העתק העדויות מאחר שזה היה ידיד נעורים שלו. מדובר במעילה באימון באופן חד פעמי ללא הנסיבות המחמירות של מרמה וקבלת טובת הנאה. למערער גם עבר ללא דופי. הוא הצטיין במחתרת למען עליית יהודי עירק, לאחר מכן שירת בארץ במשטרה ובהגנה ובמס הכנסה ורכש את אימון הממונים עליו והצטיין בעבודתו. לנוכח כל אלה החליט ביהמ"ש העליון להוריד את המערער בדרגה אחת, לפטר את המערער מעבודתו ולשלם לו קיצבת פרישה, אך לא מענק לפי סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גימלאות).
(בפני: השופט עציוני. עו"ד מ. כספי למערער, עו"ד ח. בן - טובין למשיב. 31.12.76).