בג"צ 566/76 - אלקו ... בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*דין התפטרות קולקטיבית של עשרות עובדים במפעל.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
במפעל העותרת התעורר סכסוך עבודה הנוגע למדידת תפוקה של אחד העובדים ובעקבותיו מסרו 18 עובדי המחלקה הטכנית של המפעל מכתב להנהלה ובו הם כותבים כי אין להם יותר מה לעשות במפעל והם מבקשים שישלמו להם פיצויים. במכתב נוסף, לאחר יומיים, שוב מבקשים העובדים לקיים דיון על גובה הפיצויים. המכתב היה חתום ע"י 18 עובדים אישית. מיד לאחר המכתב הראשון הגיבה ההנהלה, במסירת מכתב תשובה לכל אחד מה- 18 כי היא מקבלת את התפטרותו שתיכנס לתוקפה אותו יום. העובדים נדרשו שלא לבוא עוד לעבודה במפעל ובכל זאת באו. התקיימו דיונים שנסתיימו ללא תוצאות ואז עתרו הפועלים לביה"ד האיזורי לעבודה ותבעו סעדים שונים וביניהם הצהרה כי יחסי עובד ומעביד בינם לבין המעבידה שרירים וקיימים ויש להחזירם לעבודתם הרגילה. ביה"ד האיזורי דחה את התובענה וקבע שהעובדים התפטרו, ועל כל פניםהיה גילוי דעת ברור מצד ההנהלה להביא את קשר העבודה עמם לידי סיום. ביה"ד האיזורי ראה את המכתב החתום ע"י שמונה עשר איש כפניה של כל אחד ואחד לחוד. ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעור העובדים ואמר כי יש לראות את המכתב החתום ע"י שמונה עשר איש כהתפטרות קולקטיבית, ומכיון שאין להכיר בהתפטרות קולקטיבית אין זו התפטרות אלא מין שביתה. על כך העתירה.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אמנם משפט העבודה אינו מכיר מושג של התפטרות קיבוצית אבל אין זה מונע התפטרות בעת ובעונה אחת של מספר עובדים, או אפילו של כל העובדים במפעל אחד, והתפטרות כזו יכולה להיות ע"י הגשת מכתבי התפטרות נפרדים או מכתב אחד חתום ע"י כמה עובדים. עיקרה של ההתפטרות הוא מתן ביטוי חד משמעי לכוונת המתפטר להביא את קשר העבודה לסיומו, והצורה שבה נעשה הדבר, בנפרד או במשותף עם אחרים, אינה משנה מבחינה משפטית.
ב. המכתבים של העובדים הם ברורים ואין לקבל את טענתם שהכוונה היתה להפעיל לחץ ולא להתפטר. ההתפטרות נעשתה ע"י מסמך בכתב ואת כוונת הכותב בוחנים עפ"י האמור במסמך, ורק אם יש בו דו משמעות אפשר להעזר בנסיבות חיצוניות המתלוות אליו.
ג. אין לקבל את הטענה כי תוך זמן סביר רשאי העובר לחזור בו מהתפטרותו. עובדה זו אינה מתיישבת עם עקרונות כלליים החלים על התפטרות. גם כאשר התפטרות מותנית בהודעה מוקדמת ונכנסת לתוקף בתום תקופת ההודעה המוקדמת, אין המתפטר יכול להתחרט בתקופת הביניים ולחזור בו מהתפטרותו בלי הסכמת המעביד. הודעת התפטרות שאינה קובעת מועד מאוחר מעת הגשתה לכניסתה בתוקף, יש לראותה כהודעה על התפטרות בעת הגשתה והיא תופשת ונכנסת לתוקף מיד עם הגשתה. כדי למנוע את הבנה יש להטעים שהאמור לעיל מתייחס להתפטרות או פיטורין רגילים שקולים ומחושבים כפי שהיה בעניננו ולא התפטרות או פיטורין בעת רוגזה וריתחה.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי עוה"ד א. גולדנברג ומ. גולדברג לעותרת, עוה"ד ד. ישראלי ור. גבע למשיבים. 10.2.77).
ע.א. 591/76 - דלרהים עזרא נגד מדינת ישראל
*תביעת בעלות על יהלום שנרכש מידי אדם שמצא אותו כשהבעלים לא ידועים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים: גלעדי, אבנור ובר) בע.א. 54/75 - הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא זוסמן והשופט אשר כנגד דעתה החולקת של השופטת בן-פורת)
העובדות:
המערער הינו בעל חנות לצורפות ולתכשיטים. באחד הימים בא לחנותו אדם בשם שטרן והציע לו למכירה טבעת זהב משובצת ביהלום שהיתה אותה שעה ממושכנת להבטחת חוב, והמערער הלך עם שטרן לפדות את הטבעת הממושכנת ובסך הכל שילם כ- 3000 ל"י. לאחר מכן הועמד שטרן לדין בגין גניבת הטבעת ע"י מציאתה, המשטרה תפשה את הטבעת והגישה אותה כמוצג במשפט הפלילי נגד שטרן. הוא הורשע בדין והשופט שדן בענין החליט כי הטבעת תמכר ומחירה יוחרם לטובת האוצר. עתה בא המערער ודרש את הטבעת לעצמו, בימ"ש השלום נעתר לו, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט אשר (דעת הרוב):
א. על המקרה עדיין לא חל חוק השבת אבידה, אלא הסעיף במג'לה הנוגע למציאת מציאה, ולפיו זכויותיו של שטרן ביהלום לא היו של בעלים ואין אדם יכול להעביר לחברו זכויות שהוא עצמו אין לו.
ב. סעיף 3 לחוק המקרקעין המורה שרכוש שאין לו בעלים, יכול כל אדם לרכוש את הבעלות בו ע"י תפיסתו תוך כוונה לזכות בו אינו יכול לעזור למערער. ראשית, המערער רכש את הטבעת משטרן בהבינו ששטרן הוא בעליה ולכן לא תפש את הטבעת כשהיתה חסרת בעלים תוך כוונה לזכות בה; שנית, לא הוכח שלטבעת אין בעל. הכוונה בדין הנ"ל היא למטלטלין שאין להם בעל ולא למטלטלין שלא ידוע מי הבעל שלהם. אין גם לאמר שמדובר כאן בטבעת שהופקרה ע"י בעליה. לשם כך דרושים שני תנאים: שהבעל יוציא את השליטה על הנכס מידיו וכן שהמעשה מלווה כוונה להפקירו. לכן קשה להוכיח זאת לגבי חפץ שמוצאים, ותלוי בדרך כלל מהו החפץ כדי לדעת אם הופקר. אך ודאי לא כשמדובר בטבעת עם יהלום יקר.
ג. אין גם להחיל על המקרה את הסעיפים 15 עד 20 לחוק המקרקעין, אשר לצורך מטלטלין יש לקרוא בסעיפים כאילו נאמר מטלטלין בכל מקום בו כתוב מקרקעין. המערער סומך במיוחד על סעיף 17 המורה כי המחזיק זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך, שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש של המחזיק. מחזיק לצורך סעיף 17 הוא מי שיש לו שליטה במטלטלין, ישירה או לא ישירה, ובמקרה דנא השליטה הישירה היא בידי המשטרה המחזיקה בה עפ"י צו של ביהמ"ש.
השופטת בן-פורת (דעת מיעוט):
לצורך הסעיפים 15 עד 20 הנ"ל לחוק המקרקעין, יש לראות את המערער כמחזיק בטבעת שזכותו עדיפה על זכות החזקה של המשטרה. הצו של ביהמ"ש במשפט הפלילי ניתן בהעדרו של האדם שאצלו נתפש הנכס מבלי לשמוע את פיו, ועל כן אין בכך כדי להוציא את החזקה מידיו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת עו"ד רחמים כהן למערער, עו"ד ש. דורנר למשיבה. 1.2.77).
ע.א. 723/74 - הוצאת עתון הארץ בע"מ ואח' נגד חברת החשמל לישראל בע"מ ואח'
*ההגנות של אמת דברתי ותום לב בפרסום לשון הרע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בת.א. 1486/67 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברנזון ושמגר כנגד דעתה החולקת של השופטת בן-פורת)
ענינו של ערעור זה כתבה שפירסם עיתון "הארץ" בענין מכונית נוסעים שנרכשה בשנת 1966 עבור מנכ"ל המשיבה דאז מר יעקב פלד. לאחר הפרסום הודיעה החברה כי היא עומדת למכור אותה. המכונית לא נמכרה במשך כמה חודשים והעתון פרסם כתבה שניה שבגינה הגישו המשיבים תביעה לפיצויים בשל הוצאת לשון הרע. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום פיצויים והערעור על כך נתקבל ברוב דעות. בפס"ד מקיף מפי השופט שמגר נסקרו ההלכות הנוגעות לדיני הוצאת שם רע, הן ע"י אדם פרטי והן ע"י עיתון, הוצאת שם רע נגד אדם פרטי ונגד עובד בשירות הציבורי, ההגנות של אמת דברתי ושל תום לב, ההבחנות בין פרסום עובדות מסוימות ובין פרסום מסקנה הנובעת מן העובדות, שביל הביניים שבין הצורך להגן על חופש הביטוי מחד ושמירה על שמו הטוב של הפרט מאידך, וכיו"ב ענינים והלכות הקשורים לדיני הוצאת דיבה. במסקנתו הגיע השופט שמגר לכלל קביעה כי בכתבה שפורסמה אין משום הוצאת שם רע. השופט ברנזון הצטרף לפסק דינו של השופט שמגר מבלי להכנס לפרטי נימוקיו ובפס"ד קצר הסביר את עמדתו בשאלות הנוגעות להוצאת שם רע וההגנות שיש למפרסם.
השופטת בן-פורת בפס"ד מיעוט ניתחה אף היא בפס"ד מקיף את מכלול הענינים האמורים והגיעה למסקנה שלא עומדות למערערים ההגנות לפי חוק לשון הרע.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, גב' בן-פורת עו"ד ליבליך למערערים, עוה"ד א. לוין וא. גולדנברג למשיבים. 24.2.77).
ע.א. 433/76 - יוסף ומרים שלב נגד ברטה בקר
*אי תחילת חוק הגנת הדייר על דירה שהושלמה לאחר 1954 (הערעור נדחה).
בשנת 1966 שכרו המערערים מאת המשיבה דירה מרוהטת ללא תשלום דמי מפתח, חוזה השכירות היה לשנה אחת והכיל סעיף המוציא את המושכר מתחולת חוקי הגנת הדייר. נאמר בו שהדירה נבנתה לאחר 1.4.54 ועל כן לא יחול חוק הגנת הדייר על השכירות. משתמה שנת השכירות המשיכו המערערים לגור בדירה והעלו מפעם לפעם את דמי השכירות בהתאם לעליית מדד יוקר המחייה עד לשנת 1973. אז הגישה המשיבה תביעת פינוי נגד המערערים. בכתב ההגנה הכחישו המערערים, מחוסר ידיעה, שבניית הדירה הושלמה לאחר 1.4.54. העדה היחידה במשפט היתה המשיבה והיא לא נשאלה על תאריך השלמת הבנין. טוענים המערערים שלמרות הכתוב בחוזה השכירות לא הוכיחה המשיבה את העובדות הדרושות להוצאת המושכר מכלל הגנת הדייר. שתי הערכאות דלמטה דחו את טענת המערערים שהם דיירים מוגנים והערעור על כך נדחה. החוזה בכתב עונה על הדרישה הפורמלית של החוק ומשמש גם כהודאה מצד המערערים שאכן הדברים אשר פורשו משקפים את המציאות והודאה זו שיש בה הוכחה לכאורה, לא נסתרה במאומה. העלאת דמי השכירות היא כשלעצמה אין בה כדי ליצור קשר שכירות חדש ותנאי החוזה בכתב הוסיפו איפוא לחול עד שהמשיבה הפסיקה את קשר השכירות. המערערים טענו גם כי החליפו את הריהוט בדירה וסגרו את המרפסת ובכך יצרו קשר שכירות חדש. ברם, אלה נעשו לאחר שהוחק חוק הגנת הדייר שלפיו דירה שלא שילמו עבורה דמי מפתח אין דייר הנמצא בה דייר מוגן ושכירות שהיתה אותה שעה בלתי מוגנת מוסיפה להיות כזאת ממילא גם לאחר מכן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א . בן-חיים למערערים, עו"ד ח. זולטי למשיבה. 24.2.77).
ע.א. 874/75 - חברת טירת גוש ... בע"מ נגד יום טוב לוי ואח'
*טענת אי חוקיות לצורך התחמקות מביצוע הסכם מכר (הערעור נדחה).
בין הצדדים נחתם הסכם למכירת חנות ע"י המערערת למשיבים והמחיר הנקוב בהסכם היה 100 אלף ל"י. המשיבים ביקשו לאכוף את ההסכם ואילו המערערת טענה טענה אי חוקיות באשר שולם סכום נוסף של 50 אלף ל"י שלא נזכר בגוף ההסכם. המשיבים הכחישו עד הסוף טענה זו, ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן שולם סכום נוסף כאמור, אך לא הוכח שהיתה כוונה מטעם המשיבים לרמות את שלטונות המס, וניתן לאכוף את ההסכם. הערעור על כך נדחה. חוזה מכר הנוקב מחיר הנמוך מן הסכום האמיתי יש בו כדי לעורר חשד שהתכוונו לרמות את שלטונות המס. אולם בהתאם להלכה, ציון מחיר נמוך מן המחיר האמיתי, כשלעצמו, לא מספיק ומי שטוען אי חוקיות עליו להוכיח, ע"י ראיה נוספת, כי אמנם התכוונו הצדדים או אחד מהם לרמות את שלטונות המס. בעניננו ציין ביהמ"ש העליון כי הגיע למסקנה, לא בלי הסוס, שלא להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שהקונים רצו לרמות את שלטונות המס. טענת אי חוקיות אינה צפויה היום להתקבל באהדה כאשר מטרתה לשמש לאחד הצדדים עילה לא למלא את התחייבותו. סעיף 31 לחוק החוזים המתיק את הגזירה שגזר המשפט המקובל שיש לפסול עיסקה בלתי חוקית, וגם לפי הדין הקודם רק במקרים ברורים נפסלה התחייבות מטעם אי חוקיות.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד גב' אנושי למערערת, עו"ד הרותי למשיבים. 25.2.77).
ע.א. 445/76 - הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים נגד שמואל גרון
*זכות לתביעת פיצויים עקב רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
עפ"י סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, זכאי לפיצויים בישראל נכה אשר אלמלא הסכם השילומים היה זוכה לפיצויים מהשלטונות הגרמניים. המשיב דנא הגיש תביעה לבימ"ש גרמני ותביעתו נדחתה. משנדחתה אותה תביעה ממילא לא ניתן לאמר שאלמלא הסכם השילומים היה זוכה לפיצויים מהשלטונות הגרמניים, ועל כן לא היה מקום להכיר בתביעת המשיב כפי שעשתה ועדת העררים. אי לכך יש לבטל את החלטתה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד י. בן-אור למערערת, המשיב לעצמו. 17.2.77).
ע.א. 652/76 - מלכה זלוסקי ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין ואח'
*תשלום מס שבח בגין מכירת מקרקעין שנועדו להפקעה (הערעור נדחה).
למערערים היו מקרקעין שגבלו עם בית החולים השרון שבפתח תקוה שבבעלות העיריה וקופ"ח ורשויות התכנון החליטו להקפיא את המקרקעין שהיו מיועדים לשם הרחבת בית החולים. המערערים פנו לבג"צ וביקשו לבטל את ההקפאה או לחילופין להפקיע את הרכוש. ניתן צו על תנאי, אך יומיים לפני שמיעת העתירה באו המערערים לידי הסכם עם קופת חולים ומכרו לה את הקרקע במחיר של מליון ומאתיים אלף לירות. המשיב דרש מהמערערים תשלום מס שבח מקרקעין ואלה ביקשו להחיל על העיסקה את סעיף 49 לחוק מס שבח מקרקעין, הקובע זיכויים מן המס בשעורים מסויימים כאשר המקרקעין הופקעו. המשיב סירב לראות בעיסקה הפקעה, ועדת הערר דחתה את עררם והערעור על כך נדחה. המערערים יכלו להמתין לתוצאות פנייתם לבג"צ בה ביקשו להפקיע את הרכוש, אך משלא עשו כן ומכרו את הקרקע אין לראות בכך הפקעה במשמעות הביטוי בסעיף 49. בדברו על הפקעה התכוון המחוקק להפקעה כמשמעה המקובל ולא למכירה רגילה אף אם בוצעה בעטיין של נסיבות שהיו עלולות להביא ברבות הימים לידי הפקעה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. אורן למערערים, עו"ד י. אלון למשיב. 2.3.77).
המ' 104/77 - מרקו ברשדסקי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה לאחר הרשעה בדין ולפני שמיעת הערעור (בקשה לשחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
אין צורך להכנס לשאלה אם יש סיכויים למבקש לזכות בערעור על הרשעתו בעבירות מרמה והעונש של שלוש שנות מאסר שהוטל עליו. הבקשה לשחרור בערובה היא בחזקת ערעור על סירובו של ביהמ"ש המחוזי לדחות ביצוע של גזר דין המאסר. אמנם אין למבקש הרשעות קודמות, אך כלל הוא שאחרי הרשעתו אין משחררים נאשם בערובה, אלא אם יש נסיבות מיוחדות המחייבות את הדבר וכאלה אינן קיימות כאן.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ארידור למבקש, עו"ד רזניק למשיבה. 8.2.77).
המ' 50/77 - אריה סגלוביץ נגד רות סגלוביץ ואח'
*קביעת גובה הוצאות בערעור שבוטל לפני שמיעתו (ערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון - הערעור נתקבל).
הרשם קבע את סכום ההוצאות שעל המשיבה הראשונה לשלם למבקש בסך 500 ל"י בלבד. הערעור על כך נתקבל. אין חולק על כך שתביעת המערערת בוטלה עוד בהתחלת הדיונים עקב אי תשלום הפרש האגרה ולא נתקיים דיון לגופו של ענין. הרשם היה רשאי להביא עובדה זו בחשבון,אך קביעת סכום של 500 ל"י בלבד במקום 4500 ל"י, שהוא השכר המגיע לפי התעריף המינימלי, נמוך מדי. אי לכך יש להעמיד את סכום ההוצאות על 3,000 ל"י.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. ויסברג למערער, המשיבה לעצמה. 1.2.77).
ב"ש 31/77 - מיכאל עמרם ואח' נגד אתר מיכאל ואח'
*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).
הטענה שניהול המשפט בנצרת יגרום טרדה רבה לצדדים לעומת בירור במקום אחר הובאה בתצהיר המבקשים, לפי מיטב הבנתו והכרתו של המצהיר בלבד, בלי שיעלה את מקור אמונתו על הכתב. עפ"י תקנה 474 זו טענה סתמית שאין לה ערך הוכחתי. גם דברי התשובה של המשיבים מובאים בתצהירים לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר ועל כן גם הם לוקים בחסר. אכן לא קיים צידוק לצדדים להתדיין דוקא בנצרת, אך באין ראיות כשרות להוכחת אי הנוחות הנטענת אין מקום להעביר את הדיון לבימ"ש אחר. אם מי מן הצדדים חפץ בהעברת הדיון עליו להגיש תצהיר מפורט הנוקב בשמות העדים שיש בדעתו להעידם.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. מנדל למבקשים, עו"ד א. תירוש למשיבים. 8.3.77).
ב"ש 283/76 - ישראל קליינמן ומגדל חברה לבטוח נגד רוזטה קליינמן ואח'
*העברת דיון (בקשה להעברת הדיון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם נתבעים בגין תאונת דרכים שאירעה ליד קיבוץ אפיקים,בתחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת. התובענה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע שבה חברת הביטוח מגדל מחזיקה משרד. כעת הגישו הנתבעים בקשה להעביר את הדיון לירושלים. הבקשה נדחתה. בהתחשב במאזן הנוחיות של הנוגעים בדבר ובמקום המצאם של העדים לא יהיה הבירור בירושלים נח יותר מאשר בבאר-שבע, ומאידך הדיון בירושלים ימשך הרבה יותר זמן מאשר בבאר שבע ובנצרת. אילו ביקשו המבקשים להעביר את המשפט לנצרת היה מקום להעתר להם, שכן התאונה אירעה בתחום שיפוט ביהמ"ש בנצרת.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. עדיאל למבקשים, עו"ד א. הקר למשיבים. 1.2.77).
ב"ש 9/77 - עזרא מורד ואח' נגד יעקב בטיטו ואח'
*העברת דיון (הבקשה נתקבלה).
המבקשים הגישו תובענה לבימ"ש השלום בבאר-שבע וזו באה בפני אחד השופטים שפסל את עצמו באשר התובע עובד כפקיד במזכירות ביהמ"ש.
שופט השלום הראשי הורה מכח סעיף (ב) לחוק בתי המשפט, על קיום הדיון בפני שופט השלום באשקלון. התובעים הגישו לנשיא בקשה, מכח סעיף 36 לחוק בתי המשפט, לשנות מקום הדיון ולהחזירו לבאר שבע. הנשיא זוסמן קבע כי עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי הרשות היתה בידי התובעים לבחור בתוך איזור השיפוט, את ביהמ"ש שהם מבקשים, ויכלו לבחור את אשקלון או את באר שבע. משבחרו בבאר שבע אין שופט השלום הראשי, החולש על כל המחוז, רשאי להעבירו לבימ"ש שלום אחר במחוזו, לא מכח סעיף 37 לחוק בתי המשפט ולא מכח כל דין אחר. את המעוות ניתן היה לתקן ע"י הגשת ערעור על החלטת שופט השלום הראשי לביהמ"ש המחוזי, ולא ע"י פניה לנשיא ביהמ"ש העליון לשנות את מקום הדיון מכח סעיף 36. ברם מכיון שהמשיבים מסכימים להעביר את הדיון לבאר שבע, אין צורך להחזיר את הענין על מנת שיוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי. (בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. אליאב למבקשים, המשיב לעצמו. 15.2.77).
ב"ש 28/77 - ירמיהו ענתות נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות שונות על החוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות). מכח סעיף 111 לחוק סדר הדין. הפלילי, הורה השופט לגבות לאלתר עדויות של ארבע נשים, אשר לפי טענת המדינה עסקו בזנות והיו קשורות עם העורר. בתום גביית העדויות, ביום 6.1.77, הורה השופט "בתיאום עם הסניגור" שהמשפט יימשך וישמע יום יום החל מיום 20.2.77. עתה בא העורר וטוען כי משסיים השופט את גביית עדויות הנשים כאמור, היה עליו להמשיך בו במקום בגביית שאר הראיות, ומשלא עשה כן יש לשחררו בערובה. הבקשה נדחתה. צו לגבייה עדות לאלתר לפי סעיף 111 הנ"ל ניתן לגבי עדויות הנשים בלבד. השופט גבה את העדויות וסיים בשלב זה את מלאכת גביית הראיות, והצורך להמשיך בגביית ראיות לפי סעיף 115 אינו קיים. זאת ועוד, נקבע תאריך מוקדם להמשך שמיעת המשפט, וזאת בתיאום עם הסניגור, ועל כן אין ההגנה יכולה להלין על כך שהמשפט נדחה למועד הנ"ל.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מוסק לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 8.2.77).
ב"ש 50/77 - אחמד חדיגה נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין באשמה של אינוס וביהמ"ש החליט לעצרו עד תום ההליכים. בהחלטתו העיר כי העובדה שהמתלוננת היתה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש עשויה להיות חמורה, כי אם אכן קויים מגע מיני בנגוד לרצונה חמור הדבר שבעתיים. הערה זו אין לקבל, שכן טענת הנאשם היא שהמתלוננת נטפלה בעלילת שוא מפאת מצבה הנפשי הלקוי, כך שעובדת המצב הנפשי יש בה משום הסבר מצד הנאשם לתלונה. נכונות גירסת הנאשם תעמוד לדיון במשפט עצמו, אך מוקדם לאמר לפני המשפט שיש באשפוז המתלוננת נסיבה מחמירה דוקא. לגופו של ענין, האישום הוא בעבירה חמורה, אך יש לנאשם טענת הגנה הראויה להשמע, ואם כי חומרת העבירה היא אחד השיקולים שיש להביא בחשבון, אין זה השיקול היחידי ויש להזהר שלא להטיל מראש על נאשם עונש ע"י החזקתו במעצר. כיון שכך יש לשחררו בערובה.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד כהן-צידון לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 10.3.77).
ב"ש 15+23/77 - מדינת ישראל נגד יצחק ציון
*שחרור בערובה (המשיב שוחרר בערובה).
בהחלטה קודמת החליט נשיא ביהמ"ש העליון לשחרר את המשיב בערובה ובבקשה זו הגיע למסקנה שאין לשנות את ההחלטה הקודמת. מדובר אמנם בעבריין מועד בעל עשרות הרשעות קודמות שבנסיבות רגילות מן הראוי היה
לעצור אותו עד תום ההליכים. אך נסיבות הענין אינן רגילות. מתברר שהנאשם שימש גם מודיע למשטרה ובעזרתו נתפשו עבריינים אחרים ונתפש רכוש גנוב. נראה הדבר שהיחסים הטובים שבין המשטרה ובין הנאשם התקלקלו, ולא מן הנמנע כי זה המניע להגשת משפטים נגדו. על כל פנים, בנסיבות המיוחדות של הענין לא קיימת סכנה לציבור אם הנאשם יוסיף להתהלך חופשי עד לבירור דינו.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. אלון לעוררת, עו"ד א. אורן למשיב. 1.3.77).
ב"ש 276/76 - זלמן כוגן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה).
בזמנו הורה נשיא ביהמ"ש העליון על שחרורו של הנאשם בערובה על אף חומרת המעשים המיוחסים לו, באשר ביהמ"ש המחוזי התעלם מהוראות סעיף 115 לחוק סדר הדין הפלילי ושמע את הראיות במשפטו במקוטעין. התנאי לשחרור המבקש היה כי תנתן ערובה בסך 200 אלף ל"י ו- 50 אלף יופקדו במזומנים. המבקש לא יכול היה לגייס את הכספים ומשפחתו פנתה מספר פעמים וביקשה שינוי התנאי. עתה שוב הוגשה בקשה והפעם נתקבלה. שמיעת הראיות נסתיימה ופסה"ד עמד להיות מושמע ביום 8.2.77. באותו יום לא ניתן פסה"ד והמועד נדחה שלוש פעמים. גם עתה אין כל בטחון שהכרעת הדין תהיה תוך יומיים כפי שהבטיח השופט, ועל כן מן הדין לקבוע כי יהיה די בהפקדה של 1,000 ל"י לצורך שחרורו של המבקש.
(בפני: הנשיא זוסמן. 22.2.77).
ב"ש 41/77 - חיים בוזגלו נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
הנאשם, יליד 1955, הואשם כי בחודש דצמבר, בעת הפגנות והתפרעויות בגבעת אולגה, בעקבות הרחקת קבוצת הכדורגל המקומית ממשחקי ליגה ב', התנפל על מפקד כח משטרתי שעמד במקום בודד מנותק מהשוטרים, הכה בו עד שאיבד את הכרתו ואושפז במשך שמונה ימים בבית חולים. לטענת המדינה סבל הקצין מזעזוע מח ומחבלה בגולגולת. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים והערר על כך נדחה. בידי המדינה ראיות התומכות לכאורה בגירסת המשטרה שהנאשם הוא שתקף את הקצין. יתכן שאין יסוד לחשש של השופט שהנאשם עשוי להשפיע על העדים, ואולם מדובר במעשה אלימות כלפי עובד ציבור והמדינה חייבת הגנה לעובדיה בפני מעשי בריונות.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. סגל לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 22.2.77).
ב.ר.ע. 247/76 - עו"ד משה שוב נגד היועהמ"ש לממשלה
*תשלום שכ"ט למנהל עזבון (בקשת רשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הינו מנהל עזבון ומילא תפקידו בהצלחה, אך האפוטרופוס הכללי התנגד לכך שהמבקש יקבל עתה חלק גדול משכרו, וביהמ"ש קבע כי התשלום יעוכב עד לסיום תפקידו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אכן, אין לראות על שום מה יסבול מנהל עזבון עם ירידת ערך הכסף, ברם עמדת האופוטרופוס הכללי היא כי אם תשולם מרבית השכר עכשיו, יחלשו מאמציו של מנהל העזבון לחסל את עניני העזבון. עובדה היא שהמבקש לא הגיש עד כה בקשת צו ירושה, כמצוות ביהמ"ש. על כן אין לאמר כי הנימוק הנ"ל אינו עומר במבחן ההגיון.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. סמו למבקש, עו"ד ז. בונה למשיב. 22.2.77).
ב.ר.ע. 35/77 - פלונית נגד פלוני
*צו מניעה זמני (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
אין כופר בכך שבעל חייב לזון את אשתו, אך כאן לא היתה תביעת מזונות של האשה, אלא תביעת הבעל להחזרת הריהוט
שהאשה לקחה מדירת המגורים המשותפת. אפילו חייב הבעל לשלם לנתבעת מזונות כשאין היא עמו, הרי לא הראתה כל זכות ולו רק לכאורה למעשה שעשתה. לפיכך גם לא היה כל טעם שביהמ"ש יברר בגדר סמכותו הנגררת לפי סעיף 35 לחוק בתי המשפט אם זכאית האשה למזונות ואם היתה מורדת ואם לאו. במתן צו מניעה זמני, הצדק דורש שהמצב ישאר כמו שהיה, ובעניננו, שרהיטי הבית ישארו במקום שהיו לפני פרוץ הסכסוך.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. טיטונוביץ למבקשת, עו"ד ע. מצקין למשיב. 10.2.77).
ב.ר.ע. 27/77 - שושרא דשופרא בע"מ ואח' נגד ד"ר יעקב גלילי, עו"ד ואח'
*בקשה לתיקון כתב תביעה (הבקשה נדחתה).
בתובענה הנמצאת בביהמ"ש למעלה משש שנים יהסס ביהמ"ש ליתן רשות תקון היכולה להאריך את הדיון נוספות. הבקשה להתיר את התקון נתבססה על תצהיר, שמלבד טענות כלליות אחדות לא טרח המצהיר להכנס לפרטים ולבאר במה יואיל לו התיקון לשם בירור הפלוגתא שהיא שנויה במחלוקת. על כן בדין לא נעתר השופט לבקשת התיקון.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. גליק למבקשים, עוה"ד י. גלילי וי. כהן למשיבים. 24.2.77).
ב.ר.ע. 30/77 - אליא עזאם נגד פיליפ חדאד
*מחיקת ערעור עקב איחור בהגשת סיכומים (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקש הגיש ערעור על החלטת בימ"ש השלום לביהמ"ש המחוזי והלה הורה על הגשת סיכומים בכתב תוך מועד של 21 יום. המערער לא הגיש סיכום טענותיו תוך המועד שנקצב, אלא באיחור של שלושה חודשים, ובינתיים מחק ביהמ"ש המחוזי את הערעור. משהגיש את הסיכומים צירף המערער בקשה לביטול פסה"ד, והאיחור מוסבר בכך שהתנהל מו"מ בין הצדדים והמשיב אף הסכים לבקשת הביטול. ביהמ"ש המחוזי סירב לבטל את פסה"ד והדגיש כי בעלי הדין אינם יכולים להכתיב לביהמ"ש את סדרי עבודתו ויש להתריע על זלזול במועדים שנקבעו. בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי אכן צדק ביהמ"ש המחוזי בדבריו, וביהמ"ש העליון לא היה מתערב בדבר אלמלא שתי עובדות אלה: גם ביהמ"ש לא פעל במהירות לשם הסרת הערעור כאשר עבר המועד שקבע להגשת הסיכומים ומחק את הערעור רק כחודשיים וחצי לאחר מכן; גם אם זלזל המערער בביצוע הוראת ביהמ"ש הרי באה הסכמת המשיב להשיב את הערעור על כנו ובנסיבות הענין הרי זו עילה מספקת להענות למערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ר. ג'ורג'ורה למבקש, עו"ד א. אבו-חנא למשיב. 10.3.77).
ע.ש.מ. 3/77 - אליהו דיסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בפני בי"ד משמעתי (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער שהיה עובד משרד הפנים הורשע בשנת 1972 בקבלת שוחד, וקבלת דבר במרמה, אך לא פוטר מעבודתו. שוב הורשע בעבירה של קבלת שוחד וזיוף מסמכים בנסיבות מחמירות ונדון למאסר ולאחר מכן הועמד לדין בפני ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. ביה"ד המשמעתי התחשב מצד אחד בעבירה הקודמת של המערער ומאידך במצבו הנפשי באשר המערער סובל מסכיזופרניה. בגזר דינו קבע ביה"ד שהמערער אינו ראוי לשרת עוד בשירות המדינה והחליט על פיטוריו וכן פסל אותו לצמיתות מלשרת בשירות המדינה. כן החליט ביה"ד, כדי "לסייע לשיקומו של הנאשם לאחר צאתו מבית הסוהר" להעניק לו פיצויי פיטורין בשעור של 75 אחוז, וזאת רק עבור התקופה מתחילת עבודתו בשירות המדינה ועד למועד ביצוע העבירות בשנת 1972. ביהמ"ש העליון אישר את העונש כולו, פרט לכך שפיצויי הפיטורין יהיו עבור התקופה עד
ביצוע העבירות נשוא ערעור זה ב- 1975. ביהמ"ש הטעים כי עבירותיו של המערער הן חמורות ומבישות, ואין ספק שצריך להפסיק את שירותו על אתר. עם זאת, בהתחשב במחלותיו של המערער ובליקויים הנפשיים החמורים שנתגלו אצלו, מן הדין לשנות את גזר הדין בענין פיצויי הפיטורין.
(בפני: השופט שמגר. 28.2.77).
ע.ש.מ. 1/77 - אברהם קליין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בפני בי"ד משמעתי (הערעור נדחה).
המערער היה מהנדס מחוזי למים ולביוב במשרד השיכון. הוא הורשע בביהמ"ש המחוזי בשורה של עבירות של קבלת שוחד. במשך תקופת המשפט היה מושעה וקיבל רק מחצית ממשכורתו. לאחר מכן הועמד לדין בפני ביה"ד המשמעתי והלה החליט על פיטוריו בתשלום מחצית מן הפיצויים המגיעים לו עבור תקופת שירותו עד למועד השעייתו מן העבודה, שלילת גמלאות ופסילה לעבוד בשירות המדינה לתקופה של חמש שנים. ערעורו של המערער נדחה. ביהמ"ש לא ראה נסיבות מיוחדות בכך שמן המערער נשללה מחצית משכורת כל זמן השעייתו. תדירותן של עבירות השוחד אצלנו יצרה מועקה כבדה בציבור כולו ויש בתופעות אלה כדי לכרסם חמורות באימון שהאזרח רוכש לפקידי הציבור, הן מעכירות את האוירה ונוטעות אכזבה ותיסכול.
(בפני: השופט שמגר. 3.2.77).
ע.ל.ע. 7/76 - פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*השעיית עו"ד שהוגשה נגדו תביעה פלילית (הערעור נדחה).
המערער שהוא עו"ד הועמד לדין פלילי בעבירה ששלח ידו בפקדון של 200 אלף ל"י שהגיע לידיו מלקוח בקשר לעיסקת מקרקעין. ביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין החליט להשתמש בסמכותו לפי סעיף 78 (ג) של חוק לשכת עורכי הדין ולהשעות את המערער עד לגמר ההליכים נגדו "מלייצג אדם אחר בבימ"ש, בי"ד, בפני בורר, גופים ואנשים אחרים בעלי סמכות משפטית או מעין משפטית". על החלטת ההשעייה ערער המערער לביה"ד המשמעתי הארצי אשר ברוב דעות צמצם את ההשעייה רק "לייצג אדם אחר בפני כל בימ"ש". עתה טוען המערער כי החומר שהיה בפני ביה"ד המחוזי ונסיבות הענין לא הצדיקו השעייה זמנית שמקפחת את פרנסתו. ערעורו נדחה. בהחלטת ההשעייה הסתמך ביה"ד המחוזי לא רק על כתב האישום, אלא גם על דברי העדים שכבר העידו בפני ביה"ד כאשר הוגשה נגד המערער קובלנה, וכן על העובדה שבהסכמת המערער ניתן נגדו פס"ד בתביעה אזרחית שהוגשה ע"י הלקוח להחזרת הסכום של 200 אלף ל"י. בשבתו בדין בבקשת השעייה אין ביה"ד מכריע בשאלה אם ביצע הנאשם את העבירה, אלא בודק את כתב האישום ואם הוא נוכח שהעבירה המיוחסת לעוה"ד יש בה משום קלון, רשאי הוא לפי שקול דעתו, להשעות זמנית את עוה"ד, אם הנסיבות מצדיקות זאת. בבדיקה זו רשאי ביה"ד להסתמך גם על דברי עדים שטרם נחקרו בביה"ד, וכן לבדוק כל חומר אחר גם אם איננו קביל במשפט פלילי. נכון כי ההשעייה הזמנית עלולה לפגוע קשות בעוה"ד, ואם יתגלה בסופו של דבר שהאשמה נגדו לא היתה מבוססת הרי אין לדבר תקנה. ברם, נראה שביה"ד המשמעתי שקל בכובד ראש את כל נסיבות הענין והיה ער לרצינות ההחלטה, ואין לאמר שביה"ד השתמש שלא כהלכה בסמכות שניתנה לו.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט י. כהן. 7.2.77).
בג"צ 10/77 - סאדק עמיחי נגד ועדת העררים לעניני מוניות
*רשיון למונית (העתירה נדחתה).
העותר הגיש בשנת 1972 בקשה לקבלת רשיון למונית ובקשתו נדחתה. לאחר מכן הגיש בקשה בשנת 1974 וועדת העררים החליטה להכניס את שמו
ברשימת המלואים עפ"י תקנות התעבורה כמועמד לקבל רשיון. ברם, נתגלה שהעותר חסר את הוותק של שמונה שנים הדרוש לקבלת הרשיון. בבקשתו משנת 1974 אמר העותר כי התחיל לעסוק בנהיגת מונית מיום 1.4.66 כך שלכאורה היה לו ותק של שמונה שנים, ברם בתצהיר שהגיש בבקשתו הראשונה בשנת 1972, אמר שהתחיל לעסוק בנהיגה בשנת 1968. לעותר לא היה הסבר מניח את הדעת לסתירה זו, ועל כן דחתה הועדה את בקשתו. על דרכו של העותר עומד מכשול נוסף, שכן במשך הזמן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה משך שבעה חודשים, עקב עבירת תעבורה, כך שאפילו משנת 1966 אין לו וותק של שמונה שנים כנדרש.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. עו"ד זכי כמאל לעותר. 10.2.77).
בג"צ 29/77 - רסקו ... בע"מ נגד הועדה לשמירה על קרקע חקלאית ואח'
*הכרזה על קרקע כקרקע חקלאית (העתירה נדחתה).
לחברה העותרת מקרקעין בנהריה שלגבי מקצתם השיגה היתרי בניה שטרם נוצלו. בינתיים הוכרזה הקרקע כקרקע חקלאית והעותרת מתרעמת על כך. עתירתה נדחתה. אם בידיה היתרי בניה הרי ההכרזה על הקרקע כחקלאית אינה מונעת ניצול היתרי הבניה, אלא אם כן ועדת בנין ערים תיזום התליית תכנית בנין עיר הקודמת או שינויה. מכיון שבינתיים לא הותלתה התכנית הרי הפניה לבג"צ מוקדמת מדי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן-פורת. עו"ד לביא לעותרת. 3.2.77).
בג"צ 554/76 - יהודה סדן נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*עתירה לתיקון טעות משפטית של בי"ד לעבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בביה"ד הארצי לעבודה נחלקו דעות השופטים בשאלת פרשנות סעיף 8 של חוק פיצויי פיטורין, וכתוצאה מדעת הרוב נדחתה תביעתו של העותר לפיצויי פיטורין. העותר פנה לבג"צ שיתקן טעות משפטית שנפלה, לטענתו, בדעת הרוב ויפסוק כדעת המיעוט. עתירתו נדחתה. בטענותיו הצליח ב"כ העותר להראות שאמנם יש הרבה מה לאמר לטובת הדעה ששופט המיעוט דגל בה. אולם אין בג"צ יושב כבימ"ש לערעור על ביה"ד הארצי לעבודה, ולא כל טעות בפס"ד ביה"ד הארצי לעבודה ראויה לשמש עילה בעתירה לבג"צ. המבחן לשימוש בסמכות בג"צ הוא אם קיים צורך להעניק סעד למען הצדק, בנוסף לתנאי שהדבר אינו בסמכות בימ"ש או בי"ד אחר. אין זה מקרה שבו מן הצורך שבג"צ יושיט סעד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, גב' בן-פורת. עו"ד א. ליכט לעותר, עו"ד ב. כוגן למשיב. 28.2.77) .
בג"צ 600/76 - יעקב אלטרון ואח' נגד מנהל בית הסוהר שטה
*תנאי מעצר בבית הכלא (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם אסירים בבית סוהר שטה העומדים לדין בשל מעשה רצח שאירע בתוך כתלי בית הסוהר. המשיב בודד אותם באשר שוכנע כי הדבר מתחייב למען הסדר הטוב והמשמעת בבית הכלא. אלה הם דברים הנתונים לשיקול דעתם ולאחריותם של שלטונות בתי הסוהר, ואין בג"צ מתערב בהם אלא אם כן המעשים נעשו מתוך שיקולים פסולים. עיקר טענתם של העותרים שתנאי מעצרם מונעים בעדם מלהכין את הגנתם כראוי. אין בג"צ יכול לחוות דעה בשאלה זו, ואם אמנם יש ממש כלשהו בטענה הנ"ל על העותרים לשכנע בכך את ביהמ"ש המחוזי, ואז יוכל ביהמ"ש לצוות שתיערך פגישה בין המערערים בצוותא וזאת בצורה ובזמנים שביהמ"ש יקבע.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד צ. סער לעותרים, עו"ד ר. גורני למשיב. 3.3.77).
בג"צ 446/76 - פלונית נגד ביה"ד הרבני ואח'
*סמכות בי"ד רבני לדיון חוזר בפס"ד בהסכמה שניתן על ידו (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי בחלקו).
העותרת והמשיב השני (להלן - המשיב) הגיעו להסכם גירושין שקבע שעד שהעותרת תינשא בשנית ישלם לה המשיב סכום של 250 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. ההסכם אושר ע"י ביה"ד הרבני ביוני 1964 וניתן לו תוקף של פס"ד. לאחר מכן סודר הגט. העותרת לא נישאה מחדש והמשיב שילם לה בתחילה 250 ל"י לחודש ולאחר כמה שנים 300 ל"י לחודש. במאי 1976 פנתה העותרת למשרד ההוצל"פ באשר לפי חשבונה מגיע לה סכום של כ- 20,000 ל"י בהתבסס על הצמדת הסכום החודשי למדד יוקר המחיה, שהגיע לסכום של למעלה מ- 1000 ל"י בחודש באפריל 1976. בבקשה לביצוע תיארה העותרת את החוב כחוב עבור מזונות. בתגובה להליכי ההוצל"פ פנה המשיב לביה"ד הרבני ובו העלה שתי טענות: כי עפ"י דין תורה פסה"ד המקורי איננו תקף; כי אין הוא חייב לשלם את הפרשי ההצמדה באשר העותרת ויתרה עליהם לפחות ויתור מכללא. עתירת העותרת היתה לפסול את סמכות ביה"ד הרבני ונדחתה בכל הנוגע לדיון בשאלת תקפותו של פסה"ד המקורי, ונתקבלה לענין הטענה של ויתור על הפרשי ההצמדה. אמנם העובדה שהעותרת תיארה את החוב כחוב מזונות אינה עומדת לה לרועץ, שכן ברור שלא מדובר כאן בחוב מזונות אלא בהסדר כספי חוזי. ברם, אעפ"כ הסמכות לדון בתקפותו של פסה"ד היא לביה"ד הרבני. החיוב שהוטל על המשיב לפי ההסכם הוא חיוב מתמשך וכידוע כל פס"ד במשפט אזרחי ניתן לביטול או לשינוי אם קיימת לכך עילה עפ"י הדין. הדרך לביטול היא להגיש תובענה לאותו גוף שנתן את פסה"ד. אין הבדל בין פס"ד שלא לפי הסכמת בעלי הדין ובין פס"ד שניתן בהסכמה. על כן כיון שביה"ד הרבני בעת שהוא דן בתביעת הגירושין ובפיצוי בקשר עם הגירושין שהיה כרוך בתביעה, דן בענין עפ"י דין תורה, ממילא גם השאלה אם קיימת עילה לביטול או לשינוי הפסק צריכה להיות נדונה עפ"י דין תורה. שונה המצב בקשר לטענה שהאשה ויתרה על הפרשי ההצמדה. טענה זו היא של חייב שאינו חייב עוד למלא אחרי פס"ד כולו או מקצתו לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, וטענה זו יש לברר בדרך הקבועה באותו סעיף היינו בפני ראש ההוצל"פ.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד סילביו נחום לעותרת, עו"ד ש. תוסיה כהן וי. גולן למשיב).
בג"צ 128/77 - הרב משה לוינגר נגד ביה"ד הצבאי בחברון ואח'
*סירוב בי"ד צבאי להזמין את שר הבטחון כעד הגנה (בקשה למתן צו על תנאי - הבקשה נדחתה).
העותר הועמד לדין בפני ביה"ד הצבאי בחברון באשמה של הפרת צו הגבלה שהוצא נגדו בענין ביקור במערת המכפלה. העותר ביקש להביא כעד הגנה את שר הבטחון. ביה"ד הצבאי החליט ברוב דעות לסרב לבקשה ועתירת העותר נדחתה. בין אם החלטת ביה"ד הצבאי היתה זמנית ובין אם היא סופית, הרי התוצאה הסופית של המשפט לא ידועה. יתכן שהעותר יזוכה ואז לא תהיה כל משמעות מעשית לשאלת הזמנתו של שר הבטחון בתור עד הגנה, ואם אי הזמנת השר עלולה להשפיע על תוצאות המשפט ולגרום להרשעת העותר, הרי הדרך תהיה פנויה לפנות לבג"צ או לגורם מוסמך אחר כדי לבקש את ביטול ההרשעה, אם אמנם יוכח שאי הזמנת שר הבטחון גרמה לעוות דין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ד. אבי יצחק לעותר. 19.2.77).
ע.פ. 783/76 - מדינת ישראל נגד סמיר לואבנה
*הפעלת מאסר על תנאי וקולת העונש בקבלת רכוש גנוב (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בנצרת, עפ"י הודאתו, בעבירה של החזקת רכוש גנוב ביודעין לפי סעיף 310 ובעוד שלוש עבירות שביקש להביאם
בחשבון, והם קבלת רכוש גנוב והחזקת נשק ללא רשיון. ביהמ"ש האריך את תקופת המאסר על תנאי של ששה חודשים שהיתה תלויה ועומדת נגד המשיב והעמיד אותו בפקוח שירות המבחן לשנתיים. הערעור נתקבל. משהורשע המשיב בעבירות נוספות, ולא רק בעבירה נוספת אחת, לאחר שהוטל עליו המאסר על תנאי, אין לו לביהמ"ש סמכות להאריך את המאסר על תנאי לתקופה נוספת ואפילו התייחסה ההרשעה לעבירות רצופות שנעברו בבת אחת. מה גם שמדובר בעבירות שנעברו בזמנים שונים בלא קשר זו לזו. גם בגין העבירות שהורשע בהן המשיב יש להחמיר בעונשו ולא להסתפק בהעמדה בשירות מבחן. אי לכך הוטל על המשיב עונש של שלוש שנים מאסר, מהן שנה אחת מאסר בפועל, והמאסר על תנאי שהופעל חופף את המאסר החדש.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, המשיב לעצמו. 20.2.77) .
ע.פ. 857/76 - יעקב כהן וסלימן אלקיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערערים הועמדו לדין בגין עבירות של התפרצויות ויעקב כהן הורשע גם בעבירות של גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון. ביהמ"ש הטיל על אלקיים עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, ועל כהן 20 חודשים מאסר בפועל ו- 16 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לשני המערערים עבר פלילי והיה תלוי ועומד נגדם מאסר על תנאי שהופעל עם ההרשעה הזו, ברם לפי תסקירי שירות המבחן והטיעון שהשמיעו המערערים עדיין יש שביב קטן של סיכוי להחזירם למוטב ורצוי שפעולת השיקום תתחיל מוקדם. עם זאת יש להטיל על המערערים עונש מאסר בפועל אשר ימחיש להם את חובתם כלפי החברה. לנוכח כל הנ"ל החליט ביהמ"ש כי מתוך שלוש שנות המאסר שהוטלו על המערערים, יהיו 9 חדשים מאסר בפועל והיתר מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. המערער יעקב כהן לעצמו, עו"ד טרגן לאלקיים, עו"ד יאראק למשיבה. 10.2.77).
ע.פ. 302/76 - עלי ג'בר אלהוזייל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
באדמותיו של המערער, במרחק כמאתיים מטר מצריף המגורים שלו, במקום שעליו יש תצפית נוחה מן הצריף, נתגלו שלוש חביות מפח מוטמנות בתוך האדמה כשבתוכן סוליות חשיש במשקל כולל של 77 ק"ג. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת הסם לצורכי מסחר והטיל עליו 7 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער הכחיש כל ידיעה על החשיש וטען כי מישהו הטמין את החביות באדמתו כדי להפילו בפח. אולם בנוסף למציאת החומר בתוך שדהו של המערער, במקום שהיתה לו עליו תצפית וכאשר הטמנת החביות הצריכה עבודה מרובה של חפירה, באה עדות של פחח מעזה כי המערער רכש אצלו את החביות שבתוכן נמצא החשיש. במסדר זיהוי שנערך לאחר מעצרו של המערער לא זיהה אותו הפחח, אך מיד לאחר מכן נשאל מדוע לא זיהה את המערער וענה כי הוא פוחד ממנו ובו במקום נערך מסדר שנית ואז זיהה הפחח את המערער. אילו עמד הזיהוי כשלעצמו אולי לא היה מקום להסתמך עליו, ברם החביות זוהו כחביות שאמנם נעשו ע"י הפחח ובנוסף לכך זיהה הפחח את המערער בביהמ"ש וסיפר שהוא הכיר אותו היטב בעבר והיו נפגשים לעתים מזומנות. עדות זאת היתה מהימנה על ביהמ"ש המחוזי ועל כן לא היה עוד צורך לבחון
את יכולתו של העד לזהות את המערער במסדר זיהוי. אשר לעונש - מדובר כאן בכמות גדולה של סמים ובמקרה דנא אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד קאזיס למערער. 16.2.77).
ע.פ. 519/76 - חסין מג'נון נגד מדינת ישראל
*סמכות דיון בעבירות שנעברו בשטחים המוחזקים בין יום 31.12.75 ליום 3.5.76 (הערעור נתקבל).
המערער שהוא תושב כפר ג'לג'וליה במדינת ישראל, עבר מספר עבירות תעבורה באיזור יהודה ושומרון ביום 31.1.76, הועמד לדין באפריל 1976, הורשע ונדון ומאסר. הרשעתו בוטלה. המערער הועמד לדין עפ"י תקנות שעת חירום המאפשרות העמדה לדין בישראל בגין עבירות שנעברו בשטחים המוחזקים ושהיו מהוים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של ישראל. כמסתבר פג תוקפן של התקנות ביום 31.12.75, ונתקבל חוק לקיום תוקפן של תקנות כאלה ביום 3.5.76. כך שהיה פסק זמן שבו לא היו קיימים לא חוק הכנסת ולא תקנות שעת חירום לשיפוט על עבירות שנעברו בשטחים המוחזקים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חוק הכנסת תקפו למפרע וביהמ"ש העליון שלל דעה זו. אין חולקין שהמחוקק הריבוני יכול לקבוע בחוק שמעשה שלא היה עבירה בעת עשייתו ייהפך למפרע למעשה עבירה, אך ביהמ"ש יפרש דבר חקיקה כבעל תוקף רטרואקטיבי כזה, רק כאשר אין ספק שזו כוונת המחוקק ובעניננו אין לאמר כך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, עציוני. עוה"ד הייק והיטרמן למערער, עו"ד י. בן.אור למשיבה. 20.2.77).
ע.פ. 765/76 - דוד דרגן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש החזקת סם מסוכן (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
המערער, בן 59 שנה, הורשע בהחזקת 14 גרם סם מסוכן מסוג אופיום והוטל עליו בגין עבירה זו מאסר בפועל של 4 חדשים ומאסר על תנאי שנה אחת. ביהמ"ש העליון הפחית את עונש המאסר בפועל לשלושה חודשים ואת המאסר על תנאי לשישה חודשים. מתוך העדויות עולה כי המערער מתמכר כבר עשרות שנים לאופיום וכי הכמות שהחזיק אותה אמנם לא היתה קטנה אך הוחזקה אצלו לשימוש עצמי ואין הוא סוחר בסם זה. כשבאים להטיל עונש על עבריין מסוג זה, יש לקחת בחשבון מצד אחד את העובדה שהאיש מכור לסמים כבר הרבה שנים והסיכוי שיפסיק להשתמש בסם הוא קלוש והעונש לא ישיג את מטרתו כלפי הנאשם עצמו ויגרום לו סבל ללא תועלת ממשית, ומאידך יש לקחת בחשבון את העובדה שהמחוקק רואה בהחזקת סם אפילולתצרוכת עצמית עבירה חמורה מה גם שמדובר בסם קשה שהוא אופיום.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד שטנדל למערער, עו"ד רזניק למשיבה. 24.2.77).
ע.א. 552/76 - צבי שרגל נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב מחלה והוכחת קשר סיבתי בין השירות למחלה
(הערעור נדחה).
המערער שירת במשך פרק זמן ממושך בצבא קבע ובאותו זמן לקה במחלת עיניים. הוא ביקש להכיר בו כנכה, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. מכח הגדרת הדיבור נכות בחוק הנכים אין המערער יכול לזכות בתביעת תגמול שהגיש אלא אם יוכיח לא זו בלבד שהמחלה אירעה בתקופת השירות אלא שגם באה עקב השירות, היינו שיש קשר סיבתי בינה לבין השירות. לא הובא שמץ ראיה על קשר סיבתי כזה, ובפני הועדה אף היתה חוות דעת של רופא עיניים השולל קשר בין מחלת העיניים לבין השירות הצבאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד בן-אור למשיב. 17.2.77).