ע.א. 48/75 - בנק המזרחי בע"מ ואח' נגד גירנשטיין את בריל בעם ואח'
*נסיון לעשיית עושר על יסוד רישום לא נכון בבנק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 325/73 - הערעור נתקבל)
העובדות:
המשיבים ניהלו חשבון דביטורי בבנק המזרחי. בשנת 1967 הצטברו בחשבון יתרות חוב גדולות. המשיבים הציעו לבנק נכסי מקרקעין תמורת החוב והבנק שלא עסק בעסקי מקרקעין נתן את הסכמתו לכך שהעיסקה תיעשה עם חברת הבת של הבנק. נחתמו הסכמים שלפיהם רכשה החברה מקרקעין מסוימים בסכומים שונים העולים על יתרת החוב של המשיבים, ובהתאם להסכמים שילמה החברה למשיבים את המחיר העודף על סכומי החוב, ואילו את סכומי החוב התחייבה להעביר לבנק עם העברת הנכסים במשרד רושם הקרקעות על שם חברת הבת. בנוסף להסכמים נתנו המשיבים כתב הוראות בלתי חוזרות לחברת הבת לנכות מהמחיר של הנכסים את הסכום של כ-600 אלף ל"י ולהעבירו לבנק, וצויין בכתב ההוראות כי "העברת הסכום הנ"ל לבנק המזרחי לזכות חשבון החברה הנ"ל (המשיבים) ייחשב לתשלום על חשבון המחיר". בסיכומו של דבר הועברו המקרקעין לחברה הבת וחשבונות המשיבים זוכו בבנק בסכום שקיבל הבנק מחברת הבת שהוא נמוך ב-200 אלף ל"י מהסכום שהמשיבים נשארו חייבים. על סכום זה של 200 אלף ל"י _הוציא הבנק זיכוי למשיבים וקרא לזיכוי החזר חלקי של עמלות והחזר רבית. עתה באו המשיבים ותבעו מאת הבנק ומאת חברת הבת לשלם להם את הסכום של כ-200 אלף ל"י כעודף מחיר המקרקעין שנמכרו לחברת הבת או לחילופין כהחזרי רבית ועמלות. המשיבים טענו כי חברת הבת היתה חייבת לשלם לבנק את מלוא הסכום של החוב ומכיון ששילמה 200 אלף ל"י פחות, ומאידך הבנק זיכה את המשיבים בגין החזר עמלות ורבית, הרי או שחברת הבת צריכה לשלם להם את יתרת המחיר או שהבנק צריך לשלם את החזר העמלות והרבית. הבנק וחברת הבת טענו כי אמנם שילמה חברת הבת לבנק סכום פחות מהמחיר שנקבע עבור המקרקעין, ברם המקרקעין לא היו שוים את המחיר שעליו הוסכם ועל כן הסכימו ביניהם הבנק וחברת הבת שזו תשלם סכום קטן יותר וביתר יזכה הבנק את המשיבים בצורה חשבונית אחרת. ביהמ"ש המחוזי חייב את הבנק לשלם למשיבים את סכום התביעה ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. המשיבים מנסים לנצל לטובתם את המצב שנוצר בגין רישומים לא נכונים בספרי הבנק, שלמעשה מטרתם היתה לחסל את יתרת חוב המשיבים לבנק ומטרה זו הושגה. לו היה ביהמ"ש נותן יד למשיבים לניצול המצב שנוצר, היה נותן יד להתעשרותם שלא כדין. הלכה פסוקה היא שמקום שבו שולמו כספים ללקוח בעטיו של רישום בלתי נכון בספרי הבנק, רשאי הבנק לקבל חזרה את הכספים, אלא אם כן הלקוח שינה את מצבו לרעה. על אחת כמה וכמה כשהכספים טרם שולמו והלקוח מסתמך על רישומים לא נכונים בדרישתו לקבל כספים מן הבנק.
ב. כתב ההוראות הבלתי חוזרות שנתנו המשיבים לחברת הבת מהווה המחאת חוב מוחלטת. המלים המופיעות בכתב כי "העברת הסכום לבנק המזרחי... ייחשב לתשלום על חשבון המחיר" אין הופכות את ההמחאה להמחאה מותנית. המלים הנ"ל אינן מהוות התניה המאפשרת למשיבים לחזור בהם אלא קביעת תוצאה של תשלום בפועל.
ג. בלי להכנס לשאלה אם צריך לשנות את ההלכה שהעברת חוב חלקית אינה תופשת, הרי אין לאמר שהיתה כאן העברת חוב חלקית, אלא העברת יתרת חוב. חברת הבת היא שהיתה צריכה לשלם חלק מן התמורה למשיבים ואת היתרה לבנק.
ד. גם אם אין לראות בכתב האמור כתב המחאת חוב, הרי אין להתעלם מן ההסכם שנעשה בין כל הצדדים המעונינים להעברת מלוא התמורה לבנק ואין כל יסוד שלא לתת תוקף. להסכם כזה. תוכן ההסכם הוא שכל הצדדים המעורבים מסכימים לחסל את יתרת החוב של המשיבים בבנק, שהנכסים המסוימים יועברו לחברת הבת הנמצאת בשליטתו של הבנק, ושקונה הרכוש יעביר את המחיר לבנק לצורך חיסול יתרת החוב. נוצר כאן
חיוב חדש בין חברת הבת לבין הבנק ולמשיבים אין יותר כל קשר למחיר המכירה שהועבר לבנק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, עציוני עו"ד א. גולדנברג למערערים, עוה"ד גונן וזיכלינסקי למשיבים. 25.2.77).
ע.א. 671/76-670 - עזבון המנוח ברוך וכט ואח' נגד גדעון חסיד ואח'
*ביטול בוררות עקב סחבת בהליכים.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט חריש) בהמ' 2359/73 - הערעורים נדחו)
העובדות:
בין הצדדים שהיו שותפים בעסקי מסחר פרץ סכסוך והם החליטו להפרד בהסכם שבו היה סעיף בוררות. כל חילוקי הדעות נמסרו להכרעתם של שניים כמומחים וכבוררים וסוכם כי השנים יוכלו למנות בורר שלישי מכריע. ההסכם כלל סעיף שלפיו יהיו הבוררים רשאים להאריך את תקופת הבוררות מפעם לפעם לפי שיקול דעתם. בהתחלה קיימו הבוררים את הישיבות ברציפות לאחר מכן חלו עיכובים של חודשים. במשך הזמן נתנו החלטות ביניים שקויימו ע"י הצדדים, אך משעברו כשמונה חודשים והבוררים לא קיימו ישיבות סירב המשיב לקבל כספים שפסקו הבוררים, ולאחר כשנה הופיע במשרד הבוררים ודרש מהם להחיש את ישיבותיהם. לאחר שעברו שנה וחצי נוספים הודיע המשיב לבוררים כי הבוררות אינה קיימת עוד. אז מיהרו הבוררים ונתנו פסק בוררות ופסק ביניים אך המשיב סירב לקבל את הפסק ופנה לביהמ"ש בבקשה לבטלו. הבקשה התבססה על העילה שפסק הבוררות ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו לפי החוק שהוא ששה חודשים, וכן על כך שכאשר התעוררו חילוקי דעות בין הבוררים בענין מסויים, הם פנו לבורר שלישי להכריע בשאלה והצדדים לא הוזמנו לטעון טענותיהם לפני הבורר הנוסף והשאלה הוכרעה עפ"י החלטתו של אותו בורר. בביהמ"ש המחוזי טענו המערערים כי הסעיף בהסכם המסמיך את הבוררים להאריך את הבוררות מצדיק הארכה ללא סוף, ואילו המשיב טען כי הארכת הבוררות עפ"י ההסכם יכולה להיות רק תוך התקופה הסטטוטורית של ששה חודשים אך לא מעבר לזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י סעיף ההארכה שבהסכם יכולים הבוררים להאריך את התקופה גם מעבר לתקופה הסטטוטורית אך לא בלי גבול, ורק כל עוד הם עוסקים בבוררות, מקיימים ישיבות וכו'. כן קבע כי ניתן לבטל את הפסק גם מן העילה שפנו לבורר נוסף מבלי להודיע לצדדים. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. עפ"י התוספת לחוק הבוררות יש ליתן את הפסק תוך שלושה חודשים מיום התחלת הדיון בסכסוך, אך הבורר רשאי להאריך את התקופה לשלושה חודשים נוספים. ניתן להתנות על הוראה זו ואין לקבל את טענת המשיב כי הכוונה היתה להארכה תוך התקופה הסטטוטורית. ברם צדק ביהמ"ש המחוזי כי הסמכות שניתנה לבוררים להאריך את התקופה היא כל עוד מילאו את תפקידם, קיימו ישיבות, עסקו בהערכות ונתנו הוראות והחלטות. הם לא עשו כן וכל עוד השתתף המשיב בדיון לא יכול היה להעלות את עבור הזמן כעילה לביטול. אולם מששקעה הבוררות והמשיב בא אל הבוררים ומחה על כך נוצר מצב שבו נבצר מהבוררים להאריך את התקופה למפרע ולהוציא את פסקם.
ב. יתירה מזו, היתה כאן סחבת והיה עינוי דין עד כדי כך שלא היה מקום להארכת התקופה. משנתקל המשיב במחדל הבוררים להמשיך במילוי תפקידם נהג כהלכה. כשם שצד שנפגע ע"י הפרת חוזה, שאינה הפרה יסודית, חייב לתת לצד המפר אורכה וזמן סביר לקיומו, כך בא המשיב לבוררים ודרש מהם במפגיע שימלאו את תפקידם ולאחר שנה נתן להם את ההודעה שהבוררות בטלה.
ג. גם עילת הביטול השניה בגין פניה לבורר שלישי ללא ידיעת הצדדים בדין יסודה. אין כל בסיס בהסכם לטענה שהצדדים הסמיכו את הבוררים לפנות לאדם שלישי ולקבל את חוות דעתו ואת הכרעתו ללא הודעה לבעלי דין ובלי ליתן להם הזדמנות לטעון את טענותיהם בפניו. בין אם ההליכים היו הליכי בוררות כפי שאמנם היו, ובין אם היו. הליכים של הערכה ושמאות בלבד כפי שטוענים המערערים, הרי משנתגלו בהם פגמים כה חמורים אין לראותם מעשיהם תקפים ומחייבים.
ד. מאידך טען המשיב כי יש לבטל גם את ההחלטות שנתקבלו בשעתו ואשר הוא לא טען בשעתו נגדן ובדין דחה ביהמ"ש המחוזי את דרישתו.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי עו"ד נ. ליפשיץ למערערים, עו"ד ש. תוסיה כהן למשיבים. 21.2.77).
ע.א. 589/75 - אסתר וגל רון נגד אבוד שוקרי ואגד
*חישוב נזיקין עקב תאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 728/74 - הערעור נתקבל בחלקו)
העובדות :
המנוח יאיר רון, בעלה של המערערת ואבי המערער, ניספה בתאונת דרכים והמשיבים הכירו באחריותם למות המנוח. ביהמ"ש המחוזי נדרש לקבוע את דמי נזקם של המערערים כתלויים בפרנסתם במנוח. בביהמ"ש הוברר כי השתכרותו הממוצעת המשוערת של המנוח, שהיה מסגר עצמאי, היתה לאחר מותו 4000 ל"י עד למתן פסה"ד, ומאז ואילך 4500 ל"י לחודש. תלותה של האשה בבעלה מבחינה כלכלית לא היתה מוחלטת, כי היא עבדה לפני לידת הילד, הפסיקה את העבודה בגלל מחלת הילד, אך היה סיכוי שתחזור יותר מאוחר לעבודה ועתה יקשה עליה לעבוד. ביהמ"ש המחוזי הצביע גם על סכום החסכון שהמשפחה חסכה מההכנסה השוטפת, אך לא ייחס לזה חשיבות. בתקופת הנשואין הצליחו בני הזוג להסתדר בכוחות עצמם ולרכוש דירה ורהיטים ובמות המנוח נשארו 12 אלף ל"י מכספי החסכון. כן נשארה מכונת ריתוך ששוויה לא הוכח ושניתן היה להשכיר אותה תמורת דמי שכירות של כמה מאות לירות לחודש, אך האשה נתנה אותה כמתנה לאחיה ללא תמורה ולא צמחה לה מכך שום רווח. בקביעת סכום הפיצוי בגין אובדן התמיכה בעתיד לא פירט השופט את החישוב שהוא עושה וקבע סכום של 500 אלף ל"י. על פריטי הנזק השונים נסב הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. להכנסת האשה אין לייחס משקל רב, אם כי בדרך כלל העובדות שנזכרו לעיל רלבנטיות מבחינת מידת תלותה של אשה בבעלה. כאן השתכרותה היתה כששית מהשתכרותו של הבעל ורק מחציתה נשארה בידיה לצורכי המשפחה. כך שהתמורה הכספית של האשה היתה קטנה למדי.
ב. אין גם לייחס חשיבות רבה לדברים שנשארו כירושה. לגבי ירושה הנופלת בחלקם של התלויים אין מביאים בחשבון את הערך הממשי,אלא את הערך המואץ שלה, היינו שווי ההנאה המוקדמת מן הירושה המגיעה לתלויים לפני זמנה. כאן ישנם מספר גורמים המפחיתים מן הערך הזה. ראשית, לפי הלכת השיתוף בין בני הזוג ממילא שייכת לאשה מחצית העזבון. אשר למחצית השניה, הרי במה שנוגע לדירת המגורים ולתכולתה אין המערערים זוכים עקב מות המנוח בשום הנאה נוספת על זו שהיתה להם לפני כן. נותר רק ענין כלי העבודה של המנוח אך לא הוכח מה שווים ומה יכלה האשה להרוויח מהם ולמעשה לא צמח לה שום רווח הוני מכך.
ג. ביהמ"ש המחוזי אמר כי מהפיצוי לתלויים יש לנכות ערכו של הרכוש שהשאיר המנוח ואין להסכים לכך, ולא היה מקום לנכות מסכום הפיצויים בגין ערכה של הירושה. הסכום המהוון של הפיצוי לפי שיטת היידות על בסיס הכנסה משוערת של המנוח בסך
4500 ל"י לחודש והוון לפי 3 אחוז, צריך היה להסתכם בסך 813 אלף ל"י. זאת בהנחה שתלותם של המערערים במנוח היתה שלמה ומוחלטת ושום רווח לא צמח להם עקב מותו. הנחה זו אינה משקפת את המציאות לאמיתה וישנם גורמים העשויים להפחית במידה מסויימת מהסכום הזה אך לא במידה שקבע ביהמ"ש המחוזי. אכן, ביהמ"ש אינו מחוייב להפריד בין הגורמים השונים המשפיעים על החשבון ולעשות חשבון מפורט ומדוקדק כדי להגיע לתוצאה הסופית. אך ברור שעל ביהמ"ש להתחשב רק בגורמים ובשיקולים עניניים ולהעריך נכונה את מידת השפעתם על גובה הפיצוי. גם הפיצוי הגלובלי אינו יכול להקבע באורח שרירותי ואם נלקחו בחשבון גורמים או שיקולים שאינם לענין והסכום שנפסק נראה כחורג במידה נכרת מהסכום המתאים בחשבון נכון של הפיצויים, אין מנוס מהתערבותו של בימ"ש שלערעור. בעניננו, יש צידוק להתערבות בפסיקתו של ביהמ"ש הניכוי של 300 אלף ל"י מן הסכום של 800 אלף ל"י מופרז ויש להסתפק בניכוי של 150 אלף ל"י באופן שהפיצוי הכולל יהיה 650 אלף ל"י.
ד. אין לקבל את טענת המערערים כי מכיון שהמנוח היה עצמאי צריך להביא בחשבון אפשרות של המשכת עבודתו מעבר לגיל הפרישה של שכירים בגיל 65 לחייהם. לא הובאה שום הוכחה בכוון זה ובהעדר ראיה כזו על נוהל של עבודת עצמאיים עד גיל 75, אין לקבוע מסמרות בדבר ולפסוק פיצוי מוגדל בשל כך.
ה. ביהמ"ש המחוזי קבע סכום של 20,000 ל"י שכ"ט שהוא פחות ממחצית הסכום המגיע לפי התעריף המינימלי, וביהמ"ש העליון העלה את הסכום ל-60 אלף ל"י.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני. עו"ד י.כהנא למערערים, עו"ד א.גולדבליט למשיבים. 24.2.77).
ע.א. 355/76 - רבקה בסו נגד יוסף מלאך ואח'
*דרישת פינוי של יורשים נגד יורשת שגרה עם המנוחה בדירה חכורה.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בהמ' 703/75 - הערעור נדחה)
העובדות :
המנוחים עובדיה וחנה מלאך חכרו מהקק"ל בשנת 1948 יחידת דיור. תקופת החכירה נקבעה ל-25 שנים, שנסתיימו בתאריך 30.9.73, עם אופציה להארכה נוספת למשך 49 שנים. עובדיה מלאך נפטר בשנת 1951 ואילו חנה מלאך נפטרה בשנת 1973 ולמרות שנסתיימה תקופת החכירה לפני מותה לא האריכה את החכירה. המערערת וארבעת המשיבים הינם ילדי המנוחים ובעוד שארבעת המשיבים עזבו את הבית הרי המערערת נישאה בשנת 1951 ומאז המשיכה לגור בדירת הוריה יחד עם בעלה וילדיה עד היום הזה. יורשי המנוחים הם המשיבים והמערערת. המשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי ליתן הוראות בדבר חלוקת הדירה האמורה או מכירתה כשהיא פנויה. המערערת התנגדה לכך בטענה כי היא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה כולה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי למערערת ולבעלה זכויות לפי סעיף 115 (א) ו(ב) לחוק הירושה ותו לא. על כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני :
א. לטענת המערערת כי הדירה נשוא המחלוקת איננה שייכת לעזבון באשר חוזה החכירה לא הוארך-מבחינה פורמלית אמנם נסתיימה תקופת החכירה לפני מות המורישה. אולם במציאות הרווחת בישראל מרבית חוזי החכירה לדורות שנערכו בין המינהל או הקק"ל לבין אנשים פרטיים כמוהם כחוזים להעברת בעלות אם כי באופן פורמלי עושים חוזה חכירה. בנסיבות אלה הרי חידוש החוזה לאחר 25 שנים הוא ענין פורמלי בלבד והעדר החידוש כשלעצמו אין בו כדי למנוע מזכות החכירה לעבור לעזבון, מה עוד שלא נשמעה כל טענה מפיהם של המחכירים עצמם כאילו אין הדבר כך.
ב. אין גם לקבל את טענת המערערת כי מאחר והמורישה היתה חוכרת של הדירה הרי היא נכנסת לגדר סעיף 115 ג' לחוק הירושה הדן בקרובים הגרים עם דייר של דירה ולא עם בעלים לפי סעיפים 115 א' ו-ב' לחוק. כאמור חכירה לדורות קרובה יותר לבעלות מאשר לשכירות ועל כן יש לראותה כבעלות לצורך סעיף 115 לחוק הירושה ועל מקרה של חכירה חלים סעיפים א' ו-ב' לחוק ולא סעיף ג'.
ג. המערערת היתה בעלת רשיון להתגורר בדירה ולא נטען כי הרשיון ניתן לה לכל ימי חייה ועל כן אין להזקק לטענה זו. ברם גם לגופו של ענין, אפילו ניתן הרשיון ללא הגבלת זמן הרי ההלכה היא שאין נותן הרשיון רשאי לבטלו רק כאשר הצדק דורש את קיום הרשיון. אין לראות מדוע יחייב הצדק את קיום הרשיון כאשר המערערת איננה נושאת יותר בכלכלתה של המורישה ואף איננה נותנת כל תמורה ליורשים האחרים עבור חלקם בנכס. שאלה היא אם בכלל יכול נותן הרשיון לחייב את חליפיו, אך אין צורך לפסוק כאן בשאלה זו.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, אשר עו"ד מ. בן-יקר למערערת, עו"ד י. נטר למשיבים. 23.2.77).
ע.א. 189/76 - מפלגת העבודה הישראלית נגד עוה"ד אביתר לוין ודוד ליבאי
*היחסים בין מפלגה ובין חבריה בהתחשב בחוקת המפלגה (הערעור נדחה).
המשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי והשיגו צו מניעה נגד מפלגת העבודה בגין החלטה שחלק מצירי הועידה הארצית יהיו ממונים ולא נבחרים. ביהמ"ש המחוזי נתן את צו המניעה המבוקש והערעור על כך נדחה. הצורה של מינוי צירים לועידה שלא בדרך של בחירות היא בניגוד לחוקת מפלגת העבודה ואם מבקשים לשנות את החוקה צריך להחליט על כך מרכז המפלגה. ההליכים כפי שהיו לא היו כאלה שמרכז המפלגה שינה את החוקה. אשר לסמכות ביהמ"ש להתערב בכך, הרי חוקת מפלגת העבודה מהווה חוזה בין המפלגה לבין חבריה, מחובת מוסדות המפלגה לכלכל את מעשיהם עפ"י החוקה וזכותו של חבר המפלגה לקבל מביהמ"ש את הסעד הדרוש למניעת סטיה או חריגה מהוראות החוקה. תחומי ההתערבות של בתי המשפט בענינים הפנימיים של גופים ולנטריים הם צרים, ואולם חריגה מסמכות של כל מוסד שהוא, הן שיפוטי והן לא שיפוטי, היא לעולם עילה טובה להתערבותו של ביהמ"ש למניעתה. מה שהיה ראוי וטוב לפני חוק התרופות בשל הפרת חוזה הוא כעת מחוייב החוק, כסעד ראשוני ועיקרי למקרה של הפרת חוזה.
(בפני השופטים: ברנזון, שרשבסקי, בן-פורת. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד זאב טריינין למערערת, המשיבים לעצמם. 14.2.77).
ע.א. 889/75 - דרים בע"מ נגד אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ
*תשלום שכר דירה ראוי בהחזקת מושכר בלתי מוגן (הערעור נתקבל).
המערערת היתה בעלת קומת משרדים בחיפה והמשיבה שכרה את המשרדים בשכירות בלתי מוגנת. בחוזה נקבע פיצוי מוסכם של 100 ל"י ליום בגין אי פינוי במועד. בתום תקופת השכירות סירבה המשיבה לפנות את המושכר, והמערערת הגישה תביעה לפינוי ולשכר ראוי והצהירה בתביעתה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לתבוע בתביעה נפרדת את הפיצוי הקבוע בחוזה. המשיבה פינתה את המושכר והמערערת מכרה את המקום בסוף אותה שנה בסכום של כ-300 אלף ל"י. שופט בימ"ש השלום עשה חישוב גובה דמי השכירות הראויים והעמיד את שעור הרווח הסביר על 7 אחוזים מערכו
של המושכר כשהוא פנוי, בהסתמכו על פס"ד של ביהמ"ש העליון שקבע בעבר אחוז כזה. הערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש העליון אמר בפסק הדין שעליו הסתמך בימ"ש השלום, (ע.א. 110/74 פד"י כ"ט (1) 431), כי השעור של 7 אחוזים משווי המושכר הינו שכר ראוי. ברם שם היה מדובר בשווי מושכר בשכירות מוגנת ולא בשכירות בלתי מוגנת. האחוז הסביר והראוי משווי מושכר בלתי מוגן אלנו ברור ולא הובאו ראיות לענין זה. על כן הוחזר התיק לבימ"ש השלום כדי שיובאו עדויות מומחים לענין זה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. מרקוביץ למערערת, עו"ד א. בברסקי למשיבה. 7.2.77).
ע.א. 295/76 - חיים מוסלין ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*המועד שבו חל החיוב בתשלום מס שבח (הערעור נדחה).
ביום 30.6.75 נחתם הסכם בין המערערים לבין קונים, לפיו התחייבו המערערים למכור לקונים שתי חלקות קרקע במחיר של 550 אלף ל"י. עפ"י ההסכם שולם במעמד החתימה סכום של 150 אלף ל"י והיתרה נועדה לתשלום בעת העברת הבעלות ע"ש הקונים ומסירת החזקה להם עד ליום 31.10.75. בין חתימת ההסכם לבין מועד ההעברה נכנס לתוקפו חוק מס שבח החדש. המערערים טענו כי יש להטיל מס שבח לפי החוק הקודם ואילו המשיב קבע את המס עפ"י החוק החדש, והערעור על כך נדחה. לפי סעיף 51 לחוק מס שבח מקרקעין הסכם למכור זכות במקרקעין פטור ממס אלא אם כן נתקיים אחד מאלה: החזקה נמסרה לקונה ; הקונה שילם למעלה מ-50 אחוז מהמחיר ; המוכר נתן יפוי כח בלתי חוזר לטובת הקונה. בעניננו נועד התשלום ברובו להתבצע לאחר כניסתו של החוק החדש ; בענין מסירת החזקה יש לפרש את ההסכם באופן שמסירתה נועדה ליום 31.10.75, ועל כל פנים גם אם לא נקבע תאריך מסירת החזקה אין לאמר שהקונים יכלו לדרוש אותה מיד לאחר חתימת ההסכם, שכן את הממכר יכול הקונה לדרוש רק עם ביצוע התשלום ; שניים מן המוכרים נתנו יפוי כה לאביהם, המוכר השלישי, שיחתום בשמם אך זה היה יפוי כח כללי ולא נזכרו בו שמות הקונים ואין לאמר עליו שהיה יפוי כח בלתי חוזר. ביפוי הכח לא נאמר ולא נרמז שהוא ניתן להבטחת זכותו של אדם או של השלוח עצמו, דבר המחוייב בעשיית יפוי כח בלתי חוזר. אין גם לאמר כי החוק המעלה את שעורי המס פועל כאן באופן רטרואקטיבי, אלא נקבע מועד מסויים שבו מתחייבת העיסקה במס, ובעניננו זהו מועד העברת הבעלות.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. שפאר למערערים, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 10.2.77).
ע.א. 503/76 - אשר כהן נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים עקב מחלה והקשר הסיבתי בין השירות למחלה (הערעור נתקבל והענין הוחזר לועדה).
בחצות לילה, לאחר יום של עבודה מפרכת, נקרא המערער, איש חיפה, להתייצב לשירות מילואים באופן מידי במחנה צבאי ליד רמאלה ומיד נסע לשם. הוא הגיע בשעות הבוקר כשהוא עייף, סחוט ומתוח, ובהגיעו הרגיש ברע. חבריו פנו למרפאה אך לא היה שם איש מקצוע וניתנו לו כדורי אופטלגין. הוא התעלף, הובל לבית חולים ואובחן אוטם שריר הלב. הוא תבע תגמולים בגין נכות, קצין התגמולים דחה את תביעת המערער מחוסר קשר סיבתי בין נכותו לבין שירותו הצבאי, החלטתו אושרה בידי ועדת הערעורים, ובוטלה ע"י ביהמ"ש שהחזיר את הענין לועדה. חוות הדעת הרפואיות שהיו בפני הועדה לא היו ברורות, ומתוך החלטת הועדה עולה שהיא לא התייחסה כראוי לחוות הדעת הרפואיות השונות. בערעור זה באו לידי ביטוי הבדלי הדיעות בביהמ"ש העליון בשאלת חובת הראיה המוטלת על חייל שגוייס כשהוא בריא ומחלתו פרצה לראשונה בתקופת השירות. השופט ח. כהן כתב בפסק דינו כי אין חולקין שהמחלה פרצה בתקופת השירות ועל כן גם אם מדובר במחלה קונסטיטוציונלית,רואים אותה גם כאילו פרצה עקב השירות, אלא אם כן מוכח כי אין קשר
סיבתי בין המחלה לבין השירות. השופט שרשבסקי בפס"ד נפרד הסכים לקבל את הערעור מחמת העובדה שועדת הערעורים לא התייחסה כראוי לחוות הדעת הרפואיות וכן כי חוות הדעת הרפואיות לא ברורות מספיק. ברם הסתייג מדברי השופט ח. כהן שמחלה שפרצה בתקופת השירות רואים אותה, בגלל זה בלבד, כאילו פרצה גם עקב השירות באופן שחובת הראיה עוברת לקצין התגמולים להוכיח העדר קשר סיבתי. לדעתו, על החייל התובע גימלאות עפ"י החוק להוכיח, נוסף לגורם הזמן, גם את הקשר הסיבתי, אם כי במידת עומס ההוכחה לא מחמירים עימו, אלא די אם יוכיח עובדות שעל פיהן יש מקום למסקנה כי מבחינה רפואית יתכן שבתנאי השירות היה כדי להביא להתפרצות המחלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, אשר. עו"ד י. יונגר למערער, עו"ד ח. גולדווסר למשיב. 6.2.77).
ע.א. 776/76 - יהושע צדוק נגד קצין התגמולים
*תביעת תגמולים עקב מחלה והקשר הסיבתי בין השירות למחלה (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של השופט אשר).
בתקופת שירותו הצבאי פרצה אצל המערער מחלה של יתר לחץ דם ואין חולקין שזוהי אצל המערער מחלה תורשתית. המערער הגיש תביעה להכיר בו כנכה צה"ל, תביעתו נדחתה והערעור על כך נתקבל ברוב דעות. השופט ח. כהן קבע כי משהוברר שהמחלה פרצה לראשונה בתקופת השירות רואים אותה כאילו פרצה עקב השירות, אלא אם כן הוכח שלא היה קיים קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה. כאילו לא די בכך, מצויות בתיק הרפואי חוות דעת רפואיות שמתוכן עולה כי יתכן שהתפרצות מחלת המערער היתה קשורה בשירותו הצבאי ובכך יצא המערער ידי חובת הראיה המוטלת עליו. השופט שרשבסקי הסכים לפסק דינו של השופט ח. כהן, בציינו שהוא שולל את הדיעה שהתפרצות המחלה בעת השירות כמוה כיצירת חזקה שנגרמה עקב השירות, ברם הוא מסכים לקבל את הערעור בהתחשב בחוות הדעת הרפואיות הנוגעות לקשר הסיבתי שבין המחלה לבין שירותו של המערער.
השופט אשר הציע לדחות את הערעור. אין לקבל את הדיעה כי מחלה שפרצה לראשונה בתקופת השירות רואים אותה כאילו פרצה עקב השירות אלא אם כן הוכח שלא היה קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה. אשר לחוות הדעת הרפואיות שהוגשו, אין להסיק מהן אפשרות של קשר סיבתי בין השירות למחלה והמערער לא השכיל להרים את נטל השכנוע שהיה מוטל עליו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, אשר. עו"ד י. גסר למערער, עו"ד י. אלון למשיב. 27.2.77) .
ע.א. 213/76 - גילברג גרשון נגד ויקטוריה פאנוב
*חזקה נוגדת בטענת התישנות (הערעור נדחה).
המערער שכר קיוסק מאת חברת עמידר וליד קיר הקיוסק שהוא על גבול החלקה, ישנו מעבר על החלקה הגובלת. המערער תפש חוקה במעבר והמשיבה הגישה נגדו תביעת פינוי. המערער טען טענת התיישנות. בימ"ש השלום קיבל את הטענה בקבעו שאין כיום צורך בחזקה נוגדת כדי להצליח בטענת התיישנות. ביהמ"ש המחוזי הפך את פסק דינו של בימ"ש השלום. הוא קבע שטענת התיישנות גרידא לא די בה ועדיין יש צורך בחזקה נוגדת, אך לא פסק עפ"י סברה זו, אלא קבע כי המערער היה בר רשות באותו מעבר וכאשר המחזיק הינו שוכר או בר רשות, מתחילה תקופת ההתיישנות רק ביום שנולדה עילת התובענה, היינו כאשר הוא חדל להיות בר רשות. הערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון סקר את ההלכות הנוגעות לצורך בחזקה נוגדת בהתיישנות ואת הדיעה שאין צורך בחזקה נוגדת, והגיע למסקנה כי בעניננו, כאשר המערער היה שוכר של המושכר הגובל עם המעבר, וכל השימוש במעבר נובע מכח
השכירות של המושכר, וכאשר היה בר רשות במעבר, וגם לא היתה לו בו חזקה בלעדית, הרי בכל אלה ודאי שאין טענת ההתיישנות יכולה לתפוש.
(בפני השופטים: ברנזון, עציוני, שרשבסקי. עו"ד א. א. לוי למערער, עו"ד מאנוס למשיבה. 22.2.77).
ע.א. 467/76 - רם עבודות עפר בע"מ נגד עירית ראשון לציון
*פירוש סעיף הצמדה בהסכם (הערעור נדחה).
המערערת זכתה במכרז לעבודות עפר אצל המשיבה ובהסכם נקבע סעיף הצמדה. עפ"י סדר התשלומים אמורה היתה המערערת להגיש כל חודש חשבון עבודות לאותו חודש, החשבון צמוד למדד לעומת המדד ביום חתימת ההסכם והתשלום צריך היה להיות 80 אחוז בשעת הגשת החשבון ו-20 אחוז בגמר העבודה. בכל תקופת העבודה הגישה המערערת חשבונות, אלה חושבו לפי המדד ושולמו 80 אחוז מהחשבון. בסוף העבודה טענה המערערת כי יש לחשב את היתרה של 20 אחוז מכל החשבונות הזמניים לפי המדד האחרון שבעת התשלום. ביהמ"ש המחוזי פירש את ההסכם בניגוד לטענת המערערת וביהמ"ש העליון אימץ את הפירוש הזה של ההסכם. שאלה אחרת התעוררה ביחס לסוג המדד. המערערת דרשה מדד סלילה ולא מדד עבודות עפר שהוא תת מדד למדד של הסלילה, ברם ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת קיבלה כל הזמן תשלומים לפי מדד עבודות עפר והסכימה לקבל לפי מדד זה וביהמ"ש העליון אישר גם קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי. עבודות המערערת היו עבודות עפר ומתקבל על הדעת שאכן הסכימה המערערת לקבל את התשלומים של תת מדד של עבודות עפר.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. פוקס למערערת, עו"ד מ. אינהורן למשיבה. 24.2.77).
ע.א. 90/76 - שמואל גוטליב נגד לאה שפיצר ואח'
*ראיות מספיקות להוכחת טענת אימוץ שנעשה בחו"ל (הערעור נדחה).
המנוחה יוכבד פרייברג נפטרה בארץ בשנת 1973 מבלי להשאיר צאצאים. בעבר היא היתה נשואה ליחזקאל פרייברג שניספה באושויץ ועלתה לישראל בשנת 1948. לפני שנשא את המנוחה היה יחזקאל פרייברג נשוי לאחותה סימה שנפטרה בשנת 1933 וילדה לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הבן עלה ארצה בשנת 1947 ונפל במלחמת העצמאות. הבנות עלו ארצה בשנת 1948 יחד עם המנוחה. בארץ גרה המנוחה עם המערער במשק בית משותף כבעל ואשה מ-1951 עד למותה. עם פטירתה טען המערער כי מגיעים לו 5 שישיות מהעזבון ואילו המתנגדת, המשיבה, טענה כי היא, אחותה ואחיה אומצו כדין ע"י המנוחה בהונגריה ועל כן זכאי המבקש לרבע בלבד מעזבון המנוחה. המבקשת הוכיחה בביהמ"ש המחוזי שעשתה צעדים כדי להשיג מסמכים רשמיים מהונגריה בדבר האימוץ אך בעת המהפכה ב-1956 הושמדו רוב המסמכים בהונגריה. הוכח כי על מצבת האח שנהרג במלחמת העצמאות חרוט שמו "ישראל מנחם פרייברג בן יוכבד ויחזקאל". כן הוכח שבמכתבים משפחתיים שכתבה המנוחה אל אחותה של המשיבה בשנת 1976 חתמה "אמא שלך". כן הוכרה המנוחה ע"י משרד הבטחון כאם שכולה של האח שנהרג וכן הוגש סידור תפילה שהמשיבה קיבלה במתנה מהמנוחה השם הקדשה וחתימה "אמא". ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוגשו מסמכים רשמיים בדבר אימוץ רשמי אך לדעתו כל הראיות מצביעות על אימוץ במובן המשפט העברי. הערעור נדחה אך לא מטעמו של ביהמ"ש המחוזי. אכן המשפט העברי אינו מכיר במושג המשפטי של אימוץ. ברם כל הנסיבות מראות כי אכן היה אימוץ בהונגריה אם כי המשיבה לא יכלה להביא את המסמכים הרישמיים. המשיבה עשתה צעדים סבירים כדי להביא את המסמכים אך אלה לא נשאו פרי ולכן היה מותר להוכיח את תוכן המסמכים, היינו מתן צו אימוץ רשמי ע"י הוכחות אחרות. הוכח כי המשיבה, בעת שנישאה בהונגריה היתה קטינה והיו צריכים הסכמת הוריה וניתנה הסכמת המנוחה בתור אם. יש להניח שהשלטונות ההונגריים לא היו
מקבלים את ההסכמה ונותנים אישור לנישואין אלא אם בדקו ומצאו שיש יסוד לפעולתם, היינו שהיה מקום לראות את מעמד המנוחה כלפי הילדים כאמם. יש להפעיל כאן את הכלל כי לגבי פעולת שלטונות חזקה עליה שהכל נעשה כדין. כמו כן הראיות האחרות הנ"ל מראות שהמנוחה ראתה את עצמה כאמם של ילדי אחותה ואין להבין את כל הדברים אלא כהצהרה שהיא אמם, היינו שאימצה אותם כדין כבר בחו"ל.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד בן שלמה למערער, עו"ד א. ארנפלד למשיבה. 24.2.77).
ע.א. 359/75 - פלוני נגד פלונית
*טענת חוסר סמכות בימ"ש מחוזי בחלוקת רכוש בני הזוג כשהיה דיון בבי"ד רבני (הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים והאשה הגישה נגד המערער תביעת גירושין לביה"ד הרבני וכרכה בו את עניני הרכוש. ביה"ד הרבני מחק את תביעת האשה לחלוקת הרכוש והוסיף כי לאור זאת אין מקום לעורר את בעיית הסמכות של ביה"ד הרבני. לאחר מתן פס"ד זה הגישה האשה לביהמ"ש תביעה לחלוקת רכוש והבעל טען חוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכיון שהענין נמחק בביה"ד הרבני יש לו סמכות ונתן החלטה בדבר גורל דירה משותפת של בני הזוג. בינתיים החליט ביה"ד הרבני הארצי לבטל את פסק דינו של ביה"ד הרבני האיזורי והדין חזר לביה"ד הרבני האיזורי. הוא שוב החליט שלא להזקק לתביעה הואיל ובינתיים יצא פס"ד מביהמ"ש המחוזי לחלוקת הרכוש ואין מקום ששתי הערכאות ידונו באותו ענין. ביהמ"ש המחוזי פסק כאמור והערעור על כך נדחה. כאשר ביהמ"ש פסק את דינו היה המצב שביה"ד הרבני לא תבע לעצמו סמכות לדון בענין ולא דן בו. הפסק של ביה"ד הרבני לערעורים שביטל את החלטת ביה"ד הרבני האיזורי פועל, ככל ביטול פס"ד בערעור מנתינתו ואילך בלבד. פסק דין מוטעה אינו בטל מדעיקרא אלא רק ניתן לביטול ע"י ערכאת הערעור ועד אשר ערכאת הערעור מבטלת אותו פסה"ד תקף. לא כל שכן אם אמנם צדק ביה"ד הרבני האיזורי כשנמנע לדון בתביעה לחלוקת הרכוש. תביעה כזו יכול ותהא כרוכה בתביעת גירושין ואז מוקנית לביה"ד הרבני סמכות ייחודית לדון ולפסוק בה. ברם כשתביעת הגירושין נדחית כי אז נופלת עם תביעת הגירושין גם כל תביעה שנכרכה בה. לגופו של ענין נסבה המחלוקת בביהמ"ש המחוזי על השאלה בכספו של מי נרכשה הדירה הנדונה. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבל את העדויות של הצדדים והשתית את מסקנתו על העובדה שחוזה הרכישה נערך ע"י בני הזוג יחדיו וחזקה שגם התכוונו לרכוש את הדירה בחלקים שוים. אפילו בהנחה שהמערער השקיע כספו בדירה, מעיד עליו החוזה המשותף שחתם כי במידה ששילם יותר ממחצית ערכה, נתן את היתרה במתנה לאשתו, על מנת ששניהם יהיו בעלי הדירה בבעלות משותפת ובחלקים שוים.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד וינגרטן למשיבה. 9.2.77).
ע.א. 263/75 - מגדל בנין חברה לבטוח בע"מ נגד אוליצקי עבודות עפר בע"מ ואח'
*תביעת שיפוי עקב תשלום דמי ערבות לחוזה עבודה עם משרד ממשלתי (הערעור נתקבל).
המערערת נתנה למשרד הבטחון פוליסת ערבות בגין כל נזק שייגרם לו עקב אי מילוי חוזה בניה של המשיבה. המשיבה התחייבה לשפות את המערערת עבור כל תשלום שהיא תשלם למשרד הבטחון. בפוליסת הערבות ניתנה רשות למערערת להאריך את הפוליסה מפעם לפעם לפי בקשת המשיבה או לפי בקשת הממשלה. גם בכתב השיפוי של המשיבה ניתנה למערערת הרשות להאריך "מועד פרעון הערבות". לפני תום המועד קיבלה המערערת מכתב ממשרד הבטחון שבו נתבקשה להאריך את תוקף הערבות או להעביר את התמורה לפי הפוליסה למשרד הבטחון. המשיבה ביקשה מהמערערת להאריך את הערבות לתקופה של מחצית השנה והמערערת חתמה על תוספת המאריכה את הערבות. כמסתבר לא הגיעה תוספת זו לידי משרד הבטחון. לאחר שעברה מחצית השנה פנה
משרד הבטחון למערערת והסתמך על דרישתו הראשונה להעביר את התמורה למשרד הבטחון או להאריך את תוקף הערבות. המערערת טענה שהדרישה הגיעה לאחר תום המועד של התוספת, אך לאחר שמשרד הבטחון הודיע למערערת שלא קיבל כלל את התוספת, הסכימה המערערת להאריך נוספות את כתב הערבות ולבסוף שילמה לפי כתב הערבות והגישה תביעה נגד המשיבים לשיפוי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כתב הערבות המקורי פג תוקפו, ואילו התשלום לפי כתב ההארכה האחרון לא היה כדין, שכן המערערת לא קיבלה את הסכמת המשיבה להוצאתו. הערעור על כך נתקבל. ראשית, זכאית היתה המערערת לבצע הארכת כתב הערבות ללא הסכמת המשיבה וזאת עפ"י התנאים שבפוליסה. שנית, משתבע משרד הבטחון ע"פ הפוליסה בתוך התקופה חל על המערערת לשלם את התשלום לפי הפוליסה ומכיון שכך יש לראות את כתב ההארכה כהסדר בין המערערת לבין משרד הבטחון לדחיית התשלום גם אם אין לדחייה זו קשר להארכה הראשונה של הפוליסה. נוסף לכך, בכתב השיפוט פטרו המשיבים את המערערת מכל אחריות שהיא עקב משגה בפירוש תנאי הערבות או בתשלום איזה סכום שהוא לפיה ואם שגתה המערערת כשהאריכה את הפוליסה ללא הסכמת המשיבים וכתוצאה ממשגה זה שילמה את הכסף למשרד הבטחון, לא היה בכך כדי לפטור את המשיבים מן האחריות כל עוד לא הוכח שהיה מעשה זדוני או קנוניה מצד המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. אטלס למערערת, עו"ד ח. פולני למשיבים. 28.2.77).
ע.א. 420/76 - עטרי סולימן נגד הלה שלום ואח'
*פירוק שותפות ודרישה לרווחים עד החזרת סכום ההשקעה (הערעור נתקבל כחלקו).
המערער ושני המשיבים היו שותפים בעסק לתקופה לא מוגבלת וכ-11 שנה לפני הגשת התביעה נשרף מקום העסק ואז הודיע המערער, לפי תצהיר המשיבים, כי אין לו עוד ענין בעסק ואכן מאז לא בא המערער בדרישות לשותפיו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השותפות נסתיימה באותה שנה, שנת 1964. באשר לתביעת המערער לפי סעיף 54 לפקודת השותפות לריבית או לחלק בהכנסות השותפות, דחה השופט את התביעה בגין שיהוי. ביהמ"ש העליון קבע כי אכן פורקה השותפות עקב התנהגות המערער בשנת 1964, אך מאידך קיבל את הערעור לענין התביעה לפי סעיף 54. ביהמ"ש יכול היה לקבוע עפ"י התנהגות המערער בשנת 1964 כי הוא עזב את השותפות. בנו של המערער המשיך לעבוד בעסק אך הוא עשה זאת כעובד שכיר ואין לראות בעבודתו ראיה לכך שהוא פעל מטעם אביו המערער. אשר לסעיף 54, סעיף זה קובע מה הדין כאשר אחד השותפים חדל להיות שותף והשקעתו לא הוחזרה לו והברירה בידי השותף היוצא לקבל מן הרווחים שהגיעו מאז הפירוד או לקבל ריבית חוקית על סכום חלקו בנכסי השותפות. העובדה שהמערער לא תבע משך 11 שנים את זכויותיו יכולה להעלות נגדו טענת התיישנות אך טענה כזו לא נטענה ע"י המשיבים. מאידך, אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערער מנוע לתבוע את חלקו מחמת שיהוי. אין בעצם השיהוי כדי להביא אותו להפסד זכויותיו אם השיהוי לא הגיע לדרגת ויתור על הזכות או זניחתה הגמורה. אין להקיש מפס"ד שבו נדחתה תביעת חשבונות מחמת שיהוי, באשר שם דובר על חוזה שותפות שטרם בוצע, מה שאין כן בשותפות קיימת בה כבר נוצרו זכויות וחובות וכשם שאין השותף יכול להסתלק ממילוי חובותיו אין הוא מפסיד את זכויותיו מחמת שיהוי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שמגר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. בכר למערער, עו"ד מ. מאירוב למשיבים. 24.2.77).
ע.א. 272/75 - אברהם כהן נגד אברהם בן-דוד
*פירוק שותפות שנוצרה ללא הגבלת זמן (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, המשיב, ואדם שלישי יצרו שותפות של מפעל ליצור בלוקים לתקופה בלתי מוגבלת. המפעל הוקם על מקרקעין שהיו שייכים למערער
והמשיב היה מומחה להפעלת המכונות. כל השותפים השקיעו כספים בשותפות וכארבעה חודשים לאחר ההפעלה של העסק גירש המערער את המשיב מן המפעל באיומים של אלימות. המשיב הגיש תובענה לפירוק השותפות ומתן חשבונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השותפות התפרקה כאשר המערער גירש את המשיב מן המקום וחייב את המערער לשלם למשיב את השקעותיו וכן חלקים מרווחי השותפות בתקופה שפעלה. הערעור על כך נתקבל לענין חישוב ההחזרים. באשר למועד פירוק השותפות קבע ביהמ"ש העליון כי שותפות שנוצרה לתקופה לא מסוימת אפשר לפרק ע"י הודעה שתנתן בדרך כלשהי לרבות בהתנהגות ואין צורך בהודעה מפורשת על ביטול השותפות. ביטול ע"י התנהגות מספיק, בתנאי שהכוונה לשים קץ לשותפות תבוטא באופן ברור וחד משמעי. במקרה דנן גירושו של המשיב די היה בו להראות כוונה ברורה להביא את השותפות לידי גמר. אשר להחזר ההשקעה - טעה ביהמ"ש כשחייב את המערער לשלם למשיב את סכום השקעתו ולמעשה צריך היה לחייב את המערער לשלם למשיב את ערכו של שליש מן העסק ביום פירוק השותפות. גם באשר לסכום הרווחים טעה ביהמ"ש בחישוביו לפי הראיות שהיו לפניו. אי לכך הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת להעריך את ערך נכסי השותפות ביום הפירוק וכן לעשות חישוב מדוייק לענין הרווחים במשך חודשי קיום השותפות. (בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד י. יהלומי למערער, עו"ד ק. מנדלסון למשיב. 24.2.77).
ע.א. 605/75 - טאגרי קרה-מים ושות' נגד נתן שנלר
*תביעת נזק שנגרם עקב עיקול מטלטלין (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המשיב הזמין מהמערערת עורות בצרפת, העורות שהגיעו היו פגומים, המשיב ביטל את הזמנתו והמערערת לא התנגדה לכך. משביקשה המערערת להחזיר את הסחורה לצרפת עיקל המשיב את הסחורה באשר לדבריו נכנס להוצאות ודרש שיפוי על הוצאותיו. בהליכים קודמים נדחתה תביעתו של המשיב באשר לא שלח התראה נוטריונית, ואילו המערערת הגישה מצידה תביעה וענינה הנזק שנגרם לה עקב הטלת העיקול והפרת ההסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב .לא הפר את ההסכם ולענין הנזק הנובע מהטלת העיקול קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין כלל עילה משפטית כגון זו. ביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות בסכום של 1500 ל"י שעל המערערת לשלם למשיב. המערערת ערערה על דחיית תביעתה והמשיב על גובה ההוצאות וביהמ"ש העליון דחה את שני הערעורים.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד פוליאן למערער, עו"ד זליכובסקי למשיב. 13.2.77).
ע.א. 101/76 - שלום סיאני ואח' נגד דוד ודעי ואח'
*חלוקת אחריות בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
המערער נפגע בתאונת דרכים כשחצה רחוב בתוך מעבר חציה. בסמוך למעבר חנתה משאית. המשיב נהג במכונית וכשהתקרב למעבר החציה הסתירה המשאית מעיניו חלק ממעבר החציה. המשיב עקף את המשאית במהירות של 23 קמ"ש, כשהיה קרוב למעבר החציה ראה את המערער במעבר אך לא הצליח למנוע את התאונה. ביהמ"ש המחוזי חילק את האחריות בשעור של 70 אחוז על הנהג ו-30 אחוז על הנפגע וחייב את המשיבים לשלם למערער סכום של 115 אלף ל"י. הערעורים נדחו. שני הצדדים טוענים לענין חלוקת האחריות אך למעשה צדק ביהמ"ש המחוזי במסקנתו. הנהג לא נקט אמצעי זהירות מתאימים כדי למנוע פגיעה בהולך רגל כאשר התקרב למעבר חציה וחלק מהמעבר היה מוסתר מעיניו. מאידך לא היה מקום לפטור מאשמה את המערער שעבר במעבר החציה מבלי לשים לב בכלל לתנועת כלי הרכב.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד פונדמינסקי למערערים, עו"ד ש. לוי למשיבים. 13.2.77).
ע.א. 363/76 - אלכסנדר בלמן נגד עידן חברה ליזום ולביצוע... בע"מ ואח'
*טענה כי הסכם בוררות עם חברה מחייב גם את מנהלי החברה (הערעור נדחה).
בחוזה שותפות בין המערער והחברה המשיבה קיים סעיף בוררות וכשפנה המערער לבורר בתביעה נגד החברה צירף גם את מנהלי החברה כנתבעים. מנהלי החברה טענו כי הם אינם קשורים לבוררות, ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן אין הבוררות חלה על המנהלים והערעור על כך נדחה. אין לקבל את הטענה כי המנהלים חתומים גם באופן אישי. בטופס המודפס של ההסכם הוכן מקום לחתימותיהם של שני צדדים בלבד אחד של המערער ואחד של החברה ורק שני צדדים אלה חתמו למעשה. חתימתו של מנהל המעידה על עצמה שניתנה בתפקידו זה ובשם החברה אין לראות בה חתימה גם בשמו הפרטי אלא אם הוכח בראיות ממשיות שלכך התכוונו הצדדים ואין ראיות שהמנהלים התכוונו לחתום גם בשמם הם. בענינים מסויימים ניתן לראותם כמוטבים בהסכם שבין החברה לבין המערער, אך אין לחייב מוטב לפנות לבוררות כנתבע. רק אם המוטב תובע את החייב עפ"י ההסכם, אז יכול החייב לדרוש קיום בוררות אם ההסכם קובע סעיף בוררות.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. מרסקי למערער, עו"ד ח. אורין למשיבים. 10.2.77).
ע.א. 234/76 - אלונית... בע"מ נגד שלמה שלכס ואח'
*דחיית תביעת נזיקין כאשר הניזוק כבר קיבל פיצוי עפ"י פס"ד ממזיק אחר (הערעור נתקבל).
המשיב עבד כשכיר בחנות אתא ובהיותו על מדרגות פנימיות העשויות עץ נשבר חלק תחתיו, הוא נפל ונחבל. בגין תאונה זו הגיש תביעה נגד אתא ונגד בעלי המבנה וביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה. על אותו פס"ד הוגש ערעור לביהמ"ש העליון, הצדדים הגיעו לפשרה וניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש העליון הנושאת את הכותרת "פס"ד" ובתוכה נאמר כי בהסכמת באי כח הצדדים הוחלט שהמשיבים ישלמו למערער לסילוק תביעתו סכום של 13 אלף ל"י. בסיפא של ההחלטה נאמר "הערעור מתבטל בזה". לאחר מכן הגיש המשיב תביעת פיצויים נוספת בגין אותה תאונה נגד המערערת שבנתה את מדרגות העץ הנדונות. בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף, עפ"י סעיף 83 לפקודת הנזיקין שלפיו סה"כ הסכומים שניתן להפרע בתובענות נפרדות נגד מזיקים שונים לא יעלה על הסכום שנפסק בפסה"ד שניתן ראשון. ביהמ"ש ציין כי בענין דנא פסה"ד הראשון קבע תשלום סכום פיצויים ועל כן אין המשיב יכול לקבל פיצויים נוספים. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת בימ"ש השלום. לדעתו החלטת ביהמ"ש העליון במשפט הראשון איננה פס"ד, ובסוף פסה"ד של ביהמ"ש העליון נאמר מפורשות כי הערעור מתבטל. הערעור על כך נתקבל. אין ספק כי פשרה שניתן לה תוקף של פס"ד מהווה פס"ד ולא הסכם בלבד. גם פס"ד בהסכמה הינו פס"ד לכל דבר ואינו נופל במהותו או בכוחו מפס"ד אחר. על כן יש לראות את פסק דינו של ביהמ"ש העליון כפס"ד סופי ומחייב, כולל לענין סעיף 83 לפקודת הנזיקין. הבעיה היחידה היא הניסוח של פס"ד הפשרה כאשר בסוף ההחלטה נאמר כי "הערעור מתבטל" ומכאן כאילו נשארה בתוקפה דחיית תביעתו של הנזוק, וכאשר התביעה נדחית יכול הנזוק לתבוע ממזיק אחר. ברם המלים "הערעור מתבטל בזה" נכתבו בטעות, שכן למעשה נתקבל הערעור וההחלטה הינה באופן מהותי פס"ד שבו חוייבו המשיבים לשלם למערער באותו ערעור סכום כסף מסויים בגין אותה תאונה המהווה גם נשוא תביעה זו.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד י. שטראוסמן למערערת, עו"ד י. פיקהולץ למשיבים. 10.2.77).
ע.א. 712/75 - רינה לוי נגד רשות הפתוח ואח'
*דמי שכירות ראויים (הערעור נתקבל בעיקרו).
ענינו של ערעור זה, בעיקרו, דירה שהינה בבעלות המשיבה (להלן - עמידר) 4/5, ובבעלות המערערת 1/5. הדירה היתה מושכרת לדייר מוגן
והועברה לדייר אחר בהסכמת עמידר מבלי להודיע לדייר החדש כי יש בעלים נוספים בדירה. המערערת השיגה פס"ד לסילוק יד נגד הדייר החדש, אך במשך שנים לא הוציאה לפועל את פסה"ד. לאחר מכן הגישה תביעה לדמי שכירות ראויים בעד התקופה שבה החזיק הדייר החדש במושכר. בימ"ש השלום קבע את דרך חלוקת דמי השכירות שיש לשלם ולענין השכר הראוי קבע כי זכותה של המערערת ל-1/5 מן השכר הראוי שניתן היה לקבל עבור הדירה כולה. ביהמ"ש המחוזי קבע בענין זה, כי זכותה של המערערת הינה לשכר ראוי עבור 1/5 הדירה ולא 1/5 של השכר הראוי עבור הדירה כולה. ביהמ"ש המחוזי הטעים כי ההבדל הוא משמעותי מאד וקיימת שאלה אם בכלל ישנו שוק להשכרה ממין זה. החלטת ביהמ"ש המחוזי בוטלה בערעור ופסק דינו של בימ"ש השלום הוחזר על כנו. לענין זה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. 2.3.77).
ע.א. 516/76 - בנימין מסיקה נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב התפרצות מחלה בזמן השירות (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ושרשבסקי נגד דעתו החולקת של השופט שמגר).
המערער גוייס בנובמבר 1967 ובאפריל 1969 הוכנס לראשונה למרפאה פסיכיאטרית והרופא קבע שאין צורך בכל טיפול פסיכיאטרי. הוא הוחזר ליחידתו והמשיך בשירותו כשוטר גדודי וכעובד מטבח ובדצמבר 1970 הופנה שוב למרפאה הפסיכיאטרית ואז הובחנה אצלו מחלת הסכיזופרניה. מחלה זו היא קונסטיטוציונלית ובעניננו ברור שהיא פרצה לראשונה בעת השירות בצבא. המשיבים דחו את תביעת המערער להכיר בו כנכה עקב שירותו והערעור על כך נתקבל ברוב דעות. השופט ח. כהן סבר כי מכיון שלפני גיוסו לצבא לא היה המערער חולה ומחלתו פרצה לראשונה בתקופת השירות רואים אותה גם כאילו נגרמה עקב השירות. השופט שרשבסקי אמר כי בהתפרצות המחלה בתקופת השירות כשלעצמה אין די לקיום התנאי שהמחלה פרצה עקב השירות, ועל החייל להוכיח הן שהמחלה פרצה בתקופת השירות והן שהיא פרצה עקב השירות. ברם, כאן הוכח גם הקשר הסיבתי כדבעי. כמות ההוכחה הנדרשת היא מועטה ודי בכך אם מוכיח החייל שיתכן קשר כנ"ל. המדובר במחלת הסכיזופרניה, המערער גילה קשיי הסתגלות לתנאי השירות ואם כי קשיים אלה הם כבר על רקע המצב הנפשי של המערער, הרי לולא הצורך בהסתגלות לשירות לא היתה האישיות הבסיסית של המערער מביאה להתגברות המחלה ולא היתה גורמת להתפרצותה. כמו כן שירת המערער כשוטר גדודי, תפקיד העלול לטמון בחובו מתח ממושך דבר היכול להוות גורם מסייע לזירוז הופעת המחלה כפי שנאמר בראיות הרפואיות. אמנם נאמר כי השפעת גורמים חיצוניים על הופעת המחלה היא משנית בלבד, אולם גם השפעה משנית כזו די בה מבחינה משפטית להוכחת הקשר הסיבתי בין השירות להופעת המחלה.
מאידך סבר השופט שמגר כי על המערער להוכיח קשר סיבתי, בנוסף להוכחה כי המחלה פרצה לראשונה בצבא. לדעת השופט שמגר לא היה בשירות המערער כל תופעה שיש בה כדי להשפיע על הופעת המחלה, ובחומר הרפואי שהיה בפני המשיבים אין למצוא כל תמיכה לדעה שהשירות החיש את הופעת המחלה ושיש קשר בין השירות לבין המחלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד מ. אופנהיים למערער, עו"ד י. אלון למשיב. 10.3.77 ) .
ע.א. 540/76 - קצין התגמולים נגד ג'ימי רימון
*הגשת תביעת נכות 20 שנה לאחר גמר השירות (הערעור נתקבל).
המשיב שירת במלחמת העצמאות בגדוד נהגי פרדות, נחבל שעה כשנפל מפרדה והחבלה נרשמה שנתיים לאחר המעשה בתיק המשיב. 20 שנה לאחר שחרורו הגיש תביעה לתגמולים עקב אותה פציעה ולטענת המשיב סבל מאז מיחושים ברגלו ובשנת 1962 הגיעו הדברים עד לכדי קטיעת רגלו השמאלית. לפי סעיף 32 לחוק
הנכים מתיישנת זכות תביעה בתום שנתיים מיום השחרור מן השירות הצבאי, אך לפי סעיף 32 א' רשאי קצין התגמולים להאריך את המועד אם הוא סבור שמן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו שלושה תנאים : הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה ע"י חבלה רשומה ; ההשהייה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות על הגשת ראיות ; ההשהייה לא הביאה להחמרת הנכות. קצין התגמולים לא השתכנע שנתמלאו התנאים הללו ואין ממש בטענתו כי הסמכות הינה לקצין התגמולים בלבד ושלועדת העררים אין סמכות לעשות את אשר קצין התגמולים יכול לעשות מכח סמכותו ושיקול דעתו. ועדת העררים מוסמכת לשנות כל החלטה של קצין תגמולים וכולל החלטה התלויה בשיקול דעתו. בכלל, סמכות ערעורית מן הסתם יש לה גם סמכות לבטל כל החלטה של קצין תגמולים ולשנותה כפי הצורך. אולם יש לקבל את הערעור מן הטעם שאמנם מדובר כאן בחבלה רשומה בהתאם לתנאי הראשון של סעיף 32 א', אך לא נתמלאו התנאים האחרים שדורש הסעיף הנ"ל. ההשהיה בהגשת הבקשה גורמת לכך שאין אפשרות להשיג ראיות שיהא בהן להוכיח כי הנפילה היא שהביאה לידי הנכות. זאת ועוד, בתחילה היתה זו נכות של מה בכך, ועד הגשת התביעה הוחמרה הנכות במידה עצומה עד כדי קטיעת רגלו של המשיב.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. 10.3.77).
ע.א. 720/76 - חכימי דורון ואח' נגד חביב דרעי ואח'
*גובה הוצאות משפט (הערעור נדחה).
המערערים תבעו את המשיבים לצו עשה, בקשר לביצוע עבודות בניה מסוימות עבור עירית ירושלים עפ"י מכרז שזכו בו המערערים והמשיבים. המערערים זנחו את תביעתם ועקב כך נמחק כתב התביעה והמשיבים ביקשו לחייב את המערערים בהוצאות. ביהמ"ש קבע סכום של 5000 ל"י והערעור על כך נדחה. טענת המערערים היא שאין דרכם של בתי המשפט לפסוק הוצאות העולות על התעריף המינימלי, אולם בשום מקום בטענותיהם לא גילו המערערים מהו השיעור שנקבע בתעריף לענין זה. המערערים לא ציינו את שווי נשוא המחלוקת בתובענה ואילו המשיבים טענו שהיקף העבודות הוא למעלה מ-300 אלף ל"י. העובדה שהתביעה לא נתבררה לגוף הענין לא נתעלמה מעיני ביהמ"ש המחוזי. אין פירושו של דבר שהמשיבים חייבים בשכר פרקליטם רק בעד התייצבות אחת או שתיים. הפרקליט צריך היה לנסח ולהגיש את כתב ההגנה ולשם כך עליו לקיים התייעצויות ולבצע עבודות הכנה ובעד כל זה הוא רשאי לבוא על שכרו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד א. שטנדל למערערים, עו"ד י. קרמר למשיבים. 20.3.77).
בג"צ 109/77 - שמואל פוקס נגד הרשות המוסמכת לנכי רדיפות הנאצים
*החשת דיון בהארכת מועד לתביעת תגמולים ע"י נכה רדיפות הנאצים
(העתירה נדחתה).
העותר מבקש צו על תנאי נגד הרשות המוסמכת שתתן עדיפות בדיון בבקשתו להאריך לו את המועד להגשת בקשה לתגמולים לתקופה שמשנת 1954. העתירה נדחתה. הרשות המוסמכת עמוסה בטיפול באלפי בקשות מסוג זה של העותר והדיון מתנהל בעצלתיים. ברם, אין כל טענה שהעותר הופלה לרעה לעומת אחרים המחכים לתורם, וקביעת התור מבחינה מנהלית אינה נתונה בידי בג"צ, ואין לאמר שהרשות המוסמכת פעלה שלא כראוי בקביעת סדר העדיפויות שלה. אמנם קיימת בעיה כללית של עיכוב הדיון במשך שנים, אך זה ענין הראוי לתשומת לבם של כל האחראים למצב הקשה שנוצר ולא לבג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. עו"ד ב. הראל לעותר. 13.3.77).