ע.א. 320/76 - עוודאללה סאלם סאט נגד פרח אלתרזי
*החלפת דירות והגנת הדייר על הדירה המוחלפת.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופטים בן פורת, וייס, נתן) בתיק ע.א. 67/74 - הערעור נדחה).
העובדות:
בשנת 1962 שכר המשיב מהמערער דירה בקומה העליונה של ביתו ובאותו זמן גרה משפחת המערער בקומת הקרקע של הבית. באוקטובר 1969 נתחלפו המערער והמשיב בדירותיהם, המשיב ירד לקומת הקרקע והמערער עלה לקומה העליונה. לא נערך חוזה שכירות חדש אך הוסכם בע"פ על העלאת דמי השכירות. לאחר מכן הגיש המערער תביעה לסילוק ידו של המשיב מהדירה מבלי לספר בכתב התביעה על החלפת הדירה, והתביעה היתה מבוססת על הטענה שהמערער הרשה בע"פ למשיב לגור בדירה והוא ביטל את הרשות. בימ"ש השלום קבע כי אמנם דובר בכתב התביעה על עילה של מתן רשות וביטולה אך שאלת השכירות עלתה במהלך המשפט באופן שיש לראות בכך הרחבת החזית, וניתן לפסוק בשאלת הרשות וגם בשאלת השכירות. בימ"ש השלום מצא כי עפ"י שתי העילות הנ"ל זכאי המערער לקבל חזרה את הדירה בקומת הקרקע, אך לא פסק דבר בענין החזרת הדירה העליונה למשיב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערער -מוגבל לעילה של מתן רשות וביטולה ואין לדון בעילת השכירות שעלתה במהלך המשפט ולבסוף מצא כי עפ"י נסיבות המקרה חילופי הדירות לא היו ארעיים כי אם לצמיתות. על כן ביטל את צו סילוק היד שנתן בימ"ש השלום. על כך הערעור.
החלטה - השופט ברנזון:
א. אמנם כתב התביעה התבסס על עילת מתן רשות ולא על עילת שכירות שבאה לקיצה, אבל בפועל עיקר הדיון נסב על שאלת השכירות. מאחר ובמשפט השמיעו בעלי הדין עדויות וטענות שהתייחסו לענין השכירות, הרי לא נגרם כל עוות דין ע"י כך שנדונה העילה שלא הוזכרה בכתב התביעה.
ב. עם זאת יש לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שחילופי הדירות היו לצמיתות ועל השכירות של הדירה החדשה חלה הגנת החוק. השכירות של הדירה בקומה העליונה נעשתה עפ"י חוזה בכתב והוא לא בוטל עם חילופי הדירות. אופי החזקה בדירה התחתונה הוא כפי שהיה בדירה העליונה, היינו שכירות מוגנת. על כן גם בלי הסתמכות על סעיף 9 לחוק הגנת הדייר אפשר לאמר כי ההגנה שנהנה ממנה המשיב בדירה העליונה עברה אל השכירות של הדירה התחתונה המהווה המשכה של השכירות הישנה.
ג. גם אם נראה את השכירות של הדירה התחתונה כשכירות חדשה, הרי ניתן לראות במסירת הדירה העליונה תמורה המהווה דמי מפתח לפי סעיף 9 לחוק הנ"ל, ועל כן חלה הגנת החוק על שכירות זו. מסירת הדירה העליונה ע"י המשיב למערער תוך ויתור על קבלת חלקו בדמי המפתח עבורה, כמוה כתשלום אותו סכום עבור קבלת הדירה החדשה.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר עו"ד צ. גור למערער, עו"ד מרגריאן למשיב. 21.9.76).
ע.א. 661/75 - פלוני נגד פלונית ואח'
*תקפו של צו האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג. * סמכות שיפוט.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט א. נועם) בתיק מ.א. 37/73 - הערעור נדחה בעיקרו).
העובדות:
המערער נשוי למשיבה ולהם שני ילדים קטינים. במרץ 1973 הגישו המשיבים תביעה לביהמ"ש המחוזי כי הילדים יהיו בהחזקת האשה, כי המערער ישלם לילדים מזונות בסכום של 1000 ל"י
לחודש צמוד למדד יוקר המחיה, וכי יאסר על המערער להכנס לדירת המשפחה. פסה"ד ניתן ביולי 1975 ובו החליט ביהמ"ש כי המערער ישלם סכום של 800 ל"י צמוד למדד יוקר המחיה בלי לקבוע אם מדובר במדד של 1973 או של 1975 וכן נעתר ביהמ"ש לתביעות האחרות. על כך הערעור.
החלטה - השופט י. כהן:
א. ביהמ"ש המחוזי מוסמך לתת צו האוסר על הבעל להמצא בדירת בני הזוג. עניני המדור מהוים חלק מהמזונות בין של האשה ובין של הילדים וביהמ"ש או ביה"ד הדן בענין מזונות מוסמך גם לדון בענין המדור. צו כזה אינו מהווה במהותו "צו הפרדה" אשר לטענת המערער אין ביהמ"ש המחוזי מוסמך לתיתו. צו האיסור ניתן כהסדר זמני וניתן לפנות לביהמ"ש או לביה"ד שנתן אותו, כדי להביא לידי ביטולו או שינויו אם נשתנו הנסיבות.
ב. לטענה כי צו האוסר על כניסת הבעל לדירה אין לתת אלא במקרים יוצאי דופן כאשר אין פתרון אחר למניעת מעשי אלימות מצד הבעל כלפי בני משפחתו - בביהמ"ש המחוזי הובאו ראיות על סכסוכים חריפים ומעשי אלימות מצד הבעל ונתקבלה גירסת האשה כי מגורי בני הזוג תחת קורת גג אחת אינם נסבלים וגורמים נזק לשלומם של הילדים.
ג. האשה הגישה לבי"ד רבני תביעת גירושין והפרדה, ברם היא ביטלה את תביעתה ברשות ביה"ד לפני שהגישה תביעתה לביהמ"ש המחוזי. מאידך הגיש הבעל תביעה לשלום בית לביה"ד הרבני רק לאחר הגשת תביעת האשה לביהמ"ש המחוזי. לפיכך מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בענין.
ד. אשר לסכום המזונות לא קבע ביהמ"ש המחוזי את הצמידות מיום הגשת התביעה בעוד שהיתה עלייה רבה במדד בין הגשת התביעה לבין מתן פסה"ד. האשה העידה בחודש מאי 1974 ואז אמרה כי היא צריכה סכום של 1000 ל"י לחודש, ולנוכח אפשרויות הבעל ונסיבות הענין אין להתערב בקביעת הסכום של 800 ל"י לחודש מזונות, וסכום זה יש להצמיד למדד יוקר המחיה כפי שהיה בחודש יוני 1974. מן הראיות שהיו בפני ביהמ"ש מסתבר שהכנסות האשה מספיקות בקושי להוצאותיה ועל כן אין לדרוש ממנה כי תשתתף בהוצאות החזקת הילדים. מכיון שהמערער אינו משלם את המזונות בזמן, חייב ביהמ"ש העליון תשלום ריבית של 22 אחוז בגין תשלומי המזונות מזמן הפרעון ועד לתשלום בפועל.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר עו"ד מ. קורינלדי למערער, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבים. 29.9.76).
בג"צ 383/76 - ברברה דיפה נגד דוד דיפה אלון
*הברחת ילד לישראל ע"י האב.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העובדות:
המשיב נולד להורים נוצרים בגרמניה ובשנת 1969 התגייר. כעבור ארבע שנים נשא לאשה את העותרת, שהיא נוצריה ומנישואיהם נולד להם בן. בשנת 1974 התגרשו בני הזוג בגירושין אזרחייםבבית משפט בפרנקפורט. המשיב הסכים שהילד ישאר אצל האם. לאחר הגירושין קיבלו בני הזוג מביהמ"ש בפרנקפורט הודעה כי לפי הדין יש להחליט למי מן ההורים תינתן האפוטרופסות על ילדם וההורים נשאלו מספר שאלות וביניהן מהו מקום מגוריו הנוכחי של הילד ואם קיים הסכם
בדבר האפוטרופסות על הילד. המשיב השיב שהוסכם ביניהם כי הילד ישאר אצל אמו. המשיב עלה לישראל עוד בשנת 1972 ומאז ועד לגירושין הוא גר בישראל. מפעם לפעם נסע לגרמניה והביא את הילד לביקורים בארץ וגם האם הביאה אותו מספר פעמים לביקורים בארץ. כן לקח אותו לטיולים בחו"ל והחזירו. באפריל 1976 לקח את הילד על מנת לטייל איתו בשוייץ ולהחזירולאחר שבוע לאם אך הוא בא עם הילד לישראל ומכאן הודיע לאם כי הוא ישאיר אצלו את הילד. האשה פנתה לביהמ"ש בפרנקפורט וביקשה להשלים את קביעת האפוטרופסות על הילד וביהמ"ש החליט כי האפוטרופסות תימסר לאם. עם החלטה זו באה האשה לבג"צ בישראל וביקשה לצוות להחזיר לה את הילד. המשיב העלה מספר טענות : שהוא קיבל את הילד לרשותו ונסע עמו לישראל בהסכמת האם, כי החלטת ביהמ"ש למסור את האפוטרופסות לאם ניתנה מחוסר סמכות הן באשר הילד היה מחוץ לתחום שיפוטו והן מפני שההחלטה ניתנה מבלי שהמשיב הוזמן לדיון ; כי טובת הילד דורשת שישאר בחזקת המשיב בישראל ; כי על כל פנים קיימת מחלוקת כנה בין הצדדים למי זכות החזקה החוקית בילד והענין צריך להתברר בביהמ"ש המחוזי.
החלטה - השופט ברנזון:
א. מסכת העובדות מפריכה את טענת האב כי העותרת הסכימה שהילד יסע עם המשיב לישראל ועל כן נופלת טענה זו.
ב. קביעת האפוטרופסות על הילד היתה בסמכות ביהמ"ש הגרמני והענין היה רק המשך 4 והשלמה של הגירושין. אין להעלות על הדעת כי הוצאת הילד ע"י המשיב מתחום השיפוט הגרמני בחשאי ושלא כדין שוללת מיניה וביה את הסמכות על עניני הילד מביהמ"ש הגרמני.
ג. המשיב לא הוזמן לדיון ובדרך כלל החלטה שניתנת אחרי דיון כזה כמוה כאפס. אך כאן נבעה אי ההזמנה של המשיב לדיון מכך שלא גילה לעותרת את כתובתו בארץ.
ד. בעצם אין העותרת זקוקה להחלטת ביהמ"ש, ודי לה בהסכמת המשיב שהילד יהיה עימה כפי שהיא ניתנה מיד לאחר הגירושין. הסכמה זו עדיין שרירה וקיימת מאחר ולא בוטלה כדין ואם רצה המשיב לחזור בו מאותה הסכמה שומה היה עליו לנקוט בגרמניה בצעד המשפטי הדרוש.
ה. אין בסיס עובדתי לטענת האב על התנהגות לא צנועה של האם ועל כך כי טובת הילד דורשת שישאר כאן. על כל פנים אם יש למשיב טענות בענין התנהגות העותרת עליו להעלותן בפני ביהמ"ש בגרמניה.
ו. אין יסוד לטענה בדבר מחלוקת כנה על זכות המשמורת של הילד. לא היתה כל מחלוקת בין הצדדים בדבר זכות המשמורת. כל הזמן היה הילד במשמורתה החוקית של העותרת בהסכמתו המלאה של המשיב ובהסכמתה קיבל מפעם לפעם את הילד לרשותו.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, עציוני עו"ד רבשטיין לעותרת, עו"ד י. וינטר למשיב. 13.9.76).
בג"צ 415/76 - עוזי ביתן נגד שר המסחר והתעשיה
*עמידה בבג"צ בענין ייקור בשר יבוא.(עתירה לצו על תנאי - העתירה נדחתה).
העובדות:
העותר ביקש לפסול את החלטת שר המסחר והתעשיה להעלות את מחיר הבשר הקפוא המיובא ע"י הטלת היטל על בשר זה. טענתו של העותר היתה כי לא היו סיבות עניניות להעלאת מחיר הבשר וכי המטרה של העלאת המחיר אינה חוקית, כי העלאת המחיר נכפתה על משרד המסחר והתעשיה ע"י ועדת הכלכלה של הכנסת במטרה לצמצם את צריכת הבשר הקפוא ולהגביר את השווק של בשר העוף המקומי. את זכות עמידתו בפני בג"צ ביסס העותר על כך שהוא צורכן של בשר והצו החדש פוגע בו פגיעה אישית ישירה ומוחשית.
החלטה - השופט שמגר:
א. הסברו של העותר כי הוא צורכן בשר והוא נפגע מהעלאת המחירים מעמיד אותו כאחד מן השורה בתוך ציבור צורכני הבשר במדינה. כאשר צרת הרבים היא גם צרת הפרט הפוגעת בו אישית יש בכך בדרך כלל כדי להקנות לפרט הנפגע את הזכות להשמע בבג"צ.
ב. זכות עמידתו של הפרט כמתואר קמה ועולה כאשר עילת העתירה מתייחסת למעשה או למחדל שהם בגדר פגיעה בזכויות המעוגנות בדין כגון כאשר מדובר במעשה שלא כחוק המהווה מטרד ציבורי ותופעה כיו"ב. לא כן הדבר כאשר המחלוקת סבה למעשה על טענות שהן יאות למערכות מדיניות. בנסיבות כאלה אין זכות עמידה לאף אחד מהפרטים המרכיבים את הציבור.
ג. בהקשר זה יש להתייחס להבחנה בין זכות העמידה לבין שאלת השפיטות, היינו גם אם יש לפרט זכות עמידה עדיין צריכה השאלה שהוא מעלה להיות שפיטה בפני ביהמ"ש. אין חפיפה בין זכות הטיעון במסגרות מדיניות לבין זכות הטיעון במערכות משפט. אם הנושא אינו שפיט יש בכך השפעה על מעמדו של הפרט. אך אין בכך לחרוץ את שאלת המעמד של הפרט. עדיין נותרת האפשרות שהפרט העותר יכול גם להצביע על זכות עמידה הנובעת מפגיעה אישית שהיא בעלת מהות ומרכיבים שונים ונפרדים מן הנשוא הכללי הבלתי שפיט.
ד. טענת העותר כי קביעת ההיטל חורגת מן הסמכות שהוקנתה לשר המסחר והתעשיה בדין אינה יכולה להתקבל. על פי תקנות שעת חירום הנוגעות לתשלומי חובה יכול השר להטיל היטל כזה במטרה לצמצם את היבוא וכדי להגביר את צריכת התוצרת המקומית.
ה. אין פגם בכך שהשר הגיע אל החלטתו עפ"י שיקולו תוך כדי שהביא בחשבון את המלצת ועדת הכנסת. במסגרת התלות ויחסי הגומלין שבין הזרוע המחוקקת לבין הזרוע המבצעת, אין פגם בכך שהזרוע המחוקקת ממליצה והזרוע המבצעת מתחשבת בהמלצה על מנת להגיע להחלטה.
ו. מכיון שענין הפעלת הסמכות היה כדין, נותרו רק תלונות על המדיניות המשקית הנוגעת להטלת ההיטל, ובעניני מדיניות לא יבוא ביהמ"ש להמיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר עו"ד ג. בירן לעותר. 16.9.76).
בג"צ 420/76 - ישומה בע"מ וסיריל רוברט נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה ת"א
*רשיון לשימוש חורג בבנין בהרצליה פיתוח, באיזור מגורים, השכירה העותרת לעותר מבנה שבו פתח העותר מסעדה. שימוש זה הינו בניגוד לתכנית המתאר והעותר פנה לועדה המקומית וביקש להתיר את ניהול המסעדה כשימוש חורג. בשעתו הגיע הענין לבג"צ כאשר הוצא צו מינהלי לסגירת המקום, והצדדים הגיעו לידי הסכם שלפיו לא יבוצע צו הסגירה המינהלי עד ליום 1.7.76. בבקשתו לבג"צ הכריז אז כי הוא מבקש את שינוי השימוש החורג רק לתקופה קצרה, כשהתקרב מועד הפעלת צו הסגירה עפ"י ההסכם פנו העותרים לרשויות המוסמכות וביקשו שינוי יעד של הנכס. בקשתם נדחתה ועל כך העתירה.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי (העתירה נדחתה):
א. העותר השני קשור במה שהוחלט בבג"צ בהסכמתו, בעתירה הראשונה, שעליו לסגור את העסק עד יום 1.7.76. אותה החלטה מהווה לגביו מעשה בית- דין, ואינו יכול לחזור לטענות שטען בבג"צ הראשון.
ב. השאלה היא אם פתיחת מסעדה יחידה באיזור מגורים דיה כדי לחולל שינוי אופיה של הסביבה הקרובה, כדי שהדבר יהווה סטיה ניכרת מתכנית המתאר, אך שאלה זו אפשר להשאיר פתוחה. בלאו הכי נתון שיקול הדעת להרשאת השימוש החורג בידי ועדות התכנון והבניה. יש להביא בחשבון שכל היתר לשימוש חורג עשוי לגרום להגשת בקשות שונות תוך הסתמכות על התקדים ועל כן יש טעם להקפיד מלכתחילה על שמירת אופיו של האיזור.
ג. אשר לבעלת הבית, העותרת הראשונה, שלא היתה צד לעתירה הקודמת ועתה היא תומכת בעותר, הרי היא אחרה מאד בפנייתה לבג"צ, ואין להרשות לה לטעון טענות לטובת העותר שהעותר עצמו מנוע מלהעלותן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, עציוני. עו"ד גב' מר לעותרים, עוה"ד י. בן- אור וטויסטר למשיבים. 19.9.76).
בג"צ 30/76 - פלוני נגד ביה"ד הדתי לעדת הקראים ואח'
*גירושי בני העדה הקראית (העובדות).
העותר נשוי למשיבה החמישית (המשיבה). נישואיהם נערכו ע"י רושם נישואין של העדה הקראית ועתה פנו בהסכמה הדדית לביה"ד של העדה הקראית והחלו להתדיין בענין גירושיהם. לאחר מכן כפר העותר בסמכות ביה"ד של הקראים לדון בגירושין ועתירתו לבג"צ הינה שיורה לביה"ד הקראי שלא ידון בענינו.
החלטה - השופט לנדוי (העתירה נתקבלה):
מעמדו של ביה"ד הקראי לא מעוגן בחוק ואין לו סמכות לדון בגירושי בני זוג קראים, להבדיל מרישום נישואין ע"י רושם נישואין קראי שהחוק מכיר בו. למעשה אין דרך לבני העדה הקראית להתדיין בענין גירושין. השופט לנדוי העלה את ההנחה כי ביה"ד הרבני אינו מוסמך לדון בעניני הגירושין של בני העדה הקראית באשר המונח יהודי בחוק שיפוט בתי דין רבניים מתכוון ליהודים הרבניים ולא ליהודים הקראים. על כן נראה כי הפתרון יכול להיות בדיון בביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבלת צו להפקעת נישואין. השופט לנדוי הטעים עם זאת כי הצדדים לא העלו את השאלה מי רשאי לדון בגירושיהם ועל כן ניתן להניח שאלה זו בצריך עיון.
השופט שרשבסקי: נראה כי המונח יהודי בחוק שיפוט בתי הדין הרבניים כולל יהודים קראים ונראה כי הסמכות לדון בגירושי יהודים קראיים היא בידי ביה"ד הרבני, שכן לכל הדעות גירושין של בי"ד רבני תופשים גם אצל היהודים הקראים.
השופט י. כהן: הצדדים לא העלו את השאלה מי מוסמך לדון בגירושיהם, פרט לשאלה אם בי"ד קראי יש לו סמכות ואם קיומו מוגן בחוק ודי שניתנה תשובה שלילית לכך. על כן אין צורך להביע דעה בשאלה אם ביה"ד הרבני או ביהמ"ש המחוזי מוסמך לדון כעת בנישואין וגירושין של קראים.
(בפני השופטים: לנדוי, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד קורינלדי לעותר, עו"ד כפיר למשיבים. 9.9.76).
ע.פ. 233/76 - יוסף לוי נגד מדינת ישראל
*שידול למתן שוחד (הערעור נדחה).
בערעור זה התעוררה שאלה אם המערער אשם בנסיון לשדל למתן שוחד וביהמ"ש העליון אישר את הרשעת המערער. ביהמ"ש קבע כי השיחה שניהל המערער עם נציג חברת פיג'ו לענין רכישת מכוניות ע"י הצבא, יש לפרשה כהצעה לסוכנות פיג'ו לשלם שוחד. בענין נסיון לשדל למתן שוחד והרשעה בעבירה זו, אין נפקא מינה אם אפשר היה לבצע עבירה של מתן שוחד בנסיבות הענין או לאו, ואם היתה
לגורמים המוסמכים כוונה לערוך עיסקה לרכישת טנדרים או לאו, ודי בכך שהמערער הציע מה שהציע על מנת לשדל למתן שוחד.
(בפני השופטים: ברנזון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. קידר למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 8.9.76).
ע.פ. 238/76 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של זנות שנעברו באחותו הצעירה ממנו ונדון לשש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. ערעורו נדחה. נקבע, על יסוד עדותה של המתלוננת, כי היתה בשעת ביצוע העבירות בגיל 17 בלבד, ומשלא באה בפני ביהמ"ש טענה או ראיה מטעם המערער שהיה בה כדי להטיל ספק בגילה של המתלוננת, רשאי היה השופט לקבוע את גילה עפ"י עדותה. ברם אפילו היתה המתלוננת למעלה מגיל 18 גם אז היו העבירות שביצע בה המערער פשעים המצדיקים את העונש שהוטל עליו. עדותה של המתלוננת נגבתה שלא בפני המערער אך ניתנה למערער הזדמנות נאותה ומספקת לחקור את המתלוננת חקירה שכנגד. השופט רשאי היה לגבות את העדות לאלתר ושלא בפני הנאשם באשר המערער היה מטריד אותה ומנסה להשפיע עליה לשנות את עדותה. אלה הם טעמים מספיקים כדי שהשופט ישתמש בשיקול דעתו לגבות את העדות שלא בפני הנאשם. אמנם השופט לא רשם את הטעמים האלו בהחלטתו, דבר שרצוי לעשותו, אך משקבע השופט בהחלטתו "כמבוקש", הרי זה כאילו אימץ לעצמו את הטעמים שהובאו לפניו בבקשת התובע. אך בין כה וכה לא היה באי רישום הטעמים משום עילה מספקת לבטל את ההרשעה. אשר לעונש - נטען כי המערער ביצע את העבירות משום שהיה מכור לסמים ואולם ההתמכרות לסמים המביאה לידי עבירות אחרות אינה אלא סיבה מחמירה. כאן נפלו קורבנות למערער אימו ואחיותיו שהתעלל בהן ללא רחמים וכל אלה מהוים עילה להחמרה בדין.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד אלפיה למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 2.9.76).
בג"צ 223/76 - אברהם יחזקאל נגד שר הדתות ואח'
*כהונת רב עיר כחבר במועצה דתית (העתירה נדחתה).
העותר ביקש לפסול את המשיב השני הרב צפניה דרורי (להלן - המשיב) מחברותו במועצה הדתית בקרית שמונה מכיון שהוא מכהן כרב מקומי. עתירתו נדחתה. כבר אישר בג"צ את השקפת שר הדתות כי בדרך כלל יש להמנע מלהכליל את הרב המקומי כחבר המועצה הדתית, אך יש סייג לדבר והוא כי תנאי המקום מצדיקים סטיה מן הכלל. בעניננו הצביעו המשיבים על נימוקים מתקבלים על הדעת להכללתו של הרב בין חברי המועצה הדתית. שיקול הדעת נתון לשר הדתות ובג"צ לא יבוא לפסוק בין הדעות הנוגדות. כאשר אין טעמים ברורים ומשכנעים לסתירת דעתו של מי ששיקול הדעת נתון בידו לא יתערב בג"צ בדבר.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, מני. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד י. משה לעותר, עוה"ד ר. יאראק א. כהן וד. פרנקל למשיבים. 5.9.76).
ב"ש 111/76 - עזרא משען נגד חמו משה
*העברת דיון (הבקשה נתקבלה).
העיסקה נשוא התובענה שבין הצדדים נעשתה בקרית גת והמשיב הגיש תביעה בגין אותה עיסקה לבימ"ש השלום באילת, שהוא בעל הסמכות השיפוטית. בקשת המבקש להעביר את הדיון לאשקלון נתקבלה. העובדה שהמבקש (הנתבע) גר בפתח תקוה ונוח לו יותר שהמשפט יתברר באשקלון אינה מהווה סיבה להעברת הדיון
לאשקלון. אולם העובדה שעדי ההגנה מתגוררים בקרית גת והבאתם לאילת כרוכה בקושי רב, מצדיקה להעביר את המשפט למקום הקרוב למקום מושבם של העדים.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד גב' צוק למבקש, המשיב לעצמו. 21.9.76).
המ' 294/76 - חברת כל ישראל חברים נגד יהושע חלימי ואח'
*העברת מושכר מוגן משותף לשותף לענין דמי מפתח (הבקשה נדחתה).
שני המשיבים שכרו מן המבקשת כשוכרים משותפים חנות בשכירות מוגנת. לאחר מכן באו המשיבים להסכם ביניהם, שלפיו עזב המשיב השני את החנות על יסוד הסדר שכלל קבלת תמורה מאת המשיב הראשון. תמורה זו נחשבת כדמי מפתח והמבקשת דרשה חלק בסכום זה וביססה את תביעתה על סעיף 78 לחוק הגנת הדייר. תביעתה נתקבלה ע"י ביה"ד לשכירות ונדחתה בערעור לביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נוסף נדחתה. כאשר שניים שוכרים נכס משותף ואחד עוזב את הנכס והשני ממשיך להחזיק בו לבדו, מוסיף השני להנות מהגנת החוק לגבי המושכר בשלמותו. הטעם לכך הוא שמלכתחילה נחשב כל אחד מן השוכרים כמחזיק בנכס כולו.
(בפני: השופט לנדוי. עו"ד מ. ולרו למבקשת, עו"ד יודלביץ למשיבים. 7.9.76).
המ' 261/76 - מרדכי פרידמן נגד מדינת ישראל
*הבאת ראיות נוספות בערעור פלילי (הבקשה נדחתה).
זוהי בקשה להיתר הבאת ראיה נוספת בערעור על הרשעת המבקש בביהמ"ש המחוזי בעבירות מעבירות שונות. הבקשה היא להשמיע עד תושב לונדון אשר לטענת המבקש עדותו חשובה לו עד מאד, ואשר אילו הובאה בפני הערכאה הקודמת היה בכך כדי לשנות את פני הדברים לטובתו. הבקשה נדחתה. חוק סדר הפלילי מסמיך אמנם את ביהמ"ש שלערעור לגבות ראיות נוספות, אך אין מרבים להשתמש בסמכות זו, כדי שלא לטשטש את הגבולות בין הערכאה הראשונה שמתפקידה לקבוע עובדות עפ"י הראיות ובין ערכאת הערעור שעוסקת בענינים שבהלכה. השאלה היא מדוע לא הובא העד לביהמ"ש המחוזי ועל כך יש שני תצהירים של המבקש ושל העד כי מחמת מצב בריאותו סירב לבוא ארצה ולהעיד. דא עקא כי לשני התצהירים לא צורפה שום עדות רפואית כדרוש וכמקובל בענין מחלתו של העד, ולא פורט מה חוליו של העד שבעטיו סירב לבוא לישראל, כמה זמן היא נמשכה ואם היא היתה מחלה כזו שאכן מנעה ממנו את האפשרות לבוא לישראל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא זוסמן, מ. כהן, י. כהן. עו"ד נ. ליפשיץ למבקש, עו"ד מ. קירש למשיבה. 7.9.76).
ע.פ. 219/76 - שושנה יוחנן נגד מדינת ישראל
*בקשה לחזור מהודאה באשמה (הערעור נדחה) . המערערת הורשעה עפ"י הודאתה בעבירה של אי התייצבות לשירות בטחון בכוונה להשתמט מן השירות ונדונה לשלושה חודשים מאסר בפועל, תשעה חודשים מאסר על תנאי ולקנס של 2000 ל"י. ערעורה נדחה. המערערת טענה כי בטעות הודתה בכוונה להשתמט משירות בטחון ולמעשה רק התרשלה ולא נקטה בהליכים הדרושים כדי לקבל פטור מסיבות דתיות. על כן ביקשה רשות לחזור מהודאתה ולכפור באשמה, אם כי היא מוכנה להודות גם עתה באי התייצבות ללא כוונה להשתמטות. בדחותו את הבקשה ציין ביהמ"ש כי העונש שהוטל על המערערת איננו חמור גם אילו הורשעה בעבירה של אי התייצבות ללא כוונת השתמטות.
(בפני השופטים: ח. כהן, מני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. אורנשטיין למערערת, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 13.9.76).
המ' 599/76 - שמחה דלל נגד מדינת ישראל
*תיקון כתב תביעה בשלב הערעור (הבקשה נדחתה).
המבקשת, שהיא המערערת בע.א. 484/76, מבקשת רשות לתקן את כתב התביעה ע"י הוספת סעיף המהווה למעשה העלאת עילה חדשה בשלב הערעור. המבקשת תבעה מאת המדינה פיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים והמדינה העלתה טענת הגנה כי המערערת קיבלה פיצויים וחתמה על כתב ויתור. על כך העלתה המבקשת טענה חדשה בשלב הסיכומים כי על כתב הוויתור חתמה עפ"י הצעת פרקליט פיקוד הצפון וביקשה להוסיף עילת תביעה של ייעוץ מוטעה ע"י פרקליט פיקוד צפון תוך התרשלות מקצועית. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה וסירב לדון בטענת הרשלנות החדשה והבקשה לתקן את כתב התביעה בשלב הערעור נדחתה. ע"י התיקון רוצה המערערת להעלות עילת תביעה חדשה שלא נטענה בכתב התביעה, ואם כי במהלך המשפט נשמעו עדויות על שיחות פרקליט פיקוד צפון, אין לראות בכך כל הסכמה מצד המשיבה להרחבת החזית. אילו נטענה הטענה הנ"ל ע"י התובעת בכתב התביעה, אין זה בטוח שהמשיבה היתה מסתפקת באותן ראיות שהובאו בפני ביהמ"ש.
(בפני השופט: י. כהן. 17.9.76).
ב"ש 187/76 - ציוד חרמון ואח' נגד סילביה הלפרין
*דחיית בקשה להארכת מועד שעילתה אי קבלת מסמכי הערעור שלא היו נוחים לקריאה (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו ערעור על פס"ד של ביהמ"ש המחוזי ואולם המזכירות לא קיבלה את הערעור באשר עותק פסה"ד הוגש בצורה לא נוחה לקריאה ולא צויינו כתובותיהם של המערערים והמשיבים. בינתיים עבר המועד להגשת הערעור והמבקשים ביקשו להאריך את המועד בטענה כי הערעור לא קובל בשל פגמים טכניים בהגשתו. בקשתם נדחתה. סדרי הגשת ערעורים מעוגנים בתקנות סדר הדין, וערעור שאינו ממלא אחרי ההוראות הנ"ל לא יקובל. הפגמים שנתגלו אינם רק פגמים טכניים. עורכי-הדין המגישים מסמכי בית- דין לביהמ"ש חייבים להקפיד הקפדת יתר ולבחון מסמכים אלה בחינה מדוייקת אם אכן עונים אלה על דרישות החוק. במקרה שלפנינו לא דאגו המבקשים למלא אחרי הוראות סדר הדין ובנימוקי המבקשים אין טעם מיוחד להארכת המועד.
(בפני הרשם: ברטוב. עו"ד מ. שכטר למבקשים, עו"ד ח. הס למשיבה. 22.9.76).
בג"צ 137/76 - רמת מוצא בע"מ ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה י"ם ואח'
*התנגדות למתן היתר לשימוש חורג (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בעתירה זו נדונה התנגדות העותרים למתן רשות למשיבה החמישית להקים מועדון ברמת מוצא בטענה כי הקמת המועדון מהווה שימוש חורג עפ"י תכנית המתאר. הועלו לדיון שאלות שונות ברם הצו על תנאי הפך להחלטי באשר סדר הדין בפני הועדות היה הפוך מכפי שמורה החוק. בעוד שלפי החוק צריך תחילה לדון בהתנגדויות לשימוש החורג ורק לאחר מכן להחליט אם להתיר את השימוש החורג אם לאו, הרי כאן ניתן תחילה ההיתר לשימוש החורג ורק לאחר מכן נתנה הועדה המקומית הודעה לעותרת שהיא רשאית להגיש התנגדות ומשהוגשה ההתנגדות החליטה לדחותה. כיון שכך יש לבטל את ההליכים, לראות את ההיתר לשימוש חורג כאילו לא ניתן, ולהתחיל בהליכים של דיון בהתנגדות העותרת ורק לאחר מכן להמשיך בהליכים הקבועים בחוק.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד גב' וייל לעותרים, עוה"ד י. בר-סלע, ר. יאראק, וד. ויגדור למשיבים. 20.9.76).
בג"צ 215/76 - הליכוד נתניה נגד שר הדתות ואח'
*צירוף משיבים בעתירה הנוגעת למינוי מועצה דתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה מינוי המועצה הדתית
בנתניה שבה ניתן לליכוד ייצוג של שני חברים ולטענת העותרת היא זכאית לחבר נוסף במועצה הדתית. עתירתה נדחתה מן הטעם שלא צירפה כמשיבים את אותם חברי המועצה הדתית שנתמנו ואשר הם עלולים להפגע אם יצטווה שר הדתות לצרף נציג אחד מטעם הליכוד על חשבון אחד מחברי המועצה הדתית שנתמנו. במהלך הדיון העלו העותרים מספר פעמים את השאלה של צירוף משיבים נוספים לעתירה אך העותרת לא עשתה כן עד הסוף.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד י. מרחבי לעותרת, עוה"ד ר. יאראק וא. קמר למשיבים. 28.9.76).
בג"צ 394/76 - יוסף דוויק ואח' נגד מנהל המחלקה לחינוך בעירית ירושלים ואח'
*התנגדות העיריה להעברת תלמידה לבית ספר אחר (העתירה נדחתה).
בתם של העותרים למדה בבית ספר יסודי ממלכתי דתי בכיתות א'- ה' ולקראת שנת הלימודים הנוכחית ביקשו להעבירה לבית ספר חורב בירושלים שבו נרשמה גם בתם הקטנה יותר לכיתה א'. עתירתם נדחתה. הנימוקים הנובעים מטעמי דת שהעלו העותרים נדחו ע"י בג"צ. נתקבלה עמדת המשיבים כי בית הספר שבו לומדת בתם של העותרים נכלל במסגרת הרפורמה ודאגתם של המשיבים להשיג ביצוע מוצלח של הרפורמה בחינוך היסודי והעל יסודי. רפורמה זו מטרתה ליצור אינטגרציה של שכבות שונות של תלמידים ותלמידות בעלי כשרונות וכישורים שונים. בתם של העותרים נמנית עם התלמידות הטובות של הכיתה והוצאתה מן הכיתה עלולה לפגוע בטיב הכיתה ובאינטגרציה החברתית והלימודית שהרפורמה שואפת אליה. צודקים על כן המשיבים המתנגדים להעברת התלמידה מבית ספר לבית ספר.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד מ. עליאש לעותרים, עו"ד י. בר-סלע למשיבים. 6.9.76).
בג"צ 399/76 - צבי רימון ואח' נגד עירית חיפה ואח'
*העברת תלמיד מבית הספר בגין סכסוכים עם המנהל (העתירה נדחתה).
בנם של העותרים למד בבית ספר בחיפה ומחלקת החינוך בעיריה החליטה להעבירו בשנת הלימודים הנוכחית לבית ספר אחר. ההחלטה ניתנה מטעמים חינוכיים והוסבר להורים כי הילד יפיק תועלת מהעברתו לבית הספר השני. עתירת העותרים נגד העברה זו נדחתה. העותרים טוענים כי התקריות הרבות שבהן היה הילד מעורב נוצרו באשמת מנהל בית הספר. אין יסוד בחומר שהוגש לטענה שהמנהל פעל בזדון לרעת הילד. אך אפילו נניח שאפשר היה למנוע את המצב הנוכחי ע"י גילוי יותר הבנה לאופיו המיוחד של הילד, הרי עובדה היא שעתה נוצר מצב בלתי נסבל המונע את האפשרות להשארת הילד באותו בית הספר. זו שאלה בתחום החינוך שבה לא ישים בג"צ את דעתו במקום דעתם של המומחים לדבר.
(בפני השופטים: לנדוי, מני, שמגר. החלטה - השופט לנדוי. עו"ד חרל"פ לעותרים. 6.9.76).
בג"צ 237/76 - סלים אברהים ואח' נגד נמר עובייד ואח'
*ביטול חברות בועד הכפר (הצו הפך להחלטי).
העותרים העלו בעתירתם שתי טענות : האחת כי המשיב השני פסול לכהן בועד הכפר מג'ור והשניה כי חברותם של שני העותרים בוטלה שלא כדין. עתירתם נתקבלה. המשיב השני עובד במשרד הפנים מחוז עכו ובגין כך סוברים העותרים כי הוא פסול לכהן כחבר ועד הכפר מג'ור. המשיב טען מצידו כי הכפר הינו חלק ממחוז צפת ועל כן אין עבודתו בשירות המדינה נוגעת לעניני המקום. בינתיים התפטר משיב זה מן הועד והשאלה אינה עוד אקטואלית, עם זאת סבר בג"צ כי למרות שהכפר הוא חלק ממחוז אחר פסול המשיב לכהן כחבר ועד. עבודה במשרד הפנים בגליל אינה מתיישבת
עם כהונה נבחרת כמו זו שלפנינו. אשר לביטול חברותם של שני העותרים - זו בוטלה כיון שלא השתתפו בישיבות המועצה במשך שלושה חודשים רצופים, אך הם טענו כי לא הוזמנו כלל לישיבות אלה ולא הוכח כי הוזמנו. כאשר קיים ספק כזה אין למהר ולפסול נבחרי ציבור מכהונתם אלא אם כן תתברר בעליל העובדה שההזמנה שנשלחה אכן הגיעה לתעודתה.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד סלימן לעותרים, עו"ד ז. כמאל למשיבים. 16.9.76).
בג"צ 236/76 - המועצה המקומית בית- שאן נגד שר הדתות ואח'
*מינויים למועצה הדתית (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה לבטל את מינויו של המועמד מטעם הרבנות המקומית בבית שאן למועצה הדתית וטענתה היתה כי הסכימה למועמדות הזו מאחר שהוטעתה ע"י נציג משרד הדתות בכל הנוגע להליכים שקדמו למינוי נציג הרבנות ע"י רבני העיר. עתה טוענת העותרת כי מועמד אחר מטעם הרבנות שהוא אחד משני רבני העיר עדיף מהמועמד שנתמנה, באשר המועמד שנתמנה היה חבר המועצה הדתית הקודמת ולא היה פעיל בפעולותיה ונעדר מישיבותיה. עתירת העותרת נדחתה.
השופט ויתקון קבע כי מבחינה עובדתית לא הוטעתה העותרת בכל הנוגע להליכי בחירת מועמדה של הרבנות המקומית, ברם לדעתו אין חשיבות לכך שכן אין לעותרת עמידה מהותית בעתירה זו. מותר לה לרשות המקומית לפסול מועמד של השר או של הרבנות המקומית כאיש שלא יכירנו מקומו במועצה הדתית וכדומה, ואם אין תמימות דעים בשאלה זו בין הרשויות תכריע ועדת שרים. ברם כאן לא מצאה העותרת פסול בכשירותו של האיש אלא שלדעתה עדיף הרב המקומי. כיון שכך אין לה זכות עמידה מהותית. כמועצה מקומית יש לה ללא ספק ענין לגיטימי בהקמת מועצה דתית אך החוק מגדיר ומגביל את סמכותה במלאכת ההרכבה.
מ"מ הנשיא לנדוי, מאידך, סבר כי אילו אכן הוטעתה העותרת ביחס להליכי המינוי ואילו אכן הוטעה הרב המקומי כפי שנטען, היתה לעותרת זכות עמידה מספקת כדי להעלות טענות כאלה בפני ביהמ"ש. זכאית העותרת לכך שהנתונים שיש להביאם לפניה לא יסולפו וזכות מהותית זו דיה כדי לבסס את זכות העמידה שלה. ברם מכיון שטענת ההטעיה הזדונית לא הוכחה הרי נעשית השאלה בדבר זכות העמידה אקדמית גרידא לענין זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, מני. עו"ד א. אבנרי לעותרת, עו"ד ר. יאראק למשיב. 23.9.76).
בג"צ 407/76 - סלמאן אבו טפלה נגד בית הדין הדרוזי בחיפה ואח'
*עתירה נגד פס"ד של בי"ד דרוזי (העתירה נדחתה).
העותר היה נשוי למשיבה הרביעית (להלן - המשיבה). שניהם בני העדה הדתית הדרוזית והם התדיינו לפני ביה"ד הדתי הדרוזי בחיפה בענין גירושיהם. הם הגיעו לכלל הסכמה על גירושין בתנאים מסויימים ולאחר מכן נתן ביה"ד החלטה להתיר את קשר הנשואין בין הצדדים. עתירת העותר נגד החלטה זו נדחתה. ביה"ד הדתי הדרוזי, וכן ביה"ד לערעורים קבעו כי היתה הסכמה בין הצדדים לענין הגירושין וכי עפ"י הדין הדרוזי הסכמה זו מתירה את קשר הנישואין. אין בג"צ יושב כבימ"ש לערעורים על החלטות בתי הדין הדרוזיים על מנת לפרש את החוק שלהם בעניני גירושין ונישואין.
(בפני השופטים: ברנזון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד ח. יעקובי לעותר. 15.9.76).
בג"צ 434/76 - רותי דבורה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה להרשם כזוג נשוי על יסוד "הסכם נשואין" (העתירה נדחתה).
העותרים הם אזרחי ישראל ותושבים בה, הוא מוסלמי והיא יהודיה שהחליטו לבוא בברית הנישואין. לפי דין תורה אין הדבר אפשרי ועל כן פנו לקאדי מוסלמי, אך זה סירב להשיאם בטענו כי קיימות הוראות פנימיות מטעם משרד הפנים שלא להשיא זוג מעורב של מוסלמי ויהודיה. על כן התקשרו השניים בחוזה "אמנת נישואין" והצהירו בו שמכיון שאינם יכולים להנשא עפ"י דיני מדינת ישראל הרי הם מבססים את הזכויות ביניהם על הסכם הנישואין וכו'. עם הסכם זה פנו למשרד הפנים וביקשו להרשם כזוג נשוי. משרד הפנים דרש מהם להמציא מסמך מהשלטונות המוסמכים המעיד על נישואיהם ודחה את בקשתם ועתירתם לבג"צ נדחתה. כדי שתכיר המדינה בקשר נישואין בין שניים צריך הקשר להתבסס על דין מהותי משפטי. יכול הדין להיות מדיני המדינה או מדיני המשפט הבינלאומי הפרטי, אך חוזה פרטי אינו יכול ליצור סטאטוס של נישואין אלא אם יש לך דין מהותי המכיר בחוזה פרטי כבסיס ליצירת נישואין. העותרים השליכו יהבם על עקרונות כלליים של מגילת העצמאות והכרזת זכויות האדם של האו"ם, אך אלה עשויים לשמש נר לרגלי ביהמ"ש בבואו לפרש את הדין הקיים בישראל, אולם אין בהם כדי ליצור דין מהותי כאשר דין כזה אינו בנמצא.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בירן לעותרים. 16.9.76) .
ע.פ. 176/76 - ניסים עדיקה נגד מדינת ישראל
*קולת העונש (מרמה) (הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
הנאשם התקשר בחוזה עם המתלונן למכור לו דירה והנאשם התחייב לסלק משכנתא שרבצה על הדירה. המתלונן הכין שיק בנקאי לפקודת בנק טפחות על סכום כ- 35,000 ל"י לסילוק המשכנתא. אך הנאשם השפיע על המתלונן להמיר את השיק בשיק אחר לפקודת הנאשם, ולאחר שבנק טפחות הודיע כי חשבון המשכנתא יתברר תוך שבועיים חטף הנאשם מהמתלונן את השיק הבנקאי וגבה אותו, ובמשך למעלה משנתיים לא שילם את החוב לבנק טפחות. הנאשם נקנס ב- 3,000 ל"י ובנימוקים לקולת העונש ציין ביהמ"ש המחוזי כי הנאשם התחייב לשלם את סכום המשכנתא תוך שלושה חודשים מיום פסה"ד. ברם סכום המשכנתא סולק ע"י הנאשם המערער רק ימים ספורים לפני בירור מועד הערעור. ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. ביהמ"ש העיר כי שקל גם עתה הטלת מאסר בפועל על הנאשם, ברם מכיון שהתביעה עצמה לא ביקשה מאסר לנוכח עבירת הזמן הרב מביצוע העבירה אין זה מן המידה לשלוח עתה את הנאשם למאסר. לענין הקנס הכספי ביקשה התביעה לנהוג עפ"י קנה המידה של סעיף 29 לחוק דיני עונשים (דרכי ענישה), שלפיו רשאי ביהמ"ש להטיל על נאשם קנס פי שלושה משווי הנזק שנגרם או טובת ההנאה שהשיג. עקרונית נכונה הטענה, ברם לא עלה בידי המדינה להראות מה נזק ממון נגרם ומה טובת ההנאה שהושגה בפועל ע"י הנאשם. עם זאת החליט ביהמ"ש להעלות את שעור הקנס ל- 5,000 ל"י. כן הטיל על המערער את הוצאות המשפט בשתי הערכאות בסכום של 5000 ל"י נוספות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, שרשבסקי. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד בן-מלך למערער, עו"ד בן-אור למשיבה. 19.9.76).
ע.פ. 490/76 - מחמוד ציפאללה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה בילד) (הערעור נדחה).
המערער הכניס בעורמה לתוך אולם שבו עבד ילד בן תשע וחצי וביצע בו בכוח מעשה מגונה. באו בפני ביהמ"ש ראיות כי המעשה הזה, החמור כשלעצמו, גרם נזק חמור לנפשו של הילד, עד היום שלוש שנים לאחר התקרית, הילד מלא פחד, מרטיב וישן עם ההורים בחדר אחד. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שנתיים מאסר
בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער אין הרשעות קודמות ועברו שלוש שנים מביצוע העבירה ועד לבירור המשפט ועל כן שקל ביהמ"ש שמא מחייב הצדק להקל במקצת בעונשו של המערער. אולם לנוכח חומרת העבירה והעובדות שצויינו לעיל העונש שהוטל אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, שרשבסקי. המערער לעצמו, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 19.9.76).
ע.פ. 266/76 - מדינת ישראל נגד איתן צוברי ואח'
*הרשעה בשוד (הערעור על פסק הדין נתקבל ועל גזר הדין נדחה).
שני המשיבים נכנסו בשעת בוקר מוקדמת אל המתלונן ובאיומי אלימות השפיעו עליו למסור להם סכום של 30 לירות. הם הועמדו לדין באשמת שוד, אך זוכו מאשמה זו והורשעו בעבירה של סחיטה ואיומים, וזאת משום שלביהמ"ש היה ספק אם התכוונו המערערים לקחת את הכספים לצמיתות או שדרשו את הסכומים כהלואה. הערעור על קביעה זו נתקבל ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא לנדוי ושרשבסקי, כנגד דעתו החולקת של השופט ויתקון. בפס"ד הרוב קבע מ"מ הנשיא כי רצון המשיבים להחזיר את הכסף אי פעם בעתיד בלי לקבוע זמן להחזרתו, אינו גורע ממהות נטילתם של שטרי הכסף שהמתלונן מסר להם על מנת לשוללם לצמיתות מבעליהם. מאידך סבר השופט ויתקון כי מכיון שביהמ"ש קבע בהכרעת הדין ש"חסר כאן השכנוע בדבר הכוונה לשלול את הבעלות על הכסף לצמיתות", הרי זו קביעה שבעובדה שכאשר היא מתקבלת נשמט הבסיס מטענת המדינה שהעבירה היא עבירת שוד.
אשר לעונש - החליט ביהמ"ש העליון שלא להחמיר בעונשם של המערערים למרות שינוי בסעיף האישום ולהשאיר על כנו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל ו- 10 חודשי מאסר על תנאי. אמנם זה מעשה בריונות הראוי לעונש חמור יותר אך בינתיים הספיקו המשיבים לרצות שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליהם ולהשתחרר ובנסיבות הענין אין להחזירם לבית הסוהר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, עוה"ד י. ליבנה וח. משגב למשיבים. 27.9.76).
ע.פ. 318/76 - מיכאל רג'אשווילי נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה גופנית ובפציעה שלא כדין בנסיבות מחמירות ונדון לארבעה חודשים מאסר בפועל, שמונה חודשים מאסר על תנאי ותשלום פיצויים של 1000 לנפגע. ערעורו נדחה.
לטענת המערער כי ההרשעה התבססה בעיקר על הודאתו במשטרה כי הוא מסר אותה בשפה הגרוזינית ותורגמה לא נכון - הדברים שנמסרו בהודאה הם כה מפורטים וחד משמעיים עד כי אין מקום לסברה כי היתה אי הבנה או סירוס של מילה זו או אחרת. (ביהמ"ש העיר כי מן הראוי שנאשם או חשוד שאינו מדבר עברית תירשם הודעתו בשפה שהוא מדבר בה, ותוחתם על ידו בשפתו הוא, ורק לאחר מכן תתורגם). לטענה שחסר "דבר מה נוסף" לצורך ההרשעה - בראיות שהובאו מצוי אותו דבר מה נוסף הדרוש לפי ההלכה כדי להצביע על כר שדברי ההודאה אינם מופרכים מעיקרם וכי אכן היתה למוסר ההוראה האפשרות לעשות אותן פעולות אליהן הוא מתייחס בהודאתו. אשר למידת העונש - אין הוא חמור מדי, אך עם זאת הועמד עונש המאסר בפועל על שלושה חודשים במקום ארבעה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד רגב למערער, עו"ד רבין למשיבה. 25.9.76).
ע.א. 306/76 - אלי מנשה נגד קצין התגמולים
*חבלה עקב השרות כשהחייל סטה בדרכו מהמחנה לביתו (הערעור נתקבל).
עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) רואים חבלה שאירעה לחייל כחבלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו אם אירעה בדרכו למחנה או מן המחנה, ובלבד שלא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות. למערער דנא קרתה תקלה בדרכו מן המחנה שבצריפין לביתו שבחולון, אך הוא סטה מדרכו על מנת להביא את חברו לתחנה המרכזית בת"א ואז נפגע. המשיב דחה את תביעת המערער לתגמולים, ועדת הערעורים דחתה את ערעורו, בעקבות פסקי דין של בתי הדין לעבודה שפירשו הוראה מקבילה בסעיף 37 בחוק הביטוח הלאומי, כי סטיה מן הדרך על מנת לגמול חסד לחברו ולהסיעו למחוז חפצו היא סטיה של ממש גם אם מדובר בסטיה של ק"מ אחד. הערעור על כך נתקבל. המשיב והועדה החמירו עם המערער יתר על המידה. יש לפרש את הדבור "סטיה של ממש" פשוטו כמשמעו : לא סטיה של ק"מ אחדים ושל דקות ספורות, ותהא מטרתה אשר תהיה, אלא סטיה המוציאה את עובר הדרך ממסלולו מן הדרך ומן הזמן סטיה של ממש. מה גם שמפרשים אנו חוק הבא להטיב עם נכים. בהארכת מה של הדרך על מנת להביא אחד מנוסעיו לתעודתו אין משום "סטיה של ממש" לא בלשון בני אדם ולא עפ"י לשון החוק. ,4י השופט שרשבסקי העיר כי בהתחשב בעובדות המקרה, היינו שבמקום לנסוע ישיר לחולון נסע המערער ליעודו דרך התחנה המרכזית של ת"א, הוא מסכים לקביעה שלא היתה כאן סטיה של ממש במובן החוק.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיב. 22.9.76).
ע.א. 17/76 - שמעון אבי זמר נגד קצין התגמולים
*תביעת חייל להכיר בנכות עקב השרות (הערעור נדחה).
המערער עמד על משמרתו ליד מחסום ונזדמן לו למקום סוס ורוכבו והמערער שאל את הסוס לרכיבת מה, אלא שהסוס דהר והפילו והלה נפגע. הוא תבע תגמולים כנכה בטענה כי משלא סיפק לו הצבא ליד המחסום אמצעי בידור אחרים רשאי היה לבחור וליטול לעצמו אמצעי בידור משלו, ואותו אמצעי בידור יש לראותו כאילו סופק לו בידי הצבא. תביעתו נדחתה ע"י המשיב והערעור על כך נדחה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. גלעד למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיב. 21.9.76).
ע.א. 162/76 - הרשות מוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים נגד גיטל קושניר
*ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערעורים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים החליטה החלטת ביניים "ט14 ומשביקש ב"כ הרשות המוסמכת רשות ערעור לביהמ"ש העליון נתנה לו הועדה רשות ערעור. הערעור נדחה מן הטעם שלא היה מקום לתת רשות ערעור. החלטת ועדת העררים שניתן לערער עליה לביהמ"ש העליון אינה אלא החלטתה הסופית של הועדה. בית דין או ועדה אשר על החלטותיהם ניתן לערער, אינם מוסמכים בשל כך בלבד ליתן רשות ערעור מקום שאין ערעור בזכות. רשות ערעור יכולים לתת מכח סמכות מפורשת בחיקוק ואם אין סמכות כזו אין לתת רשות ערעור.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד גב' מ. רוזנפלד למערערת, עו"ד ש. שומסקי למשיבה. 21.9.76).
ע.א. 215/75 - שמחה זלוצ'ובר נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*החמרת מחלת "פגם מלידה" עקב רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
המערערת היתה במחנה ריכוז גרמני בגיל 8 וכעת היא סובלת ממחלה קשה ולטענתה נגרמה המחלה ע"י הרדיפות, באשר לפני כליאתה היתה בריאה
ושלמה. בפני הרשות המוסמכת היתה עדות רפואית כי המחלה שממנה סובלת המערערת נחשבת "פגם מלידה" ועל כן הגיעה ועדת העררים למסקנה שנכותה של המערערת לא נגרמה ע"י הרדיפות, אלא הוחמרה, והיא העמידה את ההחמרה על אומדן של 50 אחוז. הערעור נדחה. כשמדובר בפגם מלידה יתכן ולא הרגישו בו ובקיומו בילדה קטנה בגיל רך, אך בהכרח שהוא מביא לתוצאות פתולוגיות במרוצת הימים. בכך שונה מחלה כזו ממחלה קונסטיטוציונלית שטרם התפרצה, שהרי מחלה קונסטיטוציונלית יש ולעולם לא תתפרץ.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. כץ למערערת, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 21.9.76).
ע.א. 414/76 - קמינסקי פרידה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*נכות מהגבלת טיפול רפואי בעת הכיבוש הגרמני ברומניה (הערעור נדחה).
המערערת היתה ילדה קטינה ברומניה במלחמת העולם השניה ונשלל ממנה טיפול רפואי, להבדיל משלילת החרות, דבר שגרם לנכותה. עפ"י החוק הגרמני המזכה לתגמול על נזקי בריאות תוך שלילת החופש אין בהגבלת החופש ברומניה בכדי לזכות בתגמול על נזקי בריאות, והוא הדין בהגבלת הטיפול הרפואי. מניעת אשפוז וטיפול רפואי אינם בגדר רדיפה המוכרים בחוקים הגרמניים כעילה לתביעת פיצויים.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. מרכוס למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 22.9.76).
ע.א. 38/75 - מררכי ריכשטיין נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים
*ראיות נוספות בתביעת נכה רדיפות הנאצים (הערעור נתקבל).
המערער הגיש תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואולם תביעתו נדחתה באשר לא הצליח להוכיח כי תביעתו באה במסגרת מלחמתו נגד הגרמנים בשירות הצבא הפולני. המערער העלה גירסאות רבות ושונות שסתרו זו את זו, תחילה בחו"ל, לאחר מכן כאשר התגייס לצה"ל ולבסוף בפני הרשויות המוסמכות השונות. אי לכך נדחתה תביעתו. בקבלו את הערעור עמד ביהמ"ש העליון על הסתירות הרבות בעדויות המערער בפני הרשויות השונות בארץ ובחו"ל, ואולם קיימת אפשרות שהמערער יצליח להביא ראיות מחוץ לארץ בתעודות רשמיות ביחס לפגיעתו, וכן העלה המערער שמות של עדים שמשום מה לא הוזמנו להעיד בפני הועדה. על כן הוחזר התיק לועדה שתשמע את הראיות הנוספות.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, שמגר. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד הורוביץ למשיבה. 23.9.76).
ע.א. 401/76 - חיה כרמי ואח' נגד יונה בחור
*סדר הדין בבקשת רשות להבאת ראיות נוספות בערעור
(הערעור נתקבל).
המשיבה הגישה תביעה נגד המערערים לסילוק ידם ממושכרים שונים, ובימ"ש השלום קיבל תביעתה רק בחלקה. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביקשה להרשות לה להביא ראיות נוספות התומכות בעמדתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום על מנת להחליט אם יש להתיר למשיבה להביא ראיות נוספות אם לאו, ובהתאם לכך אף לדון בתיק. הערעור על כך נתקבל. הסמכות לפסוק בשאלה אם להעתר לבקשה להביא ראיות נוספות ואם לאו, נתונה לביהמ"ש שלערעור שבפניו הוגשה הבקשה, ואין הוא יכול להחזיר את הענין לערכאה הראשונה שהיא תחליט בכך. על ביהמ"ש שלערעור לפסוק בשאלה אם מן הדין להתיר הבאת ראיות נוספות, ולאחר שהוא מחליט בחיוב, הוא יכול להורות שבימ"ש אחר ולא ביהמ"ש שלערעור יגבה את הראיות הנוספות.
(בפני השופטים: לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. שפירא למערערים, עו"ד ח. יניב למשיב. 5.10.76).
בתוכן
* ע.א. 320/76 - ..........................18 ─ * החלפת דירות והגנת הדייר על הדירה המוחלפת. ─* ע.א. 661/75 - .....................................18 ─ * תקפו של צו האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג. ─ * סמכות שיפוט. ─* בג"צ 383/76 - ..............................19 ─ * הברחת ילד לישראל ע"י האב. ─* בג"צ 415/76 - ............................20 ─ * עמידה בבג"צ בענין ייקור בשר יבוא. ─* בג"צ 420/76 - רשיון לשימוש חורג.........................................21 ─* בג"צ 30/76 - גירושי בני העדה הקראית....................................22 ─* ע.פ. 233/76 - שידול למתן שוחד...........................................22 ─* ע.פ. 238/76 - הרשעה בעבירות זנות וחומרת העונש...........................23 ─* בג"צ 223/76 - כהונת רב עיר כחבר במועצה דתית.............................23 ─* ב"ש 111/76 - העברת דיון................................................23 ─* המ' 294/76 - העברת מושכר מוגן משותף לשותף לענין דמי מפתח...............24 ─* המ' 261/76 - הבאת ראיות נוספות בערעור פלילי............................24 ─* ע.פ. 219/76 - בקשה לחזור מהודאה באשמה...................................24 ─* המ' 599/76 - תיקון כתב תביעה בשלב הערעור...............................25 ─* ב"ש 187/76 - דחיית בקשה להארכת מועד שעילתה אי קבלת מסמכי הערעור ─ שלא היו נוחים לקריאה......................................25 ─* בג"צ 137/76 - התנגדות למתן היתר לשימוש חורג.............................25 ─* בג"צ 215/76 - צירוף משיבים בעתירה הנוגעת למינוי מועצה דתית..............25 ─* בג"צ 394/76 - התנגדות העיריה להעברת תלמידה לבית ספר אחר.................26 ─* בג"צ 399/76 - העברת תלמיד מבית הספר בגין סכסוכים עם המנהל...............26 ─* בג"צ 237/76 - ביטול חברות בועד הכפר.....................................26 ─* בג"צ 236/76 - מינויים למועצה הדתית......................................27 ─* בג"צ 407/76 - עתירה נגד פס"ד של בי"ד דרוזי..............................27 ─* בג"צ 434/76 - בקשה להרשם כזוג נשוי על יסוד "הסכם נשואין"................28 ─* ע.פ. 176/76 - קולת העונש (מרמה).........................................28 ─* ע.פ. 490/76 - חומרת העונש (מעשה מגונה בילד).............................28 ─* ע.פ. 266/76 - הרשעה בשוד................................................29 ─* ע.פ. 318/76 - גרימת חבלה חמורה..........................................29 ─* ע.א. 306/76 - חבלה עקב השרות כשהחייל סטה בדרכו מהמחנה לביתו.............30 ─* ע.א. 17/76 - תביעת חייל להכיר בנכות עקב השרות..........................30 ─* ע.א. 162/76 - ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערעורים לפי חוק נכי ─ רדיפות הנאצים.............................................30 ─* ע.א. 215/75 - החמרת מחלת "פגם מלידה" עקב רדיפות הנאצים..................30 ─* ע.א. 414/76 - נכות מהגבלת טיפול רפואי בעת הכיבוש הגרמני ברומניה.........31 ─* ע.א. 38/75 - ראיות נוספות בתביעת נכה רדיפות הנאצים.....................31 ─* ע.א. 401/76 - סדר הדין בבקשת רשות להבאת ראיות נוספות בערעור.............31 ─
─
─