ע.פ. 545/76 - עליזה בן גיגי ויום טוב יונתי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת דולרים מזוייפים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט הדיה) בת.פ. 355/74 - הערעור נדחה)
העובדות:
באחד הימים, בשעות הערב, הגיעו המערערים מתל-אביב לרחבה שליד מלון דיפלומט בירושלים, המערער נהג במכונית והמערערת ישבה במושב הקדמי לידו. שם נעצרו ע"י מארב משטרתי שניצב במקום מבעוד מועד. בתיק של המערערת נמצאה חבילת שטרות דולרים מזוייפים בסכום של למעלה מ- 46 אלף דולר, שהיתה מורכבת מ- 467 שטרות של מאה דולר כל אחד. בחקירותיהם הנפרדות מסרו תחילה שני המערערים גירסאות שלפיהן פגש המערער את המערערת בדרך לירושלים ולקח אותה כטרמפיסטית ועד אותה שעה כלל לא הכירו זה את זו. כן מסר המערער גירסאות שונות בקשר לדולרים ובסוף אמר כי מצא את הדולרים בחבילה ליד ביתו ונטל אותה עימו. בהמשך החקירה התברר שהמערערים מכירים היטב, המערערת היא פרוצה, ולמעשה אף גרו ביחד. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער בדבר מציאת הדולרים, וקבע כי השנים פעלו במשותף לשם ביצוע משימה הקשורה בחבילת הדולרים המזוייפים, ואשר לידיעה שמדובר בשטרות מזוייפים קבע ביהמ"ש עפ"י התרשמותו האישית כי השטרות כולם חדשים ומעוררים לאור טיבם חשד כבד גם בעיני הדיוט כי אינם אמיתיים. התנהגותם ושקריהם של המערערים ומאמציהם הנפרדים להרחיק עצמם מכל זיקה לחבילת הדולרים מוליכים למסקנה כי המערערים ידעו שהשטרות הם מזוייפים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערערת עונש של שנה וחצי מאסר ועל המערער שלוש שנות מאסר והערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה - השופט שמגר:
א. ביהמ"ש המחוזי יכול היה להסיק כי הדולרים שנתגלו כמזוייפים בבדיקה המעבדתית של המשטרה, הם אותם דולרים שנתפשו אצל המערערים. אמנם היו סתירות שונות בעדויותיהם של אנשי המשטרה. ברם בסתירות שנתגלו, לאור מהותן ומשמעותן, אין בכדי לערער את המסקנה כי מדובר באותם דולרים. הסתירות הן משניות בחשיבותן ולא הובא שמץ ראיה כי בידי המשטרה היו באותה עת שטרות אחרים או שהשטרות הוחלפו במשטרה באחרים, מובן הוא כי כאשר מעידים מספר אנשים באותו אירוע יכול שיתגלו סתירות בנושאים שוליים.
ב. לענין ידיעת המערערים שהדולרים מזוייפים - הסיפור של המערער כי מצא את הדולרים מופרך על פניו ואין לתת בו אימון. משנדחתה אמינות דבריהם של המערערים מכל וכל, נותרה העובדה כי השניים החזיקו בשטרות מזוייפים מבלי שיהיה בכוחם להעלות הסבר כלשהו שיצמצם את המסקנה ההגיונית בדבר ידיעת מהותו של החפץ שדבקה בו עבירה העולה מן העובדה שפלוני שומרו בסתר ברשותו. אין להניח כי לא בדקו היטב את הסחורה לפני שהגיעה לידם וככל שמתרחבת יריעת השקר נעלמים ההסברים והטענות שעשויים היו ליצור מעין חיץ בין השליטה הפיזית בחפץ לבין הידיעה על מהותו.
ג. אשר לעונש - המדובר בעבירה שעונשה המירבי שבע שנות מאסר, כמות השטרות המזוייפים. היתה גדולה ביותר ולמערער הרשעות קודמות מרובות. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
השופטת בן-פורת (מסכימה ומוסיפה):
את ידיעת המערערים שהשטרות מזוייפים על התביעה להוכיח והיא הרימה נטל זה. עצם הסתרת השטרות יכולה לנבוע גם מפני החשש להחזיק מטבע זר אמיתי ואולם חזקה על המערערים שבדקו והפכו בסחורה שהגיעה לרשותם, ומתוך מראה עיניים כל אדם סביר יחשוד בשטרות שהם מזוייפים, מה גם שמדובר במאות שטרות של מאה דולר כל אחד, ובהתעורר חשד אצל אדם אסור לו לעצום את עיניו אלא עליו לבדוק ולוודא אם
יש לחשדו על מה שיסמוך. על כן אפילו לא ידעו המערערים בפועל ממש ובצורה החלטית כי השטרות זוייפו הרי אם לא בדקו את החשד העולה ממראה השטרות הרי זה אי רצון לדעת.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת עו"ד ו. חקק למערערת, עו"ד רום למערער, עו"ד בן-טובים למשיבה. 28.3.77).
בג"צ 575/76 - פזכים בע"מ נגד מנכ"ל משרד הבריאות
*ידים נקיות" בבג"צ.
* שיהוי.
* רשיון לתכשיר ריסוס.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי)
העובדות:
העותרת מייצרת תכשירים להדברת יתושים ובין היתר עמדה לייצר תכשיר דוחה מסוג מסויים. לפני שעמדה לייצרו ביקשה רשיון ממשרד הבריאות וקיבלה אותו. עפ"י צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (תכשירים להדברת מזיקים לאדם) חובה על היצרן להמציא דוגמאות מן החומר שבגינו מבקשים רשיון והמשרד שולח את החומר למעבדה לבדוק אם החומר ממלא את התפקיד שנועד לו ואם אינו מסוכן. כמסתבר לא בדק משרד הבריאות את החומר לפני מתן הרשיון וכמחצית השנה לאחר שהעותרת החלה לשווק את החומר, הגיע משרד הבריאות לכלל מסקנה, על סמך ההתרשמות של מומחיו וללא בדיקת החומר במעבדה, כי החומר חלש מדי למטרה שלפי הפרסום נועד לה. אי לכך הודיע המשרד לעותרת כי בתום תקופת הרשיון, שלוש שנים לאחר נתינתו, לא יחודש הרשיון אלא אם כן העותרת תביא חוות דעת של מומחים כי הוא ממלא אחר הנתונים המיוחסים לו. החלו חילופי מכתבים בין העותרת לבין המשיבים ואלה נמשכו גם לאחר תום תקופת הרשיון ובאותו זמן המשיכה העותרת לייצר את החומר ולשווקו. רק כאשר קיבלה צו להפסיק את היצור חדלה העותרת מן הייצור ופנתה לבג"צ.
החלטה - השופט אשר:
א. אין לדחות את העתירה מטעמי שיהוי. כמסתבר התנהלה חליפת מכתבים ארוכה בין הצדדים ומתוך מכתבי המשיבים ניתן לעותרת להבין שרשיונה יחודש אם תצליח להשיג חוות דעת חיובית לתכשיר, ובמהלך המו"מ אכן הגישה העותרת כמה חוות דעת אלא שכולם נדחו ע"י המשיב. רק אז נתברר לעותרת כי אין בדעת המשיב לחדש את רשיונה ועתירתה לבג"צ באה זמן קצר אחרי כן.
ב. אין להאשים את העותרת כי היא באה לבג"צ בהעדר נקיון כפיים. אין ספק שבהמשיכה לייצר את התכשיר אחרי שפג הרשיון עברה העותרת על החוק, אך יש להעיר כי המשך היצור היה בידיעתו של משרד הבריאות ובכל ההתכתבות לא נרמז לעותרת כי עליה להפסיקו. יש להוסיף כי מרגע שנדרשה להפסיק את הייצור היא מילאה אחרי הצו מיד ובשעת הגשת העתירה שבת הייצור במפעלה כחודשיים. אמנם גם לאחר הוצאת הצו על התנאי המשיכה העותרת למכור מיכלי התכשיר שהיו ברשותה, ואולם צו הפיקוח אינו אוסר מכירת מלאי שנוצר בהיתר. אין להטיל ספק בהלכה שנפסקה לא פעם שאין נזקקים לעתירה המוגשת לבג"צ באי נקיון כפיים, ואדם העובר על החוק אינו ראוי לסעד מבג"צ. אולם כשנתברר שהעותר חזר בו מדרכו החורגת וחדל מלהפר את החוק יש בכך לטהרו מבזיון החוק.
ג. אשר לשיקולים העניניים של המשיב - הנימוק לסירוב חידוש הרשיון הוא שהתכשיר שפותח אינו עונה על הייעוד שלו בהתאם לפרסומים של העותרת, לכך יש לאמר כי כאן לא שדובר במתן רשיון חדש אלא בחידוש רשיון ובדרך כלל בבקשה לחידוש רשיון ישלהקל מאשר בבקשה לרשיון חדש. לשלילת רשיון או אף חידושו. דרושה זהירות יתר
מאשר במתן רשיון חדש. בעניננו אין לדרוש מהעותרת שהיא תשלח את החומר למעבדה ותביא חוות דעת חיובית, שכן הצו האמור מחייב את המשיב שקיבל דוגמאות של התכשיר להעביר אותן למעבדה לצורך בדיקה ונסיון.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת עו"ד קרני לעותרת, עו"ד יאראק למשיב. 23.3.77).
ע.א. 653/75 - יוהנה שלח נגד מדינת ישראל
*רישום הלאום והדת במרשם התושבים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט שילה) בהמרצה 452/75 - הערעור נתקבל בחלקו)
בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת פס"ד הצהרתי כי היא זכאית להרשם במרשם האוכלוסין בפריט הלאום "עברי" במקום "יהודי" ובפריט הדת ללא ציון כלשהו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה וביהמ"ש העליון קיבל את הערעור לענין הפריט דת וקבע כי אכן זכותו של אדם לבקש שלא יצויין כיהודי בפריט הדת. הערעור בנקודה זו נתקבל בהסכמת ב"כ המדינה לנוכח הפסיקה של ביהמ"ש העליון בעבר בענין זה. לענין הלאום נדחה הערעור וביהמ"ש העליון קבע כי אין זכות לבקש כי בפריט הלאום יירשם עברי במקום יהודי. בשלושה פסקי דין התייחס ביהמ"ש העליון לשאלה אם יש שוני בין עברי ליהודי או ששני התארים הנ"ל זהים וביהמ"ש העליון הגיע למסקנה בדבר הזהות בשני השמות הללו. בשלושת פסקי הדין התייחסו השופטים גם לשאלה האידאולוגית הנוגעת לדרך הרישום של פריט הלאום בתעודת הזהוי.
(בפני השופטים: לנדוי, ויתקון, שמגר עו"ד בן מנשה למערערת, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 8.3.77).
ע.א. 717/74 - יורשי אסעד אעברייה ואח' נגד פואז אעברייה ואח'
*תביעת בעלות במקרקעין וטענת התיישנות (הערעור נדחה).
חלקת קרקע מסוימת באום אל פחם שעליה נטושה המחלוקת היתה לפני למעלה מ- 100 שנה רכושו של אחד חסן שהניח אחריו ארבעה בנים וביניהם אחד ששמו סעד. עשרת המשיבים הינם יורשיו של הבן סעד ותבעו בעלות מכוחו על החלקה, ואילו המערערים שייכים ליורשי בנים אחרים של אותו חסן. ביהמ"ש המחוזי הורה על רישום החלקה על שם יורשי הבן סעד והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המקרקעין של חסן חולקו לפני כמאה שנה בין בניו ועקב חלוקה זו הגיעה החלקה הנדונה לבן סעד ויורשיו מחזיקים בה חזקה נוגדת במשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות. אין לקבל את הטענה כי בענין דנא חל הכלל כי חזקת יורש לכאורה אינה נוגדת זכותם של יורשים אחרים. אין גם לקבל את הטענה כי חזקת המשיבים אין בה משום הבלטת זכות הבעלות הבלעדית ואשר על כן לא היתה חזקת המשיבים חזקה נוגדת. די בקביעת ביהמ"ש המחוזי כי היתה חלוקה לפני דורות שבעקבותיה עברה החלקה הנדונה לבעלותו של הבן סעד ועל כן אין למערערים הבאים מכוחם של אחיו של סעד כל תביעה לגבי החלקה. אם אכן כך הדבר הרי חזקתם של סעד וצאצאיו חדלה להיות חזקה של יורשים ונעשתה לחזקת בעלים עצמאית. ברם אפילו לא היתה חלוקה הרי ההחזקה של יורשי סעד במשך תקופה העולה על תקופת ההתיישנות חוסמת את התביעה. גם ללא סימנים של הבלטת זכות בעלות בלעדית ע"י היורש יכול שתהא חזקתו של יורש נוגדת אם עבר זמן רב מדי מנפילת הירושה ועד להגשת התובענה. החזקה שהיורש מחזיק לטובת כל היורשים
ניתנת לסתירה, ואם עוברת תקופת זמן מרובה יש בכך כדי לסתור את החזקה ולשמש ראיה של ניגוד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד פ. הרצברג למערערים, עו"ד חורש למשיבים. 24.3.77).
ע.א. 132/75 - אבשלום אהרון נגד פלביק דמטריוק ואגודת הפועל
*תביעת נזיקין בגין תאונה באימונים ספורטיביים (הערעור נדחה).
המערער היה מתעמל שנמנה עם קבוצה ייצוגית של הפועל. המשיב משמש כמדריך בהפועל שהיא המשיבה השניה. באוקטובר 1971 אירעה תאונה למערער תוך כדי התעמלות כשעסק בתרגילי אקרובטיקה. כמסתבר ביצע את רוב התרגיל בשלמות ברם בנפילתו במקפצה קרתה תקלה והוא נחת על ראשו ומאז נשאר משותק. המערער הגיש תביעה נגד הפועל ונגד המשיב שהיה המדריך באותם תרגילים. תביעתו נדחתה והערעור על כך נדחה. מתוך חומר הראיות עולה כי הציוד במקום היה בסדר, השמירה של המדריך היתה בסדר, וכי כמעט בלתי אפשרי למנוע מקרה כמו שקרה, שהוא מקרה נדיר מאד, אך קורה. גם אם מסתכלים על המקרה באספקלריה של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, הרי הצליחו המשיבים להוכיח שלא היו כל ליקויים באביזרים וכי לא היתה התרשלות מצידם. הוכח כי המשיב הביע באזני אחותו של המערער, בהיותם יחד בביה"ח לאחר התאונה, רגשי אשם לאשר קרה, אך הוא הסביר בעדותו את מה שהתכוון בדבריו, וכאמור עפ"י הראיות לא יכול היה המשיב לעשות דבר. הרגשת אשם של פלוני ברגעי מתח אין בה ראיה לחובתו, אם עולה מהנתונים כי להרגשה כאמור אין יסוד.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ברנבלום וספרנהים למערער, עו"ד י. שאנן למשיבים. 7.3.77).
ע.א. 537/75 - שמואל אמסטרדמר נגד ראובן סלע ואח'
*תביעה לביטול מכר מקרקעין בהוצל"פ (הערעור נדחה).
המשיבים נתמנו ככונסי נכסים להוצל"פ של משכנתא שרבצה על נכס מקרקעין השייך למערער ולפי צו יו"ר ההוצל"פ מכרו את הנכס ומזה שנים מנסה המערער לבטל את המכירה. הוא כבר הגיש שני משפטים שנדחו ועתה הגיש תובענה שלישית ובה טען מספר טענות נגד תוקף המכירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענות מחמת מעשה בי"ד וביהמ"ש העליון דחה את הערעור לגופו של ענין. אחת הטענות היתה כי משנתמנו כונסי הנכסים חוייבו להפקיד ערבות בסך 5000 ל"י וערבות כזו לא נמצאה ע"י המערער כאשר בדק תיק ההוצל"פ מספר שנים לאחר שבוצעה המכירה. טענה זו אין לקבל. אין לפתוח מחדש פעולה של הוצל"פ מספר שנים אחרי. שנסתיימה, בהסתמך על טענה שמסמך שצריך היה להמצא בתיק בעת ביצוע פעולות ההוצל"פ לא נתגלה בו כאשר דפדפו בתיק מספר שנים לאחר מכן. יתכן שהוצא מהתיק או אבד בדרך אחרת לאחר שנסתיימו הפעולות. טענה נוספת העלה המערער, שהכונסים מונו לראשונה בינואר 1969, המינוי האמור בוטל והם מונו מחדש באוקטובר 1969. בשטר המכר של המקרקעין הסתמכו על המינוי מינואר 1969 ולכן לטענת המערער אין תוקף למכר. טענה זו נדחתה אף היא. תקפותו של שטר המכר נבחנת עפ"י התשובה לשאלה אם בוצע המכר כחוק ע"י יו"ר ההוצל"פ או מי שהוסמך על ידו לכך. נוסח הסימוכין המובא בשטר המכר איננו אבן בוחן לסמכות אלא השאלה המהותית היא אם הכונס מונה כדין לפני ביצוע המכר.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. 14.3.77).
ע.א. 334/76 - אליעזר צברי נגד פרופסור ברונר דניאל ואח'
*תביעת נזיקין בטענת רשלנות בטיפול רפואי (הערעור נדחה).
המערער נפל למשכב והרופאים לא גילו את טיב מחלתו. המשיב החליט לעשות בדיקה ע"י ניקור הכבד. תוך כדי בדיקה זו קרתה תקלה שהביאה לידי
דימום פנימי שהצריך ניתוח. המערער תבע פיצויים וטען כי המשיב התרשל בביצוע ניקוי הכבד ולחילופין שעשה את הניקור ללא הסכמת המערער תחילה. התביעה נדחתה והערעור על כך נדחה. גם אם חובת הראיה חלה על המשיב, מפני שהתקלה שקרתה בעת הניקור מדברת בעד עצמה כטענת המערער, הרי הצליח המשיב בעדותו לשכנע את ביהמ"ש שלא היתה כל התרשלות מצדו. כידוע אין בימ"ש שלערעור מהרהר אחר קביעתו של בימ"ש דלמטה. אשר להסכמת המערער לעריכת הבדיקה המיוחדת הזאת - יש לראות את המערער כאילו הסכים מכללא לעריכת הבדיקות לגילוי מחלתו, כאשר לשם כך הלך ואושפז בבית החולים, ובנוסף לכך שיתף פעולה ככל שנדרש לעריכת הבדיקה. אין הדבר דומה לטיפולים ולניתוחים שהצורך בהם התעורר לאחר אשפוזו של החולה וללא ידיעתו הקודמת ולגביהם יכול הוא לאמר שלא לשם כך הסכים להתאשפז. כאן נעשתה בדיקה פחות או יותר שגרתית וסיכוי תקלותיה לא עלה על הסיכון הרגיל שבכל סיכון רפואי. אין לאמר שכאשר חולה נכנס לבית חולים לשם בדיקות יש לקבל הסכמתו לכל בדיקה ובדיקה לחוד.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד בן-אבי למערער, עו"ד ולנטין למשיבים. 1.3.77).
ע.א. 265/76 - אס.אי.אי. בע"מ נגד סול אש דסויס ארה"ב ואח'
*תביעה לתשלום תמורת סחורה לפי ערך הדולר (הערעורים נדחו).
עיסוקה של המערערת ביצוא פריטים של מכניקה עדינה בהתאם להזמנות של לקוחות בחו"ל. המשיבה הרביעית (להלן - המשיבה) הזמינה באמצעות המשיב השלישי שהיה בישראל סחורה אצל המערערת במחיר של 18,500 דולר והמערערת שלחה את הסחורה ע"י חברת צים. בינתיים חזר המשיב השלישי לארה"ב ושלח מכתב למערערת שהדוגמאות שניתנו לו בישראל אינן מתאימות. המערערת ענתה כי הסחורה כבר נשלחה ואין לשנות את הדבר. הסחורה הגיעה לארה"ב והמשיבה סירבה לקבלה ולשלם עבורה. לאחר מכן שיחררה את הסחורה ומכרה אותה בגרוטאות במחיר של 2000 דולר בלבד. המערערת תבעה בביהמ"ש המחוזי את המחיר המלא של הסחורה האמורה, כשאת הסכום היא נוקבת בלירות ישראליות, וכן סכום של 19 אלף ל"י בגין אובדן תמריצי יצוא שהמערערת היתה עשויה לזכות מן האוצר ועוד הוצאות ודמי נזק שונים. ביהמ"ש המחוזי פסק כי על המשיבה לשלם למערערת את תמורת הסחורה בלירות ישראליות וכן 3000 ל"י הוצאות. הערעור וערעור נגדי נדחו. המערערת קובלת על כך שהסכום נפסק בלירות ישראליות ולא בדולרים, ברם מבלי לפסוק בשאלה אם בכלל יכול תובע ישראלי לתבוע במטבע זר, והדרך שבה יש להגיש תביעה, היינו תמורה לפי ערך הדולר ביום פסה"ד או תביעה בדולרים וכו' הרי כאן התביעה מלכתחילה היתה בלירות ישראליות בלבד. אשר לתמריצי היצוא - אין המערערת זכאית לקבל סכום זההמהווה למעשה פיצויים בגין נזק שנגרם עקב הפרת חוזה, כל זמן שלא הוכיחה כי בשעת עשיית החוזה ידעה המשיבה או צריכה היתה לדעת שנזק זה יתהווה במידה והחוזה יופר. בערעור שכנגד טוענת המשיבה כי למערערת ניתנת הזדמנות להקטין את ניזקה. טענה זו אין לקבל. העקרון בדבר החובה להקטין את הנזק חל כאשר התביעה היא לפיצויים בגין הפרת חוזה, ולא כאשר מדובר בתביעה לאכיפת חוזה ולתשלום מחיר הסחורה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. שרון למערער, עו"ד י. גורי למשיבים. 3.3.77).
המ' 28/77 - אהרון קמארה נגד מדינת ישראל
*הוצאות משפט באישום פלילי (הבקשה נדחתה).
המבקש הועמד לדין באישום של עבירה על תקנות תעבורה בכך שהחנה את רכבו במקום אסור. בכתב האישום לא נאמר מהו הרכב וכאשר התייצב המבקש
למשפט כפר בעובדות ונגבו העדויות. לא הובאה ראיה מיהו בעל הרכב והמדינה ביקשה דחייה כדי להביא אישור ממשרד הרישוי שהמבקש הוא בעל הרכב. המבקש התנגד ובימ"ש השלום זיכה אותו. אז הועלתה בקשה לחייב את המדינה בהוצאות המשפט, אך הבקשה נדחתה. הערעור על כך נדחה והבקשה למתן רשות ערעור נדחתה אף היא. דין הוצאות במשפט פלילי איננו כדין הוצאות במשפט אזרחי, כאשר הצד המפסיד חייב לשאת בהוצאות המשפט. במשפט פלילי קובע סעיף 43 לחוק דיני עונשין שאם ראה ביהמ"ש שלא היה יסוד לאשמה או שנסיבות אחרות מצדיקות את זאת, רשאי הוא לצוות שאוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו. כאן הוכח שנציג המדינה ניהל את המשפט ברשלנות יוצאת דופן ואין יודעים אם רשומה המכונית על שם המבקש או על שם מישהו אחר. אילו הוברר שהמכונית רשומה על שמו של אדם אחר, אפשר היה לאמר שלא היה יסוד לאשמה, אך הדבר אינו יוצא מחומר הראיות ולביהמ"ש לא גילו על שם מי רשומה המכונית. כך שאין לאמר שלא היה יסוד לאשמה ואין גם נסיבות אחרות המצדיקות לחייב את המדינה בהוצאות.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ניר למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 1.2.77).
המ' 95/77 - אפרים אברון נגד מדינת ישראל
*סדרי דין בבקשה לדחיית ביצוע עונש (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בפלילים בביהמ"ש המחוזי ביום 30.11.76 וביקש לדחות את ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו ומבוקשו ניתן לו. ביום 10.1.77 הגיש המערער ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לביהמ"ש העליון. ביום 20.1.77 הגיש המערער לביהמ"ש המחוזי בקשה לדחות את תשלום הקנס הכספי שהוטל עליו עד לאחר הערעור. בקשתו נדחתה ועל החלטת הסירוב הגיש לביהמ"ש העליון "הודעת ערעור" נפרדת, המדינה נתבקשה להגיב על הודעת הערעור והענין הובא לפני השופטת בן-פורת שעיינה בנימוקי הבקשה, בתגובת המדינה והחומר שבפניה, והחליטה לדחות את הבקשה. עתה באה בקשה לבטל את ההחלטה הקודמת ולטענת המבקש ניתנה ההחלטה ללא סמכות שכן היה מדובר בערעור שיש לשומעו בפני הרכב של שלושה שופטים. בקשת הביטול נדחתה. ביהמ"ש הנותן את פסה"ד מוסמך לדחות ביצוע העונש למועד אחר והחלטת ביהמ"ש ניתנת לערעור. זאת כאשר הבקשה הוגשה לביהמ"ש המקורי לפני שהוגש הערעור, ואילו מן השלב שבו כבר הוגש ערעור נכנס הנושא כולו לסמכותו הבלעדית של ביהמ"ש שלערעור ואין המערער יכול לפנות לביהמ"ש דלמטה ולבקש בקשה לדחיית ביצוע העונש. על כן לא היה מקום לפנות לביהמ"ש המחוזי ועם דחיית הבקשה לא היה מקום לערער. אלא מלכתחילה עשה ביהמ"ש העליון חסד עם המבקש כאשר דן בהודעת הערעור שהגיש כאילו היתה זו בקשה גרידא והזמין את תגובתה של המדינה. דיון בבקשה כזו מוסמך לדון בו שופט אחד. האמור לעיל אין בו כדי לקבוע עמדה סופית בשאלה באיזה שלב ניתן להגיש בקשה לדחות ריצוי עונש וכן אם ניתן לפנות בבקשה כזו לראשונה בבימ"ש שלערעור.
(בפני: השופטת בן-פורת. 17.2.77).
ע.פ. 464/76 - דלתה מוצרי איכות חשמליים בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*מסירת מסמכים לא נכונים במטרה להתחמק ממכס ומס קניה (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו במספר עבירות על פקודת המכס וחוק מס קניה ונדונו לתשלום קנס. ערעורם נדחה. החברה ייבאה מערבלים מתוצרת ביח"ר בראון וסידרה שישלחו את הטובין במשלוחים נפרדים, מנועים חשמליים לחוד ואביזרים המתחברים אליהם לחוד. המכס ומס הקניה על המוצרים כשהם נמכרים ביחד גבוה מאשר האביזרים לחוד והמנוע לחוד. כאשר נתגלה הדבר טענו המערערים כי כאשר הצהירו שמביאים מנועים חשמליים אכן היא מדובר במנוע חשמלי אם כי יש לו שימוש גם
בהתחברותו אל האביזרים. ביהמ"ש דלמטה דחה את הגנת המערערים והערעור על כך נדחה. יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי אין כאן מנוע חשמלי לחוד ואביזרים לחוד אלא יש לסווג את הדברים כמכשיר חשמלי ביתי מושלם. גם בעניני מכס ומסים לא נעדר מקומם של השכל הישר והראיה המפוקחת של דברים כמו שהם באמת, ולא כשהם מוצגים בצורה מלאכותית ובלתי מציאותית. אשר לכוונה פלילית - העובדה שנמסרו התיאורים הלא נכונים של האביזרים והעובדה שמלכתחילה נתבקשה חברת בראון לשלוח את החלקים באופן נפרד מצביעים על כך שהתכוונו להטעות את שלטונות המכס ולהתחמק מתשלום המגיע כדין על מכשיר מושלם כזה. אפשר היה להעמיד לדין את המערערים ללא סוכן המכס שכן לפי נוסחו של הסעיף הנוגע לדבר אפשר להעמיד לדין גם את הסוחר וגם את הסוכן אך אפשר גם להאשים רק אחד מהם.
(בפני השופטים: ברנזון, ויתקון, אשר. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד וקסלר למערערים, עו"ד גב' רבין למשיבה. 22.12.77).
ע.פ. 634/76 - יונה מכלוף נגד מדינת ישראל
*סדרי גביית עדות מתלוננת במשפטי זנות לפני קיום המשפט (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בעבירות זנות וכתב האישום נגדו הוגש יום לאחר מאסרו. המדינה ביקשה מביהמ"ש לגבות לאלתר את עדותה של הפרוצה, מכח סעיף 111 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. המערער אמר כי יש לו עו"ד שנקב בשמו וביקש דחיה לימים מספר כדי שהדיון יתקיים בנוכחות פרקליטו. גביית העדות נדחתה למחרת היום, ואז הודיע איש משטרה כי עוה"ד הודיעו שלא יופיע בביהמ"ש כי אין לו זמן, כי לא קיבל הזמנה רשמית וכן כי הוא ייצג את המערער רק בשלב הבקשה למעצר. ביהמ"ש התיר את גביית העדות של המתלוננת לאלתר ועם תום חקירתה ע"י התביעה נחקרה העדה ע"י המערער חקירת שתי וערב. בירור המשפט התחיל בתקופה מאוחרת יותר כשהמערער מיוצג ע"י עו"ד אחר ועם תום ראיות המדינה ביקש הסניגור לחקור את המתלוננת חקירת שתי וערב. המדינה התנגדה והשופט דחה את הבקשה, בנימוק שסעיף 111 הנ"ל מחייב גביית העדות בפני הנאשם ולא בפני פרקליטו, וכן כי חקירה נוספת של המתלוננת תסכל את מטרת החיקוק למנוע נסיון מטעם הנאשם להשפיע על העדה לחזור בה מעדותה. ביהמ"ש העליון אישר את ההרשעה אך קבע כי אין הוא יכול לסמוך ידו על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לאפשר את חקירת העדה. דינה של עדות שנגבתה לאלתר הוא כדין עדות שנגבתה במהלך המשפט והיא יכולה לשמש ככל ראיה נגד הנאשם. דבר זה מחייב את ביהמ"ש לשמור את מלוא זכויות ההגנה בגביית עדותה של אשה לאלתר כדרך שזכויות אלה עומדות לו בשעת הדיון עצמו. האמור בסעיף 111 שגביית עדות לאלתר תהיה בפני הנאשם לא בא להוציא את הסניגור אלא למנוע גביית עדות בהעדר הנאשם. מכח סעיף 156 לחוק סדר הדין הפלילי משסיימה האשה את עדותה בחקירה הראשית רשאי בעל הדין שכנגד לחקור אותה וברור שזכותו היא להיות מיוצג ע"י עו"ד. ברם פסילת עדותה של המתלוננת אינה מחייבת את זיכויו של המערער שכן השופט קבע שההרשעה מבוססת גם על החזקה שנקבעה בסעיף 1 (ג) לחוק דיני עונשין (עבירות זנות) שלפיה גבר הגר עם זונה או שהוא רגיל להלוות אליה דרך קבע חזקה עליו שהוא חי על רווחיה זולת אם הוכח הפוכו של דבר. כאן באו ראיות על כך מלבד עדות המתלוננת.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ברנזון, גב' בן-פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. 17.2.77).
ע.פ. 650/76 - אליהו חיים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת שוחד (הערעור נדחה).
המערער הורשע באשמת קבלת שוחד מידי שלושה ימאים. אלה העידו מטעם התביעה וחומר הראיות שהיה בפני השופט אין להסבירו אלא במסקנה
שהמערער אמנם קיבל מידי העדים את השוחד כפי שהם מעידים. עובדות אלה היתה בהן הוכחה לכאורה לאשמת המערער ובהעדר הסבר סביר שילמד כי קיימת אפשרות שלא ניתן השוחד יכול היה ביהמ"ש להסיק את אשמת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה . השופט שרשבסקי. עו"ד אבני למערער. 26.12.76).
ע.פ. 560/76 - מיכאל אנוקאשווילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש הנובעת מהפעלה מאוחרת של מאסר על תנאי (הערעור נדחה).
המערער עמד לדין בגין מעשה פריצה נועז ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. על גזר דין זה לא ערער המערער. כשניתן פסה"ד לא היו בידי התובע הראיות הדרושות לענין ההרשעות הקודמות של המערער והתובע ביקש דחיית מתן גזר הדין, אך עקב התנגדות המערער ניתן גזר הדין בו במקום. לאחר מכן פנתה התביעה לביהמ"ש וביקשה להפעיל שני מאסרים על תנאי שהיו תלויים נגד המערער, האחד לתקופה של ששה חודשים והשני לתקופה של שנה וחצי, וביהמ"ש החליט להפעילם כאשר התקופה של שנה וחצי מצטברת והתקופה של ששה חודשים חופפת. הערעור על כך נדחה. המערער מתרעם על כך שתקופת המאסר הנוספת הופעלה כאשר עמד להשתחרר מתקופת מאסרו המקורית. אולם העובדה שהמאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו היתה ידועה לו ואין הוא יכול להלין אלא על עצמו. כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בנסיבות המיוחדות שבהפעלה המאוחרת של המאסרים על תנאי כשציוה שהם יהיו חופפים זה את זה.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 9.2.77).
ע.פ. 124/77 - עלי רוזה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
המערער נמצא אשם בעבירה של סחר בסם מסוכן בכך שמכר לתייר כמות של 2.8 גרם חשיש במחיר של כ- 200 לירות. הוא נדון לארבעה חודשי מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בכך שמדובר באדם בן 23 שזו לו עבירתו הראשונה ושמדובר בכמות קטנה יחסית. אילו היה מדובר בבעל הרשעות קודמות או בכמות יותר גדולה של הסם לא היה ביהמ"ש מסתפק בעונש מאסר בפועל של ארבעה חודשים בלבד. לא מדובר כאן באדם שנתפשה בחזקתו כמות חשיש שהוא צורך בעצמו שבמקרים כאלה מקילים בתי המשפט, אלא מדובר באדם שמכר סם ועל כן אין לפטור אותו בעונש קל מאשר הושת עליו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. המערער לעצמו, עו"ד בן-אור למשיבה. 6.3.77).
ע.פ. 588/76 - עובדיה כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעור נתקבל).
המערער עבר שורה של עבירות התפרצות לתוך בתי מגורים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה אחת ושנתיים מאסר על תנאי. בגזר הדין של ביהמ"ש המחוזי נאמר בטעות שאין המלצה מטעם שירות המבחן, בעוד שבתסקיר שירות המבחן כלולה המלצה להעמיד את המערער במבחן. למערער אין עבר פלילי הוא גוייס לצבא וקיימים סיכויים שיחזור למוטב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן-פורת. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 27.1.77).
ע.פ. 247/76 - שמעון כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשמטת הון וכוונה להתחמק ממס (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות לפי סעיף 220 (2) לפקודת מס הכנסה באשר השמיט בשתי הצהרות הון יתרות שעמדו לזכותו בחשבונות בבנק וכן חוב
שהגיע לו עפ"י שטרות מעירית פתח תקוה. סכום ההשמטות הכולל הוא כמאתיים ארבעים אלף ל"י וחמשת אלפים דולר. הערעור על ההרשעה נדחה. טענתו העיקרית של המערער כי בחשבון הבנק היתה זכות חתימה גם לאשתו וגם לאחיו ולמעשה החשבון היה של אחיו. אולם היה יסוד בחומר הראיות למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי החשבון היה של המערער ולא של אחיו. רוב ההפקדות היו של המערער שקיבל שיקים כשכר עבודה בעירית פתח תקוה ורוב המשיכות היו קשורות בעסקי המערער. כבעליו של חשבון בבנק רואים לאו דוקא מי שעל שמו הוא מתנהל אלא מי שמשתמש בו בפועל. אשר לחוב של העיריה - אין יסוד לטענת המערער כי בתאריך הקובע לא היו השטרות בידו, כל השטרות הוצאו לפני התאריך הקובע ומה שחשוב יותר שהם נמסרו למערער עבור עבודה שעשה בשנת המס שבסופה הגיש את הצהרת ההון ועפ"י ההלכה העיקר הוא לא מועד התשלום או הזיכוי בפועל, אלא קובעת שנת המס שבה בוצעה העבודה בפועל. לענין זדון - הכוונה להתחמק ממס מתבקשת מעצם המעשה של ההשמטה אלא אם נותן הנאשם הסבר העשוי לעורר ספק באשר לכוונתו לאמיתה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד נ. חלד למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 27.1.77).
ע.פ. 328+456/76 - סלח סירחן ויוסף גבאי נגד היועהמ"ש
*הרשעה על סמך הודאה ו"דבר מה" נוסף (הערעורים נדחו).
המערער גבאי הורשע בעבירות של החזקת נשק ותחמושת ונשיאת רימון יד, וכן פיצוץ רימון יד בכוונה להזיק לרכוש, ונדון ל- 12 שנות מאסר. המערער נתפש יחד עם סירחן ע"י מארב משטרתי כאשר עמדו למכור רימון יד לאדם אחר. נתגלה מצבור נשק ליד ביתו של גבאי והוא הודה שהנשק הוא שלו. ימים מספר לפני כן נזרק רימון לאטליז והתפוצץ ולשאלת החוקר אם הוא שזרק את הרימון השיב המערער בחיוב. בעקבות הודאות אלה הורשע וביהמ"ש העליון אישר את ההרשעה. למרות הסתירות בהודאות השונות שמסר המערער למשטרה, מותר היה לסמוך על ההודאות והיה קיים "דבר מה" נוסף ואף יותר מזה לאימות הדברים שבהם הודה המערער. אשר לעונש של 12 שנות מאסר - אין הוא חמור מדי בהתחשב בחומרת המעשים. המערער סירחן הורשע רק בהובלת רימון היד לשם מכירתו ונדון לארבע שנות מאסר וגם בכך אין להתערב. בעת ביצוע העבירה ניסה לברוח, נורה ברגלו ולקה בנכות. זו צרה שהוא הביא על עצמו ללא קשר ישיר עם העבירה עצמה, ואין זה מפחית מחומרת העבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שרשבסקי, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. המערער סירחן לעצמו, עו"ד הייק למערער גבאי, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 8.3.77).
ע.פ. 703/76 - מדינת ישראל נגד דוד כהן
*קולת העונש (עבירות מרמה) (הערעור נתקבל).
המשיב הועמד לדין בגין גניבת שיק על סך 7000 ל"י, זיוף חתימת הבעלים וגבייתו. בפני ביהמ"ש הודה וביקש להביא בחשבון מספר עבירות אחרות של מרמה ע"י מתן שיקים ללא כיסוי. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. בדרך כלל אין ביהמ"ש העליון מעודד ערעורים מטעם המדינה על קולת העונש, ברם בעניננו אין מנוס מלהחמיר בעונשו של המשיב. העבירות הן חמורות ונסיבה מחמירה נוספת היא שבחלק מן העבירות הציג המשיב את עצמו כשוטר, ואלמלא התחזות זו, שהיא כשלעצמה עבירה נוספת, אולי לא היו מקבלים ממנו תשלום בשיקים עבור טלויזיה, רדיו וחפצים אחרים. הרכוש לא הוחזר ובחלקו נמכר ע"י המשיב. כמו כן יש למשיב הרשעות קודמות מרובות מסוג דומה. חרטתו המילולית אין לה ערך ואילו היה מוכיח את חרטתו במעשים ע"י נסיון להטיב את הנזק היתה בכך נסיבה מקילה. אי לכך הועמד עונשו של המערער על
24 חודשים מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון ציין כי הוא איננו מטיל על הנאשם את מלוא העונש הראוי, הואיל ויש בשינוי גזר הדין לכשעצמו משום החמרה ואכזבה לנאשם שציפה לשחרורו במועד קרוב.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד א. וגנר למערערת, עו"ד א. כהן למשיב. 3.3.77).
ע.פ. 566/76 - מדינת ישראל נגד זוהיר אשתייה
*קולת העונש (התפרצויות) (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בארבע פריצות שבהן נגנב רכוש בעל ערך ניכר, היו לו הרשעות קודמות מאותו סוג, והיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של ששה חודשים, שהוטל עליו מספר ימים לפני שהשתתף בפריצה נשוא ערעור זה. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב ל- 12 חודשי מאסר בפועל והפעיל במצטבר את המאסר על תנאי של 6 חודשים וביהמ"ש העליון החליט לקבל את הערעור על קולת העונש. המשיב לא שעה לאזהרה שניתנה לו עם הטלת המאסר על תנאי, אלא המשיך להשתתף בפריצות וגניבות והעונש שהוטל עליו אינו עומד ביחס נכון לחומרת התנהגותו. אי לכך הוטל על המשיב עונש של 30 חודשי מאסר בפועל ובמצטבר הופעל המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, אשר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למערערת, המשיב לעצמו. 28.2.77).
ע.פ. 590/76 - מאהר אלדין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון שוד) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בנסיון לשוד בנסיבות מחמירות ונדון לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לא היה מקום להתערב בקביעת עונשו של המערער, אילולא העובדה שאין לו כל הרשעות קודמות ושלפי הנתונים העולים מתסקירי שירות המבחן היה זה מעשה עבירה חד פעמי והמערער הוא בעל סיכויים טובים לחזור למוטב ולהיות אזרח מועיל. אי לכך הועמד המאסר בפועל על שנתיים והמאסר על תנאי על שלוש שנים.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, שרשבסקי. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד י. זילכר למשיבה. 24.3.77).
ע.פ. 784/76 - מדינת ישראל נגד אמנון שי ואח'
*קולת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
שניים מן המשיבים עבדו בתחנת דלק, ויחד עם שניים אחרים ביימו מעשה שוד, כאשר בשעות לילה הגיעו השניים האחרים עם כלי פריצה ויחד פרצו את קופת התחנה וגנבו כ- 100 אלף ל"י. שני עובדי התחנה נשארו במקום והתחזו כאילו הוכו ונחבלו ע"י שודדים. מעשה הביום נתגלה והארבעה נעצרו, הכסף נתפש והוחזר כולו. המשיבים הודו באשמה ונדונו למאסר על תנאי ולקנסות של 5000 ל"י. הערעור על קולת העונש נדחה. למשיבים היה עד כה עבר נקי וכן קיימות נסיבות אישיות לגבי כל אחד מהם המגלות תמונה חיובית עד לפרשה החמורה הזו שנכשלו בה. כך שלמרות שמדובר במעשה שפל שנעשה בהשראת גל מעשי השוד האמיתיים בתחנות הדלק, אין להתערב בקביעת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. אלון למערערת, עו"ד י. בראז למשיבים. 23.3.77).
ע.פ. 787/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*בזיון ביהמ"ש (הערעור נדחה).
בסכסוך שבין המערער, ובין אשתו וילדיו המשיבים, הוציא ביהמ"ש המחוזי צו האוסר על המשיב "להכנס... או להפריע בכל צורה שהיא את הכניסה והשימוש
בדירה הנ"ל". כן קבע ביהמ"ש כי אם לא תתאפשר למשיבים, בגלל התנהגות הבעל, השימוש המתאים בדירה, ישלם המערער למשיבים סכום של 600 ל"י לחודש. המערער הפר את הצו ונכנס לדירה וביהמ"ש המחוזי דן אותו למאסר לפי פקודת בזיון ביהמ"ש. הערעור נדחה. אין לקבל את הטענה של המערער כי האיסור היה "להכנס לדירה או להפריע", היינו שלא נאסר על המערער להכנס לדירה אלא בתור חלופה. האיסור איננו על דרך של חלופה אלא על דרך של הצטברות שנאסר על המערער הן להכנס לדירה והן להפריע למשפחתו להשתמש בה. אין לקבל את הטענה כי התשלום של 600 ל"י לחודש בא במקום האיסור להכנס לדירה. כאן ניתנה למשיבים זכות לגבות מהמערער סכום של 600 ל"י לחודש אם יפריע להם להכנס לדירה, ברם האיסור שבפיסקה הראשונה בעינו קיים.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן-פורת. עו"ד מ. קטן למערער, עו"ד ש. נבוני למשיבים. 27.2.77).
ע.פ 120/77 - מדינת ישראל נגד משה טויטו
*קולת העונש (סמים) (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע עפ"י הודאתו בהחזקת סמים מסוכנים ויבוא סמים מסוכנים והוטל עליו עונש של שלוש שנות מאסר על תנאי וכן קנס של 5000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. המשיב חזר מאירופה ונתגלו ברשותו 10 גרם סם מסוכן קוקאין. לדברי המשיב התגורר בעת שהותו באירופה אצל חברים מאנשי העולם התחתון, ואלה אילצו אותו להעביר ארצה את הקוקאין שנמצא בידיו, לאחר שסירב להעביר כמות יותר גדולה של סמים מסוכנים. למשיב אין הרשעות קודמות, אולם ביבוא סמים מסוכנים טמונה סכנה רבה לציבור בישראל, ומי שנותן ידו למעשה פשע כאמור יש להטיל עליו עונש שיהיה בו כדי להרתיע אחרים. על כן הוחלט כי מתוך המאסר על תנאי שגזר ביהמ"ש המחוזי יהיו ששה חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד א. מאיר למשיב. 21.3.77).
ע.פ. 676/76 - אברהם שרם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נתקבל).
המערער קיבל מסוחרי סמים כ- 30 מנות אופיום למכירה ומסר 10 מנות לאדם אחר כדי שימכור אותן ואת הנותר הסתיר במחבוא. למערער גם הרשעות קודמות וריצה כבר בעבר עונש מאסר. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של ארבע שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. לפי הנסיבות היה המערער ראוי לעונש חמור של מאסר בפועל ומן הצורך להטיל עונשים מרתיעים על סוחרי סמים. אעפ"כ יש להפחית במידת מה את תקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער. הלה שיתף פעולה עם המשטרה כשנתפש והודות לכך בוצעו מעצרים של חשודים במסחר בסמים ונתגלתה בעזרתו כמות ניכרת של סם מסוכן. ע"י שיתוף פעולה זה נטל על עצמו המערער סיכון רב, ובשל הצורך לשמור עליו מפני מעשי התנכלות הוא מרצה את מאסרו בתנאים קשים. אי לכך הוחלט כי מתוך ארבע שנים מאסר יהיו שלוש שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, גב' בן-פורת. עו"ד א. ריכטמן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 9.3.77).
ע.פ. 688/76 - אבשלום אלבז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות) (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשורה של עבירות פריצה ונדון ל- 30 חודשים מאסר בפועל ו- 30 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש שנגזר אינו חמור יתר על המידה ולא היה מקום להתערב בו, אלמלא הסיכוי, העולה מתוך
תסקירי שירות המבחן,כי ניתן יהיה לשקם את המערער במסגרת חברתית ומקצועיתמתאימה אם יאות לשתף פעולה למטרה זו כפי שהבטיח. גם הנסיבות האישיות שלהמערער תרמו ללא ספק את חלקן בקשיים שבהם נתקל המערער עד כה בשילובו החברתי.על יסוד הנ"ל די בכך אם המאסר בפועל יועמד על 22 חודשים ו- 38 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן פורת, החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו,עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 14.3.77).
ע.פ. 518/76 - מדינת ישראל נגד איליה ואוליבר דניאל
*קולת העונש (פציעה חמורה) (הערעור נתקבל).
שני הנאשמים והמתלונן הם תושבי העיר נצרת ועל רק התחרותמסחרית השתבשו היחסים בין המערערים לבין המתלונן. באחד הימים תקפו שני הנאשמיםאת המתלונן דקרו אותו בחזהו, חבטו בו ודקרו אותו בראשו. הם לא הפרו מהמתלונן עד שהתמוטט ונפל ארצה שותת דם, וגם אז הכוהו במקל. הם דקרו את המתלונן לא פחותמ- 20 דקירות. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיבים עונש של 18 חודשים מאסר בפועלו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. אין לאמר בשום פניםואופן שהעונש שהוטל הולם את חומרת העבירה ויש להחמיר. הכלל הנקוט בידי ביהמ"שהעליון הוא שכאשר מוסיפים על עונשו של הנאשם עקב ערעור המדינה, נמנע ביהמ"שמלמצות את הדין מפאת עצם החומרה של החמרת העונש בדרגה השניה. תוך כדי התחשבותבכלל זה, החליט ביהמ"ש העליון להעמיד את עונש המאסר בפועל על שלוש שנים ועוד18 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן פורת. עו"ד י. בן אור למערערת, עוה"דאלברנס ואליאס למשיבים. 27.2.77).
ע.פ. 684/76 - יוסף זקש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון להניע אדם למסור הודעת שקר (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בנסיון להניע אדם למסור הודעת שקר. המערערהיה מנהל חברה שהלוותה כספים לאנשים שונים ומקבלת ריבית גבוהה. המערער נעצרע"י אנשי חקירות מס הכנסה והיה עצור כשבועיים, ולאחר כמחצית השנה טילפן לאחדרייבורן שלווה אצלו בשעתו כסף בשיעור של ריבית הנעה בין 40 ל- 60 אחוז, שיכנס דחוףלמשרדו, וכשבא אליו אמר לו המערער שאם יחקר במס הכנסה בנוגע להלוואות בריביתששילם, "יענה לחוקרים אך לא יגזים בקשר לשיעור הריבית שהוא שילם". רייבורן העידעל כך בביהמ"ש אך לא התברר מה ענה רייבורן למערער ואם ניסה המערער לתאם עםרייבורן את שיעור הריבית ששניהם יעידו עליו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האמירה שלהמערער כוונתה היתה שרייבורן לא יגלה כמה שהוא שילם ודחה את גירסת המערערשהכוונה היתה שלא יגזים ויספר את האמת. הערעור על קביעה זו נתקבל והמערער זוכה.ביהמ"ש העליון קבע כי האשמה נגד המערער לא הוכחה במידה נעלה מספק ועל כן ישלזכותו. הדברים שאמר המערער אין בהם כשלעצמם כדי להניע למסירת עדות שקר.ניתן לבצע את העבירה של הנעה למסירת הודעת שקר לאו דווקא ע"י מילים מפורשות,אלא גם עפ"י דברים שבהקשר אחר יכולים להראות כתמימים ואילו בהקשר ובנסיבותשנאמרו כוונתם להניע אדם למסור הודעת שקר. על כן אילו המסקנה בדבר כוונתו שלהמערער היתה חד משמעית בכוון המצביע על אשמתו, לא יכול היה להתגונן בכך שהמליםשאמר יכולה להיות להם משמעות תמימה. ברם כאן היו נעלמים רבים לגבי התוכן המלאשל אותה שיחה, היינו, אם הציע המערער לעד להגיע אחוז מסויים של ריבית, ומה היההמשך השיחה של השנים וכיצד הגיב העד וכיו"ב.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ד. חושן למערער,עו"ד י. רזניק למשיבה. 17.3.77).
ע.פ. 504/76 - אברהם מוז נגד מדינת ישראל
*הרשעה באילוץ לשלם כספי ריבית (הערעור נתקבל).
המתלונן, אחד בשם אבוטבול, נעצר ע"י המשטרה בגין מעשי הונאה רבים ובחקירתו טען כי ביצע את מעשיו מחוסר ברירה, באשר קיבל הלואה מאת המערער ונאלץ לשלם לו ריבית גבוהה ביותר תחת אילוץ ואיומים. על יסוד תלונתו של אבוטבול הועמד המערער לדין בעבירות סחיטה ונדון לארבע שנות מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי ראה את המערער כאדם המדיח אנשים במצוקה ללוות אצלו כסף כדי שאח"כ יוכל לגבות מהם ריבית באלימות ובאיומים מעל ומעבר למקובל ולסביר. ביהמ"ש העליון קבע כי לא היה יסוד לתיאורו זה של המערער, אם כי מסתבר שאכן ניסה באיומים לקבל חזרה את כספו שהלווה למתלונן, ובעקבות שינוי זה של תיאור המעשה החליט ביהמ"ש העליון כי רק שנה אחת תהיה מאסר בפועל ואילו השנים האחרות יהיו מאסר על תנאי. לא היה זה בטוח לסמוך על עדותו של אבוטבול שהיו בה סתירות רבות. אין לקבל את הסברו של ביהמ"ש המחוזי כאילו היה אבוטבול אדם ישר עד ללחצו של המערער, כאשר אבוטבול הודה כי לקח כספים במרמה מאנשים שונים כבר לפני כן. אכן כלל גדול הוא במשפט שענין האימון בעד נתון בראש וראשונה לקביעת ביהמ"ש השומע את עדותו, ברם כלל זה איננו אבסולוטי וביהמ"ש שלערעור יכול להתערב בענין של הערכת עדויות כאשר הערכה זו יסודה היה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל. עם זאת ניתן להשאיר את הרשעת המערער על יסוד עדויות נוספות על איומים, ולמעשה ניתן היה להבין מהמערער עצמו כי איים על אבוטבול לשלם לו כספים, אך הלה טוען שמדובר בכספים שאבוטבול היה חייב לו ולא בריבית. סחיטה באיומים היא איום לפגוע שלא כדין בגופו של אדם על מנת להניעו לעשות דבר מה, גם אם אותו דבר מגיע לאיש המאיים. אשר לחומרת העונש - משהתברר שהמערער איננו מלווה בריבית מקצועי, ניתן להמיר את עונשו כאמור.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר. החלטה - השופט אשר עו"ד עצמון למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 28.2.77).
ע.פ. 66/77 - מדינת ישראל נגד מנסור חבא
*קולת העונש (סמים) (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בסחר חשיש וכנראה שבהתחשב בכמות הקטנה של הסם הסתפק ביהמ"ש המחוזי בעונש קל מאד, היינו ששה חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן קנס של 5000 ל"י. הערעור על קולת העונש נתקבל. כמסתבר זוהי עבירתו השלישית של המשיב כשבשתי הפעמים הקודמות הוטלו עליו עונשים קלים. בנסיבות אלה יש להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי. ברם מכיון שמדובר בהחמרה בעונש בערעור, אין למצות את כל חומר הדין עם המשיב. בנסיבות אלה יש להשית על המערער עונש של שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, המשיב לעצמו. 22.2.77).
ע.פ. 503/76 יעקב דבוש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח (הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין באשמת נסיון לרצח ע"י יריות בבית קפה וערעורו על ההרשעה נתקבל. המקרה אירע בשעת חצות כאשר נורו שתי יריות אקדח ושני אנשים נפצעו, שני הפצועים טענו כי לא ראו מי ירה בהם, וביהמ"ש המחוזי קבע את ההרשעה על יסוד דבריהם של שלושה עדים שהיו עדי זיהוי. ברם, עד אחד העיד שראה את המערער מדבר עם אחד הנפגעים ואח"כ שמע יריות ולא ראה מי ירה. עדה אחרת ראתה את המערער בתחילת הערב בבית הקפה כשהוא עצבני, אך היא לא ראתה אותו עוד באותו ערב. העד העיקרי שעליו ביסס ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה היה נגן בנית הקפה, שראה אדם בורח ואקדח בידו, ולדבריו זיהה את האיש, שראה אותו מגבו שזה המערער. בימ"ש העליון החליט שאין זה בטוח לקבוע את ההרשעה על יסוד זיהוי זה
בלבד. קיימת אפשרות של טעות כאשר מזהים אדם מגבו. עד זה אמר כי הכיר לפני כן את המערער אולם כאשר התבקש לזהות אותו מתוך שורה של תצלומים הוא לא זיהה אותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ברנזון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד הגלר למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 25.2.77).
ע.פ. 307/76 - כהן יעקב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות בתאונה (הערעור נדחה).
המערער פגע בישישה כבת 80 בחצותה כביש ליד מעבר חציה ועד שהביא אותה לבית חולים, כעבור 25 דקות, כבר היתה ללא רוח חיים. הפתולוג שהעיד מטעם ההגנה אמר כי מכיון שלא נעשה ניתוח שלאחר המוות, אי אפשר לקבוע מבחינה רפואית אם נפטרה המנוחה כתוצאה ישירה מן מתאונה, ויתכן שלתאונה קשר פיזיולוגי למוות אך לא קשר רפואי ישיר. הפתולוג העיד כי למעשה יכלה האשה למות מכל דבר, לדוגמא, להבהל ולמות. בימ"ש השלום זיכה את המערער מאשמת גרימת מוות והרשיעו בנהיגה רשלנית שגרמה לתאונה ולחבלה בהולכת רגל. בימ"ש השלום אמר כי לרגל קירבת הזמן שבין התאונה למוות נוצרת אמנם חזקה שהמוות נגרם כתוצאה מן התאונה, אך חזקה זו ניתנת לסתירה ובהתבסס על עדות הפתולוג קבע שיש להטיל ספק בקשר הסיבתי בין התאונה והמוות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה ולדעתו שרשרת ההתרחשויות מראה על קשר סיבתי בין הפגיעה והמוות, בייחוד כשזה אירע זמן כה קצר אחרי התאונה. הערעור על כך נדחה. באה עדותו של בנה של המנוחה שעל אף גילה המופלג היא היתה בעלת כושר גופני טוב, לא נזקקה למשקפיים, שמיעתה היתה טובה, ועשתה את כל עבודות הבית. על כן כל מחשבה שמא מתה המנוחה פתאום מחמת ליקוי גופני היא השערה בלבד שאין לה כל יסוד בחומר הראיות. המערער נדון לשלוש שנים מאסר על תנאי שיופעל אם יעבור עבירת תנועה שיש בה משום פגיעה באדם, וביהמ"ש העליון קיבל את טיעונו של המערער כי התנאי רחב וחמור מדי, והגביל את התנאי לגרימת מותו של אדם או גרימת חבלה של ממש ולא סתם פגיעה באדם.
(בפני השופטים: ברנזון, מני, י. כהן. החלטה - השופט ברנזון. עו"ד צ. רפפורט למערער, עו"ד ד. וקסלר למשיבה. 10.1.77).
ע.פ. 846/76 - אברהם בן עדי נגד מדינת ישראל
*נסיון של שידול לזנות
(הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בעבירה של נסיון לשידול לזנות וביהמ"ש דלמטה היה סבור כי משלא נעשה מעשה זנות, הרי לא נעשה מעשה שידול לזנות ועל כן לא הרשיע את המערער בעבירה זו, אלא בעבירה של קבלת אתנן וכן בגרימת חבלה ודן אותו למאסר בפועל של שנתיים ולמאסר על תנאי של שנה אחת. ביהמ"ש העליון המיר את ההרשעה מקבלת אתנן לנסיון לשידול לזנות ואישר את גזר הדין. ביהמ"ש דלמטה טעה בסברתו כי משלא נעשה מעשה זנות לא נעשה מעשה נסיון לשידול לזנות. אין נפקא מינה לענין הנסיון לשדל אשה לזנות, אם השידול הצליח אם לאו. ההבחנה בין השידול המושלם לבין הנסיון, שהשידול מביא לידי מעשה ואילו הנסיון לשידול לזנות אינו מביא לידי מעשה. ממילא גם נופלת הטענה נגד השופט שהשתמש בסמכותו לפי חוק סדר הדין הפלילי והחליף את סעיפי האישום. ברם, לגופו של ענין צדק ביהמ"ש כשהחליט להשתמש בסמכותו והחליף את סעיפי האישום, שכן למערער היו כל ההזדמנויות הנחוצות להתגונן גם מפני האישום המוחלף. לטענה המשפטית של המערער שהכסף שניתן לאשה לא היה אתנן באשר המתלוננת מעולם לא התכוונה לעשות את מעשה הזנות - כבר נפסקה הלכה שהקובע בכגון דא הוא בעד מה נתן הנותן את הכסף ולא בעד מה קיבל המקבל את הכסף. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. עו"ד א. יהב למערער, עו"ד מ. נאור למשיבה. 22.3.77).