ע.א. 491+503/75 - מזל חיימי נגד בנימין אסתר ואח'
*שיתוף משאבים בין בני זוג.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט דורי) בת.א. 1290/71 - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
העובדות:
התובעת והנתבע נישאו בשנת 1959 ונולדו להם ילדים. ב- 1964 עזבה התובעת את הנתבע אך היא חזרה אליו אחרי שהנתבע חתם על התחייבות לתקן את חיי המשפחה וכן כי כל רכוש דלא ניידי שיירכש בעתיד יירשם מיד על שמו ועל שם אשתו בחלקים שוים. כן נקבע בכתב ההתחייבות כי ימסור את כל הכנסותיו לאשתו והיא תנהל את כלכלת המשפחה ביחד עם הכנסותיה היא. לאחר מספר חודשים קיבל הנתבע רשיון לבנות בית על חלקת קרקע שהיתה רשומה במחצית על שמו והבית הוקם ובני הזוג נכנסו לגור בו. הם התגוררו בדירה מספר שבועות, שוב פרץ ריב ביניהם,ביולי 1966 עזבה התובעת את בית המשפחה, ולא חזרה עוד. הבעל רשם עתה את מחצית המגרש שלו על שם בני משפחתו והמערערת ביקשה צו לרשום את הנכס גם על שמה ולחילופין שישולם לה ערך חלקה. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת הנתבעים כי זכות הקנין בחלקה שייכת לבני משפחת הבעל ולא קיבלה את טענתם כי למעשה החלקה נרכשה ע"י האב. הוא קיבל את טענת התובעת שעבדה מחוץ לבית וגם מכספה נבנה הבנין. בינתיים נתגרשו בני הזוג ובהסכם הגירושין השאירו את הענין להתדיינות נוספת אם תתעורר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחלוקת הינה למעשה על דירת בני הזוג, התייחס להלכת שיתוף המשאבים בין בני זוג וקבע שהתובעת אינה זכאית לצו ביצוע בעין באשר החלקה רשומה במחציתה על שם מישהו אחר בחלקים בלתי מסויימים, והדירה איננה נושא של רישום נפרד, כך שאי אפשר להעביר מחצית הדירה על שמה. על כן בירר ביהמ"ש את שויה של הדירה והגיע לסכום מסוים שעל הנתבע לשלם לתובעת.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. היה יסוד בחומר הראיות לקבוע שיתוף משאבים בין בני הזוג כאשר הם חיו יחד ובייחוד כאשר הוקמה הדירה והתובעת גם ניהלה את משק הבית וגם עבדה בעבודות חוץ. אך בנוסף על שיתוף המשאבים המשתמע מן הנסיבות היתה קיימת במקרה דנן התחייבות מפורשת של הנתבע לשתף את התובעת בחלקים שוים בכל נכסי דלא ניידי שיירכשו בעתיד וממילא גם הדירה במשמע.
ב. אין לקבל את הטענה כי החלקה הועברה כדין לבני המשפחה בתור סילוק ההלואה שניתנה לצורך הקמת הבית. בפסה"ד משתמע כי השופט קבע שהעברה זו נעשתה שלא בתום לב כדי להבריח את הנכס מהתובעת ואכן כך הם פני הדברים. מקבלי ההעברה ידעו את העובדות לאשורן, ידעו על הסכסוך בין בני הזוג וממילא אסור היה לנתבע להעביר לבני המשפחה את הנכס בלא ידיעת התובעת, אפילו היה חייב להם כספים וצריך היה לתת לתובעת הזדמנות לסלק את ההלואה כדי לשמור על הנכס המשותף.
ג. נכון שאין אפשרות להעביר מחצית הבית בעין לתובעת והבעיה היא הערכת הנכס. אין לקבל את טענת הנתבעים שהמועד הנכון לשומת הנכס היה בעת הפרת התחייבותו של הנתבע כלפי התובעת כאשר העביר אותו אל אביו, ושוויו אז היה נמוך מעת מתן פסה"ד. כאן לא מדובר על הפרת חוזה להעברת נכס, אלא פגיעה קנינית על יסוד בעלות משותפת, לפחות במה שנוגע לעילת המשאבים המשותפים, מבלי להתייחס לשאלת ההתחייבות שבין בני הזוג בדבר השיתוף בנכסים. כיון שהתביעה היא קנינית לא היתה התובעת חייבת "לרדת לשוק" כאשר הנתבע כפר בבעלות המשותפת והיא יכולה לבקש בכל עת אכיפת זכותה. אם הזכות אינה ניתנת לאכיפת בעין היא זכאית לשויה בכסף בעת האכיפה.
ד. בעיה נוספת היא אם יש לשום את השווי כמו בעת הגשת התביעה או במועד יותר
מאוחר. בתביעה חוזית לתשלום חוב או להעברת נכס ששויו נקבע בחוזה, בדרך כלל על ביהמ"ש להיות נאמן לעקרון שלפיו הסכום הנקוב בחוזה הוא לעולם הסכום שיש לפצות עליו בלי להתייחס לאינפלציה. מה שאין כן בתביעה קנינית שיש לפסוק את הסכום המשקף את השווי הריאלי בעת מתן פסה"ד ולא בעת הגשת התביעה. ביהמ"ש העליון הכניס שינויים בדרך שומת ביהמ"ש המחוזי והוסיף סכום כסף לשומת ביהמ"ש המחוזי.
השופט שרשבסקי:
את הלכת המשאבים המשותפים אין להחיל על ענינינו. ההלכה חלה, אם בכלל, רק אם אין הסכם מפורש בין הצדדים בדבר הסדר עניני הנכסים ובענינינו כאשר קיים הסכם מפורש כזה אין להתייחס להלכת המשאבים המשותפים. מכיון שבהסכם הבטיח הבעל שכל נכס שיירכש בעתיד יירשם מיד על שמו ושם אשתו בחלקים שוים, הרי ביחסים הפנימיים ביניהם מהוה הדבר הענקת זכות קנינית והאשה זכאית לדרוש זכויות חפציות, היינו ביצוע בעין של ההסכם. אם מחמת סיבות חיצוניות אין אפשרות של ביצוע בעין בפועל, אין בכך כדי לפגוע בזכותה להיות במצב שמבחינה כלכלית יהא שווה למצב שהיה אילו היתה קיימת אפשרות של ביצוע בעין בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי עו"ד א. אחיעזר למערערת, עו"ד גב' קראוס למשיבים. 8.3.77).
ע.פ. 364+372/76 - אברהם גוזלן ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט נועם) בת.פ. 330/71 - הערעורים על ההרשעה נדחו ועל חומרת העונש נתקבלו).
העובדות:
החברה הכלכלית לירושלים (להלן: החברה) הוסמכה בשנות הששים להקים אזור תעשיה במקום שבו היתה מצויה מעברת תלפיות. החברה היתה צריכה לפנות את תושבי המעברה ופנתה למערער גוזלן שהיה אז עובד הסוכנות שהוא יעסוק בפינויים כעבודה נוספת. גוזלן צירף לעבודה את גיסו אביטל. המערער מור כיהן כמזכיר החברה הכלכלית. כמסתבר החתימו המערערים גוזלן ואביטל את המפונים על קבלות גבוהות ממה ששילמו ובעזרת מור קיבלו מהחברה הכלכלית את התשלומים בהתאם לאמור בקבלות. בביהמ"ש המחוזי הסבירו הנאשמים כי את ההפרשים שילמו לאנשים שונים כדי להטריד את אנשי המעברות ולגרום לכך שיסכימו לפינוי בתשלומים נמוכים. המערערים הועמדו לדין בעבירות מרמה בנסיבות מחמירות והורשעו. על גוזלן ומור נגזר עונש של שנתיים מאסר וקנס של 25 אלף ל"י כל אחד, ואילו על אביטל נגזר עונש של שנה אחת מאסר וקנס של 10,000 ל"י. הערעור נסב על ההרשעה ועל חומרת העונש.
החלטה - השופט ח. כהן:
א. אין סיבה שלא לסמוך על קביעות ביהמ"ש המחוזי גם אם נעשו שנים אחדות לאחר גביית הראיות. המערערים הודו כי הקבלות שקיבלו מהמפונים היו גבוהות מן הסכומים ששילמו, לאותם אנשים, אלא שלטענתם היו אלה הוצאות בעבודת הפינוי. בין אם ההסבר מתקבל על הדעת ובין אם לאו, הרי מעידות הקבלות על דבר שקר ומרמה כמשמעותה בחוק. אימתי אין ביהמ"ש שלערעור קשור בקביעות עובדתיות שנעשו, כאשר העובדות נקבעו עפ"י המהימנות בלבד, ואם הדבר נעשה לאחר שנים רבות יכול ביהמ"ש שלערעור להתערב בכך. כאן העדים רק חיזקו את מה שעולה בלאו הכי מחומר הראיות ומהודאות המערערים.
ב. טענת הנאשמים בעיקרה הינה שלא היה, בקבלות הכוזבות כדי לרמות את החברה באשר מנהלי החברה היו בסוד הענינים, שהקבלות כוללות גם את ההוצאות הסמויות. אילו הוכחה טענה זו אכן המערערים היו יוצאים זכאים, ברם הטענה לא הוכחה כלל ומנהלי החברה שהעידו לא ידעו דבר מכל זה.
ג. המערער אביטל טען כי גם אם הוא ניהל את כל חשבונות הפינוי, הרי לא היתה לו כוונה פלילית, כי עשה כל מה שעשה עפ"י הוראות המערער גוזלן. ברם אביטל הודה כי ידע שהקבלות כוזבות ועצם ידיעה זו דיה להוכחת קיומה של הכוונה הפלילית הדרושה. לעבירות מרמה די בידיעת הכזב ואין צורך בכוונה להפיק תועלת אישית.
ד. את הנסיבות המחמירות למעשה המרמה יש לראות בכך שמדובר ב- 11 מקרים. נוסף לכך יש לראות נסיבות מחמירות בכך שהמערערים גוזלן ומור היו עובדי ציבור שהוטל עליהם תפקיד אחראי ועדין במיוחד, והם מעלו באימון שנתנו בהם והפרו אותו.
ה. לענין חומרת העונשים - אכן הכלל הוא שאין לשלוח אנשים למעצר לאחר זמן רב כמו בעניננו, שהעבירות בוצעו בשנת 1970, אם בינתיים תיקנו מעשיהם. זהו הכלל, אך יש יוצאים מן הכלל ובין אלה כשמדובר בעובדי ציבור שמעלו בתפקידם ואחת דינם למאסר יהא אשר יהא הזמן שחלף מאז ביצוע העבירות. על כן המערערים גוזלן ומור שהיו עובדי ציבור אין לפטור אותם ממאסר, אך ניתן להקל בענשם ולהעמיד את עונש המאסר על חמישה עשר חודשים במקום שנתיים. מאידך המערער אביטל שלא היה עובד ציבור צריך ליהנות מן הכלל ועל כן בוטל עונש המאסר שהוטל עליו והקנס הועלה מ- 10,000 ל- 20,000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, י. כהן, אשר עו"ד ש. תוסיה כהן למערער גוזלן, עו"ד מ. מוסק למערער אביטל, עו"ד י. רובין למערער מור, עו"ד א. בן-טובים למדינת ישראל. 3.3.77).
ע.פ. 436/76 - ציון סימון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (הערעור נדחה).
המערער חשד באחד יצחק אלבז כי אנס את אחותו הקטינה, נסע לביתו של אלבז ופגש שם את אחיו קלוד אלבז. האח עם המערער נסעו, לפי הזמנת המערער למקום מסויים ביפו. שם התפתחה שיחה בין השנים ואז עזב המערער את המקום, חזר עם אקדח וכאשר המנוח החל לברוח ירה בו והרגו. המערער הורשע בהריגה ונדון ל- 12 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. בכל הנסיבות לקולא, ובין היתר גילו הצעיר של המערער והתקוה כי יחזור למוטב, אין כדי להביא להקלה בעונשו. לא קדמה למקרה כל התגרות ואין זה אלא מעשה אלימות אכזרי שבו קופחו חייו של אדם שלא היה קשור כלל למעשה שיוחס לאחיו.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. הגלר למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 1.3.77).
ע.פ. 645/76 - יוסף אסולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון שוד) (הערעור נדחה).
המערער יחד עם אחר ניסו לבצע שוד בשתי תחנות דלק אך מצאו אותן סגורות, הגיעו לתחנת דלק שהיתה פתוחה בשעת לילה מאוחרת, והמערער שהיה מצוייד בתת מקלע פתח באש ללא כל סיבה על אחד העובדים ופצע אותו. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער עונש של שבע שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשי אלימות הפכו למכת המדינה ויש להרחיק עבריינים כאלה מן החברה אפילו יש נסיבות לקולא. אמנם יש להתחשב בנסיבות כאלה אך כבר התחשב בהן ביהמ"ש המחוזי. (בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, שמגר. עו"ד א. יהב למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 1.3.77).
ע.פ. 615/76 - חאלד מנסור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (הערעור נדחה).
אמו של המערער התאלמנה מבעלה וחפצה להנשא לגבר אחר. המערער ואחיו התנגדו לכך ועל רקע סכסוך זה דקר המערער את אימו מספר דקירות שפגעו בצלעותיה. המערער הואשם בעבירה לפי סעיף 238 לפח"פ שעונשה המירבי 7 שנות מאסר ונדון לחמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אין הסבר לכך מדוע לא הועמד המערער לדין בעבירה של נסיון לרצח, אך לנוכח חומרת הנסיבות, הדקירות המרובות, יחס הקירבה שבין הדוקר לנדקרת, יכול היה ביהמ"ש להטיל על המערער את העונש המתקרב לעונש המירבי הקבוע בחוק.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, י. כהן. עו"ד בן יעקב למערער, עו"ד גב' ברנשטייןלמשיבה. 21.2.77).=ב.ש. 37/77 - מנחם דוד נגד מדינת ישראל
*סמכות דיון בבקשות חוזרות לשחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר נעצר ביום 2.1.77 עקב חשד של הוצאת כספים במרמה, מתן שוחד, זיוף מסמכים ועבירות כיו"ב. הוא הוחזק במעצר עד תום שלושים ימי מעצרו. המדינה פנתה לבימ"ש השלום וביקשה הארכת המעצר לתקופה של 15 יום. לבקשה לא צורפה פניה של היועהמ"ש לפי סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי. בימ"ש השלום נעתר לבקשת המדינה, העורר ערער לביהמ"ש המחוזי שהחליט כי בימ"ש השלום לא היה מוסמך להאריך את המעצר באשר לא צורפה לבקשה פניית היועהמ"ש. בו ביום פנתה המדינה מחדש לשופט השלום בבקשה להוצאת פקודת מעצר והפעם צורפה פניה של היועהמ"ש לממשלה. בימ"ש השלום סירב לבקשה באשר לדעתו צריך היה להגיש ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת ביהמ"ש המחוזי שביטלה את פקודת המעצר הקודמת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה באמרו כי המדינה לא היתה צריכה לפעול בדרך הערר ויכלה להגיש בקשה לעיון חוזר. הערר על כר נדחה. לבימ"ש השלום היתה סמכות לדון מחדש בפניה של המדינה לענין המעצר. העורר היתה משוחרר בערובה עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי ועל כן חלות הוראות סעיפים 33 או 34 לחוק סדר הדין הפלילי. המדינה מצאה מקום לבקש עיון חוזר באשר העובדה שצורפה פניית היועהמ"ש מהווה שינוי נסיבות, בהתחשב בכך שהנימוק היחידי לשחרור בערובה היה העדר פניית היועהמ"ש. הבקשה לעיון חוזר אכן צריך היה להגישה לבימ"ש השלום שהוא היה הערכאה הראשונה, למרות שההוראה לשחרור בערבות ניתנה בביהמ"ש המחוזי בערעור. אשר לגוף המעצר - מדובר בעבירות שמעורבים בהן הרבה אנשים וקיים חשש להשפעת העורר על העדים ולאשמה גופה קיימות ראיות לכאורה שיש בהן כדי לבסס את האישום.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ש. אייל לעורר, עו"ד רזניק למשיבה. 16.2.77).
המ' 138/77 - יגאל שרעבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בהחזקת כמות של 35.84 גרם חשיש. בבימ"ש השלום היו ראיות שלפיהן ניתן היה להרשיע את המערער בהחזקת חשיש בכמות של 56.5 גרם, ברם כתב האישום לא תוקן בהתאם. אעפ"כ הורשע המערער בהחזקתהכמות הגדולה של החשיש לצורכי מסחר והוטל עליו עונש של שנה אחת מאסר. בהסכמתהמדינה נתקבל הערעור לענין ההרשעה וזו תוקנה והועמדה על החזקת חשיש בכמותהקטנה יותר. כיוון שכך החליט ביהמ"ש העליון להפחית את עונש המאסר לתשעה חודשים,
וזאת מתוך הזהירות שמא היה בכמות החשיש שבהחזקתה הורשע המערער, כדי לקבוע בדעת השופטים את אורך תקופת המאסר למשך שנה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד ש. זיו למבקש, עו"ד י. אלון למשיבה. 28.3.77).
ע.א. 429/76 - משרד המסחר והתעשיה ואח' נגד י. לב עו"ד מפרק חברה
*דין קדימה של תשלומי חובה בפירוק חברה (הערעור נתקבל).
המשיב הינו מפרק החברה סריגי ססיל והתעוררה שאלה אם עליו להכיר בחוב שחבה החברה לקרן למוצרי צמר כחוב בדין קדימה או כחוב רגיל. עפ"י סעיף 220 לפקודת החברות יש דין קדימה בפירוק חברה למיסי ממשלה של השנה האחרונה שלפני הפירוק וכאן חוייבה החברה בתשלומי חובה שונים לקרן הנ"ל עפ"י תקנות שעת חירום (תשלומי חובה). ביהמ"ש המחוזי קבע כי תשלומי חובה כנ"ל אינם בגדר "מיסי ממשלה" המצויינים בסעיף 220 לפקודת החברות והערעור על כך נתקבל. גם אם לנקוט בפירוש דוקני של המונח "מיסי ממשלה" כשמדובר בדין קדימה של חוב אין ספק כי תשלומי החובה לקרן מהוים מיסים. הקרן אמנם איננה מוסד ממשלתי, ברם ההיטלים לקרן מועדים למטרה תקציבית, הן ההכנסות והן ההוצאות מופיעות בתקציב המדינה ואם נוצרים עודפים בקרן הם עוברים לקופת המדינה, וכאשר חסרים כספים המדינה מכסה אותם. אין לייחס חשיבות לשמו של התשלום שעליו מדובר, אלא יש להכריע על התוכן האמיתי במובן העניני של התשלום. שלושת הסימנים הנמנים במס: תשלומו לרשות ציבורית, מוטל בדרך של כפיה, איננו תמורת שירות מסוים - כל שלושה סימנים אלה נמצאים כאן.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד י. בן-אור למערערים, עו"ד י. נאמן למשיבים. 14.3.77).
ע.א. 461/76 - מנשה מטל נגד יונה מרגלית ואח'
*תשלום דמי תיווך (הערעור נתקבל).
המשיבה השניה (להלן: האם) עמדה למכור את דירתה ונעזרה במשיבה הראשונה (להלן: הבת). הן פירסמו הודעה בעתונות והיו בה מספרי טלפון להתקשרות בענין המכירה. בנו של המערער, העובד כפקיד במשרד אביו המתווך, התקשר עם הבת וזו הסכימה שמשרד התווך יטפל במכירה. לאחר מכן, ללא ידיעה על ההתקשרות הקודמת, התקשר האב ושוחח עם האם ושוב נמסרה לו הרשות למכור את הדירה ולקבל דמי תווך. שתי השיחות הוקלטו והוגשו לביהמ"ש. בשיחות דובר על מחיר מסוים שדרשו המוכרות. לבסוף נשלח קונה ע"י משרד התווך של המערער והקונה לא סיפר כי נשלח ע"י משרד תווך זה אלא כי נשלח ע"י משרד תווך, והדירה נמכרה במחיר הנמוך מזה שדרשו מלכתחילה בשיחות עם המתווך. הן סירבו לשלם דמי תווך, בתי המשפט דלמטה פסקו שאין לשלם דמי תווך והערעור על כך נתקבל. לשאלת חובתה של הבת - היא אמנם דיברה עם בנו של התובע אך הוא דיבר בשם המשרד. מצד שני היא אמנם שלוחתה של אמה, אך היא לא הציגה את עצמה כשלוחה אלא כשותפה לעיסקה ועל כן אפשר לתבוע ממנה את דמי התווך. אחת הטענות שגרמה לדחיית תביעת המתווך היתה כי הוא לא הציג את הקונה בפני המוכרת, והיא לא ידעה שהוא נשלח ע"י המתווך. גם בכך אין כדי לפטור את המשיבות מתשלום דמי התווך. כשמדובר בתווך עסקי מקרקעין זוכה המתווך בדמי תווך כאשר ההתקשרות באה בעקבות פעילותו. צריך שהתווך יהווה סיבה יעילה להתקשרות ודי בכך שהמתווך מסר לקונה את כתובתו של המוכר והפנה את הקונה למוכר, אם מסירת הכתובת הספיקה במקרה המסוים כדי ליצור את הקשר שבין השניים. המתווך לא התחייב להודיע למוכרת שהוא שולח אליה קונה והמוכרת היא שהיתה צריכה לשאול את הקונה אם נשלח ע"י המתווך.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. קנטי למערער, עו"ד א. ארן למשיבות. 8.3.77).
ע.א. 716/76 - מען אגודה שתופית נגד מיכאל וינברג ואח'
*שיקול דעת ביהמ"ש בהפעלת תקנה 423 לתקנות סדר הדין (הערעור נתקבל).
ענינו של ערעור זה שימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי בתקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיבה השניה הגישה תביעה נגד המערערת ונגד המשיב הראשון, ניתן פס"ד בבימ"ש השלום והמערערת הגישה ערעור לביהמ"ש המחוזי הנוגע להחלטה ביחסים שבינה לבין המשיב הראשון. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו ששופט השלום לא התייחס למחלוקת שבין המערערת והמשיבה השניה, לדעתו מדובר בפגם יסודי ועל כן הפעיל סמכותו לפי תקנה 423 והורה כי בימ"ש השלום ישלים את החסר ויכריע בגורל תביעת המשיבה השניה כלפי המערערת. הערעור על כך נתקבל. השימוש בסמכות המוקנית לביהמ"ש שלערעור לפי תקנה 423 מסורה לשיקול דעתו של ביהמ"ש. גבולות השימוש בסמכות זו נדונו ע"י ביהמ"ש העליון ואין אחידות דעים בהקשר לכך. מה גם אם יש מי שמצדד בשימוש פעיל בסמכות זו, הרי הגישה היא שהשופט חייב להצטמצם בטענות בעלי הדין ולא לעשות את מלאכת הצדדים. נקבע גם מבחן של טובת הציבור ובעניננו ודאי שטובת הציבור לא הצדיקה את השימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי בשיקול דעתו. מדובר כאן בתיק אזרחי רגיל כשהצדדים בו היו מיוצגים ע"י עורכי דין, והפגם שנתגלה על פני פסק דינו של שופט השלום הוא מקרה מובהק שעליו יש להגיש ערעור והמשיבה השניה לא הגישה ערעור כזה.
פסה"ד ניתן מפי השופט עציוני והשופטת בן פורת הוסיפה כי ספק אם בכלל היתה סמכות לביהמ"ש המחוזי להשתמש כאן בתקנה 423, כאשר למעשה התובענה שבין המערערת למשיבה השניה נסתיימה בהעדר ערעור והיחסים שבין המערערת למשיב היו של שני נתבעים ביניהם.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, בן-פורת. עו"ד י. אורון למערערת, עוה"ד ח. גלזר וש. ברקוביץ למשיבים. 15.3.77).
ע.א. 16/76 - יצחק זהבי נגד אהרון ויקסלבאום ואח'
*אי חוקיות של תמורה שהוכשרה למפרע (הערעור נתקבל).
תביעת המערער המושתתת על שיק בחתימת המשיבים על סך 120,000 ל"י, נדחתה בביהמ"ש המחוזי מחמת אי חוקיות התמורה שניתנה במטבע חוץ ללא היתר כחוק. עתה מונח לפני ביהמ"ש העליון היתר למפרע שניתן ע"י הרשות המוסמכת לאותה עיסקה, ובתוקף היתר זה נעשתה התמורה חוקית למפרע. מסיבות אלה קיבל ביהמ"ש העליון את הערעור וחייב את המשיבים לשלם למערערת סכום התביעה בצירוף ריבית ושכ"ט עו"ד.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עוה"ד צימרמן ור. גרונפלד למערער, עו"ד י. לויעד למשיבים. 30.3.77).
ע.א. 327/75 - שלמה ריין ואח' נגד עירית חיפה
*קיום צוואה בעל פה (הערעור נדחה).
ערעור זה נסב על קיום צוואה שנערכה בעל פה עפ"י סעיף 23 לחוק הירושה וביהמ"ש דלמטה קיים את הצוואה. הערעור על כך נדחה. אין מחלוקת שהמנוח היה שכיב מרע ועל כן היה כשיר לעשות את הצוואה בעל פה. טענת המערערים היא כי מצבו של המנוח לא מנע בעדו מלצוות בכתב ושהמנוח עצמו לא הביע רצונו לצוות בע"פ דוקא. אכן, אין לקיים צוואה בע"פ של שכיב מרע כדבר שבשגרה ובכל מקרה יש לבדוק בקפדנות לא רק אם המצווה היה במצב של שכיב מרע, אלא גם אם דבריו לא היו סתם דברים בעלמא. כאן אין ספק שאכן גמר המנוח דעתו לצוות כפי שציוה בע"פ. הטענה כי ההחלטה לערוך את הצוואה בע"פ דוקא היתה החלטתו של עוה"ד שערך אותה ולא של המנוח עצמו אינה מעלה ואינה מורידה. הנוהג הוא כי עוה"ד הוא העורך את הצוואה
והמדריך את המצווה בשבילי החוק ואין פסול בכך שעוה"ד יעץ למצווה לצוות בצוואה בע"פ.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד טויסטר לטערערים, עו"ד ע. בן-חיים למשיבה. 1.3.77).
ע.א. 71/77 - י. איזנברג ושות' נגד יעקב אילוז
*הודאה והדחה (הערעור נדחה).
המשיב רכש מן המערערת תנור אפיה ושילם עבורו. המחלוקת בין הצדדים היתה אם סיפקה המערערת למשיב את התנור ואם לאו. בימ"ש השלום לא הגיע להכרעה איזו משתי הגירסאות היא הנכונה ועל כן החליט לפי נטל השכנוע וסבר כי נטל זה רובץ על המערערת וקיבל את תביעת המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והערעור על כך נדחה. אינה דומה טענה של תובע שהתחייבות שהיתה לגביו לא קויימה לטענה שהקיום נעשה בצורה פגומה או בפיגור. כשהתובע טוען ששילם עבור סחורה והנתבע למעשה מודה שהתשלום שולם לו, אלא שהוא טוען כי הוא סיפק את התמורה, יש לראות בכך הודאה והדחה, ועל הטוען כי סיפק את הסחורה עליו הראיה. לעומת זאת אם התובע מודה שקיבל את התמורה לתשלום אלא שהוא טוען כי הסחורה פגומה אז עליו הראיה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ש. הלוי למערערת, עו"ד נ. פנץ למשיב. 28.3.77).
ע.א. 518/76 - ח. אייזנשטיין נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישובי מס שבח מקרקעין (הערעור נדחה).
בשנת 1947 רכש פלוני קרקע, ב- 1960 התקשר פלוני עם המערער למכור לו את הקרקע, ב- 1961 הקים פלוני חברה בע"מ והעביר לה את הקרקע ללא תמורה, ולאחר מכן העביר את השליטה על החברה למערער. לפי חוק מס שבח שחל אז לא גרמו פעולות אלה לחיוב במס שבח מקרקעין. ב- 1963 הוחק חוק מס שבח מקרקעין ולפי סעיף 117 שבו אפשר היה תוך שנה להעביר את הזכות במקרקעין משמה של החברה לשם בעלי המניות של החברה, בלי לשלם מס שבח או אגרות העברה. בתוך המועד האמור העבירה החברה את הקרקע ללא תמורה למערער וב- 1975 מכר המערער את הקרקע. על מכירה זו חוייב המערער במס שבח מקרקעין והשאלה לצורך השומה היתה מהו יום הרכישה של הקרקע. לטענת המערער יש לראות כיום הרכישה את שנת 1947 שבו רכש פלוני את הקרקע, ואילו המשיב קבע כיום הרכישה את שנת 1960 שבו הסכים המערער לרכוש את הקרקע. הערעור על כך נדחה. סעיף 117 (ב) של החוק, שהיה קיים בעת ביצוע עיסקה זו, קובע את הדרך שבה יש לקבוע את שווי הרכישה ויום הרכישה במקרים שבהם נמכרת קרקע אשר הגיעה למוכר בדרך הקבועה בסעיף 117 (א), היינו ע"י העברה מן החברה לבעל המניות. לפי סעיף זה לא מתחשבים בעת המכירה בפעולה שנעשתה בהעברת הקרקע מהחברה לבעל הקרקע ורואים את יום הרכישה באותו יום שבו הגיעה המניה לידי המוכר. קביעה זו של סעיף 117 היא מיוחדת למקרה כזה ואין להפעיל לפי קביעה זו את הפיקציה של סעיף 22 לחוק, שהיא כללית למקרה של מכירת מקרקעין ע"י חברה, כאשר ניתנת אפשרות למוכרת לראות את העיסקה לא כמכירת מניות בחברה אלא כמכירת מקרקעין ולחזור למוכר הראשון כאשר החברה קיבלה את המקרקעין במתנה מבעל מניותיה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד פ. רובין למערער, עו"ד א. בן-טובים למשיב. 23.3.77).
ע.פ. 764/76 - עבדל בורקאן והאשם בקרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעורו של אחד המערערים נתקבל).
שני המערערים הורשעו בעבירה של גניבה ממעביד ועבירת התפרצות וגניבה ועל המערער האשם אל בקרי הוטל עונש של 30 חודשי מאסר שמתוכם 12 חודשים מאסר בפועל, ואילו על המערער עבדל בורקאן הוטל עונש מאסר של 33 חודשים שמהם 15 חודשים מאסר בפועל. ערעורו של בקרי על חומרת העונש נדחה שכן עונש של שנה מאסר בפועל איננו חמור מדי. מאידך, נתקבל ערעורו של בורקאן ועונשו הושווה לעונש של בקרי. בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי אין שום הסבר מדוע הפלה בין שני המערערים והטיל על האחד עונש חמור יותר מאשר על השני. (בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עו"ד מ. עצמון למערערים, עו"ד י. אלון למשיבה. 15.3.77).
ע.פ. 569/76 - אברהם רוזנברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הגיש לראשונה הצהרת הון ובה העלים שני חשבונות בנק שהיו לו. באחד היו לו ניירות ערך בסכום של 136 אלף ל"י ובשני יתרת זכות בחשבון עו"ש בסכום של 6000 ל"י. הוא הורשע במסירת תרשומת כוזבת בנגוד לסעיף 220 (2) לפקודת מס הכנסה ונדון למאסר חצי שנה בפועל וחצי שנה על תנאי וקנס של 10,000 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער עבד כשכיר והיה ער לחשבון נירות ערך שלו, שכן נמצא ברשותו פתק ועליו פירוט נירות הערך השמורים בחשבון הנ"ל. למקור הכסף ששימש לרכישת נירות הערך נתן המערער הסברים שונים שלא נתקבלו על דעתו של ביהמ"ש, ומכאן שהיה לו מקור הכנסה שאין ידוע מהו ושעליו לא דווח. עצם העובדה שדבריו נדחו ככוזבים והנסיבות האמורות שללו טעות כנה ובתום לב והצביעו על כוונה להעלים את העובדות לאמיתן. מכאן שהוכח הזדון שהוא מיסודותיו של סעיף 220 הנ"ל, ויש בכך הוכחה על כוונתו של המערער להעלים מקורות הכנסתו ולהתחמק ממס. אשר לעונש - טוען המערער כי מאסרו עלול להביא לפיטוריו ולאובדן מקור פרנסתו. ביהמ"ש העליון ציין כי העונש אינו מופרז לחומרה בנסיבות הענין, ואין מקום להניח כי העונש צריך בהכרח להביא לפיטורי העובד מעבודתו. ברם שיקול הדעת בכגון דא הוא בידי המעביד בלבד, ואין לתת מהלכים לדעה כי על ביהמ"ש להמנע מגזירת עונש ההולם את נסיבות המקרה, רק מפני שבכך יש כדי להכביד על שיקוליו ולבטיו של המעביד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. סגל למערער, עו"ד א. בן-טובים למשיבה. 28.3.77).
ע.פ. 665/76 - יוסף טיבי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שהוא קבלן לעבודות פתוח הורשע בעבירות מס הכנסה שכללו הצהרת הון כוזבת, מסירת תשובות לא נכונות, והשמדת מסמך שיש לו ערך לענין השומה. הוא נדון למאסר בפועל של חמישה חודשים וקנס של 100,000 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה - ביהמ"ש המחוזי דן בכל השאלות. שאותן עורר המערער והכריע בהן לפי חומר הראיות שהיה בפניו וביהמ"ש העליון לא מצא בשיקוליו ובדרך הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי כל טעות שתצדיק התערבות בהכרעת הדין. אשר לעונש - הרי הוא מפתיע בקולתו, ואלמלא נסיבותיו של המערער כפי שצויינו - ניהל אורח חיים ללא דופי, שירת בצה"ל גם לאחר שיכול היה להשתחרר, יצר לעצמו עסק שממנו פירנס בכבוד את משפחתו ואת הוריו ונתן ידו לפעילות ציבורית - היה מקום להחמיר עוד בעונשו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, אשר, גב' בן-פורת, עו"ד רוטמן למערער, עו"ד ווגנר למשיבה. 3.3.77).
ע.פ. 606/76 - מדינת ישראל נגד שלום קדוש
*קולת העונש (נסיון התפרצות וגניבה) (הערעור נתקבל).
המערער ביצע שתי גניבות והתפרצויות, יש לו הרשעות קודמות רבות, אך בהשפעת דו"ח קצין מבחן הסתפק השופט דלמטה בהטלת עונש של שלושה חודשי מאסר בגין שתי העבירות, ואלה חופפים שני עונשים של מאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים כל אחד, כשגם אותם שני עונשים הופעלו כחופפים. כך שבסה"כ נדון המשיב לריצוי שלושה חודשים מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל. בשעתו, כאשר העונש הקודם הובא בפני ביהמ"ש העליון המליץ קצין המבחן לשחרר את הנאשם לתקופת נסיון, וביהמ"ש שחרר את המשיב לנסיון של ששה חודשים, וכמסתבר ניצל את האימון שנתנו בו וביצע עבירות נוספות. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי כל המאמצים שנעשו עד כה לא הועילו ומן הדין להטיל על הנאשם עונש מאסר לתקופה של ששה חודשים בגין שתי העבירות נשוא הערעור, כשהעונש מצטבר לששה חודשי מאסר על תנאי שהופעלו גם כן במצטבר.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, אשר. עו"ד בן-אור למערער, המשיב לעצמו. 24.3.77).
בג"צ 452/76 - סוהיל חסן שוקרי נגד ביה"ד השרעי לערעורים ואח'
*פסילת דייני בי"ד שרעי עקב הבעת דעה קדומה (הצו הפך להחלטי).
העותר הוא מותוואלי של ווקף ובביה"ד השרעי הוגשה בקשה ע"י שניים מן המשיבים (להלן: המשיבים) להדיח את העותר מתפקידו. ביה"ד דחה את הבקשה ועל החלטה זו ערערו המשיבים בביה"ד השרעי לערעורים. העותר טוען כי שניים מן הקאדים היושבים בביה"ד לערעורים פסולים לדון בערעור, כי יש להם דעה קדומה נגדו. עתירת העותר נתקבלה. שני הקאדים האמורים הגישו הצהרה לבג"צ שלא הביעו דעה קדומה, אלא הביעו דעתם בתיק מסוים שהיה מונח לפניהם בתחום סמכויותיהם. ברם, גם בלי להתחשב במה שכתוב בפסה"ד הקודם בין אותם בעלי דין אודות העותר וכשירותו כמותוואלי, הרי בכתב התשובה שהגישו לבג"צ בהליכים קודמים הם כותבים במפורש כי המבקש דורש את טובת עצמו ושאינו מייצג זולתו. מכאן שאמנם דעתם נחושה שהעותר איננו ראוי לשמש כמותוואלי ועל כן אין טעם להביא את הערעור בענין העותר לדיון בפני אותם חברי ביה"ד. זכותו הבלתי מעורערת של כל צד היא שמי שיחשב לשפוט בענינו יהיה לגמרי בלתי תלוי וחסר פניה ונקי מכל רבב של דעה קדומה. אין זאת אומרת שהקאדים האמורים אינם יכולים להסיח דעתם מכל מה שקרה בעבר, אך מן המפורסמות הוא שלא די בכך כי הצדק ייעשה אלא צריך גם שהצדק ייראה. אשר לטענה שאין אפשרות להרכיב הרכב אחר של ביה"ד השרעי לערעורים - אין זה ענין לבג"צ לענות בו.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט מ. כהן. עוה"ד ש. דרוויש וי. פתאל לעותר, עו"ד ח. שחאדה למשיבים. 1.3.77).
בג"צ 628/76 - לביב שריף נגד ראש המועצה גולים ואח'
*התנגדות חמולה לקריאת שם של בי"ס ע"ש מנוח מחמולה אחרת (העתירה נדחתה).
בכפר ג'וליס היה ריב בין שתי חמולות שעל אחת מהן נמנה המנוח שייך טריף. בשעתו החליטה המועצה המקומית לקרוא ע"ש המנוח את בית הספר המקומי, החמולה היריבה התנגדה והענין הועבר למפקח מטעם משרד החינוך. הלה העביר את המלצת המועצה למנהל משרד החינוך מבלי להעביר את ההתנגדות של החמולה היריבה. לנוכח המתיחות שנוצרה הוחלט להניח את הענין עד שתבחר המועצה החדשה ותיתן את דעתה על הענין. משנבחרה המועצה החדשה אמנם היה רוב לבני חמולת טריף אך ראש המועצה הוא מן החמולה השניה והוא מסרב להמליץ על קריאת בית הספר על שמו של טריף ובכך מנעו ראש המועצה ומנהל בית הספר לבצע את ההחלטה הקודמת. עתירת העותר נדחתה. ראשית, נתגלה פגם בהליכים שקדמו לאישור הצעת המועצה
המקומית הקודמת וההליכים לא תאמו את התקנות הנוגעות לקריאת בית ספר ע"ש אדם פלוני. נוסף לכך, התקנות קובעות כי לא ינתן למוסד שם המביע ביטוי להשתייכות מפלגתית, פוליטית, עדתית, וכיו"ב. בנסיבות שהוכחו כאן יש ממש בטענה כי אם יקרא המוסד על שמו של המנוח טריף, ינתן בזה ביטוי להשתייכות עדתית. קריאת השם כאמור כבר הפכה למקור של ריב ומדון בכפר והיא עלולה לגרות וללהט את היצרים ולערב בריב הפוליטי מוסד חינוכי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. העותר לעצמו, עוה"ד מ. אלטר ור. יאראק למשיבים. 13.4.77).
בג"צ 105/77 - שורה בע"מ נגד המועצה המקומית טירת הכרמל ואח'
*ההצעה הזולה ביותר במכרז (העתירה נדחתה).
המשיבה פירסמה מכרז לבניית חמישה מקלטים, שלושה מסוג אחד ושניים מסוג אחר. בין היתר הוגשו הצעות ע"י העותרת והמשיבה השלישית והתברר שהצעת העותרת היתה הזולה ביותר לגבי שלושת המקלטים מסוג אחד ואילו הצעת המשיבה השלישית היתה זולה יותר לגבי המקלטים מהסוג השני. הקבלנים הגישו הצעה כוללת לכל חמשת המקלטים ועקב הפרשי המחירים יצא כי הצעת המשיבה השלישית בסכום הכולל היתה יותר זולה מהצעת העותר. לפי תנאי המכרז רשאית היתה המשיבה למסור את העבודה לגבי כל מקלט בנפרד ולטענת העותרת צריכה היתה המועצה לקבל את הצעתה לגבי שלושת המקלטים ולמסור למשיבה השלישית את בניית שני המקלטים האחרים. עתירת העותרת נדחתה. למועצה היתה זכות לפצל ההזמנה ולמסור לכל אחד מן המתחרים חלק מן ההזמנה, אך היא לא היתה חייבת להשתמש בזכות זו. כמסתבר היתה חוסכת המועצה סכום של כ- 6000 ל"י בסה"כ, ולעומת האפשרות של חסכון סכום קטן זה כאשר היקף העבודה עלה על מליון וחצי לירות, רשאית היתה המועצה להביא בחשבון שאם תפצל את ההזמנות תצטרך להעסיק שני קבלנים שיעבדו בעת ובעונה אחת בתחום שיפוטה ורשאית היתה להגיע למסקנה שמוטב לרכז את העבודה בידי קבלן אחד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, עציוני, בן-פורת. עו"ד שילה לעותרת. 10.3.77).
בג"צ 86/77 - עבד באג'ם נגד מפקד איזור יהודה ושומרון
*צו מינהלי לאיסור נהיגה ביהודה ושומרון המשנה פס"ד בימ"ש בישראל (העתירה נתקבלה למעשה).
העותר, שהוא תושב השטחים, נמצא אשם בבימ"ש לתעבורה בירושלים בעבירת תנועה ועקב כך נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה הן בשטח ישראל והן בשטחים המוחזקים. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי וטענתו היתה שבימ"ש ישראלי אינו מוסמך לפסול תוקפו של הרשיון שניתן בידו ע"י שלטונות ירדן, אלא בגבולות של מדינת ישראל. כאשר התברר הערעור בפני ביהמ"ש המחוזי הודיע ב"כ המדינה כי אין לו התנגדות שהשלילה תחול רק בשטח ישראל. עקב כך נתקבל הערעור והפסילה צומצמה לאיזור המדינה בלבד. מיד לאחר מכן הוציאו המשיבים צו מינהלי שלפיו נפסל העותר מלנהוג בשטחים במשך התקופה שבה נפסל למעשה ע"י ביהמ"ש לתעבורה. הוא הגיש עתירה לבג"צ וב"כ המשיבים הסכים לביטול הצו המינהלי לאחר מאמצי שכנוע של שופטי ביהמ"ש העליון. עקב ביטול הצו לא ניתן פס"ד לגופו של ענין, אך ביהמ"ש העליון ציין כי הצו אינו מתיישב עם מושכלות ראשונים של מינהל תקין והוגן, שאם זרוע אחת של השלטון מסכימה למתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי ללא סייג ומבלי כל רמז שבאורח מינהלי ישנו את תוצאות פסה"ד, תבוא זרוע אחרת ותהפוך את הקערה על פיה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, מ. כהן. עו"ד דוד מימון לעותר, עו"ד גב' ד. גורני למשיבים. 10.4.77).
בג"צ 578/76 - יוטבין... בע"מ נגד שר הבטחון ואח'
*השתתפות במכרז של קבלן שבעת הגשת ההצעות לא היה קבלן רשום (הצו הפך להחלטי).
משרד הבטחון הוציא מכרז פנימי לביצוע עבודות בנאיות ובין היתר השתתפו במכרז העותרת והמשיבה הרביעית. הצעת העותרת היתה הזולה, ביותר וועדת המכרזים החליטה למסור לעותרת את העבודה. ברם לאחר מכן התברר כי העותרת אינה רשומה עפ"י חוק רישום קבלנים לעבודות בהיקף הכספי שבמכרז הנדון. על כן חזרה ועדת המכרזים והחליטה למסור את העבודות למשיבה הרביעית. עתירת העותרת נתקבלה. בג"צ נתן צו ביניים ובעקבותיו לא נחתם הסכם בין משרד הבטחון לבין המשיבה הרביעית. העותרת השיגה בינתיים אישור עפ"י חוק רישום קבלנים בהיקף העבודה שבמכרז ועל כן אין מניעה מלמסור לה את העבודות. טענת המשיבים הינה כי התאריך הקובע הוא תאריך הגשת ההצעה עפ"י המכרז אך טענה זו אין לקבל. בהתאם לחוק רישום קבלנים נאסר על מי שאינו קבלן רשום לבצע עבודות הנדסה בנאיות, אך אין בחוק דבר האוסר על קבלן שאינו רשום כאמור להציע הצעותיו לביצוע עבודות כאלה, ובלבד שלא יתחיל בביצוען בפועל אלא לאחר שנרשם כחוק. זאת ההלכה גם אם אחד מתנאי המכרז הוא שהמציע צריך גם בעת הגשת הצעתו להיות רשום כחוק, ומה גם שבמכרז הנדון לא נכלל תנאי כזה.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד מ. תירוש לעותרת, עוה"ד מ. נאור וד. אור למשיבים. 28.3.77).
בג"צ 444/76 - גבריאל ביטון נגד שר הפנים ואח'
*בקשה לביטול אזרחות ע"י אסיר עולם (העתירה נדחתה).
העותר שהוא אסיר השפוט למאסר עולם ביקש מאת משרד הפנים כי תבוטל אזרחותו הישראלית ובקשתו נדחתה. עתירתו לבג"צ נדחתה. בהתאם לסעיף 10 (ב) לחוק האזרחות, אזרח ישראלי בגיר המצהיר על רצונו לחדול מלהיות תושב ישראל רשאי, אם ראה שר הפנים סיבה מיוחדת המצדיקה זאת, לוותר על אזרחותו. מכאן שצריכים שני תנאים: האחד, רצונו של האיש לחדול מלהיות תושב ישראל, והשני כי שר הפנים ישתכנע כי יש סיבה מיוחדת המצדיקה זאת. כאן לא השתכנע שר הפנים כי יש סיבה המצדיקה זאת ובנסיבות הענין לא יעביר בג"צ שיקול דעתו של שר הפנים בשבט הבקורת, ומה גם שמחוקק ביקש להשאיר שיקול זה בידי שר הפנים דוקא. כמסתבר גורס משרד הפנים שהרצון לחדול מלהיות תושב ישראל צריך להיות בגדר רצון הניתן למימוש בעתיד הנראה לעין וכאן דבר זה אינו ניתן למימוש בהתחשב בכך שהעותר שפוט למאסר עולם.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. העותר לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבים. 14.4.77).
בג"צ 137/77 - מישל חביב נגד שר המשטרה ואח'
*חידוש דרכון של בעל עבר פלילי (העתירה נדחתה).
העותר הוא יליד הארץ ואזרח ישראלי אשר לפני שנים מספר יצא לדנמרק ובהיותו שם הורשע בביצוע מעשה שוד ונדון לשש שנות מאסר. לאחר שריצה את עונשו גורש וחזר ארצה. עתה הוא מבקש להאריך את דרכונו ולטענתו הוא רוצה לנסוע לקנדה. משרד הפנים סירב לחדש את דרכונו והסכים לתת לו תעודת מעבר בלבד. תעודה כזו מאפשרת יציאה מן הארץ ונסיעה למדינות אחרות, אולם בעוד שעם דרכון ניתן להכנס להרבה מדינות ללא קבלת אשרה, עפ"י הסכמים בין ישראל לאותן מדינות, הרי שבתעודת מעבר אין אפשרות להכנס לאותן מדינות אלא עם אשרת כניסה. עתירת העותר נדחתה. לפי חוק הדרכונים ניתן לשר הפנים שיקול דעת לסרב ליתן דרכון או להאריכו ואינו מחוייב לתת נימוק לסירובו. כאן נימק השר את סירובו בכך
שהתנהגות העותר בחו"ל גרמה נזק לשמה של מדינת ישראל, ועפ"י החלטת הממשלה מומלץ למנוע שירותים מאדם שעבר עבירה שיש עמה קלון ובכלל זה למנוע ממנו דרכון. שר הפנים נימק עמדתו גם בכך כי קיימת סכנה של ביטול ההסכם ההדדי עם ארצות רבות, הסומכות על כיבוד דרישותיהם שלא לתת דרכונים לעבריינים בעבירה חמורה כזו. (בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. פיכמן לעותר. 29.3.77).
בג"צ 489/76 - רסמיה חאיה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*בקשה לאיחוד משפחות ביהודה ושומרון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת וילדיה היו תושבי כפר ליד טול כרם ועזבו את הארץ בראשית שנת 1967 לצמיתות והתיישבו בכווית. בשנת 1973 נפטר בעלה של העותרת, ביוני 1976 קיבלה רשיון לביקור ביהודה ובשומרון במשך 90 יום. לאחר בואה לאיזור ביקשה מאת המושל הצבאי שיותר לה ולילדיה לשבת ישיבת קבע במסגרת איחוד משפחות, בקשתה נדחתה ועתירת העותרת נדחתה. הכניסה לתוך איזור יהודה ושומרון מותנית בקבלת רשיון מיוחד. הסמכות בדבר הסדרת הכניסה לאיזור כוללת בחובה גם את הסמכות של הסדר התנועה שמטרתה שהות ארעית או העתקת מקום מגורים. בתום רשיון הבקור חייבים היו העותרים לעזוב את האיזור ואין להם כל זכות מוקנית להשאר ועל כן אין יסוד לטענה שמדובר בגירוש העותרים מן האיזור שבו הם מורשים להמשיך ולשהות. אין לקבל את טענת העותרים שהמשיבים השתמשו בשרירות בענין הנתון לשיקול דעתם בדבר איחוד משפחות. לענין זה אין להעדיף כאלה שבאו לישראל ברשיון ביקור על פני אלה שמגישים בקשות כשנמצאו בחו"ל. לטענה כי היו מקרים שנענו בקשות כגון זו - הרי הנסיבות לא נתבררו לבג"צ, ועל כל פנים התרת כניסתם של אנשים השוהים בארצות הרואות עצמן במצב מלחמה עם ישראל היא בגדר מעשה חסד מיוחד של הרשויות הישראליות המעוגן בשיקולים הומניטריים ועל כן מוכרע כל מקרה לאור עובדותיו. כאשר מדובר בבקשה להיענות לפנים משורת הדין אין המקרה היוצא דופן הופך לאמת מידה שלפיה חייבות הרשויות המקומיות להמשיך ולנהוג.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד א. ריכטמן לעותרים, עו"ד ד. בייניש למשיבים. 21.5.77).
בג"צ 140/77 - פלונית ואח' נגד ביה"ד הרבני לערעורים ואח'
*סמכות דיון בחלוקת רכוש בני הזוג (העתירה נדחתה).
בספטמבר 1975 הגיש המשיב לביה"ד הרבני תביעת גירושין ובה כרך, בין היתר, ענין מכירת בית המגורים של בני הזוג ופינוי האשה מן הבית. האשה טענה שאין לביה"ד סמכות לדון בחלוקת הרכוש, אך ביה"ד דחה את הטענה שכן הענין נכרך בתביעת הגירושין שהוגשה לביה"ד, לפני שהעותרת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בענין אותו רכוש. העתירה נדחתה. אין לקבל את טענת העותרות כי כל עוד לא נתן ביה"ד פסק גירושין לא היתה לו סמכות לדון בעניני הרכוש. דירת בני הזוג היא ענין הניתן לכריכה בתביעת גירושין ומשנכרך הוא נתפש לסמכותו הייחודית של ביה"ד. ענין המדור שעת בירורו בשעת בירור תביעת הגירושין ואם כי ביה"ד אינו מוסמך לפסוק בשאלת הרכוש המשותף לפני שהוא פוסק בשאלת הגירושין, הרי הוא מוסמך לדון בכך במהלך הדיון בתביעת הגירושין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן-פורת. החלטה - השופטת בן-פורת. העותרות לעצמן. 22.3.77).
בג"צ 78/77 - שמואל בן ברק בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה בירושלים ואח'
*פיצויי הלנה (העתירה נדחתה).
העותרת חוייבה לשלם למשיב השני פיצויי הלנה בגין שכר עבודה שהגיע לו עבור עבודה מיום 1.10.73 עד ליום 18.10.73. עתירת העותר נגד ביה"ד
הארצי נדחתה. טענתו הראשונה היתה שלא בדין פסק ביה"ד לעבודה כי השכר למשיב לא שולם בשעתו. שאלה זו היא שאלה שבעובדה ואפילו טעו בתי הדין אין זה ענין לבג"צ לענות בו. טענה אחרת העלתה העותרת כי עפ"י חוק שירות מילואים והכרזות משרד הבטחון בעקבות מלחמת יום הכיפורים, לא היתה צריכה כלל לשלם למשיב את שכרו לתקופה שהיה בשירות במילואים. זו טענה משפטית שלא הועלתה בשני בתי הדין לעבודה ועל כן לא יתערב בכך בג"צ. עוד טענה העותרת כי אין לחייבה בתשלום פיצויי הלנה במשך הזמן מסיום הטיעון בביה"ד הארצי ביום 5ד.23.12 ועד למתן פסה"ד שנתעכב עד ליום 9.1.77. גם טענה זו אין לקבל, ולו רק מן הטעם שהעותרת היתה חייבת לדעת כי היא מקבלת על עצמה סיכון של חיובי הלנה עבור כל שבוע שחולף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד צ. רוזן לעותרת. 7.3.77).
בג"צ 536/76 - אברהם חכמון ואח' נגד המפקח על התעבורה
*רשיון למונית (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
לפי תקנה 527 לתקנות התעבורה חייבת הרשות המוסמכת (המשיב) לתת רשיון למונית, למבקש אשר ביום הקובע להגשת בקשתו נתמלאו בו כל התנאים המפורטים בתקנה הנ"ל. תקנה אחרת קובעת שבקשת רשיון מונית תוגש לרשות לא יאוחר מן היום שנקבע ע"י הרשות שהוא "היום הקובע". בזמנו נקבע "המועד הקובע" ביום 3.6.74 ולאחר מכן לא נקבע "מועד קובע" חדש להגשת בקשות לרשיונות, עבור אנשים שממלאים אחרי הדרישות המפורטות בתקנה 527, אלא שאותן דרישות נתמלאו אצלם לאחר המועד הקובע הנ"ל. עתירת העותרים לצוות על המשיב לקבוע "מועד קובע" חדש נתקבלה ע"י בג"צ, וניתן צו שלפיו על המשיב לקבוע תוך שלושה חדשים "מועד קובע" חדש לצורך תקנה 527. לפי סעיף 20 לפקודת הפרשנות סמכות שניתנה בחיקוק או חובה שהוטלה בו יש להשתמש בה ולחזור ולמלא אותה חובה מזמן לזמן ככל שיידרש לפי הנסיבות.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ר. שרון לעותרים, עו"ד מ. נאור למשיב. 11.4.77).
בג"צ 60/77 - יהודה רסלר נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ואח'
*הקצבת זמני השידור לקראת הבחירות
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר התרעם בעתירתו על כך שבחוק הבחירות (דרכי תעמולה) מוקצבים זמני שידור באורח לא שווה בין מפלגות שהן חדשות ובין כאלה שיש להן חברי כנסת. לדעת העותר יש בכך חוסר שויון והדבר נוגד את סעיף 4 לחוק יסוד הכנסת, הקובע כי הבחירות יהיו שוות. העתירה נדחתה. בפסק דינו סוקר בג"צ את חוק יסוד הכנסת והסעיפים השונים הנוגעים לשינויים בחוק זה ומגיע למסקנה כי מאחר שהסעיפים הנ"ל נתקבלו ברוב מיוחד ולנוכח חוק הבחירות (אישור תוקפם של חוקים) שנתן תוקף ברוב מיוחד לכל חוקי הבחירות שנתקבלו, אין לפסול את סדרי קביעת מועדי השידור.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, אשר. החלטה - השופט עציוני. העותר לעצמו, עוה"ד ד. ביניש וז. טריינין למשיבים. 14.4.77).