ע.א. 571/76 - האחים זקן...בע"מ נגד זאב ואורה אפיק
*איחור בהעברת דירה עפ"י החוזה.
* פיצויים קבועים ומוערכים מראש.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים (השופט מ. כהן) בהמ' 276/76 - הערעור נדחה).
העובדות :
החברה עמדה להקים בנין דירות בירושלים ולרשום אותו כבית משותף. בינואר 1974 חתמה על חוזה עם המשיבים ובו התחייבות למסור להם את החוקה בדירה עד יום 14.9.74 ולרשום אתהדירה, כיחידה בבית משותף, על שם הקונים תוך 11 חודש מיום מסירת החזקה. החזקה נמסרה לקונים בתאריך המוסכם אך הרישום לא בוצע בזמן. כמסתבר היתה רובצת משכנתא על המגרש, בשעתו הוסכם עם הבנק כי כאשר יירשם הבית כבית משותף תועבר המשכנתא לנכס אחר והקבלנים סמכו על ההסדר. רק במרץ 1975 התברר להם שהבנק עומד להתחסל ואינו מסכים לגרירת המשכנתא. התנהל מו"מ בין הקבלנים ,לבין הבנק .ובסופו של דבר שילמו את סכום המשכנתא. והרישום נדחה עד לשובו של מנהל הבנק מחו"ל, כך שרק במרץ 1976 הוסרה המשכנתא ובאותו יום נרשם הבית המשותף והקונים נרשמו כבעלים על דירתם. בינתיים, בפברואר 1976, הגישו המשיבים תובענה נגד המערערת בה ביקשו לאכוף את רישום הבעלות, (דבר שבינתיים בוצע), וכן לחייב את הקבלניםלשלם למשיבים סכום הפיצויים המוסכמים ומוערכים מראש בסך 25 אלף לירות, הקונים לא סבלונזק כלשהו ,בגלל האיחור, אך עמדו על תביעת הפיצויים בהסתמך על הוראות החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוזה הופר והיתה זו הפרה בלתי חשובה, וסכום הפיצויים שנקבע מראש אינו עומד ביחס סביר לנזק שיכול היה להגרם לקונים ע"י הפרה כזו. לפיכך השתמש ביהמ"ש בסמכותו לפי סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) והפחית את הפיצוי המוסכם לסך 10,000 ל"י. כן פסק לטובת הקונים שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ל"י. על פס"ד זה הגישו שני הצדדים ערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. אין לראות באיחור שנגרם ע"י התנהגות הבנק הפרה הנובעת מכח עליון או סיבה שאין לחברה שליטה עליה. על כן אין להחיל על המקרה את הסעיף בחוזה הפוטר את הקבלנים מתשלום פיצויים אם יחול אחור מסיבות כנ"ל. כאשר הקבלנים החליטו לבנות את הבית המשותף ידעו כי יצטרכו להסיר את המשכנתא וצריכים היו לדאוג לכך כי כל הרישומים יושלמו תוך המועד שהתחייבו בחוזה.
ב. אין להחיל על המקרה את הסעיף 18 (א) לחוק התרופות שלפיו הפרת חוזה הנובעת מסיבות שבעת כריתת החוזה הצד לחוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת אותן אין אותה הפרה מהוה עילה לפיצויים. למעשה די בכך שטענה זו לא הועלתה בביהמ"ש דלמטה כדי לדחותה, ברם הטענה חייבת להדחות גם לגופה. סעיף 18 הנ"ל חל רק כאשר ההפרה נגרמה עקב נסיבות שאי אפשר היה למונען. כאן, עם סירוב הבנק לגרור את המשכנתא יכלו להסיר את המשכנתא בכל דרך אחרת שהיא.
ג. לענין השימוש שעשה ביהמ"ש המחוזי בסעיף 15 (א) לחוק התרופות - הקבלנים סבורים כי סכום הפיצויים שצריך היה לפסוק הינו אפס, ואילו הקונים טוענים שלא היה מקום להסתמך על סעיף 15 הנ"ל. הצדדים לחוזה רשאים להסכים מראש על סכום הפיצוים ואם הסכימו כך אין צורך להוכיח נזק ממשי ואין צורך בנקיטת פעולות להקטנת הנזק. ברם הפיצוים חייבים לעמוד ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפות. אם ביהמ"ש מוצא שהפיצויים הם ללא כל יחס סביר רשאי הוא להפחיתם.
ד. קביעת פיצוי מוסכם בסכום אחיד עבור כל ההפרות השונות מצביעה לכאורה על העובדה שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר והשופט רשאי להסתפק בראיה לכאורית כזאת. כאן נקבע פיצוי אחיד של 25 אלף ל"י ורשאי היה ביהמ"ש להפחית מהסכום המוסכם
אחרי שמצא שהנזק הסביר שניתן היה לראותו מראש בגין האיחור ברישום פחות מסכום זו.
ה. אין לקבל את טענת המערערת שגם הסכום של 10,000 ל"י הוא גבוה מדי. אין לקבל את הטענה כי המבחן שביהמ"ש צריך להשתמש בו הוא שהפיצוי יקבע בגובה הנזק הממשי .סמכותו של ביהמ"ש להפחית מהפיצוי כאשר הסכום הקבוע איננו סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. מהוראה זו נובע המבחן שלפיו חייב ביהמ"ש לפעול. הוא צריך לשים עצמו במצב של הצדדים כאשר כרתו את החוזה ולראות מה הנזק שאדם סביר מצפה במקרה של אירוע ההפרה המסוימת. ביהמ"ש יבדוק את החוזה ויקבע את הסכום לפי אומדנו ומיטב שפיטתו, הבנתו וחושו השיפוטי.
ו. לענין גובה שכה"ט - אמנם נפסק רק פיצוי של 10,000 ל"י, ברם הקונים הגישו תביעה לפיצוי בעין, שבינתיים הפכה למיותרת, אך הצריכה הכנות וגרמה להוצאות שאף אותן יש להביא בחשבון.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד י. גנר למערערים, עו"ד מ. אסטרייכר למשיבים. 23.3.77).
ע.א. 264/76 - יעקב מרקוס נגד שותפות שלף
*תביעת פינוי נגד בר רשות של דייר מוגן.
* הזדהות החזקות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 38/75 - הערעור נדחה).
העובדות :
בשנת 1964 נערך חוזה לשכירת חנות בין בעל הבית (המערער) לבין 9 אנשים (להלן - השוכרים) שהיו אז שותפים בשותפות המשיבה. רוב השוכרים המקוריים, למעט שניים, נפטרו ושוכר חדש נוסף. החנות שימשה ומשמשת עד היום כמחסן של השותפות שבו מאחסנים דברי נגרות. המשיבה הורשתה עפ"י חוזה השכירות לנהל את העסק במושכר, ובכתב ההסכם נאמר כי למשיבה אין כל מעמד או זיקה למושכר והיא ברת רשות בלבד והמצאותה במושכר נאצלת מכוחם ומטעמם של השוכרים אישית, וכל אימת שהשוכרים מחזיקים כדין במושכר כדיירים יהיו רשאים לארח את השותפות במחיצתם במושכר. לאחרונה הגיש המערער תביעת פינוי נגד המשיבה ולא צירף כנתבעים את השוכרים עצמם. המערער טען כי המשיבה הינה ברת רשות בחנות ואם קמה בידו עילת פינוי נגד השוכרים רשאי הוא לדרוש את סילוק יד המשיבה. בעקיפין תקף המערער את זכות השכירות של השוכרים וטען כי השוכרים הפרו את תנאי השכירות וכי הם נטשו את המושכר. בימ"ש השלום דחה את שתי העילות. לגבי עילת הפרת ההסכם קבע כי השוכרים לא הפרו את הסכם השכירות, ואילו לגבי עילת הנטישה קבע כי כאשר המושכר הוא בית עסק אין חובה שבעל העסק יימצא במושכר דרך קבע, והוא רשאי לנהל את עסקו באמצעות שותפיו או עובדיו השכירים. בערעור סבר ,ביהמ"ש המחוזי כי צריך היה לדחות את התביעה על הסף באשר השוכרים לא היו צד לה אלא המשכיר וברת הרשות, ולגופו של ענין יש לדחות את התביעה באשר נוצרה הזדהות חזקות בין השוכרים ובין המשיבה ועל כן כל עוד מחזיקה המשיבה במושכר אין עומדת לשוכרים עילת נטישה. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. אי צירוף השוכרים כנתבעים בתביעה איננה שאלה דיונית אלא שאלה מהותית. בדרך כלל אין בעל דין צריך להגיש תביעתו נגד כל מי שיש לו אינטרס בענין הנדון, והלכת מעשה בית דין דואגת לכך, שמי שלא היה לו יומו באותו הליך אינו קשור להחלטה ולמימצאים שנקבעו בו. אולם בשכירות מוגנת שונה הדבר. כל עוד לא ניתן פס"ד של פינוי נגד הדייר המוגן, זכות השכירות שלו שרירה וקיימת ועצם מציאותה של עילת פינוי נגדו אינה מעלה ואינה מורידה. רק בעקבות פסה"ד מגיעה לקיצה זכות השכירות של הדייר המוגן. עילת פינוי איננה אלא אמצעי שבעזרתו ניתן להשיג מביהמ"ש צו פינוי. על כן
נסיון לתקוף בעקיפין את זכות השוכרים במושכר דינו להכשל, שכן כל עוד לא ניתן פס"ד של פינוי שרירה וקיימת זכות השוכרים במושכר, גם אם בידי המשכיר אפשרות להוכיח קיומן של עילות פינוי למיניהן.
ב. אין לקבל קביעת ביהמ"ש המחוזי שחלה במקרה דנא ההלכה של הזדהות החזקות. הלכה זו היא תולדת הפסיקה ובאה לסייג את הכלל שדייר מוגן הנוטש את המושכר אינו מוגן עוד. כאשר חלה הזהות החזקות באה חזקת הדייר הממשי תחת חזקת הדייר הרשמי ועזיבת המושכר ע"י האחרון אינה מקנה למשכיר את הזכות לדרוש פינוי המושכר. זכותו של הדייר הממשי אינה זכות עצמאית שוות ערך לזכות הדייר הרשמי, שכן הדייר הממשי אינו הופך להיות דייר מוגן ואין הוא שווה זכויות וחובות לדייר הרשמי. עקרון הזדהות החזקות באה רק למנוע מהמשכיר דרישת פינוי על סמך נימוק הנטישה ואין להרחיב את עקרון החזקות לעקרון של הזדהות הדיירות מבחינה קשרי חוזה משפטיים. בשאלת הזדהות החזקות המבחן הוא מה כוונת הצדדים, המפורשת או המשתמעת, וכאן כאמור צויין בחוזה כי אין למשיבה זכות עצמאית שוות ערך במושכר, ועל כן נטישת השוכרים כשלעצמה די היה בה כעילת פינוי והלכת הזדהות החזקות אינה חלה במקרה שלנו. ד. ברם צדק בימ"ש השלום שהשוכרים לא הפרו את תנאי חוזה השכירות ולא נטשו את החנות. בנסיבות הענין, כאשר החנות שימשה מעיקרה כמחסן והשותפים הם בעלי עסקים משלהם נוסף על שותפותם במשיבה, והשתמשו במחסן, אין לאמר כי הם נטשו את המושכר. בשאלת נטישת המושכר הם להביא בחשבון את נסיבות השכירות, טיב המושכר, והמוסכם בין השוכר והמשכיר ומכל אלה עולה בבירור שהמשכת השימוש שלמענו הושכר הנכס, תוך שמירת האינטרס שיש לשוכר ראויה להגנת החוק ואינה מהווה נטישה.
(בפני השופטים: ויתקון ח. כהן, אשר. עו"ד מ. שטרית למערער, עו"ד ח. שפילמן למשיבה. 19.4.77).
ע.א. 112/76 - עזבון המנוח א. פיסטול נגד עורפז בע"מ חברה רשומה
*העברת זכות קנין במניות.
* הסכם להעברת מניות כ"שטר העברה".
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטת אבנור) בהמ' 101/78 - הערעור נתקבל).
.
העובדות :
המנוח אדולף פיסטול וארבעה אחרים (להלן - הרוכשים) היו בעלי מניות בחברת המשיבה ובשנת 1971 חתמו המנוח והרוכשים על זכרון דברים (להלן - ההסכם) למכירת חלקו של המנוח לרוכשים תמורת תשלומים מסויימים. המנוח הפקיד יפוי כח אצל גיסו על מנת לפעול בשמו, אך לבסוף התעוררו סכסוכים וחילוקי דיעות והמנוח לא העביר את המניות. כשנתיים לאחר מכן נפטר המנוח והחברה הגישה לרשם החברות דו"ח שבו צויין כי המנוח חדל להיות בעל מניות ואילו הרוכשים מחזיקים גם במניות שלו. יורשי המנוח הגישו תובענה נגד החברה להצהרה כי הדו"ח כוזב וכי המניות לא הועברו לרוכשים. טענת המערערים היתה כי ההסכם היה חלק במו"מ ארוך שנכשל, כי העיסקה לא יצאה לפועל, וכי הרוכשים לא קיימו את חלקם בהסכם:ולא שילמו למנוח את הסכומים שהתחייבו. ביהמ"ש המחוזי קבע בי הרוכשים שילמו למנוח את התמורה עבור המניות, כי ההסכם מהווה "שטר העברה מתאים" במובן סעיף 31 לפקודת החברות, והסכם זה מהווה "צורה רגילה או מקובלת" במובן תקנה 18 לתקנות לוח א'. יתירה מזו, לדעת ביהמ"ש המחוזי, אף אם ההסכם איננו מהווה שטר העברה רגיל, הרי יש לרוכשים עילת אכיפה בעקבות קיום תנאי הסכם מצידם, ואילו הורה ביהמ"ש על מחיקת שם הנעברים בפנקס החברים היו אלה משיבים בתביעה לביצוע בעין והיו שוב נרשמים בתור בעלי מניות. על כן לא יתן ביהמ"ש סעד סרק שממילא עשוי להתבטל בתובענה אחרת. על כך הערעור.
החלטה - השופטת בן פורת :
א. אין להעביר זכות קנין במניות מכח הסכם גרידא ולהשאיר למוכר עילה לתבוע את התמורה במידה שטרם שולמה. במידה מסויימת דומה מכר של מניות למכר של מקרקעין ובשני המקרים אין בכוחו של הסכם בלבד לתרום להקניית הבעלות לקונה. הסכם למכירת מניות איננו מהווה שטר העברה מתאים כשם שהסכם למכירת מקרקעין אינו מהווה שטר מכר. לא מן הנמנע שאישור המוכר שהקונה כבר קיים את כל המוטל עליו עשוי לשמש כשטר העברה אך אין צורך להחליט בכך כאן כאשר ממילא המצב איננו כזה. הסכם עם התחייבויות הצדדים, לפחות כל עוד לא אישר המוכר שהרוכש עשה את כל המוטל עליו, איננו שטר העברה מתאים במובן סעיף 31 לפקודת החברות וצורתו איננה רגילה או מקובלת במובן תקנה 18 הנ"ל.
ב. השאלה היא איפוא אם קמה לרוכשים עילת אכיפה עקב סילוק התמורה ואז לא יבטל ביהמ"ש את העברת המניות שכן הרוכשים יוכלו להשיגם בצו ביצוע בעין. במקרה הנוכחי אכן לא מילאו הרוכשים את החיובים שנטלו עליהם ועל כן אין להם עילת אכיפה. אמנם אין בימ"ש שלערעור מתערב במימצאיו העובדתיים של ביהמ"ש הראשון, אך במקרה הנוכחי לא מדובר בהבדלי גירסה אלא בפירוש חוזה ובהסקת מסקנות מעובדות שכמעט ואינן שנויות במחלוקת.
ג. השופטת בן-פורת העירה כי התעוררו ספיקות אם החברה לא מילאה בענין זה תפקיד של מסייע, בניגוד לסעיף 98 לפקודת החברות, כאשר המנוח קיבל מאת החברה סכומי כסף שונים שלפי טענת הרוכשים היתה זו התמורה עבור המניות. ברם טענת הסיוע לא הועלתה ע"י הצדדים. כידוע אי חוקיות היא מגן ולא חרב ומכאן שהמערערים לא יכלו לסמוך עליה את תביעתם ואילו החברה הנשלטת ע"י הרוכשים ודאי לא היתה מעונינת להתגונן בה. בנסיבות אלה אולי היה מן הראוי שביהמ"ש ידון בשאלה מיוזמתו, אך כלל הוא שביהמ"ש נוקט יוזמה כאשר ברור בעליל שכל העובדות הצריכות לענין אכן התלבנו. כיון שכך וכיון שבין כה וכה נתקבל הערעור לא נדונה שאלת אי החוקיות.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן פורת עו"ד א. גדעוני למערערים, עו"ד ד. רזומוב למשיבה. 23.3.77).
ע.פ. 52/77 - שלמה זיידר נגד מדינת ישראל
*הרשעה במרמה בנסיבות מחמירות.
* זיוף מסמך של תאגיד.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט סלוצקי) בת.פ. 73/76 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערער עבד כפקיד בכיר בבנק לאומי בחיפה וטיפל בחשבונה של המתלוננת שסמכה עליו בכל הנוגע לחשבונה בבנק. כמסתבר רשם בפנקס שנמצא בידה רישומים כוזבים וגנב מחשבונה כספים. כתב האישום כלל בין היתר אישום של קבלת כספים במרמה וביהמ"ש הרשיע את המערער בקבלת כספים במירמה ,בנסיבות המחמירות ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ותשלום קנס של 5,000 ל"י. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר :
א. עפ"י לראיות שבאו לפני ביהמ"ש המחוזי יכול היה לקבוע את דבר ביצוע הגניבה במרמה. השופט אמר שהוא מעדיף את עדותה של המתלוננת ומכאן ברור שהאמין לעדותה.
העובדה שחיפש סיוע לדבריה מוכיחה כי היה ער לכך שלא היו עדים אחרים זולתה השופט החליט להאמין לה ובימ"ש שלערעור לא יתערב בכך.
ב. בכתב האישום הואשם המערער במרמה רגילה ולא פורטו בו נסיבות מחמירות. אילו הואשם המערער במרמה בנסיבות מחמירות צריך היה לפרסם בכתב האישום את הנסיבות המחמירות, אך לא כאשר הקטגוריה האשימה את המערער במרמה סתם וביהמ"ש מצא כי הנסיבות שהוכחו לפניו, מורות על מרמה בנסיבות מחמירות. פירוש הדבר שהשופט השתמש בסמכותו לפי סעיף 166 לחוק סדר הדין הפלילי, המסמיך את ביהמ"ש, להרשיע נאשם בעבירה יותר חמורה שהוכחה ואשר לא נטענה בכתב האישום.
ג. אין לקבל טענת המערער נגד ההרשעה לפי סעיף 9 א' לחוק המרמה הנוגע לפקיד של תאגיד הרושם רישום כוזב במסמך של תאגיד. טענת המערער היתה כי הפנקס שהוחזק בידי המתלוננת, ושניתן לה ע"י הבנק איננו מהווה מסמך של תאגיד. טענה זו אין לקבל.הפנקס כשלעצמו כשהוא ריק אינו מהווה מסמך אפילו מודפסים עליו שמו וכתובתו של הבנק, ואולם כאשר הפנקס הוצא ע"י הבנק ונמסר למתלוננת כדי שישמר בידה העתק נכון של הרישומים שבכרטיס הבנק, ומשהוכח שהרישומים נעשו בידי הבנק במטרה האמורה, אין לאמר עוד שהפנקס איננו מסמך של הבנק.
ד. אשר לעונש - המערער נשוי ואב לשלושה ילדים, זו עבירתו הראשונה אחרי 20 שנות עבודה, והוא פוטר ללא קבלת פיצויים אעפ"כ אין להקל בעונשו. יש לראות את עבירתו של המערער כחמורה מאד, בהתחשב בתפקידו ובמעמדו כפקיד בכיר של בנק החייב נאמנות מירבית למעבידו וללקוחותיו. האינטרס הציבורי מחייב במקרה כגון זה החמרה בדין למרות קיומן של נסיבות מקילות, ושיקול ההרתעה חייב לגבור על שיקולים אחרים. עבירה כזו פוגעת קשות בחברה ותפקידו של ביהמ"ש להגן עליה ולהביא את העבריינים על עונשם הראוי למען ישמעו ויראו.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר. עוה"ד ע.בראונר ומ. הס למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 10.4.77).
ע.א. 514/76 - יעקב דמארי ואח' נגד חביבה דמארי
*הלכת שיתוף בנכסים כשמדובר בנכס מקרקעין.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים לוי, בן דרור ובר) בע.א. 538/75 - הערעור נדחה).
המערער והמשיבה נשואים מאז 1970 והם מתדיינים על זכויות במגרש שרכש המערער, לקראת נישואיו, מאת המינהל עפ"י חוזה לפיתות עם המינהל ואשר טרם נרשם על שמו. על המגרש נבנה בית לאחר הנישואין ועתה ביקש המערער לרשום את הבית במינהל על שם אימו. בתי המשפט דלמטה קבעו כי אין לאם חלק בנכס וכן כי היה הסכם, מפורש או מכללא, בין הבעל ובין ואשתו בדבר שיתוף בנכסים, אך היה זה הסכם בע"פ ולא הסכם בכתב. השאלה שהתעוררה היתה אם הסכם כזה תופש לענין זכויות במקרקעין ובתי המשפט דלמטה נעתרו לתביעת המשיבה להכריז עליה כעל שותפה לחוזה עם המינהל והזכויות עפ"י החוזה עם המינהל. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי אין מדובר כאן בתביעה לזכות במקרקעין עפ"י הסכם, שכן הסכם בע"פ אינו יכול להקנות זכות במקרקעין, ברם לדעת ביהמ"ש העליון המדובר בבקשה להצהרה על יחסים פנימיים בין הבעל לבין אשתו ביחס לזכויות הקיימות עפ"י הסכם הפיתוח, ואלה אינן זכויות חפציות במקרקעין אלא זכויות
חוזיות. פסה"ד ניתן ע"י השופט שרשבסקי והוסיף השופט עציון, לענין השיתוף בנכסים בהתייחס למקרקעין.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, שרשבסקי עו"ד א. רפאל למערערים, עו"ד ר. רהב למשיבה. 24.3.77).
ב"ש 42/77 - מדינת ישראל נגד אליעזר שרף ואח'
*הארכת מעצר (הבקשה נדחתה).
המדינה מבקשת להאריך את מעצרם של שני המשיבים עפ"י סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי והבקשה נדחתה. שני המשיבים הואשמו ביחד עם אחרים בעבירות על פקודת הסמים ובעקבות פקודות מעצר במשך השנה הם עדיין עצורים. משפטם אינו מתנהל כראוי ומפעם לפעם קיימות דחיות, אם כי היו כבר מספר רב של ישיבות, אך ביהמ"ש המחוזי אינו מקיים ישיבות מדי יום ביומו כמצוות החוק וכפי שביהמ"ש העליון הורה בבירורים קודמים בענין מעצר המשיבים. למעשה נתן ביהמ"ש העליון צו לשחרורו של שרף כבר ב- 11.1.77 מפאת אי ניהול המשפט כדין, ברם הוא עדיין עצור מפני שלא הצליח להשיג את הסכום הדרוש לערובה. בהתחשב בכך שהשניים כבר כלואים קרוב לשנה ולנוכח דרך ניהול המשפט אין מקום להורות על הארכת המעצר.
(בפני: הנשיא זוסמן, עו"ד י. אלון למבקשת, עוה"ד א. רון ורוזן למשיבים. 1.3.77).
ד.נ. 10+13/76 - המועצה המקומית יפיע נגד מדינת ישראל ואח'
*שינוי רישום מקרקעין ע"ש מדינת ישראל (עתירות לדיון נוסף - פסה"ד הקודם אושר).
ענינן של הבקשות לדיון נוסף, פס"ד הנוגע לכ- 2,500 דונם אדמות בקרבת הכפר יפיע שליד נצרת, הקרקע רשומה על שם הנציב העליון לטובת הכפר יפיע, ובעוד הכפר יפיע ביקש כי הקרקע תירשם על שמו, עתרה המדינה כי תימחק ההערה לטובת הכפר יפיע והרישום יהיה ע"ש מדינת ישראל. ביהמ"ש המחוזי דחה בשעתו הן את תביעת המדינה והן את תביעת הכפר. ביהמ"ש העליון בדיון הקודם אישר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ובדיון הנוסף אישר ביהמ"ש את מסקנתו בדיון הקודם. מפי מ"מ הנשיא לנדוי עמד ביהמ"ש העליון על עניני הרישום והדרך לבקש שינוי רישום, והגיע למסקנה כי המדינה היתה צריכה להגיש ערעור כאשר האדמה עברה הסדר, אך עתה אין עילה לשינוי הרישום. תביעת הכפר לא נתקבלה באשר מדובר באדמות מסוג מירי וההוראות המאפשרות הקניית אדמות למועצה המקומית מכח הדין מדברות על אדמות מטרוקה דווקא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, שרשבסקי, אשר, בייסקי. החלטה . מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. נקארה למועצה המקומית, עו"ד גב' פ. אלבק למדינת ישראל. 14.4.77). ע.ל.ע. 1/76 - אדוארד קוסוי, עו"ד נגד לשכת עורכי הדין בישראל ואח'
*הפסקת חברות בלשכת עורכי- דין עקב ירידה מהארץ (הערעור נדחה).
המערער עזב את הארץ בשנת 1967 ומאז לא ביקר כאן. גם בני משפחתו גרים איתו והוא מנהל משרד בחו"ל. אי לכך החליטה לשכת עורכי הדין, עפ"י סעיף 48 לחוק לשכת עורכי הדין, להפסיק את חברותו בלשכה. הערעור על כך נדחה. מתוך נסיבות הענין ברור שהמערער עזב את הארץ ועד היום לא חזר להשתקע כאן ואף לא בא לביקור. מקום מגוריו הקבוע בחו"ל ומשרדו בחו"ל. על כן חלה עליו הוראת סעיף 48. אין גם לקבל את הבקשה שישאר חבר בחברות מוגבלת לפי סעיף 52 לחוק, שכן סעיף 48 חל גם על חברות מוגבלת. סעיף 48 אינו משאיר כל שיקול דעת לועד המרכזי בקשר לפקיעת חברות אם הוכח שהחבר עזב את ישראל. החוק אמנם איננו נותן הגדרה מיהו תושב ישראל וקביעת המעמד של תושב תלויה בנסיבות כל ענין. בעניננו אין ספק כי המערער ניתק את הקשר שלו עם הארץ. ועדת שלושה שנתמנתה ע"י הועד המרכזי, לפי
תקנה 3 לתקנות הלשכה, בדקה את המקרה לאחר שכבר נתקיימו דיונים מספר בפני הועד המרכזי, ובפני ועדה זו לא הוזמן להופיע בא כוחו של המערער. אין ספק שמן הראוי היה להזמין את המערער או בא כוחו. אלמלא העובדה שהמערער לא יכול היה להצביע בפני ביהמ"ש העליון על עובדה כלשהי שאותה הוא רוצה להביא לפני הועדה היה מקום לדיון מחדש בפני הועדה.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. - החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד אליקים הררי למשיבים. 14.4.77).
ע.ל.ע. 3/76 - עו"ד פלוני נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*עבירת משמעת הנוגעת ליחסי עו"ד עם חברו למקצוע (הערעור נתקבל).
המערער שהוא עו"ד נמצא אשם בעבירת משמעת לפי סעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין, באשר הגיש תלונה נגד חבר למקצוע תוך פזיזות וקלות ראש ומבלי לברר אצל החבר את אמיתות הדברים שאותם ייחס לו בתלונתו. הערעור על כך נתקבל. שולחו של המערער סיפר לו דברים מעליבים שהשמיע באוזניו אותו חבר למקצוע, ומששמע המערער דברים אלה האמין להם והגיש תלונה ללשכת עורכי הדין. היחסים בין המערער לבין אותו חבר למקצוע מעורערים מזמן ועל כן אין פלא שהמערער לא הטיל ספק ,ש4 באמיתות דברי שולחו. בתי הדין המשמעתיים מצאו כי העובדה שהמערער פנה מיד ללשכה בתלונה מהווה עבירה משמעתית אך אין לקבל קביעה זו. אין בכללי לשכת עורכי הדין כל רמז לכך שמתלונן חייב להביא את תלונתו מצידו לידיעת עוה"ד שעליו הוא מתלונן כדי לקבל ממנו תגובה. היחסים בין עו"ד לחברו מוסדרים בכל 31 מכללי לשכת עורכי הדין הנוגעים לאתיקה מקצועית, המחייבים עו"ד לגלות בכל ענין מקצועי יחס חברי כלפי חברו, וברור מלשון הכלל 37 הנ"ל שחובות האתיקה חלות רק במידה שהדברים אמורים לניהול עניניהם המקצועיים זה עם זה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן- פורת. החלטה - השופט ח. כהן. המערער לעצמו, עו"ד מ. בלזר למשיב. 27.2.77).
המ' 157/77 - מוריס רביבו נגד מדינת ישראל
*עברות מרמה וחומרת העונש (הבקשה נדחתה).
המבקש פנה למעבידו וביקש ממנו לחתום על שטרי חוב, בסכום של 3,000 ל"י כדי שיוכל להשתמש בהם לקבלת הלואה. המבקש סיחר את השטרות והפסיק עבודתו אצל המעביד. הלה חשש שמא יצטרך לשלם את תמורת השטרות והגיע להסכם עם המבקש כי הוא יסלק את חובו ויגרום להחזרת שטרי החוב למעביד. המבקש מסר למעביד שלושה שיקים דחויים על סך 1,000 ל"י כל אחד למקרה שהחוב לא ישולם ולאחר מכן התברר שהשיקים נמשכו על חשבון של מישהו אחר, השיקים לא כובדו, המבקש לא שילם את חובו לפי השטרות והואשם בזיוף ובשימוש במסמך מזוייף. בימ"ש השלום זיכה אותו מאשמת הזיוף, אך הרשיע אותו בקבלת דבר במרמה ובמשיכת שיק. ללא כיסוי ודן אותו למאסר של שלושה חודשים. פסה"ד אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. זכותו של המבקש לא קופחה עקב שינוי סעיפי האישום. ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני טענת המרמה, כי האישומים בזיוף ובשימוש במסמך מזוייף כללו ממילא את יסוד המרמה. ה"דבר" שהמבקש השיג במרמה היתה טובת ההנאה שבהסכמתו של המעביד לחיסול החוב שהמבקש היה חייב לו. באשר לעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, די היה להוכיח את העבירה לכאורה ע"פ החזקה הנובעת מכך שלמבקש לא היה חשבון בבנק שעליו נמשכו השיקים. גם העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ד. חושן למבקש, עו"ד י. אלון למשיבה. 26.4.77).
המ' 143/77 - עזריאל מימוני נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (הבקשה נדחתה).
אף על פי שהמבקש נדון לעונש מאסר לתקופה קצרה יחסית אין
מקום לסטות מהכלל שלא לשחרר נאשם שהורשע ונדון למאסר. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד עדותו של עד ראיה, שהמבקש יחד עם אחרים זרק אבנים על השוטרים והפך מכונית משטרה והואיל והמעשה הוא חמור וההרשעה נראית לכאורה כמבוססת אין לעכב את ביצועו של גזר הדין.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד א. אורן למבקש, עו"ד אילון למשיבה. 8.3.77).
המ' 24/77 - נימר כבהה ואח' נגד עלי אל קאסם
*סעד מן הצדק בתביעת פינוי (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש דלמטה נתן צו פינוי נגד המבקשים וסירב להעניק להם סעד מן הצדק. השאלה שהמשיבים רוצים להעמיד לדיון נוסף בפני ביהמ"ש העליון היא אם בדין סירבו הערכאות דלמטה ליתן להם סעד מן הצדק. בקשתם נדחתה. משך 19 חודשים פיגרו המבקשים בתשלום דמי שכירות שהיו 30 ל"י לחודש בלבד, המדובר בבית עסק שלגביו נוהגים בתי המשפט בקנה מידה חמור יותר בשקלם בקשה למתן סעד מן הצדק. המושכר אינו דרוש למבקשים לצורך פרנסתם, וגם אינו משמש למבקש הראשון לצורך מגוריו, אלא שהמבקש השני לן במושכר באורח ארעי כאשר עקב עבודתו הוא נשאר לשהות בת"א. בנסיבות אלה אין להעניק למבקשים סעד מן הצדק ואין להביא את הענין לדיון נוסף.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. כסיף למבקשים, עו"ד א. מלמד למשיב. 1.3.77).
ע.פ. 162/77 - חתוקה צדוק נגד מדינת ישראל
*בקשה לפסילת שופט (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בפני שופט ברמת- גן והוא ביקש שהשופט יפסול את עצמו. בשנת 1960 כאשר השופט ניהל משרד פרקליטים קרתה תקרית בינו ובין המערער שהתפרץ בצעקות וקללות כלפי עוה"ד. השופט דחה את טענת הפסול באומרו "אין לבקשת המערער כל יסוד" ולא נימק זאת. ביהמ"ש העליון העיר כי על השופט לפרט ביתר פירוט מדוע בקשת הפסילה חסרת יסוד. אילו היתה התקרית קרובה לזמן המשפט היה מקום להעתר למערער. ברם מדובר בתקרית שאירעה לפני כ- 16 שנה וחזקה על השופט שאחרי זמן כה רב לא יהיה מושפע ממה שקרה אז. מה גם שמאז היו למערער משפטים אחרים בפני אותו שופט ולא ביקש שיפסול את עצמו.
(בפני: הנשיא זוסמן. המערער לעצמו, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 29.3.77).
ע.פ. 43/77 - סמי ברו נגד מדינת ישראל
*ערעור של נאשם שזוכה, על נימוקי הזיכוי (הערעור נדחה).
המערער הואשם בעבירות סמים וזוכה בדין. הערעור איננו מופנה נגד התוצאה של המשפט אלא נגד טעמי הזיכוי באשר ביהמ"ש המחוזי נמנע מלקבוע מימצאים שנראו למערער כמחוייבי המציאות. הערעור נדחה. מי שזוכה בדינו במשפט פלילי אינו יכול לערער נגד מימצאיה של הערכאה ששמעה את המשפט ולבקש להמירם באחרים.הזיכוי בדין מסיים מבחינת הנאשם את ההליכים המשפטיים.
(בפני השופטים: שמגר, בן-פורת, בכור. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.4.77).
ע.פ. 94/77 - יצחק פרץ ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).
שניים מן המערערים הם אחים והשלישי הוא חברם. לפי בקשת המתלונן ערב המערער למתלונן על סכום של 5,000 ל"י שלווה בבנק. המתלונן לא החזיר את החוב והבנק פתח בהליכי גבייה נגד המתלונן ונגד המערער כערב. שלושת המערערים תפסו את המערער, היכוהו, הוציאו ממנו סכום של 500 ל"י והביאו אותו לבנק, ושם החזיקו בו עד שהסדיר עם הבנק את התשלומים שהוא חייב, ביהמ"ש המחוזי דן את המערער הראשון ל- 9 חודשי מאסר בפועל ואת שני המערערים האחרים
לששה חודשי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. אין ספק שמעשי המערערים ראויים לגינוי, ואין להרשות שאנשים יקחו את החוק לידיהם. יחד עם זאת נראה כי החמירו עם המערערים יתר על המידה. מתברר שלמערערים אין הרשעות קודמות, הם אנשי עבודה ולא אנשים אלימים והנימוק למעשיהם היה שהמתלונן היה כפוי טובה, יש להוסיף לכך שלמתלונן יש הרשעות קודמות ונדון גם למאסר בגין מעשי מרמה וזיוף. לשלושת המערערים עבר צבאי ומפקדיהם גמרו עליהם את ההלל והם מילאו את חובותיהם על הצד הטוב ביותר. אי לכך ניתן להסתפק בתקופת המאסר שכבר ריצו המערערים ויתרת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד צ. לידסקי למערערים, עו"ד י. אלון למשיבים. 20.4.77).
ע.פ. 62/76 - ברונסילב לב נגד היועץ המשפטי לממשלה
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הכיר את הרופא ד"ר מנליס המנוח מביה"ח בנהריה, בין היתר עקב טיפול רפואי שקיבל ממנו בעבר. הוא ביקש ממנו טלפונית כי יקבל אותו לאשפוז בביה"ח אך הרופא התנגד. המערער הגיע בשעות הבוקר לבית החולים כשברשותו אקדח טעון ולא נצור. לאחר שהייה בחדר המיון נכנס למקום ד"ר מנליס. המערער שלף את האקדח ירה ברופא וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נדחה. מיד לאחר היריה נלקח המערער לתחנת המשטרה ושם הואשם ברצח ומסר הודעה שמתוכה עולה כי בא מלכתחילה לבית החולים עם נשק מתוך החלטה להרוג את הרופא אם יסרב לקבל אותו לאשפוז. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההודעה וקבע לפיה שבלבו של המערער גמלה ההחלטה להרוג את הרופא ובדין קיבל ביהמ"ש את ההודעה. אמנם באחד הענינים שבא לפני ביהמ"ש העליון לא ראה ביהמ"ש לסמוך על הודעה כזו, שניתנה בעידנא דריתחא סמוך להריגת הקרבן, אך בענין דנן ניכרים סימני אמת. העובדה שבשעה שמסר המערער את הודעתו הרופא עדיין היה בחיים אינה משנה. החוקר סבר שהקרבן כבר איננו בחיים והאשים את המערער ברצח והחקירה התנהלה על יסוד על ההנחה שהרופא אמנם נרצח. תגובת המערער לאישום זה היא הקובעת והיא יסוד להרשעה בין אם הרופא היה באותה שעה בחיים ובין אם לאו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד ש. אלבראנס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 13.3.77).
ע.פ. 22/77 - מדינת ישראל נגד סוטרי סלימאן
*קולת העונש (תקיפה) (הערעור על קולת העונש נתקבל).
המשיב תקף את המתלונן שהסיעו במכוניתו לאחר שהשנים שתו כמות של משקאות חריפים. הרקע למעשה אינו ידוע אך התקיפה היתה חזקה ולמתלונן נגרם שבר בעצם האף, חתכים בעור ונשברו לו שלוש שינים. למשיב הרשעות קודמות וביניהן הרשעות בגין גרימת חבלה גופנית במספר מקרים. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המשיב קנס בסך 1,000 ל"י והאריך מאסר על תנאי של שלושה חודשים לתקופה נוספת. הערעור על קולת העונש נתקבל. על אף הנסיבות המקילות שציין ביהמ"ש המחוזי אין להתעלם מחומרת העבירה ומהרשעותיו הקודמות של המערער והעובדה שהמאסר על תנאי לא הרתיע את המשיב במידה מספקת. אי לכך יש להטיל על המשיב עונש של שלושה חודשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי וכן להפעיל את המאסר על תנאי הקודם חופף למאסר החדש.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. החלטה . השופט .בכור. עו"ד י. הורוביץ למערערת, המשיב לעצמו. 14.4.77).
ע.פ. 308/75 - ראובן פסחוביץ נגד מדינת ישראל
*הסגרת עבריין לשוייץ (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערער כבר הסגרה לפי בקשת ממשלת שויצריה, המערער הינו אזרח ישראלי ולטענתו מותר להסגיר אדם כאמור רק אם בין ישראל לבין המדינה המבקשת קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים. טענתו היא כי לא קיימת הדדיות בין ישראל לשויצריה, שכן שויצריה איננה מסגירה את אזרחיה בהתאם להסכמי ההסגרה. הטענה לא נתקבלה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את דיני ההסגרה והעקרונות הבינלאומיים, ובשאלה הספציפית של הדדיות מגיע ביהמ"ש העליון למסקנה שקיימת הדדיות. אמנם ישראל מסגירה גם את אזרחיה ואילו שויצרים איננה מסגירה את אזרחיה, אבל מאידך ישראל איננה שופטת את אזרחיה על מה שעוללו מחוץ לגבולותיה ואילו שויצריה שופטת את אזרחיה על עבירות שעברו מחוץ למדינתם. מכאן שאם כי לא קיימת הדדיות פורמלית הרי קיימת הדדית מהותית הגורמת לכך שבשניהמקרים העבריין יבוא על עונשו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, מני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, הוסיף השופט ח. כהן. עו"ד העצני למערער, עו"ד גולדמן למשיבה. 21.3.77).
ע.א. 187/77 - פלונית נגד היועהמ"ש לממשלה
*היתר נישואין לנערה פחות מגיל 17 (הערעור נדחה).
למערערת חסרים חודשיים עד שימלאו לה 17 שנה, והיא ביקשה מביהמ"ש המחוזי רשות להנשא לפני מלאת לה 17 שנה לפי סעיף 5 לחוק גיל הנישואין רשאי ביהמ"ש המחוזי להרשות נישואי נערה שמלאו לה 16 שנה אם קיימות נסיבות מיוחדות למתן היתר נישואין. ביהמ"ש המחוזי לא ראה בעניננו נסיבות מיוחדות והערעור על כך נדחה. מסתבר שבני הזוג עשו סידורים לעריכת נישואיהם וע"י דחיית הטקס לחודשיים ייגרמו להם הוצאות וטרדות ואף צער ועגמת נפש. כמו כן תכנן החתן נסיעה לחו~ל ודבר זה יגרום לדחייה נוספת, כל אלה הן נסיבות מצערות אך אינן בגדר "נסיבות מיוחדות" שהיה בהן כדי להצדיק מתן היתר בניגוד לאיסור הקבוע בחוק. צריך נסיבות מיוחדות כאלה שיעשו את איסור הנישואין לגזירה בלתי סבירה ובלתי צודקת אשר אדם מן הישוב אינו יכול או אינו צריך לעמוד בה. הנסיבות שהובאו כאן אינן כאלה.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן- פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד נביאי למערערת, עו"ד י. בן- אור למשיב. 27.3.77).
ע.א. 41/77 - היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית ופלוני
*אימוץ (הערעור נתקבל בחלקו).
למשיבים נולד ילד לפני נישואיהם, לאחר מכן התאסלמה האם ונישאה לאב שהוא מוסלמי אח"כ התגרשו והאם חזרה והתיהדה" בינתיים נכלא האב בבית הכלא והאם נמנעה דרך קבע מלמלא חובותיה כלפי הילד והוא נמסר למשפחה אומנת ולבסוף הוגשה בקשה לתת צו אימוץ של הילד אצל המשפחה האומנת. בינתיים שוחרר האב ממאסרו והחזיר אליו את גרושתו ועתה הם גרים בדירה מרווחת והם מבקשים שהילד יוחזר להם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האם אמנם נמנעה דרך קבע מלמלא חובתה כלפי הילד אך לגבי האב אין לקבוע שנמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי הילד שכן היה בבית הכלא. על כן סירב ביהמ"ש לתת את צו האימוץ. הערעור נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש המחוזי. לטענת ב"כ היועמ"ש שטובת הילד דורשת שיהיה בבית המשפחה האומנת אמר ביהמ"ש העליון כי בהליכים אלה השאלה היחידה היא אם נמנעו ההורים דרך קבע מלמלא חובותיהם כלפי הילד ואם לאו. צדק ביהמ"ש המחוזי בקובעו כי האם נמנעה מלמלא חובותיה כלפי הילד אך לא צדק שהאב לא נמנע. נכון שהאב היה בבית הכלא אך גם כך יכול היה לדאוג לילד, להתקשר אתו ולראותו, לשלוח מתנות וכדומה. גם בהתחשב
במועקה של המאסר אין למצוא כל הסבר על שום מה לא התענין האב בגורל ילדו כשישב בכלא. על כן יש לקבוע כי האב נמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי הילד. ברם גם אם נקבע ששני ההורים נמנעו מלמלא חובותיהם כלפי הילד, מוסמך ביהמ"ש לתת צו אימוץ אך אינו חייב לעשות כן. בדרך כלל משמשת קביעה כזו עילה מספקת וניצחת בידי ביהמ"ש לתת צו אימוץ ללא הסכמת ההורים, אך כאן יש מקרה יוצא מן הכלל והשאלה הנשאלת היא אם חל שינוי בהתנהגות ההורים בפועל ממש כדי להחזיר להם את הילד. דבר זה נתון לשיקול ביהמ"ש הדן בענין. על כן הוחזר התיק לביהמ"ש שיתייחס למקרה מתוך הנחה ששני ההורים נמנעו דרך קבע מלמלא חובתם כלפי ילדם ובהתחשב בכך לשקול אם יש לתת צו אימוץ או לסרב לתיתו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. בן- אור למערער, עו"ד י. קרפ למשיבים. 29.3.77).
ע.א. 744/75 - אסתר בובליל נגד מלאי שמעון ואח'
*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קבע לתובעת בראש נזיקין של אובדן השתכרות '9י' לעתיד פיצוי גלובלי של 150 אלף ל"י. הערעור על קביעת סכום זה נתקבל. גם בבחרו בשיטה של פיצוי גלובלי, שהיא בדרך עדיפה בהערכת נזק, על השופט להביא בחשבון את הנתונים שהובאו בפניו. כאן הוברר שניזקה של התובעת בהווה כבר מגיע ל- 750 ל"י לחודש ואילו קביעה גלובלית לאחר היוון של 150 אלף ל"י נותנת לתובעת רק 600 ל"י לחודש. יש גם פרטי נזק אחרים שלגביהם קפץ השופט ידו יתר על המידה. אי לכך הוסיף ביהמ"ש העליון סכום של 50 אלף ל"י.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, שמגר. עו"ד וינברג למערערת, עו"ד י. בן- אור למשיבים. 27.3.77).
ע.א. 216/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם לאשתו ולשני ילדיו הקטינים מזונות של 3,000 ל"י לחודש צמודים למדד מאפריל 1976. עתה מתקרב הסכום ל- 3,700 ל"י לחודש ומתוך הסכום שנפסק מופחתים התשלומים של הביטוח הלאומי עבור קיצבת ילדים. הערעור על גובה הסכום נדחה. המערער הוא חבר אגד ומדריך תיירים ולטענתו הסכום שנפסק אינו משאיר לו כדי מחייתו. ביהמ"ש המחוזי לא שוכנע בכך ואין עילה להתערב בהערכת העובדות. אין ספק שהסכום איננו מוגזם לסיפוק צרכיהם של שלושת המשיבים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. המערער לעצמו, עו"ד רפפורט למשיבים. 14.4.77 ) .
ע.א. 513/76 - אברהם אפפלפלד עו"ד נגד מנהל מס עזבון
*קיזוז הוצאות ניהול עזבון כנגד הכנסות העזבון לצורך מס עזבון.348 (הערעור נדחה).
המערער נתמנה כמנהל עזבון וביהמ"ש אישר לו שכ"ט של כ- 60 אלף ל"י. את הסכום הזה ביקש המערער לנכות משווים של נכסי העזבון לצורך שומתו למס עזבון וזאת לפי סעיף 4(א) (4) לחוק מס עזבון, המתיר ניכוי של הוצאות ניהול העזבון משווי העזבון. ברם לפי אותו סעיף ינוכו ההוצאות מהכנסות העזבון וכאן החליט מנהל מס עזבון לנכות את ההוצאות מן ההכנסות וממילא לא נשארו הוצאות לניכוי מן העזבון. הערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המערער שניכוי כנגד הכנסות מתייחס רק להוצאות הנהלה שלא נפסקו ע"י ביהמ"ש. אין נפקא מינה באילו הוצאות מדובר. אין גם לקבל את הטענה כי הכנסות שבאו לעזבון אינן שייכות לעזבון אלא ליורשים, שכן זו כוונת המחוקק
בסעיף 4 הנ"ל ואם ההכנסות אינן של העזבון אלא של היורשים, הרי גם ההוצאות הן של היורשים ולא של העזבון ואין לנכותן.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. מצקין למערער, עו"ד ע. וגנר למשיב. 29.3.77).
ע.א. 475/76 - מוקסוי צבי נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בשירות (הערעור נדחה).
המערער שירת שירות קבע בצה"ל כמנגן בתזמורת ואפסנאי של כלי נגינה. הוא עשה עבודתו בשמש ובשרב, ברוח ובמטר, בעמידה ובצעידה, היינו בתנאים פיזיים הקשים מאלה שבהם עובדים מנגנים אזרחיים. בתקופת שירותו של המערער, שנמשכה כ- 24 שנים, פרצה אצלו מחלת אוטם שריר הלב ואו אובחנה אצלו מחלת סכרת. תביעת המערער לתגמולים נדחתה ע"י קצין התגמולים, אך ועדת העררים החליטה שהנכות אמנם לא נגרמה אבל הוחמרה ע"י השירות. ערעורו של המערער נדחה. חוות הדעת הרפואית הציעה להכיר בקשר סיבתי מסויים בין העבודה לבין המחלה וקשר סיבתי זה יכול לבוא לידי ביטוי בכך שמכירים כי המחלה הוחמרה. אין המערער זכאי להנות מן ההלכה שמחלת קונסטיטוציונאלית שפרצה לראשונה בתקופת השירות רואים אותה כאילו נגרמה עקב השירות אלא אם כן עולה מחומר הראיות שדבר זה לא יתכן. אין להחיל פיקציה משפטית זו על מקרה שבו שירת אדם 24 שנים. מטבע הדברים שבתקופה ארוכה כזו יפרצו המחלות הרדומות בגוף האדם ללא כל קשר עם טיב עבודתו ועיסוקיו אותה שעה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ש. רוזין למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 29.3.77).
ע.א. 6/77 - יעקב קפלן נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בשירות (הענין הוחזר לועדת הערר).
המערער שירת בצה"ל במשך כ- 25 שנים ולקראת סוף שירותו חש בכאבים ובהפרעות במרפקו הימני ואובחנה אצלו מחלה שבגינה הגיש תביעה לתגמולים. קצין התגמולים וועדת הערעורים דחו את תביעתו והערעור על כך נתקבל. המימצאים הרפואיים שלפני המשיב והועדה לא היו מספיקים ויש לאפשר למערער להגיש חומר נוסף, כדי שאפשר יהיה להכריע מבחינה עובדתית רפואית את דבר הקשר הסיבתי שבין הנכות ובין השירות. עם זאת דחה ביהמ"ש את טענת המערער שיצא ידי חובת הראיה המוטלת עליו כאשר הוכיח שהמחלה פרצה לראשונה בתקופת השירות ושקיימת הסתברות גבוהה שנגרמה עקב השירות. העובדה שהמחלה פרצה לראשונה בתקופת השירות אינה יכולה להועיל למערער כאשר שירת כמעט 25 שנים בשירות צבאי ומטבע הדברים הוא שכל מחלותיו שבתקופת חיים של דור שלם יפרצו בתקופת שירותו. (בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, גב' בן- פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ג' כהן למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 29.3.77).
ע.א. 822/76 - עזרא מוסרי נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בשירות (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער החל בשירות כשהוא בריא ושלם ובעת משא אלונקות נדרש לשאת מוט של עמוד חשמל ואז החל לסבול כאבים בעמוד השדרה. הוא הודיע על כך מיד למפקדיו ונשלח לטיפול רפואי, אושפז בבי"ח והטיפול נמשך שמונה חודשים. תביעתו להכיר בנכותו נדחתה והמשיב וועדת העררים הסכימו רק להכיר בהחמרת המחלה עקב השירות הצבאי. הערעור על כך נתקבל ברוב דעות השופטים ח. כהן ושרשבסקי נגד דעתו החולקת של השופט שמגר. השופט ח. כהן ציין כי בעניננו אין צורך אפילו
להתבסס על הפיקציה משפטית שמחלה שפרצה לראשונה בתקופת השירות רואים אותה כאילו פרצה עקב השירות שכן המערער הוכיח שמחלתו פרצה עקב השירות. ועדת הערעורים פירשה חוות דעת רפואית שהוגשה לה כאילו נאמר בה שסימני המחלה נתגלו כבר לפני השירות הצבאי, אך לדעת השופט ח. כהן קראה ועדת העררים את חוות הדעת בצורה לא נכונה וטעתה בפירושה.
השופט שמגר סבר כי ועדת העררים הסיקה נכון מחוות הדעת הרפואית שאכן היה מצב חולני קיים אצל המערער לפני גיוסו והמצב הושפע לרעה ע"י תנאי השירות ועל כן החמירה המחלה.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד נ. אבולוף למערער, עו"ד י. אלון למשיב. 29.3.77).
ע.א. 496/75 - דבורה נג'יה נגד תמר דבורה
*תביעת בת לבעלות בנכס הרשום ע"ש אמה (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת היא אמה של המשיבה שעל שמה רשומה מחצית של חלקה שעליה בנויות שתי דירות. דירה אחת שייכת לקרובי משפחה של המתדיינים וההתדיינות היא לגבי הדירה השניה. המשיבה טענה בביהמ"ש דלמטה כי הנכס נרכש בשנת 1958 בכספה ונרשם על שם האם וביהמ"ש המחוזי קיבל טענתה בעיקרה וקבע כי 80 אחוז מהדירה במחצית החלקה אכן שייכים למשיבה ונתן צו לרישום 80 אחוז אלה על שמה. הערעור נדחה בעיקרו. ביהמ"ש העליון לא התערב בקביעה העובדתית כי הכספים לרכישה ולבניה ניתנו ע"י הבת בשעור של 80 אחוז, ומכיון שכך יש לה זכות שביושר לגבי 80 אחוז אלה של מחצית החלקה והדירה. באשר לתחולת חוק המקרקעין שלפיו אין עוד זכות שביושר - הזכות נרכשה לפני תחולת חוק המקרקעין וזכות שהיתה מוקנית ערב תחילתו של החוק מוסיף הדין הקודם לחול עליה. ביהמ"ש העליון העיר שאילו התעוררה בעיה כזו לאחר חוק המקרקעין היה נגרם עוול לבעל הזכות שנתן את הכספים. ביחס לצו הרישום העיר ביהמ"ש כי קיים קושי לרשום את הזכויות ע"ש הבת שכן למעשה יש לאם 50 אחוז בחלקה כולה ועל כן אין לבצע את הרישום והפיתרון הוא לרשום תחילה בית משותף ורק לאחר מכן תוכל הבת לזכות ברישום של 80 אחוז על שמה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, עציוני. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד קליינר למערערת, עו"ד עידה למשיבה. 14.4.77).
ע.א. 509/76 - פנחס איינברג נגד שלמה מוריאל ומג'יאר ג'ורג'
*תנאים מקבילים בהסכם השלובים זה בזה (הערעור נדחה).
המערער והמשיב השני (להלן - המשיב) היו בעלי זכויות בחברות שונות. הם באו לידי הסכם שלפיו העביר המערער למשיב אחת החברות על כל נכסיה, בתמורה של כ- 100 אלף דולר. תאריך העברת המניות נקבע ליום 15.9.74 והתשלומים נועדו להתחיל ביום 30.9.74 ולהסתיים ביום 30.9.75. עפ"י ההסכם הפקיד המשיב שטרות בידי המשיב הראשון (להלן- הנאמן) על מנת למסור אותם בתאריכים הקבועים למערער אם המשיב לא ישלם את הסכום שהתחייב. המערער לא העביר בזמן את המניות למשיב וכן מכר נכסים של החברה. המערער ביקש להורות לנאמן למסור לידיו את שטרי החוב, ביהמ"ש דחה את הבקשה מן הטעמים שהמניות לא הועברו למשיב וכן שהמערער מכר חלק מנכסי החברה והערעור על כך נדחה. יש קשר בל ינתק בין העברת המניות מצד אחד לבין התשלומים מצד שני ודבר זה עולה מתוך העובדה שהעברת המניות עמדה להתבצע לפני התחלת התשלומים וכן שהשטרות הופקדו בידי צד שלישי. אילו התשלום היה בלתי תלוי בהעברת המניות או בתנאי אחר כלשהו, לא היתה מניעה למסור השטרות למערער עצמו. כן יש להביא בחשבון את העובדה שהמערער רוקן את החברה מנכסיה והתשלומים נקבעו ע"י יסוד ההתחשבנות בין הצדדים בהתייחס לרכושה של החברה. צדק ביהמ"ש
בקובעו כי התחייבויות הצדדים היו כרוכות זו בזו והמדובר לכאורה על תנאים מקבילים השלובים זה בזה כאשר הצד האחד חייב להעביר את הזכויות והצד השני לשלם תמורתן ואין האחד מתקיים בלעדי השני.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן- פורת. החלטה - השופט שמגר, הוסיפה השופטת בן- פורת. 28.3.77).
ע.א. 706/75 - ראג'י אלרגבי... בע"מ נגד עזבון המנוח שמואל שרוני
*פיצויי נזיקין וגובה הוצאות (הערעור נדחה והערעור שכנגד על גובה ההוצאות נתקבל).
המנוח שמואל שרוני נפצע בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי פסק לו סכום של כ- 40 אלף ל"י פיצויים על נזקי התאונה. כשלושה חודשים לאחר פסה"ד נפטר המנוח. עתה דורשים הנתבעים כי סכום הפיצויים יופחת מפני שבפריטים השונים לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון נזקים צפויים בעתיד ועתיד זה לא נתגשם. הערעור נדחה. אפילו אמת הדבר שגם הטיפול הרפואי בסך 13 אלף ל"י וגם דמי צער וכאב שהעריך ביהמ"ש בסכום של 25 אלף ל"י, צופים לא רק את העבר אלא גם את פני העתיד, ברור שעיקר הטיפול, הרפואי, הכאב והצער, הספיק המנוח לסבול בחייו והיה בכך משום דקדוקי עניות לערוך עתה חשבון ולפצל סכום זה לחלקים. בערעור שכנגד לא נזקק ביהמ"ש העליון לטענה שהתאונה גרמה בסופו של דבר למות המנוח, שכן טענה זו לא הוכחה והמשיב צריך היה לבקש רשות להגיש ראיות רפואיות בשלב הערעור. ברם צודק המשיב כי הסכום של 3,000 ל"י שכ"ט שנפסק היה נמוך מדי ויש להעמידו על סכום של 6,000 ל"י.
(בפני השופטים: ח. כהן, ויתקון, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. מצא למערערת, עו"ד ש. פונדמינסקי למשיב. 12.4.77).
ע.א. 66/76 - שלמה להמן ואח' נגד חברה ישראלית למובילים בע"מ
*הפרת הסכם
(הערעור נדחה).
המערערים באו לידי הסכם עם המשיבה כי תייבא עבורם טרקטור במחיר של כ- 120 אלף ל"י. בהסכם צויין כי המחיר הסופי ייקבע ביום המסירה והוא נערך על טופס ההזמנה של המשיבה. בסעיף הנועד לפירוט התשלום נאמר כי התשלום יבוצע בתנאי מימון של מלוה לשעת חירום. צויין כי כל שינוי בשער החליפין או העלאת מיסים יחולו על המזמין. החברה התחייבה לספק את הטובין בתוך זמן קצר, אך לא נקבע מועד. תנאי המימון של מלווה לשעת חירום מוגבלים להספקה שתתבצע עד תום שנת 1974 והיבוא התעכב ולא בוצע עד סוף דצמבר 1974. המערערים דרשו כי המשיבה תקיים את ההזמנה עפ"י תנאיה המקוריים, דהיינו תעניק להם את תנאי המימון המוסכמים, אם כי מבחינת הוראות בנק ישראל כבר לא מגיעים להם תנאי מימון כאמור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ניתן ללמוד מן הכתוב בהזמנה שהטרקטור צריך היה להמסר לא יאוחר מסוף דצמבר 1974, שהרי לפי תנאי בנק ישראל לא ניתן היה לזכות בתנאי המימון המיוחדים אלא אם הציוד ימסר עד סוף אותה שנה. כן קבע ביהמ"ש כי תנאי המימון היו בגדר תנאי יסודי היורד לשורשו של ענין, וכי המשיבה סיכלה את האפשרות להשגת תנאי המימון ע"י שלא קיימה את האספקה במועד. מכאן שהמשיבה הפרה את תנאי המכר ע"י האיחור במסירתו של הממכר. עם זאת לא נעתר ביהמ"ש לבקשת המערערים לאכוף את החוזה בתנאי מימון לשעת חירום, שכן המשיבה לא נטלה על עצמה חיוב לבצע את תנאי המימון של המלוה לשעת חירום. הערעור על כך נדחה. אכן המשיבה לא עמדה במועד האספקה שהתחייבה לו ואיחור זה גרם נזק למערערים, אך אין יסוד לטענת המערערים שענין המימון הוא באחריות המשיבה. יכולים המערערים להגיש תביעת פיצויים נגד המשיבה על הנזק שנגרם להם אך אין יכולים לתבוע בצוע הסכם המכר עם תנאי המימון המיוחדים.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט שמגר. 20.4.77).
ב ת ו כ ן
* ע.א. 571/76 - ..........................338 ─ * איחור בהעברת דירה עפ"י החוזה.
─ * פיצויים קבועים ומוערכים מראש.
─* ע.א. 264/76 - ...........................339 ─ * תביעת פינוי נגד בר רשות של דייר מוגן.
─ * הזדהות החזקות.
─* ע.א. 112/76 - ...................340 ─ * העברת זכות קנין במניות.
─ * הסכם להעברת מניות כ"שטר העברה".
─* ע.פ. 52/77 - ..................................341 ─ * הרשעה במרמה בנסיבות מחמירות.
─ * זיוף מסמך של תאגיד.
─* ע.א. 514/76 - ............................342 ─ * הלכת שיתוף בנכסים כשמדובר בנכס מקרקעין.
─
─* ב"ש 42/77 - הארכת מעצר...................................................343 ─* ד.נ. 10+13/76 - שינוי רישום מקרקעין ע"ש מדינת ישראל......................343 ─* ע.ל.ע. 1/76 - הפסקת חברות בלשכת עורכי- דין עקב ירידה מהארץ...............343 ─* ע.ל.ע. 3/76 -עבירת משמעת הנוגעת ליחסי עו"ד עם חברו למקצוע................344 ─* המ' 157/77 - עברות מרמה וחומרת העונש.....................................344─* המ' 143/77 - עיכוב ביצוע עונש מאסר.......................................344─* המ' 24/77 - סעד מן הצדק בתביעת פינוי.....................................345 ─* ע.פ. 162/77 - בקשה לפסילת שופט...........................................345─* ע.פ. 43/77 - ערעור של נאשם שזוכה, על נימוקי הזיכוי.......................345 ─* ע.פ. 94/77 - חומרת העונש (תקיפה).........................................345─* ע.פ. 62/76 - הרשעה ברצח..................................................346 ─* ע.פ. 22/77 - קולת העונש (תקיפה)..........................................346─* ע.פ. 308/75 - הסגרת עבריין לשוייץ........................................347 ─* ע.א. 187/77 - היתר נישואין לנערה פחות מגיל 347............................17─* ע.א. 41/77 - אימוץ.......................................................347─* ע.א. 744/75 - פיצויי נזיקין..............................................348 ─* ע.א. 216/76 - מזונות.....................................................348─* ע.א. 513/76 - קיזוז הוצאות ניהול עזבון כנגד הכנסות העזבון לצורך מס עזבון.348 ─* ע.א. 475/76 - תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בשירות...........................349 ─* ע.א. 6/77 - תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בשירות.............................349─* ע.א. 822/76 - תביעת נכות עקב מחלה שפרצה בשירות...........................349─* ע.א. 496/75 - תביעת בת לבעלות בנכס הרשום ע"ש אמה.........................350 ─* ע.א. 509/76 - תנאים מקבילים בהסכם השלובים זה בזה.........................350─* ע.א. 706/75- פיצויי נזיקין וגובה הוצאות..................................351 ─* ע.א. 66/76 - הפרת הסכם...................................................351─
─
─
─
─
─