ע.א. 614+625/76 - פלמונית ופלונית נגד אלמוני
*פסילת "הסכם שיפוי" של מזונות כשהאם נטלה על עצמה מלוא ההתחייבויות.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי - ערעור המערערות נתקבל וערעור המשיב נדחה).
העובדות:
המערערת הינה אמה של ילדה שנולדה ב- 1973 מיחסים עם המשיב שמחוץ לנישואין. סמוך ללידת הילדה נערכו שני הסכמים בין האם לאב, האחד מספר ימים לפני הלידה .ואחד מספר ימים אחרי הלידה, אך שניהם למעשה זהים פרט לשינוי קל. עפ"י ההסכם, ולאחר בדיקת דם של כל הנוגעים בדבר, הסכים האב להכיר באבהותו לילדה וכן לשלם לה מזונות של 300 ל"י לחודש, ואילו האם התחייבה לדאוג לכל מחסורה של הילדה ולשפות את האב על כל תביעה שתוגש נגדו למזונות העולים על 300 ל"י. ענינם של הערעורים, תביעה למזונות שהגישה הילדה, באמצעות אמה, נגד האב והחלטתו של ביהמ"ש המחוזי לחייב את האב לשלם לילדה מזונות של כ- 1500 ל"י לחודש בניכוי קיצבת הביטוח הלאומי, ומאידך לחייב אם האם בשיפוי של האב על כל סכום העולה על 300 ל"י לחודש. בפני ביהמ"ש המחוזי טענה האם כי הסכם השיפוי אינו תקף ממספר סיבות: כי ההסכם בטל מחמת אילוץ; כי לא ניתנה לאם תמורה; כי הוא נוגד את טובת הילד באשר לאם אין מספיק כדי לזון את הילדה וממילא חיובה בשיפוי יפגע בטובת הילד; כי ההסכם נוגד את טובת הציבור. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות האם, על כך הערעור.
החלטה - השופט שמגר:
א. הדין המהותי החל על הסוגיה הנדונה, במסגרת הטענה של תקנת הציבור, הינו הדין שחל לפני חוק החוזים, ועל כן חל חוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית בדבר הסדר הציבורי.
ב. הבסיס המונח ביסוד "תקנת הציבור" טמון בהשקפה כי המנות על קבוצה חברתית או סוג אנשים מסוים גורם התחייבויות שאין להסכים לכך כי פלוני הנמנה על אותה קבוצה יפרוק מעל עצמו במסגרת של התקשרות חוזית את עולה של התחייבות כגון זו. אם כי קיימת המגמה לשקוד על חופש ההתקשרות החוזית ואף לטפחה הרי חוזה העלול לפגוע באינטרסים של הציבור לא יוכר כתקף.
ג. לפי סעיף 12 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות שכאלה, אינו קושר את הקטין אם לא אושר ע"י ביהמ"ש ומכאן שההסכם בין האב לבין האם שלא אושר ע"י ביהמ"ש לא כובל את ידיה של הילדה לתבוע את מזונותיה.
ד. מכאן שחוזה בין הורים הפוטר את ההורה מכל אחריות כלפי ילדו בכל הנסיבות ובכל המקרים, תוצאתו המסתברת היא פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו ויכול שיפסל מטעמים של תקנת הציבורי. הסכם כאמור אינו פסול על פניו, אך מאידך אין גם לאמר כי הסכם בין ההורים יהיה כשר ותקף בכל הנסיבות ויהיו תנאיו והנחיותיו אשר יהיו. יתכנו נסיבות בהן יגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שהתנאים שעליהם הסכימו ההורים הם כה מרחיקי לכת במשמעותם ובתוצאותיהם, שיש בהם משום סיכול מגמתו של הדין ופגיעה מהותית בהסדרים המונחים ביסודו. אמת המידה איננה אם נוטים תנאי ההסכם לטובתו או לרעתו של צד להסכם אלא אם ההסכם מעוות את ההסדרים שאותם קבע הדין באופן כה יסודי עד כיצפויה סכנה מוחשית להתנערות ולפגיעה בזכויותיו של הקטין.
ה. בענינו נקבע סכום בסיסי לתשלום ע"י האב אשר בו יוצא הוא ידי חובתו, יהיו התנאים והנסיבות אשר יהיו בכל עת שהיא, התחייבויות האם מונעות פניה לערכאות גם אם יחול שינוי יסודי בנסיבות ואין ההסכם מותיר מקום לבדיקה חוזרת גם אם האם לא תוכל לכלכל את בתה. יתכנו נסיבות בהן לא יראה ביהמ"ש להתערב גם כאשר האם נוטלת על עצמה את כל תשלום המזונות, אך מערכת הנסיבות שלפנינו שונה במהותה. האם הרתה מן
המערער כאשר גרה בבית הוריה, לא היה לה מקום מגורים משלה, אין לה נכסים ובהיותה בהריון נאלצה לעזוב את בית הוריה ומתגוררת בחדר שכור, ובכל אלה אין כדי לחייב את המערער, עפ"י ההסכם לסטות מן התשלום של 300 ל"י. משקלם המצטבר של גורמים אלה הוא שמוליך למסקנה כי אין להכיר בתקיפותו של הסכם כגון זה, ושיש לפסול אותו מטעמים של תקנת הציבור.
השופט עציוני:
אין צורך לבסס את קבלת הערעור על כך שהסכם השיפוי נוגד את טובת הציבור ואין צורך להכנס כאן לשאלה הכללית של טובת הציבור שהיא שאלה סבוכה ולא רצוי להתיחס אליה בדרך כלל. ברם ניתן לפסול את ההסכם משתי סיבות אחרות: האחת - כי השיפוי פוגע בסופו של דבר בטובת הילד אשר בתי המשפט מצווים להגן עליה. זאת באשר האם אין לה מספיק אמצעים לדאוג לילד וממילא אין להכיר בהסכם כזה; שנית - מאחר שהסכם השיפוי נחתם לפני חוק החוזים היה צריך שהאב יתן תמורה עבור הסכמת האם לשפותו ותמורה כזו לא ניתנה. התשלום של 300 ל"י בחודש וההכרה באבהות אינה תמורה, שכן חובת האב היא לתשלום מזונות לילד שנולד לו ועצם העובדה שהאב הכיר באבהותו או התחייב לשלם מזונות איננה מהווה תמורה להתחייבות האם. הסכם שיפוי של האם הוכר כאשר מדובר היה בהסכם שנגע להסדר עניני רכוש בין בני הזוג והתמורה היתה יסוד להסדר של השיפוי.
השופט אשר:
יש לקבל את הערעור אך אין צורך לבסס זאת על טעמי תקנת הציבור שכן די בכך שביצוע התחייבות השיפוי יפגע בילדה הקטינה ופגיעה כזו חייב ביהמ"ש למנוע על אף ההסכם בין ההורים.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, אשר. 24.5.77).
ע.א. 528/76 - גולדה פרנקל נגד דוד פרנקל ואח'
*שיתוף נכסים בין בני זוג.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אולסקר) בתיק המרצה 10241/75 - הערעור נתקבל) .
העובדות:
המערערת שהיא אשה כבת 80 הגישה לביהמ"ש המחוזי בת"א תובענה להצהרה כי בינה ובין בעלה המנוח התקיים שיתוף מלא בנכסים ועל כן היא בעלת מחצית הרכוש שהותיר בעלה עם מותו. המשיבים הם בנה ובנותיה ובעוד שהבן הגיש תצהיר שאינו מתנגד להצהרה המבוקשת הרי אחת הבנות התנגדה למתן הסעד המבוקש, וטענה שבני הזוג לא חיו בשלום ולא שררו ביניהם יחסי שיתוף או כוונת שיתוף בנכסים. הבת לא הופיעה להחקר על תצהירה ועל כן לא התחשב השופט בתצהיר זה. האשה נחקרה ועל סמך עדותה הגיע השופט למסקנתו ודחה את בקשתה משני טעמים: כי המערערת לא הצהירה מהו הרכוש שלגביו היא טוענת שיתוף בנכסים והנימוק השני כי מדובר בין היתר בעסק ובעסק לא חלה הלכת השיתוף בנכסים. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. הלכת הרכוש המשותף בין בני הזוג נוגעת לכל הרכוש. אין צורך שבן הזוג יפרט מהו הרכוש שלגביו הוא טוען שיתוף בנכסים כאשר למעשה הוא תובע את השיתוף בכל הרכוש. אמנם אם התובע לא יגלה מהם הנכסים מתוך מגמה לזכות ביתרון כלשהו רשאי ביהמ"ש שלא להעניק לו את הסעד, אך כאן אי פירוט הנכסים לא הזיק ולא כוון להזיק ולא גרם אי נוחות או חוסר ודאות כלשהם.
ב. הלכת השיתוף בנכסים חלה הן על רכוש פרטי והן על רכוש שהוא בית עסק ואין ללכת אחר ההלכה האנגלית בנדון.
ג. משנדחו שני הנימוקים של ביהמ"ש המחוזי, שלמעשה לא התייחס לשאלה העיקרית של יחסי השיתוף בנכסים, יש לפסוק בענין גופו, וכאן ניתן לאמר עפ"י תצהירה של האשה ועדותה כי אכן היה שיתוף בנכסים. האשה העידה כי משך בל השנים חיו ביחד ובשלום, היא עסקה במשק הבית וגידלה את הילדים והבעל עבד. במקום שהוכחו חיי שלום והרמוניה על פני תקופה ארוכה ביותר, ניתן להסתפק במידת הוכחה פחותה לצורך הוכחת העדר ההפרדה ברכוש ומשאבים, אם כי הוכחה חיובית על כך חייבת להיות. במקרה דנן די בעדותה של האשה שהכל היה משותף לשניהם כדי לענות על הצורך בהוכחת העדר הפרדה כאמור.
ד. הבת המתנגדת טענה שמנהל מס עזבון שלא צורף כמשיב הוא צד מעונין. אכן יש למנהל מס עזבון ענין בקביעה אם חל שיתוף בנכסים בין המערערת למנוח, אך הוא לא נפגע מכך שאינו צד להליך. ההצהרה על השיתוף בנכסים מחייבת רק את הצדדים לדיון ומנהל מס עזבון אינו כפוף להכרעה בענין זה.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, אשר. עו"ד ח. אונגר למערערת, עו"ד י. בלום למשיבה המתנגדת. 30.3.77).
ע.א. 711/76 - אהרן קריסטל ... בע"מ נגד שי.מ אינטרנשיונל בע"מ ואח'
*סיחור שטרות תוך מעילה באימון (הערעור נדחה).
המשיבים נתבעו עפ"י שטרות שחתמו ושהיו בידי המערערת, אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את התנגדות המשיבים לביצוע השטרות והערעור על כך נדחה. הנתבעים הוכיחו כי הסיחור של השטרות למערערת היה נגוע במרמה, באשר ניתנו לבטחון בלבד ולא על מנת לסחרם ובסיחורם היה משום מעילה באימון ומרמה. המערערת טוענת שהיא אוחזת בשטרות כשורה, אך לאחר שהוכח הפגם בסיחור לא עומדת עוד למערערת החזקה האמורה בסעיף 29 (ב), אלא חובת הראיה מוחלפת ועל המערערת היה להוכיח את טענתה כי נתנה בתום לב ערך בעד השטרות וזאת לא עשתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. שלמון למערערת, עו"ד ז. זלצמן למשיבים. 10.4.77).
ע.א. 685/76 - מנהל המכס והבלו נגד מוסך לובינסקי בע"מ
*חישובי תשלום מכס (הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיבה ייבאה מכוניות עפ"י הסכם עם חברה בשם אלברט כהן בע"מ והשאלה שהתעוררה היתה אם הסכומים ששולמו ע"י המשיבה לחברת כהן הם בבחינת עמלה הכרוכה בעשיית חוזה המכר שיש לצרפה למחיר הטובין לצורכי קביעת סכומי המכס המגיעים עבורם. לטענת המערערת יש להשיב על שאלה זו בחיוב ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבה כי הסכומים שולמו לחברת כהן לא כעמלה הכרוכה בעשיית חוזה המכר אלא כרווח של המפיץ. הערעור על כך נדחה ברוב דעות
השופטים ויתקון וי. כהן כנגד דעתו החולקת של השופט אשר. ביהמ"ש העליון ניתח את העובדות נשוא העיסקה ובעוד שופטי הרוב, מפי השופט י. כהן, הגיעו למסקנה שעפ"י נסיבות הענין יש לראות בעיסקה שני חוזים, האחד בין המשיבה לבין חברת כהן, והשניה בין חברת כהן לבין חברת המכוניות בחו"ל, סבר השופט אשר כי העיסקה בוצעה למעשה בין המשיבה לבין החברה בחו"ל ומה ששולם לחברת כהן היה עמלה הכרוכה בעשיית חוזה מכר.
(בפני השופטים: ויתקון, י. כהן, אשר. עו"ד ח. גולדויטר למערערת, עו"ד לובינסקי למשיבה. 14.4.77).
ע.א. 680/76 - יוסף קרמר נגד מלכה גרליץ ואח'
*טענת שותפות בדירה (הערעור נתקבל).
השאלה שהתעוררה בערעור זה הינה אם למשיבה היה חלק בדירה שהיתה רשומה במחציתה על שם אביה של המשיבה ובמחציתה על שם אשתו המנוחה של האב. אם לא היה למשיבה חלק באותה דירה זוכים בחלק של המנוחה המערער ויורשים אחרים של המנוחה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי המשיבה אכן היתה שותפה בדירה ואילו ביהמ"ש העליון, שניתח את הראיות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי ושהובאו בפניו ראיות נוספות, הגיע למסקנה כי לא היה מקום לתת אימון בעדותם של המשיבה ועדיה, וכי אין יסוד לטענה כי היה למשיבה חלק בדירה הנ"ל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, אשר. החלטה - השופט אשר. עו"ד נ. אמיתי למערער, עו"ד ש. ב. פוגל למשיבה. 10.4.76).
המ' 166/77 - חברת יששכר ושות' בע"מ נגד אסתר נפשי ואח'
*פיצויים עקב אי העברת דירה במועד (הבקשה נדחתה).
המשיבים רכשו מהמבקשת דירה ובהתאם לחוזה היה על המבקשת להעביר את הדירה תוך שנה מיום מסירת החזקה למשיבים. החזקה נמסרה ביולי 1972 וההעברה לא בוצעה תוך שנה. המבקשת הסתמכה על מידע שקיבלה ממהנדס עירית רמת גן שהפרצלציה של השטח שעליו נבנה הבנין תסתיים תוך הזמן האמור. ברם אישור התכנית התעכב הרבה מעבר לזה ועל כן התעכב הרישום. באמצע שנת 1974 פנו המשיבים לעו"ד של המבקשת ושאלו על מועד הרישום והלה אמר כי הרישום יבוצע תוך כמה חודשים. על יסוד כך התחייבו המשיבים כלפי קונה שלהם לתאריך מסוים של ההעברה והותנו קבלת עיקר המחיר ברישום. ההעברה לא בוצעה, המשיבים הגישו תביעתם ולמעשה בוצעה ההעברה רק לאחר שנה. על יסוד העובדות חייב ביהמ"ש השלום את המבקשת לשלם את הפיצוי הקבוע בחוזה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין צורך להעמיד לדיון את השאלה המשפטית אם חל כאן סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הנוגע להפרת חוזה בנסיבות שהמפר, כאשר עשה את החוזה לא היה עליו לדעת את הנסיבות. כאשר פנו המשיבים אל פרקליט המבקשת והלה ענה שתוך כמה חודשים תבוצע ההעברה, צריך היה להיות ברור שענין האישור של תכנית הפרצלציה אינו הולך למישרין ואין בטחון שהאישור יתקבל במועד קרוב. אעפ"כ מסר עוה"ד את המידע האופטימי למשיבים ועל יסוד מידע זה התחייבו המשיבים כלפי הקונה שלהם. בהתנהגות המבקשת יש לראות התחייבות חדשה למועד חדש ואי ביצוע התחייבות זו גרמה נזק למשיביםוהפרה זו היתה בגדר החוזה בין בעלי הדין כפי שהוערך כאמור. המשיבים לא זנחו את זכותם למילוי ההתחייבות שהחוזה הקנה להם, אלא נתנו למשיבים אורכה בלבד ואת זאת אין לזקוף לחובתם.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. בן-עמי למבקשת, עו"ד ג. אמיתי למשיבים. 3.5.77).
המ' 416/77 - ישראקס... בע"מ נגד מאטקס... בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת ביהמ"ש המחוזי עד לבירור הערעור בפני ביהמ"ש העליון על אותה החלטה. הבקשה נדחתה, עפ"י תקנות סדר הדין צריכה היתה המבקשת לפנות לביהמ"ש המקורי שנתן את ההחלטה ולבקש ממנו את עיכוב הביצוע ורק אם הוא מסרב ניתן לפנות לביהמ"ש לערעורים. המבקשת טוענת כי ביקשה עיכוב ביצוע בע"פ והבקשה נדחתה באותו מעמד, אך אין על כך אישור בפרוטוקול ולא צורף לבקשה תצהיר שיאשר עובדות אלה.
(בפני: השופט אשר. 10.5.77).
המ' 229/77 - פריד יוסף דאפיה ואח' נגד טועמה מוסה סלים.
*פינוי של דירה שהושכרה בשכירות לא מוגנת (הבקשה נדחתה).
המשיב השיג צו פינוי נגד המבקשים מדירה שהושכרה למבקשים בשכירות בלתי מוגנת ובקשתם לרשות ערעור נדחתה. חוזה השכירות הינו מיולי 1963 לתקופה של שנה ומאז מחזיקים המבקשים בדירה ומשלמים דמי שכירות ללא חוזה חדש בין בעלי הדין. במבוא לחוזה המושכר בבניין חדש צויין שהדירה מושכרת לראשונה והשוכרים לא יהיו מוגנים על פי חוק הגנת הדייר. השאלה שהתעוררה, היתה אם נתמלאו התנאים הנדרשים לפי חוק הגנת הדייר (בניינים חדשים), שיצויין בחוזה כי המושכר הושלם לאחר 1954, וכי הושכר לראשונה אחרי 1955. התנאי שההשכרה נעשתה אחרי 1955 נתמלאה כאן שכן החוזה הוא מ- 1963 וצויין בו כי זו ההשכרה הראשונה של הדירה. אשר לתנאי השני כי המושכר נבנה אחרי 1954, צדק בית המשפט המחוזי כי גם עובדה זו פורשה במידה מספקת בחוזה, שבו נאמר בעת עשיית החוזה בשנת 1963 כי המושכר נמצא בבניין חדש וברור שאילו הושלם הבניין לפני 1954 לא היו מכנים אותו בניין חדש. בפסיקה הנוגעת להשכרת בניינים חדשים נקבע כי אין להפריז בפרשנות פורמלית של סעיפי החוק הנ"ל ואין לעשותם מכשיר להתחמק מהתחייבות ברורה של הדייר כי לא יהיה מוגן. העובדה כי במשך 12 שנה המשיכו השוכרים לשלם שכר דירה בלי חוזה, אינה מעניקה להם הגנה. עצם קבלת דמי השכירות אין בה קשירת חוזה חדש והדייר המשיך להחזיק במושכר על פי החוזה האחרון בכתב שעשה עם בעל הבית. גם העובדה שעניין היות המושכר בבנין חדש כתוב במבוא ולא בגוף החוזה אינה משנה.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד ד. ג'רג'ורה למבקשים, עו"ד ז. כמאל למשיב. 6.5.7).
ב.ר.ע. 88/77 - פלוני נגד פלונית
*סמכות מקומית לעניני מזונות זמניים (הבקשה נדחתה).
המשיבה, שהיא בתו הקטינה של המבקש, הגישה לבית המשפט המחוזי תביעת מזונות שעניינה הגדלת סכום המזונות כפי שנקבעו בתנאי הסכם הגרושין. ,י בכתב הבנתו טען המבקש כי הסמכות המקומית היא לבית המשפט בירושלים שהוא מקום מושבו של הנתבע, אך בישיבה הראשונה של המשפט זנח את הנימוק הנ"ל לטענת חוסר הסמכות ונתן נימוק אחר והוא שהסמכות המקומית נקבעת על פי מקום מגורי הקטינה וזו מתגוררת בתחום סמכותו של בית המשפט בנצרת. בית המשפט בחיפה קיבל את הטענה והעביר את בירור התביעה לנצרת אך קבע לקטינה מזונות זמניים בסך 600 ל"י. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המערער היא כי מאחר והתביעה היא בסמכותו המקומית של בית המשפט בנצרת לא היתה סמכות לבית המשפט המחוזי בחיפה לפסוק מזונות זמניים. ברם, ספק אם בכלל היה מקום להעביר את התיק לנצרת. טענת חוסר סמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה, וכאן הנימוק שהקטינה גרה בשטח שיפוט נצרת לא הועלה בהזדמנות הראשונה. אולם בית המשפט המחוזי הצדיק את העברת הדיון בכך שלא הנימוק עיקר אלא עצם הטענה של חוסר סמכות מקומית וזו נטענה מלכתחילה. אין צורך להכריע בשאלה זו,
שכן במה שנוגע למזונות זמניים מסמיכות התקנות את בית המשפט לפסוק על פי כתבי הטענות בלבד, ובאלה לא בא זכרה של טענת חוסר הסמכות כפי שנתקבלה לבסוף.
(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. 10.5.77).
ב.ש. 76/77 - עמוס אליהו נגד מדינת ישראל
*מעצר אדם ע"י שופט כחשוד במתן עדות סותרת (הערעור נתקבל).
העורר הופיע כעד תביעה בתיק פלילי מסוים. בתחילת עדותו ביקשלשחררו מלהעיד, אמר שהוא פוחד, והעדות היתה קצת מבולבלת ובין היתר אמר שהעדות שאמר במשטרה איננה נכונה. בית המשפט החליט שאין טעם בשמיעת עדותו של העורר עד שיתבהר אם הוא שפוי ומסוגל להשמיע דברי עדות, ומכיון שעדותו מעלה חשד של מתן הודעות סותרות ציוה השופט לעצור את העורר ל- 10 ימים ולהעבירו להסתכלות בבית חולים לחולי נפש שיקבע אם הוא אחראי למעשיו. הערר על כך נתקבל. על פי סעיף 20 בחוק סדר דין הפלילי, הנוגע למעצר אדם שטרם הוגש נגדו כתב אישום, רשאי השופט לתת צו מעצר אם שוכנע בשני דברים: כי יש יסוד סביר להניח שאותו אדם עבר עבירה וכי יש עילה למעצר. שני התנאים הנ"ל לא נתמלאו כאן. אכן, התעורר חשד של מסירת עדות סותרת וזו מהווה עבירה פלילית, ברם אין די בכך שניתנה עדות סותרת, אלא צריכה להיות הוכחה לכאורה כי העדות היא מהותית לעניין הנדון וברור שאי אפשר היה לקבוע זאת כאשר העדות שבחקירת המשטרה לא הובאה בפני השופט. גם אילו הוכח שנעברה עבירה הרי לא הוכח שקיימת עילה לעצור את העורר. מדובר בעניין פשוט ודי שבפני המשטרה יהיו המסמכים של העדות במשטרה ובבית משפט לצורך חקירתה, ואין צורך לעצור את החשוד ליעול החקירה. אשר לצו הסתכלות בבית חולים, הרי הוא ניתן ללא יסוד חוקילאור הוראות סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש, שלפיהן אפשר לתת צו כזה רק כלפי אדם העומד לדין פלילי בתור נאשם ולא כלפי חשוד.
(בפני: השופט עציוני. עו"ד דגן לעורר, עו"ד גב' וכסלר למשיבה. 13.4.77).
ב.ש. 92/77 - פרוספר כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הערר נדחה).
נגד המבקשים הוגש כתב אישום הכולל עבירות של איומים, תקיפה, גרימת נזק, וכדו'. בית המשפט המחוזי הורה על מעצר המבקשים עד תום ההליכים והערר נדחה. המדובר לכאורה במעשה בריונות חמור, מאלה שהולכים ורבים בישראל ושפגיעתם רעה לא רק בקורבנות האלימות אלא בציבור בכללותו. יש כאן ראיות לכאורה לבסוס האישום ובכך די בשלב דיוני זה. אין להסתפק בערבויות מניחות את הדעת להתייצבות הנאשמים למשפט, שכן המקרה הוא של בריונות חמורה ולא תקיפה גרידא. מעשי האלימות סכנתם לא רק בעבירה עצמה, אלא באוירת האימה הכללית, אותה גוררים המעשים בעקבותיהם. התוצאה הישירה היא שעדים מסרבים להעיד והם חוזרים בהם מהתלונה עקב לחץ ואיומים. בענינינו אף נזרק רימון במועדון הלילה של המתלוננים ואיימו עליהם טלפונית שלא להעיד.
(בפני: השופט שמגר. עו"ד ע. קפלן למבקשים, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 2.5.77).
ערעור בחירות 2/77 - מרדכי הופמן נגד יו"ר ועדת הבחירות
*פסילת רשימה לכנסת (הערעור נדחה ברוב דעות).
המשיב הוא בא כח רשימת הנכים ניצולי השואה לקראת הבחירות לכנסת. על פי החוק יש להגיש 750 חתימות של בעלי זכות בחירה הממליצים על הרשימה והחתימות נעשות בחוברות. בעניננו הופיעו שמות המועמדים שעליהם המליצו
החותמים על חוברת אחת, ולא הופיעו בחוברות האחרות כנדרש בחוק. ועדת הבחירות לא התחשבה בחוברות האחרות ולרשימה חסרו חותמים. הוועדה פסלה את הרשימה והערעור על כך נדחה ברוב דעות השופטים שמגר ואשר, כנגד דעתה החולקת של השופטת בן פורת. בית המשפט קבע ברוב דעות מפי השופט שמגר כי משלא נתמלאה הדרישה שבכל חוברת יופיעו שמות המועמדים הרי החתימות אינן מתייחסות לאותה רשימה וממילא חסרות חתימות. אין זה גם פגם שניתן לתקנו שכן הפגם יורד לשורשו של עניין. השופטת בן פורת בדעת מיעוט סברה כי מדובר בליקוי הניתן לתיקון בדרכים שונות, ובין היתר על ידי כך שהחותמים יאשרו כי התכוונו לאותה רשימת השמות כאשר חתמו על הדפים.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. עו"ד א. פרלשטיין וא. גולדשמיט למערער, עו"ד ר. יאראק למשיב. 3.5.77).
בג"צ 230/77 - מאיר לבבי נגד ועדת הבחירות ופלטו שרון
*בקשה לפסילת רשימת פלטו שרון (העתירה נדחתה).
העותר חשש שאם פלטו שרון יבחר לכנסת ולאחר מכן יחדל להיות חבר בה, מסיבה כל שהיא, תהיה הכנסת התשיעית נגועה באי חוקיות מפני שמספר חבריה יפחת מ- 120. אי לכך פנה ליו"ר ועדת הבחירות והלה השיב כי אין לו סמכות לפסול את ,44 הרשימה שכבר אושרה, וכן כי על פי חוק יסוד הכנסת צריכים להיות 120 חברים בכנסת "בהבחרה" ועל כן אין חשש שהכנסת תהיה לא חוקית כאמור. עתירת העותר נדחתה.על פי סעיף 137 לחוק הבחירות לכנסת אין לבג"צ סמכות לדון בעתירה זו ויש לדחותה על הסף.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד הרפז לעותר).
בג"צ 603/76 - חיים רוט נגד מדינת ישראל
*התנגדות למתן צו אישפוז לצורך הסתכלות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי באופן פורמלי).
העותר הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של איומים. עוד לפני שנדרש להשיב על האשמה החליט ביהמ"ש, על יסוד התנהגות הנאשם בפניו ולפי בקשת ב"כ המשטרה, להורות כי העותר יבדק בדיקה רפואית על מנת שייקבע אם יש לאשפזו ואם הוא בר עונשין. צו ההסתכלות התבסס על סעיף 6 (ד) לחוק הטיפול בחולי נפש. העותר עצמו התנגד לאשפזו וטען כי הוא מוכן לעמוד לדין ולתת את הדין אך הצו ניתן על אף התנגדותו. עתירת העותר נתקבלה, והענין הוחזר לבימ"ש השלום שיבדוק את הענין עפ"י הנחיות ביהמ"ש העליון. בג"צ קבע כי אכן הדרך שעמדה בפני העותר היא הפניה לבג"צ, המוסמך לדון בענין לשם עשיית צדק כאשר בימ"ש אחר אינו מוסמך ליתן סעד בענין כגון זה. לגופו של ענין סבור בג"צ כי יש להזהר במתן צו הסתכלות כאשר הנאשם מתנגד לכך. על השופטים לשוות לנגד עיניהם את טיב האישום המונח לפניהם. סביר לכפות בדיקת נאשם כאשר הוא מואשם בעבירות חמורות וצפויות לו שנים ארוכות של מאסר, ומאידך כשמדובר בעוון, כאשר הנאשם אינו צפוי למאסר או למאסר קצר בלבד, קשה לאמר בדרך כלל שהבדיקה דרושה לטובתו של הנאשם. אין לקבוע מסמרותבענין זה. השופט צריך לשקול אם זה מן הצדק ומן המועיל לנאשם לתת צו הבדיקה, ויחד עם זאת על ביהמ"ש לדעת את הכלל שאין כופין על אדם שייבדק בדיקה רפואית בעל כורחו. זאת אחת מהחרויות היסודיות ואין החוק גורע מהחירות הזו אלא עפ"י עילות מוגדרות יפה אשר לדעת המחוקק שקולות הן כנגד החרות האמורה. על כן יש להחזיר את הענין לבימ"ש השלום שיבדוק מחדש את הנושא עפ"י ההנחיות האמורות.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט ח. כהן. העותר לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבה. 5.5.77).
בג"צ 56/76 - ברמן זכר נגד שר המשטרה ואח'
*ביטול פטור ממכס על מכונות לעולה חדש כשהוברר שרשיון נהיגתו מזויף (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר עלה מבריה"מ, הציג כאן רשיון נהיגה רוסי בינלאומי ועל יסוד כך ניתן לו רשיון נהיגה ישראלי. הוא רכש מכונית כעולה חדש בעל רשיון נהיגה, והוענק לו פטור של מסים, ע"פ צו תעריפי המכס שלפיו עולה בעל רשיון נהיגה יקבל פטור מתשלומי המסים. בדצמבר 1975 הוזמן העותר למשטרה ושם נמסר לו כי נקבע ע"י מומחה משטרה שרשיונו הבינלאומי מזוייף. העותר הכחיש טענה זו, אך מכוניתו נתפשה ע"י רשויות המכס. עתירת העותר נדחתה, עפ"י הצוים חייב רכב מנועי בתשלום מסים, אלא שניתן פטור בתנאים מסוימים, שאחד מהם כי המייבא הינו עולה ויש לו רשיון נהיגה. כאשר הרשויות העניקו לעותר זכויות עשו זאת בהתבסס על ההנחה כי הוא בעל רשיון נהיגה רוסי תקף ומשהתברר כי ההחלטה בטעות יסודה רשאיות היו הרשויות לבטל את החלטת הפטור. אכן, לפני שהרשות מחליטה על ביטול הרשיון או הפטור מחובתה לתת לבעל הזכות את ההזדמנות להשמיע השגותיו ונימוקיו הנגדיים ודבר זה נעשה כאן. אין צורך כי תחילה תינתן החלטה שיפוטית שתקבע שהרשיון היה מזוייף, אם כי דרושה הוכחה משכנעת שאינה מותירה ספיקות סבירים כדי לבטל רשיון קיים. כאן באו לפני הרשויות חוות דעת מומחים של משטרת ישראל הנראות אמינות ומבוססות ובפי העותר לא היה מענה פרט להכחשה כוללנית.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שמגר. עו"ד עודד גרשון לעותר, עו"ד מ. חשין למשיבים. 25.4.77).
בג"צ 521/76 - אורינובסקי משה נגד שר הקליטה ואח'
*בקשת עולה כי תוענק לו תעודת עולה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל מבחינה פורמלית אף המשיבים חוייבו בהוצאות).
ענינה של עתירה זו, בקשתו של העותר, שהוא עולה מרוסיה, כי תוענק לו תעודת עולה על שמו בעוד שהוא נרשם בתעודת עולה אחת יחד עם אמו. המשיבים הסכימו להעניק לו במקום תעודת עולה "'כרטיס טיפול", בטענה כי למעשה אין הבדל בין שתי תעודות אלה. בג"צ הגיע למסקנה כי המשיבים לא צדקו וכי ישנה עדיפות בענינים שונים לתעודת עולה על פני כרטיס טיפול. בעניננו עברו בינתיים שלוש שנים מאז שהעותר עלה לישראל, ועתה אין תעודת העולה יכולה עוד להועיל לו. על כן החליט בג"צ לבטל את הצו על תנאי. ברם, לגופו של ענין סבר בג"צ כי צריך היה לתת לעותר תעודת עולה בזמן, וכי התנהגות המשיביםבעניננו היתה בלתי נסבלת. למרות ביטול העתירה ולמרות שהעותר הופיע בבג"צ ללא עו"ד חייב ביהמ"ש את המשיבים לשלם לעותר הוצאות בסכום של 5000 ל"י.
(בפני השופטים : ח. כהן, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. העותר לעצמו, עו"ד מ. נאור למשיבים. 10.5.77).
בג"צ 45/77 - רחמים יעקב ובניו שותפות רשומה נגד עירית צפת ואח'
*ביטול מכרז ע"י בג"צ (העתירה נתקבלה).
עירית צפת פירסמה מכרז להקמת אנדרטה ובין היתר הגישו הצעותיהם השותפות העותרת והמשיב השני (להלן המשיב). הצעת העותרת היתה הזולה ביותר.בין פתיחת ההצעות ובין ישיבת ועדת המכרזים שלחה העותרת מכתב לגזבר העיריה, ובו הודיעה כי בהתחשב באופי העבודה ומטרתה היא מוכנה לתת הנחה נוספת של 3 אחוז ממחיר ההצעה. משקיבלה העיריה את המכתב פנתה גם למציעים האחרים בשאלה אם הם מוכנים לתת הנחה. בכך הפך המכרז למעשה להתחרות פתוחה בין המציעים. המשיב הציעהצעה חדשה ובכך ירד המחיר שהציע והיה נמוך יותר מהצעת העותרת. ועדת המכרזים הציעה לקבל את הצעת המשיב ועתירת העותרת נתקבלה במובן זה שכל המכרז בוטל, אך לא נתקבלה בקשת העותרת כי הצעתה תתקבל כהצעה הזולה ביותר. בג"צ הטעים כי
פנייתה של העותרת לעיריה בהצעה להוזיל את המחיר היתה פסולה, ולמעשה מטרתה היתה לשפר את סיכוייה לזכות במכרז. מאידך גם פניית העיריה למציעים האחרים היתה פסולה. בינתיים התברר כי המשיב לא צירף להצעתו ערבות בנקאית כנדרש בתנאי המכרז, והוסיף את הערבות הבנקאית רק לאחר שנפתחו ההצעות. על כן מן הדין לדחות את הצעת המשיב על הסף. משנפלה הצעתו של המשיב התעוררה השאלה אם להורות על מסירת העבודה לעותרת. המצהיר מטעם עירית צפת אמר שהעיריה היתה מעדיפה למסור את העבודה למשיב גם אם הצעתו לא היתה הזולה ביותר וזאת בשל כישוריו לבצע את האנדרטה נשוא המכרז. ביהמ"ש העיר כי העדפה כזו פסולה וסותרת את התקנות הנוגעות למכרזים ויש להוציא את השיקול האמור מכלל השיקולים במכרז. מאידך, לא ברור אם לעותרת אין כישורים כאלה. ברם, בהתחשב בשאלת הכישורים, בשיבושים שחלו בניהול המכרז וספיקות אחרים שהתעוררו, הרי הפתרון הטוב ביותר הינו לבטל את המכרז ולהוציא מכרז חדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. גרין לעותרת עוה"ד ח. פולמן וי. בן-ארויה למשיבים. 21.4.77).
בג"צ 209/77 - לזר פרינץ נגד עירית ירושלים ואח'
*ביטול מכרז ופרסום מכרז חדש (העתירה נדחתה).
עירית ירושלים פירסמה מכרז באוגוסט 1976 והעותר היה המציע הזול ביותר. ביום 2.3.77 הודיעה העיריה של ביטול המכרז ושבוע לאחר מכן פורסם מכרז חדש שבו לא נטל העותר חלק. באפריל 1977 נפתחו ההצעות במכרז השני, ובסוף אותו חודש פנה העותר לבג"צ בטענה כי ביטול המכרז הראשון נטשה שלא כדין ולא היה זה מן הצדק לפרסם מכרז חדש. העיריה הסבירה את הביטול של המכרז הראשון בכך שהצעת העותר שהגיעה לכ- 5,7 מליון ל"י עלתה על האומדן המוקדם של העיריה שהיה כ- 4,4 מליון ל"י, וכן כי לאחר פתיחת ההצעות במכרז הראשון נתגלו בכתב הכמויות שהוכן שיבושים וליקויים רציניים ועל כן לא היתה ברירה אלא להכין כתב כמויות מחדש ולפרסם מכרז חדש. העתירה נדחתה. אכן, ביטולו של מכרז לאחר שנפתחו ההצעות היא פעולה שבג"צ יעביר עליה ביקורת קפדנית, ומה גם שלאחר מכן נתפרסם מכרז חדש באותו נושא, אולם, כאשר מדובר בבקשה לביטול מכרז שני שכבר נסתיים, מבלי שהעותר נטל בו חלק ולא נקט פעולה כלשהיא כדי לעכב את העיריה מלטפל במכרז השני, אין הצדקה להחזרת הגלגל אחורנית. טעמי הפסול שגילה העותר בהחלטות העיריה, היו צריכים להיות גלויים לפניו לפחות כשפורסם המכרז השני ולא צריך היה לחכות עד לגמר הטיפול במכרז זה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד ש. בירן וצ. הרמולין לעותר. 24.4.77).
בג"צ 173/77 - מעוף נתיבי אויר בע"מ ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*בקשת רשיון לטיסות שכר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרות העוסקות במתן שירותי תעופה ותיירות באו לידי הסכם עם חברת תעופה אנגלית לקיום טיסות שכר לישראל. המגמה היתה לקיים טיסות שכר שבועיות לתקופה שבין אפריל לאוקטובר 1977. המשיבים סירבו לאשר את טיסות השכר. העתירה נדחתה. עפ"י התקנות, התנאי למתן היתר לטיסות שכר שהטיסות יהיו לאירועים מיוחדים ושהאירוע הוא בעל אופי ציבורי וחשיבות ציבורית. טענת העותרים שחגיגות העשור לירושלים נמשכות מחודש מרץ ועד סוף דצמבר 1977 והינן בבחינת אירוע מיוחד - נדחתה. המונח אירוע מיוחד לא הוגדר בתקנות, ואולם הטענה שאירוע מיוחד יכול להמשך חודשים כאשר שהותו של התייר בארץ מוגבלת לתקופה של שבועיים היא טענה מופרכת על פניה. האירוע הנטען ע"י העותרת הינו סיור מודרך בירושלים
ההיסטורית ומופע ספרותי בירושלים. יהיה זה עוות התקנות אם לתכנית כזו יקראו בשם אירוע מיוחד. לטענה כי מתן ההיתר נמנע בשל לחץ של חברת אל-על - הדאגה לחברת אל-על היא לגיטימית כי ההגבלות על טיסות שכר מקורן במגמה להגן על האינטרסיםשל חברת התעופה הלאומית ולאזן ככל האפשר אינטרסים אלה עם ענינה של המדינה בהגברת התיירות העממית. השאלה ,אם אמנם נמצא האיזון הראוי היא בתחום הכלכלה הלאומית שבג"צ לא יכריע בה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד י. מרץ לעותרות, עו"ד ד. ביניש למשיבים. 12.5.77).
בג"צ 204/77 - שותפות גבע אלקטרוניקה נגד שר הפנים ואח'
*רכישת מוצרים ע"י מועצות אזוריות ללא מכרז כשהעותרת השתתפה בעצמה במו"מ (העתירה נדחתה).
העתירה נוגעת לרכישת מכשירי קשר ע"י המועצות האיזוריות לפעילות בטחונית ובהתאם לטיעון ניהלו המועצות מו"מ עם העותרת ועם חברת מוטורולה לרכישת המכשירים. לטענת העותרת היתה הצעתה זולה יותר, אך חלק מהמועצות בא לידי הסכם עם מוטורולה ויש מגמה להעדיף את החברה השניה שלא מטעמים הקשורים בטיב המוצר ותנאי האספקה. העתירה נדחתה. פניית העותרת מעוגנת בצו המועצות המקומיותהמחייב פרסום מכרזים לצורכי הזמנת טובין ולטענת העותרת לא פורסם מכרז כזה. ברם העותרת עצמה ניהלה מו"מ עם המשיבים לרכישת מכשירי הקשר ללא מכרז. בינתיים לא נקטה כל צעד כדי לדרוש קיום המכרז ולא פנתה למשרד הפנים, אשר לטענתה צריך לשמור כי המועצות האיזוריות יקיימו את דיני המכרזים. בנסיבות אלה פניית העותרת לבג"צ מאוחרת מדי כאשר היא עצמה השתתפה תחילה במו"מ וכאשר חלק מן החוזים כבר נקשרו, ואין לה אלא להלין על עצמה.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, בכור. החלטה - השופט שמגר. עוה"ד א. לוין וא. זילברג לעותרת. 27.4.77).
בג"צ 573/76 - מוריס סנוס נגד המועצה המקומית מג'ד אלכרום ואח'
*אי מילוי פרטים מהותיים במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פירסמה מכרז להנחת קו מים והעותר הגיש את ההצעה הזולה ביותר. אעפ"כ נמסרה העבודה למשיב השלישי. עתירת העותר נדחתה. כמסתבר לא מילא העותר את הצעתו לפי המקובל, כי בהצעה שהגיש חסרים מחירים למספר פריטים וביניהם פריטים חשובים. העותר טען כי פעל בתום לב וכי הפריטים נכללו במחיר פריטים אחרים, אולם אין זה נכון ובהצעתו כותב העותר במפורש שהוא מתייחס במחיר הכולל רק לסעיפים שבהם הציע מחירים לכל סעיף וסעיף. ברם, גם אם פעל העותר בתום לב מחוסר נסיון ומחוסר ידיעה שיש לדייק במילוי תנאי המכרז, אין בכך כדי להצדיק את קבלת הצעתו כי הפגם איננו דבר של מה בכך אלא עלול להוליד לאתר מכן ויכוחים על מהות ההצעה ופרטיה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן-פורת. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי, עו"ד ח. אליאס לעותר, עוה"ד שחאדה וכתיילי למשיבים. 19.4.77).
בג"צ 168/77 - רמדר חברה קבלנית בע"מ נגד עירית ת"א ואח'
*השתתפות במכרז ע"י קבלן שסווגו נמוך מערך המכרז (העתירה נדחתה).
עירית ת"א פירסמה מכרז על בניית אגף לבית אבות והשתתפו בו בין היתר העותרת והמשיבה השלישית. ההפרש בין ההצעות היה קטן והעיריה בחרה בהצעת המשיבה השלישית שהיתה הזולה. העותרת טענה כי המשיבה לא היתה רשאית להשתתף במכרז בRATר סווגה לפי חוק רישום קבלנים כקבלן הרשאי לבצע עבודות עד לסכום של 7 מליון ל"י בלבד, בו בזמן שהסכום במכרז מגיע ל- 10 מליון ל"י בדחותו את
טענות העותרת ציין בג"צ כי בהתאם לחוק רישום קבלנים וסווגם אין נפקות לרישום קבלנים אלא לענין ביצוע העבודות ממש, להבדיל מהשתתפות במכרזים. ההנחה היא שהקבלןלא יבצע עבודות גם אם זכה במכרז אלא אם הסדיר תחילה את הרישום הדרוש עפ"י החוק. גם את הדרישה של המכרז שכל מציע יהיה רשום עפ"י החוק יש לפרש כך. אולם, בעניננו אין על המשיבה כלל לשנות את סווגה, שכן עפ"י החוק רשאי קבלן לבצע עבודות שסכומן אינו עולה על 50 אחוז מעל לסווגו, וכאן אין ההצעה עולה מעל 50 אחוז של הסווג.
(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, בכור. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ד. רוטלוי לעותרת. 12.4.77).
בג"צ 31/77 - פלונית נגד פלוני
*החזרת ילדים לאם שנמסרו לה למשמורת לפי צו בימ"ש בחו"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בעלי הדין הם בעל ואשה הורים לשלוש בנות שהגדולה בהן היא בת 7. הם גרים בצרפת. בביהמ"ש בפריז הגישה האשה תובענה לגירושין ובשלב הראשון של ההליכים הורה ביהמ"ש כי הילדות יהיו במשמרת האם באשר זו טובת הילדים. בזמן החופש הגדול קיבל האב את הילדות לתקופה קצרה, אך לא החזירן ובא איתן לישראל. האם ביקשה צו כי הילדות יוחזרו לה ובקשתה נתקבלה. הכלל הוא שיש לכבד את פסקו של בימ"ש זר שהיה מוסמך לפסוק בענין משמורת הילדים, כל עוד הצד השני אינו מראה כי טובת הילדים היא שונה. בענין דנא מדובר בשלוש ילדות בגיל רך והחזקתן בידי האם היא כמעט דבר מובן מאליו.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, ח. כהן. עו"ד א. פוליאן לעותרת. 10.4.77).
בג"צ 180/77 - עו"ד פילציה לנגר נגד שרות בתי הסוהר ואח'
*פסילת עו"ד מלהפגש עם עציר בטחוני (העתירה נדחתה).
מן העותרת נשללה הרשות לשמש סניגור לפי סעיף 318 לחוק השיפוט הצבאי. היא ביקשה להפגש עם עציר העומד להיות מואשם בבימ"ש צבאי לפי תקנות ההגנה שעת חירום (1945) ובקשתה הושבה ריקם. עתירת העותרת לבג"צ נדחתה. בתוקף סמכותו לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי קבע שר הבטחון כי מסיבות של בטחון המדינה זכאי עציר להיות מיוצג רק ע"י עו"ד שאושר לשמש סניגור לפי סעיף 318 לחוק השיפוט הצבאי. סעיף 12 הנ"ל חל גם על משפטים בבתי משפט צבאיים שתקנות ההגנה שעת חירום (1945) חלות עליהם. עפ"י תקנה 19 לתקנות שעת חרום הנ"ל מוענקת לכל נאשם בבימ"ש צבאי זכות לסניגוריה ע"י עו"ד, ברם, יש לפרש את המונח עו"ד בתקנה 19 זו מתוך התייחסות לכל הדינים הקובעים את מעמדו, תפקידו, זכויותיו וחובותיו של עו"ד בישראל וכולל סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל. כמו כן אין להבחין לענין זה בין ייצוג בבימ"ש לבין התייעצות בין העצור ובין עוה"ד. כוונתו של המחוקק היתה למנוע גילוי סודות בטחוניים לפני מי שלכאורה חשוד שאינו נאמן על שמירתם, וכוונה זו יפה גם לשיחה פרטית שבין עוה"ד לבין העצור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. העותרת לעצמה עו"ד ד. ביניש למשיבים. 15.4.77).
בג"צ 159/77 - נחל סיני מושב שיתופי בע"מ נגד שר הבטחון ואח'
*הסתייגות בהצעה למכרז שגרמה לפסילת ההצעה (העתירה נדחתה).
העותרת, שהיא מושב שיתופי באיזור סיני, מנהלת עסק של מכבסה מתועשת ובמשך שלוש שנים סיפקה כביסה לגורמים שונים הקשורים עם המימשל הצבאי ברצועת עזה ובין היתר גם ליחידות רפואיות. קצין מטה בריאות במפקדת רצועת עזה הוציא מכרז למתן שרותי כביסה למתקני רפואה ברצועת עזה ובצפון סיני והעותרת
השתתפה במכרז. אחד מתנאי החוזה החדש לאספקת שירותי כביסה עפ"י המכרז היה כי המחיר שיוצע לא ישונה עקב התייקרות כלשהי ויהיה תקף למשך כל השנה. העותרת צירפה להצעתה במכרז מכתב לוואי שלפיו היא מתחייבת אמנם שלא יחולו התייקרויות על המחיר שהציעה, אך זאת בתנאי שלא יחולו התייקרויות בגין צוי המדינה דבר שיגרום לעליית מחירים של חומרי גלם בסיסיים של המכבסה. לנוכח הסתיגות זו פסלה ועדת המכרזים את הצעת העותרת ועתירתה לבג"צ נדחתה. העותרת טענה כי לא היה צריך לערוך מכרז כלל אלא העבודה הגיעה לה כפי שהיה בשנים קודמות, על סמך הבטחות שניתנו בעת הקמת המושב; כי התנאי של אי הצמדת המחיר הוא בלתי סביר בזמנים אלה של אינפלציה. שתי טענות אלה נדחו באשר העותרת היתה צריכה להעלותן לפני שהשתתפה במכרז או מיד כשנודע לה על תנאי המכרז המוצע. טענה שלישית בפי העותרת, שהמשיבה חברת כבסים ימית בע"מ, שזכתה במכרז, אינה מסוגלת לבצע את העבודה. באשר לטענה זו אין לעותרת מקום עמידה בעתירתה. אפילו נכונה הטענה לגופה הרי זה ענין שבין חברת כבסים ימית לבין מי שמוסר לה את העבודה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, בכור. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מילמן לעותרת. 20.4.77).
ע.פ. 130/77 - יעקב רוזלניק נגד מדינת ישראל
*פסילת שופט (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בפני שופט וביקש כי השופט יפסול את עצמו מלישב בדינו, באשר במשפט פלילי קודם חיווה השופט דעה שלילית על המערער ומהימנות גרסתו והרשיעו. הערעור על סירובו של השופט לפסול את עצמו נדחה. חזקה על דיין מומחה שבבואו לדון בענינו של אדם הוא מסוגל להשתחרר ממה שנודע לו במשפטים קודמים, והעובדה שהמשפט הראשון הסתיים בהרשעה והשופט לא האמין למערער אינה עילה לפסול שופט.
(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד י. בר-דיין למערער, עו"ד גב' וקסלר למשיבה. 29.3.77).
ע.פ. 608/76 - שאול נגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לאונס) (העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בשתי עבירות של נסיון לאינוס ומעשה מגונה בכח וכן בשימוש ברכב ללא רשות ונדון לשבע שנות מאסר. ביהמ"ש העליון הקל במקצת בעונשו של המערער. העבירות הן חמורות, כאשר בשני מקרים הסיע המערער נשים צעירות במכונית שנלקחה על ידו ללא רשות, והמעשים שעשה בהן היו קרובים לאינוס של ממש. כמו כן יש למערער הרשעות קודמות. מאידך מסתבר שהעבירות בוצעו על רקע של הפרעות נפשיות וכן יש לזקוף לטובת המערער את הודאתו. בנסיבות אלה הועמד המאסר בפועל על תקופה של שש שנים ושנה אחת מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 19.4.77).
ע.פ. 138/77 - יעקב לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחיים על רווחי זונה (הערעור נדחה).
המערער הורשע שהוא חי על רווחי זונה, לאחר שבאו לפני ביהמ"ש עדויות כי הזונה גרה עם המערער כשנה וחצי וכן כי האשה היתה זונה. ההרשעה התבססה על החזקה של סעיף 1 (ג) לחוק לתיקון דיני עונשין (עבירות זנות) שלפיה גבר הגר עם זונה חזקה שחי על רווחיה. הערעור נדחה. את המגורים יחדיו קבע ביהמ"ש על סמך עדותה של המתלוננת וזו נסתייעה בעדויות שכנים במידה מספקת. אשר לעובדת היותה של המתלוננת זונה - הרי היא העידה על כך ועדותה נסתייעה בעדות של סמל משטרה שעצר אותה בעבירת שוטטות למטרת זנות. העובדה שהמעצר הנ"ל היה כחודש לפני התקופה
שהחלו המגורים יחדיו בין המערער והזונה אינה פוגמת בסיוע. די בכך שהוכח כי בזמן שאינו רחוק מהתקופה המדוברת היא עסקה בכך. כשמדובר בעיסוק ולא במקרה חד פעמי אין הכרח שהסיוע יתייחס לתקופה המסוימת דוקא.
המערער נדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בכור, החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד ע. לויט למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 18.4.77).
ע.פ. 845/76 - מדינת ישראל נגד שמואל ממן
*קולת העונש (חבלה) (הערעור נדחה).
המשיב גרם חבלות לאשתו ונדון לשמונה עשר חודשים מאסר בפועל ושמונה חודשים מאסר על תנאי. ערעורה של המדינה נדחה. אין ספק שהמעשים שעשה המשיב הם חמורים מאד, אך אין לאמר שהעונש הוא עד כדי כך קל שיצדיק התערבות ביהמ"ש שלערעור. בדין ישבו שלושה שופטים מנוסים שדרכם לשמוע כמעט יום יום משפטים פליליים ולא בנקל יתערב ביהמ"ש שלערעור בשיקולים של השופטים דלמטה. ביהמ"ש המחוזי הפעיל גם מאסר על תנאי, אך קבע שיהיה חופף וב"כ המדינה קבל על כך שביהמ"ש המחוזי לא מילא אחר מצוות המחוקק לתת נימוקים להחלטתו שהמאסר על תנאי שהופעל יחיה חופף. בשל נימוק זה בלבד אין מקום להגדיל את העונש, ונראה שהנמוקים אמנם לא כתובים אך אפשר לייחס את הנסיבות כפי שנקבעו בגזר הדין גם לנימוקים אלה.
(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט עציוני. עו"ד א. בן-טובים למערערת, עו"ד ח. קאזיס למשיב. 26.4.77).
ע.פ. 744/76 - מנחם לוי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בעבירת התפרצות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. במעמד גזירת העונש הופעל מאסר על תנאי לתקופה של חמישה חודשים. לאחר מכן הופעלה עוד תקופת מאסר על תנאי שמקורה בחנינה קיבל המערער כשיתרת המאסר של כ- 10 חודשים הומרה ע"י נשיא המדינה במאסר על תנאי. התקופה הנוספת של 10 חודשים הופעלה מחציתה חופף ומחציתה מצטבר. המערער טען כי סבר שהחנינה של הנשיא חלה גם על המאסר על תנאי של חמישה חודשים וכן שלא ידע כי תקופת המאסר שבוטלה עקב החנינה הפכה למאסר על תנאי. ביהמ"ש העליון דחה את הטענה המתייחסת למאסר על תנאי של חמישה חודשים, אך קיבל אותה ביחס למאסר על תנאי הנובע מן החנינה. אכן העדר הודעה למערער על הטלת המאסר על תנאי עקב החנינה משמעו אי הזהרתו מראש על הסיכון הצפוי לו וכאשר אין מודיעים לנאשם על הטלת מאסר על תנאי נשמט הבסיס וההגיון העניניים להטלתו של עונש מסוג זה הנועד להרתיע. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון כי המאסר על תנאי הנובע מן החנינה יהיה חופף למאסר החדש.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 18.4.77).
ע.פ. 728/76 - מחמוד ג'ארלל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (העדר רשיון פורמלי לחלפן כספים) (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הוא חלפן כספים במזרח ירושלים עוד מתקופת הירדנים. לאחר מלחמת ששת הימים נזקק המערער לרשיון של משרד האוצר ובהתאם לחוק
סדרי המשפט והמינהל מותר היה לחלפנים להמשיך בעיסוקם אם הגישו בקשה לרשיון ישראלי עד שיוחלט בבקשתם. המערער לא הגיש בקשה וטענתו כי ביקרו אצלו פקידים מן האוצר ונשאל על ידם לענין רשיון לניהול עסקו ועל כן חשב כי עתה עליו לחכות עד שיוענק לו הרשיון. ברם רשיון לא הוענק לו, וביהמ"ש הטיל עליו קנס של 2000 ל"י. ביהמ"ש העליון קבע כי לא היה מנוס מלהרשיע את המערער, שכן לא הגיש כל בקשה לרשיון וממילא עבר על החוק. אולם, העבירה אינה אלא פורמלית טכנית ואין להבין על שום מה הוטרד המערער והואשם בפלילים. אי לכך הועמד הקנס על סכום של 10 ל"י בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, גב' בן-פורת. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ע. ג'יניאו למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 27.3.77).
ע.פ. 746/76 - ירמיהו הירשברג נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר עקב בטול שחרור ברשיון (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של פריצה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים והשופט הורה כי שתי תקופות המאסר תהיינה חופפות. כאשר המערער ביצע את העבירה נשוא ערעור זה, היה אסיר משוחרר בנסיון לתקופה של 20 חודש, ולפני מתן גזר הדין הופקע רשיונו ע"י ועדת השחרורים. ביהמ"ש הורה בגזר דינו כי עונשי המאסר בפועל והמאסר על תנאי שהופעל תהיינה שתיהן חופפות את המאסר שהמערער מראה עקב הפקעת רשיונו. ברור שכוונת ביהמ"ש המחוזי היתה כי המערער ירצה בסה"כ שתי שנות מאסר בפועל, אולם עפ"י הוראות פקודת בתי הסוהר, עונש המאסר עקב הפקעת רשיון, אינו יכול להיות חופף עם עונש מאסר המוטל בעד המעשה שבגללו הופקע הרשיון, אלא חייב להיות מצטבר. התוצאה היא שעל אף כוונת ביהמ"ש המחוזי יצטרך המערער לרצות ביחד 44 חודשי מאסר. הערעור על כך נדחה. מבחינה משפטית אין דרך למנוע הצטברות שני העונשים אלא ע"י הארכת תקופת המאסר על תנאי וביטול עונש המאסר עבור העבירה נשוא ההרשעה בתיק זה. אין ללכת בדרך זו שכן הארכת מאסר על תנאי מוצדקת רק אם שוכנע ביהמ"ש שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. במקרה דנא עבר המערער את העבירה כאשר היה משוחרר ברשיון ואין הצדקה שלא להפעיל את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד ש. בירגר למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 19.4.77).
ע.פ. 261/76 - צבי ארז נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד של עובד צה"ל)
(ערעורו של המערער נדחה ושל המדינה נתקבל). המערער הועסק ע"י משרד הבטחון כאזרח עובד צה"ל ושימש בתפקיד קצין בינוי באיזור ראש פינה. הוא הורשע בעבירות של קבלת שוחד וקבלת דבר במרמה מאת קבלן שמסר לו עבודת בינוי. ביהמ"ש ביסס את הרשעתו על הודאותיו של המערער במשטרה הצבאית וכן על עדויות מסייעות ואין להתערב במימצאיו העובדתיים. אשר לעונש - המערער נדון לשנתיים וחצי מאסר וברור שבנסיבות המקרה, כאשר המערער הנהיג שיטה של שחיתות במקום רגיש, וניצל באורח מחפיר את הכח שנמסר לו כדי להפיק רווחים בלתי כשרים, הרי העונש איננו חמור ואלמלא מצב בריאותו הרעוע של המערער היה מקום לתקופת מאסר יותר ממושכת. מאידך צודקת המדינה שצריך היה לצרף למאסר גם עונש כספי. אין לפטור נאשם שהורשע בעבירות שיש בהן הפקת הנאה חומרית ללא עונש כספי. אי לכך הוטל על המערער גם תשלום קנס של 30 אלף ל"י.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. טויסטר למערער, עו"ד בן-טובים למשיבה. 27.4.77.