ע.פ. 677/76 - גאסן עבדול חי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בפציעת אדם על סמך עדות המתלונן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופטים : אבנור, גלעדי, אילן) בת.פ. 553/76 - הערעור נדחה).




העובדות:
המתלוננת תושבת כפר טירה נדקרה בגבה בעת שהלכה באחד הערבים ,מבית חתנה, שאיתו עמדה להתחתן, לביתה. מיד לאחר שנדקרה, וכששכבה כשסכין נעוצה בגבה והיא חשבה שהיא הולכת למות, אמרה כי המערער, שאותו נקבה בשמו, הרג אותה. על הודעה זו חזרה כשנחקרה מיד לאחר מכן ע"י איש משטרה. הסכין חדרה קרוב מאד ללב ורק בנס נשארה המתלוננת בחיים. עדותה של המתלוננת נגד המערער היתה עדות יחידה והמערער טען במשטרה בשתי הודעות נפרדות טענות אליבי של פגישות עם אנשים שונים, ובביהמ"ש הביא חלק מן העדים האלה. ביהמ"ש המחוזי סמך על עדות המתלוננת ובאשר לעדויות האליבי נקבע בפסה"ד כי גם אם נכונות העדויותבדבר השעות השונות שבהן היה המערער עם העדים, הרי היו שתי אפשרויות למערער לחמוק ולבצע את הפשע. ביהמ"ש המחוזי העיר כי שני עדי האליבי שאותם הזכיר המערער בעדותו במשטרה, ואשר התייחסו ממש לשעת המקרה, ועדותם היתה הופכת את מעשה הפשע ע"י המערער כבלתי אפשרי, לא הובאו כלל לעדות. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לחמש שנות מאסר. על ההרשעה וחומרת העונש נסב הערעור.

החלטה - השופט י. כהן:
א. לטענה שלא היה זה בטוח לסמוך על עדותה היחידה של המתלוננת ושלפי נסיבות העניין יש להניח שהמתלוננת היתה מעונינת לחפות על מישהו מבני משפחתה שפגע בה בגלל חילול כבוד המשפחה - טענה זו נשקלה ע"י ביהמ"ש המחוזי ונדחתה מנימוקים מבוססים. הורי המתלוננת ידעו שהיא והבחור מאורסים ולא התנגדו לאירוסין, וממילא אין זה סביר שמישהו מבני המשפחה בא לפגוע בה על רקע של כבוד המשפחה. זאת ועוד, המתלוננת האשימה את המערער מיד לאחר המקרה ודברים אלה נאמרו על ידה כשהיא חשבה שהיא הולכת למות. אימרה זו של המתלוננת שהעידו עליה, לא זו בלבד שהיא קבילה כראיה לפי פקודת הראיות, אלא בגלל הנסיבות שבהן היא נאמרה יש בה לחזק את מהימנות העדה. קשה להניח שאדם הנמצא במצב של התרגשות מיד אחרי שנפל קרבן לתקיפה חמורה, יצליח לבדות מליבו ולתכנן עלילת שוא.
ב. אשר לטענת האליבי - צודק המערער שהעובדה שלא הביא כעדים את עדי האליבי כולם אין בה כשלעצמה כדי לאשר את גירסת התביעה, ואולם צדק ביהמ"ש המחוזי מאידך שהמנעות מלקרוא לעדים אלה גרמה לכך שעדות האליבי לא שללה את האפשרות של ביצוע העבירה ע"י המערער ולא יצרה ספק סביר אצל ביהמ"ש בדבר אשמת המערער.
ג. לא הוכח מניע למעשה המערער, והעדר הוכחה על המניע מביאה אמנם לכך שאין בפני ביהמ"ש תמונה שלמה על כל הנסיבות האופפות את מעשה העבירה, ואולם אין הקטגוריה חייבת להוכיח בדרך כלל קיום מניע הזורע אור על ההתנהגות הפלילית של הנאשם. יתכנו מקרים שהעדר מניע יצור ספק בלב השופטים בדבר אשמת הנאשם, אך כאן לא נוצר ספק כזה וביהמ"ש המחוזי שוכנע לפי ראיות כשרות שהיו בפניו שהמערער ביצע את העבירה.
ד. אשר לעונש - מאסר של חמש שנים אינו חמור יתר על המידה. אמנם אין למערער הרשעות קודמות ולמרבה המזל תוצאות המקרה לא היו חמורות, אך העבירה היתה חמורה,
היה כאן שימוש בסכין בדרך שיכלה בנקל לגרום למותו של אדם על מעשה כזה חייב ביהמ"ש להגיב בחומרה.


(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, גב' בן- פורת. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד א. סוכר למשיבה. 13.4.77).


ע.פ. 12/77 - מרסל כהן נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים.

(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר- שבע בע"פ 53/76 - הערעור נדחה).




העובדות:
המערער נהג בשעת ערב במשאית שעליה היה עמוס משא של 25 טון בכביש פלוגות. בשעת נהיגתו התפוצצו שני גלגלים אחוריים ימניים והמערער עצר את רכבו כדי להחליף את הגלגלים. השוליים במקום היו מספיק רחבים כדי לאפשר ירידת הרכב מהכביש והחנייתו על השוליים, אך המערער השאיר את הרכב על הכביש, באשר לטענתו הקרקע של השוליים היתה רכה מדי ולא ניתן היה שם להחליף את הגלגלים. המערער הציב משולש אדום הפנס והחל להחליף את הגלגלים. אז אירעה תאונת דרכים כאשר מכונית מסחרית הגיעה מאחורי המשאית העומדת, נהגה לא הבחין בעוד מועד ברכב החונה, התנגש במשאית ואביו נהרג ואחרים נפצעו. כאחראים לתאונה הורשעו המערער ונהג המכונית המסחרית, וביהמ"ש פסל את המערער מנהיגה למשך שלוש שנים, הטיל עליו קנס של 5,000 ל"י ומאסר על תנאי של שלושה חודשים. על כך הערעור.

החלטה -השופט שמגר:
א. לפי תקנה 69 לתקנות התעבורה הנוהג רכב בדרך שאינה עירונית לא יעצור את רכבו, לא יעמידנו ולא יחנהו על הכביש. אם קורית תקלה על הנהג להרחיק את הרכב מהדרך במהירות האפשרית. החשיכה טמונה בה סכנה רבה,, גם במקרה של הדלקת תאורה והצבת סימנים מהשלטים שיש בהם אמנם כדי להפחית את הסכנה אך לא כדי לסלקה. מכאן שההוראה לסלק את הרכב מהכביש מחייבת להסיע את הרכב המקולקל לשולי הדרך במידת האפשר ולהרחיקו מן הדרך במהירות האפשרית, ולבצע את התיקונים כאשר הרכב מוצב בשוליים. השארת הרכב על הכביש מהווה מעשה של חוסר זהירות ואין נפקא מינה אם ניתן היה להחליף את הגלגלים על השוליים ואם לאו. כאשר עומדת בפני הנהג הברירה להציב רכב על השוליים ולמנוע הפרעה לתנועה או להשאיר את הרכב על הדרך לשם החלפת הגלגלים חובה עליו לבחור את האפשרות הראשונה. אין כאן טעות בשיקול דעת כטענת המערער אלא התנהגות העולה כדי חוסר זהירות.
ב. אין לקבל את טענת המערער כי רשלנות נהג המכונית המסחרית היא שגרמה לתוצאה הקטלנית, וחומרתה של אותה רשלנות היתה כה רבה עד כי היוותה מעשה חדש שניתק את הקשר הסיבתי עם מעשהו של המערער,מעשהו הרשלני של נהג המכונית המסחרית הוא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של המערער, ועל כן מחובתו היה לחזותו מראש. נהיגה על דרך ללא תשומת לב מספקת למכשולים האפשריים שבה, היא בגדר הסיכונים אותה צריך לחזות מראש מי שמחליט להשאיר את רכבו על הכביש.
ג. העונש שהוטל איננו חמור. אמנם עונש הפסילה מנתק את המערער ממקור פרנסתו והוא עונש משמעותי ביותר עבור מי שפרנסתו בנהיגה, אך לאור מהות העבירה והסכנות הרבות לחיי אדם הנוצרות מדי יום עקב חוסר זהירות בכבישים אין מקום להקלה בעונש.


(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן- פורת. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד י. הורוביץ למשיבה. 28.3.77).



ע.פ. 88/77 - מוחמד אל טלקאת נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ביגמיה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע עפ"י הודאתו בעבירת ביגמיה ונדון ל- 3 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן לקנס של 5000 ל"י, הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער הוא אב ל- 12 ילדים, רובם קטינים, ולדבריו נשא את האשה השניה מפני שהראשונה לא היתה מסוגלת לטפל בילדיו הקטנים. אכן מטרת החוק הלא לעקור מן השורש ריבוי נישואין, אך אין גם להעלים עין מן הנסיבות המיוחדות של המקרה. בהתחשב בנסיבות די בכך שעונש המאסר בפועל יעמוד על שלושה חודשים.
(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד רסיוק למערער,עו"ד י. אלון למשיבה. 20.4.77).

ע.פ. 777+856/76 - דוד בן מנשה משה נגד מדינת ישראל

*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשו בעבירות של נסיון התפרצות לדירה, מתוך כוונה לגנוב ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי. כמו כן הפעיל ביהמ"ש במצטבר מאסר על תנאי של 9 חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער. התנאי היה שהמאסר לא יופעל אלא אם "המערער יעבור עבירה כלשהי נגד הרכוש". טענת המערער היתה כי מכיון שהורשע בנסיון לפרוץ אין לראות בכך עבירה נגד הרכוש. הוא הסתמך על פס"ד הנוגע לתחולת חוק החנינה, כאשר המחוקק קבע כי עבירה לפי פרק ל"ג לפח"פ לא תחול עליו החנינה, ואז פס"ד ביהמ"ש כי נסיון לעבור עבירה כזו אינה עבירה לפי פרק ל"ג והלה עליה החנינה. ביהמ"ש העליון הטעים כי אין להקיש מנוסח הנקבע ע"י המחוקק כאשר הוא שוקל כל מלה ומלה, לתנאי הנקבע ע"י שופט אגב מתן גזר הדין תוך כדי לחץ העבודה. אין ספק כי כשקבע השופט את התנאי של עבירה נגד הרכוש כולל הדבר לא רק את הפרק של עבירות נגד הרכוש אלא גם נסיון לעבור אותן עבירות. אשר לעונש - בהתחשב בנסיבות ובהמלצות מדריך חבורות רחוב, החליט ביהמ"ש העליון להפחית את עונש המאסר בפועל שיעמוד על שנה אחת.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן- פורת. החלטה - הנשיא זוסמן. עו"ד ש. ברנר למערער, עו"ד א. ראב למשיבה. 28.4.77).


ע.פ. 871/76 - עזריה פורטנטו נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער יחד עם אחד שמעון כהן ביצעו עשר . אי גניבות של מכוניות, שינו זיהויין ע"י רכישת מכוניות בזול לאחר תאונות והעברת שלטי הזיהוי למכוניות הגנובות וכן שינו את מספרי גוף המכונית והמנוע במכוניות הגנובות. הגניבות אירעו בשנת 1971 וכהן נדון אז, לאחר שהודה באשמה, לשנתיים וחצי מאסר על תנאי. המשפט נגד המערער נדחה לאחר שנמלט מהארץ וחזר לאחר שנעצר באוסטריה והמדינה ביקשה את הסגרתו. למערער הרשעות קודמות ובית המשפט המחוזי הטיל עליו עונש של ארבע שנים וחצי מאסר בפועל וארבע שנים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, אין להתחשב בעובדה שעברו למעלה משש שנים מביצוע העבירות שכן הסיבה היא בריחתו של המערער מהארץ. העונש כשלעצמו גם איננו חמור בהתחשב בנסיבות המקרה ובפשע המתוכנן שביצע המערער. מאידך, על השותף של המערער הוטל עונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל בלבד. קיים כלל של אחידות בעונשים והשאיפה היא שהעונשים בגין עבירות דומות יהיו תואמים. מה גם שמדובר כאן באותן עבירות שהשניים ביצעו יחדיו. למערער הרשעות קדומות יותר מאשר לשותפו אך גם כך אין
להצדיק את ההפרש הגדול בעונש. אי לכך העמיד בית המשפט העליון את עונש המאסר בפועל של המערער על שלוש וחצי שנים.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור: עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד א. בן-טובים למשיבה. 26.4.77).


ע.פ. 62/77 - אלי דיין נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בארבע עבירות מס הכנסה, בכך שבמשך שלוש שנים השמיט הכנסות בסכום כולל של כ- 100 אלף ל"י ומהצהרת הון השמיט סחורות בסכום 75 אלף ל"י. בית המשפט המחוזי דן את המערער לשלושה חודשים מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי וכן קנס של 180 אלף ל"י או שנה וחצי מאסר תמורתם. הערעור על גובה הקנס נדחה. טענת המערער היתה כי איננו בעל נכסים ולא יהיה לו לשלם את הקנס וממילא התוצאה תהיה שיצטרך לרצות עונש מאסר לתקופה ממושכת. בדחותו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון כי תקופת המאסר הקצרה שהוטלה על המערער נבעה בנסיבות משפחתיות ואין פגם בכך שבהתחשב בתקופת המאסר הקצרה הוטל על המערער הקנס המירבי. מדובר בהשמטות בסכומים ניכרים בהתחשב עם ערך המטבע כפי שהיה בזמן שנעברו העבירות בשנות המס 1971- 1973. בהתאם למדיניות הענישה, מן ההכרח להטיל עונשים כבדים בעבירות של השמטת הכנסה בזדון.


(בפני השופטים: עציוני י. כהן, שמגר. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 21.3.77).


ע.פ. 690/76 - מנשה בן דוד נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מרמה) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בשלושים ושש עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי ושלושים ושבע עבירות של קבלת דבר במירמה וכן בעבירה של גניבה ושמוש במסמך מזויף. את העבירות ביצע המערער במשך שנה באופן שיטתי כשהוא פותח חשבונות בסניפי בנק שונים, מושך שיקים ללא כיסוי ומקבל מהסוחרים סחורות במרמה. למערער גם הרשעות קודמות מסוג זה ומסוג אחר ובעבר הוטלו עליו עונשי מאסר קצרים ומאסר על תנאי ללא הועיל. הפעם נדון המערער לחמש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען בשם המערער כי הוא מפגר בשכלו ואולם ברור שמדובר באדם שמהווה סכנה לציבור וגם בהתחשב ברמתו השכלית אין לומר שהעונש מוגזם לחומרה.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, בכור. עו"ד י. ליבני למערער, עו"ד י. הורביץ למשיבה. 14.4.77 ) .


ע.פ. 835/76 - רניאל אלמליח ושלמה שושן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות (ערעורו של אלמליח נתקבל וערעורו של שושן נדחה).

בליל שבת, בשעה אחת אחרי חצות, בוצעה פריצה בתוך צריף בחולון שבו התגורר קשיש בן 80 יחד עם נכדו עמרם מלכה. הישיש ישן אותה שעה בבית לבדו וכשהתעורר הרגיש שחונקים אותו. מיד לאחר המקרה הגיע הנכד הביתה ובעדותו במשטרה סיפר כי ראה שני אנשים הרצים החוצה, שאחד מהם הוא דניאל אלמליח והשני הוא שלמה שושן. בביהמ"ש שינה הנכד את גרסתו "הרחיק" את אלמליח מהמקום, וסיפר כי פגש אותו בחוץ כשהוא מגיע למקום . שלמה שושן הורשע בדין פה אחד ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ובית המשפט העליון דחה את ערעורו, בקובעו שאינו מוכן להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שסמך על הזיהוי של עמרם מלכה וכן אין מקום להקל בעונש.

אשר למערער אלמליח, ביהמ"ש המחוזי הרשיעו ברוב דעות וביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו וזיכה אותו מאשמת הפריצה. העובדה שהעד ניסה "להרחיק" את אלמליח מהמקום, וכן כי הוא נמצא במקום הפשע סמוך לאחר הביצוע, וכן העובדה, שלא העיד במשפט, כל אלה אין בהם כדי להביא לידי הרשעתו. העדות שמסר העד במשטרה איננה קבילה לצורך הרשעת אלמליח ולעניין זה יש להתחשב רק בעדות בביהמ"ש. העובדה בלבד שאלמליח היה במקום בשעת ביצוע העבירה אינה מהווה חזקה להשתתפותו בביצוע העבירה שכן לא היתה כל עדות כי העבירה, בוצעה ע'"י שני אנשים. אשר לשתיקתו במשפט הרי גם לאחר כניסתו לתוקף של סעיף 145 (3) של חוק סדר הדין הפלילי יש בה רק כדי לחזק ראיות מרשיעות קיימות או לשמש סיוע לעדות עיקרית אך לא לבוא במקומם. עפ"י הפסיקה על ביהמ"ש לשקול בסוף הדיון את גרסת שני הצדדים ורק אם שוכנע שהגירסה המזכה אינה סבירה כלל מותר לו להעדיף את גירסת התביעה. ברם גם כך הכוונה היא לגירסת התביעה העולה מן הראיות הקבילות שהובאו במשפט.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, גב' בן- פורת החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד מ. אלוני לאלמליח, עו"ד כ. חנוך לשושן, עו"ד גב' ראב למשיבה. 28.4.77).


ע.פ. 767/76 - מדינת ישראל נגד אשר ממן

*עבירות מטבע (הערעור על קולת העונש נתקבל וערעורים אחרים נדחו).

בכספת של המשיב שבבנק נתגלה סכום של למעלה מעשרים אלף דולר. הוא הואשם בעבירה לפי תקנה 3 (1) לתקנות ההגנה (כספים) בגין קבלת מטבע זר שלא מידי סוחר מוסמך, ועבירה לפי תקנה, 6 (1) של אי הצעת מטבע זה לשר האוצר. בביהמ"ש המחוזי טען המשיב שאין עליו להשיב על האשמה שכן לענין העבירה של קבלת מטבע זר צריך היה לציין שלא היה לו רשיון לכך, ולענין האישום של אי הצעת המטבע לאוצר צריך היה לציין כי הנאשם חייב היה להציע את המטבע לשר האוצר. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיב בעניין העבירה, לפי תקנה 6, אך לא קיבל אותה לעניין קבלת מטבע זר שלא מידי סוחר מוסמך, והטיל על המשיב עונש של 20 אלף לירות. המדינה עירערה על אי הרשעת המשיב לפי תקנה 6 ועל קולת העונש, והמשיב ערער על הרשעתו לפי תקנה 3. הערעורים הנוגעים להרשעה נדחו והערעור על קולת העונש נתקבל. לעניין ההרשעה לפי תקנה 3, הרי יש לקרוא את תקנה 3 (1) יחד עם תקנה 10 (ב) לתקנות, שלפיה מי שנמצא ברשותו מטבע זר רואים אותו אשם אלא אם יוכיח את חפותו. המסקנה צריכה להיות שכאשר קיימת עבירה של קבלת מטבע זר, אלא אם כן יש לנאשם רשיון, הרי על הנאשם להוכיח את קיומו של הרשיון ואין התביעה חייבת לטעון בכתב האישום העדרו של רשיון. גם טענות המשיב שמותר היה לו לקבל את המטבע תמורת טובין נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון אשר לזיכוי הנאשם מעבירה לפי תקנה 6, צדק ביהמ"ש המחוזי כי צריך היה לציין את העובדה שהמשיב לא הציע את המטבע לשר האוצר, ולא די לצטט את הסעיף בתקנות, הנוגע לאי הצעת מטבע זר לשר האוצר, ועל כן לפי כתב האישום בדין זוכה המשיב מעבירה זו. ברם היה מקום להרשות תיקון כתב האישום אפילו בשלב העירעור, שכן עצם ציון העבירה של אי הצעת מטבע זר בין הוראות החיקוק לא יכול היה להשאיר את הנאשם בספק בדבר מהות העבירה שבה הואשם. אולם בקבלת ערעורה של המדינה אין תכלית, שכן קבלת המטבע ואי הצעתו לאוצר אינם אלא עיסקה אחת וההרשעה בעבירה לפי תקנה 6 אינה מוסיפה לחומרת העבירה. אשר לעונש - הקנס המירבי שניתן היה להטיל במקרה זה עולה על 400 אלף לירות ועל כן יש להחמיר בעונש ולהעמיד את הקנס על סכום של 100 אלף לירות.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד י. אלון למערער, עו"ד י. קרמר למשיב. 10.4.77).



ע.פ. 67/77 יגאל יפת נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער עובד בשוק הכרמל מקום בו מועסקים גם הרבה מבני המעוטים הבאים לשם מעזה ומקומות אחרים. המערער ניצל את חולשתם של שלושה ערבים, המתלוננים שבאו ממרחקים כדי לעבוד בשוק, נטפל אליהם והוציא מהם סכומי כסף, אחד מהמתלוננים שסירב לתת כסף למערער נחבל על ידו כשפצע אותו בסכין בראשו. המערער נדון לעונש של ארבע שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש ציין את חומרת המעשים, ברם התחשב בכך שמאז 1967 לא עבר המערער עבירות אם כי לפני כן היו לו עבירות פריצה אחדות. לנוכח התנהגותו ללא דופי במשך שנים אלו הומרה אחת משנות המאסר בפועל במאסר על תנאי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, כהן, גב' פורת. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד בן טובים למשיבה. 17.4.77).


ע"פ 678/76 - ג'ורג' חולאשווילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהתפרצות לכנסיה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות לתוך הכנסיה הרוסית במגרש הרוסים בירושלים וגניבת פריטים שביניהם ספר בעל ערך קדושתי בעיני הכנסיה ותשמישי קדושה כשערך הרכוש הנגנב מאות אלפי לירות ושום חלק ממנו לא נמצא. ההרשעה מבוססת על עדותו של עד מדינה שהיה שותף לעבירה ובעיקר על טביעות אצבעות של המערער שנמצאו במקום ביצוע הפשע. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש של שש שנות מאסר בפועל כשהעונש המירבי הוא שבע שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין לקבל טענת המערער כי נטילת טביעות האצבעות במקום הפשע והשוואתן עם טביעות האצבע של המערער לא היו כדין. באשר לעונש - אמנם למערער אין עבירות קדומות, אך אין להתעלם מחומרת העבירה שבוצעה במקום קדוש והגניבות גובלות כמעט עם פגיעה חמורה במדינה זרה ועלולות לגרום לסיבוכים מדיניים קשים. אי לכך אין להתערב בעובדה שהעונש כמעט מגיע לעונש המירבי.


(בפני השופטים: ויתקון, גב' בן פורת, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. תוסיה כהן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 9.5.77).


ע"פ 710/76 - אליהו בקאל נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע על פי הודאתו בשני אישומים של עבירות מס ונגזרו עליו שלושה חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 25 אלף לירות. הערעור על המאסר בפועל נתקבל. אכן, טענות הסניגור כי מדובר ב"אדם קטן" שהעלים מהכנסותיו בגלל אי הבנה וכד' אינם נמוקים לביטול עונש המאסר, שכן העונש איננו נוטה לחומרה יתירה, וכלל הוא שבעבירות מס יש להטיל עונש מאסר בפועל, אולם מדברי השופט בגזר דינו ניתן להבין שלא ראה את הקשר שבין הסכומים המופיעים בשני האישומים. באישום הראשון נאשם המערער בכך שלא כלל סכום של כ- 55 אלף לירות בהצהרת ההון שלו ובאישום השני הוא מואשם בכך שבשנים שקדמו להצהרת ההון לא הצהיר על הכנסה של כ- 45 אלף לירות. ההגיון נותן שאילו הצהיר המערער בשנים הקודמות על הכנסתו במלואה לא היה מתהווה אצלו עודף של הון לכן החזקה היא שמדובר בשני האישומים באותן הכנסות שלא דווח עליהן. מתוך גזר הדין ניתן להבין שהשופט לא ראה את הקשר ויתכן שהשופט חשב שמדובר בהעלמת סכום של כ- 100 אלף לירות, ולכן הטיל מאמר בפועל בעוד שלמעשה מדובר במחצית מן הסכום הזה. אי לכך בוטל המאסר בפועל.


(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, אשר, עו"ד ל. מועלם למערער, עו"ד י. אלון למשיבה. 15.3.77).



ע"פ 226/77 - יוסף לב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מס) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בחמש עבירות של העלמת מס ועבירה של מטבע חוץ ונדון ל- 13 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 140 אלף לירות. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער הוא בעל חנות למוצרי גומי ופלסטיק ובחמש שנות מס, החל משנת 1971, הצהיר כל שנה על הכנסה שהיא פחותה בהרבה מהכנסתו האמיתית באופן שהשמיט 350 אלף ל"י הכנסה והצהיר על שליש מהסכום הנ"ל. כמו כן נתגלו בכספת שלו 52 אלף דולר. נסיבותיו האישיות של המערער הן אמנם יוצאות דופן, בכך שביקש לשקם את בנו שסטה מדרך הישר, ברם נסיבות אלה אינן מצדיקות את העלמת ההכנסות כאמור. אשר לטענה שהעונש חמור יותר מאשר העונשים שהוטלו במקרים דומים, הרי כבר נאמר פעמים רבות שהשוואה מכנית בין גזרי דין אינה מעלה ואינה מורידה, גזר דין במשפט פלילי חייב להיות מותאם לנסיבותיו המיוחדות של הנאשם ושל המקרה.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן-פורת. עו"ד י. יוליוס למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 12.4.77) .


ע.פ. 4/77 - יוסף מזרחי נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (נסיון לרצח) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של נסיון לרצח ונדון לשש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין מחלוקת שהמערער ירה לפחות שלוש יריות במתלוננת ופצע אותה וביהמ"ש המחוזי שניתח את נסיבות המקרה הגיע למסקנה כי היתה למערער כוונה להרוג את המתלוננת ואין מקום להתערב במסקנותיו. אשר לעונש - מדובר בפגיעה בחיי אדם והעונש המקסימלי הוא 20 שנות מאסר. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון את כל הנסיבות המקילות, כולל רקע המעשה שהיה תוצאה של אהבה נכזבת לאחר שהמערער חי עם המתלוננת חיי אישות משך שנים רבות כשהיא נשואה לאחר ולבסוף ניתקה עימו את הקשר. המתלוננת גם הבריאה מפצעיה וסלחה למערער. אולם אין להתעלם מהעובדה שהוא ירה על מנת להרוג אשה צעירה ואם לילדים ואין להתייחס בקלות ראש לעבירות כאלה.


(בפני השופטים: ויתקון, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד תוסיה כהן למערער, עו"ד א. בן- טובים למשיבה. 5.5.77).


ע.פ. 77/77 - מאיר אליהו נגד מדינת ישראל

*הרשעה לפי סעיף 212 לפח"פ עקב תאונת דרכים (הערעור של המערער נדחה וערעורה של המדינה נתקבל).

המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בהריגה לפי סעיף 212 לפח"פ, בכך שגרם למות אנשים בתאונת דרכים, אך ביהמ"ש המחוזי הרשיעו בעבירה לפי סעיף 218 בלבד, ודן אותו ל- 18 חודשים מאסר בפועל ולשלילת רשיון לתקופה של ארבע שנים. ערעורו של המערער נדחה ואילו ערעורה של המדינה נתקבל וההרשעה הוחלפה לסעיף 212, וכן הוארכה שלילת רשיון לתקופה של שמונה שנים. המאסר בפועל לא הוחמר לאחר שגם המדינה הסכימה כי עונש המאסר לא ישונה. המקרה היה בצומת כביש גהה אשדוד, כאשר הנאשם הגיע במשאית מיפו ונכנס לתוך הצומת באור אדום, והתנגש במונית שנכנסה באור ירוק לתוך הצומת. ביהמ"ש המחוזי קיבל אמנם את הגירסה שהמערער נכנס לצומת באור אדום, אך סבר שאין רשלנותו מגיעה לכדי עבירת הריגה. ביהמ"ש העליון דחה את ערעור המערער וקבע כי אכן נכנס המערער באור אדום ומאידך קיבל את ערעור המדינה כאמור. אי ציות לרמזור אדום הוא מהדברים המסוכנים ביותר שנהג עלול להתחייב בהם ולכל אחד צריך להיות ברור שהוא מסכן בנהיגה כזו את שלומם של הבריות. אעפ"כ לא כל מקרה של הריגת אדם בצומת כאמור
מוכרח לגרום הרשעה לפי סעיף 212. עלולים להיות מקרים שהאור מתחלף לאדום ברגע האחרון והנהג לא היה ער די צורכו ולא התכונן כדבעי לעצירה לפני הצומת. זה כשלעצמו דבר חמור וחוסר עירנות מסוג זה ייחשב כרשלנות במשמעות סעיף 218, אך לאו דוקא לפזיזות במשמעות סעיף 212. ברם הנאשם דנא נכנס לצומת באור אדום זמן רב לאחר שהאור התחלף, וכאשר המכוניות מהכוון השני התחילו לנסוע כשקבלו אור ירוק. לכן יש להרשיעו לפי סעיף 212. אשר לעונש - המדינה ביקשה להחמיר רק את עונש הפסילה, וגם בהתחשב בכל הנסיבות המקילות ובעיקר בעברו הנקי של הנאשם ושהוא נהג מקצועי, הרי שלילת רשיון לארבע שנים בלבד אינה הולמת את חומרת העבירה ויש להעמיד את הפסילה על שמונה שנים.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ע. לויתן למערער, עו"ד א. בן-טובים למשיבה. 13.4.77).


ע.פ. 849/76 - ששון בר מעוז נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור על חומרת העונש נתקבל).

המערער הורשע בפריצה לבנין וגניבה מתוכו וכו בשלוש עבירות אחרות של גניבות ונסיון לגנוב. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נתקבל. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב בגזר הדין שאיננו חמור, ברם כאן נגולו נסיבותיו האישיות של המערער שהסתבך בעישון סמים ואת עבירות הגניבה ביצע כשעדיין היה מכור לסמים. בינתיים נגמל המערער וכעת הוא בעל משפחה הכוללת את אשתו וחמשת ילדיו. במשך התקופה עשה המערער כמיטב יכולתו בעבודת בנין כדי לקיים את משפחתו. העובדות הנ"ל היו ידועות לביהמ"ש המחוזי שהתחשב בהן בגזירת העונש. אולם מאז גזר הדין התעוררה משפחת המערער ובאה לעזרתו על מנת לשקמו. תוכננה מערכת שיקום בשביל המערער המעוררת תקוה לעתיד ועשויה להוות מפנה יסודי בחייו. לנוכח כל אלה די אם עונש המאסר בפועל יועמד על שנה אחת ומאסר על תנאי לחצי שנה.


(בפני השופטים: עציוני, שרשבסקי, אשר, עו"ד צ. לידסקי למבקש, עו"ד י. אלון למשיבה. 20.4.77).


ע.פ. 751+810/76 - אליהו פלח וטמיר חבאס נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה).

שני המערערים הורשעו בעבירת שוד, סחיטה ואיומים ונדונו לשלוש שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. העד שבו בוצעו שתי העבירות משתייך כנראה, כמו שני המערערים, לעולם התחתון של יפו וביהמ"ש המחוזי בפסק דינו אומר על העד שבעוד שהוא משתדל להעמיד פני תם ולהסתיר עובדות הרי הוא היה עד אמת. הסניגורים ניסו להצביע על עובדות העשויות להעמיד את מהימנותו של המתלונן בסימן שאלה. ואולם ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב במימצאים עובדתיים. אלה נקבעים ע"י הערכאה שראתה ושמעה את העדים ועל כן מסוגלת להעריך מהימנותם. אדם הקשור בפעילות עבריינית איננו פסול לעדות ואין עברו והתנהגותו שוללים אפשרות שביהמ"ש יתן אימון בדבריו. כל שדרוש הוא שביהמ"ש ישקול את העדות בזהירות רבה ואם עשה כן אין להתערב במסקנתו. אשר לעונש - לנוכח מעשי האלימות המתרבים, אין בתי משפט יכולים להסתפק בעונשים קלים כלפי עבריינים המבצעים עבירות של אלימות. הרקע לעבירות דנן היה כוונת המערערים לגבות מהמתלונן סכום כסף בקשר לעיסקת סמים ורקע זה ודאי אינו יכול לשמש נסיבה מקילה.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שרשבסקי, גב' בן- פורת. עוה"ד צוק וקידר למערערים. 20.3.77).



ע.פ. 809/76 - ליאון בלילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת אינוס (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת אינוס לפי סעיף 152 לפח"פ ונדון ל- 3 שנים מאסר. ההרשעה התבססה על עדותה של המתלוננת שאמרה בעדותה "הוא אנס אותי ... הוא שכב עלי ... המגע המיני עצמו היה במקום פלוני". היא לא נחקרה בשאלה אם היתה "חדירה" ולבסוף טען המערער כי מכיון שלא היתה עדות מפורשת על דבר "חדירה" אין להרשיע באינוס אלא בעבירה של מעשה מגונה בכח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי די בעדות במלים "שכב איתי" או "אנס אותי" ויש לראות ככלול במשמעות ביטויים אלה גם אקט החדירה ואין צורך לשמוע באופן מפורש שהבועל ביצע חדירה. אם יש לנאשם גירסה השמה במחלוקת את ענין החדירה עליו להעיד על פרטי המעשה ולחקור את המתלוננת על כך. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. השופט ח. כהן סקר בפס"ד מקיף את הנושא של עדות על "חדירה" לצורך הרשעה בעבירות האינוס, התעכב על הנושא הזה במשפט האנגלי ובמשפט העברי, ולדעתו אין צורך שמתלוננת תעיד על חדירה ודי בעדות כפי שהעידה מתלוננת זו. לדעת השופט כהן אין גם להרשות חקירת המתלוננת לפרטי המעשה בענין החדירה, שכן דבר זה רק מעורר אצל המתלוננת זכרונות האימים שעברו עליה. לדעת השופט כהן אין להבחין בין מתלוננות "מנוסות" לבין "חסרות נסיון" בעניני מין. השופטים מ"מ הנשיא לנדוי והשופטת בן- פורת קבעו כי בענין דנא, כשמדובר במתלוננת מנוסה ביחסי מין, די בעדותה כדי לקבוע שאקט החדירה אכן הוכח. מ"מ הנשיא לנדוי סבור שאין להסכים למתן הנחיות לתביעה ולסניגוריה שלא לחקור מתלוננת במשפטי אינוס בשאלת החדירה ואילו השופטת בן- פורת סבורה כי השאלה אם נטל הראיה הנוגע לענין החדירה הורם כראוי, תלוי בנסיבותיו של כל מקרה, ואין לקבוע כללים או הנחיות בנדון.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, גב' בן- פורת. עו"ד מוסק למערער, עו"ד גב' וקסלר למשיבה, 11.4.77).


ע.פ. 135/77 - עבד אל צאנע ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת תוצרת חקלאית) (הערעור נדחה).

ארבעת המערערים הובאו לדין בגין גניבת תוצרת חקלאית ותקיפה. שניים מן המערערים הואשמו בגניבת 21 שקי בוטנים ממושב נוגה ואילו כל הארבעה יחדיו הואשמו בכך שלמחרת היום גנבו עוד 14 שקי בטנים ממושב פעמי תש"ז. המערערים שיתפו פעולה עם המשטרה, הודו באשמה ונדונו לתקופות מאסר שונות: האחד ל- 12 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 4000 ל"י, שניים נדונו ל- 18 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 2000 ל"י ואחר נדון ל- 12 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 2000 ל"י. הערעור על חומרת העונש נדחה. אמנם מדובר באנשים שאין דרכם במעשים פליליים והם אנשי עבודה ושירות המבחן ממליץ להמנע מהטלת מאסר, ואולם ביהמ"ש המחוזי גם הוא לא התעלם מכל הנסיבות הללו אך העדיף את השיקול של גורם ההרתעה על פני כל גורם אחר ובכך אין להתערב. המצב ביחס לגניבות ממשקים חקלאיים נעשה בלתי נסבל. גניבת צאן ובקר, ציוד ותוצרת חקלאית, הפכו למעשה יום יום. החקלאים משקיעים את מרצם וכספם בעבודת האדמה ואחרים נוטלים את יבולם. במצב דברים זה יש להטיל עונשי מאסר משמעותיים.


(בפני השופטים: עציוני, שמגר, שרשבסקי החלטה - השופט עציוני. עו"ד מ. סלע למערערים, עו"ד י. אור למשיבה. 25.4.77).


ע.פ. 336/76 - חליל אלנבארי ואח' נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הריגה) (הערעור נדחה).

שני המערערים יחד עם אחיהם השלישי תקפו קרוב משפחה שלהם במכות במוט על ראשו ודקירת סכין וגרמו למותו. האח השלישי אושפז וההליכים נגדו
הופסקו לפי החוק לטיפול בחולי נפש, ואילו שני המערערים הורשעו בהריגה ונדונו ל- 10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. גם אם הדקירה בסכין בוצעה ע"י האח השלישי, כפי שביהמ"ש המחוזי הניח לטובת המערערים, הרי השלושה באו ביחד לבצע את המעשה והמערערים ידעו כי בידי אחיהם מצויה סכין, והדקירה בוצעה במהלך הנסיון להשיג את המטרה המשותפת לכל השלושה, היינו לפגוע במנוח. יש לראות את התקיפה היזומה על כל נסיבותיה החמורות כמקשה אחת, אשר מרכיביה מטילים צילם על כל אחד משלושת האחים ואין להבחין בין המערערים לבין האח השלישי. הסניגור הצביע על מקרי הריגה אחרים שבהם הוטל עונש קל מזה שהוטל כאן, אך כל מקרה צריך להבחן עפ"י נסיבותיו המיוחדות, ואין להקיש ממקרה אחד על משנהו. ברם גם אם העונש במקרה דנא חמור יחסית, אין בכך כדי להניע את ביהמ"ש שלערעור להתערב במידת העונש.


(בפני השופטים: שמגר, גב' בן- פורת, בכור. עו"ד לידסקי למערערים, עו"ד גב' סוכר למשיבים. 11.4.77).


ע.פ. 769/76 - עדי שמש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהחזקת שטרי כסף מזויפים (הערעור נתקבל בחלקו).

המערער הורשע בעבירות של החזקת סם מסוכן והחזקת שטרי כסף מזוייפים ונדון לארבע שנות מאסר בפועל בגין החזקת הסמים ושנתיים מאסר בגין החזקת שטרי הכסף המזויפים כששנה אחת חופפת. הערעור על ההרשעה ועל העונש בגין עבירת הסמים נדחה ואילו הערעור על ההרשעה בהחזקת שטרי כסף מזוייפים נתקבל.
לענין העבירה של החזקת הסמים היתה בפני ביהמ"ש המחוזי עדות שותף לדבר עבירה ולעדות זו היה סיוע מספיק. הסיוע הוא התנהגותו המוזרה של המערער שהתארח, לטענתו מטעמים חברתיים בלבד, בבית השותף לעבירה ואולם בביקורים אלה לא הוצג המערער בשמו בפני אף אחד מהאורחים האחרים ופעם אחת המתין בחוץ עד שהאורחים האחרים הסתלקו. סיוע נוסף היה בכך שכאשר באה המשטרה והקיפה את הבית שבו ישן המערער בשעה שש בבקר, קפץ המערער מתוך החלון וניסה לברוח. כשנשאל מדוע ברח דרך החלון השיב "בא לי לקפוץ מהחלון". התנהגות זו יש בה סיוע למעשה העבירה.
אשר להחזקת הדינרים המזוייפים, צודקת ההגנה כי המדינה לא הביאה בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות לקביעת העובדה שהדינרים, כאשר נתפשו היו הילך חוקי כדרוש עפ"י החוק.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, י. כהן, גב' בן- פורת. עו"ד ד. מקרין למערער, עו"ד א. בן- טובים למשיבה. 17.4.77).


ע.פ. 768/76 - יחיא דירבאס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (ביגמיה) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירת ביגמיה לאחר שבביה"ד השרעי בירושלים נשא אשה שניה מבלי שהתגרש מאשתו הראשונה. הוא נדון לעונש של חודשיים מאסר וקנס בסכום של 2000 ל"י. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. לענין ההרשעה טען המערער שהעובדות בכתב האישום אינן מגלות את העבירות המיוחסת לו, היות והנישואין השניים אינם תקפים בהיותם נוגדים את החוק הישראלי. התשובה לטענה זו נמצאת בסעיף 4 לחוק תיקון דיני עונשין (ריבוי נישואין) הקובע שלענין עבירת ריבוי נישואין אין נפקא מינה. אם הנישואין החדשים תקפים או בטלים. אשר לעונש - טען המערער כי לא עשה את הדבר להנאתו הפרטית שכן האשה השניה היתה אלמנתו של אחיו שנדרס למוות והשאיר אחריו חמשה ילדים והוא נשא אותה כדי להקל על עול פרנסתה. הוא טען גם כי האשה השניה מבוגרת יותר ואין לחשוד במערער שהיו לו מניעים אחרים מאשר אלה שטען אותם. טענות אלה נטענו כבר בפני ביהמ"ש המחוזי ויש להניח שמשום
כך הוטל על המערער עונש קל יחסית בהתחשב בעונשים שביהמ"ש העליון הטיל בעבירות של ביגמיה.


(בפני השופטים: עציוני, אשר, גב' בן- פורת. עו"ד עבדאללה עודה למערער, עו"ד י. רזניק למשיבה. 12.4.77).


ע.פ. 624+655/76 - אבשלום עשרי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה) (הערעור נדחה).

המתלונן אולץ ע"י המערער לחתום לו על שטרות ולשלם לו כספים שהסתכמו בסופו של דבר ב- 24 אלף ל"י במזומנים. המערער והמתלונן הכירו וגדלו יחד באותה שכונה. ראשיתה של הפרשה הנדונה בנסיונו של המערער להצטרף כשותף למאפיה שהיתה שייכת למתלונן ולאחר שהנסיון לא עלה יפה בשל התנגדותו של אחד השותפים, בא המערער בתביעות שונות למתלונן ואיים עליו מפעם לפעם בדרשו כספים. המתלונן לא פנה למשטרה אלא לאחר שהמשטרה החלה לבדוק חשדות של סחיטות ואיומים באיזור שבו היתה למתלונן חנות והמתלונן נחקר גם הוא ע"י המשטרה אז סיפר את סיפורו למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בסחיטה באיומים וגזר עליו שלוש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. טענת פרקליטו של המערער היתה כי ביהמ"ש דלמטה לא העריך נכונה את משמעות הדברים שנאמרו ע"י המערער וכי מי שמצוי בסגנון הדברים המקובלים בחוגים החברתיים של המערער יודע שאין להבין דברים כגון אלה כדברי איום. טענה זו נדחתה. יהיה סגנון הדיבור אשר יהיה, איום במפתח ברגים ואיום על המתלונן ועל בני משפחתו ותקיפה שנתלוותה לדרישת הכספים, הוא איום כפשוטו בכל חוג חברתי. אשר לעונש - גם בהתחשב בנסיבות האישיות של המערער אין להקל בעונשו. העבירה של סחיטה ואיומים מצאה לה לאחרונה מהלכים בישראל והיא עבירה חמורה המסכנת את שלום הציבור ומחדירה אימה ופחד שתוצאותיהן החברתיות מרחיקות לכת. רק תגובה עונשית החלטית ומחמירה תוכל לחסום את דרכה, של תופעה עבריינית כאמור ולצמצם את ממדיה.


(בפני השופטים: שמגר, גב' בן- פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. עצמון למערער, עו"ד ר. סוכר למשיבה. 18.4.77).


ע.פ. 584/76 - משה מזרחי נגד מדינת ישראל.

*הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים (הערעור נדחה ברוב דעות).

המערער נהג מכונית פרטית בכביש ואדי ערה. כאשר התקרב לכניסה לכפר אום אל פאחם הבחין ממרחק של כ- 60 מטר בשלושה ילדים שעמדו בשולי הדרך השמאליים עם גבם אל הכביש. אותה שעה התקרבה ממול משאית וגם נהגה הבחין בילדים מימין כוון נסיעתו. המערער האיט עד כדי מהירות של כ- 60 קמ"ש. לפתע זינק אחד הילדים בגיל 6 ורץ לכביש כדי לחצותו. נהג המשאית הספיק, לרדת לשולי הדרך ואילו המערער פגע בילד וגרם למותו. ביהמ"ש דלמטה הרשיע את המערער בגרימת מוות ודן אותו לשלושה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 1000 ל"י ופסילה, בפועל של חצי שנה ועוד פסילה על תנאי. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים שמגר ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של הנשיא זוסמן. ביהמ"ש דלמטה ראה את רשלנותו של המערער בכך שכאשר ראה את הילדים לא צפר, וגם אילו צפר המערער היתה התרשלות בכך שלא האיט במידה שיוכל לבלום אם אחד הילדים יזנק לכביש. ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, מפי השופט שמגר, סבר כי אכן נהג המערער בחוסר זהירות. כשנוכח שעומדים ילדים בלא השגחתו ופיקוחו של מבוגר ואינם נותנים דעתם לנעשה על הדרך צריך היה לנקוט הן את אמצעי הזהירות של הצפירה והן בהאטה מהותית של מהירות הנסיעה. אכן, הנוהג בדרך בינעירונית אינו חייב בדרך כלל להגביל עצמו למהירות שתאפשר לו לעצור על הסף, כל עוד לא נתקיימו נסיבות
מיוחדות המחייבות זהירות יתר. כאן, כשהבחין המערער בילדים, חויב היה להאיט באופן מהותי כדי שיוכל לבלום מיידית.
הנשיא זוסמן הציע לקבל את הערעור וציין כי לפי עדות נהג המשאית נראו הילדים כבני 14- 12 ואף אחד משלושת הילדים לא גילה כוונה לעלות על הכביש או לחצות אותו. המערער אינו אשם בחוסר עירנות לנעשה בכביש שכן הרגיש בנוכחות הילדים ואין לאמר שצריך היה לחזות אפשרות שאחד הילדים יזנק פתאם לכביש. הילדים נראו כבני 14- 12 ונער בגיל זה שגדל בכפר ליד כביש בינעירוני רכש לו בדרך כלל נסיון חיים במידה כזו שגם הוא יודע להעריך כיאות את הסכנה האורבת לאדם מן המכוניות הנעות בכביש. על כן מידת הזהירות שהנהג חב לו פוחתת ומתקרבת לזו אשר חייבים למבוגר. כלי רכב אחרים נסעו אותה שעה בשני הכוונים ושאונם בודאי נשמע היטב. על כן לא היה על המערער לצפור. כמו כן אם מצוות החוק היא שמציאת ילדים העומדים בשולי הכביש ואינם מגלים כוונה לחצות, מחייבת נהג להאיט מהירותו אפילו מתחת ל- 60 קמ"ש, כי אז לא ניתן לקיים בכביש בינעירוני תנועה, שוטפת כראוי.


(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד צ. טמיר למערער, עו"ד א. בן- טובים למשיבה. 18.4.77 ) .


ע.פ. 639/76 - עזר כהן ואליעזר אברושמי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת סחיטה ומידת העונש (הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו בעבירה של סחיטה בכח והוטל עליהם עונש מאסר של ארבע שנים. ערעורם על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה וכן נדחה ערעור המדינה על קולת העונש. ההרשעה התבססה על עדותו של המתלונן שהוא עצמו מלווה רבית בעל עבר פלילי ומעורה בין אנשי העולם התחתון. טענתם העיקרית של המערערים היתה שלא היה מקום לסמוך עדותו של עד זה. הטענה נדחתה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעברו הפלילי ואפיו המושחת של העד ואין הדבר צריך להביא לפסילת העדות. העובדה שהעד הוא עבריין ובעל תכונות אופי שליליות מחייב את השופט להתייחס בזהירות לעדותו, אולם אם ביהמ"ש ששמע את העד שקל את העדות בזהירות הראויה ולא התעלם מן הפגמים באישיותו של העד, והחליט להאמין לעדותו לא יתערב בכך ביהמ"ש שלערעור. זאת ועוד, הסתמכותו של השופט על עדות המתלונן לא היתה מבוססת רק על התרשמותו הסובייקטיבית מדברי העד, אלא נמצא חיזוק לדברי העד בראיות אחרות שהיו מהימנות על ביהמ"ש קמא. אשר לעונש - אין הוא מוגזם לא לקולא, ולא לחומרה ואין להתערב במידת העונש.


(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה השופט י. כהן. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים, עו'"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 14.4.77).


ע.פ. 567/76 - מדינת ישראל נגד ליאון ברגר ומאפיית נחשון בע"מ

*הרשעה בעבירות מס וקולת העונש (הערעור נדחה).

שני המשיבים, מאפיית נחשון בע"מ ומנהלה שהוא גם בעל מאפיה נוספת הורשעו בשלוש עבירות של השמטת הכנסה מן הדוחו"ת שהגישו לפקיד שומה, וזאת לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה וביהמ"ש המחוזי הטיל עליהם קנס כולל של 200 אלף ל"י וברגר נדון גם למאסר על תנאי של שנה אחת. ערעורה של המדינה על כך שהמשיבים לא הורשעו לפי סעיף 220 לפקודה וכן על קולת העונש נדחה. ההשמטות היו בסכומים גבוהים, לפי סעיף אישום אחד השמיטו המשיבים הכנסה ברוטו לשנים 73- 1968 כ- 7.5 מליון ל"י, לפי סעיף האישום השני השמיטו כחצי מליון לירות הכנסה שקיבלו מסובסידיות, ולפי סעיף אישום שלישי השמיטו סכום של כמליון וחצי לירות הכנסות שהיו להם מהובלה במשאיות. טענת התביעה היא שמעצם סכומי ההשמטה ומיתר נסיבות הענין מתבקשת המסקנה שהמשיבים השמיטו את ההכנסות, שהיו הכנסות ברוטו לפני ניכוי ההוצאות, לא רק ללא הצדק סביר לפי סעיף 217 אלא גם בזדון כדי
להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 220. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת הזדון בהסתמכו בעיקר על ע.פ. 143/73 (פד"י כ"ח(2) (19), היינו שהתנהגות נציגי פקיד השומה שניהלו בדרך כלל מו"מ עם הנישומים ולא הסתמכו על הדוחו"ת היה בה כדי לטעת בלב הנאשמים את האמונה בהעדר כל יחס רציני לדוחו"ת והשלמה עם אי נכונותם. נציג התביעה ביקש לשנות או להסתייג מאותה הלכה וביהמ"ש העליון ציין כי אכן ביהמ"ש המחוזי הושפע יתר על המידה מפרשת ההסכמים כשבא לשקול את כל נסיבות הענין. ברם, אחרי ככלות הכל מדובר בענין שבעובדה, דהיינו כוונתו הפלילית של המשיב שאין עליה ראיות ישירות אלא נלמדת מכל נסיבות הענין. לזכות המשיבים מדבר המימצא העובדתי שאחרי ניכוי ההוצאות ההכנסה נטו לא עלתה למעשה על מה שהוצהר ע"י המשיבים. לענין המרכיב של השמטת הכנסה שבעבירה לפי סעיף 220 ההכנסה ברוטו היא הקובעת ואילו לענין גזירת העונש יש חשיבות לשעור ההכנסה נטו. אבל ההכנסה נטו אינה נעדרת חשיבות גם לענין מרכיב הכוונה הפלילית להתחמק מתשלום המס לפי סעיף 220. על כן במידה שאמנם לא העלימו המשיבים הכנסות נטו ניתן לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי שהעלמת ההכנסות לא היתה במגמה להשתמט מתשלום מס. כיון שכך אין גם לשנות את מידת העונש.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד בן- טובים למערערת, עו"ד רזומוב למשיבים. 27.4.77).


ע.א 549/76 - יהודה חברה לביטוח בע"מ נגד א.י.א.ש. חברה להובלה והסעה בע"מ

*אחריות חברת ביטוח לתאונת דרכים (הערעור נדחה).

המשיבה עוסקת בהובלה והיא בעלת משאיות רבות. לא את כל המשאיות נוהגים נהגיה של המשיבה ובעניננו מסרה המשיבה משאית אחת לבעל עסק הובלה אחר על מנת שישתמש בה להובלת משאות ורווחי ההובלה היו צריכים להתחלק בין השנים שווה בשווה. אותו בעל עסק מסר את המשאית לנהג על מנת שתשמש להובלת משאות, כשמן המחצית של בעל העסק מתחלקים הוא והנהג ברווחים. כשהלה נהג במשאית אירעה תאונה ונגרם נזק. המשאיות של המשיבה מבוטחות אצל המערערת כאשר ינהג בה אדם "שהוא נמצא בשירות בעל הפוליסה ונוהג לפי פקודתו או ברשותו". טענת המערערת היתה כי הנהג לא נמצא בשירות בעל הפוליסה ולא נוהג לפי פקודתו ועל כן אין היא אחראית לפי הפוליסה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהנהג היה בשירות המשיבה ועל כן חייבת המערערת לשלם את הנזקים. הערעור על כך נדחה. אין לקבל את טענת המשיבה שצריכה להיות זיקה של עובד ומעביד בין המבוטח ובין הנהג ואם לא כן אין הנהג בשירות בעל הפוליסה. מן המפורסמות הוא שכשיש ברשות אדם או חברה צי של משאיות לעסקי הובלה בשכר, מופעלות לא כולן ולא תמיד בידי נהגים שכירים אלא יש שהן מופעלות בידי סוכנים או קבלנים תמורת מקצת הרווחים. ניתן להשתמש במונח "בשירות" גם לציין את היחס בין בעלי המשאית לבין נהג הזוכה תמורת עבודתו בהשתתפות ברווחים ומשתמש בה ברשותם לעשות רווח משותף. יתירה מזו, בעל העסק שמסר את המשאית הנדונה לנהג היה שלוחה של המשיבה בענין זה וידו כידה. כל המפעיל אחת המשאיות של המשיבה לשם הובלת משאות ע"י מינוי והרשאה של שלוחיה עשה כן בשירות המשיבה ואין נפקא מינה אם הכירה המשיבה את הנהג אישית ואם לאו. (בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, שמגר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ב. זיגר למערערת עו"ד י. שפירא למשיבה. 14.4.77).

ע.א. 352/76 - סרוסי שלום נגד קצין התגמולים

*תביעת תגמולים (מחלת סכרת) (הענין הוחזר לועדה).

המערער שירת בצה"ל. בעת שירותו הצבאי פרצה אצלו לראשונה מחלת הסכרת אשר ממנה הוא סובל עד היום. וועדת העררים קיבלה את חוות דעתו של הרופא מטעם המשיב כי אין כל אפשרות של קשר סיבתי בין השירות ובין פריצת
המחלה או החמרתה ולא הכירה כלל בתביעת המערער. הערעור על כך נתקבל. לענין מחלת הסכרת שפרצה לראשונה בתקופת השירות כבר נפסקה הלכה בביהמ"ש העליון שאין צורך באירוע יוצא דופן העשוי לגרום להתגלות המחלה, אלא די במאמץ גופני ובמתח נפשי רב כדי להוות קשר בין השירות לבין התפרצות המחלה. כאן ביקש המערער להביא ראיות באשר ללחצים המתחים והמאמצים הגופניים והנפשיים שהיה נתון בהם, אך הועדה דחתה את בקשתו באומרה שאין צורך בעדות זו. אי לכך יש להחזיר את הדין לועדת העררים.


(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, אשר. ,החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד י. סהר למערער, עו"ד י. בן- אור למשיב. 25.4.77).


ע.א. 758/76 - יונה אדמונד נגד קצין התגמולים

*תביעת תגמולים (מחלת סכיזופרניה)





(התיק הוחזר לועדת העררים ברוב דעות). המערער התגייס לצבא הקבע ב- 1968 ובשנת 1970 נתגלו אצלו לראשונה סימני מחלת הסכיזופרניה. בשנת 1974 שוחרר מן השירות הצבאי עקב מחלתו. קצין התגמולים וועדת העררים דחו את תביעת המערער לתגמולים באשר כל הרופאים שללו קיום קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות ואילו המערער לא הגיש חוות דעת רפואית מטעמם ברוב דעות השופטים ח. כהן ושרשבסקי כנגד דעתו החולקת של השופט שמגר הוחלט להחזיר את הענין לועדת העררים שבפניה יגיש המערער ראיות רפואיות משלו ולאור כל הראיות תכריע הועדה בשאלה אם יש לראות את מחלת המערער כאילו נגרמה עקב שירותו או שמא הוחמרה מחלתו עקב שירותו.
השופט ח. כהן בפסק דינו ציין כי סכיזופרניה היא מחלה קונסטיטוציונלית והאסכולות הרפואיות חלוקות בדבר סיבותיה של מחלה זו וגורמי התפרצותה, ובמצב דברים של תיקו זכאי הנכה להנות מהדעה הרפואית הנוחה לו. המערער טען כי משהוכיח ,שהמחלה פרצה לראשונה בתקופת השירות, ובהעדר סיבה השוללת את אפשרות הקשר בין התפרצות המחלה לבין השירות, די בכך כדי לראות את המחלה כאילו פרצה עקב השירות. השופט העיר כי יש הבדל לענין זה בין תקופת שירות חובה שהיא קצרה וניתן לראות לכאורה קשר סיבתי, בנגוד לשירות קבע המשתרע על מרבית שנות חיים שאז עצם התפרצות המחלה בתקופת השירות אינה ראיה לקשר כזה. כאן שירת אמנם המערער שירות קבע אך לא הספיק לשרת אלא כשנתיים ימים עד שנתגלתה המחלה. בנסיבות אלה מן הראוי להחזיר את הדין לועדת העררים שהמערער יוכל להביא ראיות שלפיהן תוכל הועדה להחליט.
השופט שרשבסקי ציין כי אילו היה מדובר במשפט אזרחי רגיל לא היה מקום להתערב בהחלטת הועדה שכן המערער לא הביא כל הוכחות. המערער הוכיח רק שהמחלה פרצה תוך תקופת השירות, אך בכך לא די, ועליו היה להוכיח עפ"י עדות רפואית כי סביר לאור העובדות לקבוע שהיה או שיתכן שהיה קשר בין השירות ובין התפרצות המחלה. ברם מאחר שמדובר בחייל נכה מן הנכון לא להחמיר איתו בדיני סדרי הדיון ויש להחזיר את הענין לועדה.
השופט שמגר, בדעת מיעוט, סבר כי בכל ההליכים לא הביא המערער עדות רפואית כלשהי שתתמוך בטענתו שהמחלה באה עקב השירות, ומתוך נסיבות השירות כפי שתוארו ע"י המערער אין ללמוד על קשר סיבתי. המערער שימש כאפסנאי טכני ואין לאמר שתפקיד זה כרוך במאמץ או מתח יוצא דופן בהשוואה לתפקידים אזרחיים מקבילים או דומים. על כן אין מקום לקיים דיון נוסף בועדה.


(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, שרשבסקי. עו"ד צ. גור למערער, עו"ד ד. וכסלר, למשיב. 10.4.77 ) .



ב ת ו כ ן

* ע.פ. 677/76 - ..............................370 ─ * הרשעה בפציעת אדם על סמך עדות המתלונן.
─* ע.פ. 12/77 - ....................................371
─ * גרימת מוות בתאונת דרכים.
─
─* ע.פ. 88/77 - חומרת העונש (ביגמיה)........................................372 ─* ע.פ. 777+856/76 - הפעלת מאסר על תנאי.....................................372─* ע.פ. 871/76 - חומרת העונש (גניבות).......................................372─* ע.פ. 62/77 - חומרת העונש (עבירות מס).....................................373 ─* ע.פ. 690/76 - חומרת העונש (עבירות מרמה)..................................373─* ע.פ. 835/76 - הרשעה בהתפרצות.............................................373─* ע.פ. 767/76 - עבירות מטבע................................................374 ─* ע.פ. 67/77 - חומרת העונש (סחיטה).........................................375 ─* ע.פ. 678/76 - הרשעה בהתפרצות לכנסיה וחומרת העונש.........................375 ─* ע.פ. 710/76 - חומרת העונש (עבירות מס)....................................375─* ע.פ. 226/77 - חומרת העונש (עבירות מס)....................................376 ─* ע.פ. 4/77 - חומרת העונש (נסיון לרצח).....................................376─* ע.פ. 77/77 - הרשעה לפי סעיף 212 לפח"פ עקב תאונת דרכים....................376 ─* ע.פ. 849/76 - חומרת העונש (התפרצות)......................................377 ─* ע.פ. 751+810/76 - הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש.........................377─* ע.פ. 809/76 - הרשעה בעבירת אינוס.........................................378 ─* ע.פ. 135/77 - חומרת העונש (גניבת תוצרת חקלאית)...........................378─* ע.פ. 336/76 - חומרת העונש (הריגה)........................................378─* ע.פ. 769/76 - הרשעה בהחזקת שטרי כסף מזויפים..............................379 ─* ע.פ. 768/76 - חומרת העונש (ביגמיה).......................................379─* ע.פ. 624+655/76 - חומרת העונש (סחיטה)....................................380 ─* ע.פ. 584/76 - הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים.............................380─* ע.פ. 639/76 - הרשעה בעבירת סחיטה ומידת העונש.............................381 ─* ע.פ. 567/76 - הרשעה בעבירות מס וקולת העונש...............................381─* ע.א. 549/76 - אחריות חברת ביטוח לתאונת דרכים.............................382 ─* ע.א. 352/76 - תביעת תגמולים (מחלת סכרת)..................................382─* ע.א. 758/76 - תביעת תגמולים (מחלת סכיזופרניה)............................383 ─
─
─
─
─
─