ע"א 395/76 - אסתר שרעבי בן חור נגד אברהם הררי ומדינת ישראל
*שעור תשלומי נזיקין עקב תאונת דרכים.
* שיפוי התובע בהוצאות שנפסקו נגדו לטובת נתבע שזכה במשפט.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב (השופט לוין) בת.א. 3283/72 - הערעור נתקבל בחלקו)
.
העובדות:
המערערת נפגעה בתאונת דרכים כשהיא נסעה כטרמפיסטית במכונית צבאית שבה נהג המשיב, זו התנגשה בצומת דרכים במכונית אחרת שבה נהג מי שהיה הנתבע השלישי בביהמ"ש המחוזי, ושאלת האחריות לתאונה היתה תלויה בכך איזו משתי המכוניות נכנסה לצומת כאשר הרמזור שלפניה הראה אור אדום. המשיב וכן המערערת העידו כי זו היתה המכונית האחרת שנכנסה באוראדום, אך ביהמ"ש המחוזי לא קיבל גירסה זו, דחה את תביעת המערערת נגד הנתבע השלישי וחייב את המשיבים לשלם פיצויים למערערת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם הוצאות לנתבע השלישי ולא חייב את המשיבים לשפות את המערערת על אותן הוצאות. ביהמ"ש המחוזי פסק למערערת סכום של כ- 21 אלף לירות פיצויים. על כך הערעור.
החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי:
א. (דעת מיעוט) . המערערת טענה שיש לחייב את המשיבים בהוצאות שהיא חוייבה בהם כלפי הנתבע הנוסף. במקרה מתאים אפשר לחייב נתבע, שנגדו זכה התובע, בהוצאות של נתבע אחר אשר נגדו נדחתה התביעה. העניין נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אם לנוכח עמדתו וטעוניו של הנתבע שחוייב לבסוף, היה זה סביר לצרף גם את הנתבע האחר, כי אז יצטרך הנתבע שחוייב לשלם את ההוצאות של הנתבע האחר. במקרה שלפנינו נקטה המערערת עצמה עמדה ברורה לתמיכה בעמדתו של המשיב, כאילו עשתה עמו יד אחת כדי להטיל את האחריות על הנהג האחר, ומשנדחתה גירסה זו אין היא יכולה לבוא לנתבע הראשון ולמדינה בטענה שהם גרמו לה הוצאות מיותרות מחמת הצורך לצרף את הנתבע האחר לתביעה.
ב. הנתבעת נחבלה בתאונה בראשה וסבלה מזעזוע מוח ונחבלה בחלקי גוף אחרים, ולעניין הפסד השתכרות בעתיד קבעו הרופאים שלא נותרה לה נכות. אחד הרופאים אמר שיתכן שנותר משהו וזאת לפי תלונותיה של המערערת, אם כי לדעתו אין אפשרות לבחון ולבדוק את אמיתות תלונותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מייחס משקל מועט לתלונות המערערת בדבר הפגיעה בכושר עבודתה בעתיד, ברם עדיין קיימת אפשרות שכעבור כמה שנים, תצא התובעת, שהתחתנה בינתיים, לעבודה ואז אולי תהיה הגבלה קלה בכושר עבודתה. על כן קבע ביהמ"ש המחוזי סכום גלובלי של - 5000 ל"י על חשבון הפסד השתכרות בעתיד. סכום זה יש להגדיל. המערערת היא עדיין בתחילת שנות העשרים לחייה,ומשהחליט ביהמ"ש לפצות אותה על הגבלה קלה בכושר עבודתה בעתיד אי אפשר לפטור אותה בסכום כה זעיר, ויש להעמיד את הפיצוי על סך של 25 אלף לירות.
ג. עבור כאב וסבל נפסק סכום של 12 אלף ל"י ואין להתערב בכך. אשר לריבית קבע ביהמ"ש העליון את שיעורי הריבית בהתאם לשינויים השונים שחלו בינתיים בצווי הריבית.
ד. כמסתבר לא שילמה המדינה למערערת את הסכום שנפסק עד עתה למרות שהמדינה לא עירערה כלל ובכך איבדו הסכומים חלק ניכר מערכם הממשי. המדינה מצאה הצדק לעיכוב התשלום בסעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), שלפיו פסק דין שניתן נגד המדינה ושאין עליו עוד ערעור יועבר לשר האוצר לביצוע. מכיון שהוגש ערעור סברה המדינה שאין לשלם עד גמר הערעור. אין לקבל גישה זו. יש לפרש את סעיף 7 פירוש דווקני, היינו, שרק אם המדינה מערערת אין היא צריכה לשלם את החוב שנפסק נגדה, ואילו כאשר אינה מערערת עליה לשלם את הסכום הפסוק. גם אם המדינה
מערערת עליה לשלם אותו סכום שעליו אין היא מערערת. עיכוב הכסף בידי המדינה גרם למערערת נזק בהתחשב בירידת ערך הכסף. זהו נזק המצדיק פסיקת פיצויים בנוסף לסכום שנקבע בפסק הדין, ויש לראותו כתולדה של מעשה הנזיקין המקורי או אולי ניתן לבסס עילת נזיקין נפרדת בשל אי תשלום הכסף במועדו על יסוד סעיף 63 של פקודת הנזיקין, ברם כאן לא נטענו לענין זה טענות בערעור ואין צורך לפסוק בכך.
השופט ויתקון:
א. (דעת הרוב). המערערת זכאית לשיפוי על ההוצאות שחוייבה לשלם לנתבע האחר. לפי תקנה 23 לתקנות סדר הדין אם יש לתובע ספק ממי הוא זכאי לתבוע, רשאי הוא לצרף נתבעים אחדים ותובע המשתמש ברשות זו שימוש סביר, זכאי לשיפוי מצד הנתבע שנגדו זכה בתביעתו, על ההוצאות שנתחייב לשלם לנתבע שנגדו נכשל בתביעתו. שיפוי כזה ניתן לו כדבר שבשגרה ועל כן גם בעניינינו יש לחייב את המשיבים בכך.
ב. המדינה לא צריכה היתה לעכב את תשלום החוב שנפסק נגדה, שכן סעיף 7 בא למקרה שהמדינה מערערת על הסכום הפסוק, ולא כאשר הצד הנפגע מערער. עם זאת, אין לראות באי תשלום חוב במועדו עוולה אזרחית במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ואין דרך להגיע לתוצאה הצודקת בעניין ירידת ערך הכסף זולת הדרך של קביעת גובה הנזק שהפיצוי מיועד לתקנו לפי ערכו ביום מתן פסק הדין או לפי ערכו ביום התשלום.
השופטת בן פורת:
נכון שאין לקבל את גירסת המדינה שהיא משוחררת מתשלום לפי פסק הדין גם כאשר הצד השני מערער, אך עם זאת אין צורך לקבוע את היסוד המשפטי של החיוב בגין הנזק הנגרם עקב עיכוב הכספים. ברור שעיכוב כזה הוא נימוק ערעור להעלאת סכום הפיצויים שנפסק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, גב' בן פורת עו"ד י. קונפינו למערערת, עו"ד י. בן אור למשיבים. 27.4.77).
ע.א. 462/76 - ש. חסיד בע"מ נגד ישראל ולאה קנופף
*שחרור מהגנת הדייר לגבי נכסים שנתפנו והושכרו ללא דמי מפתח.
(ערעור על פס"ד בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים: וינוגרדוב, כספי ודורי) בתיק ע.א. 127/75 - הערעור נדחה).
העובדות:
המערערת שכרה מאת המשיבים מבני תעשיה בשכונת חוף שמן בחיפה בשני הסכמי שכירות. שטח אחד נקבע סופית כי הוא מושכר למערערת כדיירת מוגנת ואילו ביחס לשטח השני (להלן שטח בן שחר) נקבע ע"י ביהמ"ש דלמטה כי הדיירת איננה מוגנת. את השטח הזה שכרה המערערת מאת המשיבים כאשר היה מוחזק בידי בן שחר וכשצריך היה למסור את החזקה למערערת סרבה חב' בן שחר לפנותו. הוגשה תביעה ולבסוף הסכים בן שחר לפנות את השטח והוא נמסר למערערת. זו השקיעה הוצאות רבות בשיפוץ שטח בן שחר וכאשר היתה צריכה לפנותו סירבה בטענה שהיא דיירת מוגנת. בתי המשפט דלמטה דחו את טענת המערערת ועל כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. לפי סעיף 8ב לחוק הגנת הדייר (תשכ"ח) שוחרר נכס מתחולת הגנת הדייר, בין היתר, אם נתפנה מכל דייר שהיה זכאי להחזיק בו לאחר תחילת החוק ובתנאי שהנכס או נתפנה
מכח פסק הדין או "נתפנה הדין מחמת סיבה אחרת". בשאלה מתי רואים נכס שנתפנה כדין, מחמת סיבה אחרת קיימים פסקי דין סותרים ובעוד שבפסק דין של השופט ברנזון נקבע כי אם הדייר שפינה לא קיבל דמי מפתח מלאים לא רואים את הנכס כמי שנתפנה כדין, הרי בפסק דין אחר של השופט י. כהן נאמר כי כל פינוי מרצון ע"י דייר יוצא גם אם לא קיבל את מלוא חלקו בדמי המפתח אין לומר עליו שהוא לא כדין. השופט אשר אומר כי אילו צריך היה להכריע כאן בין שתי הדעות היה מצטרף לדעתו של השופט י. כהן. ברם אין צורך להכריע כאן בשאלה זו.
ב. גם עפ"י הילכתו של השופט ברנזון, כדי שתחשב יציאתה של חב' בן שחר כפינוי שלא כדין, צריך להוכיח תחילה כי לחברת בן שחר היה מעמד של דיירת מוגנת כלפי השטח הנדון וכי המערערת התחייבה לשלם דמי מפתח ובן שחר לא קיבלה את חלקה. המערערת לא הוכיחה אף אחד משניים אלה ולכן אין בהסכם הפינוי כדי לגרום לקיפוח זכויותיו של המפנה עפ"י חוק דמי מפתח. אכן, הכלל הוא שחלה הגנת הדייר והטוען שחרור מתחולת החוק עליו הראיה. ברם כאן נאמר בהסכם השכירות שחוק הגנת הדייר אינו חל והצהרה זו מהווה ראיה לכאורה שנתקיימו התנאים המשחררים את הנכס מהגנת החוק.
ג. טוענת המערערת כי על העניין חל סעיף 8ד לחוק תשכ"ח שלפיו משתחרר מתחולת הגנת הדייר נכס שפונה מכח הסכם רק אם ההסכם אושר ע"י בית משפט וכאן לא אושר ההסכם ע"י בית משפט. ברם, כדי שאפשר יהיה להחיל על המקרה את הוראות סעיף 8ד, צריך להוכיח שנערך הסכם פינוי בכתב בין המשיבים לבין בן שחר ושהסכם זה לא קיבל אישורו של בית משפט, והוכחות כאלה לא הוגשו.
ד. לטענת המערערת כי למרות שהוצהר בהסכם במפורש שלא שולם דמי מפתח הרי השקיעה בשיפוצים הוצאות רבות תוך הסכמתם בשתיקה של המשיבים ויש לראות בכך תשלום דמי מפתח - התנהגות המשיבים היתה פסיבית בלבד, ומלבד זאת חוזה השכירות כולל תנאי מפורש שהשוכר מקבל את המושכר במצב הנוכחי ולא יוכל לתבוע כל תמורה בגין התיקונים. ברור שאינו יכול לתבוע תמורה בדרך של הפיכת שכירות רגילה לדיירות מוגנת.
ה. לטענה שחל כאן סעיף 8ה באשר יחידת בן שחר איננה יחידה בפני עצמה אלא יחידה משותפת עם השטח השני שבו המערערת הינה דיירת מוגנת כי יש כניסה משותפת לשני השטחים - הכניסה המשותפת איננה כניסה יחידה ומלבד אותה כניסה יש גם כניסות נפרדות. כאשר היחידה איננה קשורה מבחינת השימוש הרגיל בה בשותפות עם יחידה אחרת ויש לה כניסה נפרדת והיא עצמאית הרי היא מהווה יחידה עצמאית. בהקשר זה התייחס השופט אשר להבחנה בין כניסה לבין דרך גישה.
השופטת בן פורת:
אם בן שחר לא קיבלה דמי מפתח בצאתה מהנכס אין לומר כי הפינוי היה כדין במובן סעיף 8ב הנ"ל. אולם באשר לסעיף 8ד הוכח במהלך הדיון שבן שחר הסכימה לפנות את המושכר ומצד שני לא הוכח אם הסכמת החברה הועלתה על הכתב ואם אושר ההסכם ע"י ביהמ"ש. בהיעדר כל ראיה לכאן או לכאן עומדת לבעלים הראיה לכאורה על יסוד הצהרת הצדדים שהגנת הדייר אינה חלה, שתנאים אלה אומנם התקיימו. מטעם זה בלבד דין הערעור להידחות. בהמשך פסק דינה, אגב אורחא, נתנה השופטת פירוש משלה להסרת הסתירה שבין סעיפים 8ב ו-8ד לחוק תשכ"ח.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן פורת. עו"ד ח' שולטי למערערת, עו"ד א.ה. איגר למשיבים. 12.4.77).
ע.א. 470/75 ואח' - שמואל דוידוביץ ואח' נגד אחרים בחוף ת"א חברה לפתוח ואח'
*ואח' - * הערכת פיצויים לדייר מוגן שהמושכר הופקע לצרכי ציבור.
(ערעורים וערעורים נגדיים על פסקי דין שניתנו בביהמ"ש המחוזי בת"א בתיקים אזרחיים שונים - חלק מן הערעורים נתקבל).
עניינם של ערעורים אלה נוגע לרכישה לצרכי ציבור ותפיסת החזקה במבנים שבשטח התערוכה בקצה רחוב דיזנגוף בת"א. במבנים אלה מתנהלים בתי מלאכה ע"י דיירים מוגנים שכל אחד מהם שכר את המבנה שבחזקתו מבעלי הקרקע. בהודעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) שפורסמה בפברואר 1973 הרשה שר האוצר לחברת אתרים להשתמש בכל הכוחות לפי פקודת הקרקעות הנ"ל, לצורך רכישת החזקה והשימוש במקרקעין שבשטח התערוכה. כעבור חודש פירסמה אתרים הודעה לפי הפקודה שהיא מתכוונת לקנות חזקה במקרקעין. ארבעה דיירים המופיעים בערעורים דנא, וגם אחרים שעניינם טרם הגיע לביהמ"ש, לא מסרו את החזקה מרצונם והחברה הרוכשת הגישה בקשות לביהמ"ש המחוזי למסירת החזקה וכן לקביעת סכום הפיצויים. חלק מן התיקים הגיע לשופט לובנברג וחלק מן התיקים לשופט בן-דרור. בכל התיקים ניתנו צוים למסירת החזקה ונקבעו הפיצויים המגיעים. בכמה שאלות עקרוניות הגיעו שני השופטים למסקנות שונות וכן התעוררו לגבי כל אחד מארבעת הדיירים בנפרד שאלות שונות. השאלות העקרוניות חשיבותן לא רק לענינם של ארבעה דיירים אלה, אלא פסה"ד ישמש גם תקדים לעשרות דיירים אחרים שנפגעו ע"י אותה רכישה. כל הנושאים נסקרו בהרחבה בפס"ד מפי מ"מ הנשיא לנדוי.
הנושא הראשון הינו אם יש להעריך לדייר מוגן, שמפקיעים ממנו את החזקה, את דמי המפתח במלואם או רק שני שלישים. בנדון זה סבר השופט לובנברג שצריך להעריך רק לפי שני שליש והשופט בן-דרור סבר שצריך להעריך לפי סכום דמי המפתח כולו וביהמ"ש העליון אימץ את מסקנתו של השופט בן-דרור שאין לנכות מסכום הפיצוי את השליש של בעל הבית.
השאלה הבאה היתה מועד חישוב הפיצויים, ולענין זה קשור ביהמ"ש, לפי סעיף 12 לפקודה, להערכת הפיצויים ביום פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את הקרקע. בענין זה לא חלה הוראת הממשלה הנוגעת להפקעה ע"י המינהל שיש לשלם גם תוספת הצמדה ועל כן אין ביהמ"ש יכול לשנות את עובדת הערכת הפיצויים כביום פרסום ההודעה. זאת רק ביחס להערכת הנזק הנגרם עקב שלילת החזקה במקרקעין, בעוד הפיצויים המתייחסים לנזקים הנגרמים לדייר בגין העברת עסקו יש להעריכם כביום פסה"ד. הכוונה להוצאות העברת העסק, הובלה, הפסד חוג לקוחות שלא יהיו בעסק במקום אחר וכד'.
הנושא הבא היה שעור הריבית, וכאן נתן ביהמ"ש הוראות כיצד לקבוע את הריבית לתקופות השונות וההתייחסות לזמן שהבעלים מחזיקים במקרקעין.
השאלה הנוספת היתה מה דין פיצוי עבור מבנים שנבנו באופן בלתי חוקי, או בניגוד לתנאי הדיירות וההבדלים בין שני המקרים הנ"ל.
להלן עמד ביהמ"ש על העניינים השונים הנוגעים לכל אחד מן הדיירים באופן נפרד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. עו"ד א. כספי, ש. רובינשטיין, ד. צימרמן למערערים, עו"ד א. פינצ'וק למשיבים, 28.4.77).
ע.א. 125/77 - קבוץ גבעת השלשה נגד המועצה המקומית ראש העין
*גובה הוצאות (הערעור על גובה ההוצאות נדחה).
המשיבה הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת לתשלום סכום של - 135 אלף לירות, בהתבסס על חוק העזר לראש העין, כדמי השתתפות בסלילת כביש שנסלל לאורך חלקות שהן בבעלות המשיבה. המערערת ביקשה למחוק את התביעה על הסף מן הטעם שהחלקות הנ"ל אינן נמצאות בתחום השיפוט של המשיבה. מיד עם פתיחת הדיון בפני הרשם הודיעה המשיבה כי אכן אין המערער חייב בתשלום האמור. פרקליט המערער ביקש הוצאות וביהמ"ש המחוזי חייב את התובעת לשלם למערער סכום של אלף לירות הוצאות. הערעור הוא על גובה הסכום בטענה כי הסכום אינו עומד בשום יחס לתעריף המינימלי. הערעור נדחה. עניין הוצאות המשפט נתון, בהתאם לתקנה 475 לתקנות סדר הדין, לשיקול דעתו של ביהמ"ש
הדן בענין ואם כי מקובל שבעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו כדי שלא יצא שכרו בהפסדו, ובדרך כלל ראוי וצודק שבתי המשפט יפסקו לא פחות מהתעריף המינימלי, הרי כלל זה איננו נוקשה וכמו בכל נושא הנתון לשיקול דעת ביהמ"ש תיבדק גם שאלה זו עפ"י נסיבותיו של כל מקרה. בין היתר יקח ביהמ"ש בחשבון את מידת הקושי או הסיבוך שבהכנות או ניהול הדיון, משך הדיונים, וכיוצא באלה שיקולים, הבאים ליישם את העיקרון האמור ונתונים עובדתיים של המשפט שהם המכריעים בענין זה. אין חולק שגם ענין ההוצאות יכול לשמש נושא לערעור. אך הגשת הערעור על הוצאות בלבד, מוצדקת רק בנסיבות יוצאות דופן וכאלה לא נתקיימו במקרה זה, שבו הנושא פשוט וגלוי על פניו והמשיבה מיהרה לבטל את תביעתה מיד עם פתיחת הדיון.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. 27.4.77).
ע.א. 506/76 - מדינת ישראל נגד פלוני ופלונית
*מסירה לאימוץ בניגוד לרצון ההורים (הערעור נתקבל).
ביולי 1975 נטשה המשיבה השניה את בנה בגיל חודש בתחנת אוטובוסים בטירת הכרמל, התינוק נתגלה ע"י עובר אורח והועבר ע"י המשטרה לטיפולו של משרד הסעד, תחילה הוחזק התינוק במוסד ילדים, וזמן מה לאחר מכן הועבר לידיה של משפחה אומנת שם הוא גדל עד היום והמשפחה מבקשת לאמצו. בעקבות המעשה הנ"ל הועמדה המשיבה לדין פלילי והורשעה. 40 יום אחרי נטישת התינוק פנתה המשיבה ללשכת הסעד וביקשה מידע על הקטין. היא הופנתה לשרות למען הילד אך פניה נוספת מצידה בוששה לבוא. האב המשיב לא גילה עניין כלשהו בגורל בנו עד שהחלו ההליכים המשפטיים הנוגעים לאימוץ הילד. למשיבים יש ארבעה ילדים נוספים, שהגדול ביניהם נולד בשנת 1975 ועקב מעשיהם ומחדליהם של המשיבים, שכללו בין היתר נטישת הילדים, היה צורך להעביר את הילדים למוסדות, מכוח צו על פי חוק הנוער. בביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה לפסק דין הצהרתי כי נתמלאו התנאים הקבועים לפי חוק אימוץ ילדים לגבי הילד הנ"ל מחמת נטישתו ע"י ההורים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי גירסת הנטישה שהוכחשה ע"י המשיבה לא נתבהרה ואין בחומר הראיות אפשרות לקבוע אם היתה זו נטישה רצונית מתוך כוונה להפקיר את הילד או נבעה ממתח ולחץ נפשי שגרמו למשיבה לעשות את שעשתה ולא מרצון. על כן דחה את הבקשה. הערעור על כך נתקבל. עפ"י סעיף 11 לחוק לאימוץ ילדים רשאי ביהמ"ש ליתן צו אימוץ ללא הסכמת ההורים, אם הוכח שהפקירו את הילד או שנמנעו דרך קבע מלמלא חובותיהם כלפיו. כאן הוכח כי האם הפקירה את הילד ולא היה שמץ ראיה על מעשה בלתי רצוני או על מעשה שנעשה תוך אילוץ. גם אבי הילד לא גילה בו ענין מעת לידתו ועד להליכים המשפטיים ואין ספק שנמנע דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי הקטין. משהוכח מעשה ההפקרה אין בדרך כלל בפעולות מאוחרות יותר כדי לשנות מן המסקנה המתבקשת ממערכת הנסיבות לצורך יישום הוראות סעיף 11 לחוק.
ביהמ"ש העיר כי לצורך הוכחת קיומן של נסיבות הנטישה המתוארות בסעיף 11 או הימנעות דרך קבע ממילוי החובות כלפי הילד, אין צורך בקיום הליכים קודמים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) או בהליכים פליליים הנוגעים לנטישת הילד.
(בפני השופטים: עציוני, שמגר, שרשבסקי, החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. בן אור למערערת. 25.4.77).
ע.א. 540/75 - צבי דגני נגד טוביה הניג ואח'
*שימוש משותף במקרקעין משותפים (הערעור נתקבל).
המערער רכש בשנת 1930 חלקת אדמה מספר 91 בגוש מסויים בחדרה ובשנת 1937 מכר 450/1250 למורישם של המשיבים. על החלקה נבנו שני בניינים, האחד של המערער והאחד של המשיבים, ולאורך החלקה בין שני הבתים העומדים על החלקה הוקמה גדר ע"י המשיבים בשנת 1937 כאשר המערער שהה בחו"ל וזו חילקה
את החלקה לשניים. בשנת 1972 עקר המערער חלק מן הגדר כדי לבצע עבודות חפירה חיוניות למערכת ביוב והמשיבים פנו לבימ"ש השלום שיחייב את המערער להשיב את מצב הגדר לקדמותו וימנע מלהכנס לתחום חלקתם כדי לבצע עבודות חפירה. המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד כי ביהמ"ש יצהיר עליו שהוא זכאי לחזקה משותפת עם המשיבים בכל החלקה וכן ביקש להצהיר על בעלותו לגבי חלקים מחלקות אדמה נוספות בגוש הנ"ל, הרשומים כיום על שם המשיבים ואשר לטענתו היו צריכים להיות חלק מן החלקה שהוא רכש בשעתו. בימ"ש השלום החליט שלא להיזקק לתביעה הנגדית של המערער בענין הבעלות בחלקות האחרות, באשר דבר זה אינו נמצא בסמכותו, ומאידך החליט לדחות את תביעת המשיבים ולקבל את התביעה הנגדית של המערער כי הוא זכאי לחזקה משותפת בחלקה 91 כולה. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי וזה חייב את המערער להשיב את הגדר למצבה הקודם ולענין החזקה המשותפת דחה את תביעתו הנגדית של המערער וקבע כי ענין החזקה יש לברר בגדר הבירור בסכסוך הבעלות, הערעור על כך נתקבל. אין הצדקה לכך שענין הבעלות המשותפת לא יוכרע כבר עתה. החלטת ביהמ"ש המחוזי הותירה את המצב ללא פתרון משפטי. מחד גיסא נדחתה תביעת המערער לחזקה משותפת ומאידך לא נקבע כי הצדדים חילקו ביניהם את החזקה או השימוש בחלקה הנדונה. השאלה האם נערך בין הצדדים במפורש או מכללא הסכם לחלוקת החזקה או ההנאה בחלקה האמורה היא שאלה שבעובדה ושופט השלום קבע את אשר קבע כאשר ראה ובחן את העדויות והראיות ואין להתערב במסקנתו. העובדה שקיימת גדר מאז 1937 ושהמערער לא דרש את סילוק הגדר איננה מספקת בכדי לקבוע כי אמנם בוצעה חלוקה, נוכח ההתנגדות שהפגין המערער כל הזמן לכל תכנית חלוקה לגבי החלקה האמורה.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט עציוני, עו"ד א. גורן למערער, עו"ד ר. גולן למשיבים. 20.4.77).
ע.א. 621/75 - רבקה גרושבסקי נגד האפוטרופוס הכללי
*בקשת האפוטרופוס הכללי לתיקון צו ירושה שניתן בהסכמתו (הערעור התקבל).
בעלה של המערערת נפטר ב-1944 ביולי 1973 הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי בקשה למתן צו ירושה הנוגעת לעזבונו בישראל של המנוח. היא ביקשה להכריז עליה כעל יורשתו היחידה ובתצהירה וכן בעדותה אמרה כי לא ידוע לה על יורשים אחרים של המנוח. לנוכח העדויות בביהמ"ש הודיעה ב"כ המדינה כי היא מסכימה שהמערערת תקבל שני שלישים מן העזבון. על יסוד הצהרה זו החליט הרשם כי שני שליש תירש המערערת והשליש הנותר מגיע ליורשים בלתי ידועים מדרגה ב' או ג' וציווה כי אותו שליש יימסר לידי האפוטרופוס הכללי. ההחלטה ניתנה ביוני 1974 ובמרץ 1975 פנה "ב"כ היועהמ"ש לממשלה אצל האפוטרופוס הכללי" לביהמ"ש וביקש תיקון "טעות קולמוס" בהחלטה האמורה. לטענתו מגיע ליורשים הבלתי ידועים מדרגה ב' או ג' מחצית מן העזבון ולא שליש שכן על הענין חלה פקודת הירושה ולא הוראות חוק הירושה. הרשם התייחס לבקשה כאל בקשה לתיקון טעות והתעלם מן הטענה שהיתה זו טעות קולמוס. הרשם קבע כי נעלמה מעיני כל הנוגעים בדבר שעל הענין חלה פקודת הירושה המנדטורית ולא חוק הירושה וכיון שכך קיבל את בקשת התיקון. הוא נימק זאת בכך שמדובר בתיקון הדין החל על הענין וחובה על ביהמ"ש לתקן את הדין בכל עת שתשומת לבו מוסבת לכך שטעה בדין. הערעור על כך נתקבל. אין מניעה לכך שהזוכים לפי הפקודה יגיעו ביניהם לידי הסכמה על חלוקה שונה מאשר לפי הפקודה ודין הסכמה כזו כדין כל הסכם המושג ע"י בעלי דין המבקשים מביהמ"ש לתת לו תוקף של פס"ד. על כן תקפה הסכמת המדינה לחלוקת הירושה. לטענה שההסכמה ניתנה מתוך טעות שבדין - צריכים היו להגיש בבקשת התיקון תצהיר על הטעות ולהניח את דעתו של הרשם שאמנם היתה בטעות לשלול את רצוניותה של
ההסכמה ושום תצהיר כזה לא הוגש. על כן יש להעמיד את ב"כ היועהמ"ש בחזקתו שידע את הדין והסכים מתוך ידיעה ורצון.
(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. החלטה - השופט ח. כהן, עו"ד ש. נבוני למערערת, עו"ד י. אלון למשיב. 10.4.77).
ע.א. 533/76 - נציב המים נגד ברוך וירט
*תביעה לפי חוק המים (הערעור נתקבל).
המשיב נטע פרדס בשנת 1958 ובמשך שנים התפתח הפרדס ונתן פריו. בשנת 1969 חלה במפתיע ירידה תלולה בתנובת הפרדס, בעצים פשה רקבון וצריך היה לעוקרם. הגורם לרקבון היה נעוץ בעליה של מפלס מי התהום. אין חולק שהיתה זו שנה גשומה במיוחד הרבה מעבר לממוצע השנתי. באיזור הוקם מפעל שנועד לאגור מי שטפונות בעונת החורף כדי שניתן יהיה לנצלם בחודשי הקיץ ע"י החזרתם לתהום. המפעל מרוחק כשני ק"מ מן הפרדס של המשיב. בשנת 1974 פנה המשיב לנציב המים, בהתאם לחוק המים, וביקש להטיב את נזקיו מאוצר המדינה בטענה כי החדרת מי המפעל השפיע על עליית המפלס או על אי ירידתו ולרקבון שפשה בעצי הפרדס. נציב המים דחה את התביעה ואילו קל ועדת הערר קיבלה את תביעת המשיב. בפני ועדת הערר לא הביא המשיב עדות מומחה בכל הנוגע לשאלות ההידרוליות של החדרת מים לתהום, עליית מפלס מי התהום והמצב הטופוגרפי של תעלות ההחדרה בהתייחסם לאדמת הפרדס, אלא טען שהחדרת המים היא שגרמה לרקבון. מאידך הביא המערער עדות של מהנדס הידרולוגי והלה קבע שאין שום קשר בין החדרת המים לבין מפלס מי התהום בפרדס שגרם לרקבון. ועדת הערר ניתחה את עדות המומחה והגיעה לבסוף למסקנה שמשקל חומר הראיות נוטה יותר לטובת גירסת המשיב. הערעור על כך נתקבל. הועדה סברה כנראה כי חובת ההוכחה מוטלת על נציב המים שהחדרת המים לתהום לא גרמה את הנזק ולא על המשיב להוכיח כי אותה החדרת מים היא שגרמה לנזק. גישה זו אינה נכונה. קביעת עובדה פיזית הדרולוגית היא ענין למומחים ויש להוכיחה ע"י חוות דעת של מומחה ואין חברי הועדה יכולים לסמוך על הסתכלות ושיפוט עצמי, לעומת עדות המומחה שהיתה חד משמעית נגד גירסת המשיב.
לטענת המשיב כי מדובר בבי"ד למים כלל ארצי המשוחרר מדיני הראיות ושבו יושבים שני נציגי ציבור בעלי ידע בנושא המים ועל כן מותר להם לסמוך על הידע האישי שלהם - להשקפה זו אין יסוד. בין אם ביה"ד שוחרר מדיני הראיות ובין אם לאו רשאי ביה"ד להשתית את מימצאיו רק על ראיות שהובאו בפניו אם כי הערכת אותן ראיות מסורה לו, והוא רשאי להשתמש גם בידע אישי שאיננו מן המפורסמות אם כי יש המפקפקים גם בכך. ברם אסור שהידע הפרטי יבוא במקום או כתוספת לחומר הראיות.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן פורת. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד י. לוינסון למשיב. 28.2.77).
ע.א. 250/76 - המסיון הכנסייתי הרוסי בירושלים נגד מדינת ישראל ואח'
*מחיקת תביעה עקב אי קיום צו למתן פרטים נוספים (הערעור נדחה).
המערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה לקבל הצהרה לגבי מקרקעין מסויימים. בתצהיר נאמר כי המערערת נוסדה בשנת 1958 והיא מהווה יישות משפטית. ביהמ"ש המחוזי הורה למערערת, לבקשת המשיבים, להמציא תוך מספר ימים פירוט של הוראות החוק אשר על יסודן היא טוענת ליישות משפטית. המערערת ערערה על אותה הוראה בפני ביהמ"ש העליון והערעור נדחה וגם הבקשה לדיון נוסף נדחתה. הארכה שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון למערערת להגיש פרטים נוספים לא נוצלה על ידה וביולי 1975 ביקשו המשיבים למחוק את התובענה מחמת אי ציות למתן פרטים ולבסוף אכן נמחקה התובענה. הערעור על כך נדחה. כשביהמ"ש המחוזי הורה למערערת להגיש
פרטים על איזה חוק היא מבססת טענת היישות המשפטית הוא סבר כי הדין של הממלכה העותומנית משנת 1858 הוא בחזקת דין זר שיש להוכיחו. ביהמ"ש העליון בפסק דינו בערעור על אותה החלטה קבע כי אמנם הדין הוא דין מקומי שאינו צריך ראיה ואולם תיקון טעותו זו של ביהמ"ש המחוזי לא גרע מחובת המערערת להביא את הפרטים שנדרשה להביאם. לענין חובת הפירוט לגבי תיאור התובע אין נפקא מינה בין דין זר הטעון הוכחה לבין דין מקומי שהוא מן המפורסמות. תאגיד שנתאגד בארץ והוא תובע חייב להעלות על דפי כתב התביעה כיצד נתאגד אם חברה לפי פקודת החברות או אגודה שיתופית או כיו"ב יצור שקם מכוחו של חיקוק אחר. אין התובע צריך להעיד עדים כדי להוכיח את תוכן החיקוק אבל הוא חייב להראות מהו החיקוק שעליו הוא מסתמך. אין השופט חייב לסרוק את חוקי הארץ למצוא בהם אסמכתא להקמת התאגיד התובע.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ח. כהן, אשר. החלטה הנשיא זוסמן, עו"ד מ. שרף למערערת, עוה"ד פ. אלבק ומ. דיבון למשיבים. 14.4.77).
ע.א. 559/75 - אילן חנוך נגד אפרים אסקים ואח'
*פיצויי נזיקין (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבד בתעשייה האווירית כטכנאי מטוסים ונפגע בתאונת דרכים ע"י המשיב. נמצאו בו שתי פגיעות בקרסול ובמרפק וכן פגיעה נוירולוגית שגרמה לו לזעזוע מוח. רגלו הוכנסה לגבס ובמשך למעלה משלושה חודשים לא עבד. בסופו של דבר חזר לעבודה משרדית בתעשייה האווירית, וכעבור חמישה חודשים עזב את המפעל. אחרי התאונה השלים את בחינות הבגרות ולאחר מכן למד באוניברסיטה מדעי המדינה. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער סכום של 56 אלף ל"י פיצויים, הכוללים בין היתר הפסד השתכרות בפועל במשך שלושה חודשים, הפסד כושר השתכרות בעתיד בסכום של 35 אלף ל"י וכאב וסבל 15,000 ל"י. כן חוייב המשיב בתשלום 4000 ל"י שכ"ט עו"ד. הערעור נתקבל בחלקו. לענין הפסד כושר השתכרות בפועל הרי מה שהפסיד המערער לאחר שעזב את עבודתו אין לו קשר עם הפגיעה ויכול היה להמשיך בעבודה המשרדית ללא הפסד כלשהו. אשר לפסיקת פיצויי הפסד השתכרות בעתיד בסכום גלובלי - נכון שנקבעה למערער נכות של 19 אחוז, אך אין לראות באחוז זה מודד מחייב לקביעת נזקי השתכרות בעתיד. קיימים מקרים בהם אין בידי ביהמ"ש נתונים זולת אחוזי נכות רפואיים ואז אלה מהוים קנה מידה לחישוב הפיצויים. אך כאשר קיימים נתונים אחרים חייב ביהמ"ש לקחתם בחשבון מפני שהפסד הכנסה ונכות גופנית אינם היינו הך. במקרה דנן שקל ביהמ"ש את כל נסיבות הענין ורשאי היה לפסוק את הפיצוי בסכום גלובלי כפי שנהג. לעומת זאת הפיצוי עבור כאב וסבל נמוך מדי בהתחשב בכאבים שסבל המערער, בתקופה הארוכה שנמשך הטיפול הפיזיוטרפי ברגלו, בעובדה שגם בעתיד יהיו לו כאבים וכי הוא סובל כאבי ראש בעקבות זעזוע מוח. אי לכך הועמד הסכום של כאב וסבל על 25,000 ל"י. המערער טען גם נגד סכום ההוצאות הנמוך מהתעריף המינימלי ואולם התעריף אינו מחייב את ביהמ"ש אלא מהווה מדריך שניתן לסטות ממנו. גם אין לעודד ערעורים המוגשים נגד פסיקת שכ"ט. עם זאת החליט ביהמ"ש לפצות את המערער במידה מסויימת ע"י הגדלת שכה"ט בערעור שנקבע ל- 5000 ל"י.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד ר. יובל למערער, עו"ד הורוביץ למשיבה. 28.4.77).
ע.א. 542/75 - רבחי עטאללה נגד מדינת ישראל ואח'
*תביעת נזיקין בגין פגיעה ע"י שוטר משמר הגבול בעת הצבת מארב בעזה (הערעור נדחה).
בשנת 1971 כאשר היו פעולות טירור רבות ברצועת עזה ועוצר בשעות הלילה, הוצב מארב של אנשי משמר הגבול באחת השכונות ושעה קלה לאחר סיום העוצר ירה אחד משוטרי משמר הגבול במערער ללא התראה ופצע אותו. למערער נגרם נזק גופני חמור אך תביעתו לפיצוים מהמדינה עקב רשלנות השוטר נדחתה. זאת על יסוד סעיף 5 לחוק
הנזיקין האזרחי (אחריות המדינה) הקובע כי אין המדינה אחראית בנזיקין "על מעשים שנעשו בפעולה מלחמתית של צה"ל". ביהמ"ש המחוזי פסק כי המארב היה פעולה מלחמתית בגדר אותו סעיף והערעור על כך נדחה. דין משמר הגבול בזמן המקרה היה כדין צה"ל. זו היתה תקופה של פעילות מרובה של מחבלים ברצועת עזה, היו פיגועים רבים בנפש ברצועה וגם באותה שכונה שבה אירע המקרה. תפקידן של יחידות משמר הגבול היה לדכא את הפעילות האלימה הזו. אם כי בין מדינת ישראל וארגוני הטירור אין מצב מלחמה לפי הדין הבינלאומי, הרי פעולות המדינה לדיכוי פעולתם של ארגונים אלה יכולות ללבוש צורה של פעולה מלחמתית, גם אם לא מתנהלת מלחמה. אין לקבל את הטענה כי מכיון שפקודות הקבע חייבו מתן אזהרה לפתיחה באש אין לראות זאת כפעולה מלחמתית. לא הוכח שבמקרים מיוחדים אף אנשי מארב במלחמה אינם יכולים לקבל פקודה להזהיר תחילה לפני הפתיחה באש, למשל כדי לקחת בשבי את אנשי האויב. העובדה שהאיזור לא הוכרז כאיזור לחימה לפי צו בדבר תובענות של מפקד הצבאי ברצועה אינה משנה. שני המושגים של פעולה מלחמתית ואיזור לחימה לאו דווקא חופפים זה את זה ויכולה להיות פעולה מלחמתית בשטח שלא הוכרז כשטח לחימה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד גילאון למערער, עו"ד בן-טובים למשיבים. 14.4.77).
ע.א. 788/76 - חסון ויטוריו ואח' נגד פרברים בע"מ ואח'
*מחיקה על הסף כאשר נטען בכתב התביעה שקיים חוזה לרכישת דירה (הערעור נתקבל).
שתי תביעות הוגשו נגד המשיבים לביהמ"ש המחוזי לביצוע בעין של חוזים לרכישת מקרקעין ע"י התובעים מאת המשיבים וטענת המערערים היתה כי נחתם חוזה כדין אלא שהחוזה נשאר בידי המוכרים (המשיבים), וכי התובעים שילמו תשלומים שונים למוכרים בגין אותם חוזים. המשיבים טענו כי לא נחתמו חוזים וכי רק סוכמו תנאים מקדמיים ראשוניים בדבר התקשרות בעתיד ויש למחוק את התביעה על הסף באשר כתב התביעה איננו מגלה עילת תביעה הואיל ולא קויימו דרישותיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת המשיבים ומחק את התביעה על הסף והערעור על כך נתקבל. טענתם המרכזית של המערערים היא שנערך חוזה תקף ומחייב שניטל מהם ע"י המשיבים והשאלה שנמצאה בפני ביהמ"ש המחוזי בשלב הדיונים שעליו מדובר, היתה בראש ובראשונה אם נתגלה העדר עילה על פני כתב התביעה, מתוך עיון בכתב התביעה עצמו, ללא חקירה ודרישה בעובדות. השאלה היא במידה ויעלה בידי התובע להוכיח כל מה שטען בכתב התביעה, היינו כל העובדות המהותיות, אם יגלה כתב התביעה עילה. כאשר ביהמ"ש בא לשקול אם להפעיל את סמכויותיו למחוק תביעה על הסף עליו לנהוג בזהירות יתר. שלילת הזכות של מי שרואה עצמו נפגע לבירור עניינו הוא צעד שצריך להינקט רק כאשר ברור וגלוי שאין שום עילה המצדיקה קיום ההליכים המשפטיים. בכתבי התביעה שהובאו כאן אין לאמר כי העדר העילה היה גלוי על פניהם. התובעים לא ביקשו להעניק למסמך שאיננו חוזה מעמד משפטי שאין לו ושהוא נוגד את דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין. התובעים טענו שנערך מסמך כזה אלא נבצר מהם להביאו ועל כן צריך היה לתת להם להוכיח את טענתם. יתירה מזו, המסמכים שצורפו לכתב התביעה היה בהם לפחות לכאורה משום סיוע לטענה כי אכן נערך חוזה כזה, וגם מסמך שהוגש ע"י הנתבעים ושבו מודיע פרקליטם לתובעים שמכיון שלא עמדו בתנאי החוזה החליטו המשיבים לבטל את החוזה מלמד שהיה חוזה כזה.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר. החלטה - השופט שמגר. 20.4.77).
ע.א. 850/76 - מרומי זכרון בע"מ נגד פקיד שומה
*תביעת פקיד שומה ממפרק חברה (הערעור נדחה).
המערערת נמצאת בתהליך פירוק מרצון מחודש מרץ 1973. בינואר
1975 שלח המשיב למפרק החברה הודעת שומה שלפיה חייבת החברה סכום של כ- 500 אלף ל"י כחוב עבור מס הכנסה וכן צירף טופס הוכחת חוב הכולל תצהיר לאימות החוב הנ"ל. המפרק הגיב בהגשת השגה על השומה ושבוע לאחר מכן הודיע המפרק למשיב שהוא מבטל את ההשגה וכן הודיע לו כי מאחר שבתפקידו כמפרק דחה את הוכחת החוב, ומאחר שלא הוגש ערעור על ההחלטה, הרי החוב איננו בר דרישה. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש להורות למפרק לשמור בידיו כספים שיספיקו לתשלום חוב החברה למס הכנסה וכן להורות למפרק כי במידה והוא חולק על השומה ישיג עליה בדרכים הקבועות בפקודת מס ההכנסה. ביהמ"ש נתן את ההוראות המבוקשות והערעור על כך נדחה.
טענת המערערת היתה כי משדחה המפרק את הוכחת החוב ועבר המועד להגשת הערעור אין פקיד השומה יכול לערער על החלטתו, שכן עפ"י תקנה 87 לתקנות החברות יש להגיש ערעור תוך 21 יום מתאריך קבלת החלטת המפרק. טענה זו איננה מבוססת. המועד של 21 יום הנ"ל עניינו רק כשמדובר בפירוק חברה ע"י ביהמ"ש, אך לא כן כשמדובר בפירוק מרצון. במקרה כזה חל סעיף 204 לפקודת החברות, הקובע כי כאשר חברה מתפרקת מרצון רשאי כל משתתף או נושה לפנות לביהמ"ש בבקשה להחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק. מכאן כי משדחה המפרק את הוכחת החוב יכול היה המשיב לפנות לביהמ"ש שיחליט בענין חוב מס ההכנסה בכל מועד שהוא, מבלי להיות קשור לתאריך מסויים.
לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי כי המפרק לא היה רשאי כלל לדחות את הוכחת החוב אלא אם רצה לחלוק על השומה היה עליו לעשות כן בדרך הקבועה במס הכנסה. הלכה בענין זה נקבעה לגבי נאמן בפשיטת רגל ודינה יפה גם לענין מפרק. עם זאת צודק המפרק שאינו חייב להמשיך בהשגתו על השומה והוא יכול לוותר עליה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט י. כהן. עו"ד א. דיבון למערערת, עו"ד ד. גורני למשיב. 27.4.77).
ע.א. 480/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הינו אב לילד שנולד בדצמבר 1975. ביולי 1976 חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער לשלם עבור הילד מזונות של 700 ל"י לחודש, כשחמישים אחוז מסכום זה צמודים למדד. כן קבע ביהמ"ש כי במקרה שהאם תקבל קיצבת הילדים מביטוח לאומי ינוכה סכום של 100 ל"י מהסכום הנ"ל. הערעור על גובה סכום המזונות נדחה. המערער קובל על כך שלא התחשבו בהכנסתו הנמוכה המסתכמת ב- 1150 ל"י לחודש בלבד ואולם ביהמ"ש המחוזי לא התרשם מטענתו של המערער כי אינו מסוגל להרוויח יותר. אין ספק כי בגילו, 34, יכול היה להשיג עבודה מכניסה יותר. גובה המזונות לא תלוי דווקא בהכנסות הממשיות של האב וכאשר מכסת המזונות אינה עולה על המינימום הנדרש אין ביהמ"ש קשור ביכולתו הכספית של האב ורשאי הוא להתחשב במה שיש באפשרותו של האב להרוויח. כאן מדובר בילד קטין חולני שהיה מאושפז זמן ניכר בבית חולים והוא זקוק לטיפול מתמיד, ואין לאמר שהסכום הוא בלתי סביר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, גב' בן-פורת. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ל. סמוב למערער, עו"ד מ. חניאל למשיבה. 19.5.77).
ע.א. 601/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הוא בעלה של המשיבה ואביהם של שני קטינים והוא חוייב לשלם דמי מזונות של 1800 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. הערעור נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע את דמי המזונות לאחר ששקל את כל הנתונים שהיו בפניו. הוא לקח בחשבון את העובדה שהמערער שהה בכלא מינואר 1976 ועד ליום שמיעת המשפט ובאותה תקופה
לא היתה לו כל הכנסה. אגב, לא היה מקום להתחשב בנימוק זה, המערער ישב במאסר מאחר שהורשע בחבלה שחבל באשתו ובקביעת סכום המזונות אין להתחשב בכך, מאחר שהמזונות נקבעים לפי צרכי הזקוקים למזונות ולא לפי הכנסותיו הממשיות של החייב בהם. כאשר מכסת המזונות אינה עולה על המינימום הנדרש אין ביהמ"ש קשור בראיות בדבר יכולתו של האב אלא רשאי הוא להתחשב במה שיש באפשרותו להרוויח. אם האב ע"י מעשה בלתי חוקי מגיע למצב שעליו לשאת בעונש מאסר, הרי הוא שולל מעצמו את היכולת הרגילה להרוויח ואין הוא רשאי להסתמך על כך כעילה להפחתת דמי המזונות. עיקר טענת המערער היא נגד הצמדת הסכום כולו למדד יוקר המחיה ולדעתו מספיק להצמיד כ- 60 או 70 אחוז למדד. לענין זה כבר נפסק מספר פעמים כי הדרך הנכונה לפסיקת דמי מזונות היא דווקא ע"י הצמדתם למדד המחירים. לטענת האב שלא ניכו מסכום המזונות את קיצבת המוסד לביטוח לאומי - טענה זו לא נטענה בביהמ"ש המחוזי והמערער רשאי תמיד לפנות לביהמ"ש המחוזי ולבקש שינוי החיוב אם חל שינוי בנסיבות.
(בפני השופטים: עציוני, י. כהן, שמגר. החלטה - השופט עציוני. המערער לעצמו, עו"ד א. אורן למשיבים. 19.5.77).
ע.א. 118/75 - עזבון המנוח מחמד שריידי ואח' נגד חמד עלי מנסור ורשם הקרקעות
*הצהרה על רכישת מקרקעין (הערעור נדחה).
המנוח מחמד שריידי ואחותו היו בעלי זכויות במחצית חלקת אדמה מסויימת ובעלי המחצית האחרת היו אנשים אחרים. המערערים הינם יורשי המנוח ואחותו המנוחה. בשנת 1961 נעשה הסכם בכתב בין המנוחים ובין המשיב שלפיו מכרו המנוחים את חלקם למשיב והמשיב קיבל את החזקה בחלק שנרכש. המשיב ביקש מביהמ"ש להצהיר כי אכן רכש את חלקם של המנוחים בחלקה ואילו המערערים התנגדו לכך ואמרו כי המשיב רכש חלקה אחרת של המנוחים, שעליה אף יש לו יפוי כח בלתי חוזר, וכי בטעות נרשם בהסכם המספר של החלקה הנדונה. המשיב טען שקנה את שתי החלקות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב כי אכן רכש את חלקם של המנוחים בחלקה נשוא המשפט, נתן את ההצהרה המבוקשת והורה לרשום את המשיב כבעלים במשרד רשם המקרקעין. הערעור על מתן ההצהרה נדחה פה אחד והערעור על מתן ההוראה לרשם המקרקעין נדחה ברוב דעות השופטים שרשבסקי ושמגר נגד דעתו החולקת של השופט אשר.
לטענה כי המסמך שנערך בין הצדדים אינו ממלא את הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, קבע ביהמ"ש כי מכיון שהמסמך נערך לפני חוק המקרקעין לא חלים עליו הוראות סעיף 8 ולפי הדין הקודם מהווה המסמך הסכם תקף במידה מספקת שאין לפסול אותו מפאת צורתו. עוד טענו המערערים טענת שיהוי, שכן המסמך נערך ב- 1961 והתביעה הוגשה רק ב- 1973, ברם בהסכם לא נקבע כל זמן לרישום ההעברה אלא שהמוכרים יבצעו את כל הפעולות הדרושות "בכל עת" שהקונה יבקש. המשיב שילם למנוחים את כל המחיר במזומן וגם קיבל את החזקה בחלקה באותו תאריך. שיהוי כשהוא לעצמו בתביעה לביצוע בעין אינו עומד כמכשול אלא אם יש לראות בשיהוי משום ויתור או יאוש של הקונה וכן שעקב השינוי הורע מעמדו של המוכר. כאן הסביר המשיב את השיהוי בחשש שהשותפים לחלקה יטענו מצרנות, כך שאין לראות כל ויתור מצידו וכן אין לאמר שמצבם של המערערים הורע עקב השיהוי.
כאמור ביקש המשיב רק מתן הצהרה על רכישת החלקה וביהמ"ש נתן גם צו לרשום אותו כבעלים של החלקה. שופטי הרוב, בפס"ד שניתן ע"י השופט שרשבסקי, קבעו כי למרות שמבחינה פורמלית לא נתבקשה הוראת ביהמ"ש לרשום את החלקה ע"ש המשיב, הרי חלק זה של פסה"ד אין בו כדי לפגוע במערערים מאחר שגם בלעדיו יוכל המשיב להשיג את הרישום בספרי האחוזה, שכן בבקשתו הוא מבקש הצהרה כי הוא זכאי להעביר ולרשום בשמו כבעלים את החלקה הנ"ל.
השופט אשר בדעת מיעוט סבור כי אין לתת סעד מעבר למסגרת של כתב התביעה ואין
לאמר כי משזכה התובע להצהרה כי הינו הבעלים של השטח הרי התוספת של הצו לרשום את השטח על שמו אינו אלא דבר פורמלי.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, אשר. 13.4.77).
ע.א. 105/77 - שמוקלר יפה נגד הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
*פיצויי נכות לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערעור נדחה).
מפי המערערת, שהיא מניצולי השואה, נשרו כל שיניה. רופא מומחה מטעם המשיבה בדק ומצא שמחצית שיניה של המערערת, 16 במספר, נשרו עקב רדיפות הנאצים ואילו יתר 16 השיניים נשרו מסיבות אחרות. תקנות נכי רדיפות הנאצים כוללות שתיים הנוגעות לאובדן שיניים. תקנה אחת קובעת שעור נכות של 0,25 עבור כל שן ואילו אחרת קובעת נכות 20 אחוז בשל אובדן השיניים כולן. כאן קבעה המשיבה 4 אחוז נכות בגין אובדן 16 שיניים והערעור על כך נדחה. המערערת ביקשה לעשות חישוב אחר, לקבוע 20 אחוז עקב אובדן כל השיניים ולנכות 10 אחוז בשל המחצית שלא הוכח לגביה קשר סיבתי בין הנשירה לבין הרדיפות. ביהמ"ש דחה דרך חישוב זו. אין לדבר על גרימה חלקית של 50 אחוז לגבי כל השיניים אלא על גרימה מלאה של כל שן שיש לה קשר לרדיפות ולתת אחוז נכות עבור כל שן כזו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד א. זיינפלד למערערת, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 20.5.77).
ע.א. 780/76 - עסרא מועלם נגד רשות הפתוח
*חובתו של בעל מקרקעין לפצות בגין נזק שנגרם ממקרקעין מושכרים (הערעור נתקבל).
מכוניתו של המערער חנתה ברח' אילת בת"א ונפלו עליה גושי טיח ובטון מחלק תחתון של מרפסת. הדירה שייכת לרשות הפתוח ומושכרת בשכירות מוגנת לדייר. המערער תבע בביהמ"ש השלום מהמשיבה הטבת הנזק והוברר כי המבנה לא היה תקין והיה צורך לתקנו. בימ"ש השלום חייב את המשיבים לשלם למערער סכום של כ- 2000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי ביטל את החיוב וקבע שאין להטיל אחריות על המשיבים. לדעתו, כשהמקרקעין נמצאים בידי מחזיק אין בעל הבית אחראי לנזק. ביהמ"ש המחוזי סבר כי סעיף 37 לפקודת הנזיקין לא הכניס כל שינוי בהלכה שכאשר יש מחזיק במקרקעין אין בעל הבית אחראי. הערעור נתקבל. ההלכה כי כאשר מקרקעין נמסרו למחזיק אין בעל הבית אחראי בנזיקין נוגעת רק לנזק שנגרם למי שנכנס לתוך המקרקעין כאורחם או מוזמנם של המחזיקים, אך אין הלכה זו חלה לענין נזק הנגרם לאנשים הנמצאים ברשות הרבים. כאשר נגרם נזק כזה אחראים בעלי המקרקעין ברשלנות כלפי האדם שניזוק. אחריות הבעלים נובעת ממצבם המסוכן של הנכסים כשהסכנה נגרמה ע"י הימנעות מתיקון הנכסים. ביהמ"ש העליון ציין גם כי אינו מסכים שסעיף 37 לא שינה את ההלכה בדבר חסינות בעל הנכסים באחריות למצב פגום של מקרקעין כאשר הוא מוסר את התפישה והשליטה בהם לאדם אחר. ניתן לחייב את המשיבים לפצות את המערער הן עפ"י עילת מיטרד לציבור והן עפ"י עילת רשלנות.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, שרשבסקי. החלטה השופט י. כהן. עו"ד מ. כסיף למערער, עו"ד ע. זלצמן למשיבה. 10.4.77).
ע.א. 341/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב חוייב לשלם לאשתו ולילדם הקטין סכום מזונות של 1500 ל"י לחודש, החל מהמועד שבו הפסיקה האשה לעבוד. השיקול העיקרי שהדריך את ביהמ"ש בקביעת הסכום היה שהמשיב שקוע בחובות של עשרות אלפי לירות עקב רכישת מניה כחבר בקואופרטיב אגד ולאחר ניכוי התשלומים על חשבון החובות נשארת לו הכנסה של כ- 2000 ל"י לחודש. הערעור על גובה הסכום נדחה. המשיב מוסיף לשלם חובות והכנסתו
נעה בסביבות הסכום שקבע ביהמ"ש. רמת חייהם של הצדדים היתה נמוכה למן נישואיהם עקב רכישת המניה הנ"ל. כאשר יצא המשיב למרחב תוכל האשה להגיש תביעה חדשה על סמך שינוי בנסיבות.
מאידך צודקים המערערים שצריך היה להצמיד את הסכום שנפסק כדי לשמור על ערכו. מן הראוי, כענין שבשגרה, להצמיד את החיוב כדי לשמור על ערכו ובכך למנוע ריבוי התדיינויות. זאת פרט למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים.
(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בכור. החלטה - השופטת בן-פורת. עו"ד צ. רוזן למערערים, עו"ד י. מרקוביץ למשיב. 31.5.77).
ע.א. 753/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*תנאים לביטול עיכוב יציאה בגין מזונות (הערעור נתקבל).
הצדדים נישאו בשנת 1967 ונולדה להם בת. חיי הנישואין לא עלו יפה ומאז 1969 מתנהלות תביעות בין הצדדים בענייני מזונות. במשך כל השנים היו צווים נגד המערער שלא יעזוב את הארץ אלא בהמצאת ערבויות בנקאיות גדולות. לאחרונה הוסכם בין הצדדים על גובה המזונות והמערער הגיש בקשה לביטול צו עיכוב יציאתו מן הארץ. רשם ביהמ"ש המחוזי קבע תנאים נוחים לביטול הצו שהם מתן ערבות עצמית של 10,000 ל"י, ערבות בנק לתשלום דמי מזונות של 600 ל"י לחודש לתקופה של שלוש שנים וערבותה של חברה מסויימת, זלינגר בע"מ, לתשלום 600 ל"י לחודש במשך שבע שנים לאחר שתפקע ערבות הבנק. על החלטה זו הגישו המשיבות ערעור לביהמ"ש המחוזי והלה קבע כי ערבותה של חברה בע"מ אינה מספיקה כשמדובר בהבטחת מזונות לטווח ארוך. אי לכך קבע ביהמ"ש המחוזי שעל המערער להפקיד סכומי כסף שונים בבנק שיבטיחו משך כל השנים את תשלומי המזונות שהוא חייב בהם. הערעור על כך נתקבל. תקנה 254 לתקנות סדר הדין מסמיכה את ביהמ"ש או את הרשם, לפי שיקול דעתם, למנוע בעד נתבע לצאת את הארץ או להתנות את יציאתו בתנאים שונים כפי שיראו לנכון. כאן הופעל שיקול הדעת ע"י הרשם ואילו ביהמ"ש המחוזי בשבתו כערכאת ערעור התערב בשיקול דעת הרשם ושינה את החלטתו, מן המפורסמות שאין ערכאת ערעור נוטה להתערב בשיקול דעת שהוענק ע"י המחוקק לערכאה הנמוכה יותר, לא כל שכן להחליפו בשיקול דעתה, אלא אם כן נתגלה פגם בהפעלת שיקול הדעת. כשמדובר במזונות עשויה ערכאת הערעור להתערב בשיקול הדעת אם נשתנו הנסיבות בינתיים, כאן לא צויינו נימוקים כנ"ל.
יתירה מזו, אין ספק שהשופט החמיר יתר על המידה עם המערער. מצד אחד בא עיכוב היציאה כדי למנוע מהנתבע להיעלם ולהתחמק מתשלום חוב פסוק, אך אין לשכוח שעיכוב יציאה של אדם מן הארץ פוגע באחת מזכויות היסוד של האדם לחופש התנועה ואין לנהוג קלות יתר בבקשות לעכוב יציאה. בעניננו לקח הרשם בחשבון את האפשרות שהמערער לא ישוב יותר ארצה. במקרה הגרוע ביותר יכולות המשיבות לפנות למוסד לביטוח לאומי כדי לגבות ממנו את דמי המזונות. מאידך, התנאים שקבע השופט המחוזי משמעותם היא שעל המערער להפקיד מראש את כל הכספים שהתחייב לשלם למשיבות כדמי מזונות לעתיד לבוא כאשר המדובר בסכום שהוא למעלה מכפי יכולתו. אין גם לקבל את עמדת השופט שחברה בע"מ אינה מסוגלת להיות ערבה לתשלום דמי מזונות. ברור שכל מקרה נקבע לפי נסיבותיו ויש לבחון את הענין לאור כל הגורמים המתלווים לענין.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט עציוני. עו"ד ש. קרמר למערער, עו"ד א. מולודיק למשיבות. 15.5.77).
ע.א. 614+615/75 - נסים השקעות ופיתוח בע"מ נגד ג'ק הוניגוובס ואח'
*חיוב קבלן להשיג ביטוח להשקעות הקונים עפ"י ההסכם (הערעור נדחה).
המערערות התחייבו בחוזים כלפי כל אחד מהמשיבים להשיג פוליסת ביטוח להשקעותיהם בגין דירה שכל אחד מהמשיבים רכש מאת המערערת. משלא
עמדו המערערות בהתחייבותן זו ביקשו המשיבים צו ביצוע בעין לקבלת פוליסת הביטוח, אך ביהמ"ש המחוזי לא נתן צו ביצוע בעין, באשר סבר כי ההתחייבויות שהמערערות קיבלו על עצמן, לפי לשונן, משאירות אפשרויות שונות ומגוונות בדרכי הביצוע. מאידך החליט ביהמ"ש המחוזי לתת הצהרה שהמערערות חייבות להשיג פוליסת ביטוח למשיבים. הערעור על מתן ההצהרה נדחה. עיקר טענת המערערות שלא צריך היה לשמוע את הדיון בדרך של המרצה אלא להעבירו לפסים רגילים. אין זו טענה לבימ"ש שלערעור לענות בה. משקבע השופט עפ"י שיקול דעתו שהעניין ניתן להתברר בדרך של המרצת פתיחה ובירר אותה ושמע את הראיות והכריע את הדין אין להתערב בכך.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, גב' בן פורת. עו"ד פרידמן למערערות, עו"ד דסאו למשיבים 24.5.77).
ע.א. 731/76 - דן כהנא נגד אביעד כהנא ואבישי ערפלי
*תביעה של תמורת רכב שנמכר לשני אנשים כשהחיוב לא היה ביחד אלא לחוד (הערעור נדחה).
המערער מכר משאית לשני המשיבים ונחתם אישור שלפיו בוצע התשלום כדלקמן "סך עשרת אלפים לירות ממר עדי כהנא בשיק . . . וסך 12 אלף ל"י ממר אבישי ערפלי בשטר . . .". השיק של כהנא כובד ואילו השטר של ערפלי לא כובד והלה נעלם ואין סיכוי להיפרע ממנו. בינתיים מכר כהנא את המשאית לאחר. המערער הגיש תביעה על סכום השטר נגד שני הנתבעים ביחד וביקש לחייבם ביחד וכל אחד לחוד בסכום התביעה. המשיב התגונן והתביעה נגדו נדחתה. הערעור נדחה. מכר זה שנעשה לפני חוק החוזים חלים עליו דיני המג'לה ולפי המג'לה קיים כאן חיוב לחוד בלבד, ואין לאמר כי בלשון האישור הנ"ל היה כדי להצביע על כוונה אחרת. המערער מסתמך על מסמך שנעשה בין שני המשיבים לבין עצמם שבו הם מסכימים על דרכי המימון ואולם מסמך זה נערך לצורך התחשבנות בין שני המשיבים עצמם ואין לעמוד על כוונתו ביחס למערער. המשיב קיבל את העברת הבעלות ומכר את המכונית והמערער צריך היה להיות ער לכך ואין לו אלא להלין על עצמו שהעביר את הבעלות בטרם הובטח לו מלוא התשלום.
(בפני השופטים: ויתקון, שמגר, שרשבסקי. עו"ד מ. פרקש למערער, עו"ד י. ביניש למשיב. 8.5.77).
ע.א. 814/76 - עמוס ורבר נגד קצין התגמולים
*תביעת נכות של חייל צה"ל
(הערעור נתקבל).
המערער סבל לפני גיוסו הראשון לשרות צבאי מהפרעות נפשיות, הוא השלים 3 שנות חובה ולאחר שחרורו התגייס פעמיים לשרות קבע. בכל פעם עבר עם גיוסו בדיקות רפואיות ולא נתגלו בו שום סימני מתלה וניתן לו פרופיל 97. בזמן שרותו חלה גם במחלת כיב התרסריון ומחלת יתר לחץ דם ואלה קשורות כנראה עם המחלה הפסיכונוירוזית שהוא סבל ממנה עוד לפני גיוסו. קצין התגמולים הכיר במחלותיו כאילו הוחמרו זמנית עקב השרות הצבאי והערעור על כך נתקבל. אין בחומר הראיות הרפואיות כל הסבר סביר לכך על שום מה נקבעה החמרה זמנית בלבד. עובדה היא שההחמרה שחלה בתקופת השרות הצבאי נמשכת עד היום ואין כל סיכוי סביר לריפויה. המשיב בא בטרוניה עם המערער על שלא גילה בעת הגיוס כי הוא סובל ממצבי פחד ומתח ולטענתו אילו רמז על כך לא היו מגייסים אותו בסיווג בריאות גבוה. ביהמ"ש הסתייג מטיעון זה באומרו כי המערער ראוי לשבח ולהוקרה שעל אף שסבל מהפרעות נפשיות התגייס פעמיים לשרות קבע ולא גילה את מחלתו. אין להלקות את החייל על שהתגייס לשרות קבע והתקבל כבריא רק באשר הבדיקות הרפואיות לא היו יעילות כדבעי ורק משום שהחייל לא גילה את אוזני הרופאים על מחלתו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שרשבסקי, גב' בן פורת. החלטה ח. כהן. עו"ד נ. גרינברג למערער, עו"ד ד. וכסלר למשיב. 16.5.77).