ע.א. 139/76 ואח' - טכניכון בי"ס תיכון ואח' נגד יוסף לוי ואח'
*ואח' - * תשלום דמי שכירות ראויים. * "הרמת המסך" בחברה.(סדרה של ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט בכור) בת.א. 1001/68 - הערעורים נדחו).
העובדות:
יוסף לוי הוא בעל בית בחיפה וביולי 1963 השכיר את הבית לטכניכון לצרכי בית ספר. נחתם בין הצדדים הסכם שלפיו השכירות היא לתקופה של שמונה שנים וההסכם לא נרשם בספרי האחוזה. בשנת 1965 נתגלו חילוקי דעות בין הצדדים ,ולוי הגיש תביעה נגד טכניכון ונגד אחרים שהיו שותפים לטכניכון, לתשלום סכומי כסף שלטענתו הגיעו לו עפ"י זכרון הדברים. תביעתו נדחתה, באשר ביהמ"ש ראה בזכרון הדברים הסכם שכירות שחייבים היו לרושמו בספרי האחוזה ומכיון שלא נרשם אין ההסכם בר תוקף. על כן לא נוצרו יחסי שכירות בין הצדדים ואין בידי לוי לתבוע כל סכום שהוא עפ"י ההסכם. באותו פס"ד דחה ביהמ"ש תביעה נגדית של הנתבעים להצהרה כי הם דיירים מוגנים. אף אחד מהצדדים באותו משפט לא הגיש ערעור ופסק הדין הפך למעשה בי"ד. מיד לאחר אותו פס"ד הגיש לוי תביעה חדשה נגד טכניכון ונגד המשיבים האחרים ובהם תבע תשלום שכר ראוי עבור השימוש בבית ופיצויים שכן עקב השימוש בבית לא יכול היה להשכיר אותו לאחרים. התביעה התבססה על עילת השגת גבול ושימוש בבנין ללא קשר של שכירות. את המשיבים מחוץ לטכניכון תבע באשר הם השתמשו אישית בבנין באמצעות חברות שהקימו כשותפים יחד עם טכניכון. לוי ביקש לחייב את המשיבים לשלם לו לפי 17,500 ל"י לשנה שכר ראוי, הוא השכר שנקבע למעשה בזכרון הדברים. טכניכון טענה כי אי רישום הסכם השכירות היה מעשה בלתי חוקי ולכן אין לתת ללוי סעד על פיו. טכניכון הכחישה שחזקתה בבנין היתה בבחינת השגת גבול שכן קיבלה אותו מידי לוי מרצונו הטוב ועל יסוד הסכם השכירות. יתר המשיבים טענו שהם בעצמם לא החזיקו בבנין כי ההחזקה היתה בידי טכניכון בלבד. כל המשיבים טענו שלוי אינו זכאי לשכר ראוי או פיצוי מעבר למה שמגיע עפ"י הוראות חוקי הגנת הדייר. ביהמ"שהמחוזי פסק כי מבחינה עקרונית חייבת טכניכון לשלם ללוי שכר ראוי או פיצוי, בעד השימוש בנכס בתקופה שהחזיקה בו, וחיוב כזה הטיל גם על המשיבים האחרים שהחזיקו בנכס או סייעו לטכניכון בהחזקה. את גובה הסכום קבע ביהמ"ש על סך 14,000 ל"י לשנה על סמך עדויות מומחים. הן לוי, הן הטכניכון והן האחרים שהחזיקו בבנין יחד עם הטכניכון באמצעות חברות הגישו ערעור.
החלטה - השופט שרשבסקי:
א. אין לקבל את טענת הנתבעים שאין הם חייבים לשלם דבר באשר חוזה השכירות נפסל. גם אם נפסל חוזה השכירות והוא חסר תוקף מחמת אי רישומו זכאי המשיב לשכר ראוי. הוברר למפרע כי חזקתם של המערערים בנכס היתה שלא כדין וההחזקה היא בבחינת השגת גבול למרות שנכנסו בהסכמת המשכיר וחייבים לשלם שכר ראוי. כמו כן, כשהנתבעים החזיקו במושכר לא יכול היה המערער להשכירו לאחרים ונגרם לו נזק ממון ולכן היתה לו גם עילת תביעה בפיצויים.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כשחייב גם את המחזיקים האחרים בתשלום. הכלל שאין להרים את המסך לגבי חברים בגוף משפטי בגלל מעשים שעשו מטעם הגוף או לטובתו אינו ענין לכאן. לא מדובר כאן בתביעה על יסוד התחייבות או הסכם שנעשה ע"י הגוף המשפטי, אלא תביעה לפיצוי מחמת עוולה שלא כדין בנכסי הזולת שבוצעה ע"י נציגי הגוף, אם כי מחמתו או להנאתו של הגוף. כשהנציג מבצע את העוולה עליו לתת את הדין באופן אישי בבחינת אין שליח לדבר עבירה.
ג. אשר לסכומים שלוי היה זכאי להם, אין הבדל בין אם המדובר בשכר ראוי או בפיצוי עפ"י פקודת הנזקין, שכן שכר ראוי פירושו השכר שצדדים סבירים היו מסכימים לו בעד השימוש במקרקעין על יסוד מו"מ חופשי, וממילא אותו סכום הוא גם הפיצוי לפי פקודת הנזיקין.
ד. לטענה כי אין לקבוע סכום העולה על הסכום המקסימלי הקבוע בחוקי הגנת הדייר - אין צורך להכריע כאן בשאלה עקרונית אם אפשר לקבוע שכר ראוי העולה על המקסימום לפי חוק הגנת הדייר בשכירות מוגנת, שכן כאן מדובר בבית ספר שהוא בית עסק ולגביו ניתן להגיע בהסכם לסכום העולה על הסכום המקסימלי. מכיון שכך יכול היה לוי להגיע להסכם כזה עם שוכרים אחרים ועל כן חייבים הנתבעים לפצות את לוי בגבול אותו סכום שיכול היה להשיג מאחרים.
ה. לטענת לוי שצריך היה לפסוק לו סכום צמוד לאינדקס יוקר המחיה - בתביעתו תבע סכום מסויים עם ריבית ולא תבע סכום צמוד לאינדקס וממילא אין לפסוק לו סכום כזה. גם לגופו של ענין לא תמיד פוסק ביהמ"ש סכומים צמודים אלא במקרים מיוחדים, וכאן יש להתחשב בזה שכל התסבוכת שאליה הגיעו המשיבים מקורה בהתנהגותו של לוי שהכניס לחוזה השכירות תקופה של שמונה שנים כדי שלא יחולו חוקי הגנת הדייר, ולמרות שהתחייב לרשום את החוזה במשרד רושם הקרקעות לא עשה כן. כאן קיפח את המשיבים שנשארו ללא כל חוזה בר תוקף והביא את עצמו לידי כך שתנאי הצמידות בהסכם בטלו יחד עם ההסכם. במקרה כזה אין לפסוק לו צמידות על הסכומים הנ"ל.
(בפני השופטים: הנשיא זוסמן, ויתקון, שרשבסקי. 5.5.77).
ע"א 635/76 - משה טייבר ואח' נגד חיים טייבר ואח'
*סמכות דיון. * ביצוע בעין כסעד שביושר.
(ערעור על פס"ד בית המשפט המחוזי בת"א בת.א. 653/70 - הערעור נדחה).
העובדות:
האחים טייבר, וביניהם המערער הראשון והמשיב הראשון, וכן אחרים היו שותפים בשותפות האחים טייבר שהיתה לה בעלות, שליטה או נגיעה, במספר חברות, בחברות בת, ובכללן חברה שנקראה מרכז משרדים בת"א בע"מ. לאותה חברה היה בית ברח' השפלה פינת השרון בת"א ובתאריך 1957 התחייבה חב' מרכז משרדים הנ"ל להחכיר מרתף בבית ברח' השפלה למשיבה הרביעית, ציון חב' לבטוח בע"מ. גם המניות של חב' ציון היו שייכות לאחים טייבר. בשנת 1961 העבירה חב' מרכז משרדים למערערת השניה, חב' השפלה פינת השרון בת"א בע"מ, את הבעלות בבית ברח' השפלה. בעלי המניות בחב' השפלה היו אותם בעלי המניות של חב' מרכז משרדים. בדצמבר 1964 התחלפה השליטה בחב' השפלה ועברה לשליטתם האישית של המשיב הראשון ואח'. באוקטובר 1965, בעקבות סכסוכים בין השותפים, נחתם זכרון דברים בין המערער הראשון ובין המשיב הראשון ואח' שלפיו התחייבו האחרונים, בין היתר, להעביר את הבעלות בחב' השפלה לידי המערער הראשון תמורת חלקו וזכויותיו בעסקי השותפות של האחים טייבר. יומיים לאחר חתימת זכרון הדברים הנ"ל, חתמו המשיב הראשון ומנהל אחר של חב' השפלה, על יפוי כח בלתי חוזר שבו מינו שני עורכי דין לעשות את כל הפעולות הדרושות כדי לרשום את המרתף על שם חב' ציון לבטוח. כחצי שנה לאחר מכן ביצעו מיופי הכח את העברת המרתף ע"ש חב' ציון. עתה פנו המערער וחב' השפלה לביהמ"ש וביקשו לבטל את העברת המרתף ע"ש חב' ציון ובין היתר טענו כי ההסכם משנת 1957 עם חב' ציון היה הסכם פיקטיבי בין בעלי חברות שבשליטת אותם בעלי מניות, כי נסוחו של זכרון הדברים בין המערער הראשון לבין המשיב הראשון מראה שהמערערת השניה, חב' השפלה, הועברה לידי המערער כשהיא חופשית מזכות החכירה של חב' ציון במרתף, כי פעולות הרישום של זכות החכירה על שם חברת ציון נעשו ע"י מנהלי חברת השפלה יומיים לאחר זכרון הדברים הנ"ל, כשהמנהלים הם הנאמנים של המערער הראשון, תוך כדי הפרת חובת הנאמנות שהם חבו לו בתור שכאלה ועל כן יש לראות את פעולות רישום זכות החכירה כבטלות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסכם המכר משנת 1957 עם חברת ציון לא היה פיקטיבי כי אם הסכם ממש, כי זכרון הדברים בין המערער לבין המשיב לא שינה את זכותה של חברת ציון במרתף,
ובאשר לטענה של הפרת חובת הנאמנות הרי החובה לרשום את החכירה לטובת חברת ציון רבצה על חברת השפלה בכל מקרה ויהא השולט בה אשר יהא, ואילו תביעת המערער לביטול הרישום עקב הפרת חובת הנאמנות המתבססת על דיני היושר האנגליים מחייבים את מבקש היושר בראש ובראשונה לנהוג ביושר. על כן דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת המערער ועל כך הערעור.
החלטה - השופט עציוני:
א. ב"כ המערערים טען כי ביהמ"ש המחוזי כלל לא היה מוסמך, מבחינה ענינית, להזקק לתביעת המערערים, באשר התביעה לביטול החכירה והחזרת החזקה לרשות חברת השפלה נמצאת בסמכותו הענינית הייחודית של ביהמ"ש השלום. טענה זו אין לקבל. בעניני סמכות יש לבחון תחילה את טיב הסכסוך וכן את טיב הסעד המבוקש וניתוח התביעה מראה בעליל שאין המדובר בתביעה שענינה חזקת מקרקעין או שימוש בהם או חלוקתם, כי אם תביעה שענינה ביצוע חוזה מכר, היינו זכרון הדברים בין המערער לבין המשיב ורק אחד הסעדים המבוקשים בה הוא מסירת המרתף לידי חברת השפלה. אמנם מתן סעד אחרון זה נמצא בסמכותו של ביהמ"ש השלום, אך גם ביהמ"ש המחוזי מוסמך לתיתו כאשר אין הוא מבוקש כסעד עקרי אלא כסעד טפל.
ב. לענין תקפותו של ההסכם משנת 1957 עם ציון חברה לבטוח וכן לענין מהות זכרון הדברים בין המערער לבין המשיב, הרי אלו ענינים שבעובדה ובמימצאים עובדתיים אין בימ"ש שלערעור מתערב.
ג. לטענת המערערים כי העובדה שהמשיב לא עלה על דוכן העדים יש בה כדי לערער את גירסתם של המשיבים - אמנם היו מקרים שבהם המנעותו של בעל דין ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו, וודאי שאין די בהמנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל דין.
ד. אשר לטענה כי רישום החכירה בטל מעיקרו היות והוא נעשה תוך כדי הפרת חובת הנאמנות - נכון שנוצרה נאמנות בין המשיב לבין המערער והמשיב הפר את חובת הנאמנות במתן יפוי הכח ללא ידיעת המערער, אך אין בכך כדי להפוך את פעולת הרישום לבטלה מעיקרה. משנחתם זכרון הדברים רכש המערער זכות שביושר ומשבא המערער לבסס תביעתו על זכות שביושר, חייב הוא בראש ובראשונה לעשות יושר, ועשיית היושר במקרה דנן הוא רישום זכות החכירה של חברת ציון במרתף, מאחר שהיא רכשה את המרתף בשעתו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שרשבסקי. עו"ד א. סוכובולסקי למערערים, עו"ד פ. קלינר למשיבים. 8.5.77).
ע.א. 711/75 - פסח ז'ק ושות' חברה לבנין בע"מ נגד אשר ועטרה שטרן
*סעיף בוררות בהסכם רכישת דירה מקבלן.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט כספי) בת.א. 346/74 - הערעור נתקבל).
העובדות:
המשיבים קנו אצל המערערת דירה ובאחד מסעיפי ההסכם נאמר כי המוכר יהיה אחראי כלפי הקונה לכל פגם שיתגלה בדירה תוך שנה ושיתהווה כתוצאה מעבודה גרועה. בהמשך הסעיף (להלן - סעיף הבוררות) נאמר "בכל חילוקי דעות בין הצדדים בקשר לאמור בסעיף זה יהיה הארכיטקט של הבנין פוסק יחידי והחלטתו תחייב את שני הצדדים". לפני תום שנה ממסירת החזקה הודיעו המשיבים למערערת על קיום סדקים בקירות ובתקרה ודרשו לתקנם. דרישתם לא נענתה ועל כן
הגישו תובענה נגד המערערת ובכתב התביעה הם טוענים כי הסדקים נתהוו כתוצאה מעבודה גרועה ולחילופין כתוצאה מרשלנות הנתבעת בבניית הדירה. כן נטען כי הסדקים הולכים ומתרחבים. המערערת ביקשה לעכב את ההליכים בהתבסס על סעיף הבוררות אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי הארכיטקט מוסמך לדון בעילה של הפרת החוזה אך לא בעילה החילופית שהיא עילת הרשלנות ודחה את הבקשה לעיכוב ההליכים לפי חוק הבוררות. על כך הערעור.
החלטה - השופטת בן-פורת:
א. בסעיף הבוררות לא נאמר שהביצוע הלקוי צריך להיות בכוונה תחילה ולא ברשלנות. לא המניע או הכוונה הם הקובעים אלא העובדות. אם נתהווה פגם כתוצאה מביצוע לקוי והודעה על כך נמסרה במועד קמה אחריות המוכרת עפ"י הסעיף ויהיה מקור התקלה אשר יהיה, וממילא קמה גם סמכותו של הארכיטקט. לא הלבוש המשפטי שניתן לתביעה, היינו אם העילה היא חוזית או רשלנות, הוא הקובע, אלא העובדות.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת עיכוב ההליכים גם מן השיקול שהסדקים הולכים ומתרחבים גם לאחר תום שנת האחריות ועובדה זו חורגת מסעיף הבוררות של החוזה. גם שיקול זה בטעות יסודו. אחריות המערערת לפגמים נקבעה בסעיף הבוררות הנ"ל ועל כן או שההחמרה כעבור שנה אינה מענינה של הנתבעת ואז אין לתביעה על מה שתסמוך, או שאחריות הנתבעת משתרעת על החמרת הפגמים גם לאחר שנה ואז חלה ממילא הבוררות. הנכון הוא, שאמנם אחראית הנתבעת גם להחמרה לאחר חלוף השנה וככל שמשתרעת תחום האחריות של הנתבעת לפגמים כן משתרעת תחום סמכותו של הארכיטקט.
ג. אין לקבל את טענת המשיבים שהארכיטקט איננו בורר אלא שמאי פוסק. הסמכת הארכיטקט לפסוק בחילוקי הדעות בין הצדדים מצביעה על כוונה שישמש כבורר. השימוש במונח בורר אינו הכרחי, אם כי רצוי, והמבחן הקובע הוא הכוונה העולה מלשון הכתוב. אכן כאשר הדברים נוסחו ע"י יודעי דין אין הכינוי שבו השתמשו נעדר כל חשיבות, ואולם בעניננו הוסמך הארכיטקט לשמש פוסק יחידי בכל חילוקי הדעות לאחר שהתעוררו והרי הוא בורר. ההבדל העיקרי בין שמאי לבורר הוא בכך שתפקיד השמאי להעריך לפי מומחיותו ואילו הבורר חייב לנהל את הדיון תוך קבלת ראיות ושמיעת טענות הצדדים והחלטתו נתונה לביקורת לפי חוק הבוררות. כאן מדובר אמנם בארכיטקט שהוא מומחה לדבר, אך חילוקי הדעות יכולים לחייב בירורן של עובדות ולפי כל אלה יש לראות את הארכיטקט כבורר. ברם החלטתו של שמאי חסינה לא פחות ולעתים אף יותר מזו של בורר ולפיכך אין למשיבים כל יתרון בפירוש שלפיו נתמנה הארכיטקט כשמאי.
ד. הטענה שהארכיטקט אינו נייטראלי ואינו ראוי לשמש כבורר אינה טענה. כשהסכימו המשיבים למנותו כפוסק יחיד גילו בכך דעתם שאין בו פסול ולא תשמע מפיהם הטענה שאין הוא כשר לשמש בתפקידו.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, בן-פורת. עו"ד ח. מאיר למערערת, עו"ד עילית איטק למשיבים. 12.5.77).
ע.א 682/77 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער ואמם של שני המשיבים הקטינים הסכימו ביניהם להתגרש, הילדים ישארו בהחזקת האם ואילו האב ישלם להם את מזונותיהם בסכום של 1000 ל"י
לחודש כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה. ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש ובני הזוג התגרשו והמערער נשא אשה אחרת. עתה הגיש המערער בקשה להפחית מדמי המזונות סכום של 200 ל"י לחודש שהאשה מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי כקיצבת ילדים. טענת המערער היא כי בעת עשיית ההסכם היתה קיצבת הילדים משתלמת למערער ולאחר מכן שונה המצב ויש לנכות סכום זה מדמי המזונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער והערעור על כך נדחה. נכון שאם בעת עשיית הסכם פעלו הצדדים על יסוד מצב חוקי שהיה קיים אז, שקיצבת הילדים משתלמת לאב וסכום המזונות נקבע על בסיס זה ולאחר מכן שונה החוק יש להפחית את הסכום הזה מדמי המזונות. כאן שונה המצב. בני הזוג הסכימו להתגרש ועשו סידורים כספיים ובין היתר סידור למחיית הקטינים. המערער התחייב לשלם דמי "השתתפות" במזונותיהם בסכום של 1000 ל"י והאם התחייבה לא לתבוע סכומים נוספים. בעת עשיית ההסכם כבר היה בספר החוקים תיקון 17 לחוק הביטוח הלאומי לענין תשלום קיצבת ילדים ועפ"י סעיף 110 לחוק, קיצבת הילדים משתלמת לאם. התקנות שונו לפני תאריך ההסכם כך שבתאריך ההסכם כבר היתה הקצבה צריכה להשתלם לאם עפ"י החוק. צד שעושה הסכם צריך להיות מודע למצב המשפטי שקיים ביום עשיית ההסכם ואי ידיעתו את החוק אינה עילה לביטול התחייבות שקיבל על עצמו בהסכם בנסיבות המקרה. למעשה מבקש האב לשנות את החוזה ולא לבטלו ואין לאמר כי אילו הציע האב לנכות מהסכום המוסכם את דמי הביטוח הלאומי היתה האם מסכימה לכך. ההסכם היה לתשלום סכום מוסכם ע"י המערער כהשתתפות במזונות הקטינים והאם התחייבה לשאת ביתרת צורכיהם. על יסוד הנתונים שהוכחו אין הסכום המוסכם מעבר ליכולתו של המערער ואינו עולה על מה שדרוש לקטינים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד א. אליגון למערער, עו"ד א. שטינלאוף למשיבים. 10.5.77).
ע.א. 403/76 - פלונית ואח' נגד פלוני
*מזונות לאשה שעזבה את הבית (הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי העידה המערערת "בעלי לא הופיע בלילות . . . בשעות היום היה ישן . . . היה גם נותן לי מכות והוא וחבריו היו מעשנים סמים בדירה . . . היה בא שיכור ולא פעם קיבלתי ממנו מכות . . .". אעפ"כ קבע ביהמ"ש המחוזי שלא היתה הצדקה לעזיבתה של המערערת את הבית, הערעור על כך נתקבל. העדות היתה בלתי מוכחשת והיא באה כדי להצדיק את החלטת האשה לעזוב את הבית. שום דבר לא היה בחומר הראיות כדי להטיל ספק באמיתות דבריה הנ"ל של המערערת. אי לכך החליט ביהמ"ש העליון להחזיר את הענין לבירור מחדש בביהמ"ש המחוזי לקביעה מבוססת של זכאות המערערת למזונות ושעורם, ברם הורה כי המשפט יישמע מחדש בפני שופט אחר מאחר שהשופט שפסק כבר קבע עמדה בנשוא הדיון.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, שרשבסקי. החלטה - השופט שרשבסקי. עו"ד בן-מלך למערערים, עו"ד יפת למשיב. 15.5.77).
ע"א 771/76 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נתקבל).
עניינו של ערעור זה מזונות שפסק ביהמ"ש המחוזי שעל המערער לשלם לבתו הקטינה בסכום של 900 לירות לחודש. המערער עובד כשכיר ומשתכר 1700 לירות נטו לחודש ברם היו ראיות שונות כי למערער כספים בארה"ב המכניסים לו הכנסה קבועה. העניינים לא נתבררו וביהמ"ש העליון החליט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לבירור יתר של צורכי הילדה מצד אחד וההכנסות הנוספות שיש למערער מצד שני. ביהמ"ש העליון קבע עם זאת כי יכול ביהמ"ש המחוזי לכלול במזונות גם דמי טיפול מצד האם, למרות שהדבר לא נאמר בכתב התביעה שכן דמי טיפול הם חלק ממזונות הילד המוטלים על האב. כמו כן צודק ביהמ"ש המחוזי בדבר הצמדת כל סכום המזונות למדד
יוקר המחיה ולא רק סכום 70 אחוז מעליית המדד, וכן צדק ביהמ"ש המחוזי שיש להביא בחשבון כי למערער אמצעים כספיים נוספים מעבר לשכרו החודשי ברם צריך לקבוע מהו ההיקף המדויק של אותה הכנסה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, עציוני, שמגר. החלטה השופט שמגר. 19.5.77).
ע.א. 588/76 - פלוני נגד פלוני ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הינו אביהם של שלושת הקטינים המשיבים ובפברואר 1975 חוייב לשלם להם מזונות של 900 לירות לחודש. במרץ 1976 ביקשו המשיבים הגדלת סכום המזונות וביהמ"ש פסק להעלותם ל- 1200 לירות לחודש וזאת בהתחשב בעליית מדד יוקר המחיה במשך השנה. הערעור על כך נדחה. המערער טוען כי המשיבים לא הוכיחו מהם צורכיהם ולא הראו סיבה המצדיקה העלאת סכום המזונות, אך אין לקבל טענה זו. אין צורך בהוכחה מיוחדת שהוצאות מזונותיהם של ילדים בגילים מ- 12 עד 15 מגיעות כדי 400 לירות לחודש לכל ילד. אין גם לקבל את הטענה שלא היה שינוי בנסיבות שכן המזונות לא הוצמדו למדד ובכל עת שהמדד עולה מהווה הדבר שינוי הנסיבות.
לאחר הקראת פסק הדין וחתימתו ע"י ביהמ"ש המחוזי ובהעדר בא כח המערער הוסיף השופט לגוף פסק הדין כי סכום המזונות החדש יהיה "מיום הגשת התובענה". צודק המערער כי השופט רשאי לתקן פסק דין רק כל עוד לא קם מכס המשפט, ואין הוא יכול לעשות זאת בלי ידיעתו של צד אחד או מבלי שנתן לו לאמר את דברו לפני התיקון. ברם, אם כי השופט טעה מבחינה פרוצדורלית, הרי הוא לא טעה מבחינה מהותית והוספת הפסקה לא גרמה לעיוות דין. הכלל הוא שסכום מתוקן של מזונות נפסק מיום הגשת התביעה ולא היתה כאן כל סיבה לסטות מכלל זה. בהוספת הפסקה האמורה לא היה כדי לפגוע במערער לרעה וביהמ"ש העליון החליט להשתמש בסמכותו עפ"י תקנה 403 ולאשר את התוספת של הפיסקה האמורה.
(בפני השופטים: י. כהן, שמגר, אשר. החלטה השופט אשר. עו"ד ד. וישקין למערער, עו"ד ה. אסינגר למשיבים. 16.5.77).
ע.א. 470/75 - יורשי המנוח פרנק ראובן נגד הנריך זילברהפט
*קיום צוואה (הערעור נתקבל).
בשנת 1973 היה המנוח ארטור מייטנר זקן ערירי שאשתו נפטרה שנים אחדות לפני כן, היה חולה סרטן, לא היו לו ילדים אך היו לו קרובי משפחה ועמד בקשר מתמיד עם המשיב, אחי אשתו, המתגורר בארה"ב. המנוח פרנק טיפל במייטנר וסעד אותו בזמן חוליו. ביום 11.2.73 עשה המנוח צוואה בה הוריש את כל רכושו למשיב. ביום 16.9.73 עשה צוואה שניה ובה ציווה את עיקר נכסיו למשיב וחמישית אחת למנוח ראובן פרנק. בדיוק 10 ימים לאחר מכן, ביום 26.9.73, עשה המנוח צוואה שלישית ובה ציווה את כל עזבונו לראובן פרנק. הלה ביקש לקיים את הצוואה, ובקשתו נדחתה. הצוואה מיום 26.9.73 חתומה בידי המנוח ושני עדים, אלא שלא קויימה מצות החוק באשר המנוח לא הצהיר לפני חתימתו שזו צוואתו. לכן חל כאן סעיף 25 לחוק שלפיו ביהמ"ש יכול לאשר צוואה שמצויים בה פגמים מסויימים אם שוכנע באמיתות הצוואה וביהמ"ש המחוזי לא שוכנע בכך. הערעור על כך נתקבל. לטענת המשיב שאחד העדים חתם על הצוואה לא בסמוך למיטת המנוח אלא במרחק מה ממנו - אין צורך שעד החותם על צוואה יחתום ליד מיטת המצווה ממש, כל עוד הוא חותם באותו מעמד ובאותו מקום בו נמצא המצווה ובתחום ראייתו, וכאן המרחק היה מספר מטרים בלבד. הסיבה העיקרית לדחיית הבקשה לקיום הצוואה היתה שהסיבה שהמנוח נתן לשינוי הצוואה הקודמת לא נראתה לביהמ"ש כהגיונית. המנוח התלונן שקרוביו זנחוהו ולא באים לבקרו ולדעת ביהמ"ש המחוזי אין זה הגיוני מצד המנוח לצפות שהמשיב יבוא מארה"ב לבקרו. אולי נראים כך הדברים
בעיני אדם בריא מן הצד, אך זקן חולה סרטן עלול לראות ולהעריך את הדברים באופן אחר ואין מקום להיכנס לבדיקת ההגיון הפנימי למניעים שהביאו את המנוח לצפות מקרובו שיבוא. עדי הצוואה, הרופא ועורך הדין, העידו על עשייתה, ובנסיבות אלה נראה שהוכחה אמיתות הצוואה, שביטאה את רצון המנוח לפי שיקוליו הוא, ואין שיקולי ביהמ"ש יכולים לבוא במקום שיקולי המנוח.
(בפני השופטים ח. כהן, אשר, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד י. לבנה למערערים, עו"ד י. רובינזון למשיב. 19.5.77).
ע.א. 342/75 - פניה ויסבורד ואח' נגד אליהו כהן
*תביעת נזיקין מאדם שגרם למות שכנו (הערעור נדחה).
ריב שכנים בין המשיב לבין המנוח הירש וייסבורד נסתיים במותו של המנוח ואלמנתו תבעה פיצויים מן השכן שגרם למות בעלה. ביהמ"ש המחוזי קבע שאמנם נגרם מותו של המנוח ע"י המשיב והוא אחראי לנזקי האלמנה והעזבון. לא באו לפני ביהמ"ש ראיות מספיקות בעניין הכנסות המנוח ועפ"י שיקול דעתו קבע סכום גלובלי של 18 אלף לירות פיצויים. הערעור על גובה הסכום נדחה. יכול היה ביהמ"ש "אי- להגיע לאומדן יותר גבוה אך אין לאמר שהאומדן הוא כה בלתי סביר ובלתי צודק עד כדי שיצדיק התערבות בהחלטתו. המערערת מתרעמת על כך שלא נפסקו פיצויים עונשיים וגם בכך צדק ביהמ"ש המחוזי. ע"י פסיקת פיצויים עונשיים מביע ביהמ"ש מורת רוחו על התנהגות אכזרית זדונית יוצאת דופן, אך בעניין שלפנינו באה התוצאה הטרגית לא מתוך זדון ואכזריות אלא מתוך הצטברות נסיבות אומללות בלתי צפויות מראש ובלתי מכוונות.
(בפני השופטים: ח. כהן, אשר, בכור. עו"ד א. גיניהר למערערים, עו"ד י. רוזנברג למשיב. 19.5.77).
ע.א. 838/76 - אברהם שלזינגר נגד קצין התגמולים
*התיישנות בתביעת חייל הטוען נכות עקב שירות בצה"ל (הערעור נדחה).
המערער נחבל ברגלו ביוני 1967 בהיותו בשירות צבאי ושוחרר משירותו חודש ימים לאחר מכן. לפי חוק הנכים מתיישנת זכות תביעתו של חייל בתום שנתיים מיום שחרורו והמערער הגיש תביעתו רק במאי 1972. המשיב דחה את התביעה מחמת התיישנות אך הוסיף שבלאו הכי היה דוחה את התביעה לאחר שמומחים רפואיים בדקו את מצב הדברים והגיעו למסקנה שאין כל קשר סיבתי בין נכותו של המערער לבין החבלה שנחבל. הערעור נדחה. טענתו של המערער היא שלחבלה לא היו תוצאות מיידיות אל ועל כן לא תבע תגמולים, ורק בשנת 1970 החל מצבו להחמיר ולבסוף, ביוני 1971 נקטעה רגלו. גם אז השהה את תביעתו בשנה תמימה נוספת ולטענתו יש ללכת לפי הוראות חוק ההתישנות ולא להביא במנין השנים את הזמן שחלף לפני שהתובע ידע את דבר העילה. טענה זו אין לקבל. סעיף 32 לחוק הנכים הוא בגדר חוק מיוחד הדוחה את החוק הכללי ולפי סעיף זה נמנות שתי שנות ההתיישנות ממועד השחרור מן השירות הצבאי ולא מן המועד שבו נולדה עילת התביעה או נודעה לתובע. רק אם מדובר בחבלה רשומה מוסמך קצין התגמולים להאריך את מועד ההתיישנות וכאן החבלה לא היתה רשומה. ביהמ"ש הפנה את תשומת לב המחוקק לצורך להעניק לקצין התגמולים שקול דעת רחב יותר כדי שיוכל לעשות צדק עם נכה שאיחר בהגשת תביעתו שלא באשמתו. בעניננו עשה המשיב לפנים משורת הדין כשניסה לברר תחילה אם יש ממש בתביעת המערער לגופה כדי שיוכל להמליץ על הענקת סעד לפנים משורת הדין אך הגיע למסקנה שאין כל קשר בין החבלה לבין הנכות. יש לשבח את המשיב על הדרך שנקט ואין לבוא עליו בטרוניה על
שום מה לא דחה את התביעה על אתר מחמת התיישנות ועיכב את מתן התשובה עד שיברר את הענין לגופו.
(בפני השופטים: ח. כהן, שמגר, אשר. החלטה - השופט ח. כהן .עו"ד ארבל למערער, עו"ד י. בן-אור למשיב. 29.5.77).
ע.א. 346/75 - ד"ר אברהם איז'מוז'יק ואח' נגד הסוכנות היהודית ואח'
*תשלום שכר ראוי בגין החזקת מקרקעין כמשיג גבול (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים היו בעלים של חלק מחלקת אדמה בחיפה ששימשה תחילה מחנה צבאי ובקום המדינה שימשה כמחנה עולים. עד לשנת 1951 קיבל המערער תשלום מינימלי עבור החזקת הסוכנות בחלקה, ובשנת 1951 נחתם הסכם בין הסוכנות לבין אחד הבעלים שפעל גם בשם המערער. תוקף ההסכם היה לשלוש שנים ונקבעו בו דמי חכירה של 35 לירות לשנה. בשנת 1955 פנה הבעלים לסוכנות ודרש סכום של 60 ל"י לשנה ולאחר חילופי מכתבים חדל לקבל שכ"ד. ביוני 1969 דרש המערער פינוי החלקה וב- 1972 פונתה החלקה. עתה תבע המערער את הסוכנות בגין שתי עילות: הוא טען כי מכר את חלקו בחלקה במחיר למטה מערכו באשר החלקה היתה תפושה שלא כדין ע"י הסוכנות; כי מגיעים לו דמי שכירות ראויים עבור כל התקופה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא הוכח שהמערער מכר את חלקו למטה מערכו מתוך הסיבה שהקרקע היתה תפושה, וביהמ"ש העליון קבע כי אכן לא הובאו ראיות בענין זה. אשר לשכר ראוי הביא ביהמ"ש המחוזי בחשבון רק את התקופה מ- 1969 ועד לפינוי והערעור על כך נתקבל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש לראות את המערער כמי שויתר מרצונו החופשי על גביית התשלום עד לשנת 1969, היינו שניתנה הסכמה מכללא משנת 1955 להשגת הגבול של הסוכנות וויתור על תשלום כלשהו עבור השימוש בחלקה. מסקנה זו הסיק ביהמ"ש מהעדר פעולה של בעל המקרקעין והסתמך על פסק דינו של ביהמ"ש העליון שקבע כי העדר פעולה מצד רשויות השלטון לגבי מחזיק במקרקעין במשך 15 שנה מהווה הסכמה מכללא להשגת הגבול. אין להשוות בין שני אלה. ההלכה של הסכמה מכללא להשגת גבול מושתתת על המציאות כפשוטה ועל כן יש הגיון בהבחנה בין גוף ציבורי לאדם פרטי. אין קווי זיהוי בין מעמדה של רשות או גוף ציבורי בעלי אמצעים ומשאבים המזניחים חובותיהם וזונחים זכויותיהם ביחס לנכס פלוני, לבין מעמדו של הפרט הנמצא חסר אונים מול כוחו של גוף ציבורי שמסרב להענות לדרישותיו, אינו עונה על מכתביו ואינו משלם אפילו את הסכום הפעוט שהתחייב בו. מכאן, שאין להסיק משתיקתו של המערער כי הסכים לשהייתה של הסוכנות במקום ללא תשלום דמי שכירות כלשהם.
(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. לוי למערערים, עו"ד ש. קציר למשיבה. 5.5.77).
ע.א. 337/76 - משה שחר ואח' נגד נורית אברהמי ואח'
*יפוי כח "בלתי חוזר" שלא בא להבטיח זכויות צד ג' או המורשה (הערעור נדחה).
המערערים טענו כי נכס מסוים שהורישה המנוחה בצוואתה לבתה המשיבה, שייך למערערים, שכן הוא נכלל ביפוי כח בלתי חוזר שנתנו להם המנוחה והמשיבה עוד בשנת 1961. ביהמ"ש המחוזי הסביר בפסק דינו שיפוי כח שלא בא להבטיח זכות של צד ג', כולל הזכות של המורשה עצמו, ניתן לביטול אפילו יש בו הוראה שאין המרשה יכול לחזור בו ממנו ועל כן יכלו לבטל אותו. נותרה השאלה העובדתית אם בכל הנסיבות היתה כאן כוונה מצד המנוחה או המשיבה להעביר למערערים את הנכס או שמא כוונתן היתה לאפשר למערערים לנהל את הרכוש. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה שלא היה בכוונת המנוחה או בתה להעביר את הרכוש למערערים וביהמ"ש העליון דחה את הערעור על קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ויתקון, מני, אשר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד א. סוכובולסקי למערערים, עוה"ד ב. ברנר וי. אלראי למשיבים. 29.5.77).
ע.א. 736/76 - פלוני נגד פלונית ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
בשנת 1974 חוייב המערער במזונות אשתו ושני ילדיו המשיבים בסכום כולל של 1200 ל"י לחודש, כשסכום זה צמוד למדד יוקר המחיה החל משנת 1972. בתחילת שנת 1975 החלה האשה להשתכר ועל כן הפחית ביהמ"ש את הסכום ל- 1000 ל"י לחודש. עתה חזר המערער וביקש הפחתה נוספת של המזונות ואילו המשיבים ביקשו העלאת סכום המזונות, וזאת בהתחשב בכך שצרכי הילדים גדלו כאשר שניהם עברו לבתי ספר אחרים ושכר לימודם עלה במידה ניכרת. ביהמ"ש המחוזי הגדיל את סכום המזונות בסך 750 ל"י והערעור על כך נדחה. באשר לבקשת המערער להפחתת המזונות, הרי לא גילה כל עילה של שינוי נסיבות והכנסות האשה כבר נלקחו בחשבון בשעת ההפחתה הקודמת. העובדה שהבת הגיעה בינתיים לגיל 15 שנה, שימשה בצדק בפי המשיבים עילה לבקשת הגדלת המזונות, שכן נתווספו עתה על צרכיהם הקודמים דמי לימוד בבי"ס תיכון. מאידך חל שינוי בנסיבות לטובת המשיבות שצרכיהם גדלו. אין ממש בטענת המערער שיש להפחית את המזונות, כדי להוריד רמת חייהם לרמת חייו שלו, ושיש להצמיד מזונותיהם לא למדד יוקר המחיה כי אם לתוספת המעשית שחלה בהכנסותיו של המערער. ראשית, הלכה פסוקה היא שאין להצמיד מזונות קטינים לתוספת היוקר המשתלמת לאב "4י שכן צרכי הקטינים נמדדים לפי יוקר המחיה ולא לפי הכנסות האב. שנית, המזונות הוצמדו למדד יוקר המחיה בהחלטות קודמות כאמור ועל אלה לא ערער המערער וגם לא חל שינוי בנסיבות שיצדיק דיון מחודש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ח. כהן, עציוני. החלטה - השופט ח. כהן. עו"ד ע. חורש למערער, המשיבים לעצמם. 30.5.77).
ע.א. 801/75 - הלואה וחסכון אגודה שיתופית בע"מ נגד פקיד שומה
*הכנסה של הפרשי הצמדה כהכנסה שבהון או הכנסה שבפירות (הערעור נדחה).
המערערת עסקה עד לשנת 1965 בעסקי בנק רגילים ובאותה שנה מכרה את רשיון הבנק שלה ועסקיה הצטמצמו לשלושה דברים: מתן הלואות בעיקר לחברים, השקעת כספיה בניירות ערך ממשלתיים צמודים והחזקת נכסי דלא ניידי. ההלוואות שנתנה היו חלק בריבית נמוכה וחלק בגמילות חסד. השאלה שהתעוררה היתה אם הפרשי הצמדה שקיבלה הם הכנסה שבהון או הכנסה שבפירות. הלכה פסוקה היא שהפרשי הצמדה המשתלמים על תקבול פלוני הינם כדין התקבול עצמו. לא רק משקיע פרטי מקבל הכנסה שבהון כאשר מוחזרת לו ההשקעה עם הפרשי הון, אלא גם איש עסקים עשוי להשקיע כספים, שאינם דרושים לו בינתיים לצורך עסקו, בהשקעה הונית כלשהי ואז ההפרשים יהיו הכנסה שבהון. מאידך, מי שעסקו בעסקי כספים, גם השקעת כספו בניירות ערך צמודים היא חלק מפעילותו המסחרית ועל כן גם הפרשי ההצמדה נחשבים אצלו להכנסה שבפירות. בשאלה איך ליישם את הכללים האלה על המקרה שלפנינו פסק ביהמ"ש המחוזי - כי המערערת הינה אגודה שעסקיה עסקי כספים וממילא הפרשי ההצמדה הם הכנסה שבפירות החייבים במס. הערעור על כך נדחה. אין לקבל טענת המערערת כי יש לפצל את פעילותה לשתיים: למתן הלוואות מזה ולהשקעת כספים נזילים בניירות ערך מזה, ושאין אופיה של פעילות זו עשוי להשפיע על אופיה של זו. לעולם יש לראות את התמונה בכללותה ועל כן אין לאמר שטעה השופט בקובעו כי עסקיה של המערערת הם עסקי כספים והפרשי ההצמדה אצלה חייבים במס.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד ב. נהיר למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 8.5.77).
ע.א. 856/76 - נפתלי יצחק נגד חברת ענבי בע"מ
*החזרת תיק ע"י בימ"ש שלערעור לערכאה דלמטה (הערעור נתקבל).
המשיבה ביקשה ביצוע שלושה שיקים על סך 2500 ל"י כל
אחד, חתומים ע"י המערער ואחד בשם רייזמן הנמצא בפשיטת רגל ואשר ניתנו לפקודת חברה מסוימת והוסבו ע"י אותה חברה למשיבה. למערער ניתנה רשות להתגונן. הוא העלה טענות חילופיות שונות, וביניהן שחתימתו ניתנה על החלק ושותפו רייזמן מילא אותם בניגוד למוסכם ובמרמה וכן טען כי כל עוד לא הוצגו השיקים המקוריים לפניו הוא סבור שחתימתו מזוייפת. בימ"ש השלום ציין כי השיקים הוצגו לראשונה בפני המערער בשעת בירור התנגדותו לביצוע ואז הוא העיד כי חתימתו מזוייפת, ואילו המשיבה הביאה שני עדים שהעידו כי ראו את המערער חותם על השיקים. בימ"ש השלום לא האמין לשני העדים כך שהתובעת לא הוכיחה באופן חיובי שהנתבע הוא שחתם על השיקים, ולפיכך דחה את התביעה. בפני ביהמ"ש המחוזי הגישה המשיבה, ברשות שקיבלה, חוות דעת של גרפולוג והתעוררה שאלה אם החתימה לא הושחתה לאחר שהשיקים כבר הוגשו לביהמ"ש באשר נראה על פני השיקים שמאן דהוא עבר על החתימות. ביהמ"ש המחוזי החליט כי מכיוון שמדובר בראיות שיש להביא בנושא של זיוף החתימה צריך הדבר להתברר בפני הערכאה דלמטה ועל כן ביטל את פסק דינו של בימ"ש השלום והחזיר את התיק לביהמ"ש דלמטה לדיון מחודש. ביהמ"ש העליון קבע כי אמנם נהג ביהמ"ש המחוזי בניגוד לתקנות. על המקרה דנא חלות התקנות 413 ו- 414 שלפיהן אם ביהמ"ש המקורי לא הכריע בשאלה פלונית של עובדה וביהמ"ש שלערעור רואה אותה עובדה כמהותית למתן החלטה נכונה במשפט, רשאי ביהמ"ש שלערעור לנסח פלוגתות או שאלות ולהעבירן לדיון לביהמ"ש המקורי שידון ויחזיר את חומר הראיות החדש בצירוף מימצאים ונימוקים לביהמ"ש שלערעור. על כן החליט ביהמ"ש העליון לתת את ההחלטה שביהמ"ש המחוזי צריך היה לתת והחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי לברר את שאלת הזיוף.
לפני הגשת הערעור קיבל המערער רשות ערעור בשאלה האחת בלבד אם צדק ביהמ"ש המחוזי כשביטל את פסק הדין, ברם המערער העלה בערעור נימוקים רבים שלגביהם סירב ביהמ"ש לפני כן לתת רשות ערעור. אי לכך חוייב המערער בתשלום 5000 ל"י הוצאות למשיב למרות שזכה בערעור.
(בפני השופטים: שמגר, אשר, גב' בן-פורת. החלטה - השופט אשר. 15.5.77).
ע.א. 655/75 - יוסף צדרבאום נגד סיבי דמונה בע"מ ואח'
*תשלום יתרת חוב הנובעת מהספקת טובין (הערעור נדחה).
המערער והמשיבות הסכימו ביניהם על הספקת סחורה של המשיבות למערער. מדובר בסחורה פגומה שהיתה מורכבת מסיבים שונים ונקבע מחיר אחיד עבור הסחורה מכל הסוגים. לפי תנאי ההזמנות סופקה הסחורה מדי פעם במשלוחים נפרדים ובמשך מספר חודשים פיגר המערער בסילוק התמורה עד שנצטברה יתרת חוב בסך 53 אלף ל"י מתוך סחורה של 190 אלף ל"י שסופקה. המשיבות הפסיקו את האספקה והמערער נתבע לשלם את היתרה. טענת המערער היתה כי סופקה לו סחורה מן הסוגים הזולים, בעוד שסחורה מן הסוגים היקרים יותר לא סופקה לו עדיין, ומכיוון שהמחיר שנקבע היה מחיר ממוצע, נותר חוב של כ- 10,000 ל"י בלבד. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער בתשלום מלוא החוב והערעור על כך נדחה. בעלי הדין קבעו את תנאי ההסכם אחרי שהמערער ראה את הסחורה בערימה כמות שהיא, וברור שהמחיר נקבע בתור מחיר ממוצע ואחיד. משהסכים המערער לדרך זו של קביעת המחיר אין לשנות את ההסכם בדרך של הוספת תנאי מכללא שאם תשלח סחורה מן הסוג הזול ישולם מחיר נמוך בניגוד לתנאי המפורש בהסכם. לא נטען נגד המשיבות שהקדימו בזדון את שליחת הסחורה הזולה יותר דוקא. ביהמ"ש המחוזי עורר מיוזמתו את השאלה אם הפרת ההסכם ע"י המערער היתה הפרה יסודית וסבר שלא היתה זו הפרה יסודית. ביהמ"ש העליון התייחס גם לסוגיה זו והגיע למסקנה שפיגורים לסירוגין בתשלום משך כל תקופת
האספקה, כאשר נותרה יתרה בלתי משולמת של למעלה מרבע מכלל המחיר מהווה הפרה יסודית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, י. כהן, אשר. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד ש. טיסונה למערער, עו"ד י. קונפינו למשיבות. 30.5.77).
ע.א. 259/76 - מדינת ישראל וחיים בר-ששת נגד אורי ואסתר חמו.
*אחריות לתאונת דרכים וגובה הפיצויים (ערעור וערעור שכנגד - שני הערעורים נדחו).
המשיב הראשון (להלן - הקטין) נחבל ע"י אוטובוס צבאי נהוג בידי המערער השני (להלן - הנהג), התאונה אירעה בשכונת נוה יוסף שרחובותיה צרים מאד, ויש בהם עליות וירידות שבחלקן תלולות מאד. התחבורה הציבורית מגיעה רק עד לשכונה ולא נכנסת לתוכה בשל הרוחב הצר של הכבישים, ישנה שם תנועה מועטה של מכוניות פרטיות. נהג האוטובוס הצבאי מתגורר בקצה השכונה קרוב למקום מגורי משפחת הקטין. התאונה אירעה בדרך יציאתו של הנהג מן השכונה. הכביש שם צר, השוליים צרים, בצד שמאל בכוון נסיעת האוטובוס ישנם בתים ועמדה שם מכונית על השוליים שבלטה לתוך הכביש ואילו מצד ימין ישנה תהום ושם שיחק הקטין עם עוד ילד. הנהג נסע באיטיות מרובה ברם גם כך פגע בקטין וביהמ"ש המחוזי קבע כי הנהג אחראי לתאונה וחייב אותו ואת המדינה לשלם לקטין 714 אלף ל"י, ולאם הקטין (המשיבה השניה) סכום של כ- 70 אלף ל"י. ערעורם של המערערים על חיובם בנזיקין ועל גובה הסכום וכן הערעור הנגדי של המשיבים על נומך הסכום נדחו, העובדות ברובן נקבעו על סמך עדותו של הנהג ואילו הקטין עצמו וגם הילד השני לא נקראו להעיד. בעת התאונה היה הקטין בן שש ואינו זוכר את התאונה, אך גם כך עדיף היה להעיד את הקטין אפילו כדי שיאמר שאינו זוכר איך קרתה התאונה. באשר לאחריות הנהג - למרות נסיעתו האיטית מוטלת היתה עליו החובה, עפ"י נסיבות המקרה, לרדת מן המכונית ולדאוג כי הילדים שעמדו על סף התהום יעברו לצד השני של השוליים ואסור היה לו להמשיך בנהיגה כשנשאר מרחק זעיר בינו לבין הילדים. יתכן שמקרה זה הינו מקרה קיצוני ואולי אף גבולי שכן הנהג נקט באמצעי זהירות מסוימים, צפר לילדים ונסע במהירות קטנה מאד, אבל זהו מקרה שיש לדון בו עפ"י נסיבותיו, וקשה יהיה להקיש ממנו על מקרים אחרים, מה עוד שבכלל קשה להקיש ממקרה אחד למשנהו בתביעות של תאונות דרכים.
אשר לגובה הפיצויים - נפסק סכום של 600 אלף ל"י עבור הפסד השתכרות בעתיד והוצאות משוערות. באי כוח הקטין לא הביאו ראיות על גובה ההשתכרות המשוערת שאבדה וגם לא על גובה ההוצאות המשוערות, ברם הובאו ראיות על הנכויות השונות שנגרמו לצמיתות והללו מצטברות ל- 100 אחוז. מאידך ישנה ראיה שלקטין יש כושר אינטלקטואלי טוב ולכן נראה שיוכל להשתכר בעתיד. לגבי כושר ההשתכרות קשה להביא ראיות חותכות ועל כן ניתן לאמר שכושר ההשתכרות בעתיד יהיה מחצית מן הנכות הכוללת. אם יוערך ההפסד לפי ערך 1500 ל"י לחודש שהוא מחצית השכר הממוצע במשק, יסתכם הסכום המגיע ל- 400 אלף ל"י בקירוב, יש להוסיף לכך סכום של 500 ל"י לחודש לתחבורה מיוחדת ולאחר היוון יסתכם הסכום ב- 100 אלף ל"י וכן יהיה זקוק הקטין למשך כל חייו לעזרה מיוחדת ולטיפולים רפואיים וגם את זה יש לקבוע בסכום של 500 ל"י והסכום המהוון יגיע ל- 100 אלף ל"י. על כן אין להתערב בסכום שנפסק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, בכור, החלטה - השופט בכור. עו"ד י. בן-אור למערערים, עוה"ד א. ברק ומ. לבנת למשיבים. 18.5.77).
ע.א. 846+847/76 - עטיה יהודית וא. בריגה נגד אררט חברה לבטוח בע"מ ואח'.
*הוצאת פוליסה הנוגדת את תנאי הצעת הביטוח בלי להודיע על כך למבוטח (שני הערעורים נתקבלו).
התובעת עטיה נסעה במכונית שנהג בה בריגה ונפגעה.
המכונית היתה מבוטחת אצל הנתבעת אררט ועטיה הגישה תביעה נגד בריגה ונגד אררט אך תביעתה נגד חברת הביטוח נדחתה, פוליסת הביטוח הוצאה לאדם בשם שקורי ולבריגה, כששקורי הוא שמילא את טופס ההצעה לביטוח הן בשמו והן בשם בריגה. בשאלון היו שאלות אם ינהג ברכב נהג שגילו פחות מ- 24 שנה ואם ינהג ברכב נהג שנוהג פחות משנה. על שתי השאלות השיב שקורי בחיוב. עתה באה חברת הביטוח וטוענת כי השאלות והתשובות הנ"ל מתייחסות לנהגים אחרים שינהגו ברכב ואינן מתייחסות למבוטחים עצמם שחייבים להיות בעלי גיל למעלה מ- 24 וותק למעלה משנה. החברה טוענת שבפוליסה שהוציאה צויין שאין היא מכסה מבוטחים צעירים ובעלי ותק של פחות משנה. ביהמ"ש המחוזי שחרר את חברת הביטוח מחבותה באשר בריגה היה צעיר ובלי ותק והערעורים על כך נתקבלו. החברה אמנם לא הוציאה את הביטוח המבוקש אלא תוך הגבלת תחולתו בשני התנאים האמורים אולם החברה לא מצאה לנכון להעמיד את המבוטחים על השינוי היסודי שבין היקף ההצעה לבין היקף הביטוח. גם בהנחה שהפוליסה כשלעצמה היא לא דו משמעותית כמו השאלון, והיא מבהירה את הצורך בגיל וותק נהיגה היה זה מחובתה של חברת הביטוח להסביר את הדבר למבוטחים ולהזהיר אותם שאינם מקבלים את הביטוח המבוקש. המחדל למתן הסבר למבוטחים היה של הסוכן שדרכו ביקשו את הביטוח ובצדק קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנידון זה היה סוכנה של המשיבה ולא של המבוטחים. נכון שהרשות בידי החברה שלא לקבל את ההצעה במלואה אך ההגינות האלמנטרית דורשת לגלות את עיני המציע ולהסביר לו את ההבדל בין הצעתו לבין תוכן הקיבול. ביהמ"ש המחוזי סבר כל יתכן שהתנהגות החברה נותנת עילה לתביעת נזיקין, אך אין צורך לעלות על דרך זו. יש לפרש את החוזה כפי ש"איש קטן" רשאי היה להבינו. אין לשכוח שמדובר בחוזה בין מבטחים ובין ציבור מבוטחים שדוגמתו ניתנים לאלפים ורבבות ומו"מ כזה צריך להיות פשוט, גלוי לב ושוה לכל נפש.
(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, בכור. החלטה - השופט ויתקון. עוה"ד מ. נחשון ול. ליאור למבקשים, עו"ד א. מלצר למשיבה. 26.5.77).
ע.א. 618/75 - עזבון המנוחה פנינה טננבאום נגד בנק לאומי לישראל בע"מ ואח'
*תביעה מבנק שהתרשל ושילם לפי שיקים מזוייפים (הערעור נדחה).
המנוחה פנינה טננבאום ניהלה עסק קטן של ממכר בולים ומכשירי כתיבה והיה לה חשבון עו"ש אצל המשיב. המשיבה השניה עבדה אצל התובעת ובמשך תקופה של כשנה וחצי זייפה שיקים של המנוחה ומשכה בכ- 20 משיכות סכומים המסתכמים ב- 45 אלף ל"י. סכום זה היווה כשלושים ושמונה אחוזים מכלל המחזור של המערערת. ביהמ"ש המחוזי חייב את העובדת לשלם את הסכום הנ"ל אך שחרר את הבנק מחובתו לפצות את המנוחה. ביהמ"ש המחוזי קבע שחיקוי חתימת התובעת על השיקים היה בלתי מוצלח וניתן היה בעין רגילה לראות את ההבדלים בין חתימתה לבין החיקוי ועל כן קבע כעובדה שהבנק התרשל. יחד עם זאת קבע כי המנוחה התרשלה בכך שלא שמה לב למשיכות הגדולות מחשבונה שהגיעו ל- 38 אחוז כאמור ועל כן שחרר את הבנק מחובתו, הערעור על כך נדחה. לפי מימצאי ביהמ"ש היה הבנק שולח ללקוחותיו העתק החשבון מפעם לפעם באופן שבמשך שנה אחת בלבד נשלחו לתובעת 14 העתקי חשבונות. לו היתה התובעת בודקת את החשבונות היו מתגלים מעשי הזיוף. כשמדובר במשיכות מזוייפות שהם בערך של 38 אחוז ממחזור של העסק וכאשר מתהוות יתרות דביטוריות מפעם לפעם כתוצאה ממשיכות אלה, חייב הדבר לעורר את התובעת. כאשר לקוח מקבל מהבנק במשך תקופה ממושכת העתקי חשבון ואינו מגיב על תוכן החשבונות אזי קיים השתק של הלקוח כלפי הבנק ואין הלקוח יכול לזכות בביטול החיובים בגין השיקים המזוייפים, גם אם הבנק עצמו אינו נקי מרשלנות בשלמו לפי שיקים אלה. השתק ע"י התנהגות יכול להווצר לא רק
כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן אלא גם כאשר היה יכול לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, בכור. החלטה - השופט בכור. עו"ד ש. גולוד למערערת, עו"ד ז. ברוכשטיין למשיב. 8.6.77).
ע.א. 864/76 - שמעון רפאלי נגד פנינה רותם ואח'
*הוצאות משפט (הערעור נדחה).
המערער בנה בנין של שש דירות ובנגוד לרשיון הפך מחסנים לדירה ומכר אותה לקונה שהעביר את זכויותיו למשיבים. בשל התנגדות הקונים האחרים המערער לא יכול היה לעמוד בהתחייבותו לרשום את הדירה כיחידה נפרדת ולרשמה על שם המשיבים,ואלה הגישו תביעה נגד המערער ונגד הדיירים האחרים. לבסוף הגיעו המשיבים להסכם עם בעלי הדירות ותמורת תשלום הסכימו לשינוי צו רישום הבית המשותף באופן שהדירה שהוקמה מן המחסנים תירשם כיחידה נפרדת ותועבר על שם המשיבים. בעקבות זאת ביקשו המשיבים כי התביעה נגד המערער תימחק אך הלה התנגד ודרש הוצאות, ביהמ"ש המחוזי פסק לו הוצאות סמליות של 150 ל"י והערעור על כך נדחה. אכן, דין הוא שעם הפסקת תובענה נגד נתבע על ביהמ"ש לפסוק בהוצאות המשפט, ובדרך כלל זכאי בעל דין שזכה במשפט לקבל את הוצאותיו בשעור מתאים שלא יצא שכרו בהפסדו. רק בנסיבות מיוחדות ימנע ביהמ"ש מפסיקת הוצאות לזכות מי שזכה במשפט וכולל לזכות מי שהתובענה נגדו הופסקה עפ"י בקשת התובע. אם מחליט ביהמ"ש לפסוק לצד הזוכה הוצאות סמליות בלבד עליו לנמק את החלטתו ואת הנסיבות המיוחדות שהשפיעו עליו בכך. כאן לא נימק השופט את החלטתו ובכך טעה. ברם טעות זו אינה מחייבת להביא לידי קבלת הערעור, שכן יכול ביהמ"ש העליון להשתכנע מן הנימוקים שמעלה הצד התומך בהחלטת ביהמ"ש דלמטה. מדובר בהיקף מוגבל של עבודה שהושקעה ע"י ב"כ המערער בהליכי הביניים שברובם לא היה מעורב כלל ; הפסקת התובענה נגד המערער לא באה עקב הכרה בצדקת טענותיו אלא בעקבות פעולות כונס נכסים שנתמנה לפי תביעת הקונים האחרים ; המערער הוא אשר גרם להסתבכותם של המשיבים ויתר הדיירים בהתדיינות ממושכת ויקרה ע"י פעולותיו הבלתי חוקיות, דבר שכשלעצמו מספיק כדי שלא יפסקו הוצאות לטובתו. לכל אלה יש להוסיף את התנהגותו הפסולה של המערער שביסס את הגנתו נגד תביעת המשיבים על אי חוקיות העיסקה, שכן בניית הדירה בניגוד לרשיון היתה בלתי חוקית, וזאת כאשר הוא עצמו היה צד לעיסקה הבלתי חוקית ונהנה ממנה. התנהגות כזו של נתבע תגרום היא עצמה לאי פסיקת הוצאות לטובתו אפילו הצליח בהגנתו.
(בפני השופטים: אשר, גב' בן-פורת, בכור. החלטה - השופט אשר. עו"ד א. דותן למערער, עוה"ד ש. בן - סירא וי' שוסטר למשיבים. 22.5.77).
ע.א. 720+752/75 - מרכוס רייפלר ואח' נגד ד"ר דוד גרשון ואח'.
*חיוב עו"ד בתשלום דמי נזק הנובע מרשלנותו
(הערעורים נדחו).
אחד המערערים ערך הסכם עם המשיבים (להלן - הקונים) ועוה"ד שטיפל בעריכת ההסכם בשם שני הצדדים הוא המערער השני. נשוא ההסכם היה מגרש בניה שבבעלות המינהל ולגביו היתה רשות בידי גופים הסתדרותיים להמליץ על מועמדים להתנחלות. המלצה כזו לגבי השטח ניתנה בשעתו לזוג שינמן, אך הם לא חכרו את המגרש מהמינהל ולא הקימו עליו בית כנדרש בתנאי החכירה. שינמן עשו ב- 1961 הסכם עם המוכר בו הצהירו שהם בעלי זכות החכירה והתחייבו להעביר את זכותם למוכר, גם המוכר לא פנה למינהל, לא קיבל חכירה ולא שילם למינהל מאומה, עד שבשנת 1970 עשה המוכר הסכם עם הקונים למכור להם את המגרש. הם פנו לעוה"ד והלה הכין זכרון דברים בו צויין כי קיימת אפשרות שמבחינה משפטית אי אפשר לבצע את העיסקה ואז יהיה כל צד רשאי לבטל את ההסכם. עוה"ד נתבקש לברר את הענין. לפי עדותו ביקר במינהל ולא מצא
שום רישום המתייחס לחלקה הנדונה לא על שם שינמן ולא על שם המוכר. אחרי הבירור כאמור, ערך הסכם בין הצדדים ובו כבר לא היתה הסתייגות לגבי האפשרות המשפטית להעביר את החלקה. בהסכם זה הצהיר המוכר שהוא בעל זכות שביושר והמחזיק בפועל של המגרש וקיבל תשלום של 10,000 ל"י. כעבור כשנה התברר לקונים שאין להם שום זכויות במינהל ואז הציע להם המינהל לשלם ישירות למינהל כ- 15 אלף ל"י ולקבל את זכויות החכירה. הם עשו כן ותבעו מהמערערים סכום זה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים בתשלום והערעור על כך נדחה. אשר למוכר, ודאי אין שחר לטענתו שכאילו כל התחייבותו כלפי הקונים היתה להעביר להם זכות להיות מועמד לקבלת חכירה לדורות ושום דבר אחר. מבחינת היושר ותום הלב הדרושים לצדדים בעת עשיית הסכם ברור שאין יסוד לטענת המוכר שכל שמכר היתה רק זכות להיות מועמד לחכירה. גם לפי לשונו היבשה של ההסכם אין לתאר את המוכר כבעל זכות שביושר כפי שתיאר את עצמו. אשר לעוה"ד, הרי הוא נכשל בצורה גסה במילוי תפקידו כלפי הקונים. אלה סמכו עליו שיברר אם אפשר יהיה לבצע את העיסקה ומעצם העובדה שאחרי הבירור החתים את הצדדים על חוזה שלא כלל כל הסתייגות, היו הקונים רשאים ללמוד שאמנם הוסרו הקשיים שעליהם דיבר עוה"ד בעת עריכת זכרון הדברים. ודאי שזו רשלנות ושאין לקרוא לכך טעות בשיקול כפי שטען עוה"ד.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שמגר. החלטה - השופט ויתקון. 30.5.77).