ע.פ. 621/76 - חנה באשי וחיים באשי נגד מדינת ישראל

*ההחזקה התכופה לצורך הרשעה בהחזקת רכוש גנוב ביודעין.
(ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ד. לוין) בת.פ. 209/76 - הערעור של חנה באשי על הרשעתה נדחה וערעורה על חומרת העונש נתקבל. ערעורו של חיים באשי נדחה ברוב דעות השופטים י. כהן ובכור נגד דעתו החולקת של השופט אשר).

העובדות:
בינואר 1976 פרצו גנבים למטה הארצי של המשטרה ביפו וגנבו משם כספת ובה שלל רב של מטבעות ושטרי כסף במטבע חוץ. המקרה זכה לפירסום מירבי באמצעי התיקשורת. יומיים לאחר מכן הופיע בבית המערערים אחד הפורצים (להלן אביחיל), שהיה ידידם משכבר הימים של המערערים, והביא עמו חבילה וביקש להשאירה בדירתם. המערערים הסכימו לכך והחבילה הונחה באינטרסול שבדירה. המערער הינו איש משטרה שעבד כסמל בבית המעצר באבו כביר. הוא ואשתו הכירו את אביחיל כקלפן וכמי שעוסק בהימורים אך לא כגנב. שבוע ימים לאחר שהחבילה הונחה בבית המערערים הופיע אביחיל במקום והוציא מתוך החבילה את שטרי הכסף והמטבעות ומיין אותם, חלק נטל עימו וחלק הסתיר בעזרת המערערת בחבילות קטנות במקומות שונים בדירה. כעבור זמן קצר נלכד אביחיל ע"י המשטרה ובעקבות חקירתו נעצרו המערערים. אלה מסרו הודעותשונות במשטרה, המערערת נשארה עצורה והמערער שוחרר ושב לביתו, למחרת נערך חיפוש בדירה ואז נתגלו החבילות שהוסתרו ע"י המערערת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בעבירה לפי סעיף 309 לפח"פ של קבלת רכוש גנוב ביודעין שהרכוש נגנב באופן שיש בו משום פשע והוטל על המערערים עונש של 3 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. על כך הערעור.
החלטה - השופט אשר:
א. התביעה הצליחה להוכיח כי הרכוש שנתפס הוא חלק משלל הפריצה וכי המערערים קיבלו אותו מידיו של אחד הפורצים כדי לשמור עליו. בכך לא סגי, וכדי לבסס את האשמה לפי סעיף 309 הנ"ל, יש גם להוכיח כי בעת קבלת הרכוש ידעו המערערים כי זהו רכוש גנוב וכי הוא נגנב באופן המהווה פשע. לא היו ראיות ישירות לידיעה כזו של המערערים והתביעה ביקשה להסיק את קיומה של הידיעה מנסיבות המקרה בצירוף ההנחה של"החזקה תכופה" ברכוש גנוב.
ב. לענין הרשעת המערערת . אמנם כאשר הובאה החבילה לביתה לא ידעה כי מדובר בכסף שהושג בדרך של פשע, ברם לאחר מכן, כאשר אביחיל בא לביתה ולקח מקצת המטבעות ואת היתר פיזרו הוא והמערערת בחבילות קטנות והחביאו אותן, כבר ידעה המערערת מפי אביחיל שהמדובר בכסף שנגנב מהכספת של המשטרה וממילא ניתן להרשיעה בהחזקת רכוש גנוב כאמור.
ג. אכן, כדי שתתהווה עבירה לפי סעיף 309 צריך שמקבל הרכוש הגנוב ידע את מקורו הפסול כבר ברגע הקבלה וידיעה שבאה אליו אחרי הקבלה אין בכוחה להפוך בדיעבד את הקבלה התמימה לקבלה אסורה, ואולם לאחר הקבלה הראשונה שהיתה תמימה בא מעשה נוסף מצד המערערת כאמור, שכמותו כקבלה חדשה והפעם תוך ידיעה על מקורו הפסול של הרכוש.
ד. לעניין הרשעתו של המערער (דעת יחיד) - אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי שכל מה שידעה המערערת ידע המערער ולהיפך. מסקנה זו לא יכלה להתבסס על דבריהםהמפורשים של המערערים מפני שהם הכחישו בקביעות החלפת מידע ביניהם בענין הנדון. אי האמון שבו התייחס השופט להכחשות אינו הופך אותן להוכחות פוזיטיביות. העובדה שהמערערים חיו בשלום ובהבנה אינה אומרת דבר. ביהמ"ש המחוזי נתן נימוקים מבוססים על ההגיון, אך לא די בכך כדי לקבוע שהמערער ידע את מקור הכסף.
ה. אין להשתית את הקביעה בדבר ידיעת המערערים על כלל "החזקה תכופה". כלל זה נובע מתוך הערכה הגיונית שאם נמצא רכוש לאחר מעשה גניבה או שוד בחזקתו של האדם, חזקה שהוא מעורב בביצוע העבירה או קבלת הרכוש ביודעו שהושג בדרך של עבירה, ועל הנאשם הנטל להסביר את מקור החפצים וכיצד הגיעו לידיו. במקרה דנא נתנו המערערים הסבר ואין ספק שהגירסה על הדרך שבה הובאו הכספים לבית היא נכונה ובכך יצאו ידי חובתם. אין להרחיב את הכלל של החזקה התכופה ולחייב את המחזיק לא רק להסביר איך הגיע הרכוש לידיו אלא שיחוייב גם לשכנע את ביהמ"ש כי בזמן קבלת הרכוש לא ידע שהושג בדרך של גניבה.
ו. השקרים של המערער והודעותיו במשטרה והסברו על חוסר עירנותו מהווים תמיהה, אך בסיכום עדיין אינם עולים כדי הוכחה ממשית שלמערער היתה ידיעה על מקור הכספים.אומנם רק במקרים נדירים ניתן להוכיח ידיעה כללית ע"י הוכחות ישירות ולרוב מוכיחים אותה בהסתמך על עובדות נסיבתיות, אך כאן לא היו כאלה. אביחיל היה ידוע למערער כשחקן קלפים ולכן לא צריך היה לדעת שהוא גם פורץ.
ז. אין לראות בהתנהגות המערער משום עצימת עיניים שדינה כדין ידיעה ממש. רק כאשר יש בסיס לכך שהנאשם האמין או חשד כי הנכס הוא חלק משלל של פריצה והוא נמנע מלקבל אישור סופי על כך כדי שיוכל בעתיד להכחיש ידיעה כל שהיא, רק אז רואים בכך עצימת עיניים שדינה כדין ידיעה. כאן לא צריך היה המערער לחשוב שהכספים הם חלק משלל הפריצה וממילא אין לראות באי ידיעתו משום עצימת עיניים.
השופט בכור - (דעת הרוב):
הכלל של החזקה תכופה אומר שכאשר אדם נמצא מחזיק ברשותו חפצים גנובים הרי החזקה היא לכאורה שהוא מעורב בבצוע העבירה היינו לביצוע הגניבה או לקבלת רכוש גנוב ביודעין שהוא רכוש גנוב. כאשר מתעוררת השאלה אם הכלל הנ"ל חל במקרה העומד לדיון, יש חשיבות לאורך הזמן שעבר מביצוע העבירה ועד לקבלת הרכוש, לסוג הרכוש ולכמות ולהסבר שניתן ע"י הנאשם בהימצאות הרכוש אצלו. האלמנטים של הזמן שעבר וטיב וכמות הרכוש יש לבחון אותם תחילה כדי להחליט אם להחיל את הכלל של ההחזקה התכופה והאלמנט של ההסבר בא לבדוק אם ההסבר שניתן יש בו כדי לעורר ספק בלב ביהמ"ש. במקרה זה מדובר בשטרי מטבע זר ומטבעות זהב וכסף בכמות גדולה שנגנבו מתוך מטה המשטרה וכל הארץ רעשה ופורסמו פרטים רבים על הרכוש הרב שנגנב והנאשמים גם הם ידעו על כך. אם לאחר מכן מובאת חבילה עם מטבעות מרובות, כאשר עברו סך הכל יומיים מהפריצה ועד להבאת החבילה, וכאשר בוחנים את התנהגות המערעריםלאחר שהחלה חקירת המשטרה ומשמעות השקרים והודעותיהם הרי מתחזקת ההנחה שהסברו של המערער לצורך הפרכת החזקה הנ"ל איננו הסבר. המערערים לא הצליחו להביא הסבר סביר וממילא קיימת נגדם החזקה של ההחזקה התכופה.
כמו כן כל התנהגות המערערים מראה שלא היה כאן מקרה של התנהגות הנובעת מחוסר זהירות או רשלנות אלא מקרה של עצימת עיניים ממש דהיינו הימנעות מלשאול שאלה על מנת לא לקבל תשובה מפורשת.
לעניין העונש - החליט ביהמ"ש העליון להשאיר את עונשו של המערער בעינו ואילו עונשה של המערערת הופחת לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.


(בפני השופטים: י. כהן, אשר, בכור. עו"ד ח. קאזיס למערערים, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 22.5.77).


ע.א. 785/75 + 777 - גולוב גרונים ואח' נגד חיים שטרית ואח'

*אחריות בנזיקין.
(שורה של ערעורים על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת וינוגרדוב) בת"א 805/72 - חלק מן הערעורים נתקבל וחלק נדחה).



העובדות:
במשרד להובלה בהנהלתו של גולוב הזמין אחד הלקוחות אליעזר גוטליב (המשיב השני) משאית להעברת דודי ברזל שנועדו לכבישה כגרוטאות. אצל גולוב עבד המשיב שטרית כנהג שכיר וגולוב הטיל עליו את ההובלה הזו. שטרית צריך היה להסיע את המשאית ליעדה ושם להתיר את הקשרים שקשרו את הדודים כדי לאפשר לפועליו של גוטליב לפרק את המטען. פועליו של גוטליב פרקו את הדודים בצורה שיש בה רשלנות ושלא בהתאם לכללי הבטיחות ושטרית נחבל בעת התרת הקשרים. אין חולק כי התאונה אירעה עקב רשלנותם של הפועלים וגוטליב נושא אחריות שילוחית עבורם, וגם באחריות ישירה שכן היה עליו להשגיח על כללי הבטיחות במקום. ביהמ"ש המחוזי קבע שחלק מן האשם יש להטיל גם על גולוב באשר לא התענין אם יש לשטרית נסיון קודם בעבודה כזו וגם לא הזהיר אותו שלא יעסוק בהתרת הקשרים כאשר הפועלים מתחילים בפריקה. גולוב רכש את המשאית והשתמש בה בזמן הקובע עבור חברה ביסוד, ולאחר התאונה נרשמה החברה ואישרה בדיעבד את העסקתו של שטרית. על סמך אישור זה קבע ביהמ"ש המחוזי שהחברה היתה המעבידה של שטרית ועל כן היא נושאת באחריות שילוחית עבור המנהל גולוב. המשאית היתה מבוטחת במועד הקובע בחברת ביטוח מגדל וכמבוטחת צויינה החברה ביסוד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר שחברה ביסוד היא גוף לא קיים הרי בפועל המבוטח היה גולוב עצמו, הוא שהזמין את הביטוח, הוא שחתם על ההצעה והוא גם ששילם את הפרמיה. הפוליסה שהוציאה חברת הבטוח כוללת פטור מאחריות במקרה של חבלה לאדם המועסק ע"י המבוטח אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף הפטור אינו חל על המקרה מאחר שהמעבידה ביום התאונה היתה החברה ביסוד ואילו המבוטח היה גולוב כך שהנחבל לא עבד אצל המבוטח. ביהמ"ש המחוזי קבע גם שיש ליחס אשם תורם לשטרית שלא היה ער לסיכון שבהתרת החבלים. על פסק הדין הנ"ל נסבים הערעורים השונים.
החלטה - השופטת בן-פורת:
א. החברה שנוסדה אישרה בדיעבד את העסקתו של שטרית כאשר עדיין היתה חברה ביסוד, אך אין לראות את שטרית כעובדה של החברה בשעת התאונה. כשפעל אדם בחזקת שלוחו של אחר יכול אותו אחר לאשר את הפעולה בדיעבד, ואולם האישור בדיעבד אינו אפשרי כלפי צד שלישי שסבר שהפועל כלפיו פועל בשם עצמו. אין כל ראיה שכלפי שטריתהציג גולוב עצמו כנציג של החברה ביסוד או כפועל עבורה. משסבר שטרית שגולוב הוא המעביד לא יכולה החברה לאשר בדיעבד את העסקתו ואין היא אחראית בנזיקין.
ב. המבוטח על פי הפוליסה היה גולוב שכן החברה עוד לא היתה קיימת בעת הוצאת הפוליסה ואירוע התאונה. אין לאמר כי משום שהחברה עדיין לא היתה קיימת היתה הפוליסהחסרת ערך, אלא שהמבוטח היה גולוב. משנקבע כי גולוב היה המבוטח וכן כי שטרית עבד אצל גולוב, הרי חל סעיף הפטור של הפוליסה המשחרר את המבטחת במקרה של תאונה לאדם העובד אצל המבוטח ועל כן דין הערעור של חברת הביטוח להתקבל.
ג. לענין אחריותו של גולוב - מעביד חייב לנהל את פעולותיו באופן שעובדיו לא יועמדו בסיכון מיותר בין כשהם עובדים בחצריו של המעביד ובין במקום אחר. חובת המעביד למנוע סיכון מעובדיו מתייחסת לא רק לבטיחותו של מקום העבודה אלא גם לשיטת העבודה שבו מועסק העובד ולשם מילוי חובה זו על המעביד להדריך את עובדיו ולהזהירם בפני סכנות צפויות בשעת עבודתם. גולוב לא עמד במידה מספקת בחובה זו שכן לא ווידא אם שטרית כבר עסק אי פעם בעבודה מסוג זה והיה עליו להבהיר לשטרית את דרך העבודה גם אם ידע שגוטליב הוא בעל נסיון בשטח זה. עם זאת אחריותו של
גוטליב ופועליו עולה בהרבה על אחריותו של גולוב ויש לחלק את האחריות ביניהם 20 אחוז על גולוב ו- 80 אחוז על גוטליב.
ד. אין להטיל על שטרית אשם תורם בתאונה. אין שום ראיה שהיה לשטרית נסיון קודם בעבודה מסוג זה ושצריך היה לדעת שדוד עשוי היה להתחלק תוך כדי התרת קשרים. עמידתו ליד המשאית היתה לצורך מילוי תפקידו ורשאי היה להניח שגוטליב היודע את העבודה יקפיד שפועליו ימלאו תפקידם לפי שיטה בטוחה.


(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, גב' בן-פורת. 16.5.77).


ע.א. 600/75 - תל רונן בע"מ נגד פקיד שומה

*הכרה בהפרשה לחוב מסופק לצורך שומת מס.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א (השופט אשר) בעמ"ה 465/74 - הערעור נתקבל בחלקו).



העובדות:
החברה המערערת הוקמה בשנת 1969 במטרה לרכוש שטח גדול של אדמה ברמת גן, לפתחו ולפצלו ולמכור את המגרשים. בסוף 1969 קנתה המערערת מבנק את השטח ואחרי פעולות תכנון החלה במכירת מגרשים. חלק קטן מן השטח היה שייך לאישה שנפטרה ושתיים מיורשיה ראו עצמן מקופחות בחלוקה של השטח ובחלק שהוקצב להן. השתיים סירבו לחתום על בקשות לאישור תוכנית החלוקה והחברה הסכימה לחתום עמן על הסכם שבו התחייבה לפצותן אם יתברר שהן קופחו בחלוקה. הודעה על התחייבות זו נתנה החברה לפקיד השומה. ב- 1971 שיגרו היורשות לחברה דרישה לפיצול בסכום של כ- 630 אלף ל"י. החברה כפרה בהתחייבותה לשלם את הסכום הזה, הציעה סכום של 200 אלף ל"י בלבד, אך ההחלטה להפריש מהכנסתה שבאותה שנה לכיסוי החוב סכום של 360 אלף ל"י, לפי אומדן רואה החשבון שלה ויועציה המשפטיים. סכום זה ביקשה להתיר ניכויו כהוצאה בשנת המס 1971. בינתיים התרחשו אירועים חדשים. בשנת 1973 הגישו היורשות תביעה לביהמ"ש המחוזי בה העמידו את סכום התביעה על סכום של 323 אלף ל"י בלבד, ובשנת 1974 תיקנו את פרשת התביעה והעמידו אותה על סכום של - 200 אלף ל"י. בהגנתה כפרה החברה בתביעה ושלחה הודעת צד שלישי לבנק שממנו קנתה את הקרקע ובה תבעה מהבנק שיפוי בסך 100 אלף ל"י. התביעות עדיין תלויות ועומדות. המערערת ביקשה כי פקיד השומה יכיר בסכום של 360 אלף ל"י שהפרישה בשנת 1971 כחוב תלוי ואילו המשיב סירב בכלל להכיר בחוב תלוי לאותה שנה וביהמ"ש המחוזי הכיר בעמדת פקיד השומה. על כך הערעור.
החלטה - השופט ויתקון:
א. פקיד השומה טוען שאין כאן חוב תלוי ולא חוב שהוא קרוב לודאי, ואילו המערערת עומדת על כך שיש להכיר במלוא הסכום. שני הפרקליטים תמימי דעים שיש לדון בענין כאילו עמדנו עדיין בשנת 1971, כשפרקליט החברה טוען שאם אז היה סביר לאמוד את החוב בסכום של 360 אלף ל"י אין נפקא מינה שהסכום ירד לאחר מכן, ופקיד השומה גם הוא אומר שיש לשקול את הענין לפי מה שהיה ידוע לחברה בשנת 1971 כשהחוב עדיין לא בא לעולם. ברם ההלכה היא שאם בשעת ההכרעה נודעו כבר העובדות יש להעדיפן על השערות ונבואות ששררו בשנת השומה עצמה. כיון שכך כבר ברור היום שהתביעה אינה אלא על סכום של 200 אלף ל"י, שהוא הסכום המירבי שאפשר היה להתיר כהפרשהעבור החוב.
ב. מן הסכום הנ"ל מקוה החברה לקבל 100 אלף ל"י מהצד השלישי כהשתתפות בהפסד זה, ובכך הצטמצם סכום המריבה ל- 100 אלף ל"י. אין להגדיל את הסכום בהתחשב בסכומי הריבית והוצאות המשפטיות, שכן אם אמנם הפרישה החברה סכום כלשהו לשם כיסוי החוב ודאי הושקע הסכום ונשא בינתיים רווחים ושמר על ערכו ההוני.
אין לקבל את עמדת פקיד השומה הכופר בעיקר ההפרשה. אין לקבל את פרושו לסעיף 17 לפקודת מס הכנסה שמותר לנכות רק הוצאות שיצאו ביצור ההכנסה ושסכום שהופרש
לכיסוי חוב תלוי לא יצא עדיין. פרשנות מילולית זו עלולה להביא לידי מסקנה שבכלל אין לנהל חשבונות לפי השיטה המסחרית אלא על בסיס מזומנים בלבד וברור שאיש לא יציע דבר כזה.
ג. אכן, אין לדבר על חוב תלוי כאשר בכלל לא נולד חוב כלפי מאן דהו אך אין להגזים ולדרוש שהחוב יהיה קרוב לודאי בצורת הסתברות כזו שבעצם לא נותר כל הבדל בין חוב ודאי ומוחלט. העובדה שהחברה כפרה בתביעת היורשות בביהמ"ש אינה מצביעה על כך שאין כאן חוב. אין לקבוע הלכה שמחייבת נישום לבחור בין זכותו לחלוק על תביעה שהוגשה נגדו ובין זכותו לטעון לפני פקיד שומה שהתביעה היא רצינית ושעליו להפריש מהכנסתו את האמצעים הדרושים לסילוקה. אין להעמיד נישום בדילמה כזו ואין כפירתו בתביעה יכולה לעמוד לו לרועץ כלפי פקיד השומה.
ד. אין גם לקבל את הנימוק שבעת עשיית ההפרשה טרם הוגשה תביעת היורשות ושעל כן אין לדבר על חוב תלוי. עובדה היא שהחברה הציעה ליורשות כפשרה סכום של 200 אלף ל"י וזו ראיה שאין טובה ממנה לרצינות החוב.
ה. בדרך כלל השאלה אם ניתן לאמוד חוב תלוי לפי כללים חשבונאיים מקובלים היא "44 שאלה שבעובדה. החברה טוענת שעל פקיד השומה נטל הראיה בדבר אומדן החוב, שכן הוא שצריך לשכנע ולהצדיק את החלטתו, ברם אין כאן צורך לדון בשאלת נטל הראיה, שכן מדובר כאן בתביעה משפטית שהערכתה כולה בתחום היעוץ המשפטי וברור שהיועץ המשפטי של הנישום הוא המוסמך להחליט על גודל הסכום שלדעתו צריך יהיה לשלם. בהתחשב בסכום התביעה והודעת צד ג' יש להכיר כהפרשה בסכום 100 אלף ל"י.


(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, י. כהן. עו"ד ש. תוסייה כהן למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 11.5.77).


ע.א. 764/76 - שמעון אבנר נגד מפעלי רכב אשדוד בע"מ.

*תנאי מגביל בחוזה אחיד (הערעור נדחה).

המערער היה בעל משאית ואחרי מלחמת יום הכיפורים ביקש להחליפהלמשאית חדשה. הוא חתם על טופס הזמנה של המשיב, הנושא כותרת "הזמנת ציוד" ובאותה הזמנה הזמין משאית חדשה. בטופס נקבע "מועד הספקה משוער" אוקטובר 1974, ,4 ברם מעבר לדף הובאו תנאים כלליים וביניהם סעיף 7 המתייחס למקרה של פיגור במסירה. בסעיף 7 נאמר כי תאריך ההספקה המשוער המופיע בדף הראשון איננו אלא תחזית בלתי מחייבת ואינו מהווה תנאי מתנאי ההזמנה, המזמין לא יוכל לטעון שהחברה סיפקה לו את הציוד באיחור או במועד בלתי סביר ולמזמין אין כל זכות לדרוש הסברים כלשהם בגין איחור במסירה. למעשה לא סופקה המשאית אלא ביוני 1975 והמערער תבע פיצויים של חצי מיליון לירות בגין האיחור בהספקת המשאית. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי סעיף 7 הוא תנאי מגביל בחוזה אחיד שיש לבטלו וממילא לא חלים הויתורים הנוגעים לפיגור. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן מדובר בחוזה אחיד, כי סעיף 7 מהווה תנאי מגביל לפי סעיף 15 לחוק החוזים האחידים, ברם אין לפסול את הסעיף לפי סעיף 14 לחוק, שכן אין בו משום קיפוח הלקוח לפי סעיף 14. איש לא כפה על המערער לרכוש את המשאית אצל המשיב דוקא, או לרכוש משאית חדשה, אין לראות בהחלפת המשאית צורך חיוני ועממי שהכרח לספקו, ונהג המתקשר בחוזה בקשר למשאית חזקה עליו שהוא יודע היטב
מה הוא עושה ושום סדר ציבורי או אינטרס ציבורי או משפטי אינו מצדיק התערבות ביהמ"ש כדי לשחררו מן ההתחייבות. ביהמ"ש הוסיף כי גם אילו היה רואה את סעיף 7 להסכם כבטל, היה הופך זמן הביצוע לחיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, ומועד הקיום היה חל תוך זמן סביר, אך לא נטען בכתב התביעה שהמשאית לא סופקה תוך זמן סביר ולא הובאו ראיות מהו זמן סביר. הערעור על כך נדחה.
השופט שמגר, לפסק דינו הסכים השופט שרשבסקי, קבע כי גם אם סעיף 7 הוא תנאי מגביל אין לבטלו לפי סעיף 14 לחוק, שכן אין בו משום קיפוח הלקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העשוי להביא לידי קיפוח הלקוחות כנדרש לפי סעיף 14. יש לאבחן בין תנאי מגביל שענינו פגיעה בחיי אדם או נזק לגופו או לבריאותו, לבין תנאים שענינם עסקות ממון גרידא. בדרך כלל יהיו אמות המידה שיופעלו ע"י ביהמ"ש קפדניות יותר כדי להבטיח זכויות של הנפגע בכח, בעוד שככל שמדובר בעיסקה כלכלית תקטן הנטיה של ביהמ"ש למעורבות, אלא אם מדובר בשירותים ציבוריים חיוניים אחרים.
השופטת בן-פורת סברה שיש לקבל את הערעור מן הטעם שגם אם סעיף 7 מבוטל, צריכה ההספקה להיות תוך זמן סביר ועילה כזו לא נטענה בכתב התביעה ולא הובאו ראיות מהן זמן סביר.
אשר לתוכן סעיף 7 ונסיבות המקרה, סוברת השופטת בן - פורת שיש בו משום קיפוח הלקוחות במובן סעיף 14 לחוק החוזים ויש לבטל סעיף זה. כאשר נקבע כי מדובר בחוזה אחיד ובתנאי מגביל במובן סעיף 15, נערכת הבדיקה באשר ל"קיפוח הלקוחות" עפ"י המבחן היחיד שהוא מבחן ההגינות והסבירות ולפי מבחן זה יש לפסול את סעיף 7 דנא. האפשרות לפנות לספק אחר אינה שיקול המצדיק לקבוע שתנאי פלוני איננו מקפח. כאשר ספק מכתיב את תנאיו ללקוח עליו להמנע מלכלול בו תנאי מגביל אלא אם הוא הוגן וסביר, היינו הוגן כלפי הלקוח ונועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק.


(בפני השופטים: שמגר, שרשבסקי, בן-פורת. 3.5.77).


ע.א. 526/75 - ראובן רובינשטיין ואח' נגד בן ציון אלקלעי.

*הגנה של "תקנת השוק" ברכישת מכונית גנובה אצל סוחר מכוניות (הערעור נתקבל).

המערערים רכשו מכונית משומשת אצל בעל מגרש למכירת מכוניות המכונה מוסה (להלן - מוסה). הם שילמו לו את הכספים, הוא נתן להם קבלה ואישור שקיבל את הכסף עבור המכונית ואתו סיכמו את יתרת התשלומים. מוסה גם דאג שהמכונית שהיתה רשומה עד אז על שמו של בן ציון אלקלעי (המשיב), תירשם במשרד הרישוי על שמם של המערערים. למעשה נגנבה המכונית מהמשיב והוא הגיש תביעה נגד הקונים להחזרת המכונית. הקונים העלו את ההגנה של תקנת השוק לפי סעיף 34 לחוק המכר, באשר רכשו את המכונית בתום לב מאת "מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר" וכן ש"המכירה היתה במהלך הרגיל של העסקים" של מוסה ובכך נתקיימו שני התנאים להחלת ההגנה של תקנת השוק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב בקבעו כי תקנת השוק חלה רק אם נרכש הנכס מאת המוכר ולא כשהוא רוכשו מידי שלוחו של המוכר ואז, לדעת ביהמ"ש המחוזי, מוגנת הרכישה ע"י תקנת השוק רק אם נתקיימו בשולח התנאיםדלעיל, ואין די בכך שנתקיימו בשלוחו שאינו אלא זרוע ארוכה. לדעת ביהמ"ש המחוזי היה כאן מוסה שלוחו של הגנב שהציג את עצמו כאלקלעי ובגנב, השולח, לא נתקיימו התנאים. הערעור על כך נתקבל.
השופטת בן-פורת ציינה בפסק דינה כי אין נפקא מינה אם המוכר פעל כשלוח, או שפעל כמוכר, או שפעל כמתווך (כאן הבהירה השופטת את ההבחנה בין שלוח לבין מתווך). די בכך שהרכישה תהיה ממי שעסקו בממכר מאותו סוג ותבוצע במהלך רגיל של עסקיו. הדרישה היא שהתנאים יתמלאו אצל מי שמוכר את הנכס ולא שהתנאים האלה יתקיימו בשולח. בהשקפות השונות על מהות השליחות יש לקבל את ההשקפה כי גם אם שלוחו
של אדם כמותו אין זיהוי בין שני בני האדם ובין פעולותיהם אלא קיימת זהות בתוצאות. בסופו של דבר את הפעולה של המכר מבצע השלוח ובהיותו הוא המוכר צריכים התנאים לפי סעיף 34 להתקיים בשלוח.
השופט עציוני, אליו הצטרף השופט ה. כהן, קבע כי אילו אמנם הוכח שמוסה פעל כשלוח היה מקבל את גישתה של השופטת בן-פורת, ברם אין צורך להכריע כאן בשאלה אם תנאי תקנת השוק צריכים להתקיים בשלוח או בשולח, שכן לא הוכח כלל שמוסה פעל כשלוח ולפי כל הנתונים היה הוא מבצע העיסקה מטעמו, והוא היה המוכר האמיתי של המכונית.


(בפני השופטים ח. כהן, עציוני, בן-פורת. עוה"ד ע. רגב ומ. שמש למערערים, עו"ד א. מלצרלמשיב. 10.5.77).


ע.א. 860/75 - ישראניל בע"מ נגד פקיד השומה.

*הכרה בהפרשה לחוב מסופק לצורך שומת מס (הערעור נדחה באופן פורמלי).

המערערת עוסקת ביצור מוצרי טכסטיל וכאשר ייצאה את מוצריה היתה מקבלת הישבון של מיסים והישבון זה נכנס למסגרת הכנסותיה. בשנים 1970-1967 קיבלה סכומי הישבון, ובשנת 1970 התברר לשלטונות כי שולמו למערערת סכומים העולים על המגיע לה ודרשו ממנה להחזירם. הדרישה שנתקבלה לפני תום שנת המס 1970 היתה על סך 2 מיליון ל"י. המערערת הפרישה בשנת 1972 למאזן של שנת 1970 סכום של מאה אלף לירות לכיסוי החוב הזה. בסוף 1974, בטרם חלף המועד להגשת השגה על השומה של שנת 1970 הגישה החברה השגה ובה ביקשה להגדיל סכום ההפרשהממאה אלף לירות ל- 817 אלף לירות, לאחר שהמערערת הכירה בחובתה להחזיר לשלטונות סכום של 817 אלף ל"י. פקיד השומה היה מוכן לזקוף את הסכום הנ"ל לשנת המס 1973, המערערת ביקשה לזקוף את ההפרש לשנת המס 1970 וביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו שאין לזקוף את ההפרש לשנת המס 1970, אך אם המערערת תפנה לפקיד השומה ותבקש לזקוף את הסכום הנ"ל לשנים 1970-1967, שאז קיבלה מהממשלה את סכומי החשבון, על פקיד השומה יהיה לזקוף את הסכומים לאותן השנים. ביהמ"ש העליון שלל את גישת ביהמ"ש המחוזי, כי מכיון שבשנת 1970 כפרה החברה בחוב אין היא זכאית להפריש סכומים על חשבון אותו חוב. ביהמ"ש העליון קבע כי אין להסיק שחוב שחולקים עליו אינו קיים, או שהנישום כאדם זהיר לא צריך להפריש בפנקסיו סכום שיהיה דרוש לפי מיטב הכרתו לסילוק התביעה גם אם הוא כופר בה.
ביהמ"ש העליון סיכם את פסק דינו באומרו שעל פקיד השומה לפתוח תשבונות משנים קודמות שנמצאו לוקים בחסר או ביתר ובלבד שהענין מצדיק את הטירדה הכרוכה בכך. כלל זה כפוף לתנאים אלה : כי החבות או הזכות נולדה בתקופה הקודמת אם כי טרם נודע גורלה; לא די בכך שהיתה קיימת אפשרות רחוקה; אין לפתוח חשבון קודם כשהוסכםעל גורל הזכות או החבות בהסכם סופי. על כן בעניננו יש לאפשר לחברה לתקן את חשבונותיה לשנים 1970-1967.


(בפני השופטים: ויתקון, עציוני, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד בועז נהיר למערערת, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 8.5.77).


עש"מ 4/77 - יוסף צרפתי נגד מדינת ישראל.

*חומרת העונש (מעילה) (הערעור נדחה).

המערער כיהן כסגן מנהל סניף דואר באילת ובמסגרת תפקידו לרוקן את קופות האסימונים של הטלפונים הציבוריים מעל, ושילשל לכיסו סכום של כ- 800 ל"י תוך כדי זיוף מסמכים שונים. הוא הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי, הורשע והוטלו עליו ששה חודשי מאסר וקנס של 2500 ל"י. לאחר מכן הוצמד המערער לדין בפני בית הדין המשמעתיבעבירות של התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו ובכך שהורשע בעבירה שיש
בה קלון. בית הדין המשמעתי גזר על המערער פיטורין בתשלום של 50 אחוז מהפיצויים וכן פסילה משרות המדינה לתקופה של חמש שנים, הערעור על גזר הדין נדחה. המערער הוא נשוי ואב לשלושה ילדים והיה מסור לתפקידו עד לביצוע העבירה, ואולם נסיבות אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביה"ד המשמעתי ואין להקל עוד בעונש. שליחת יד ברכוש הכלל ע"י מי שנהנה מאימונו של הציבור והופקד בעמדה בה הוא חולש על כספים, מחייבת נקיטת אמצעים עונשיים החלטיים ומרתיעים. בימינו אלה בהם נבעו פרצות לא מעטות בתחום זה מתחייבת עמדה כאמור יותר מתמיד, אין לאמר שהחמירו עם המערער יתר על המידה, וביהמ"ש המחוזי, כשגזר את העונש, כבר לקח בחשבון את העובדה שבית הדין למשמעת יתייחס בגזר דינו לעניין פיצויי הפיטורים של המערער.


(בפני: השופט מ. שמגר. עו"ד יצחק דוד למערער, עו"ד ר. רבין למשיבה. 20.5.77).


ד.נ. 14/77 - מדינת ישראל נגד מוסך לובינסקי.

*התנאים לקיום דיון נוסף (הבקשה נדחתה).

בבית המשפט העליון נדון ערעור הנוגע לשאלה אם יש לראות בתשלומים מסויימים ששילמה המשיבה משום הוצאות הכרוכות בעשיית חוזה מכר כמשמעותדבור זה בסעיף מסויים בפקודת המכס, ושופטי הרוב ענו על שאלה זו בשלילה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה. לא נקבעה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון כל הלכה שחשיבותה,קשיותה או חידושה מצדיקים דיון נוסף. למעשה פסק ביהמ"ש העליון לא בפרשנות החוק כי אם בפרשנות היחסים החוזיים שהיו קיימים בין המשיבה לבין חברה מסויימת, והשאלה אם אותם תשלומים היו כרוכים בעשיית חוזה המכר לעניין פקודת המכס אינה ממין הבעיות הראויות להדון בדיון נוסף.


(בפני: השופט ח. כהן. פרקליט המדינה ג. בך לעותרת. עו"ד ח' לובינסקי למשיב. 24.5.77).


ד.נ. 28/76 - אשר מעוז נגד מדינת ישראל.

*פירוש הסכם בין משתכנים לבין מפעל החסכון לבנין (פסק דינו של ביהמ"ש העליון שונה).

העותר הצטרף למפעל החסכון לבנין של משרד השיכון ובחוזה ההצטרפות נאמר שהוא "זכאי" לקבל הלוואה למימון חלקי של תמורת דירה "בסכום אשר לא יעלה על 40 אחוז מערך הדירה הנרכשת". העותר רכש דירה במסגרתמשרד השיכון וכשביקש הלוואה בגובה 40 אחוז מערך הדירה, טען משרד השיכון כי 40 האחוז האמורים בהסכם הם התקרה שהלווה יכול לקבל, אך אין המדינה חייבת להעניק הלוואה של 40 אחוז אלא סכומים כפי שהמשרד קובע מפעם לפעם. פירוש זה נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ברם בית המשפט העליון בדיון הקודם קיבל את ערעור המדינה ברוב דעות וקבע כי אכן יש לפרש את הסעיף כך שאין המשתכן יכול לדרוש את ההלוואה בגובה של 40 אחוז, ומשרד השיכון יכול להעניק הלוואה כפי שהוא קובע גם בסכום הפחות מ- 40 אחוז. ביהמ"ש העליון קיבל, בדיון נוסף, את פירושו של העותר שהוא זכאי לקבל הלוואה גבוהה של 40 אחוז מערך הדירה הנרכשת ואין משרד השיכון יכול להסתפק בסכום נמוך מזה.


(בפני השופטים: ויתקון, ח. כהן, מני, אשר, גב' בן-פורת, עו"ד א. אולשנסקי למבקש, עו"ד ו. פלדשטיין - זונדר למשיבה. 26.5.77).


ב.ש. 108/77 - נוריאל נוריאלי נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה של עצור בהליכי הסגרה (הבקשה נדחתה).

המבקש נדון ל- 5 שנות מאסר בארה"ב בגין עבירה של קשר הכרוכהבסמים מסוכנים. חמישה חודשים אחרי מאסרו הצליח לברוח מבית הסוהר ובינתיים הואשם בעבירה שנייה הנוגעת ליבוא סמים מארה"ב וגם בגינה הוצא נגדו צו מעצר. שנתיים לאחר שברח הגיע העורר לישראל וממשלת ארה"ב ביקשה את מעצרו לשם הסגרתו. בית משפט השלום סירב לצוות על מעצר העורר עד לדיון בהסגרתו, ביהמ"ש
המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה והורה על מעצר העורר והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לא זו בלבד שיש לעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בשל עבירות שביצע אותן בארץ, אלא אין חולק שהעורר הורשע בארה"ב וברח משם כפי שנאמר בדרישת שגרירות ארה"ב. עובדה זו הופכת את סיכויי ההסגרה לדבר המתקרב לוודאות, ואין נפקא מינה אם חומרת העבירה כשלעצמה מחייבת ומצדיקה את המעצר. אילו הורשע ונדון העורר בארץ וברח ונתפס אין ספק שלא היה זוכה לשחרור בערובה, ואין כל עילה להתנהגבו אחרת רק מהטעם שהורשע בארה"ב.


(בפני: הנשיא י. זוסמן. עו"ד ש. צנג לעורר, עו"ד י. אלון למשיבה. 31.5.77).


ב.ש. 102/77 - מסעוד שלום נגד היועץ המשפטי לממשלה.

*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).

העורר נתון במעצר ע"פ החלטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע באשמה של התפרצות וגניבה של חפצי תייר בבית מלון באילת. ההתפרצות אירעה ביום 24.4.77 וההליכים המשפטיים נמשכים עדיין. הערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את המבקש עד תום ההליכים נדחה. ביהמ"ש המחוזי עושה מאמצים לסיים את המשפט בהקדם וכבר נתקיימו מספר ישיבות של ביהמ"ש במשפט הנ"ל. צודק עו"ד יצחק דוד, סניגורו של המבקש, כי יש להימנע ממעצר כאמצעי שיגרתי לפני שנתברר לביהמ"ש אם יש יסוד לאישום או לאו, אולם גם לחומרתה ונסיבותיה של עבירה יש משקל, כאשר באים לבחון את טיב השיקולים לעניין המעצר. כאן מדובר בעבירה שהיא פשע ובמציאות בה אנו חיים מחייבת עבירה כזו צעדים משפטיים החלטיים ויעילים. אין ספק כי לגבי עבירות של התפרצות שרבו בעת האחרונה יש הצדקה מלאה לנקיטת הדרך של קיום בירור משפטי מוקדם ככל האפשר וביהמ"ש המחוזי אכן עושה הכל לסיום המשפט בהקדם. (בפני: השופט שמגר. 20.5.77).

ב.ש. 75/77 - שלום דהאן נגד מדינת ישראל.

*שחרור בערובה (הבקשה נדחתה).

העורר עצור עד גמר ההליכים המשפטיים נגדו. ענין השחרור בערובהכבר בא לפני ביהמ"ש העליון, אך לא ניתנה אז החלטה מתוך הנחה שביהמ"ש ישמע את משפטו של העורר ברציפות מידי יום ביומו. נתברר שלא כך נהג ביהמ"ש ואחרי ישיבה מיום 12 במאי נדחה המשך הדיון ל- 5 ביוני, באשר לפרקליטו של העורר לא היה תאריך פנוי לפני אותו תאריך. השופט היה מוכן להקדים את הדיון ל- 16 במאי, אך מי ששימש כסניגור טען שאי אפשר להזמין את עדי ההגנה לאותו תאריך. בירור האישום ברציפות בהתאם למצות המחוקק תלוי בשיתוף פעולה של כל הנוגעים בדבר, ואם המשפט נדחה לשלושה שבועות מפני שהסניגור לא היה פנוי אין הוא יכול להישמע בטענה שהשופטלא קיים את מצות החוק לשמיעת המשפט ברציפות.


(בפני: הנשיא זוסמן. עו"ד מ. אמיר לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 24.5.77).


המ' 274/77 + 339 - "החשמונאים" תחנת דלק בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל.

*רשות ערעור על חומרת העונש (הבקשה נדחתה).

המבקשת ומנהלה הורשעו בעבירות לפי חוק התקנים בכך שהציעו למכירה בנזין מסוג אוקטן 94 שהכיל רק מספר אוקטן 92 וזאת בניגוד לתקן. החברה נקנסה בסך 10 אלפים ל"י והמנהל בסך 7500 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה, אך הקל בעונשים והטיל 5 אלפים ל"י קנס בלבד על כל אחד משני המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נוספת נדחתה. לעניין העובדות, הרי אלה נבדקו היטב ע"י הערכאותדלמטה ואין לחזור ולדון בהן. העבירה הנדונה לפי חוק התקנים היא עבירה מוחלטת.המיכלית שהביאה את הדלק לתחנה הגיעה לשם בלי שכל הפתחים היו חתומים כדרוש, אך מחובת המנהל היה להתריע על תופעה זו ולא להרשות הכנסת דלק שבא
ממקור חשוד כזה, או שצריך היה לתת הוראות מתאימות לעובדים שלא ירשו להכניס דלק כזה. העונשים שהוטלו על המבקשים אינם חמורים, גם אם אין מאשימים אותם שהם עצמם מהלו את הבנזין בבנזין נחות יותר. מן ההכרח לסתום, גם בדרך ענישה ראויה, את כל הפירצות שדרכן עלול להגיע לשוק דלק שאינו ממלא אחרי התקן.


(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד מ. אינציגר למבקשים, עו"ד ד. וכסלר למשיבה. 10.5.77).


המ' 456/77 - גד נחשון נגד אגודת הסטודנטים בטכניון חיפה.

*עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (הבקשה נדחתה).

ב- 1975 נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיבה שלפיו התחייבה המשיבה להעסיק את המבקש בתפעול הציוד והמכשירים האלקטרוניים של המשיבה. באפריל 1977 הודיעה המשיבה למבקש על ביטול ההסכם בטענה שהמבקש הפר אותו. המבקש הגיש תביעה לבצוע בעין ולחלופין, לתשלום פיצויים, וביחד עם התביעה ביקש צו מניעה זמני. השופט פרידמן, שלפניו הובאה הבקשה, נעתר לה באופן ארעי במעמד צד אחד עד שתתברר בנוכחות שני הצדדים. דיון כזה נתקיים בפני השופט בר ובהחלטתו מיום 13.5.77 נדחתה בקשתו של המבקש לסעד זמני והצו הארעי של השופט פרידמן בוטל. השופט הסכים לעכב את ביצוע ההחלטה ל- 15 יום כדי לאפשר למבקש לפנות לביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור וביקש מביהמ"ש העליון לעכב את ביצוע החלטת השופט בר עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. הבקשה נדחתה. למעשה אין מקום לבקשת עיכוב ביצוע החלטת השופט בר שכן אין דבר בהחלטתו הניתן לעיכוב. הצו הארעי של השופט פרידמן נתבטל מאליו כאשר נתקיים הדיון בנוכחות שני הצדדים בפני השופט בר והמבקש לא ביקש אז כלל להאריך את הצו. הבקשה היתה למתן סעד זמני מקורי והשופט בר סירב להעניק את הסעד הזה ואי אפשר "לעכב" ביצועו של "סירוב" מעין זה. נראה שבקשתו של המבקש בפני השופט בר התייחסה לתקנה 432 המסמיכה את ביהמ"ש, בין היתר, להורות שהחלטה קודמת שבוטלה על ידו תעמוד בתוקפה עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערעור. המבקש יכול היה לבקש רשות ערעור על הגבלת התקופה של 15 יום ויכול היה לבקש מהשופט בר להאריך את התקופה וכל אלה לא עשה. השאלה היא אם מוסמך ביהמ"ש העליון לפעול במסגרת התקנה 432 כדי להאריך את הסעד הארעי של השופט פרידמן. עפ"י התקנה הנ"ל, כאשר הוגש ערעור יהיו הסמכויות נתונות לביהמ"ש על הערעור. התקנה מדברת על מקרה שיוגש ערעור אך לא במקרה שהוגשה בקשת רשות לערעור, ועל כן אין לביהמ"ש של ערעור סמכות להעניק למבקש סעד זמני עפ"י התקנה 432 כל עוד לא הוגש ערעור ממש. ברם גם לגופו של ענין לא היה מקום להשתמש בתקנה לטובת המערער. כלל הוא שאין להעניק סעד זמני כשבדרך זו מקבל המבקש למעשה כל מה שהוא דורש בתביעה עצמה, ועוד כלל שאין מבצעים בעין הסכם למתן שרותים. כאן דרוש הסעד הזמני כדי לאלץ את המשיבה להמשיך להעסיק את המבקש בשעה שיחסי האימון בין הצדדים התערערו ובית משפט של יושר לא יעניק בנסיבות אלה סעד אפילו שהמדובר בסעד זמני.


(בפני: השופט אשר. 24.5.77).


המ' 388/77 - תעשיות אלקטרוכימיות בע"מ נגד עין המפרץ קבוץ השומר הצעיר ואח'

*עכוב ביצוע פס"ד עד לערעור (הבקשה נתקבלה).

המבקשת הינה בעלת מפעל הנמצא באיזור המיועד לתעשיות מזיקות והיא מייצרת במפעל, בין היתר, כלור. המשיבים הם קיבוצים הנמצאים בסביבות המפעל ובעיניהם מהווה יצור הכלור ואיחסונו במפעל מיטרד וסיכון. בשנת 1973 הגישו תביעה נגד המבקשת לאסור את ייצורו ואיחסונו של הכלור במפעלה של המבקשת. ביהמ"ש המחוזי נתן פסק דין במאי 1976 שבו נתקבלה תביעת המשיבים באופן חלקי בלבד. ביהמ"ש לא אסר באופן מוחלט את הייצור והאחסנה אך הגביל את הכמות שאפשר לאחסן שלא תעלה
על 40 טון. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין וביקשה לעכב את ביצועו עד להכרעה בערעור. ביהמ"ש דלמטה דחה את הבקשה והערעור על כך נתקבל. הכלל הוא שהגשת ערעור אינה דוחה את ביצועו של פסק הדין אלא אם שוכנע ביהמ"ש שיש צורך בעיכוב. העילה העיקרית לעיכוב הביצוע היא שאם יזכה המערער לאחר שבוצע פסק הדין, יהיה זה מן הנמנע, או קשה מאד, להשיב את המצב לקדמותו. כאן המצב הוא כזה. אין לאמר שהערעור של המבקשת נעדר סיכוי כלשהו ובמקרה שיופעל האיסור של ביהמ"ש המחוזי צפויים למבקשת נזקים כבדים ביותר שהמשיבים לא יהיו חייבים לשפותה עליהם, ומן הנמנע יהיה להחזיר את מצבה של המבקשת לקדמותו. כמו כן מתברר כי המבקשת מספקת כלור, בין היתר, לחברת מקורות ולגופים המחזיקים בריכות מים וכלור זה נחוץ לשם חיטוי ואם יקוצץ הייצור קיימת סכנה שיחסר כלור לחיטוי מי המוביל הארצי ולבריכות השונות והדבר יהווה סכנה לבריאות הציבור.


(בפני: השופט אשר. עו"ד נ. ליפשיץ למבקשת, עו"ד א. פיכמן למשיבים. 27.5.77).


המ' 355/77 (ע.א. 223/77) - מוצרים כימיים בע"מ נגד היטרמן דוד

*ע.א. 223/77) - עיכוב ביטול צו מניעה עד לערעור (הבקשה נתקבלה בחלקה).

במרץ 1969 התקשרו המבקשת והמשיב בהסכם להקמת עסק משותף. באפריל 1975 התעוררו סיכסוכים בין הצדדים, כאשר המשיב נעצר כחשוד בגניבת דלק מצה"ל וזיקוקו במפעל המשותף. כתוצאה מן המעצר הודיעה המבקשת למשיב על ביטול ההסכם ופנתה לביהמ"ש בבקשה לפסק דין הצהרתי כי ההסכם בטל וכי על המשיב להימנע מלהיכנס למפעל. במאי 1975 ניתן. צו מניעה זמני האוסר על המשיב להיכנס למפעל. התביעה האזרחית של המבקשת נגד המשיב טרם הוכרעה ובינתיים פנה המשיב לערכאות וביקש את ביטול צו המניעה הזמני. ב-30.1.77 החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את צו המניעה הזמני למרות טענת המבקשת כי אם תותר שיבתו של המשיב יגרום הדבר נזק למפעל. ביהמ"ש המחוזי החליט כי המשיב רשאי להיכנס למפעל לעבוד אך אסור לו להפריע למהלך התקין של העבודה. הערעור של המבקשת על החלטה זו תלוי ועומד בביהמ"ש העליון ובינתיים החליט ביהמ"ש העליון כי צו המניעה הזמני יוחזר על כנו באופן חלקי עד להכרעת ביהמ"ש העליון בערעור. המשיב טען כי המערערתלא תמכה את בקשתה בתצהיר, אולם אין מקום לפסול משום כך את בקשת המבקשת על הסף שכן הוגש תצהיר לאחר שהמשיב העלה את טענתו הנ"ל ובנסיבותיו של מקרה זה די בכך שהתצהיר הוגש גם באיחור.
לגופו של ענין, החזרת המצב לקדמותו בשלמותו שנתיים לאחר שניתן צו המניעה הזמני יש בו במידה רבה משום הכרעה בתביעה לגופה, מבלי ליצור מחסום סביר ויעיל בפני גרימת נזק למבקשת, חשש שהיה מונח ביסוד החלטת ביהמ"ש המחוזי כשנתן את צו המניעה הזמני. על כן יש להשאיר על כנו את צו המניעה עד להכרעה בערעור, ברם המשיב יהיה רשאי להיכנס למפעל לצורכי פיקוח מפעם לפעם וכן יהיה רשאי לקבל מידי המבקשת פרטים על ניהול המפעל.


(בפני: השופט שמגר. 25.5.77).


ב.ר.ע. 120/77 - אהרון ויוסף בן הרוש נגד אבשלום אופירי.

*רשות ערעור על אישור פסק בורר (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי אישר פסק בורר שניתן בסיכסוך שבין הצדדים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. שטר הבוררים נתן לבורר סמכויות רבות ושיחרר אותו מהוראות סידרי הדין האזרחי ודיני הראיות וכן מהוראות החוק המהותי. המבקשים העלו מספר טענות נגד פסק הבוררים וכולן נדחו. אחת הטענות היתה שפסק הבורר ניתן לאחר המועד הקבוע בשטר הבוררים, אבל המבקשים לא שמרו לעצמם בהודעה בכתב לבורר, לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו ועל כן לא תישמע הטענה עוד, טענה אחרת
היתה בפי המבקשים שהבוררות לא התנהלה במעמד שני הצדדים באשר בעלי הדין לא היו מסוגלים מרוב צעקות לטעון זה בפני זה ולפיכך שמע הבורר את כל אחד מהם לחוד וקיבל מכל אחד את ראיותיו שלא בפני הצד שכנגד. ברם, דרך זו נבחרה בהסכמת בעלי הדין ועל כן היתה סטייה זו מסדרי הדין הרגילים המחייבים בבוררות סטייה מותרת.


(בפני: מ"מ הנשיא לנדוי. 22.5.77).


ב.ר.ע. 115/77 - פלוני ואח' נגד פלוני ואח'.

*רשות ערעור על צירוף לתביעה של הורי החייב במזונות (הבקשה נדחתה).

המשיבים הינם אשתו ובנו הקטין של המבקש הראשון ושני המבקשיםהאחרים הם הורי המבקש. בין המשיבים והמבקש היו בעבר דיונים משפטיים בעניני מזונות בפני בית הדין הרבני ואז היה עיכוב יציאה של המבקש מן הארץ. ברם בינתיים ביטל בית הדין הרבני את צו עיכוב היציאה והמבקש עזב את הארץ. לפני שעזב תבעו המשיבים מזונות מהמבקש בביהמ"ש המחוזי. משנסתיימה פרשת הראיות בביהמ"ש, הגישו המשיבים בקשה לפי תקנה 97 לתיקון התובענה ע"י הוספת עילת תובענה נגד הורי המבקש לפי סעיפים 4, 5, לחוק דיני המשפחה (מזונות) ויחד עם זאת ביקשו לצרף את הורי המבקש כנתבעים בגדר סמכותו של ביהמ"ש לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש המחוזי נעתר למשיבים והבקשה לרשות ערעור נדחתה. לכאורה נוצרו נסיבות שהצדיקו צירוף ההורים כדי לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. תקנה 24 אומנם באה לאפשר הכרעה בעילות העולות מהתובענה, אך במקרה שלפנינו היתה בקשה לצירוף הצדדים משולבת בבקשה לתיקון התובענה, ומכאן כי הצירוף היה בעל זיקה ישירה לשאלות העולות מהתובענה כפי שהיא תוקנה.
לעניין העילה גופה נגד ההורים לפי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), טוענים ההורים שאדם חייב לספק לבן משפחה מזונות רק אם אותו בן משפחה אינו יכול לספק צרכיו ממקור אחר וכאן יכולים המשיבים לבקש תשלום מידי המוסד לביטוח לאומי מכח הוראות חוק המזונות (הבטחת תשלום) ועל כן אין לתבוע את הורי האב. אין צורך להביע כאן דעה בשאלה זו, שכן זו טענה שיכולים ההורים להעלות בביהמ"ש לאחר שצורפו כנתבעים כאמור.


(בפני השופטים: שמגר, גב' בן-פורת, בכור. החלטה - השופט שמגר. עו"ד י. שלוש למבקשים, עו"ד פ. קניר למשיבים. 25.5.77).


בג"צ 50/77 - בית ברחוב הרצל בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות.

*החלטה של רשות מקומית לבטל הודעה על הפקעת מקרקעין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

לחברה העותרת חלקת מקרקעין ועליה שורת חנויות ברחוב הרצל ברחובות. רחוב זה הינו חלק מכביש עירוני שלהרחבתו הוציא שר העבודה צווים שונים לפי פקודת הדרכים. הצו הראשון ניתן עוד בשנת 1946. על פי התוכנית יש להפקיע רצועת קרקע ברוחב של 6 מטר מכל צד של הכביש. על יסוד תוכנית בנין עיר פרסמה המשיבה בפברואר 1976 הודעה לפי פקודת קרקעות (רכישה לצורכי ציבור) על הפקעת אותו פס קרקע, מיד עם פרסום ההודעה הודיעה העותרת למשיבה במכתב כי היא "מעבירה בזה; לעיריה את החזקה בקטע החלקה אשר הוזכר" והעותרת דרשה לשלם לה את הפיצויים המגיעים לה. זמן קצר לאחר מכן פנתה העותרת לביהמ"ש בתובענה לקביעת גובה הפיצויים ואז התברר למשיבה כי ההודעה לפי פקודת הקרקעות שפירסמה היתה מוטעית וכי לא המשיבה חייבת לרכוש את רצועת הקרקע אלא המדינה באשר המדובר בכביש בין עירוני. על כן הודיעה המשיבה שהיא חוזרת בה מהודעת ההפקעהוהודעה על כך פורסמה בילקוט הפרסומים. אי לכך ביטל ביהמ"ש את הבקשה לקביעת פיצויים. עתירת העותרת נגד המשיבה נדחתה, טענת העותרת היתה כי ביטול ההודעה נעשתה שלא בתום לב, אולם אין לקבל טענה זו שכן לפי חומר הראיות היתה
טעות בתום לב בהליכים שהביאו להודעה על רכישת הקרקע ע"י המשיבה. אין גם ממש בטענת העותרת שהמשיבה מנועה מלחזור בה מהודעת הרכישה לאחר שנמסרה לה הודעה על מסירת החזקה בקרקע. המקרקעין תפוסים ע"י דיירי העותרת והודעה סתם של העותרתלמשיבה על מסירת החזקה אין בה כדי להוציא את החזקה מידי אותם דיירים.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, שמגר, שרשבסקי. החלטה - מ"מ הנשיא לנדוי. עו"ד א. סמו לעותרת, עו"ד א. בר למשיבה. 15.5.77).


בג"צ 556/76 - אורית ויוסף פולק ואח' נגד שר התקשורת

*אגרות התקנת טלפון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים נדרשו לשלם בעד התקנת טלפון נוסף לדמי ההתקנה גם אגרה בעד 3,000 שיחות מקומיות בסכום של כ- 1,300 ל"י. הם שילמו את הסכום ופנו לבג"צ בטענה כי השר חרג מסמכותו בהתקנת התקנה של תשלום מראש בעד השיחות וכן כי הדרישה היא לא סבירה. העתירה נדחתה. לענין הסמכות - מדובר באגרה והשר הוסמך לקבוע את האגרות לשרותי הדאר ואת הנסיבות שבהן יוטלו, ואין סיבה שלא יהיה מוסמך לקבוע אגרה בעד שירות מראש. אין גם לקבל את הטענה כי מדובר במס, שכן התשלום הוא בעד שירות הניתן תמורתו ותשלום כזה שהוא מחיר לשירות מהווה אגרה ולא מס. כמו כן אין לראות בתשלום הטלת מלווה חובה כטענת העותרים. אשר לסבירות ההחלטה, מדובר כאן במשרד המתנהל על בסיס משקי ולשם מתן שירות והרחבתו זקוק הוא להשקעות עצומות שאינן מתכסות בדמי ההתקנה המוטליםעל מינויים חדשים. מצד אחד קיים חוסר תקציב מספיק ומצד שני משתדל המשרד להחיש את קצב הפיתוח, ובנסיבות אלה סביר הדבר שהמשרד גובה מהמינויים החדשים מקדמה בסכום לא מופרז על חשבון השרות העתיד להנתן.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, ויתקון, שרשבסקי. החלטה - השופט ויתקון. עו"ד רוזנבלום לעותרים, עו"ד ד. גורני למשיב. 6.5.77).


בג"צ 582/76 - פארוק קראעין חברה לבנין ואח' נגד שר השיכון ואח'

*מסירת עבודה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

משרד השיכון הזמין אצל קבלנים אחדים, וביניהם העותרים והמשיבה הרביעית, (להלן - המשיבה), הצעות לעבודות בניה ופיתוח בכפר עזריה. המשרד שמר לעצמו את הזכות לפצל את העבודות שבמכרז ולמסור עבודות הפיתוח לאחד ועבודות אחרות לאחרים, או גם לפצל את העבודות ולחלקן בין קבלנים אחדים. בינתיים, מסיבות טכניות שונות, החליט המשרד שלא להשתמש בזכות זו אלא למסור את כל העבודות לקבלן אחד. התקבלו הצעות שונות וביניהן הצעת העותרים שהסתכמה בסכום של 10,427 מיליון ל"י והצעת המשיבה שהסתכמה ב- 11,078 מיליון ל"י. ברם ליד סכום זה נרשמה הערה בכתב יד שהמציעה תיתן הנחה של 4 אחוז אם תקבל את העבודה במלואה, החומר ניתן לבדיקה ובתוצאתו הועמדה הצעת העותרים על סך - 10,503 מיליון ל"י והצעת המשיבה על סך - 10,511 מיליון ל"י לאחר הורדת 4 אחוזי ההנחה. על כן החליטה הועדה ביום 9.10.76 למסור את העבודות לעותרים בהיותם בעלי ההצעה הזולה ביותר. לפני שנמסרה הודעה על החלטת הועדה לצדדים התקבלה פניית ב"כ המשיבה שהעותרים אינם כשרים לבצע את העבודה. נערכה בדיקה מחודשת ע"י ועדת המכרזים והתברר שנעשו טעויות בבדיקה הראשונה. לאחר תיקון הטעויות הועמדה הצעת העותרים על סך - 10,518 מיליון ל"י והצעת המשיבה על סך 10,511 מיליון ל"י כך שהצעת המשיבה היתה הזולה ביותר והועדה החליטה למסור לה את העבודה. ביום 1.11.76 נשלחה לצדדים הודעה רשמית על תוצאות המכרז, העותרים ביקשו עוד לטעון כי נפלה טעות בחישובים ולאחר שפנייתם נדחתה פנו לבג"צ. העתירה נדחתה. כמסתבר הודלפה ההחלטה הראשונה של ועדת המכרזים לעותרים והם התחילו
מיד בפעולות התארגנות לקראת העבודה, ביטלו עבודות שונות, שינו מצבם לרעה, וסבלו מנזקים רבים, ברם אין לעותרים להלין אלא על עצמם בנדון זה. שום ידיעה רשמית לא נמסרה להם ולא היו צריכים לסמוך על שמועות בלבד שנתבדו לאחר מכן.
לגופו של ענין אין לאמר שנפגמו הליכי המכרז ושיש לבטלם, למרות שהיו פגמים שונים בדרך העבודה של הועדה. היה ניהול מרושל של פרוטוקולים והרישומים לא נעשו בצורה נאותה, אך פרט לכך לא היה פגם בפתיחת ההצעות או בבדיקתן. אין גם לאמר כי ההערה בדבר ההנחה של 4 אחוז הוספה לאחר פתיחת ההצעות ולא בדרך כשרה. לבקשת העותרים שמשרד השיכון יפצל את העבודות באופן שהם יזכו במקצתן והמשיבה במקצתןכשכל אחד מקבל את אותן העבודות שהצעתו לגביהן זולה יותר, הרי זה ענין מובהק של משרד השיכון להחליט בו לפי שיקול דעתו, והעובדה שהמשרד שמר לעצמו את זכות הפיצול של העבודות אין בה כשלעצמה כדי לחייב את המשרד בפיצול.


(בפני השופטים: ח. כהן, עציוני, י. כהן. עו"ד גב' נ. וייל לעותרים, עורכי הדין מ. נאור וא. נאמן למשיבים. 26.5.77).


בג"צ 114/77 - זאב ומשה שוורץ נגד שר האוצר וחב' "אתא" לטכסטיל.

*הפקעת דירת העותרים לאחר שהשיגו צו מניעה שיש בו כדי לגרור סגירת מפעלי "אתא""

(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים הם שני אחים שבבעלותם מקרקעין ועליהם בית מגורים דו קומתי במפעלה של "אתא" בקרית אתא. לפי תוכנית המתאר המבנה של העותרים הוא באיזור מגורים הגובל עם איזור תעשייתי כשבין שניהם מפרידה רצועה של שבעה מטר המוגדרת כפס ירוק. חב' "אתא" פיתחה את מפעלה והפעילה מערכות אוורור וקירור ואז הגישו העותרים תביעה לבימ"ש השלום בגין מיטרד ובימ"ש השלום אסר על "אתא" להפעיל את מערכות האיוורור והקירור אלא אם תצמצם את מידת הרעש הנגרם על ידם. ערעורה של "אתא" לביהמ"ש המחוזי ולביהמ"ש העליון נדחה וזאת למרות ש"אתא" עשתה מאמצים רבים והשקיעה כמיליון לירות על מנת להקטין את הרעש. חברת "אתא" הביאה מומחים מיוחדים ובכללם מומחה מחו"ל לייעץ לה כיצד להקטין את הרעש אך כל אלה לא עזרו. החברה ניהלה משא ומתן עם העותרים לרכישת הנכס, אך אלה דרשו סכומים מופרזים ו"אתא" חששה שאם תשלם להם ידרשו גם שכנים אחרים סכומים מופרזים שהיא לא יכולה לעמוד בהם. אי לכך פנתה "אתא" לשר האוצר שישתמש בסמכותו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) ויפקיע את הנכס. הענין הובא בפני ועדה מייעצת לפי פקודת הקרקעות, הועדה ניסתה לעשות הכל כדי להביא להסכם בין "אתא" לבין העותרים בדבר רכישת הנכס ע"י "אתא", המאמצים לא הועילה והועדה המליצה בפני שר האוצר שישתמש בסמכותו ויפקיע את הנכס לטובת "אתא". עתירת העותרים נגד החלטת השר נדחתה. אין לאמר כי השר פעל שלא בתום לב לנוכח כל השתלשלות העניינים כנ"ל וברור הדבר כי כאשר מדובר באלפי משפחות שפרנסתן תלויה בעבודה במפעל, וכאשר האלטרנטיבה הינה ש"אתא" תצטרך להפסיק את העבודה,הרי ברור שמדובר בצורך ציבורי כהגדרת פקודת הקרקעות. ביהמ"ש הטעים כי שיקול הדעת אם מדובר בצורך ציבורי ואם לאו נתון לשר האוצר בלבד, אך אילו הוטל עליו לשקול אם יש כאן צורך ציבורי, היה בג"צ מחליט שאכן מדובר בצורך ציבורי. העובדה שהנכס המופקע לא דרוש הוא עצמו לצורך הציבורי, אלא נועד לאפשר את העבודה בנכס אחר, אינה משנה את המצב וגם כך ההפקעה היא לצורך ציבורי.


(בפני השופטים: מ"מ הנשיא לנדוי, אשר, גב' בן פורת. החלטה - השופט אשר. עו"ד מ. נאמן לעותרים, עוה"ד גב' ד. ביניש וג. שפאר למשיבים. 15.5.77).